פורום שווה לכל נפש

שלום לאחרונה אני חושב שאני חס וחלילה עתיד חס וחלילה וחס ושלום למות ואני כל הזמן נותן לעצמי תרוצים שגורמים לי להכנס ולחשוב על זה עוד יותר אני ממש יושב וכותב את זה עם דמעות בעיניים כי אני לא יודע מה לעשות ולמי לפנות בבקשה ממכם תעזרו לי אני חייב עזרה זה ממש קשה לי....

דבר ראשון תודה על התשובה ודבר שני אני ילד צעיר אני בן 15 ואני לא חולה או משהו כזה אני פשוט לא יודע איך להסביר את זה.. אני פשוט פוחד מזה חשוב לציין שמור אבי נפטר מסרטן לפני כחצי שנה

בעלי ואני נמצאים בחוג מסויים. יש אחד שיותר מחובר ומיודד לגבר מסויים הגר בקרבת ביתי. מאז ומתמיד רציתי להיות בקשר עם הזוג הזה, ואני תמיד בכל הזדמנות מחפשת להתקרב אליהם, אז רק כשפוגשים אותי אומרים לי עם חיוך מפה לאוזן שלום אך לא מתקרבים מעבר לזה. אולי הם אנשים ביתיים יותר ורק חשוב להם משפחתם, אני אולי לא חסרה להם. אך כשפוגש את בעלי, יש להם שפה משותפת ומחוברים מאד יחדיו. ואותי כשפוגש - המילה היחידה שקורא לי זה : יפיופה: מה נשמע וזהו. מנסה להיות "נחמד". לפני שבוע מתוקף תפקידו היה בחו"ל ושאל את בעלי אם רוצה שיביא לו איזה משקה מהדיוטיפרי, וברור בתשלום.., בעלי קפץ אליו קיבל את המשקה והגבר שיתף אותו שהולך לשפץ את כל ביתו הפרטי. כשחזר, הרגשתי צורך לסמס לגבר: תודה על המשקה, אני מאד אוהבת אותו והצלחה בשיפוץ. הגבר לא הגבר. קשה לכתוב: לבריאות. תודה על האיחול?? . חשבתי לתומי אולי לא הגיע אליו הסימוס, התעקשתי, וכתבתי בנוסח קצת שונה: "המשקה טעים. הצלחה בשיפוץ. ואם תצטרכו עזרה - משפחת כהן (שם בדוי) לשרותכם". ואז, "עשה טובה" כתב לי מילה אחת "תודה". שאלתי: האם היה חייב להגיב בסימוס הראשון או להתעלם ומספיק שבעלי אמר לו "תודה", מדוע לדעתך לא הגיב?? ובפעם השנייה הסתפק ב "תודה". האם זה מראה על כעס סמוי אצלו ולכן התשובה הקרירה שהגיב?? האם לדעתך זה לא נורא שלא הגיב בסימוס הראשון שלי או שבעצם את מצדיקה אותי ומן הראוי שהיה צריך להתייחס כבר לסימוס הראשון??. אני החלטתי להבא, לא לסמס אליו יותר גם אם זה משהו חיובי ומכוונה טובה, כאילו אני לא קיימת. מה דעתך על הנ"ל ותודה רבה.

אני יודעת כשלי כותבים אס.אמ.אס אני תמיד מתייחסת ומגיבה בהתאם. בעיני בכל אופן, מי שלא עונה או מתייחס לתגובה שלי, זה נראה לי זלזול. ואת עוד אומרת שיש אנשים שלא מגיבים לאס.אמ.אס? או שאני תמימה כי לא נתקלתי באנשים כאלו, האם לדעתך עצם זה שאדם לא מתייחס לשני שמאחל לו בהצלחה וכד' - זה לא נראה לך כעין התנשאות וגם זלזול או שזה בעצם לא אומר כלום. נכון שאת לא מכירה את האדם, אבל שאלתי היא בכלליות. מה דעתך והרבה תודה.

הי,זו שוב אני חיה מלפני שבועיים,קבלתי ג"כ את עצתכם והתחלתי בטיפול של כדורי TOPAMAX בהדרגה של עליה,אך לדעתי מאז שהתחלתי בלקיחת התרופות אני פשוט לא ישנה טוב,אני יכולה לישון 12-14 שעות רצופות ולהתעורר ממש כאילו ולא ישנתי,מה שאףה פעם לא היה לי...מה שהייתי שקמה שבעת שינה לגמרי!!!! האם זה אחד מתופעות הלוואי של נטילת הכדורים???אנשים מדברים איתי ורק אחרי כמה דקות נופל לי ה"אסימון" ואז אני אומרת מה...? וג"כ יש לי נימול באצבעות הידיים מאז... ... ...***אני מקווה שאתם לא מגחחים על השאלות... תודה רבה מראש!!! אין מילים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום.. אני בן 17 וחצי. מיזה כמה חודשים שהתחלתי לחוש בחנק ובקושי לאכול ממש ממש קשה לבלוע את הרוק.. הלכתי לקופת חולים עשיתי בדיקות צילומים והמון דברים.. היתי בלחץ מתח וחרדה ממש גדולה חשבתי שזה סרטן חס וחלילה או מחלה או משהו גרוע שיסכן את החיים. בסדר עבר זמן עבר חודשיים בערך.. הרופא הביאה את כול התשובות אמרה שאולי עדיף להתעייץ עם פסיכולוג כי אין לי כלום לא בגרון לא בוושט ובכול המקומות שעשינו צילומים אמרתי לה ולעצמי ולאמא שלי מה פיסיכולוג מה אני איזה משוגע ודברים כאלה כאילו לא האמנתי שזה זה האמנתי שזה עוד בעיה המשכנו לבדוק שוב אין כלום בקיצור עבר חודש מאז שהיא אמרה שאין לי כלום וצריך ללכת לפיסיכלוג לפני שבוע התחיל לי משהו מוזר מאוד מוזר.. שלפניו חייתי חיים נורמליים ורגילים עם אותה הרגשה רק בלי קול התחיל להיות לי עוד קול בגוף שהוא גם עכשיו.. נגיד אני עושה משהו, הקול הזה אומר לי לא לעשות אותו ולעשות ההפך.. ולפעמים כואב לי הראש שהוא מדבר והעיינים נגיד אני אוהב משהו חושב על המשפחה הקול הזה בא נגד המשפחה שלי .. דברים כאלה מוזרים.. ומשהו שיש לי אותו כבר כמה שנים שלפעמים אני בא לחברים ומנסה להיות כמו איזה חבר שמצליח לו שהוא מקובל וכול פעם אני מנסה להיות חבר אחר בבתנהגות זה כבר הרבה זמן לא מלפני שבוע, רק הקול הזה זה מלפני שבוע ועוד משהו שיש לי כבר הרבה זמן נגיד אני חושב על איזה משהו על כאב נגיד רגליים ישר פתאום כואב לי הרגליים הבנתי שלדעתי יש לי פיצול אישיות.. הקטע פה שכול הזמן היתי מודע ליזה !! תמיד תמיד התבלטתי על כול דבר ודבר אבל לא היה לי את הקול הזה... מאז שהוא הגיע זה כבר הפך את ההרגל שאני מתלבט ללא נורמלי כי התחלתי להבין שיש בעיה תאמת גם לפני הקול הזה.. תמיד היה לי דברים מוזרים של נגיד חודש אני אוהב כדורגל ואז אחרי שבוע אני לא אוהב.. תמיד התלבטתי על כול דבר קטן, נסטי קולה מה לאכול בבוקר תמיד תמיד.. התלבטיות כאלו חשבתי שזה נורמלי עד לפני שבוע גם יש לי חשק לישון הרבה.. מהלפני שבוע הזה.. ואני מרגיש משועמם אז ככה..מה שאני בטוח.. שזה נובע מלחץ חרדה מתח ופחד .. שתמיד תמיד מלווה אותי בכול יום עם סיבות שונות כי תמיד תמיד.. שאני יושב נגיד עם חברים שלי.. ואז באים איזה 2 שתמיד לא עושים לי טוב ויורדים עליי אני בלחץ ואומר אמן אמן הם לא יבואו וכולי מתח וחרדות עם הם יבואו או לא ומלא דברים כאלו כול הגיל התבגרות שלי זה מתח לחץ ופחד השאלה ממה זה נובע אני בטוח שיש לי איזה בעיה. מחלת נפש או משהו בסגנון שקשורה ללחץ פחד ומתח כי זה נובע בכול דבר.. אבל השאלה מה זה הקול הזה, אני כבר מכניס לעצמי סרטים רואה כתבות.. אומר לעצמי שאין לי עתיד.. שאאני יהיה במוסד.. כי זה באמת הגיוני, יום אחד בא לי ללכת לבצפר יום אחד אני אומר אני יפרוש וילך לעבוד.. אין לי מחויביות לדברים שאני עושה וזה מאוד מפריע לי בבקשה תעזרו לי ותיקראו הכול ! אני באמת מקווה שזה לא מחלת נפש ויעבור אחרי גיל ההתבגרות..

