פורום שווה לכל נפש

שלום רב עירית, אני אדם שעבר הרבה משברים בחייו, אמנם לא חמורים, אבל כאלו שהשאירו לי צלקות עם אנשים בכלל וגברים בפרט. כך שאני מוצאת את עצמי חברותית מאוד ויותר מאי פעם, אבל מאוד מתאמצת לשמור על קשרים לאורך זמן בלי שיקרה איזשהו משהו שיהרוס ומאוד קשה לי,לרוב אני נפגעת ומתחילה לצבור כעסים. כל זה נגרם גם מחרדה חברתית עליה אני מנסה כבר שנים להתגבר ואכן יש שיפור אומנם, אבל יש הרבה עבודה, התחלתי לעבוד על שחרור הכעסים הישנים שלי וזה עוזר במידת מה, אני סולחת ושוב מגיע משהו ושוב אני כועסת, בקיצור, מאוד קשה לי להיות לבד עם המעמסה הזאת, אני לא יודעת איך אוכל לפתוח את הלב שוב לחברויות אמיתיות ובעיקר לזוגיות.אני כבר בגילאי ה30 ובקושי היו לי מערכות יחסים, היו לי שניים דומיננטיות ויש לי ריגשי נחיתות רק שאני כותבת את זה, זה פשוט מרגיש משפיל, כאילו שאני איזה אפס שמשהו לא בסדר איתי. האם זה קורה?האם זה קיים אצל נשים אחרות? נשים שיש להן מה להציע אני מתכוונת , אני בריאה בגופי ונפשי ואין בי רע, גם הכוונות שלי חיוביות, כל זה נגרם רק מכל הטראומות האלו ואני לא יודעת איך לצאת מזה.

שלום רב! אני נשואה קרוב ל4 שנים יש לי 2 בנות ובעל מקסים . לפני 4 שנים נכנסתי להריון לפני החתונה. כעבור חצי שנה של הכרות עם בעלי נישאנו. ויום לפני החתונה שערכתי מסיבה ומקוה וכו.......חמתי לא הביאה לי מתנה אימא שלי מאוד נפגעה למען האמת בעדה שלי הבוכארים נוהגים להביא זהב לכלה והם טריפוליטאים וממנה לא קיבלתי דבר. מאוד נפגעתי הרגשתי שאני לא שווה כלום בעיניה מדי פעם אני נזכרת בזה ושיש חתונות במשפחה של בעליזה עולה שוב מחדש וזה עושה לי מין צביטה קטנה.מה עליי לעשות בעלי מאוד כעס עליה ואמר לה אז היא אמרה שאף כלה לא קיבלה ממנה זהב. תקופה ארוכה כעסתי עליה ולא אמרתי לה על מה אני כועסת שמרתי את זה לעצמי מה עליי לעשות ? מקווה שתוכלי למצוא פתרון אני לא זקוקה למתנה שלה אני מרגישה שאין לי ערך בעיניה .

שלום רב למומחים: מזה תקופה ארוכה, ניהלתי מערכ' יחסים מסויימת עם בת דודתי. נפגשנו תקופה אחת לשבוע, התכתבנו בדואר האלקטרוני, עד שבתקופה האחרונה, תשובותיה למכתביי התקצרו משמעותית והחלטתי לשאלה לפשר התנהגותה בהקשר זה. תשובתה אלי הייתה: " הנחתי שניפגש בלוויה כי שכחתי שאת עובדת. אנחנו לא בתחרות התשובה הארוכה. אני כותבת לפי האורך שעונה על צרכי הפסיכולוגיים. אני לא מתכוונת לספר לך מה עשיתי, זה לא מעניין אותי ואז האורך מתקצר. אין לי חוויות, צחוקים וזכרונות, אז האורך קצר. הרווחים בין השורות שלי קטנים ולכן האורך קצר. אין לי שורות של כוכבים מושקעות. השורות שלי יותר ארוכות אז זה רק נראה קצר, זה לא באמת קצר. ובאמת, התשובה האמיתית היא שיש משהו בסגנון שלך ובהתבטאויות שלך שכל כך מעצבן אותי שאני מנסה לצמצמם קשר. בכאב אני אומרת לך את זה, אני לא יכולה להיות איתך בקשר. בי , לילה טוב. ********************************************************** שאלתי: כיצד כדאי לי להגיב? עם האגו : "אינך ראוייה לי" , נניח או............להמשיך ולהתרפס עליה ולשאול למדוע אינה רוצה בהמשך התקשורת בינינו, או לגלות בגרות.....ולהקיש "שאינה חייבת בכך" או אפילו על כך שאינה חייבת לי תשובה בכלל . אישית, חבל לי לוותר על הקשר עימה, יחד עם זאת, יש לי כבוד עצמי. מדובר באישה בת 57 , אם לתאומים בני 12. אינה עובדת לפרנסתה, רק מתנדבת לנגן בפסנתר, במועדוני קשישים. לסיום: קשה לי להאמין, שכך יכולה להתנהג בת דודתי!!! אודה לתשובתכם המקצועית, העניינית, והמכבדת. בכבוד רב, רננה

אני אמא לנערה הסובלת מהפרעות רגשיות. כאמא מאוד קשה לי להתמודד ואין לי את הכלים והידע ובכדי לא להחריף את הבעיה אני חייבת לראות איש מקצוע שמבין בנושא. האם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר או דרך המרפאות של קופת החולים מי יכול לעזור לי לא לאבד את ביתי המצב צאוד לא פשוט

