זוגיות אם בת זוג מאובחנת במאניה דיפרסיה

שלום אני נשוי לאישה המאובחנת במאניה דיפרסיה לאחר הכחשה של שנים החליטה אישתי לנסות ניגשנו בהתחלה לפסכיאטרית ששאלה אותה כמה שאלות ומהר מאוד הבחנה אותה רשמה לה מרשם לכדורים לאחר שבועים הכדורים התחילו להראות רגיעה אך יחד אם זאת היו פשוט זורקים אותה רוב היום אישתי הייתה בחוסר תיפקוד מוחלט כשברקע יש לנו ארבעה ילדים ניגשתי לפסכיאטרית לראות אם זה נורמלי ואיך מתמודדים הפסכאטרית המליצה בנוסף לגשת לשיחות אם פסיכולוגית הנוגעת בתחום התחלנו מפגש ראשון ביחד שבשיחה זו נגלתי לעולם שלא הכרתי אך הבנתי שאנחנו במקום הנכון אישתי חזרה מאוד מותשת מהשיחה והתבקשנו למפגש השני שאישתי תגיע לבד וכך היה לאחר המפגש השני באמת התחלטי לחשוב שעלינו על דרך המלך אך לאחר המפגש השלישי הכול ירד לטימיון חזרנו לנקודת התחלה כאילו לא התחלנו שום תהליך אישתי החליטה שלשם היא יותר לא חוזרת ורק בכדורים היא מוכנה להעזר ורק היא יודעת מה טוב בשבילה והשיחות רק מחבידות עליה ומאז עברה שנה של עליות ומורדות במצבה הנפשי היא נכון להיום נוטלת כדורי קלונקס הילדים ביום נמצאים במזגרות בשעה שלוש בכול יום כשהם חוזרים אני מקבל טלפונים לעבודה לזרז אותי להגיע כי אישתי מתקשה בלהתמודד מולם אני מוצא את עצמי בהתמודדות אם הילדים שזה פחות בעיתי אך בחוסר אונים בהתמודדות מול אישתי שפשוט חדלה מלתפקד לא מוכנה ולא מאמינה בשום עזרה מוצא את עצמי מתקשה לנהל איתה שיחה פשוטה על כול דבר בלי שהיא תפענח את הנאמר אחרת לא מצליח לעזור לה אני שומע ממנה על סוף העולם על כמה היא לא יכולה להיות בבית לבד כשהילדים לא בבית מצד שני היא לא רוצה להיות בסביבת אנשים פוחדת מרעש מטוסים אני מבין את החוסר אונים המוחלט שהיא נמצאת בו אבל אני שואל איך במצב הזה ניתן לעזור לה אני מבין שההחלטה לעזדה אמורה לבוא ממנה אך במצב הנוכחי שאישתי הולכת לי לאיבוד בין הידיים מה עושים?