אין סיכוי שמה שיש לי זה מגיל ההתבגרות וזה יחלוף בהמשך? את האמת.. את הפיצול אני ממש מרגיש.. יומיים אני יכול לאהוב שירים כאלה ויום אחר שירים מסוג אחר נגיד אני מתלבט בין פיצה למאכל בשרי יש לי 2 דעות ולוקח לי ת10 דק' להחליט ונגיד אני יכול לקבוע עם חבר שלי, אני יתקלח ואחרי זה יגיד לו לא באלי לצאת.. פה אני מרגיש תפיצול שאלה לי אליך, יש דרך להלכת לפסיכאטר או פסיכולוג מבלי שההורים ידעו 2- הצבא אני לא רוצה שהוא ידע לא רוצה שיורידו לי פרופיל זה חשוב לי

שלום לסבא שלי הוא בגיל 82 לאחר מוות אשתו (סבתא שלי) לאחרונה ישנם התקפים של זעם והוא חושב שכל הזמן אנשים עוקבים אחריו וגונבים ממנו כסף, מנסים לשקר עליו ולהריע לו להתחיל מהבנק ועד הילדים שלו. אחותה לפני שנפטרה גם הייתה לה אותה הבעיה אני רוצה לשאול האם יש שם לסוג מחלה כזאת? ומה המענה למשפחה הקרובה כיצד לטפל בעניין זה. פנינו לרופא משפחה הוא אמר שתרופות להרגעת זעם כזה גורמים ללחץ על הלב ולכן הוא לא ממליץ בגילו לקחת תרופות אלה. המצב ניהיה מסוכן כי בהתקפי זעם הוא יכול גם לקחת סכין ולאיים על בני משפחה. האם במקרים האלה צריך לפנות למשטרה או שישנו טיפול פחות דרסטי מזה? תודה

רציתי להודות לך על כל הפורום המקסים ממנו לומדים רבות... ובפרטתודה רבה על התשובה המהירה... ןהלוואי וירבו כמוך בישראל!!! ושוב תודה רבה! בהערכה רבה---חיה

שלום, ברצוני לשאול איזה מסגרות טיפול קיימות לטיפול בהפרעת אישיות גבולית? תודה מראש.

היי, אני מקווה שפה זה המקום המתאים להתייעץ בנושא. אני בן 14 נראה די בסדר והכל ויש לי חבורה של 3 חברים מהכיתה שלי שהם החברים הטובים שלי ואנחנו כיביכול ה"חנונים" אם שאר הבנים מארגנים דברים וכאלה לא מזימינים אותנו וכאילו אני לא מרגיש חלק מהכיתה. אני רוצה להתקדם ולהכיר חברים חדשים ואני מאוד מתקשה בעיניין ואני לא ממש יודע מה לעשות,אין לי הרבה בטחון עצמי וקשה לי לפתח שיחות עם ילדים מהכיתה. תודה על העזרה

ראשית אודה לך על התשובהף תודה רבה!!! הי, זו שוב אני-חיה, רציתי לדעת אם אנשים יכולים לשים לב שאני נוטלת כדורים פסיכיאטרים, לפעמים רואים זאת על פניו של הנוטל תרופות אלו, כמו: עיניים בוהות, שהוא די מרחף ועוד... ....

רוב הזמן אני מרגיש חוסר נוחות עם עצמי שאני מול אנשים. במקרים שהמצב הנפשי שלי מחמיר אני מרגיש סטרס, מתח, לחץ, חרדה. עצבים. חוסר שליטה. אני מפחד מהמחשבות שלי במצבים כאלה, כי כל מחשבה יכולה לפגוע בי. אפילו מחשבה רגילה, ולא טורדנית. אין לי שום טקסים כפיתיות או אובססיות לדבר כזה או אחר. בגלל המחשבות האלה. אני פשוט מרגיש שכל מחשבה מעוררת בי עצבים זעם פחד וכעס, אז עדיף להדיחק ולהתחיל להיות עסוק בכל דבר חוץ מלהריגש אותן (כמובן שאני עושה זאת בסבל רב, כי אני יודע שמשהו לא בסדר). זה קורה בעיקר שאני מול אנשים. לפעמים אני מרגיש שאני מדחיק יותר מדי ואז אני מרגיש חוסר ריכוז גבוהה. חוסר אירגון מחשבתי. דאון גבוהה הרבה מאוד לחץ בראש. קושי\פחד לדבר. והמון חוסר שליטה, וחוסר וודאות על החיים, על העתיד, ועל איך אני אמור להתנהל מול אנשים לעיתים. יש ימים שהכל עובר והכל חוזר להיות תקין. ואני יותר רגוע ומצליח להנות מדברים. חוזרת לי השליטה. אבל דווקא אז מרוב שאני מפחד לחזור לפחד מאנשים ולהרגשות האלו מהעבר. אני מדחיק את הפחד הזה ואז דווקא אני שוב מרגיש את כל ההרגשות האלו. ומבין ששוב אני באותו מצב. נ.ב יש לי עבר לא פשוט עם חברה ואנשים. אין לי בת זוג. ואני בן 23. היו תקופות שלמות ושנים. שהרגשתי שכל הסביבה עוינת אלי ושאני דחוי. ותמיד היה לי חשוב מה אחרים יחשבו עלי. (הרבה פחות עכשיו) אין לי בעיות רפואיות. נבדקתי. אפשר לדעת מה זה? או מהי הערכה של זה?

הי אני כבת 28 בילדותי עברתי מה שנקרה גילוי עריות מאחד בני ה משפחה ולפני כשנתיים היה לי קשר של 3 שנים שנתיים וחצי מתוך הקשר זה היה מכפייה כביכול נשארתי שם בגלל איומים...וכל דבר שעשיתי עימו היה מכפייה- מה שנקרה אונס לצערי הרב! ברוך השם הצלחתי ע"י ידיד להפסיק לחלוטין ת'קשר... לפני מ'ס חודשים התחלתי טיפול פסיכולוגי שהוא מאד קשה ופותח את הדברים לפרטי פרטים... כרגע יש לי עדיין פחדים נוראיים, אני חולמת את אשר היה, מצבי רוח משתנים, והרבה לפתע פתאום בוכה... שאלתיהיא: הייתי יחד עם הפסיכולוגית בפגישה עם פסכיאטרית והיא המליצה לי על כדור בשם: T. TOPAMAX 50 מ"ג האם זה הכרחי למצב בו אני נמצאת??? האם זה אכן עוזר לירידה במשקל?והאם התופעות לוואי האנשים סביבי לא ישימו לב לכך??? אשמח מאד לקבל תשובה בהקדם ותודה רבה לך!!!!!!!!!!!!!!!!

מעניין אותי לשמוע דעתך ותודה על כך: בחורה יפהפייה היתה עם חברותיה במקום הומה אדם, קולה גבר בחברת חברותיה מאחר והנושא היה טעון וכאוב. כשחברותיה התפזרו, הגבר שמכיר את הבחורה מקרוב ניגש אליה (אולי חיפש דרך לדבר איתה..) ושאל: "מדוע את צועקת"? הבחורה ענתה ולא רצתה לשתף אותו על מה הווכחו זה לא עניינו, וענתה: "אני רוצה שישמעו אותי" הגבר ענה לה "וגם שיראו אותך". אני בטוחה שהיא לא התכוונה שיראו אותה, אך ענתה לו: "נכון, כדי שישמעו ויראו אותי. איך קלעת??". הבחור צחק והלך לדרכו. מה לדעתך תגובתו אומרת לך ומה לדעתך זה אומר על הבחורה: א. שהיא עם בטחון עצמי? ב. מתנשאת? ג. האם תגובתה היתה במקום? תודה רבה רבה.

שלום לפני 6 שבעות עם היום אומרים לי שיכתוב כאן בפורום היתי צוחקת אני לפני 6שבעות היתי עם שמחת חיים ירגשתי טוב אבל מה שקרה : היתי בהריון זה היי הריון ראשון שגלתי שהריון אני בעלי והמשפחות שלנו שמחנו מאוד בהתחלה הכול היה בסדר בבדיקה הראישנה שבועים אחרי יגעתי לרופא בגלל דלקת בשתן ואז אמרה לי יש בעיה אין דופק לעבור ברגע חיי ישתנו לפני 6 שבעות עברתי את ההפלה .. מאז אני לא אותו אדם עצבה עצבנית רגישה יותר בוכה שקטה יותר אך לעבור את מה שקרה לחזור לעצמי מתגעגעת לאך שהיתי לפני זה מה אלי לעשות?

מה גורם לגבר בן שישים הגר בשכונה בו אני גרה במקום לקרוא בשמי הוא מכנה אותי כשפוגש אותי ברחוב כבר מעל שנה "יפיופה" הרי שנינו נשואים, ושנינו לא נבגוד בבן זוג שלנו, אז מה בעצם יוצא לו מיזה, מדוע מכנה כך?? תודה.