סליחה מראש על הבלבול ואורך ה...... לא יודעת להגדיר את זה רוצה רק לשתף – לא מאמינה שיש פתרון לסיטואציה שלי – ממש סקפטית. בת 40, רווקה, מתגוררת בגפי. (זה נשמע לפי פתאום כזה זקן) כשאני מסתכלת אחורנית במשקפת החיים שלי אני רואה שכל חיי הייתי טיפוס בודד מנודה חברתית, גרועה בלימודים, מעולם לא אהבתי ללמוד, שנאתי את זה. ומסתבר שאם אני רוצה או לא זה פשוט הולך איתי לכל מקום. גם היום עצם המחשבה על לימודים מעבירה בי מן סלידה וחוסר בטחון מעולם לא אובחנתי אך נראה לי שיש לי בעיות קשב וריכוז בטחון מאז ומעולם היה הצד החלש שלי שלדעתי הולך ומחמיר עם הזמן בכל מקום אני מרגישה תמיד לא שייכת, לא מקובלת, לא ספומנטית, לא כיפית, כבד, כל דבר קשה לי מרגישה תמיד הכבשה השחורה, הברווזון המכוער או איך שלא אקרא לזה. כולם מסביבי כבר הקימו משפחות – האחים הקטנים שלי, אפילו ילדים של בני דודים הקימו משפחות ואני תקועה בראש לי אי שם בגיל 8 לפעמים מול האחיין שלי בן ה 4 אני מרגישה דבילית. עם ילדים אני מסתדרת מצויין עד שהם גדלים ומתחילים לשאול שאלות אז אני כבר לא מוצאת את עצמי. מול ילד בן 4 – לא נשמע דבילי ? בשנים האחרונות אני מרגישה שאני גורמת לחברות היחידות שיש לי להתרחק, אני נורא עצבנית, לחוצה כל הזמן בלי סיבה, מרגישה כמו קפיץ דרוך, מעדיפה להיות לבד ומצד שני רוצה גם סוג מסויים של קרבה עם אנשים אבל אין לי על מה לדבר, אין לי סבלנות. על זוגיות ויתרתי כבר מזמן ולא רואה לזה סיכוי מהסיבה שאולי היא גם שייכת לשרשרת התגובות שאני עוברת. מגיל 12 לערך אני סובלת מ NF – מחלת עור מאוד לא נעימה וכלל לא סימפטית. סימפטומים חיצוניים נוראים למראה שהולכים ומחמירים עם השנים, הדוחה קרבה של בני זוג אין פתרון למחלה זו היא רק מחמירה. לגדל ילד לבד – מצד אחד אני כועסת על עצמי שאין לי את הרגש והצורך הזה בילדים, לפני 20 שנים חשבתי שיהיו לי 3-4 ילדים, היום בגלל המחלה שהיא גם הורמונלית וגנטית אני לא מסוגלת לחשוב על האפשרות הזו. הרגש שלי גם ככה הוא רק כעס, מרמור, תסכול, עצבים. אני חושבת רק מהראש ולא מהלב. מזמן לא הרגשתי משהו בלב, רגש אמיתי. אני קמה עצבנית בבוקר, עצבנית ודרוכה כמו קפיץ לפני שהיום בכלל התחיל – יש לציין שאני ישנה מצויין 6-7 שעות בלילה – אין לי צורך ביותר מזה. עובדת בעבודה קבועה 8 שנים. מסתדרת עם אנשים לרב אני מתאימה את עצמי לאחרים. לפעמים אני מרגישה שאני ממש שחקנית עם מסכות. אף אחד מלבד הקרובים אלי לא מודע למה שאני עוברת בתוכי. גם כשאני קובעת עם חברות אני חושבת מראש כמה זמן אהיה שם ומתי אצא, אותו הדבר כשאני מזמינה אלי חברים. אין לי כבר על מה לדבר, ומחכה כבר ללבד. וכשאני לבד אני חושבת לעצמי – מה עשיתי לעצמי ולמה זה קורה לי – אוף ....... זה קשה. איך שהייתי רוצה להיות קצת ספונטית, קצת כייפית, קצת קלילה – עם קצת בטחון היה לי הרבה יותר קל. לפעמים אני מרגישה משהו בפנים ולא מצליחה לבטא את עצמי, לא מצליחה לתרגם למילים את העובר לי בראש, אני נלחצת. ואז יוצאים לי גמגומים ושטויות.מרגישה מאוד שלא בנוח באירועים – חתונות וכו' ניסיתי מס' סוגים של טיפולים – אני לא מצליחה לדבר מול מטפל, לא מצליחה להסביר את עצמי, פתאום שוכחת את כל מה שרציתי לספר ומרגישה שאני רוצה כבר ללכת משם כי לא נעים ולא נח לי חסרת סבלנות – אני יודעת שזה לא הוקוס פוקוס ולא תרופת פלא ולטיפול לוקח המון זמן, אבל אני לא מצליחה לבטא את עצמי ולא משחררת את מה שבאמת מפריע, לא יודעת איך – אני לא יודעת לבכות, אני לא זוכרת מתי בכיתי בפעם האחרונה. סקפטית לגבי כל דבר, מצד אחד אני רוצה לעזור לעצמי מצד שני אני לא נותנת לזה לקרות ואני במין מעגל קסמים (רק שאצלי אני רק במעגל אין סופי בלי קסמים וללא מוצא) היום תקופות שהיו לי כל מני חרדות ומחשבות טורדניות והלכתי לפסיכיאטר, במשך כ 4 שנים נטלתי סרוקסט, כעבור ארבע שנים הפסקתי בעצמי הרגשתי שאין לי צורך בזה יותר. כעבור שנה חזרו לי כל מני סימפטומים של חרדות ומחשבות מוזרות חזרתי אל הפסיכיאטר שרשם לי סרנדה שאותה אני לוקחת כשנה. כיום אני מרגישה כמו זומבי, חיה מתה, עושה דברים כמו מכונה משומנת, קמה בבוקר לעבודה, פה ושם פעילות ספורטיבית, בימי הקיץ אני מעדיפה להישאר בבית כי השמש ממש לא עושה לי טוב למחלה וגם ככה אני מנסה לעשות כל דבר בכדי להסתיר את זה בביגוד וכו' וזה מלחיץ אותי נורא אני פשוט שונאת את המחלה הזו ונראה לי שהיא זו שתוקעת לי ת'חיים. כשמגיעים סופי שבוע וכל אחד עם המשפחה שלו, אני מתכננת לפעמים וקובעת עם חברים ובדקה ה 90 תופסת רגליים קרות ומבטלת כי לא בא לי ואין לי מה לומר. אני רק מתלוננת כל הזמן ולא כיף בחברתי וזה מבאס אותי ואני לא יודעת איך לצאת מזה. ואם כבר אני נפגשת עם חברים אני מתאמצת למצוא נושאי שיחה ובתוך תוכי לא רגועה ומחכה שהזמן יעבור. אני רוצה קשר זוגי ופוחדת מזה פחד מוות – רק המחשבה על דייט גורמת לי לשיתוק. מה אגיד ואיך וכו' ואני רציתי לנסות כל מני חוגים או סדנאות לבטחון עצמי אבל תמיד מרגישה שלבטח אהיה הכי דפוקה שם אז מראש אני שוללת סיטואציה מסוג זה. בשיחות שניסיתי בכל מני טיפולים תמיד היו צריכים לחלוב ממני אינפורמציה אני לא ממש מצליחה או יודעת לשתף פעולה במקרים כאלה ולא יודעת לנהל סמול טוקים, קיים אצלי חוסר בטחון קיצוני בנוגע למראה שלי, מרגישה כמצורעת. כבר בת 40 בגיל אבל בראש אני עדיין ילדה קטנה וחסרת בטחון שלא יודעת איך אעבור את ה 40 השנים (מקווה שפחות) שנותרו לי לחיות.