לדני שלום, א. יש לי שאלה מתמיהה, מדוע כל הבעיות התחילו רק כשניגשתם לפסיכיאטרית? ז.א. עד אז הסתדרתם? החיים לא היו מסובכים כמו עכשיו? דבר זה אומר דרשני. [אני אישית מפרש את זה כמהלך טעות של הפסיכיאטרית, שברוב המקרים מתעים, ומסבכים, ולא אאריך]. יתכן גם שבאמת סיבכת אותה יותר, היא מאמינה כבר שהיא חולה, והיא לוקחת את זה ברצינות.. גם זה בודאי מעיק עליה ולא פלא שהמצב רוח שלה ירוד. כמו כן, היא 'גילתה' בזכותך את התרופות, ומה טוב.. ב. לגבי טיפול פסיכולוגי, אני מבין אותך וגם אותה. אני חוויתי על בשרי טיפולים פסיכולוגיים, ובאמת באמת 'זה מכביד' זה קשה. אנשים רבים טועים, לא באים מראש לטיפול ויודעים מה זה. ולדעת שזה בכלל לא קל.. זה לא תרופות! [לכן היא העדיפה בקלות לחזור לתרופות, שזה רק לבלוע..- אגב, גם אני עשיתי ככה] לכן, בכל הנוגע לטיפול פסיכולוגי, זה צריך לבוא מהפנמה וידיעה למה הולכים, מהו הטיפול, מה עושים בו, במה הוא מתמקד ויעזור, ולשאול ולברר איך זה עוזר. ואז, יש את המוטיבציה, ואפילו שהתהליך לא קל, יש את הכוחות במלואם, כי יש מוטיבציה, וגם יודעים מראש שזה לא אמור להיות קל. [החיים קלים??] לכן, לגבי הטיפול פסיכו' מצד אחד אל תכריח אותה [זה לא יצליח! גם אם היא תלך היא תעזוב אחרי חודש] אבל תבררו יחד, 'תלמדו' את הנושא, ואני חושב שאם יש בה כן רצון להשתנות, היא תעשה את זה. והעיקר שתלך מתוך הפנמה פנימית. ג. לגבי המצב הכואב כעת, מה אומר? מצד אחד צריך למצוא דרך לעזור לכם, ובעיקר לך בכל הבלגן. אך כמובן הרבה תמיכה לאשתך. אך כאן אומר את דעתי שלי, אבל אולי אני לא מבין בכלל. טעות רבה יש היום, "אני חולה" וזהו, אני פטור מהכל. [אגב, זו אחת הטעויות שעשתה הפסיכיאטרית בטיפולה המהיר..] אתה חולה?? אז מה, גם חולים ממשיכים להתמודד, גם חולים עדיין הבעל עובד, הילדים צריכים לקבל מה שמגיע להם. נכון, אתה חולה וקשה לך, ואני אתמוך בך תמיד, אבל יש כאן גבולות ברורים. את אמא, את אשה, את בן אדם. אז מה אם את "חולה"? זו זכותך לעמוד על כך, ובאמת זה ככה. ותנסה להגיד לה את זה. שוב, לא בכעס ולא כ'דרישה ואיום' אלא לעזור לה להסכים לזה. אגב, זה כבר סוג מסוים של 'טיפול' ז.א. ויסות מסוים של העוצמות של המניה דיפרסיה. אז נכון, אם היא קצת חכמה, היא תגיד לך, ש"היא מאד רוצה, אבל איננה מסוגלת" ו"מאד מדוכאת היום" וכו'. אבל דוקא כאן, מתפקידך וזכותך כבעל, לעמוד על כך. יש גבולות. את רוצה שלא אקנה לך כך וכך, כיון שבין כך את בדכאון? לא נקנה אוכל בבית "כי אמא בדכאון" לא, יש גבולות בסיסיים בכל דבר. על הגבולות האלו תעמוד בחוזק [אבל מתוך אהבה] כי זה זכותך המלאה לגמרי. וגם "זכותה" שתעזור לה להפנים את זה, כי זה אמת ברורה ופשוטה. [כיום, בעידן הדכאון, והרחמים הגדולים של הפסיכיאטריה, המתמודד או יותר נכון "החולה" מרשה לעצמו הכל.. כי גם אם יהיה אסון, יקחו אותו לשבועיים נופש בבית חולים פסיכיאטרי]. אני מקווה מאד להצלחתכם ולרפואה [יותר נכון התחזקות מול השקר שבדכאון] של אשתך שתחי'

