לא יודעת מה לעשות

הודעה שנכתבת מתוך ייאוש טוטאלי.לפני עשרה ימים,הייתי לבד בבית וניסיתי להתאבד בתלייה.לאחר זמן מסוים(לא יודעת בדיוק כמה,כי כנראה שההכרה שלי התערפלה)החגורה נקרעה והתרסקתי לרצפה.עוצמת החבטה העירה אותי לגמרי.הייתי בהיסטריה בימים הראשונים והסתגרתי בעצמי.ההורים שלי יודעים מה קרה,לא יכותי להסתיר את מה שקרה כתוצאה מהנפילה.בגלל הניסיון הרע שהיה לנו במחלקה הסגורה,הם לא אישפזו אותי בכפייה ואני כרגע בבית. כל פעם אני אומרת לעצמי שאתאשפז מרצון,אבל פתאום אני קוראת תגובה,שלדעתי נכונה,של רועי הסטודנט על החוויה שעבר(למטה)וכל הרצון להתאשפז ולהיעזר בשירותים ציבוריים בורח. אני די מתנדנדת.לפעמים אני רוצה להתחיל שיקום ואומרת לעצמי שאין ברירה חוץ מאישפוז מלא.פתאום אני נזכרת שאני כבר בת 32 ומגיל 24 לא עשיתי כלום וצריכה להתחיל הכל מאפס ויש חלומות שכבר לא יתגשמו(השכלה,קריירה,ילדים)ואני לא יודעת במה להתחיל לטפל קודם.ואז האובדנות חוזרת ומציפה אותי.אז אני לוקחת כדור שינה,כי אני לא מסוגלת,גם מבחינה פיזית,להתמודד עם עוצמת הסבל.אבל לפני עשרה ימים,עשיתי אחרת. המצב שנוצר לא קל.אבא שלי הוא רופא בכיר בבית החולים שבאזור מגוריי.הייתי רוצה טיפול אמיתי,אבל אני לא יכולה לשבת עם הקולגות שלו,שאיתם הוא עובד 20 שנה ולספר הכל.זה בעייתי מאוד.מה גם שהצוות מסתכל עליי אחרת,לטוב ולרע.יש אפשרות להתאשפז מחוץ לעיר,אבל אני מפחדת.כי האשפוז הקודם היה סיוט וזה עם כל העדינות היחסית שהתייחסו אליי.בבית חולים אחר,אני חשופה למלתעות הפסיכיאטריות,ואבא שלי לא שם כדי להגן עליי. ואז אני מתחילה לחשוב על שיקום שונה,באופן פרטי.ומתלבטת בלי סוף. אני לא יודעת אם הפורום הוא המקום המתאים להודעה שלי,אבל אני די לבד ומפני שכתבתי פה בעבר,הרשיתי לעצמי לכתוב.תודה לכל מי שקרא.

גם אם את וההורים שלך לא מעוניינים בכך, יש מספיק מנהלי פורומים שישמחו לרוץ בהרגשה כללית של קדושה ו"הצלת חיים" , לדווח לרשויות , ולסדר לך אשפוז דחוף\לא דחוף כפוי, או טיפול מרפאתי כפוי - דרך הפסיכיאטר המחוזי. ככלל, רצוי לפי דעתי האישית , להמנע מתיאורים מפורטים שחושפים מצוקה או מצוקה לכאורה על גבי פורומים ציבוריים, שיכולים להוות עילה לפעולות כאלה נגדך. אם את מעוניינת להתאשפז או לקבל טיפול מרצון - לכי לחדר המיון הסמוך למקום מגוריך או דברי עם גורם טיפולי\שיקומי ודרכך למחלקה סגורה מעופשת ומלאה בג'וקים באברבנל (לפי סגןשר הבריאות ליצמן בשבוע שעבר) ומסדרי תרופות בכפייה (לפי החוק לטיפול בחולי נפש 91) - סלולה. ואם לא, מוטב שלא ליצר לעצמך מצבים בעייתיים ולא נעימים מתוך חוסר מודעות להשלכות של כתיבה כזו באינטרנט, שאחר כך יצריכו התערבות משפטית כדי להחלץ ממנה.. * כל האמור לעיל' זה כמובן דעתי האישית בלבד שנובע מניסיון אישי מר. אני מדגיש שאני לא גורם טיפולי או מקצועי ואין לי אחריות לגבי מה שתבחרי לעשות מתוך דעה צלולה או לא, בהשפעת מה שנכתב כאן. * אני מדגיש: כמובן שרצוי וכדאי לקבל טיפול מסוג כלשהו ותמיכה לאור המצוקה , רק שמומלץ שזה יעשה מרצון ולא בכפייה בגלל תמימות של כתיבה בפורום שכזה ללא הבנה מערכתית.