שלום וברכה. יש לי אחות בשנות שלושים לחייה שאובחנה כלוקה בבי-פולאר, דו קוטביות. אני יודעת שהיא משתמשת בתרופות פסיכיאטריות, שעוזרות לה רוב הזמן. לצערי לאחרונה היא שבה להשתמש בסמים קלים, שלפי ידיד קרוב שלה אומר שהם משבשים לה את הכל. מישהו ייעץ לאשפז עצמה לתקופה של כחודש בבי"ח פסיכיאטרי שיתן לה מסגרת שיקומית. ידיד שלה אמר לי שהוא יודע מקרוב שהיחס לחולים במקומות כשאלה הוא לא באמת יחס שיקומי. לרופאים ולאחיות אין באמת סבלנות לחרדות ולדיכאונות שלהם. המטופלים מטופלים בזריקות הרגעה והם לא האמת מקבלים כלים לחיים. שאלתי היא האם יש מקום כלשהו שמצוות לחולה אדם מעין קואוצ'ר שנותן כלי להתמודדות יומיומית. שיתן כלים לצמיחה אישית. כלים שיעזרו לה לפתוח דף חדש (לאחרונה היא פוטרה מעבודתה ויש לה חרדה ענקית ללכת ולחפש עבודה חדשה, מה שגרם לה לפצוע את עצמה ואחות אחרת שלנו אישפזה אותה ל48 שעות בבי"ח פסיכיאטרי). היש דבר כזה? היש מסגרת, כמו שיש מרכזי גמילה, שבה המטופל נמצא תקופה כלשהי שבאמת מעצימה את האדם? אשמח לתשובה מפורטת ואם יש - להפניה לאתרים מתאימים. תודה.

שלום אני לאחר גירושים, אחרי 10 שנים של זוגיות ו2 ילדים. התקופה האחרונה מאוד קשה לי נפשית, השינוי הגדול הזה ואני לא רוצה לתפקד וכן רוצה לקחת לעצמי כמה זמן לנוח ולהתארגן, הבעיה היא שאין זמן ואני חייבת לתפקד ולעבוד וילדים. בלילות האחרונים עקב חוסר שינה לקחתי גם כדור לשינה טונייט ונרדמתי אבל בלי זה אני מסתובבת ולא מוצאת מנוחה. איך אני יכולה בכל זאת לקחת קצת זמן לטפל בעצמי?

יש דרך הומנית יותר לסיים את הגועל הזה שנקרה החיים בעולם הרע הזה?

שלום, אמי בת לניצולי שואה, אוגרת דברים כפייתית. מהו הטיפול המומלץ למחלה זו?? והאם אוכל לקבל המלצה למטפלים שמתמחים בהפרעה זו? למהל

בארה"ב קיים "מקצוע" של "מסדרת מקצועית" ..שעובדים עם פסיכולוג בגישה הקוגניטיבית ביהביוריסטית בנושא האגרנות הכפייתית. האם ידוע לך על מישהו בארץ, שעיסוקו כזה באיזור הצפון? תודה

שלום , אחי בן 22 וסובל להבנתי מחרדה חברתית: מעדיף שלא ידברו איתו, אין לו חברים או חיי חברה, מסתגר בחדרו ובכלל מנסה להיעלם מהסביבה. היחידה שהוא פונה אליה היא אימי, עימה הוא גר, וזאת בשאלות שטותיות ועל כל דבר ועניין, מכיוון שהיא ה"חברה" היחידה שיש לו. הוא באמת לא יודע אפילו לנהל שיחה בסיסית על מזה"א, או לקיים סמול טוק. אימי הרימה ידיים מהנסיון לטפל בו (היה בקבוצת תמיכה וכן אצל פסיכולוג - הכל דרך הקופה, בלי שנראה כל שינוי התנהגותי) וגם לנו נמאס כבר להתעסק בנושא שרק מביא לכולם צער ועצבים. "השלמנו" עם הגזירה. הבעיה היא, שכבנאדם הוא לא כל כך נעים וזאת כנראה כי ספג מאיתנו הרבה "אש" על התנהגותו וכיום הוא כבר שונא אותנו (את כל האחים) מי יותר ומי פחות.הוא לפעמים מגיב בתוקפנות ורואים שכל מענה דיבורי שלו הוא מאולץ (ממש להוציא את המילים מהפה - יוצא לו בצורה רובוטית, כאילו הוא לא יכול לנהל שיחה נעימה וקולחת) זאת, יחד עם התנהגותו ה"מוגבלת" חברתית מביאה אותנו להתרחק ממנו גם נפשית וגם פיזית/חברתית. אנחנו לא מרבים להזמין אותו להיות איתנו, רק באירועים שממש כל המשפחה יחד ואין ברירה (וגם אז הוא יושב בצד ולא פוצה פה), כי לא נעים לנו איתו. לא ברור לנו האם המצב הזה מפריע לו או שדווקא הוא שמח שמניחים לו לנפשו. אציין כי הוא עדיין בטיפול כלשהו ומטופל בתרופות (אני חושבת "רסיטל") אבל מבחינתנו לא רואים שינוי גדול בהתנהגות. הוא טוען (לפני אימי) שבחוץ הוא בסדר גמור, עם אנשים אחרים (בצבא.. אותו סיים) אז למה איתנו הוא ממשיך להתנהג כמוגבל? כמו"כ כפי שאמרתי נושא חיי החברה אצלו לא קיים, הוא לא יכול להחזיק קשר עם חבר, שלא לדבר על חברה, ואנו חוששים שסופו יהא להישאר עם אימי כל החיים (הוא גם לא עצמאי כלל - חלק מזה בגלל אימי שמסייעת לו בכל דבר). הגענו למצב שאנו לא נהנים מחברתו ולא רוצים להיות איתו, כמו שתיארתי. האם עלינו להכריח את עצמנו להיות איתו? מה את מציעה לעשות? (אגב, שיחות שנערכו עימו בנושא בעבר לא הועילו).

