התעללות נפשית

שלום, ברצוני לדון בנושא חשוב מאוד ועם זאת מודחק מאוד בקרב עולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה: התעללות נפשית. בתור התחלה אני ממליצה לקרוא את המאמר הבא הדן ומבהיר את הנושא: http://www.macom.org.il/therapy_verbal_abuse.asp מעבר לכך, אני מפרסמת פה מכתב שעוד לא נשלח, למטפל שלי, שהעביר אותי התעללות נפשית במהלך כל הטיפול שלי, עד שלבסוף הגעתי לנקודת שבירה ופשוט עזבתי: "ביום ראשון ה-5 בפברואר בשעה 15:25 זומנתי לשיחה בחדר המנהל. נושא השיחה היה: קריאת לעג מצידי כלפי אחת המטפלות. יום ראשון ה-5 בפברואר היה היום ה-7 להפסקת תרופת הציפרלקס (דבר הנודע לדוקטור *** באותו יום ראשון), הוא היה לאחר שבוע רצוף וקשה עם תרופת הריטלין, ולאחר התקף חרדה קשה. כבר מתחילת היום הרגשתי שאני במצב קשה ואני על סף התקף חרדה נוסף והתפרקות, עד שלבסוף בשעה 15:15, אכן התפרקתי. לא שלטתי בעצמי, מיררתי בבכי, הרגשתי נורא. בין השעה 15:15 לשעה 15:25 בה זומנתי לחדר המנהל עברו כ-10 דקות, ומכך ניתן להסיק שעוד הייתי מאוד נסערת. אף על פי העובדות הנ"ל החלטת לנכון לזמן אותי לשיחה (למרות שידוע לך באופן חד משמעי שבמצבים כאלו עליכם להשאיר אותי לבד ובכך לאפשר לי להתאושש). כבר מתחילת השיחה ניתן היה לראות שאיני במצב ההולם לשיחה, ושכל ניסיון לתקשר איתי גרם לי להתכנס בתוך עצמי ולבכות חזק יותר. אתה, המנהל, החלטת שאני צריכה להישאר ולהמשיך בשיחה. מי אני, המטופלת שלך, שאסרב? לכן נשארתי, למרות שהרגשתי שהמצב מדרדר, וכמו ששנינו יודעים-המצב באמת הדרדר. אני לא זוכרת בדיוק את מהלך השיחה מכיוון שהכל סביבי היטשטש, אבל אני לעולם לא אשכח את הרעד, את השריטות שצרבתי בפניי, ואת השערות שתלשתי מראשי. לראשונה בחיי פגעתי בעצמי, ולא סתם פגעתי בעצמי... פגעתי בעצמי מול המנהל. לא מטופל, לא מטפל, המנהל, שעומד בראש הטיפול שלי ואמור לרצות בטובתי. המנהל שישב והסתכל לי בעיניים בזמן ששרטתי את עצמי וחרטתי את הכאב הבלתי נסבל על הפנים, הסתכל לי בעיניים בזמן שתלשתי לעצמי שעירות מהראש, הסתכל לי בעיניים בזמן שיללתי, במצב הכי פגיע הכי רגיש והכי אנושי שיש, הסתכל, והמשיך לנזוף. הושפלתי כמו שלא הושפלתי בחיי. לאחר התקרית לא העזתי לצאת מהבית במשך שבוע מרוב הבושה, לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה בגלל השריטות. עד עכשיו, בכל פעם שאני נזכרת בתקרית שהתקיימה ביום ראשון ה-5 בפברואר בשעה 15:25, בכל פעם שיש לי הבזק מהיום ההוא, אני בוכה כמו אז, ההשפלה מציפה אותי מחדש והרעידות גם כן. אני מנסה להבין בכנות, איך מסוגל מטפל בכיר, מנהל, שמכיר את כל נקודות התורפה של המטופל שלו, לנצל אותן לרעה. איבדתי כל אמון בבני אדם. מה-5 בפברואר אני לא מסוגלת לדבר עם אף אחד, קשה לי לתקשר עם הסובבים אותי, ושלא נדבר על לגשת לטיפול פסיכולוגי חדש. מה שאירע בחדר המנהל ביום ההוא, בחדר שלך, היה התפוצצת של כדור השלג שגדל במהלך כל הטיפול שלי, שהוזנח במהלך כל הטיפול שלי. הוא היה האירוע הטראומתי ביותר שחוויתי בחיי. אני ילדה, ילדה בת **. אני לומדת בתיכון, יש לי בית, הורים, חברים. אני בן אדם, כמוך! יש לי חיים, כמוך! איך היית מרגיש אם היית רואה את הילד שלך חוזר הביתה מהמקום שאמור לטפל בו עם שריטות על הפנים? שריטות שהוא יצר במו ידיו ואף אחד לא טרח לנסות להפסיק אותו או להרגיע אותו, שריטות שהיו יכולות להימנע אם רק למישהו היה אכפת. איך היית מרגיש אם היית רואה את הבן שלך במצב כזה? מה היית חושב על מי שישב מולו באותם רגעים והראה חוסר אמפתיה ואדישות מוחלטת? היית מבין אותו אז? לאן נעלמה החשיבה האובייקטיבית שאמורה להיות למטפל? לאן נעלמו יחסי האנוש? איזה מין בן-אדם עושה דבר כזה? האם בן-אדם כזה מתאים לניהול אשפוז פסיכיאטרי? מה שקרה ביום ראשון ה-5 בפברואר היה: א. לא מקצועי. ב. ניצול לרעה את מעמדך כמנהל. ג. משפיל. ד. התעללות של ממש." מקווה שקראתם הכל, ושהצלחתי להעלות אפילו במעט את המודעות לנושא. שיהיה לכולנו חג שמח.

