לחזור לראש בריא

אני מתנצלת מראש על האורך. עד הצבא הייתי תמיד ילדה רזה, בחיים לא חשבתי ולא התעסקתי באוכל במשקל וכדו'. בגיוסי שקלתי בערך 53 קילו על 1.63. כשהגעתי לבסיס שלי היתה לי ירידה משמעותית במשקל כיוון שלא אהבתי את האוכל הצבאי, ומזה כבר שנה שאני שוקלת 46. אמנם הירידה לא היתה מכוונת, אבל אחרי שזה כבר קרה הייתי די מרוצה מהעניין, במיוחד נוכח הפחד להשמין בצבא, ופשוט התמדתי עם שגרת חיים של אכילה מועטה בכוונה והרבה ספורט. כשאני באה הביתה לסוף שבוע פעם ב-10 ימים זה הפיצוי, אני אוכלת מכל הטוב שיש בבית שזה נחמד, רק שזה מלווה גם בזלילות כדי לפצות את עצמי ובניסיון להספיק לאכול הכל מהכל לפני שאני חוזרת לצבא לעוד 10 ימי צום פחות או יותר, ואני מרגישה מאד אשמה אח"כ. נהייתה לי שריטה שאני צריכה להישאר במשקל שהצלחתי להגיע אליו ועל כן אני צריכה להמשיך לאכול קצת כי אם אחזור לאכול "רגיל" אני אעלה. התחלתי פשוט להתעסק ולחשוב באופן טורדני על המשקל ועל אוכל, וזה משהו שפעם לא היה לי. בחודש האחרון היו חגים והייתי הרבה בבית, וגם התחלתי לאכול קצת יותר בבסיס ולא להגביל את עצמי כ"כ ועליתי 2 קילו. אני יודעת שאני אמורה לשמוח מזה כי באמת שאפילו אני ברגעים מסוימים כבר לא אהבתי את איך שאני נראית, אבל פשוט משהו התעוות בתפיסה שלי וזה מציק לי שעליתי במשקל. אני מנסה להגיד לעצמי שעכשיו זה טוב שעליתי 2 קילו ומעכשיו אני אתחיל לאכול מאוזן ורגיל כמו פעם, אבל לא מצליחה לצאת ממצב היו-יו הזה. אני פשוט מתגעגעת לתקופה שלא חשבתי על זה ושזה לא שינה לי, שאוכל לא היה כזה ביג דיל בשבילי לעומת היום שאני חושבת על זה ממש כל הזמן. אני מתפללת לכך שהבעיה תיפתר כשאשתחרר מהצבא ואוכל להתחיל לבנות שגרת חיים רגילה ומאוזנת. אני יודעת שזה גם אולי יגרור עלייה במשקל ואני מנסה לקבל את זה אבל קשה לי ואני מחבלת בנסיונות של עצמי להירפא. איך חוזרים לראש בריא ורזה כמו שהיה לי?

גלי היקרה, ראשית הרשי לי לברך אותך על מודעות גבוה שאת מפגינה ועל כך שאת מבינה שאת מתחילה להיכנס למצב קצת בעייתי ומאתגר. מה שקורה לך הוא תהליך קלאסי של פיתוח אלרגיה לדיאטה. אומנם הדיאטה היא לא מכוונת והיא נכפתה עליך בגלל הנסיבות. כלומר את לא התחלת להפחית בתזונתך בגלל שחשבת שאת שמנה אלא בגלל שפשוט לא היה אוכל שאהבת ,אבל את המערכת של הגוף/נפש שלך זה לא מעניין, ברגע שהוא נחשף לדיאטה=הגבלה בהזנה הוא מגיב בתגובה אלרגית. התגובה היא גם פיזית (בולמוסי אכילה על מנת לפצות על ההרעבה ואיבוד רקמת שומן) וגם רגשית - מתח רב,חוסר שקט וחוסר נינוחות. התגובה הרגשית משבשת קצת את מערך התפיסתי שלך ובמקום לחשוב בצורה הגיונית על המשקל כמו שחשבת פעם את מנוהלת על ידי חלק ביקורתי ומתוח שרוצה שתמשיכי להיות יותר רזה ממה שכנראה מתאים לך. המצב הזה הוא הפיך לגמרה אבל בתנאי שתיהיי מודעת אליו ולא תתני לו לשבש לחלולטין את האיזון הפנימי שהיה מנת חלקך לפני הצבא. והנה כמה צעדים חשובים מאד שהייתי ממליצה לך כדי שזה אכן יסתדר אחרי הצבא. כי לצער זה בהחלט עלול לא להסתדר ולהיות פתח לשיבוש גדול במערכת יחסים פנימית בינך לבין הגוף שלך . 1 להבין מה שקורה לך. 2 לקחת אחריות על המצב. 3 להכיר את החלק שאומר לך שהמשקל החדש הנמוך שלך הוא טוב ושכדאי לך לשמור עליו ולהבין שהוא מאד מסוכן עבורך. 4 להזמין חלק אחר לפרש לך מציאות ,חלק בוגר אחראי מאוזן שמבין שהמשקל של עכשיו הוא נמוך מידי ומסוכן. 5 ללמוד להרגיע את עצמך נוכח הפחדות של החלק הראשון ולא להאמין להפחדות שלו. 6 לארגן כמה שאפשר את התזונה שלך נוכח התנאים שנכפו עליך. (אפשר לקחת דברים בריאים מהבית שלא מתקלקלים) אם תרצי זו כבר עצה יותר תזונתית וגם פה אוכל לעזור לך. 7 הכי חשוב לא לעשות דיאטה אחרי שאת משתחררת אלא לחזור ולשקם את המערכת הפנימית שלך כדי שהיא תחזור לפעול באיזון מלא כמו שהיה בעבר. מאחלתך לך המון הצלחה, בלה

אירית שלום. קראתי את הפוסט שלך וניזכרתי בעצמי. אני פיתחתי הפרעת אכילה קצת מוקדם יותר, היא החמירה בצבא והיום עדיין אני במאבק מתמיד נגדה. אני בהחלט מבינה את המצב של יש מודעות. כאילו אני מסתכלת מהצד ורואה כמה אני לא בסדר - ומצד שני לא מסוגלת להפסיק - לרעוב, לשפוט את הגוף שלי את האכילה שלי ולהיות רזה, אפילו יותר. ממה שקראתי, אני דואגת לך. אני חושבת שאת צריכה כבר עכשיו להתייעץ עם מישהו שאוהב אותך מאוד, ולבקש עזרה ולקבל טיפול. תעצרי את הגלגל היום. זה גלגל שמהר מאוד מאבד שליטה - ואז הרבה הרבה יותר קשה לעצור אותו. חיים כאלה, כמו שאת מתארת הם נוראיים (לצערי מניסיון אישי). ככל העובר זמן ההחלמה יותר קשה, יותר ארוכה ויותר כואבת. תאהבי את עצמך, ותטפלי בעצמך, עוד היום. עדיף להיות קצת היסטריים מאשר להיצטער אחר כך.