שלום , יש לי OCD (כך אובחנתי בעבר) , נטלתי כדורי SSRI שונים (האחרון שבהם פרוזאק – עזר לי מאוד בזמנו) , וגםקלונקס במינונים שונים , כמו כן התחלתי בעבר טיפול קוגנטיבי (שהופסק באמצע עקב מעבר לאיזור מגורים אחר). אחרי שיפור במצבי גם בחרדות וגם באובססיות , ובדרך הקדשתי את עצמי לספורט גם בתחום פיתוח גוף וגם בתחום הספורט התחרותי באומניות לחימה , הפסקתי עם הכדורים (בהדרגה ובביקורת) ויותר משנה הרגשתי מצויין. לפני חודשיים וחצי עברתי פציעה קשה ברגל שמונעת ממני לחזור לאימונים אולי ליותר מחצי שנה ובכלל לכל פעילות גופנית , מה גם שעברתי איזה טראומה קטנה כיוון שממש הייתי צריך להיכנס לניתוח מה שבא לי בשוק כבד. לאט לאט במהלך החודש האחרון התחלתי להרגיש שוב במחשבות טורדניות שהולכות וגוברות , חרדות שחוזרות לי , והרגשה ממש גרועה כמו בעבר. בימים אלו זה ממש בלתי נסבל הרבה חרדות ומחשבות טורדניות. האם יש קשר בין הדברים ? מה אני אמור לעשות ? להתחיל שוב את הכדורים ? לחזור לטיפול ? האם כמו שזה חזר זה יכול להעלם שוב ?

היי, אני אומנית בתחום הבמה, שלא מוצאת פרנסה בתחום, כי לא למדתי בצורה פורמלית בעיקר . אני בת 30 פלוס ,גיל שגם בעייתי להתחיל ללמוד את התחום בצורה מסודרת ומעמיקה, אני חשה שזה תחום קשה ועשיתי הרבה טעויות בעיקר בגלל שכל חיי הלכתי לכיוונים אחרים וקורסים פה ושם, כי פחדתי וסבלתי מבטחון עצמי מאוד נמוך. בשנה האחרונה התחלתי ללמוד תחום הכי קרוב לאומנות מבחינתי, בגלל שקויתי שהוא יאפשר לי פתח לפרנסה, אבל אני מוצאת קשיים וחוסר סיפוק, כי ברור לכולנו...אם אתה לא לומד לתואר בתחום מסוים תמיד ישאר משהו חסר ותמיד תצטרך להשלים את זה בקורסים נוספים אינסופיים. בינתיים אני תקועה, עובדת בעבודה שאני שונאת כבר שנים, מנסה לחפש עבודה בתחום החדש ומתקשה כי עדיין אני בתחילת הדרך ובלי נסיון . מנסה במקביל לקדם את תחום הבמה, באופן שמקרטע כי נוגסים בך מפה וגם משם ולא נשאר לך מספיק כוחות ואנרגיה. כל מה שאני רוצה זה להתפרנס ממה שאני אוהבת ומרגישה ממש אבודה שאין לי את היכולת. אני צריכה להשקיע המון אנרגיה בשביל להתאקלם במקצוע חדש שהכי קרוב כיביכול למה שאני אוהבת, אבל עדיין לא נוגע בו. אני חשה שהבעיה העיקרית שלי היא הגיל , ובגלל שזה תחום קשה והיתי צריכה ללכת לפני כמה שנים ללמוד את זה באופן מסודר,תחום הבידור מרגיש , לי בעיקר , לאדם חרדתי כמוני, תחום תחרותי מאוד שנשלט ע"י הצעירים יותר, כי ככה זה...זה מה שמוכר.יש לך פחות אחריות, יש לך פחות דברים על הראש, כאבי ראש של פרנסה, כסף כסף כסף כל הזמן... אז אתה יכול לאפשר לעצמך, אבל עכשיו אני במצב שאני לא יודעת מה לעשות...אני צריכה להתפרנס, ולא יכולה להמשיך בעבודה אפורה, ומצד שני אני צריכה להשקיע מלא אנרגיה בחיפוש עבודה בתחום החדש שאני גם לא מסופקת ממנו עד הסוף, וכל זה בשביל מה. אז אני לא יודעת מכאן איך להמשיך...איך אני אמורה למצוא את הדרך מכאן? למי פונים במקרה הזה?מה את מציעה?תודה תודה

שלום רב, אני אם חד-הורית ויש לי בן אחד בגיל 21. מגיל 15 יש לו חברה שלמדה איתו באותו בית ספר. אנחנו גרים באזור המרכז והיא גרה רחוק. מכיוון ששניהם למדו במרכז וכל חבריהם במרכז יוצא מצב שכמעט כל הזמן החברה של הבן נימצאת בביתינו. יש לה גם מפתח שבני נתן לה והיא מרגישה שהיא יכולה להיכנס באופן חופשי לביתינו ולעשות בו כבתוך שלה. לאחרונה התערערו היחסים ביני לבינה מכיוון שלא הרגשתי התחשבות מצידה או לקיחת חלק ממטלות הבית. ולא פעם הערתי לה על התנהגותה ואף כעסתי על כי אינה מכבה מזגנים, מפזרת חפציה וכו...בשיחה שהיתה לי איתה ביקשתי להמעיט בשהייה ממושכת בבית מכיוון שלא נוח לי, פוגע בפרטיותי ומוסיף מתח ביני לבין ביני וביני לבינה. היא התלוננה באוזני בני על כי אני לא אוהבת אותה ואכן זה נכון. מעולם לא היתה לי סיבה להרגיש אהבה אליה בעיקר בגלל התנהגותה שאינה לרוחי. בני וחברתו רוצים להיפגש יותר ולי זה לא נוח. הם ממעטים להיות בבית הוריה של הנערה כי אין להם מה לחפש שם ובאזור המרכז נימצאים חבריהם ועיסוקיהם. הם רק השתחררו מהצבא ואינם יכולים לשכור דירה ולגור בניפרד כמו שהיו רוצים ולכן יוצא שהיא ממשיכה להיות בביתינו הרבה זמן גם כשבני לא נימצא בבית. אני לא רוצה לקלקל לחלוטין את היחסים ולבקש שוב שתקטין מינונים של שהייה בבית אף על פי שאני מצידי ממש הייתי רוצה שלא תהיה בכלל. זה מעכיר את תחושתי בביתי שלי ואת יחסי עם בני ואיתה.יש לציין שהבית מאוד קטן וצפוף הוצאות כספיות נוספות. מה עושים? תודה, דליה

כשמשהו מצליח לי או כשאני מקבלת הערכה טובה, אני תמיד מרגישה שהצלחתי לעבוד על מישהו. שתיחמנתי את דרכי לכך. כאשר לא הולך אני מרגישה שלא הצלחתי לבטא את מה שברור לי ואת מה שביכולתי. אני בתקופה שבה אני בהתחלה של עבודה חדשה, שהתואר לו למדתי במשך שלוש שנים מיועד לה, ופשוט מרגישה כישלון. לא יודעת כלום לא למדתי כלום וכו'. ברור לי שיש לי תבנית שחוזרת על עצמה וברור לי שיש לי בעיית "תחושת-עצמי". איך אני יוצאת מהתבנית המעייפת? תודה

שלום רב למומחים, אני אישה בשנות ה50+ אשר לאחר שנים רבות שחויתי אלימות פסיכולוגית/טירור פסיכולוגי כלפיי מצד בן זוגי/בעלי -- ומצב בריאותי הנפשי התדרדר מאוד בזמנו- החלטתי להרחיקו מעלי סופית!!!! מעבר לכך שמצבי הנפשי השתפר פלאים , ממש עבר מקצה אחד לרעהו, שמחת חיי ושלוות נפשי שבו אלי. אני עובדת בגן פרטי, מתפרנסת בכבוד ומצליחה מעל ומעבר!!! ילדיי כיום בגירים, מגיל 22 - 35. שאלתי: כיצד עלי לספר להם על החלטתי לקחת גורלי/חיי לידי? כלומר שאני בכוונה הרחקתי אביהם מחעלי, וכל הקשור? **2 נקודות חשובות: בן זוגי אינו מודע לתפקודו המתעלל /הטירוריסט, ולכן הכחיש/מכחיש כל קשר לאלימות נפשית. בנוסף, לילדיי קשה להשלים /להסכים עם כך שאביהם השליט טירור פסיכולוגי בבית, טירור שהיה סמוידר"כ מהילדים. הוא התרחש רוב הזמן בארבע עיניים. ביני לבינו. סבלתי מאוד מאוד!!! כולל לא הצלחתי לישון בלילות. **כרגע כאמור---זרקתי אותו מעלי, וכולי פורחת!!!!!!!!!!! לסיכום: מה וכיצד להציג החלטתי הנחושה לילידנו הבגירים אם כי עדיין מאוד ילדים בנפשם? מה לתאר באוזנם/ מה לא? עד כמה לתאר את ביטויי האלימות הסמויה מהם סבלתי? אודה לתשובתכם הברורה, המקצועית והמכבדת. בכבוד ותודה. רננה

שלום רב, אני בת 68 מאז שאני זוכרת את עצמי אני נרדמת בקושי אבל עכשו אני ממש לא מצליחה למרות שאני משתמשת בכדורי שינה כלום לא משפיע עלי אני נרדמת לקראת חמש בבוקר ומצליחה לישון את ה5 שעות אבל זה מאד מקשה עלי מה עוד ניתן לעשות? תודה

