ייעוץ בבקשה

שלום רב. אני מעוניין לברר אם להערכתך, כפסיכולוג, אני כשיר לגיוס לצה"ל. למותר לציין כי דבריך לא יובאו לציטוט בפני כל גורם, ואסתמך עליהם אישית בלבד בשל קשיים עתידניים שאני הולך ונחשף אליהם מדי יום ביומו. בכדי שעצתך תהיה נכונה ככל האפשר בשל הנסיבות, ובכדי שאוכל לאפשר לעצמי לעשות את ההחלטה הנכונה (פנייה לקב"ן ובקשה שלא להתגייס/להתגייס), אפרוש בפניך את מרבית מסכת חיי בשורות הבאות. אני כיום בן 18. מעולם ולא העליתי ולו אות מהמילה הומו לא בכתב ולא בעל-פה, ולא בקרב אף אדם שהכרתי בהיכרות רחוקה כקרובה. החיים שלי הם משחק מתמשך, משחק של ההוא המאופק, האינטליגנטי, המרוחק מאוד, המנותק-חברתית בהרבה מקרים והמבודד חברתית במקרים אחרים. אין בכוח המילים לתאר את ההרגשה לשחק משחק שלעולם לא נגמר. אך זוהי לא הבעיה היחידה שלי, ולמען האמת היא בבחינת צרות של עשירים. כשהייתי קטן חוויתי התעללות פיזית שכללה הכאה חוזרת ונשנית של שני ההורים, שתמיד תמכו זה בזה תוך כדי הכאה; התעללות שהחלה ב"כאפת חינוך" ונגמרה בכל המקרים במקלות, סירים, חגורות או אגרופי "חינוך", במשך שעות ארוכות. ההתעללות הפיזית לוותה בהתעללות מילולית, וחייתי תוך הרגשה שימיי ספורים בשל איומים על חיי במשך שנים רבות (עד כיתה ח', עוד משאני זוכר את עצמי). בשני מקרים אחד ההורים ממש כמעט הרג אותי, אבל עצר בזמן. מעולם לא דיווחתי לרשויות ואין בכוונתי לדווח. סיבותיי עימי, והאמן לי שהן טובות. זכורים לי כשני ניסיונות התאבדות מאותה התקופה, האחד כשהייתי בן 9 לערך, השני כשהייתי בן 11. בשני המקרים בלעתי כמות רבה במיוחד של כדורים מארון התרופות, ולמזלי (?) לא היה לי הידע לבלוע את התרופות הנכונות. ההכאה פסקה בסביבות כיתה ח', ומאז מצבי הנפשי השתפר, אך עדיין פוקדים אותי הלילות הארוכים והזוועות שחוויתי. אל תוך כל זה נשלח אליי צו גיוס ראשון בתחילת השנה שעברה. הגעתי ללשכת הגיוס, ושיחקתי אדם מעורה חברתית, ממוצע ביותר, הן מבחינת השכלה והן מבחינת השייכות ל"מיינסטרים". החייל בראיון קנה בנקל את הסיפור שלי – סיפור הנער הממוצע - וכששאל כמה חברים יש לי, וסיפרתי לו כמה אני נהנה עם 7-8 חברים כל שבוע, בעיקר בימי שלישי, בביטחון שרק שנות ניסיון מקנות, כבר ראיתי ששכנעתי אותו שאין כשיר ממני לגיוס. ואכן נשלחו לי צווים שונים מאז ועברתי מיונים רבים. אני כרגע קרוב מאוד לגיוס בתפקיד עורפי במקצוע כלשהו. האור שבקצה המנהרה תמיד היה בשבילי יציאה מבית ההורים, ממקום שהוא מאוד קיצוני, מיושן וחשוך, מקום בו חוויתי דברים נוראים, למקום טוב יותר. דאגתי העיקרית היא שצה"ל לא יהיה מקום טוב יותר, וששם אצטרך גם להמשיך לשחק את אותו משחק ארור, וגם להיות מבודד חברתית במשך שלוש שנים תמימות. אני לא בטוח שאוכל לשרוד בנוסף לתלאות שכבר עברתי, ואלוהים (לבדו) עדי שעברתי, עוד אכזבה שכזאת, ואני די בטוח שאם צה"ל היה מודע לעשירית ממסכת חיי, לעולם לא הייתי מוגדר "כשיר לגיוס". איני רוצה להפוך לעוד נתון בסטטיסטיקת המתאבדים של צה"ל, אך איני רוצה גם להיות מוגדר כמשתמט. אבקש את חוות דעתך המקצועית – האם לפנות לקב"ן ולבקש שלא להתגייס, או להתגייס למרות הכול ולנסות לעבור את זה.

שלום רון, ראשית, אני מתנצל על העיכוב בתשובה. עניתי לך מייד, אך כעת אני רואה שבגלל תקלה טכנית באתר, התשובה לא הופיעה. אחזור על עיקרי הדברים. צר לי לקרוא על מהלך חייך הקשים. עם זאת, אתה מציין שתי אפשרויות, לכאורה בלעדיות בעיניך, אך הן אינן כאלו: או להסתיר את סיפור חייך מרשויות הצבא ולנסות שירות רגיל או לשתף את הרשויות בסיפור ולהשתחרר כדי לא להסתכן בפגיעה נוספת, שאתה מרגיש שעלולה להגיע להתאבדות. אין ספק שהפתרון הקל עבור המערכת הצבאית יהיה לשחרר אותך לאחר שמיעת סיפורך, אך אני דווקא הייתי מציע אפשרות שלישית והיא לבקש ריאיון אצל קב"ן, לשתף אותו בסיפורך ולעמוד על זכותך לשרת בצבא. דווקא במקרה שלך שירות צבאי בתנאים מתאימים טומן בחובו פוטנציאל ליציאה מהמשפחה הקשה בה אתה חי. אני מציע לך להתייעץ גם בפורום פסיכיאטריה שמנהלו הוא פסיכיאטר צבאי רגיש שגם מכיר את המסגרת וגם יתייחס לצרכיך ברגישות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com/shrink-friendly