צר לי על מה שעברת. ללא ספק היו אמורים להכיל את כאבך הקשה באותם רגעים. רוצה לשתף? היכן זה קרה? האם במסגרת אשפוז? במרפאה ציבורית? מאחלת לך ימים טובים.

אכן, זה קרה במסגרת אשפוז. במשך 6 שנים סבלתי מדיכאון, חרדות, ocd, הפרעת אישיות גבולית, נטיות אובדניות, והפרעת אכילה. במשך 6 שנים הסתרתי את כל מה שעבר עליי, הייתי בטוחה שאני עוד ילדה רגילה שעוברת את משבר גיל ההתבגרות. כשהבנתי שמשהו לא בסדר פניתי לעזרה, ומיד הופניתי לאשפוז. מתחילת האשפוז היו אי הבנות ביני לבין המנהל, אך למרות שהוא המבוגר והמטפל הוא לא נקט שום פעולה בכדי למנוע את המתחים ביניינו. הוא לא קרא לי לשיחה, לא ביקש מהמפלת שלי לדבר איתי על הנושא, כלום. הוא השאיר את המצב כמו שהוא, ובכך איפשר לו להדרדר. היחסים בינינו הדרדרו במשך כל חודשי האשפוז שלי, עד שלבסוף כדור השלג התפוצץ בשיחה הזו. תודה לך על התגובה, ושבת שלום!