עירית שלום אני איטו אני תיכוניסט בכיתה י"א בן 16 וחצי כבר מזה 3 שנים אני שקוע בהתקפי חרדה חוזרים ונשנים שמלווים ברעידות וכמעט כל הסימפטומים של התקף פאניקה למעט בחילה והקאה. התקפי החרדה החלו לי בגיל 14 בדיוק ביום ההולדת שלי באמצע המסיבה אני לא יודע למה ואיך קיבלתי מחשבות טורדניות שלא עזבו אותי כגון פחד ממוות וחרדת נטישה פחד מהתבגרות וגדילה אני מפחד מהדברים האלה גם היום רק שאני מקבל פחות התקפי חרדה אלא רק במחשבות שלי זה נמצא ובגלל זה קשה לי לתקשר עם חברים שלי כשאני במחשבות טורדניות כאלה זה מלווה אותי כבר 3 שנים. לפני שנה וחצי גיליתי שאני גם היפוכונדר בצורה של ממש ירידה מהפסים, כל דבר קטן שקורה לי בגוף גם אם זה טיקים באצבע, אני ישר חושב שזה סרטן או מחלה ממש סופנית אחרת למרות שאני יודע שהכל בסדר אבל זה תוקף אותי ומביא לי התקף פאניקה בחצי שנה האחרונה אני חש בחרדה חברתית כתוצאה מכל הדברים האלה יש לינטייה לחשוב שאני החלש בחברה וכולם נורמלים ומושלמים אני לא ראיתי עד עכשיו חבר אחד שסיפר לי שהוא עובר התקפי חרדה וזה מקשה עלי מאוד בהתארגנות ובהשתלבות החברתית בבית ספר ובכלל במקביל להתפתחות החרדה החברתית התעצמה לי ההיפוכונדריה בצורה משמעותית, בצי שנה האחרונה אני מרגיש עייפות מוגבר, כאבי ראש צדדיים ומצחיים כאילו מישהו שם לי כובע פצפון על הראש שממש לוחץ לי ואני ממש עייף אני בטוח שכולם מכירים את התחושה הזאת של אי אפשר לסחוב את הראש וחייבים להשעין אותו על השולחן או על היד כל זה בא מחולשה וכמובן אני עם החרדות שלי לא אגיד לעצמי הכל בסדר זה שום דבר אני ישר חושב על שבץ מוחי וניתוחים אני גם מפחד ללכת לרופא שלא יגיד לי משהו שיפחיד אותי עוד יותר בסופו של דבר עירית, החיים שלי מלאים בחרדות ודיכאון ברמה הגבוהה ביותר, אני לא לוקח תרופות אני נמצא אצל פסיכולוגית כבר כמה חודשים שאומרת לי שאני לא צריך שום טיפול תרופתי כי המצב שלי פתיר ומינימלי מאוד וזה נורמלי לגיל שלי ולהתבגרות בכל זאת זה לא מרגיע אותי המחשבות הטורדניות לא עוזבות אותי פשוט חד וחלק לא עוזבות אותי לפעמים אני מוסח דעת בבית ספר ואני שוכח מהחרדות אבל אחרי כמה דקות זה ממלא אותי שוב, ואיפה אני הכי מפחד ? בבית ספר, למה? כי כל החברים שלי והתלמידים נמצאים שם, המורים. ולא ההורים שלי ומפחיד אותי מאוד להיקלע למצב שבו בית הספר רואה את הצד החרדתי שלי ויש לי חרדת נטישה, חרדה ממוות, קשיים בתפיסת המציאות וכיוצא באלה המצב שלי לדעתי ממש גרוע והעניין נראה לי כמחלה חשוכת מרפא מה אפשר לעשות כדי להיפטר מזה ?? אני אעשה הכל גם אם זה יקח לי שנה !!! תודה איטו

אני כבר לא אוהבת את החיים האלה אני בת 27 לבד אמא שלי ניפתרה לאבא יש אישה שהוא גר איתה והאחים נשואים כבר ועזבו את העיר שאני גרה בה ואני רוצה גם להיתחתן ולא הולך לי וזה לא שאני ניראת לא טוב אני רוצה מישו רציני ולא סתם ואני לא מוצאת ואני חיה לבד במקום שאני לא מכירה אף אחד ואני ליפעמים נורא מבינה את אלה שמיתאבדים כי אין למה ליחיות ואני הרבה בדיכאון אני לא שמחה כבר

שלום רב בני העיר לי בביתי, בשבת בצהריים שהפיזום שלי מנגינה מסוימת, מפריע לו. הינו בן 35, רווק, אקדמאי, בעל 2 תארים , מגדל חתולים בביתו, מה היה עלי לעשות? האם אכן להפסיק פיזומי כליל? או..........להסבירו, שנעים לי לפזם, ומוכנה להנמיך מעט את הטון? ************ עוד העיר לי שיום קודם לכן, גם הוא התחשב בי במה? בכך שהקשיב לי שסיפרתי לו על גן הילדים בו עובדת, ולמרות......... שלא עניין אותו בכלל- הקשיב !!! עוד העיר לי: "אל תתפלאי אחרי זה, אם אני לא אבוא אליכם" !! אני הסכמתי רק להוריד הטון, והוא עבר עם צלחתו, לחדר בו אביו נח וצפה בטיוי. אודה לתשובתכם הברורה, המקצועית והמכבדת. תודה!!! מה היה עלי לעשות? אודה לתשובתך המקצועית הברורה והמכבדת. תודה!!! רננה

בארה"ב קיים "מקצוע" של "מסדרת מקצועית" ..שעובדים עם פסיכולוג בגישה הקוגניטיבית ביהביוריסטית בנושא האגרנות הכפייתית. האם ידוע לך על מישהו בארץ, שעיסוקו כזה באיזור הצפון? תודה

הערה: הכוונה למישהי שזהו תחום עיסוקה. ובעלת ניסיון עם אגרנות כפייתית. תודה.

שלום עירית, לאחר שנים של טיפולים יקרים שלא הועילו, שמעתי על שיטת DBT והבנתי שזה מה שאולי יציל את חייו של אדם קרוב. מצאתי את מכון 'אפוק' באבן יהודה. רחוק.אם לא תהיה ברירה - ניסע לשם. יש לי כמה שאלות: 1) האם מוכר לך טיפול בשיטת DBT בירושלים או מטפל בשיטה זו 2) ם קופות החולים מכירות כיום בהפרעת אישיות גבולית? 3) אם כן - איך זה עובד? צריך לפנות לפסיכיאטר של קופ"ח מאוחדת כדי שיאבחן רשמית את ההפרעה? 4) ואם אכן זה התהליך - אחר כך יש לקופ"ח טיפול? הם מכירים בשיטה? יש השתתפות עצמית? אני מתנצלת על כל השאלות - אמנם טיפול הוא דבר יקר, אבל אני חושבת שהפעם הוא בגדר מציל חיים. לכן, אם אינך יודעת מה קורה בקופות החולים בעניין הפרעת אישיות ובעניין DBT - אשמח לקבל ממך הכוונה לטיפול זה בירושלים. מדובר באדם בן 40. תודה!

שלום רב עירית, אני אדם שעבר הרבה משברים בחייו, אמנם לא חמורים, אבל כאלו שהשאירו לי צלקות עם אנשים בכלל וגברים בפרט. כך שאני מוצאת את עצמי חברותית מאוד ויותר מאי פעם, אבל מאוד מתאמצת לשמור על קשרים לאורך זמן בלי שיקרה איזשהו משהו שיהרוס ומאוד קשה לי,לרוב אני נפגעת ומתחילה לצבור כעסים. כל זה נגרם גם מחרדה חברתית עליה אני מנסה כבר שנים להתגבר ואכן יש שיפור אומנם, אבל יש הרבה עבודה, התחלתי לעבוד על שחרור הכעסים הישנים שלי וזה עוזר במידת מה, אני סולחת ושוב מגיע משהו ושוב אני כועסת, בקיצור, מאוד קשה לי להיות לבד עם המעמסה הזאת, אני לא יודעת איך אוכל לפתוח את הלב שוב לחברויות אמיתיות ובעיקר לזוגיות.אני כבר בגילאי ה30 ובקושי היו לי מערכות יחסים, היו לי שניים דומיננטיות ויש לי ריגשי נחיתות רק שאני כותבת את זה, זה פשוט מרגיש משפיל, כאילו שאני איזה אפס שמשהו לא בסדר איתי. האם זה קורה?האם זה קיים אצל נשים אחרות? נשים שיש להן מה להציע אני מתכוונת , אני בריאה בגופי ונפשי ואין בי רע, גם הכוונות שלי חיוביות, כל זה נגרם רק מכל הטראומות האלו ואני לא יודעת איך לצאת מזה.

