איבוד אמון בגוף

בלה ולאה שלום, כתבתי לכן לפני יומיים ותיארתי את מצבי אחרי 25 שנות דיאטה. בלה, ענית תשובה ארוכה, משכילה וחמה - ועל כך אני מודה לך מאד. הצעת שאשתף, ואני לוקחת בשתי ידיים את הכדור שזרקת. האמת היא, שאני מרגישה מאד בודדה במערכה. כבר שבועיים שאני בתהליך של אכילה נורמלית. אבל אין לי למי לספר - כולם כבר קצו בהצהרות הדיאטה שלי, ואין לי אפילו כוח להתחיל להסביר להם שאני במקום אחר וזו לא עוד דיאטה (התחלתי לשנוא את המילה הזו). אני מנסה להקשיב לצרכי הרעב והשובע של הגוף, כמו גם למה הוא מבקש לאכול, ומרגישה פיזית קצת יותר טוב (זאת אחרי חודשים רבים של כאבי ראש, בטן, עייפות וכו' שנגרמו מן הסתם עקב תזונה לא מאוזנת בעליל) הכעיה שלי היא שאני מרגישה שאיבדתי אמון בגוף. אני יודעת שיש לי ציפיות לא ריאליות, ומן הסתם כמי שהתעללה לא מעט בגוף שלה בשנים מאז שנות ההתבגרות, אני כנראה לא צריכה להתפלא שאין תזוזה. שנים על גבי שנים הייתי ריגלה לחיות במעגלי צום וזלילה, אחרי כמה ימי צום - תמיד היתה לי תחושת התעלות והרזיה אשלייתיות, אבל זה ניחם אותי. אז לא, אני לא מדברת על המשקל, כי אני לא נשקלת, אבל אני מרגישה שקשה לי מאד בלי "פידבק מהגוף". הייתי רוצה להרגיש שהמכנסיים טיפה, אבל טיפה, פחות לוחצים. אני כמובן פוחדת שאני אוכלת יותר מדי ושחילוף החומרים שלי לא יכול לרזות עם 1500 קלוריות ליום (אני לא סופרת! אבל מה לעשות, שגם מתוך שינה אני יודעת להעריך פחות או יותר כמה אני אוכלת. בכל זאת ותק של 25 שנה....) קראתי בהרבה מהתגובות שלכן על החשיבות של להפסיק להלחם בגוף, ולקחת אותו כשותף לדרך, להתחבר איתו וכוק. אני מרגישה שהגוף נלחם בי עכשיו. אולי זה "מגיע" לי, ואני מניחה שתגידו ש- 25 שנים לא ישתנו בן שבועיים. אבל אני חסרת סבלנות. אני מרגישה שאני נורא נורא מתאמצת (הרבה יותר מאשר לא לאכול בכלל או לחיות על חסות) ואין תוצאות מינילמליות. מי יבטיח לי שהגוף ידבר איתי מתישהו? מתי זה יקרה? השבועיים אלה נדמים לי כנצח, אני מוכרחה להרגיש שמשהו קורה, קשה לי נורא כי אני מרגישה לבד. לבד עם הגוף שלא רוצה להיות חבר שלי. אני מניחה שהמטבוליזם שלי "בשוק", אני מדמיינת איך הגוף לא מבין מה קורה, כשפתאום אני לא חיה על חסות כל השבוע, וגם לא מתנפלת על 10,000 קלוריות של פחמימות ריקות בסוף השבוע. הגוף מתבצר - מישהו יכול להבטיח לי שהוא יצא מהעמדה הזו ויתחיל לעבוד? איך מחזיקים מעמד בתוך החרדה המתגברת שזהו. ככה אני הולכת להיות תמיד. שהשומן הזה הוא לא חלק אינטגרלי מהגוף שלי. אני יודעת שלא - אבל כל כך קשה לי להחזיק את האמונה הזו עכשיו.

פועי ללמוד לאכול נורמאלי אחרי שנים של דיאטה, ליצור שלום עם הגוף אחרי שנים של מלחמה ומאבקים זה לצאת למסע ארוך ומורכב. קחי מדריך לדרך - מקצועי אמין וכזה שילווה אותך אחרת תלכי לאיבוד כבר בתחילת המסע כפי שכבר קורה לך. את לא הראשונה שהולכת במסע הזה ולא כדאי להמציא את הכל מחדש מדריך טוב יחסוך לך המון בילבול וביזבוז. בלה אגמון

לפועי ! אם הקלקת כאן, קראת, כתבת, כנראה שכבר התחלת את המסע... כך זה קרה אצלי וכך הוא התחיל, המשיך בטיפול/אימון והסתיים בפחות 14 ק"ג. הדרך מת"א לכפר-סבא קצרה כל-כך כשמרזים... פרגני לך, אני הייתי עושה את זה שוב, אם היה לי עוד מה להוריד. בהצלחה ובחיוך

