ד"ר שמגר שלום

אני באמת מנסה להבין מדוע למשל, יש הרגשה מצד הגישה הפסיכולוגית ו/ הפסיכיאטריה. קודם, לגשר על הפער בין מה שהיה לבין מה שיש, ולקבל המצב, לאחר אירוע פסיכוטי. הרי אצלי למשל, לא נותרו ליקויים (כך אני מקווה לפחות), וזה לא שכיאלו איבדתי ילד או אהוב. לדוגמא: אני מביאה לך לכאן ציטוט, מפי פסיכולוג בפורום פסיכולוגיה: "דרך עבודה טיפולית ניתן להקטין את הפער. את בעצמך נתת את התשובה - למצוא את האפור, אבל לא לחיות עם תחושת החמצה, אלא עם תחושה של יכולת לשלב בין מה שיש וניתן להשיג תוך השלמה אמיתית עם מה שלא ניתן. ואני שואלת אותך כאחת שעברה משבר קשה- מדוע אני צריכה להשלים עם מה שלא ניתן להשיג? אני לא סובלת מפיגור שכלי, אני לא אוטיסטיט, ואני לא נכה. לכן, מדוע הסברה הזו? שלאחר משבר שכזה...האדם לעולם לא יחזור להיות שלם כפי שהיה קודם. זה מוביל אותי לתחושה שכאילו לא היו חיים לפני המשבר, ורק לאחריו הם התחילו כאשר כל פעם אני מסתכלת בהבנה שלעולם יהיו דברים שלא אוכל להשיג, שקודם לכן יכולתי! באמת כאילו אני פגומה או מוגבלת ונכה עכשיו . שאלה שניה, מדוע הפסיכיאטריה...או לפחות בקטן, ממה שראיתי כאן אצלך בין ההודעות- יש מעין תחזית פסימית, נבואתית משהו לגבי נושא הדכאון. זה כאילו אתה בעצם אומר חד- משמעית: לא משנה מה האדם יעשה, לא משנה אם יוריד ממשקלו ויחזור להרגיש טוב לגבי חיצוניותו, לא משנה אם ימצא אהבה חדשה, לא משנה אם יימצא לו עיסוק שיניב סיפוק....שום דבר מכל הגורמים החיצוניים, שלכאורה- הגיוני לחלוטין שאמורים לשפר את מצב רוחו של האדם הסובל מדכאון, ואולי אף תודעתו תעבור לפאזה חיובית. שום דבר מכל אלו- לא ישנו כהוא זה.... ואני כמעט משוכנעת שכך הבנתי אותך וכך אמרת. ואם אכן, דברים אלו מדוייקים אזי, מצבם של הדכאוניים- חסרי תקווה לחלוטין!!!! חבל בכלל שיטרחו ויתאמצו....הרי התוצאה תהא - אותה תוצאה. כרוניקה של מצב הידוע מראש, הלא כן? אתה יודע במה הופתעתי?!- כשנכנסתי לפורום הפסיכאטריה והפסיכולוגיה לראשונה- נתקלתי בהודעות של אנשים שטוענים כי הם סובלים מדכאון של 7,9 שנים, ואני לתומי חשבתי והאמנתי תמיד, שדכאון זה משהו שעובר בכל מקרה, ויהיה מה. ופתאום באה אותוריטה סמכותית שבחזקתה ידע וכוח- ומודיע ברוב חוצות- שיש דכאונות שלא עוברים והם לכל החיים, ובייחוד אלו שלא עוברים אחרי שנה. ואז אני באה ומסיקה שציפיות הם נועדו לכריות בלבד, ושאין טעם לנסות כלל- הרי הד"ר אמר כמו המשחק הזה שהיינו ילדים- "המלך אמר"....והנתינים עובדים את המלך. אני לא מוכנה להשלים עם העובדה שמעכשיו לא אשיג דברים כפי שיכולתי קודם לכן, ושעולם לא תשוב אלי שמחת החיים, הכפיות, החופש, הזרימה, האהבה.... לא מוכנה! ושכל העולם יקפוץ לי! הלוואי שבאמת הייתי מתכוונת לזה...אין בדמי טיפה אחת של חמצן. והתחושה באמת כאילו (כפי שתמימי תארה להפליא- נפלטתי טרם זמני מהרחם), או שחתכו לי את חבל הטבור בברוטליות (שהיה מחובר למרכז הקיום), והעולם כמנהגו ממשיך...ואני עלומה ולא ניראית לאיש. לעיתים אני חשה, כמו האלו המאכילות ומגדלות אלפי חתולי רחוב, אבל ללא החתולים. אז כנראה, אחרי הכל- יש דכאון לכל החיים- ושאין דבר שיכול לו! להת' ושנתראה רק בשמחות מעכשיו. הלה