אני מודה לך על ההתיחסות \ לגבי תמיהתך האם לפני שהגענו לפסכיאטרית אם הכול היה בסדר התשובה היא שלא ואני מתנצל שלא צינתי שאישתי מעולם לא שיתפה אותי בעברה במשך כול תקופת היכרותי איתה היום בדיעבד כשאני משחזר את כול מה שעברתי איתה במצבי רוח שונים ומשונים אם רגעי כעס והתפרצויות לא מובנים שזה בעצם הכעס שלי על עצמי איך בנאדם שיודע דבר או שתיים בחיים לא מבין שיש פה משהו לא נורמטיבי מצבה היה משתנה מפעם לפעם שלפני שתהיתי מה קורה פתאום הכול רגיל ופתאום שוב חוזר כנראה שזה בילבל אפילו אותי נכון שמעולם לא נקלעתי בזוגיות קודמות למצבים דומים אפילו לא בין חברים או שיחות אם אנשים על פלוני אלמוני במצב מזוג זה לא יודע אולי נאיביות מצדי או לא יודע איך לפרש זאת. עד לפני שנתיים שמצבה באמת החמיר אולי סוג של התמוטטות מצידה פניתי למשפחתה הסברתי שמשהו קורה ואני לא מצליח להבין מה ופה הבנתי שיש משהו ניתקלתי בחלק מאחיה שפשוט התחמקו ולא רצו אפילו לדון איתי ואלה שכן יותר נכון אחות אחת שבישבלי זה היה באמת התחלה של משהו כי האחות הספציפית הזאת היא דמות מאוד משמעותית בעיני אישתי וניסית ככה להתחבר ולהסביר שאני באמת רוצה להבין בכדי לעזור באמת ובתמים שאישתי באמת חשובה לי ואיכפת לי ממנה ואל אחת כמה שיש פה ילדים ובאמת ראיתי שהמסר עובר ויש פה איזה שהו אימון שנבנה אבל אם המון חששות מצד האחות שעד היום מתברר לדעתי כמעשה שגוי שלה כי עובדה שאם הכול אני עדיין כאן שאלתי את האחות לא פעם למה לא לדבר גלוי שתהיה לי איזו דרך מאיפה להתחיל איך להתמודד הרי ברור לי שאת רוצה בטובתה לא פחות ממני ואז קרה משהו אחותה בחרה לעשות זאת אבל בדרך שלה כלומר נוצר איזשהו מרתון שיחות בינהם על בסיס יום יומי שבישבילי זה היה איזה קצה אור ואז אחותה הבהירה לי שכך זה יעבוד כי אישתי לא מוכנה שהיו שיחות ביני לבין אחותה לא רוצה שאחותה תשתף אותי בעברה האמת לא הייתה לי ברירה אמרתי לפחות אישתי תתחיל תהליך עדיף המצב הקים שברקע הבערתי לאחותה שמתי שאישתי תרצה אותי בתהליך אני כאן וכך היה לאחר שאחותה דיי הצליחה להוביל אותה להכנס לטיפול אצל פסיכאטרית וכך הגעתי איתה גם לשיחות אצל פסיכולגית ששם התברר לי מהשיחה אם אישתי שבעצם זאת הייתה הפעם הראשונה שבעצם אישתי חשפה אותי לעולמה שם התבררה לי התמונה שאישתי עברה דברים בילדותה לא נכנסה לפרטים אך הסבירה שאימה שעובדת בבית חולים דאגה להביא לה כדורים בזמנים שהיא הייתה עוברת את המצבים שהיא היום שרויה בהם כשאישתי נשאלה מדוע לא פנית לעזרה מקצועית טענה מחששות שלא ידעו שזה לא יעבה לה בעיה להמשך חייה אז שאלתי אבל היית ילדה קטנה הוריך לא היו אמורים לקחת צד בענין ושם זה התפרץ זה שהוריה גרושים זה ידעתי עוד בתחילת הכירותינו אבל כנראה שגם לזה היו השלחות אף אחד מההורים שם לא לקח אחריות הם 8 אחים שנזרקו ממקום למקום גדלו בפנימיות חסרי כול חסרי ישע חלקם הגדול של האחים שרד ואישתי היא כנראה ספגע בשביל כולם וזהו פה זה נעצר כול מה שעשיתי כדי לתת לאישתי להבין שאני לצידה שאני הביטחון שלה תמיד פה בשבילה לא עזר אישתי דאגה להסביר לי שכול המשברים שאני והיא עברנולא פוסחים עליי מבחינתה גם אני שיך לאותה קבוצה של האנשים שהכזבו אותה בחיים כשהסברתי לה שאני יכול להבין אותה ולקבל את מה שהיא אומרת אבל שתחשוב כמה קל היה לי ולה ואיך הדברים יכלו להיות אחרת אם היא לא הייתה שותקת במשך 10 שנים ואז באה התגובה שהיא לא מוכנה לדבר יותר לא לשתף לא ללכת לטיפולים כי אין אף אחד בעולם הזה שיוכל לעזור לה ושם זה נעצר אישתי חיה בתוך החומה שיצרה סביבה אם הכדורים שגורמים לה לברוח מהמציאות ואם האשמה כלפי כול העולם שמדוע העולם מתבונן בה ובלי שהיא תדבר העולם אמור לדעת מה היא מרגישה מה רצונותיה מה היא אוהבת איך אפשר לשמח אותה איך אפשר להתנהל מול אדם שתמיד מדבר איתך על כול דבר אבל לעולם לא שיחת נפש לא נותן לך לחדור לבפנים שבפנים ללב ובנוסף לכול להבין שעומדת פה בנוסף לא יודע אם נכון להגיד מחלה דיכאונות מה אני אמור להבין מכול מה שקרה וקורה מה אני צריך לעשות איך להתנהל לא יודע בשלב זה אני דיי עובד עצות?הייתי שמח להתיחסות בעצם עצה עצה לחיים מצטער אם הסיפור שלי נשמע כבד אבל אני חיב עצה