תודה סמיילי - אני מתבשלת לכיוון.... :)

שלום פועי יקרה טרם תפני ללמוד את שפתו של גופך, תעסקי במנגנון רעב-שובע ותנסי להיות "לא בדיאטה" , ישנה איזושהי הבנה חשובה לגבש. "הגוף מתבצר - מישהו יכול להבטיח לי שהוא יצא מהעמדה הזו ויתחיל לעבוד? מי יבטיח לי שהגוף ידבר איתי מתישהו? מתי זה יקרה?" שום מלווה מקצועי לא יבטיח לך דבר שלא תוכלי להבטיח לעצמך. שום מלווה מקצועי לא יחזיר לך את האמון בגופך (ובעצמך), אם לא תהיה זו החלטה ובחירה שלך. שום מלווה מקצועי לא יעלים את ציפיותייך הבלתי-ריאליות ללא השתתפותך הפעילה. שום מלווה, אבל שום מלווה, לא יוכל לקחת אחריות במקומך ולעשות בחירות חדשות בשבילך. שום מלווה איננו קוסם. פועי, כדי שניסים יתרחשו, עלייך לאפשר להם להתרחש. וזה יכול לקרות במידה ותביאי פתיחות, גמישות, קבלה, נכונות ללמידה ונחישות להיות אדם מטיב עם עצמו. אם תביאי את הדברים הללו למרחב האימון של עבודה מול המאמן, תוכלי לפתוח אפשרויות חדשות שיבססו אמון שלך לגופך ולעצמך, תלמדי לחוות הצלחה ולהתמקד בה תוך שאת מפסיקה להציב ציפיות תלושות שתוקעות אותך במקום. גם עם איש מקצוע, עלייך להבין ולהפנים שהאחריות על השינוי והמובילות של התהליך בידייך. אימון יכול להצליח (מאוד) כשהמתאמן רואה בו מסגרת של מיקוד ומודעות לפיתוח מיומנויות מקדמות, ממיומנויות חשיבה והסתכלות ועד למיומנויות התנהגותיות אימון יכול להצליח כשהמתאמן מבקש לראות את שנסתר מעיניו ומבינתו כמכשול בדרך להצלחה, ומתוך הנחת יסוד שקיים נתיב שיובילו בקלות אל מחוז חפצו. אימון ולחלוטין לא יעבוד, אם נראה במלווה קוסם ואם נפעל מתוך מדיום של יאוש וחוסר אונים, חוסר אמון בעצמנו ובתהליך. אני, כמאמנת, מאמינה שכל בן אדם , בריא בגופו ובנפשו, הינו בעל יכולת ויכול! ומנסיוני כמאמנת, האדם שיצליח הוא זה שיחליט שהוא יכול. גם אם הוא עדיין לא יודע בדיוק איך. רובם המכריע של הגולשים מגיעים לפורום זה, עם פרדיגמת כשלון (מעולם הדיאטה) ועם לא מעט אמונות בולמות כתוצאה מנסיון העבר. באימון להצלחה, עלייך להבין שזה חלק מהתהליך ולהציבו כמטרה בפני עצמה: לגבש צורת התייחסות מטיבה ומקדמת לגביי עצמך ולגבי גופך. (זו בדיוק הלמידה שאת צריכה לממש, הרבה לפני שתתעסקי עם מנגנון הרעב-שובע שלך) כל אחד יכול! גם את. אך ראשית, יש להתאמן על בניית התשתית התפישתית הנכונה. וגם לזה, את יכולה. בברכת יום נעים שלך לאה פינטו

לאה יקרה תודה ברור ומובן לי שעליי לקחת אחריות על חיי, ההתלבטות שלי בלקיחת מאמן היא שאני מרגישה שכל חיי אני פונה "החוצה" לעזרה (לאו דווקא בנושא המשקל וההשמנה, אלא כמקור חיצוני לסיוע בפיתולי החיים): פסיכולוגים, מטפלים אלטרנטיביים, דיאטניות ומה לא. כולם, כמובן, סייעו לי בדברים חשובים וניכרים בחיי, אולם דווקא לאחרונה הפציעה בי ההכרה שאני באמת מסירה מעל עצמי אחריות בפנייה שכזו. אני מגיעה להבנה שאם לא אקח על עצמי את מלוא האחריות - השינוי לא יקרה. אני חוששת שבפנייה למאמן/ מטפל (שוב, במובן מסויים, על אף שמעולם לא הלכתי לאימון ממוקד בנושא המדובר), אשליך את עצמי אל האדם שמנגד, ולא אקח אחריות מלאה על הדברים, מה שכמובן יביא למעט מאד תוצאות, ומשם הדרך לתסכול ועזיבה קצרה מאד. אני נורא רוצה להאמין בעצמי, שבגילי "המופלג" (37), הגיעה השעה שאקח אחריות מוחלטת ואנתב את חיי למקום הרצוי. האם זה בלתי אפשרי לעשות את זה לבד?