הלה שלום, את באמת כועסת עכשיו. אבל יאללה יאללה- מה כל הפוזה? היה ארוע, יש צלקת/ נכות, וממשיכים הלאה. בנאדם שעבר תאונת דרכים ונדפקה לו הברך וכעת הוא צולע וסובל מכאבים לכל החיים לא ממשיך הלאה? מה האופציה? להתחפר בכאב? להגיד "אני לא נכה"? "אני אתגבר והכל יעבור"? נו, באמת.... הברך כואבת, הצליעה קיימת, והחיים ממשיכים. רוצה או לא רוצה. השאלה היחידה היא מה את עושה עם המצב אליו נקלעת. את מכירה את דרכי ההתמודדות של freeze, fight OR flight. כלומר: לקפוא ולא לעשות מאום, להלחם או לברוח. את, לטעמי, קצת קופאת, קצת בורחת, ועושה הרבה רוח של "כאילו-נלחמת". תסתכלי קצת אחורה, ותראי מה עשית עם החיים שלך בחודשים/שנים אחרונות. התקדמת? השתנית? נדמה לי שאת עסוקה בעיקר בלצעוק "אני לא נכה נפשית". מי שלא מתפקד הוא נכה. אבל גם נכה יכול לנצח באולימפיאדה. נכות אינה סוף הדרך. היא רק התחלה של משהו חדש. אז תחליטי אם את רוצה להמשיך לקטר כאן, לשאול, להבין, לכעוס. או לחיות. לחיות עם מה שיש, גם אם הוא פחות ממה שהיה. החלטה רק שלך.

אין שום דבר שפגום בהילה או שמונע ממנה להיות יותר ממה שהיתה לפני המשבר, להיות בריאה וחזקה ומחושלת וצומחת ואופטימית יותר מכל ספרי הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה שנכתבו עד כה. הילה יכולה להוכיח לכל כותבי הספרים, שאפשר הכל. אם היא רוצה אפשר הכל. מנחם בגין סבל ממניה דיפרסיה וניהל מדינה והביא שלום. ואן גוך היה אומן מוכשר ומשוגע ידוע. יונג עבר משבר פסיכוטי וממנו פיתח תיאוריה מדהימה על הנפש. אז למה שהילה שלנו לא תגיע לגדולה? למה לשכנע אנשים בתיאוריה שאירוע פסיכוטי הוא סממן של מחלה, או שמצב של דיכאון וקיפאון כמוהם כצלקת שלא תעבור? נו נו נו, עכשיו אני כועסת... ודווקא בהילה הייתי גאה. סוף סוף דיברה דברים של טעם! אחותי- אני ואת נשנה את העולם!!! כנגד כל הסיכויים של אנשי המקצוע, את ואני נוכיח להם שהתיאוריות שוות לספרים, אבל המציאות היא מעל לכל תיאוריות. ובזכות האמונה נראה להם שצריך קצת לרענן את הטיפולים באנשים שחווים פסיכוזות. קצת יותר להאמין ברוח האנושית, שמגר. אם היית מכיר אותי לפני שנה, עם המשיח שהייתי, עם הסערה, בוודאי לא היית מאמין שזו אותה תמי שכותבת את הדברים הללו עכשיו, עם שלושה ילדים בריאים טפו טפו טפו, זוגיות נהדרת, ומקצוע מבוקש... הכל אפשרי, שמגר, אם לא מאבדים את האמונה. ומה שקרה לה, להילה, זה אובדן אמונה. הלכה שבי אחרי הפסיכיאטריה המתייגת. האמינה לה, בתמימותה. אני שמחה הילה ומקווה שלא תיפלי יותר במלכודת הפסיכיאטרית שמונעת ממך להאמין בכוחך וביכולותיך העצומות לצאת מהמשבר ולהיות חזקה יותר ממה שהיית אפילו קודם. שלך באהבה ותבואי כבר לבקר צאי מהמחשב... תמי.