בנימה אישית: אני מכיר טוב ומקרוב את התחושה שלך שהכל חומק מבין האצבעות - הזמן ההישגים (קריירה לימודים וכו') . אבל גיל 32 זה ממש לא סוף העולם . את בערך ברבע הראשון של החיים שלך (סטטיסטית) :) והניסיון הרע יכול להיות ממונף לטובת חוויה בונה וחיובית בעתיד. כדי לבנות חוויה משמעותית של הצלחה. לא הצלחה כזו של שירותי השיקום למיניהם שבהם מכניסים בלונים לשקיות ניילון ומקבלים 4 שקל לשעה במקרה הטוב) , אלא הצלחה משמעותית. אני בטוח שאיפהשהו יש לך חלומות או דברים שעושים או יכולים לעשות ממש טוב (אחרת לא היית מיואשת - אם לא היה ממה להתיאש...) . כדאי לחזור לחלומות הישנים ולנסות להגשים אותם, למרות שיגידו לך שאת צריכה לאט לאט, ויגידו שאת במשבר ואולי מתוך רצון לעזור ינסו להחליש אותך (ונראה שהצליחו לא מעט עד כה) . את חייבת לזכור שבני אדם - ואת בן אדם -הרבה יותר חזקים מהאופנות שסביבם. אני לא יודע אם זה הזמן הכי טוב להגיד לך את כל זה אבל אני מקווה שבעתיד, לפחות, משהו יחלחל ויעזור אולי . שיקום פרטי יכול להיות רעיון זמני .. אבל אני לא מת על הרעיון. מדוע? כי הבנתי יום אחד ששיקום יכול להתחיל רק מתוך עצמך, ברגע של החלטה שאתה זורק את הנאחס וקם מחדש. שיקום, מעצם טבעו תמיד גם קצת מקרקע ומגביל , והמלחמה היא כפולה - גם בך וגם בשיקום. אני אומר את זה אחרי שנתיים של שיקום במקום שנתן לי הרבה אבל גם לקח לא מעט. את חייבת להתעורר , מבפנים, ולהבין שהאפשרויות שלך פתוחות והדרך עודנה נפקחת לאורך (כמו שאלתרמן כתב :) ). עכשיו את בת 32 אחרי כמה שנים רזות וקשות - בעוד 10 שנים תהיי בשיא שלך, יפה מבוססת ומוצלחת. לדעתי, עקרונית, אין שום דבר הגיוני שיעצור אותך מלהגשים את עצמך חוץ מעצמך. זהו, עד כאן שיחת המוטיבציה - שאני באמת מאמין בה. כי הייתי בדיוק בסרט שלך (פחות או יותר) והרבה היו כמוך. חלק נשארו בשיקומים עד הפנסיה , וחלק תפסו את עצמם בידיים והבינו שהם ריבונים לגורלם. עכשיו פרקטית: אני לא רוצה לתת עצה ספציפית בפורום, כי אני לא מכיר אותך אישית אבל אם תרצי אני מוכן להתכתב איתך ולחשוב איתך ביחד על רעיונות . האימייל שלי , אם תרצי : [email protected] [email protected] (תעשי קופי פייסט, אין הגיון באותיות :-) ) ובכל מקרה, בין אם נשתמע ובין אם לא, שיהיה לך בהצלחה!