שלום רב! אני נשואה קרוב ל4 שנים יש לי 2 בנות ובעל מקסים . לפני 4 שנים נכנסתי להריון לפני החתונה. כעבור חצי שנה של הכרות עם בעלי נישאנו. ויום לפני החתונה שערכתי מסיבה ומקוה וכו.......חמתי לא הביאה לי מתנה אימא שלי מאוד נפגעה למען האמת בעדה שלי הבוכארים נוהגים להביא זהב לכלה והם טריפוליטאים וממנה לא קיבלתי דבר. מאוד נפגעתי הרגשתי שאני לא שווה כלום בעיניה מדי פעם אני נזכרת בזה ושיש חתונות במשפחה של בעליזה עולה שוב מחדש וזה עושה לי מין צביטה קטנה.מה עליי לעשות בעלי מאוד כעס עליה ואמר לה אז היא אמרה שאף כלה לא קיבלה ממנה זהב. תקופה ארוכה כעסתי עליה ולא אמרתי לה על מה אני כועסת שמרתי את זה לעצמי מה עליי לעשות ? מקווה שתוכלי למצוא פתרון אני לא זקוקה למתנה שלה אני מרגישה שאין לי ערך בעיניה .

שלום רב למומחים: מזה תקופה ארוכה, ניהלתי מערכ' יחסים מסויימת עם בת דודתי. נפגשנו תקופה אחת לשבוע, התכתבנו בדואר האלקטרוני, עד שבתקופה האחרונה, תשובותיה למכתביי התקצרו משמעותית והחלטתי לשאלה לפשר התנהגותה בהקשר זה. תשובתה אלי הייתה: " הנחתי שניפגש בלוויה כי שכחתי שאת עובדת. אנחנו לא בתחרות התשובה הארוכה. אני כותבת לפי האורך שעונה על צרכי הפסיכולוגיים. אני לא מתכוונת לספר לך מה עשיתי, זה לא מעניין אותי ואז האורך מתקצר. אין לי חוויות, צחוקים וזכרונות, אז האורך קצר. הרווחים בין השורות שלי קטנים ולכן האורך קצר. אין לי שורות של כוכבים מושקעות. השורות שלי יותר ארוכות אז זה רק נראה קצר, זה לא באמת קצר. ובאמת, התשובה האמיתית היא שיש משהו בסגנון שלך ובהתבטאויות שלך שכל כך מעצבן אותי שאני מנסה לצמצמם קשר. בכאב אני אומרת לך את זה, אני לא יכולה להיות איתך בקשר. בי , לילה טוב. ********************************************************** שאלתי: כיצד כדאי לי להגיב? עם האגו : "אינך ראוייה לי" , נניח או............להמשיך ולהתרפס עליה ולשאול למדוע אינה רוצה בהמשך התקשורת בינינו, או לגלות בגרות.....ולהקיש "שאינה חייבת בכך" או אפילו על כך שאינה חייבת לי תשובה בכלל . אישית, חבל לי לוותר על הקשר עימה, יחד עם זאת, יש לי כבוד עצמי. מדובר באישה בת 57 , אם לתאומים בני 12. אינה עובדת לפרנסתה, רק מתנדבת לנגן בפסנתר, במועדוני קשישים. לסיום: קשה לי להאמין, שכך יכולה להתנהג בת דודתי!!! אודה לתשובתכם המקצועית, העניינית, והמכבדת. בכבוד רב, רננה

אני אמא לנערה הסובלת מהפרעות רגשיות. כאמא מאוד קשה לי להתמודד ואין לי את הכלים והידע ובכדי לא להחריף את הבעיה אני חייבת לראות איש מקצוע שמבין בנושא. האם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר או דרך המרפאות של קופת החולים מי יכול לעזור לי לא לאבד את ביתי המצב צאוד לא פשוט

סליחה מראש על הבלבול ואורך ה...... לא יודעת להגדיר את זה רוצה רק לשתף – לא מאמינה שיש פתרון לסיטואציה שלי – ממש סקפטית. בת 40, רווקה, מתגוררת בגפי. (זה נשמע לפי פתאום כזה זקן) כשאני מסתכלת אחורנית במשקפת החיים שלי אני רואה שכל חיי הייתי טיפוס בודד מנודה חברתית, גרועה בלימודים, מעולם לא אהבתי ללמוד, שנאתי את זה. ומסתבר שאם אני רוצה או לא זה פשוט הולך איתי לכל מקום. גם היום עצם המחשבה על לימודים מעבירה בי מן סלידה וחוסר בטחון מעולם לא אובחנתי אך נראה לי שיש לי בעיות קשב וריכוז בטחון מאז ומעולם היה הצד החלש שלי שלדעתי הולך ומחמיר עם הזמן בכל מקום אני מרגישה תמיד לא שייכת, לא מקובלת, לא ספומנטית, לא כיפית, כבד, כל דבר קשה לי מרגישה תמיד הכבשה השחורה, הברווזון המכוער או איך שלא אקרא לזה. כולם מסביבי כבר הקימו משפחות – האחים הקטנים שלי, אפילו ילדים של בני דודים הקימו משפחות ואני תקועה בראש לי אי שם בגיל 8 לפעמים מול האחיין שלי בן ה 4 אני מרגישה דבילית. עם ילדים אני מסתדרת מצויין עד שהם גדלים ומתחילים לשאול שאלות אז אני כבר לא מוצאת את עצמי. מול ילד בן 4 – לא נשמע דבילי ? בשנים האחרונות אני מרגישה שאני גורמת לחברות היחידות שיש לי להתרחק, אני נורא עצבנית, לחוצה כל הזמן בלי סיבה, מרגישה כמו קפיץ דרוך, מעדיפה להיות לבד ומצד שני רוצה גם סוג מסויים של קרבה עם אנשים אבל אין לי על מה לדבר, אין לי סבלנות. על זוגיות ויתרתי כבר מזמן ולא רואה לזה סיכוי מהסיבה שאולי היא גם שייכת לשרשרת התגובות שאני עוברת. מגיל 12 לערך אני סובלת מ NF – מחלת עור מאוד לא נעימה וכלל לא סימפטית. סימפטומים חיצוניים נוראים למראה שהולכים ומחמירים עם השנים, הדוחה קרבה של בני זוג אין פתרון למחלה זו היא רק מחמירה. לגדל ילד לבד – מצד אחד אני כועסת על עצמי שאין לי את הרגש והצורך הזה בילדים, לפני 20 שנים חשבתי שיהיו לי 3-4 ילדים, היום בגלל המחלה שהיא גם הורמונלית וגנטית אני לא מסוגלת לחשוב על האפשרות הזו. הרגש שלי גם ככה הוא רק כעס, מרמור, תסכול, עצבים. אני חושבת רק מהראש ולא מהלב. מזמן לא הרגשתי משהו בלב, רגש אמיתי. אני קמה עצבנית בבוקר, עצבנית ודרוכה כמו קפיץ לפני שהיום בכלל התחיל – יש לציין שאני ישנה מצויין 6-7 שעות בלילה – אין לי צורך ביותר מזה. עובדת בעבודה קבועה 8 שנים. מסתדרת עם אנשים לרב אני מתאימה את עצמי לאחרים. לפעמים אני מרגישה שאני ממש שחקנית עם מסכות. אף אחד מלבד הקרובים אלי לא מודע למה שאני עוברת בתוכי. גם כשאני קובעת עם חברות אני חושבת מראש כמה זמן אהיה שם ומתי אצא, אותו הדבר כשאני מזמינה אלי חברים. אין לי כבר על מה לדבר, ומחכה כבר ללבד. וכשאני לבד אני חושבת לעצמי – מה עשיתי לעצמי ולמה זה קורה לי – אוף ....... זה קשה. איך שהייתי רוצה להיות קצת ספונטית, קצת כייפית, קצת קלילה – עם קצת בטחון היה לי הרבה יותר קל. לפעמים אני מרגישה משהו בפנים ולא מצליחה לבטא את עצמי, לא מצליחה לתרגם למילים את העובר לי בראש, אני נלחצת. ואז יוצאים לי גמגומים ושטויות.מרגישה מאוד שלא בנוח באירועים – חתונות וכו' ניסיתי מס' סוגים של טיפולים – אני לא מצליחה לדבר מול מטפל, לא מצליחה להסביר את עצמי, פתאום שוכחת את כל מה שרציתי לספר ומרגישה שאני רוצה כבר ללכת משם כי לא נעים ולא נח לי חסרת סבלנות – אני יודעת שזה לא הוקוס פוקוס ולא תרופת פלא ולטיפול לוקח המון זמן, אבל אני לא מצליחה לבטא את עצמי ולא משחררת את מה שבאמת מפריע, לא יודעת איך – אני לא יודעת לבכות, אני לא זוכרת מתי בכיתי בפעם האחרונה. סקפטית לגבי כל דבר, מצד אחד אני רוצה לעזור לעצמי מצד שני אני לא נותנת לזה לקרות ואני במין מעגל קסמים (רק שאצלי אני רק במעגל אין סופי בלי קסמים וללא מוצא) היום תקופות שהיו לי כל מני חרדות ומחשבות טורדניות והלכתי לפסיכיאטר, במשך כ 4 שנים נטלתי סרוקסט, כעבור ארבע שנים הפסקתי בעצמי הרגשתי שאין לי צורך בזה יותר. כעבור שנה חזרו לי כל מני סימפטומים של חרדות ומחשבות מוזרות חזרתי אל הפסיכיאטר שרשם לי סרנדה שאותה אני לוקחת כשנה. כיום אני מרגישה כמו זומבי, חיה מתה, עושה דברים כמו מכונה משומנת, קמה בבוקר לעבודה, פה ושם פעילות ספורטיבית, בימי הקיץ אני מעדיפה להישאר בבית כי השמש ממש לא עושה לי טוב למחלה וגם ככה אני מנסה לעשות כל דבר בכדי להסתיר את זה בביגוד וכו' וזה מלחיץ אותי נורא אני פשוט שונאת את המחלה הזו ונראה לי שהיא זו שתוקעת לי ת'חיים. כשמגיעים סופי שבוע וכל אחד עם המשפחה שלו, אני מתכננת לפעמים וקובעת עם חברים ובדקה ה 90 תופסת רגליים קרות ומבטלת כי לא בא לי ואין לי מה לומר. אני רק מתלוננת כל הזמן ולא כיף בחברתי וזה מבאס אותי ואני לא יודעת איך לצאת מזה. ואם כבר אני נפגשת עם חברים אני מתאמצת למצוא נושאי שיחה ובתוך תוכי לא רגועה ומחכה שהזמן יעבור. אני רוצה קשר זוגי ופוחדת מזה פחד מוות – רק המחשבה על דייט גורמת לי לשיתוק. מה אגיד ואיך וכו' ואני רציתי לנסות כל מני חוגים או סדנאות לבטחון עצמי אבל תמיד מרגישה שלבטח אהיה הכי דפוקה שם אז מראש אני שוללת סיטואציה מסוג זה. בשיחות שניסיתי בכל מני טיפולים תמיד היו צריכים לחלוב ממני אינפורמציה אני לא ממש מצליחה או יודעת לשתף פעולה במקרים כאלה ולא יודעת לנהל סמול טוקים, קיים אצלי חוסר בטחון קיצוני בנוגע למראה שלי, מרגישה כמצורעת. כבר בת 40 בגיל אבל בראש אני עדיין ילדה קטנה וחסרת בטחון שלא יודעת איך אעבור את ה 40 השנים (מקווה שפחות) שנותרו לי לחיות.

