האכילה הרגשית שלי

מה קורה אם אני מודעת לסערה הפנימית בתוכי וכרגע אין לי פתרון לבעיה מצד שני אני בוחרת מתוך מודעות שלא לאכול כתגובה אם אני נותנת לה להיות אני מרגישה רע מאד ואז אני אומרת לעצמי למה עלי להרגיש שזה לא בסדר להרגיש רע? ממה אני מנסה לברוח? ותשובתי לעצמי היא שאני מנסה כל הזמן נואשות להרגיש חיוביתושמחה ולא מרשה לעצמי להרגיש רע כאילו זה אסור מבחינת הציפיות שלהחברה ממני עלי להשתדל להיות אמא אשה וחברה חייכנית ונעימה תמיד ואם אני מרגישה רע להשתדל להסתיר זאת בכל הכוח וזה יותר מדי בשבילי כשאני חושבת מהם החללים בחיי מה בעצם מעיב על שמחתי אני מגלה שזו מין תחושת ריקנות שהייתי מתארת בשתי מילים" מה הטעם"? זו חוויה של : לא משנה עד כמה אהיה יצירתית עד כמה אשקיע או מה אעשה בחיי קיימת בתוכי תמיד תחושת עצבות נילווית שהכל ביו כה וכה זמני: הקיום שלנו, אפסותינו כבני אנוש והעובדה שיום עצוב אחד פשוט נאלץ להשאיר הכל מאחורינו -למות או לאבד את היקרים לנו כאילו שהפרידה הזאת או הפחד ממנה יש בהם כדי לבטל כל מה שהשגנו חווינו או שמחנו בבחינת הכל או לא כלום לב הבעיה הוא כנראה החשש מפרידה מאובדן או מחווית נטישה ואת הוואקום הזה שנוצר אני ממלאת באוכל כי כאן תמיד ניתן למצוא טעם מוחשי כזה שאפשר לחוש- חוויה חושנית של טעם שאני מנסה להחזיק ולשמר ולא רק טעם ארטילאי שאני מייצרת במחשבה על כמה משמעותיים חיי, כמה אני משמעותית לאחרים ועד כמה עלי להיות אסירת תודה על מה שיש ובאמת -יש הבריחה לאוכל יוצרת בעיה לטווח רחוק- השמנה ומשמרת תחושה רעה של חוסר שליטה שהיא רק סימבולית לחוסר השליטה בחיי מעצם העובדה שלקיומי יהיה סוף - וזה לא בשליטתי בלה ולאה יקרות זו תחושה שמלווה אותי שנים בעבר- נתתי לה להיות וזה התבטא בגוף רזה ועצב פנימי נילווה מין השלמה אבל לא קבלה טוטאלית כיום- מרגע שהתחלתי להתמודד דרך האוכל עקב משבר כזה או אחר יעידו עלי המקורבים לי שאני מקרינה יותר שמחה אבל בתחושתי הפנימית העצב לא נעלם פשוט נתתי לו לנמנם ושימרתי אגב כך מצב של השמנה יש לכן עצה בשבילי? תפיסת עולם או סוג חשיבה והתנהלות שיגרמו לי להרגיש טוב יותר? באהבה ,גילה