תודה על ההתייחסות.ההודעה,שבה אתה מספר על ההתמודדות שלך נגעה בי מאד,כי אתה כ"כ צודק. תודה על כתובת המייל.אני שומרת אותה.בינתיים,אין לי חשבון מייל מעודכן ואולי זה יהיה קטליזטור טוב כדי לפתוח אחד חדש. אני שמחה בשבילך שהתקדמת,למרות החוויה הקשה,ומאחלת לך בהצלחה. ושוב תודה.:-)

חן שלום, קודם כל אני רוצה להרגיע בעקבות ההודעות של רועי ולהצהיר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שלמנהלי הפורום הזה אין שום כוונה "לרוץ בהרגשה כללית של קדושה ו"הצלת חיים" , לדווח לרשויות, ולסדר לך אשפוז דחוף\לא דחוף כפוי, או טיפול מרפאתי כפוי - דרך הפסיכיאטר המחוזי" (כדברי רועי) בעקבות ההודעה שכתבת. רועי , עם כל הכבוד וההבנה לחוויות הקשות ,לא נעימות ואולי אפילו טראומטיות שעברת (ותאמין לי שאני מבין ומכיר בדיוק על מה אתה מדבר) נראה לי שבהודעתך "את חייבת להיזהר....." נסחפת והרחקת לכת, ובמיוחד בדברים שאתה מנסה לייחס למנהלי פורום זה. ולחן, מאד כואב היה לי לקרוא את הודעתך וממש להרגיש את הכאב, המצוקה, הבדידות בהתמודדות עם המצב הלא פשוט לחלוטין והזעקה לעזרה שעולה ממנה. למיטב זכרוני (ותקני אותי אם אני טועה) את כתבת לנו פה בעבר שאת מחפשת לעצמך את האפשרות שתתאים עבורך, והתעניינת לגבי הרדוף ואופציות נוספות כמו חונכות פרטית בשילוב עם טיפול אמבולטורי או טיפול יום (אני מקווה שאני לא טועה ומדובר בהודעות שאת כתבת). אני באמת חושב שזו הדרך הנכונה, לחפש בתוך מגוון האפשרויות הקיים את מה שהכי מתאים עבורך ויוכל לעזור לך ולקדם אותך בסיטואציה המורכבת שבה את נמצאת נכון להיום. אבל צריך לאחר ברור ובדיקת האפשרויות גם לקבל החלטה ולהתחיל לפעול. גם אם אין וודאות, צריך לבחור בשיקול דעת (תוך התייעצות עם האנשים הקרובים אליך שאת סומכת עליהם) ולהתחיל לנסות, בהמשך תמיד אפשר לשנות את הבחירה. אשפוז (מרצון) הוא האופציה האחרונה כאשר באמת אין שום דרך אחרת. אבל יש לך כרגע בית ומשפחה (שעד כמה שאני מבין יכולה לעזור ולתמוך) ויש עוד הרבה אפשרויות לפני אשפוז , שאת חלקם למיטב זכרוני את כתבת פה מיוזמתך : ניתן לקבל טיפול אמבולטורי במרפאה ולהתחיל להיעזר בשירותי השיקום (אלו שמתאימים לך בנקודת הזמן הזו שאת נמצאת), ניתן להיעזר בטיפול יום, ניתן להיעזר בשירותים ציבוריים ופרטיים (במידה ויש את היכולת הכלכלית). את בת 32 , בחורה צעירה, ואין שום סיבה לדעתי לאמירה שלך "יש חלומות שכבר לא יתגשמו (השכלה,קריירה,ילדים)", תאמיני לי אני מכיר באופן אישי אנשים שעברו משברים נפשיים קשים מאד והגשימו אחריהם חלומות – שכללו : לימודים, קרירה,משפחה וכד' (וכן, אני יכול להגיד לך שאני מכיר את זה אפילו מניסיון אישי, כמי שהגשים את חלק מהחלומות בגיל הרבה יותר מבוגר משלך ולאחר שנים קשות מאד). את חייבת להאמין שאת יכולה ומסוגלת בעתיד להגשים חלומות שיש לך, אבל כמובן שאת לא יכולה "מחר בבוקר" לפתור את כל הבעיות בבת אחת. צריך להתחיל איפה שהוא מתוך תקווה ואמונה שבעבודה קשה , התמדה ובעזרת האנשים ו/או שירותים הנכונים והמתאימים עבורך אישית תוכלי להתקדם ולחזור לחיים משמעותיים ומספקים שכוללים הגשמת חלומות. נשמח להמשיך ולהיות פה בשבילך, לתמוך, לעודד, לכוון ולייעץ (עד כמה שניתן במגבלות המדיה הזו), לילה טוב, בני