שלום וברכה. יש לי אחות בשנות שלושים לחייה שאובחנה כלוקה בבי-פולאר, דו קוטביות. אני יודעת שהיא משתמשת בתרופות פסיכיאטריות, שעוזרות לה רוב הזמן. לצערי לאחרונה היא שבה להשתמש בסמים קלים, שלפי ידיד קרוב שלה אומר שהם משבשים לה את הכל. מישהו ייעץ לאשפז עצמה לתקופה של כחודש בבי"ח פסיכיאטרי שיתן לה מסגרת שיקומית. ידיד שלה אמר לי שהוא יודע מקרוב שהיחס לחולים במקומות כשאלה הוא לא באמת יחס שיקומי. לרופאים ולאחיות אין באמת סבלנות לחרדות ולדיכאונות שלהם. המטופלים מטופלים בזריקות הרגעה והם לא האמת מקבלים כלים לחיים. שאלתי היא האם יש מקום כלשהו שמצוות לחולה אדם מעין קואוצ'ר שנותן כלי להתמודדות יומיומית. שיתן כלים לצמיחה אישית. כלים שיעזרו לה לפתוח דף חדש (לאחרונה היא פוטרה מעבודתה ויש לה חרדה ענקית ללכת ולחפש עבודה חדשה, מה שגרם לה לפצוע את עצמה ואחות אחרת שלנו אישפזה אותה ל48 שעות בבי"ח פסיכיאטרי). היש דבר כזה? היש מסגרת, כמו שיש מרכזי גמילה, שבה המטופל נמצא תקופה כלשהי שבאמת מעצימה את האדם? אשמח לתשובה מפורטת ואם יש - להפניה לאתרים מתאימים. תודה.

שלום אני לאחר גירושים, אחרי 10 שנים של זוגיות ו2 ילדים. התקופה האחרונה מאוד קשה לי נפשית, השינוי הגדול הזה ואני לא רוצה לתפקד וכן רוצה לקחת לעצמי כמה זמן לנוח ולהתארגן, הבעיה היא שאין זמן ואני חייבת לתפקד ולעבוד וילדים. בלילות האחרונים עקב חוסר שינה לקחתי גם כדור לשינה טונייט ונרדמתי אבל בלי זה אני מסתובבת ולא מוצאת מנוחה. איך אני יכולה בכל זאת לקחת קצת זמן לטפל בעצמי?

יש דרך הומנית יותר לסיים את הגועל הזה שנקרה החיים בעולם הרע הזה?

שלום, אמי בת לניצולי שואה, אוגרת דברים כפייתית. מהו הטיפול המומלץ למחלה זו?? והאם אוכל לקבל המלצה למטפלים שמתמחים בהפרעה זו? למהל

בארה"ב קיים "מקצוע" של "מסדרת מקצועית" ..שעובדים עם פסיכולוג בגישה הקוגניטיבית ביהביוריסטית בנושא האגרנות הכפייתית. האם ידוע לך על מישהו בארץ, שעיסוקו כזה באיזור הצפון? תודה

שלום , אחי בן 22 וסובל להבנתי מחרדה חברתית: מעדיף שלא ידברו איתו, אין לו חברים או חיי חברה, מסתגר בחדרו ובכלל מנסה להיעלם מהסביבה. היחידה שהוא פונה אליה היא אימי, עימה הוא גר, וזאת בשאלות שטותיות ועל כל דבר ועניין, מכיוון שהיא ה"חברה" היחידה שיש לו. הוא באמת לא יודע אפילו לנהל שיחה בסיסית על מזה"א, או לקיים סמול טוק. אימי הרימה ידיים מהנסיון לטפל בו (היה בקבוצת תמיכה וכן אצל פסיכולוג - הכל דרך הקופה, בלי שנראה כל שינוי התנהגותי) וגם לנו נמאס כבר להתעסק בנושא שרק מביא לכולם צער ועצבים. "השלמנו" עם הגזירה. הבעיה היא, שכבנאדם הוא לא כל כך נעים וזאת כנראה כי ספג מאיתנו הרבה "אש" על התנהגותו וכיום הוא כבר שונא אותנו (את כל האחים) מי יותר ומי פחות.הוא לפעמים מגיב בתוקפנות ורואים שכל מענה דיבורי שלו הוא מאולץ (ממש להוציא את המילים מהפה - יוצא לו בצורה רובוטית, כאילו הוא לא יכול לנהל שיחה נעימה וקולחת) זאת, יחד עם התנהגותו ה"מוגבלת" חברתית מביאה אותנו להתרחק ממנו גם נפשית וגם פיזית/חברתית. אנחנו לא מרבים להזמין אותו להיות איתנו, רק באירועים שממש כל המשפחה יחד ואין ברירה (וגם אז הוא יושב בצד ולא פוצה פה), כי לא נעים לנו איתו. לא ברור לנו האם המצב הזה מפריע לו או שדווקא הוא שמח שמניחים לו לנפשו. אציין כי הוא עדיין בטיפול כלשהו ומטופל בתרופות (אני חושבת "רסיטל") אבל מבחינתנו לא רואים שינוי גדול בהתנהגות. הוא טוען (לפני אימי) שבחוץ הוא בסדר גמור, עם אנשים אחרים (בצבא.. אותו סיים) אז למה איתנו הוא ממשיך להתנהג כמוגבל? כמו"כ כפי שאמרתי נושא חיי החברה אצלו לא קיים, הוא לא יכול להחזיק קשר עם חבר, שלא לדבר על חברה, ואנו חוששים שסופו יהא להישאר עם אימי כל החיים (הוא גם לא עצמאי כלל - חלק מזה בגלל אימי שמסייעת לו בכל דבר). הגענו למצב שאנו לא נהנים מחברתו ולא רוצים להיות איתו, כמו שתיארתי. האם עלינו להכריח את עצמנו להיות איתו? מה את מציעה לעשות? (אגב, שיחות שנערכו עימו בנושא בעבר לא הועילו).

יוצא לי הרבה בחיי, בתקופות שונות, לפנטז על איך הייתי רוצה שחיי יראו. כל תקופה יש פנטזיה על משהו אחר וכאשר אני משיגה דבר שדומה לחלום אני לא מרגישה את התחושה של קבלה וסיפוק. אם נגיד אני מדמיינת את עצמי עובדת בעבודת חלומות, ואני מרגישה בחלומי מעין סיפוק בתחושה ורצון עז שיראו אותי כאחת כזאת. אז כשאני שם, בעבודת החלומות, אני לא מסופקת ולא מרגישה שאני מכבדת את עצמי ושמכבדים אותי שהגעתי לשם. הדבר גורם לי להחליף עבודות, החלטות ומין הסתם- חוסר סיפוק מכל דבר שאני עושה. מה עושים? מפסיקים לחלום אולי?

שלום שמי ענבל אני סובלת מידיכאון וחרדה ויש לי מחשבות כל היום על מצבי ומחשבות שליליות כרגע אני מטפלת בשיטת 3 המימדים וכל הזמן דואגת שאולי הטיפול לא מתאים מה עלי לעשות ??