יוצא לי הרבה בחיי, בתקופות שונות, לפנטז על איך הייתי רוצה שחיי יראו. כל תקופה יש פנטזיה על משהו אחר וכאשר אני משיגה דבר שדומה לחלום אני לא מרגישה את התחושה של קבלה וסיפוק. אם נגיד אני מדמיינת את עצמי עובדת בעבודת חלומות, ואני מרגישה בחלומי מעין סיפוק בתחושה ורצון עז שיראו אותי כאחת כזאת. אז כשאני שם, בעבודת החלומות, אני לא מסופקת ולא מרגישה שאני מכבדת את עצמי ושמכבדים אותי שהגעתי לשם. הדבר גורם לי להחליף עבודות, החלטות ומין הסתם- חוסר סיפוק מכל דבר שאני עושה. מה עושים? מפסיקים לחלום אולי?

שלום שמי ענבל אני סובלת מידיכאון וחרדה ויש לי מחשבות כל היום על מצבי ומחשבות שליליות כרגע אני מטפלת בשיטת 3 המימדים וכל הזמן דואגת שאולי הטיפול לא מתאים מה עלי לעשות ??

הינני סבתא כבר 15 שנים.לפניי כמספר חודשים נוצר מתח בין כלתי לביני.המתח גורם לי ולבני להיות מרוחקים .הם כזוג לא משתפים איתי פעולה לפגוש את נכדיי אהוביי. השלום שלהם מותנה בכך שאני צריכה לפגוש אותם לשיחה רק לבדי ובלי אישי לחיים.(שהוא כמובן הסבא של הנכדים)אני עומדת על כך שהם חייבים לכבד את רצוני ורצון אישי לקיים שלום ואחווה. אך הם עומדים על שלהם...וכך המצב ניגרר. אני מפחדת ומודאגת מאוד,כי בעצם אם אסכים להפגש עימם בתנאים שלהם זה ייתן להם להרגיש שיידם בעליונה...בכל סיטואציה בעתיד. אני לעולם לא רבתי עם כלתי ..ולא עם בני. הקשר התחיל להתנתק בתקופה שבה חליתי והם לא היו שם עבורי וזה גרם לי להיסגר.וככה הכל דעך...היום הם טוענים הרבה טענות..וקוראים אןתי "לסדר, רק בתנאים שלהם.אני מתוסכלת וכואבת את המצב...חסרת אונים..אשמח ואודה על ייעוץ.

בן מישפחתי איבחן כדו קוטבי ומטופל בתרופות מתקשה במציאת ובשמירת מקום עבודה האם יש מי שיכול לעזור בטיפול פסיכולוגי הכוונה ועזרה להשתלבות בקהילה מגורים תמיכה וכו

אחי נמצא במצב נפשי קשה , כנראה עוד התקף פסיכוטי, לא אובחן סופית אבל כנראה בעל אישיות סכיזואידית , בעבר קיבל טיפול פסיכיאטרי ותרופתי עכשיו מסרב. שמעתי שמתאם טיפול יכול לסייע אולי לשכנע אותו לקבל טיפול. אני מחפש עבורו מישהו (אולי מתאם טיפול?) שיגיע אליו הביתה (חשוב שיגיע אליו כי הוא לא ילך מרצונו) יתחבר איתו וישכנע אותו לקבל טיפול איך מוצאים מישהו כזה - מחיפה צפונה? כל הטיפול בו עד עכשיו היה פרטי ולא רשמי , אנחנו מעדיפים להמשיך בכך. אז אם ידוע איך מוצאים משכנע כזה - אשמח לשמוע תודה

אני בעלת תשובה רווקה בת 33, סטודנטית לסוציולוגיה, המתגוררת בחו"ל. אני לא ממש יודעת איך לתאר את הבעיה שלי, ואולי מדובר במגוון של בעיות שהתנקזו לכדי תחושת בדידות מאד גדולה וחוסר חשק לחיות. מטבעי אני אדם מאד שמח מתבונן ורגיש וחשוב לי להבין את מה שעובר עליי ולא להתייאש. תמיד האמנתי ביכולות הפנימיות שלי להתמודד עם מה שקורה לי (ספר טוב, שיחת חברות, אומנות, טיול בחיק הטבע, סרט וכו')אבל נדמה שכל הכלים שעמדו לרשותי בעבר ואכן עזרו קצת, כבר אינם מספקים אותי. אני מרגישה חוסר מיצוי טוטלי בחיי, בפרט לאור העובדה שאני לא מצליחה למצוא הכלה והפריה עם אנשים סביבי. זה כאילו שיניתי את עורי, הפכתי לאדם אחר שלא טוב לו בעצמו... בעבר, היו סביבי אנשים שהערכתי ושהעריכו את מי שאני, שצפו לי עתיד מזהיר, אולם מכל שאיפות הענק שלי נותרה דרך חתחתים לא ברורה ובדידות נוראית שרק הולכת ומתעצמת לאור העובדה שאינני מצליחה למצוא שידוך כלבבי. לאחרונה שוחחתי בטלפון עם אדם מדהים שאיתו באמת הרגשתי הכלה והפריה, זא"מ הרגשתי שהוא מבין אותי ו"משדר" על אותו גל רוחני כזה שלי- אמרתי לו שהוא מאד מוצא חן בעיני (מה שלא כל כך נהוג בסקטור החרדי, לפחות לא בפגישה הראשונה, מפאת הצניעות). הוא מבחינתו הוחמא, והודה שגם אני מוצאת חן בעיניו ושהוא "יכול להתאהב בי בקלות" אבל... הוא לא יעשה את זה כי הוא מחפש מישהי אמריקאית בלבד, למרות שהוא מבין שרק ישראליות מסוגלות להגיע איתו לרמה כזו של הבנה וחיבור ריגשי. במישור האמוני, אני באמת מאמינה שזה הכל לטובה ושדברים לא מתרחשים סתם, אולם במישור האישי-התחושתי, זה מתסכל אותי... למרות המודעות הגבוהה שלי לעצמי ולמעשיי אני בכל זאת לא יכולה שלא לחשוב- אולי אני משדרת בצורה לא מודעת את הבלבול שבתוכי? אם כן, כיצד ניתן למנוע זאת? איך עושים סדר מחדש במערכות הפנימיות? אני יודעת שאני צריכה עזרה פסיכולוגית דחופה, כי מעולם לא הייתי במצב כזה בתוך עצמי המוכר- אני כבר לא מכירה אותי, אני לא שולטת בחיים שלי, ולא מצליחה להבין למה יש בתוכי בלבול משתק שמונע ממני לחיות את החיים שתמיד רציתי, ותחת זאת, מאלץ אותי לחיות במן זהות שאולה ולעשות דברים שאני ממש לא אוהבת (עבודה, חיבור עם אנשים שאינם לרמתי האישית, וכו')... אני מוכרחה לציין שאת עושה עבודת קודש של ממש, ואני מודה לך על הזמן ועל הרצון הטוב שלך.