בני, אל תקח את זה אישית כי אתה נשמע לי אדם סימפטי. אני גולש חדש בפורום ולא מכיר את ההתנהלות פה של המנהלים והגולשים היטב. אולם, ישנם לא מעט מנהלים בפורומים שונים ברחבי האינטרנט שרואים שליחות בדיווחים על גולשים אובדניים . שליחות שלטעמי היא פוגענית ומפוקפקת, אבל זוהי בעיני עובדה . כנראה שאתה נופל בין מיעוט המנהלים שהם בעלי גישה הומאנית בכל מה שנוגע לכבוד לבני אדם ולזכויותיהם . אני מעריך את זה אבל ההימור שלי לרוב קולע, ואני למוד ניסיון ושבע עדויות של בעלי ניסיון אחרים .. מה גם שישנם גופים שמנהלים "מצוד" אחרי גולשים כאלה שנתפסים בעיניהם כבעלי פוטנציאל אובדני כאמור (למשל עמותת סה"ר, שמחזיקה "סיירת" שמטרתה להנפיק אשפוזים כפויים של בלוגרים וגולשי פורומים). לא הזהרתי אותה אישית מפניך, ואם השתמע כך אני מתנצל ומבקש מחילה. האזהרה או ה"טיפ" היתה גורפת וכללית. כי הרבה אנשים לא מודעים לזה שיש למחשב שלהם כתובת IP וחושבים שהם אנונימים.... זהו, סליחה על האריכות, אבל היה חשוב לי להבהיר.

ראשית,רציתי להגיד לך שאתה לא טועה בקשר לזהות שלי ואכן כתבתי את ההודעות שחשבת בעבר. בהתחלה,פחדתי לכתוב את ההודעה,מאותן סיבות שרועי הזכיר.אנחנו נמצאים בעידן של מחשוב והתפתחויות טכנולוגיות,שמצריכות שמירה קפדנית יותר על הפרטיות שלנו.העניין הוא,שבזכות ההיכרות שלי את הפורום,אותך ואת ענת דרך התשובות שעניתם לגולשים(וגם לי)הרגשתי ביטחון לכתוב.אני שמחה שהאינטואיציה שלי הייתה נכונה. כמובן,תודה על התגובה המושקעת.לקחתי לתשומת ליבי הרבה מהדברים שכתבת ואני אנסה לגבש את הלבטים ובאמת,לעשות צעד מעשי,תוך כדי התייעצות עם המשפחה. המסירות שלך ושל ענת לפורום היא מעל ומעבר.אני מקווה שכן ירבו אנשי מקצוע כמוכם.לצערי,גם אני חושבת,כמו שרועי כתב בהודעת ההתנצלות,שאתם נמצאים במיעוט. בכל מקרה,אני מקווה שאחזור לפורום כדי לספר חדשות טובות יותר. תודה,חן.