הינני סבתא כבר 15 שנים.לפניי כמספר חודשים נוצר מתח בין כלתי לביני.המתח גורם לי ולבני להיות מרוחקים .הם כזוג לא משתפים איתי פעולה לפגוש את נכדיי אהוביי. השלום שלהם מותנה בכך שאני צריכה לפגוש אותם לשיחה רק לבדי ובלי אישי לחיים.(שהוא כמובן הסבא של הנכדים)אני עומדת על כך שהם חייבים לכבד את רצוני ורצון אישי לקיים שלום ואחווה. אך הם עומדים על שלהם...וכך המצב ניגרר. אני מפחדת ומודאגת מאוד,כי בעצם אם אסכים להפגש עימם בתנאים שלהם זה ייתן להם להרגיש שיידם בעליונה...בכל סיטואציה בעתיד. אני לעולם לא רבתי עם כלתי ..ולא עם בני. הקשר התחיל להתנתק בתקופה שבה חליתי והם לא היו שם עבורי וזה גרם לי להיסגר.וככה הכל דעך...היום הם טוענים הרבה טענות..וקוראים אןתי "לסדר, רק בתנאים שלהם.אני מתוסכלת וכואבת את המצב...חסרת אונים..אשמח ואודה על ייעוץ.

בן מישפחתי איבחן כדו קוטבי ומטופל בתרופות מתקשה במציאת ובשמירת מקום עבודה האם יש מי שיכול לעזור בטיפול פסיכולוגי הכוונה ועזרה להשתלבות בקהילה מגורים תמיכה וכו

אחי נמצא במצב נפשי קשה , כנראה עוד התקף פסיכוטי, לא אובחן סופית אבל כנראה בעל אישיות סכיזואידית , בעבר קיבל טיפול פסיכיאטרי ותרופתי עכשיו מסרב. שמעתי שמתאם טיפול יכול לסייע אולי לשכנע אותו לקבל טיפול. אני מחפש עבורו מישהו (אולי מתאם טיפול?) שיגיע אליו הביתה (חשוב שיגיע אליו כי הוא לא ילך מרצונו) יתחבר איתו וישכנע אותו לקבל טיפול איך מוצאים מישהו כזה - מחיפה צפונה? כל הטיפול בו עד עכשיו היה פרטי ולא רשמי , אנחנו מעדיפים להמשיך בכך. אז אם ידוע איך מוצאים משכנע כזה - אשמח לשמוע תודה

אני בעלת תשובה רווקה בת 33, סטודנטית לסוציולוגיה, המתגוררת בחו"ל. אני לא ממש יודעת איך לתאר את הבעיה שלי, ואולי מדובר במגוון של בעיות שהתנקזו לכדי תחושת בדידות מאד גדולה וחוסר חשק לחיות. מטבעי אני אדם מאד שמח מתבונן ורגיש וחשוב לי להבין את מה שעובר עליי ולא להתייאש. תמיד האמנתי ביכולות הפנימיות שלי להתמודד עם מה שקורה לי (ספר טוב, שיחת חברות, אומנות, טיול בחיק הטבע, סרט וכו')אבל נדמה שכל הכלים שעמדו לרשותי בעבר ואכן עזרו קצת, כבר אינם מספקים אותי. אני מרגישה חוסר מיצוי טוטלי בחיי, בפרט לאור העובדה שאני לא מצליחה למצוא הכלה והפריה עם אנשים סביבי. זה כאילו שיניתי את עורי, הפכתי לאדם אחר שלא טוב לו בעצמו... בעבר, היו סביבי אנשים שהערכתי ושהעריכו את מי שאני, שצפו לי עתיד מזהיר, אולם מכל שאיפות הענק שלי נותרה דרך חתחתים לא ברורה ובדידות נוראית שרק הולכת ומתעצמת לאור העובדה שאינני מצליחה למצוא שידוך כלבבי. לאחרונה שוחחתי בטלפון עם אדם מדהים שאיתו באמת הרגשתי הכלה והפריה, זא"מ הרגשתי שהוא מבין אותי ו"משדר" על אותו גל רוחני כזה שלי- אמרתי לו שהוא מאד מוצא חן בעיני (מה שלא כל כך נהוג בסקטור החרדי, לפחות לא בפגישה הראשונה, מפאת הצניעות). הוא מבחינתו הוחמא, והודה שגם אני מוצאת חן בעיניו ושהוא "יכול להתאהב בי בקלות" אבל... הוא לא יעשה את זה כי הוא מחפש מישהי אמריקאית בלבד, למרות שהוא מבין שרק ישראליות מסוגלות להגיע איתו לרמה כזו של הבנה וחיבור ריגשי. במישור האמוני, אני באמת מאמינה שזה הכל לטובה ושדברים לא מתרחשים סתם, אולם במישור האישי-התחושתי, זה מתסכל אותי... למרות המודעות הגבוהה שלי לעצמי ולמעשיי אני בכל זאת לא יכולה שלא לחשוב- אולי אני משדרת בצורה לא מודעת את הבלבול שבתוכי? אם כן, כיצד ניתן למנוע זאת? איך עושים סדר מחדש במערכות הפנימיות? אני יודעת שאני צריכה עזרה פסיכולוגית דחופה, כי מעולם לא הייתי במצב כזה בתוך עצמי המוכר- אני כבר לא מכירה אותי, אני לא שולטת בחיים שלי, ולא מצליחה להבין למה יש בתוכי בלבול משתק שמונע ממני לחיות את החיים שתמיד רציתי, ותחת זאת, מאלץ אותי לחיות במן זהות שאולה ולעשות דברים שאני ממש לא אוהבת (עבודה, חיבור עם אנשים שאינם לרמתי האישית, וכו')... אני מוכרחה לציין שאת עושה עבודת קודש של ממש, ואני מודה לך על הזמן ועל הרצון הטוב שלך.

שלום שמי תמי. אני סטודנטית לפסיכולוגיה. בזמן האחרון יש לי מחשבות בלתי פוסקות על הקיום ומשמעותו. ידיד טוב שלי, שהייתי עוזרת לו מנטאלית, עזב אותי ובין אם זה קשור ובין אם לאו, אני כל הזמן חושבת על משמעות החיים, איך זה שיש כל כך הרבה אנשים החיים את החיים שלהם בצורה שונה מזו של האחר, שהחיים כל כך קצרים ושקשה למצא בהם משמעות אמיתית, שבלי אהבה אמיתית החיים האלה לא שווים כלום. מחשבות אלה טורדות אותי ולא נותנות לי מנוח. כבר חודש וחצי שאני חשה ככה, כואבת את החיים מדי יום ביומו. לעיתים הבדידות כה חזקה, עד אשר אני קמה בבקר ופשוט לא מסוגלת לאכול. נותרת בחיי היומ יום המייגעים ללא אף דבר מאכל אשר נכנס לפי. אני בעיקר שותה. רציתי לקבל עצה לגבי מצבי. תודה תמי

אז התגעגעתי אליך עדיין, למרות שאין מה להתגעגע למי שמתריס לעברי שאני מוצצת למרצים, וקורא לי זונה. התגעגעתי לאינטימיות שלנו. ואת הקושי בלחזור הביתה הייתי צריכה להכיל לבד, אחרי שנלחמתי לעשות את זה בשביל אחרים כשרציתי להיות פסיכולוגית.... הרגשתי שאין מי שייעשה את זה בשבילי. הלכתי ללמוד ללעוס לאחרים את הזבל שלהם, ולזרוק להם אותו מעובד. להכיל אותם, כשלי יש קושי, הצטרכתי להכיל אותו בעצמי.בלי שיתוף אמיתי. כבר שבוע אין לי תיאבון לכלום,בלי להבין למה, כמו דיכאון בלי סיבה.ודוחקים בי להתאושש, אני דחקתי בעצמ לתפקד. התגעגעתי לביחד שלנו, לטיולים משותפים, למגע. האינטימיות הנפשית לא הייתה טובה כמו הגופנית. היה לי חבל על זה. גם המיניות שלי לא כמו שהיתה. זה פתאום מרתיע אותי לחשוב על זה, אפילו אם יש צורך בקירבה. זה פתאום הפך להיות דבר זול. מגעיל. חסר כל ערך. ובעל יותר מדי השלכות שליליות.זה כאילו לימדת אותי להתרחק ממיניות, למרות שאתה נורא כזה בעצמך. וכל דבר מתקשר אצלך לזה. אני מנסה לחשוב אם אתה בן אדם טוב או לא. ואין לי תשובה חד משמעית. ולמען האמת, אתה הבאת אותי למסקנה שנמאס לי להכיל אחרים.כי לפעמים כבר נמאס להקשיב ללשון החלקלקה שלך. העמסת עליי מספיק.

השאלה אם אני נורמלית?,ולמה נשים במצבי חוזרות ומבקשות חמימות מגברים כאלה? ואז.... איך יוצאים מזה? גם הנשים של גואל רצון נמצאות שם מתוך עיוורון. כך נראה לי. כך אני מאמינה. למה החיבוק שלו מושך אותי? והאוכל, וכל מה שיש לו להציע לי? והוא מתעקש למרות שאנחנו לא מתאימים. ולי זה נראה כמו משהו נוצץ בהתחלה, אבל באופן מעמיק- ממש לא. מדובר בילד קטן שצמא לצומי, ולא בשל לדברים הרציניים באמת, למרות שהציע לי נישואים כבר כמה פעמים. ואני -אם נשארתי איתו- בעצם לא במצב הרבה יותר טוב...