שלום שמי תמי. אני סטודנטית לפסיכולוגיה. בזמן האחרון יש לי מחשבות בלתי פוסקות על הקיום ומשמעותו. ידיד טוב שלי, שהייתי עוזרת לו מנטאלית, עזב אותי ובין אם זה קשור ובין אם לאו, אני כל הזמן חושבת על משמעות החיים, איך זה שיש כל כך הרבה אנשים החיים את החיים שלהם בצורה שונה מזו של האחר, שהחיים כל כך קצרים ושקשה למצא בהם משמעות אמיתית, שבלי אהבה אמיתית החיים האלה לא שווים כלום. מחשבות אלה טורדות אותי ולא נותנות לי מנוח. כבר חודש וחצי שאני חשה ככה, כואבת את החיים מדי יום ביומו. לעיתים הבדידות כה חזקה, עד אשר אני קמה בבקר ופשוט לא מסוגלת לאכול. נותרת בחיי היומ יום המייגעים ללא אף דבר מאכל אשר נכנס לפי. אני בעיקר שותה. רציתי לקבל עצה לגבי מצבי. תודה תמי

אז התגעגעתי אליך עדיין, למרות שאין מה להתגעגע למי שמתריס לעברי שאני מוצצת למרצים, וקורא לי זונה. התגעגעתי לאינטימיות שלנו. ואת הקושי בלחזור הביתה הייתי צריכה להכיל לבד, אחרי שנלחמתי לעשות את זה בשביל אחרים כשרציתי להיות פסיכולוגית.... הרגשתי שאין מי שייעשה את זה בשבילי. הלכתי ללמוד ללעוס לאחרים את הזבל שלהם, ולזרוק להם אותו מעובד. להכיל אותם, כשלי יש קושי, הצטרכתי להכיל אותו בעצמי.בלי שיתוף אמיתי. כבר שבוע אין לי תיאבון לכלום,בלי להבין למה, כמו דיכאון בלי סיבה.ודוחקים בי להתאושש, אני דחקתי בעצמ לתפקד. התגעגעתי לביחד שלנו, לטיולים משותפים, למגע. האינטימיות הנפשית לא הייתה טובה כמו הגופנית. היה לי חבל על זה. גם המיניות שלי לא כמו שהיתה. זה פתאום מרתיע אותי לחשוב על זה, אפילו אם יש צורך בקירבה. זה פתאום הפך להיות דבר זול. מגעיל. חסר כל ערך. ובעל יותר מדי השלכות שליליות.זה כאילו לימדת אותי להתרחק ממיניות, למרות שאתה נורא כזה בעצמך. וכל דבר מתקשר אצלך לזה. אני מנסה לחשוב אם אתה בן אדם טוב או לא. ואין לי תשובה חד משמעית. ולמען האמת, אתה הבאת אותי למסקנה שנמאס לי להכיל אחרים.כי לפעמים כבר נמאס להקשיב ללשון החלקלקה שלך. העמסת עליי מספיק.

השאלה אם אני נורמלית?,ולמה נשים במצבי חוזרות ומבקשות חמימות מגברים כאלה? ואז.... איך יוצאים מזה? גם הנשים של גואל רצון נמצאות שם מתוך עיוורון. כך נראה לי. כך אני מאמינה. למה החיבוק שלו מושך אותי? והאוכל, וכל מה שיש לו להציע לי? והוא מתעקש למרות שאנחנו לא מתאימים. ולי זה נראה כמו משהו נוצץ בהתחלה, אבל באופן מעמיק- ממש לא. מדובר בילד קטן שצמא לצומי, ולא בשל לדברים הרציניים באמת, למרות שהציע לי נישואים כבר כמה פעמים. ואני -אם נשארתי איתו- בעצם לא במצב הרבה יותר טוב...

בת 43 נשואה פלוס 6 ילדים. אבא שלי נפטר לפני כ 8 חודשיים .אבא היה חולה סיעודי מורכב ואושפז במחלקה פסיכאטריה עקב מצבו הנפשי. לקחתי את זה מאד קשה שאבא נפטר ומאז חיי השתנו לרעה. אני עצובה רוב יום בוכה המון.אנשים מעצבנים אותי . אין לי מצב רוח ללכת למקומות אני רוצה להשאר כול הזמן בבית. נפלה עלי עצבות שאני לא יכולה לצאת מזה. אני עובדת אבל בלי אנרגיות כמו פעם לא בבית ולא בעבודה ולא עם הבעל והלדים. נפגעת מכול דבר שאומרים לי בקיצור אין לי סבלנות לאף אחד. אנשים מאסו עליי. רעש מרגיש אותי . אני רוצה שקט כול הזמן להיות לבד.טוב לי כך לבד. יש לי פחדים וחרדות וזכורונות מבית החולים מהמחלקה הפסיכיאטרית שם. אני מבולבלת כול הזמן והריכוז שלי לא במקום. מה קורה לי?