אתה אומר: "כיום בעידן הדיכאון, והרחמים הגדולים של הפסיכיאטריה, המתמודד או יותר נכון "החולה" מרשה לעצמו הכל" זה לא קצת מוגזם לדעתך להכליל? אני בטוחה שיש אנשים שמאד מתאמצים כדי לתפקד!

ההתמודדות לבד היא קשה ומורכבת ,תוכל להיעזר באחד ממרכזי היעוץ והתמיכה לבני משפחות בהתאם למקום מגוריך, בחלק מהם יש קבוצות תמיכה שמיועדות לבני זוג. פרטי קשר למרכזים תוכל למצוא באתר ממ"נ שנועד לסייע לבני משפחות : http://www.livecity.co.il/50217/support_group בהצלחה,

אשתי מטופלת בתרופה ושנה שלמה דברים עובדים אצלה יפה, אפילו חזרה לעבד, אך תפקוד עם אחד הילדים בעייתי ופעם בשנה יש לה "התקף" ששובר אותנו.צור קשר ונוכל לסייע אחד לשני.

אני מאוד מיזדהה איתך!אני אקדמאית בת 35+ילדה בת 4 נשואה לחולה זכיזופרניה שלא סיפר לי לפני החתונה.כאשר הכרתי את בעלי היה חכם,נאה,אמבציוני,עצמאי בעל עסק משגשג,חרוץ.סופר לי על העבר שלו הורים גרושים,חוסר יציבות,אימא חולה נפשית,הזנחה של הילדים,שימוש של בעלי בסמים,התעללות מינית על ידי שכן בגיל 5ו וחיים קשים בילדות.בכל זאת רציתי לעזור לו.אני נשואה 7 שנים היו לבעלי 3 התקפים פסיכוטיים קשים וגם אלימים ומחשבות שווא,שיחות עם אלוהים,לימודי דת,קבלה,טקסים מוזרים ואישפוזים פסיכיאטריים.המשפחה שלו מכחישה שהוא חולה נפש וגם בעלי חי בהכחשה ואומר שזה דיכאון קל או עקב שימוש בגראס אלו תופעות לוואי.אני יודעת את ההבחנה דרך מיכתב שנכתב על ידי הברבנאל סיכום אישפוז.בעלי לפני שנה סגר את העסק עקב עקיצה כלכלית ומאז הוא לא עובד מקבל קיצבה דלה מביטוח לאומי ובדיכאונות.התמודדות שלי קשה מאוד הוא לא מתפקד:כאבא,בן זוג,שותף כלכלי כל האחריות נופלת עלי והמצב הכלכלי שלנו לא טוב!אני עדיין אוהבת אותו אבל לא יודעת איך לעזור לו אים יש תיקווה שיחזור למעגל העבודה בכלל?לפעמים אני חושבת שכדאי להתגרש ולחיות בשקט נפשי ולהקים חיים חדשים ולהגן על הילדה שלי.אני חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות?אים יש מישהו בעולם שמרגיש כמוני?או מזדהה איתי?המיואשת אור...