שלום saya, ראשית ברצוני להביע את צערי על החוויה הקשה שעברת ועדיין עוברת בעקבותיה. עוד ברצוני להצטרף לפנייה של לילוש אלייך להמשיך ולשתף אותנו בפורום (תודה לך לילוש, המשיכי להשמיע לנו את קולך הערב...). פעמים רבות, במהלך קשרים אנושיים, לאו דווקא טיפולייים, אדם מסויים זקוק לתגובה מסוג X והסביבה מגיבה באופן Y. זה יכול להתרחש כשהאחר לא רוצה לעזור או מעוניין מסיבותיו שלו להתעלל, וזה יכול להתרחש מחוסר הבנה או אפילו מחרדה שלו. כשאנו במצוקה אקוטית וזקוקים נואשות למשהו שלא ניתן לנו, הדבר עלול לגרום לנו כעס וכאב עצום כי נותרנו לבדנו. במצב כזה מאוד קשה לחשוב מה עובר על האחר. אנחנו לא פנוים לכך ועלולים להשאר עם אכזבה שלא ניתן להתגבר עליה. כשאת משתמשת במילה התעללות, שימי לב שמקופלת בתוכה המשמעות של מעשה בכוונה תחילה. את למעשה אומרת שהמטפל ישב והטיח בך נזיפות מתוך כוונה לגרום לך סבל נוסף בשעה שאת נזקקת לשקט שלך והוא ידע שאת זקוקה לכך והתענג על הסבל שלך. זו התעללות. האם את חושבת שזה מה שקרה? האם המטפל הוא סאדיסט שמתענג על הסבל שלך? זו אפשרות, אבל אולי יש עוד כמה... א. אולי הוא חשב שדווקא אם ישים לך גבולות באותו רגע תתארגני ודבריו יקלו עלייך? ב. אולי הוא עצמו, דאג לך מאוד באותו רגע, מתוך הקשר העמוק והמשמעותי שיש לכם זמן רב, נכנס לחרדה והתקשה לחשוב באופן בהיר נוכח ההחמרה במצבך? ג. אולי הוא עצמו, כשהוא שרוי במצוקה, זקוק לחברת אנשים ולכן סבר שגם לך זה הדבר הנכון? מובן שאת זו שהיית במקום ורק את יודעת מה הרגשת. אולם, ככל שאני מבינה, הוא לא אמר לך מעולם מה הוא הרגיש. מה התכוון שיקרה לך- לעזור או להתעלל? משמעותי אם החוויה שעברת היתה בגלל שהוא טעה בהבנת מצבך וצרכייך - "כשל אמפטי" או שהוא רצה להתעלל בך. מטפל סאדיסט אכן לא ראוי לטפל בך. אולם מטפל שטעה, אם עד כה היה טוב ומבין ויהיה מוכן לדבר איתך על החוויה שעברתם יחד, יכול אולי לתת לך חוויה מתקנת. חוויה שתאפשר לפתוח חלון פנימי לתוך עצמך ועברך למה שגרם לתחושות שלך באותם רגעים קשים מול המנהל. מה דעתך? ...חג שמח, גלית קלמנזון

תודה רבה גלית על התגובה. ראשית, עליי להבהיר שמדובר במהל המוסד, ולא בפסיכולוגית האישית שלי. כשאני אומרת את המילה התעללות, אני מתכוונת אליה במלוא מובן המילה. לא הייתי משתמשת בה סתם כך, או אם המקרה הזה היה חד פעמי. מדובר פה ביחס מזלזל שנבנה במהלך כל הטיפול שלי. המנהל העביר אותי סיוט של ממש במהלך רוב הטיפול. הוא השפיל אותי מול כל קבוצת המטופלים, הוא אמר לי משפטים כמו "אני לא מכיר אף בן-אדם שהיה מוכן להקשיב לך גם תמורת הרבה מאוד כסף", הוא זלזל בי, הוא לא הסתכל לי בעיניים כשדיברתי איתו, הוא העביר אותי התעללות אמיתית, ושאר המטופלים יכולים להעיד על כך. באותה שיחה הגעתי שבורה, והמנהל ידע את זה. המנהל גם ידע טוב מאוד שבמצבים כאלו אני מאבדת שליטה ואני עלולה להתחיל לפגוע בעצמי. הוא יודע, הבהרנו את הנושא באופן חד משמעי-חובה להשאיר אותי לבד במצבים כאלו ולאפשר לי להרגע. לאחר מכן אפשר לדון במה שקרה. ברגעים כאלו אני בבלק-אאוט. כל מילה שיוצאת לי מהפה היא חסרת משמעות. לקחת אותי לשיחה כשאני במצב כזה, ולהתייחס אלי בצורה מחפירה כזאת זאת התעללות אמיתית, ורק חלאת אדם מסוגלת לעשות דבר כזה. שוב תודה רבה על התגובה, ושבת שלום!