בת 43 נשואה פלוס 6 ילדים. אבא שלי נפטר לפני כ 8 חודשיים .אבא היה חולה סיעודי מורכב ואושפז במחלקה פסיכאטריה עקב מצבו הנפשי. לקחתי את זה מאד קשה שאבא נפטר ומאז חיי השתנו לרעה. אני עצובה רוב יום בוכה המון.אנשים מעצבנים אותי . אין לי מצב רוח ללכת למקומות אני רוצה להשאר כול הזמן בבית. נפלה עלי עצבות שאני לא יכולה לצאת מזה. אני עובדת אבל בלי אנרגיות כמו פעם לא בבית ולא בעבודה ולא עם הבעל והלדים. נפגעת מכול דבר שאומרים לי בקיצור אין לי סבלנות לאף אחד. אנשים מאסו עליי. רעש מרגיש אותי . אני רוצה שקט כול הזמן להיות לבד.טוב לי כך לבד. יש לי פחדים וחרדות וזכורונות מבית החולים מהמחלקה הפסיכיאטרית שם. אני מבולבלת כול הזמן והריכוז שלי לא במקום. מה קורה לי?

שנה שעברה הייתה השנה קשה בשבילי: איבדתי את סבתא שלי ,התאהבתי במישו שלא אהב אותי בחזרה, רבתי עם חברה ממש טובה שלי שמאוד פגע אותי ובתוך כל העצב והבכי התפללתי שמשו יפסיק את הכאב ובערך אחרי חצי שנה שמתי לב שאני לא נהנית כמו פעם, לא שמחה כמו פעם וכבר בערך שנה זה ככה ויש לזה צדדים טובים כי שחברה טובה פגעה בי לא מזמן אז לא היה לי כל כך קשה או שסבא שלי היה בבית חולים לא מזמן אז היה לי קשה ובכיתי אבל אפילו לא קרוב לאיך שהרגשתי שסבתא שלי הייתה בבית חולים (ולשניהם אני ממש קרובה) אבל אני לא נהנית כמו פעם, אני לא שמחה שאני מצליחה להשיג משו שכלכך רציתי והכי גרוע שאני לא מרגישה קרובה לאנשים שאני אוהבת כמו פעם. כבר הבנתי שיש מחלה פסיכולוגית כזאת ואני רוצה לעבור את זה אפילו עם כל הכאב שאני ארגיש , מה אני אמורה לעשות? רק החברה הכי טובה שלי יודעת ואני לא רוצה לספר לעוד מישו ... תודה

שלום, האמת שמאוד קשה לי לפתוח פה את העניין אך מרגישה צורך עז לקבל מעט כיוון .... אז ככה אני בת 32 והכל אצלי התחיל כשהייתי בת 15 לאחר שקיבלי מחזור. אני זורת שאבא שלי קרא לי למיטה שלו והחל לגעת לי בחזה והבנתי שמשהו מאוד מוזר קורה בינינו אך לא היה לי את האומץ להגיד כלום.... מעולם אבי לא עשה דברים בכח הכל קרה עם "הסכמתי" כביכול... הוא ידע לבנות את התפתחות העניינים בצורה איטית ומחושבת ותמיד אמר לי שהוא עושה זאת משום שהוא אוהב אותי כ"כ .... וגם אמר שאם אי פעם אספר למישהו הוא יתאבד דבר שלא יכולתי לשאת על עצמי.... כשהייתי בת 20 הוא עזב את הארץ וכאילו מישהו הציל את חיי ... אך הדברים לא נשכחו ממני ולצערי התנסתי בסמים כדי להשכיח את הכל.... לפני 7 שנים התעמתתי עימו ואפילו כתבתי לו מכתב נאצה עם כל מה שאני חושבת.... ועדיין יש לי התקפי פניקה וחרדה ... אני לא יודעת אם הדבר קשור לזה... מעולם לא פניתי לעזרה מקצועית וזאת מחשש שלא אוכל להתמודד עם הדברים בדרך הטובה ביותר ואולי עדיף ככה , שזה נמצא איפהשהוא שם ואני לא נוגעת בזה.... אשמח אם תוכלי ליעץ לי מה כדאי לי לעשות תודה

שלום רב, כבר זמן רב אני חוששת שלבן זוגי יש קשר קרוב מאוד עם אחותו. הם מדברים הרבה בטלפון, הוא מגיע אליה הביתה, היא מגיעה לפה כשאני לא נמצאת ואני מרגישה שזה קשר מאוד קרוב.קרוב מדי.מדבר איתה על הכל. היא רווקה שגדולה ממנו בעשר שנים עם ילד בן שנה שנולד, לפי סיפוריה, לבחור שאיתו היתה בקשר בעבר. הילד מאוד דומה לבן זוגי והתחלתי לחשוב שאולי....הילד של שניהם?? זה ממש מטריד אותי. מה את מציעה? תודה

לעירית שלום, אני מורה בבית ספר תיכון עירוני שש שנתי מצויין ומגישה לבגרויות כבר כמה שנים. השנה הגיעה לכיתה י' תלמידה חדשה התלמידה נראית מאוד נחושה להצליח בלימודים אך היא בפער לימודי לא קטן, היא נוכחת פעילה בכל השיעורים ומבצעת את המטלות בכיתה הבעיה היא שהיא פשוט לא ישרה. מעבר לעובדה שהיא מעתיקה במבחנים בצורה מאוד גלויה היא גם מעתיקה מחברים עבודות כיתיות שאני מציעה לה בהן עזרה חופשית. כל חברי הכיתה קוראים לה מעתיקנית ורמאית והיא לא מוכנה להודות בעניין. השבוע הצוות החינוכי תפס אותה מחליפה מבחן מתכונת יום לאחר הבחינה. היא הכניסה לתא של המורה תשובות חדשות לבחינה וטענה שהמורה לא לקחה את הבחינה שלה יחד עם כל השאר. אפילו שהמורה הראתה לה את הבחינה המקורית היא סרבה להודות בשקר. כל הצוות בדרכים שונות ניסה לדבר איתה על הבעייה אך היא מסרבת בתוקף להודות בהאשמות. מה ניתן לעשות? תודה, המורה אביטל

אביטל שלום ברור לי שלידה יש בעיה, היא כל כך צריכה להצליח ששום דבר אחר לא חשוב לה, אני לא יודעת מה המקור לבעייה, האם יש לכם קשר עם ההורים, יתכן שיש צפיות גבוהות ממנה בבית, ואולי זה פיצוי. אפשר לפנות ליועצת בבית הספר שתדבר איתה, אני חושבת שצריך להזמין את ההורים ולבדוק מה קורה בבית, מעבר לכך אפשר לשלוח אותה לטיפול פסיכולוגי. ברור שצריך להתייחס ברצינות כי זה קיצוני ויכול להיות שנובע ממצוקה. עירית

שלום, אמי בת 87 עדיין נוהגת, למרות שלדעתי, יכולותיה הקוגנטיבית והפיזית נמוכות מדי, וזה מהווה סכון בטיחותי לה ולסביבה אחת לשנתיים עליה להביא אשורים רפואיים לכשירותה מרופא המשפחה, שחותם אוטומטית בלי שום בדיקה יסודית. לאחרונה עברה ניתוח, ומצבה הדרדר, אולם היא מתעקשת להמשיך ולנהוג. אני מעונינת שתעבור בדיקות כשירות לנהיגה. למי עלי לפנות?

צהריים טובים, השבוע נחשפה בפני כל משפחתי שאמא שלי סובלת מקלפטומניה, בהתחלה זה היה הלם גדול.. ולאחר קריאת המון מאמרים החלטנו לאסוף את עצמנו ולעזור לה.. אשמח אם תתנו לי כיוון מאיפה מתחילים מה עושים איך מתנהגים ואת כל הכלים הנדרשים בכדי שאמא שלי תחזור לעצמה!! תודה רבה ושנדע רק בשורות טובות.

עירית בוקר טוב, אימי סובלת מזה כבר כמה שנים טובות, רק שהבשורה הגיעה אלינו בשבוע שעבר היא החליטה לחשוף את זה ולספר כי כלן כל הקיצים אצלה, היא כבר התחילה להרגיש שהיא משתגעת! אנחנו מנסים למצוא לה פסיכולוג טוב... השאלה שלי אם יש לך ייעוץ יותר מכוון, מישהו שאת יכולה להמליץ עליו, אמא שלי יצאה ממעגל העבודה וכרגע היא ממש אובדת עצות, אשמח אם תתני לי יותר פרטים... את כל התמיכה שאפשר אנחנו כבר נעניק לה, אבל את הטיפול המקצועי אנחנו עדיין מחפשים אשמח אם תתני לי דרך ואפשרות יותר ספציפית. אני מודה לך על צומת הלב והעזרה.