ואו גילה את פשוט מדהימה!!! אני עונה לך ומבקשת גם משותפתי להגיב כי שיתוף כמו שלך ראוי לתגובה כפולה. שימי לב ,יתכן שתגובות שלנו יהיו שונות לגמרה וזו המטרה ,שתשמעי שתי דעות, שתי תפיסות עולם , שני פירושי מציאות על מנת להעשיר את שלך. מה שהכי הרבה תפס אותי בוידוי שלך הוא הכרה שלך בחלל הריק בתוכך שמקורו בפחד מפני הכיליון הסופי שלנו כבני אדם, מפני התמודדות עם המוות ועם הרעיון של המוות ועם שאלת משמעות החיים. שאלות מסוג זה העסיקו ומעסיקים את בני האדם מרגע שאכלו את פרי עץ הדעת. שימי לב, החיות לא מודעות לעצמן ולעצם הקיום שלהן ולכן גם לא לעצם החדלון של הקיום שלהן,הן פשוט זורמות וחיות את החיים. לנו הבני האדם ניתנה הברכה/הקללה של לדעת, להבין ,להתמודד והכי חשוב ללמוד לתת משמעות לחיים שלנו . חופש מוחלט - המשמעות שניתן , הסיפור שנספר, הפירוש שנפרש יהיה שלנו לטוב ולרע. אז זו המציאות. אפשר לפרש אותה כאיומה ולחיות בתוך החיים שלנו כאשר אנחנו כל הזמן מחכים למוות ופוחדים ממנו (דבר שלא ישנה כהוא זה את עצם קיומו) , ואפשר כמובן לתת למציאות הזו פירוש אחר שיגרום לך להרגיש חזקה, מועצמת וברת מזל . תקראי את - ויקטור פרנקל - האדם מחפש משמעות. טובי הוגי הדעות רבנים, פילוסופים אנשי דת רוח ומדע נתנו את דעתם על שאלות של מהות הקיום האנושי. יש הרבה מאד תשובות ועליך לבחור את המתאמה לך. לפי תפיסת עולמי - ניתן לגשת לשאלה שאת מייצגת גם מרמה תודעתית - לעזור לך לפרש את המציאות אחרת ממה שאת מפרשת, גם מרמה של גוף/נפש - לשחרר ולמלא את החלל שאת מתארת שבשפת הגוף נפש נקרא חסימה , וגם מרמה רוחנית - לעזור לך להתחבר אל המימד הרוחני של הקיום שלנו המלמד אותנו לראות את המציאות בפרספקטיבה אחרת לגמרה. ניתן לעשות כל אחת מהדרכים לחוד וכמובן את כולן ביחד. גילה, את עושה רושם של אדם פתוח, סקרן חכם מאד שמחפש תשובות. קשה לי לתת לך עצות בלי להכיר אותך ויתכן שאת כבר בתהליך של מודעות עצמית . אבל אם לא, הייתי מאד ממלצה לך לצאת למסע של הכרות עצמית עם כל החלקים המורכבים שלך על מנת להגיע לאיזון ושלווה. מסע במסגרת אישית או קבוצתית. אם תרצי הכוונה יותר ספציפית את מוזמנת לשאול. מקווה שעזרתי, בלה

נכון אני בתהליך של מודעות עצמית ואני חושבת שזה פרויקט לחיים שלמים שאף פעם לא מסתיים תמיד יהיה לי עוד מה ללמוד על החיים ועל עצמי וכיצד לתפקד טוב יותר או ללמוד מטעויות עבר התחושה הזאת קיימת אצלי מאז גיל ההתבגרות שבו אפשר לומר כהגדרתך : התחלתי לטעום מעץ הדעת אני מתקדמת לאט ורק אני מרגישה את ההתקדמות שלי גם אם היא איטית אני קוראת הרבה ספרים בתחום ונעזרת בשיחות אם אנשים שאני מחשיבה כמועילים לי ,בכלל כל אדם יכול לפעמים ללמד אותי משהו משמעותי שלא חשבתי עליו קודם אני נהנית לחשוב ולהתעסק במחשבות שלי אני נדהמת ממה שיש לתבונה שבתוכי להציע לי חלק מזה הוא גם תסכול כי אני חודרת לעומק ונוגעת במקומות עמוקים וכואבים החשיבה החיובית ותפיסת העולם הרוחנית -דתית שלי שנותנת לי תשובות לשאלות משמעותיות קיומי אמנם תופסות אצלי מקום ומצליחות להרגיע אלא שהן חמקמקות ונעלמות כשיורד לי מצב הרוח או מבחינה כימית אם תרצי -הסרטונין ,אז משתלט עלי אותה חסימה שדיברת עליה ואותו חלל וזה תמיד יתפוס אותי כשאני חלשה -משהו לא משנה כמה עבדתי על עצמי זה יחזור ויבצבץ עלה בי הרעיון שכמו שהאוכל ממלא לי את החלל באותו רגע וגורם לי הרגשה טובה שלא מאריכה זמן ואני צריכה לחדש כל פעם את האכילה כדי לשמר תחושה של טעם אז על אותה מקבילה עלי לשנן לעצמי כל פעם מחדש כשעולה הצורך וכשהדברים נשכחים ממני על משמעותיות חיי וזה דורש עבודה אינטנסיבית ומודעת מאד אי אפשר לעשות זאת בכזו פשטות כמו האוכל ואולי יש כאן עצלות מסוימת מצידי וחוסר רצון להתאמץ אולי גם אני לוקחת את החיים ברצינות רבה מדי -דבר שמקשה עליואני צריכה לעבוד על להחזיר לעצמי את הפרופורציות המתאימות שוב ושוב תודה על ההתיחסות והפרגון באהבה, גילה