עכשיו אני קונה צליעה ברגל, אתפשר על פזילה וגם גמגום. יאללה יאללה אתה! איך אתה מעז לבוא אלי עם הקבלה שכזו, זה בכלל לא אותה רמת נכות ופגיעה באיכות החיים (אתה תעליב מטופלים עם הדוגמא הזו, ואני קוראת תיגר למטפלים, להפסיק לתת אותה כדוגמא מקבילה). נכון, מודה ומתוודה אנוכי כי כועסת אני היום, יש עימי סיבות מוצדקות. מקווה שתסלח לי על הבוטות, אבל יש בדברי מן האמת. אני מודה לך ד"ר שמגר, על אישיותך הלבבית. אם אי פעם אצטרך שוב פסיכיאטר- אשקול להתגייס לקבע, בשביל להיות מטופלת שלך. רב תודות ומקווה שלא יהיו לך יותר הלה'יות פה. להת' ן

הלה שלום, כמו שאמרתי לך פעם- את לא פשוטה, והדיאלוג איתך מורכב, אבל גם מרתק. אני מסכים שזו לא אותה פגיעה באיכות החיים, ממש לא, אבל בסוף צריך להחליט אם לקבל את המצב או להתמודד ונלסות להוציא את המקסימום, כשהמקסימום לפעמים הוא חזרה למצב הקודם. מקווה מאד שתוכלי לחזור למצב הקודם.

שהתמודדות נכונה עם משבר נפשי אינ "השלמה" עם מצב של חסר, אלא להיפך, מנוף להעצמה רוחנית יש אנשים שכתבו ספרים על המצוקות שלהם יש אנשים שביטאו את זה באומנות ויזואלית יש אנשים שהלכו לטפל באחרים מה שחשוב לדעתי זה תהליך ההתמרה וזה הולך ככה, לדעתי ומנסיוני האישי: 1. הכרה בבעיה והפנמה של זה שקיימת בעיה, להרפות מהצורך הדוחק ל"שנות את המצב" באופן כפייתי כי זאת התחפרות 2. לקבל את המצב כנתון זמני, לנסות להבין מהו המסר הפנימי לגבי ההתנהלות שלך בחיים, אצלי זה באופן עקבי בעיה של חוסר אסרטיביות מספקת, אצל אחרים זה יכול להיות בדיוק ההיפך, או משהו שונה לחלוטין 3. לא להיבהל ממצבים נפשיים, הנפש היא מדהימה ביכולותיה, גם דיכאון יכול להביא לתובנות והתפתחות רגשית 4. לא להיבהל ממה שהסביבה חושבת עליך ולא לחפש את הפתרונות בחוץ 5. לבדוק מהי הגישה הטיפולית הנכונה לך באופן אישי, יש אנשים שפסיכולוגיה קלינית מתאימה להם, יש אנשים שגישה יותר גשטלטית, או תרפיה באומנות, יש אנשים שיפנו לתהילים ולתפילות, יש כאלה שיקחו פרחי באך ותרופות צמחיות, העיקר פה הוא השליטה על התהליך ולא השליטה הכפייתי במצב השלילי 6. חשיבה חיובית תמיד עוזרת - לבנות מציאות וירטואלית חיובית מביא בסופו של דבר לבחירת כיווני פעולה מועילים 7. אם הבעיה היא ביחסים עם אנשים אחרים אין מנוס מלהתמודד עם זה איתם ומולם 8. להאמין בכוחותי וביופי של נפש האדם כפי שבורא עולם יצר אותה ולא לנסות לשנות אותה עם טיפולים משני כימיה במוח, זה לדעתי צעד לקראת נכות נפשית 9. כל דבר