שנה שעברה הייתה השנה קשה בשבילי: איבדתי את סבתא שלי ,התאהבתי במישו שלא אהב אותי בחזרה, רבתי עם חברה ממש טובה שלי שמאוד פגע אותי ובתוך כל העצב והבכי התפללתי שמשו יפסיק את הכאב ובערך אחרי חצי שנה שמתי לב שאני לא נהנית כמו פעם, לא שמחה כמו פעם וכבר בערך שנה זה ככה ויש לזה צדדים טובים כי שחברה טובה פגעה בי לא מזמן אז לא היה לי כל כך קשה או שסבא שלי היה בבית חולים לא מזמן אז היה לי קשה ובכיתי אבל אפילו לא קרוב לאיך שהרגשתי שסבתא שלי הייתה בבית חולים (ולשניהם אני ממש קרובה) אבל אני לא נהנית כמו פעם, אני לא שמחה שאני מצליחה להשיג משו שכלכך רציתי והכי גרוע שאני לא מרגישה קרובה לאנשים שאני אוהבת כמו פעם. כבר הבנתי שיש מחלה פסיכולוגית כזאת ואני רוצה לעבור את זה אפילו עם כל הכאב שאני ארגיש , מה אני אמורה לעשות? רק החברה הכי טובה שלי יודעת ואני לא רוצה לספר לעוד מישו ... תודה

שלום, האמת שמאוד קשה לי לפתוח פה את העניין אך מרגישה צורך עז לקבל מעט כיוון .... אז ככה אני בת 32 והכל אצלי התחיל כשהייתי בת 15 לאחר שקיבלי מחזור. אני זורת שאבא שלי קרא לי למיטה שלו והחל לגעת לי בחזה והבנתי שמשהו מאוד מוזר קורה בינינו אך לא היה לי את האומץ להגיד כלום.... מעולם אבי לא עשה דברים בכח הכל קרה עם "הסכמתי" כביכול... הוא ידע לבנות את התפתחות העניינים בצורה איטית ומחושבת ותמיד אמר לי שהוא עושה זאת משום שהוא אוהב אותי כ"כ .... וגם אמר שאם אי פעם אספר למישהו הוא יתאבד דבר שלא יכולתי לשאת על עצמי.... כשהייתי בת 20 הוא עזב את הארץ וכאילו מישהו הציל את חיי ... אך הדברים לא נשכחו ממני ולצערי התנסתי בסמים כדי להשכיח את הכל.... לפני 7 שנים התעמתתי עימו ואפילו כתבתי לו מכתב נאצה עם כל מה שאני חושבת.... ועדיין יש לי התקפי פניקה וחרדה ... אני לא יודעת אם הדבר קשור לזה... מעולם לא פניתי לעזרה מקצועית וזאת מחשש שלא אוכל להתמודד עם הדברים בדרך הטובה ביותר ואולי עדיף ככה , שזה נמצא איפהשהוא שם ואני לא נוגעת בזה.... אשמח אם תוכלי ליעץ לי מה כדאי לי לעשות תודה

שלום רב, כבר זמן רב אני חוששת שלבן זוגי יש קשר קרוב מאוד עם אחותו. הם מדברים הרבה בטלפון, הוא מגיע אליה הביתה, היא מגיעה לפה כשאני לא נמצאת ואני מרגישה שזה קשר מאוד קרוב.קרוב מדי.מדבר איתה על הכל. היא רווקה שגדולה ממנו בעשר שנים עם ילד בן שנה שנולד, לפי סיפוריה, לבחור שאיתו היתה בקשר בעבר. הילד מאוד דומה לבן זוגי והתחלתי לחשוב שאולי....הילד של שניהם?? זה ממש מטריד אותי. מה את מציעה? תודה

לעירית שלום, אני מורה בבית ספר תיכון עירוני שש שנתי מצויין ומגישה לבגרויות כבר כמה שנים. השנה הגיעה לכיתה י' תלמידה חדשה התלמידה נראית מאוד נחושה להצליח בלימודים אך היא בפער לימודי לא קטן, היא נוכחת פעילה בכל השיעורים ומבצעת את המטלות בכיתה הבעיה היא שהיא פשוט לא ישרה. מעבר לעובדה שהיא מעתיקה במבחנים בצורה מאוד גלויה היא גם מעתיקה מחברים עבודות כיתיות שאני מציעה לה בהן עזרה חופשית. כל חברי הכיתה קוראים לה מעתיקנית ורמאית והיא לא מוכנה להודות בעניין. השבוע הצוות החינוכי תפס אותה מחליפה מבחן מתכונת יום לאחר הבחינה. היא הכניסה לתא של המורה תשובות חדשות לבחינה וטענה שהמורה לא לקחה את הבחינה שלה יחד עם כל השאר. אפילו שהמורה הראתה לה את הבחינה המקורית היא סרבה להודות בשקר. כל הצוות בדרכים שונות ניסה לדבר איתה על הבעייה אך היא מסרבת בתוקף להודות בהאשמות. מה ניתן לעשות? תודה, המורה אביטל

אביטל שלום ברור לי שלידה יש בעיה, היא כל כך צריכה להצליח ששום דבר אחר לא חשוב לה, אני לא יודעת מה המקור לבעייה, האם יש לכם קשר עם ההורים, יתכן שיש צפיות גבוהות ממנה בבית, ואולי זה פיצוי. אפשר לפנות ליועצת בבית הספר שתדבר איתה, אני חושבת שצריך להזמין את ההורים ולבדוק מה קורה בבית, מעבר לכך אפשר לשלוח אותה לטיפול פסיכולוגי. ברור שצריך להתייחס ברצינות כי זה קיצוני ויכול להיות שנובע ממצוקה. עירית

שלום, אמי בת 87 עדיין נוהגת, למרות שלדעתי, יכולותיה הקוגנטיבית והפיזית נמוכות מדי, וזה מהווה סכון בטיחותי לה ולסביבה אחת לשנתיים עליה להביא אשורים רפואיים לכשירותה מרופא המשפחה, שחותם אוטומטית בלי שום בדיקה יסודית. לאחרונה עברה ניתוח, ומצבה הדרדר, אולם היא מתעקשת להמשיך ולנהוג. אני מעונינת שתעבור בדיקות כשירות לנהיגה. למי עלי לפנות?

צהריים טובים, השבוע נחשפה בפני כל משפחתי שאמא שלי סובלת מקלפטומניה, בהתחלה זה היה הלם גדול.. ולאחר קריאת המון מאמרים החלטנו לאסוף את עצמנו ולעזור לה.. אשמח אם תתנו לי כיוון מאיפה מתחילים מה עושים איך מתנהגים ואת כל הכלים הנדרשים בכדי שאמא שלי תחזור לעצמה!! תודה רבה ושנדע רק בשורות טובות.