שקורה לנו זה השתקפות, מכוונים אותנו מלמעלה, כך אני מאמינה, להתמודד עם "ISSUES מסויימים בחיים וכל מה שקורה "בחוץ" זה טריגר להתבוננות פנימית 10. ללמוד לעשות הפרדות: מה אני ומה הזולת, מה טוב בי ומה רע, מה אני מקבלת בעצמי ובאחרים ומה אני דוחה, זה בהדרגה נותן כלי ל"דחיית סיפוקים מיידיים" שעל פי הגדרה של פרויד המדד לבגרות נפשית. לא חייבים להגיב מיד, לא חייבים לקחת כל דבר באופן אישי. מצד שני אם משהו חשוב לך מאד אז כן לקחת את זה באופן אישי ולהילחם על זה. לגייס למטרות החשובות לך באמת את כל כוחות הנפש ולא לבזבז אותן על מעגלים חסרי תכלית. אם את תופסת שאת במעגל הרפי ועזבי. התובנה תגיע ותעלה מעצמה אם לא תתעקשי על ההזדהות עם הנודניק הפנימי

תמימי, תודה גדולה לך שאת כל כך מאמינה בי. את יודעת, עברתי בחיי כבר אי אלו משברונים בחיים, ותמיד, תמיד בלי יוצא מהכלל, לעולם לא קרה שהירפו ידיי, שלא מצאתי את כוחות הנפש להמשיך הלאה, ולחזור ביתר שאת. לכן, כ"כ קשה לי הפעם, קשה כפליים- אני חושבת שהפעם הפגיעה , בעיקר פגיעה נרקסיסיטית (שאגב, שאין לי מושג אם זה מאפיין בעלי הפרעות אישיותיות, או שלמעשה כל אדם עלול לחוות פגיעה כזו קשה), אינה מאפשרת לי למצוא את עצמי בתוך כל החוויות הקשות והמבהילות דאז, שכולם לועגים לי...שכולם יודעים ורואים לי... "מצביעים" עלי ...ששמים אותי לקלס וללעג...כאילו צמחו לי קרניים. מעולם לא חשתי כל כך תקועה במשך זמן כה רב. אני יודעת שהיום יותר קשה. אם אז, סמוך למשבר הייתה ניתנת לי הזדמנות בדבר- מקום עבודה ועשייה רבת סיפוקים, סביר להניח שחיש מהר, המצב היה משתנה ותופס תאוצה אחרת משעכשיו. איבדתי כל בטחון עצמי, ולא רק. הנסיון השלילי והחוויה שקרתה לראשונה בחיי, שאני נותנת שיעשו בי ככל העולה על רוחם, מתוך כניעה מוחלטת, ללא יכולת לווסת ולשלוט בזה, מתוך אמירה- יאללה...הנה אני- אני גדולה לכם בעיניים אז קחו אותי ותעשו בי כאוות נפשיכם-כמזון לטרף. נשבעתי לעצמי שלעולם לא אתן לעצמי לחוש כקורבן בנסיבות כאלו ואחרים, והנה עכשיו אינני מסוגלת לצאת מהקורבניות. כאילו - מפנה כל פעם מחדש את הלחי השנייה לסטירה. כאילו שמעולם לא התנהגתי אחרת..