עירית בוקר טוב, אימי סובלת מזה כבר כמה שנים טובות, רק שהבשורה הגיעה אלינו בשבוע שעבר היא החליטה לחשוף את זה ולספר כי כלן כל הקיצים אצלה, היא כבר התחילה להרגיש שהיא משתגעת! אנחנו מנסים למצוא לה פסיכולוג טוב... השאלה שלי אם יש לך ייעוץ יותר מכוון, מישהו שאת יכולה להמליץ עליו, אמא שלי יצאה ממעגל העבודה וכרגע היא ממש אובדת עצות, אשמח אם תתני לי יותר פרטים... את כל התמיכה שאפשר אנחנו כבר נעניק לה, אבל את הטיפול המקצועי אנחנו עדיין מחפשים אשמח אם תתני לי דרך ואפשרות יותר ספציפית. אני מודה לך על צומת הלב והעזרה.

קבלים , הם מתיאשים ומתאבדים. במקביל, אנשים אחרים שנפגעו פעם בראש, מקבלים תרופות אנטי דכאוניות, והדיכאון שלהם מוחמר והם נהיים אובדניים. נפגעי ראש עלולים לחשוב, כפי שכבר קרה, שלמישהו אחר, לא פגוע ראש, זה יכול לעזור וממליצים, ואז מישהו אחר מתאבד. פגועי ראש מקבלים טיפול פסיכולוגי גם אם הם לא רוצים, אם זה השיקום שהביטוח משלם בשבילם, וההתנגדות שלהם נחשבת לחלק מהפגיעה, גם אם היא לא.פגועי ראש מתוייגים באופן אוטומטי כפגועי מח גם שנים לאחר הפגיעה.

מכחישים או מתעלמים מזה שיש תרופה אנטי דיכאונית שם אנאפרניל שנותנים במצבים אובדניים ושאצל מספר אנשים אחרי התרופה הזאת יש עליה באובדנות. יש תרופות אחרות, ויש תרופות מדור יותר חדש, וזאת תרופה שיש שנים של נסיון איתה, וזאת תרופה שדורשת שהות צמודה והשגחה מלאה על מי שלוקח אותה וזאת שלילה של חופש ממנו שמזיקה לו גם כן ולרוב זה בא במצבים שאפשר למצוא פתרונות שלא רוצים לתת אותם. כמו כן אני שואלת למה לא השמידו את התרופה הזאת מזמן. גם אם היא עוזרת אולי לכמה אנשים, היא מאוד מאוד מסוכנת ודורשת מערך שלא קיים.

שלום, אשמח אם תעזרו לי להבין אם יש לי בעיות פסיכולוגיות שדורשות טיפול או שזה עייפות יתר. אני מרגישה שאף צד של חיי לא מספק אותי, אבל הגרוע ביותר שנגמר לי סובלנות לילד שלי ואני מאוד קרובה למצב של להרים יד. יש לי 2 בנים בן 5 ובן שנה, ובן 5 עם בעיות רגש ככל הנרא,הוא ילד מקסים ,טוב לב ועוד אין סוף תכונות חיוביות, אבל הוא כל הזמן צועק,מריש,מנדנד, יש לו פחדים רבים,הוא נורא תלותי,לא עצמאי בכלל .אני מרגישה שאין בי כוחות לזה אבל מצד שני הוא לא אשם בזה.כנרא שאני עושה משהו לא בסדר וגורמת להתנהגותו האיסטרית .מצד שני אין שום דבר בחיי שעושה לי טוב , יש לי רק התחייבויות כלפי משפחה, אמא, ילדים, בעל. אבל באמת אני רוצה רק לשכב במיטה ולא לראות את אף אחד . תודה

שלום, שמי ענבל, אני בת 23 מתגוררת בקריית שמונה כרגע. עקב מספר דברים שעליי להבין יותר טוב עם עצמי בקשר לחיים שלי ובעיקר אני מרגישה שאני צריכה ייעוץ כדי להבין מה אני רוצה ממערכת היחסים שלי עם בן זוגי החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. אני צריכה המלצות לפסיכולוג/ית לא יקר/ה. מצאתי באינטרנט את עודד ערמוני, יש עליו המלצות? תודה מראש.

חשבת פעם להתייעץ על זה עם פסיכולוג? מרגיש/ה עצבות או דכדוך? אחד מאלדיך מתקשה בלימודים? סובל/ת מפחדים מעיקים ומטרידים? מתמודד עם מחלה או מוגבלות? מתקשה ביצירת קשרים חברתיים או זוגיים? הידעת? בשירות הציבורי ישנם פסיכולוגים שישמחו לעזור לך! התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית בישראל יוצאת בפרויקט חדש למען הציבור: שיחות הכוון פסיכולוגי במסגרת הפרויקט, יקיימו פסיכולוגים עם כל פונה, שיחת ייעוץ והכוונה ראשונית. בשיחת ההכוון, תינתן לפונה האפשרות להציג בעיה או קושי עמם הוא מתמודד, ננסה לזהות ולהגדיר יחד את הבעיה ונכוון את הפונה למסגרת טיפולית ציבורית מתאימה. הפגישה עם כל פונה היא חד-פעמית, אורכה כחצי שעה והנה ללא תשלום! את הפגישות נקיים בשני מועדים קרובים - יום ה' 22.03, יום א' 25.03 בין השעות 17:00 ל- 20:00. ב"בית העם", רח' רוטשילד 69, תל אביב. אין צורך לקבוע תור מראש. אז... נתראה ב"בית העם". Ψ התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית בישראל

היי. שמי שירה, אני בת 33, וממש צריכה לדבר עם מישהו על הקורות אותי... כבר יותר מדי זמן אני שומרת בלב. הבעיה היא שאני גרה בחו"ל ומבחינה כלכלית לא מסוגלת להרשות לעצמי טיפול פסיכולוגי כאן. האם אפשר להיעזר בשירות שלכם דרך הסקייפ/ טלפון בתשלום סימלי? במידה ולא, האם תוכלו להפנות אותי למקום שדרכו אוכל לעשות זאת? תודה רבה ויישר כח