כאילו זה הדפוס היחיד שאני מכירה עכשיו. מסתובבת בתחושה שאני חשופה, עירומה, כתוב לי על המצח :דפוקה ופגומה. מעולם לא האמנתי שיכחדו כוחותיי ויכולתי באופן כזה, שלא ישאר יותר דלק שמניע. מילא, על הפגיעה של הפסיכולוגית, שנדמה לי כי כבר התגברתי אבל על הטעות שעשיתי כשנכסתי לפורום כהמשך שלילי שלה עלי- גרמה לי נזק, כיוון שחווית הפגיעה נעשתה וירטואלית!! לא כמו באופן של קשר ממשי, שניתן לעבד ולהתגבר- כי את יודעת מי האוייב. אבל- פורום?! וירטואליות?! אנשים לא מבינים את זה. הזכרון הקשה , החוויה שאני עם עצמי "אנונימית" וירטואלית, שהורגש לי כמציאותי ביותר, מותקפת ללא משוא פנים לעיניי קבל עם ועדה (חוויה קשה ומבהילה של העדר הגנה באופן פתאומי), ומשפט המפתח- שההתקפה היתה בעצם הכל בראש לי (בספקיולציות, בפירושים), נכון שהיו הודעות קשות, אבל לאן שזה התגלגל.... זה כבר סיפור אחר. כמה טיפשי ואידיוטי לחלוטין!!! אבל כמה שזה נחווה היום כאמיתי! לא מסוגלת להתגבר על דבר עלום, לא ממשי, וירטואלי, דיפוזי שנתפס כעויין ומאיים על שפיותי והערכתי העצמית- כאילו שכל העויינות והתוקפנות, ושלא היתה שלי ומשוייכת אלי (או שכן היתה מכוונת אלי), הופנמה בנפשי כדיבוק שלא מרפה- מעניין אם לזה יש הגדרה פסיכיאטרית? (ואני באמת שואלת ברצינות ולא בציניות) וליקויים- או, הליקויים...לך תמצא מחט בעירמת השחת. אומרים ליקוי, פתאום נדמה שאתה ליקוי אחד גדול. פתאום, הכל מואר באור אחר. ואולי- באמת אובייקטיבית נותרו ליקויים בלתי הפיכים. אוי הספק, הספק .... הלכתי לאיבוד בים התאוריות, נוטה לכתיבה ולדיבורים פאסדו- פילוסופים וללא עשייה (זה בטוח סימפטום להפרעה פסיכוטית מובהקת). כמו שמזלי הרע מלווה אותי בחיים, אז גם פה...בפורום,בחוסר אבחון לגבי. בתום האשפוז (יום) כולם קיבלו אבחנות במכתב סיכום, גם אני קיבלתי... אבל גם היא לא היתה חדה, ברורה, חד משמעית. סייגו אותי באשכול B כאילו אני ליד דברים...לא ממש ממלא אחר הקרטריונים של כל הפרעה והפרעה, טעימה מכל דבר (שזה בפני עצמו , נראה לי כמו הפרעת אישיות גבולית.B כמובן), וכמו באבחנה כך גם אני בחיים- תמיד ליד, כ"כ קרובה עם זאת כ"כ רחוקה. אז איך שעד היום (ובכל זאת, זה לא כאילו אני בת עשרים ואחת), הסתדרתי יופי בחיים, צלחתי כשלונות, אכזבות והצלחות, איך זה שעד היום אהבתי את החיים וכל מה שבתוכם וכו'... איך זה שפתאום באמצע החיים - נתקעתי ללא יכולת עצמית להיחלץ. תמימו'ש את שואלת אותי מתי אצא מהמחשב- "נאה דורש נאה מקיים", לא?! אני חושבת שאת פרק המחשב מציתי עד תום, שבא לי כבר כמעט להקיא. אזי, שולחת לך את ברכתי ואיחולי לרגל הולדת יהב ושתהיה לך שנה טובה. וגם לך דוק. הלה

אהבתי את דבריך, אהבה מאד מאד ומאחלת לך הרבה אהבה בחייך ולכולנו- שנהיה בריאים ונסלח לעצמינו על כל מה שעדיין לא בא על פתרונו... תמי.