בערן יש אפשרות לשוחח בצ'אט וסה"ר (סיוע והקשבה ברשת) מיועד במיוחד לעבודה באינטרנט. שני אלו הם בעיקר לעזרה ראשונה. אני לא יודע להפנות אותך לעזרה מקצועית ארוכת טווח שאינה יקרה ברשת. אביב

שלום,אני סובלת לאחרונה מדיכאון וחרדות לאחר שאבי ז"ל נפטר.רופאת משפחה שלחה אותי לפסיכיאטר.קבעו לי תור עד אפריל.בינתיים אני כל הזמן בוכה,במחשבות לא טובות, בחרדות,רגשי אשמה ולא מצליחה להשתחחר מזה.רציתי לדבר עם מישהו מקצועי אבל נאמר לי קודם לגשת לפסיכיאטר וזה לחכות עוד זמן.לא יכולה לעבוד ולא מתפקדת.לא ישנה בלילות.מה אני צריכה לעשות?המחשבות ממלאות לי את המוח ואני נכנסת לפחדים ודיכאון.תודה.

כמו שאמרת, "אני סובלמת מדיכאון וחרדות לאחר שאבי ז''ל נפתר" ראשית אני מאד בצער ומצטער על אובדנך. אני מבין שזאת היתה מכה קשה מאד אבל מזל שאני רואה את המודעה עכשיו, תעשי מה שאני מציע לך. מטריף אותי שאנשים רצים לפסיכיאטר ומציאים דבר שכזה, יש לך מושג מה זה יכול לעשות לך? 1)פסיכיאטר ידאג לתת לבעיות שלך שם, או שייצור חדשות תלוי בו. 2)תקבל אחוזי נכות שאולי יועילו למשכורת שלך אבל ידפקו לך את העתיד, עם הילדים שיהיו לך משרד הרווחה יהיה קוץ בישבן וירצה להביא לך "סומכת". חחח האישה הזאת תבוא אליך כל שבוע לשעה בערך או חצי שעה כדי לוודא שהכל תקין ואם לא, היא הולכת ומספרת למשרד הרווחה. יעשו לך את המוות. 3) יסתכלו עליך בעין עקומה וכל דבר שתרצי לעשות, לנהוג, רישיון, הכל...תצטרכי אישור מהספיכיאטר. אם את רוצה עזרה צרי איתי קשר במייל הבא: [email protected] אני יפנה אותך לאנשים שיסייעו לך, זה תלוי בכוח רצון שלך! תזכרי, ללכת לפסיכיאטר זה לא פיתרון,אני יאמר לך מה הבעיה. אילו אנשים היו שם בשבילך כמו איזה חברה טובה או מישהי שאת יכולה לבכות לה המכה היתה פחות כואבת. כדי להתרומם ממכות קשות כאלה צריך *חברים שיהיו שם בשבילך *אוזן קשבת *להסיק את עצמך ולשמוע דברים שיחזקו את הנפש שלך. לפני שאת הולכת לפסיכיאטר שידביק עליך תווית, צרי איתי קשר. בהצלחה:)

שלום רב, הנני תלמיד כיתה י"ב בעל ציונים מעולים (ממוצע מעל 95 עם 20 יחידות פיזיקה ומחשבים מורחב ביחד), לומד בבית ספר יוקרתי ומשתתף לכל אורך השנים בתוכניות מצוינות ולוקח חלק בפרוייקטים שונים, עבודה, פעילויות פנאי וכו'. לפני פחות משנה פניתי ביודעין לפסיכיאטר שרשם לי פריזמה 20 מ"ג ליום למשך כמה חודשים - בעקבות חרדה שהייתה לי שאובחנה כ- panic disorder. חרדה זו הופיעה אך ורק במסגרת הביתית וחלפה מספר שבועות לאחר התחלת הכדורים, בליווי טיפול קוגנטיבי קצר מועד של חודשיים. אני מדגיש כי לא היו לי שום תסמינים או הפרעות אחרות. מכיוון שהתרופה אמורה להשפיע לטווח ארוך הפסקתי ליטול אותה רק לפני כחודשיים ולא לפני כן. אני עתיד להתגייס שנה הבאה לצה"ל. בצו הראשון שהיה לי נקבע לי פרופיל נפשי עקב הבעיה שהזכרתי לעיל. בניגוד לכל חבריי שמקבלים זימונים ליחידות המובחרות (גמא, תלפיות וכו') אינני מקבל זימונים כלל. כמו גם אני חולם מגיל קטן ללכת לעתודה – אפשרות זו גם היא חסומה בפני משום שהיא מחייבת קצונה וזו חסומה עבור בעלי סעיף נפשי. לאחר אינספור התקשרויות שארכו חודשים, עם גורמי הצבא השונים, המצב נשאר כשהיה. כתבתי מכתבים והבאתי המלצות מעולות מגורמים שונים אך ללא הצלחה. נאמר לי שהדרך היחידה שאוכל להתקבל לעתודה היא ביטול הסעיף הנפשי. הפרופיל הנפשי שנקבע לי הוא 64. הייתה לי לפני כחודשיים וחצי (בדיוק לפני שהפסקתי ליטול את הכדור) פגישה במקרפ"ר בדרג הפסיכיאטרי הבכיר ביותר בצבא. נאמר לי שחייב לעבור זמן ולכן אין אפשרות להעלות לי פרופיל (וזאת לאחר מאמצים רבים), כמו גם שיש חריגים בעתודה עם פרופיל כשלי דבר שבטוח לדבריהם במאת האחוזים כי הם טיפלו בכאלה. דיברתי עם מדור עתודה ומסתבר שאין – זוהי תרמית! אינני יודע למי עוד אפשר לפנות. הלבישו לי דימוי שאינו מאפיין אותי כלל (ואני מדגיש שכל מי שמכיר אותי מצדיק אותי- אנשי מקצוע שונים) ואני נמצא במבוי סתום שאין ממנו יציאה. אשמח לעזרה כלשהי בנידון ובמידת הצורך כמובן שאשאיר פרטים. כמו גם יש לי שאלה נוספת וחשובה: לאחר כמה זמן אפשר להעלות את הפרופיל הנפשי מרגע הפסקת הכדורים? האם יש טעם לעשות מאמצים כבירים כדי להשיג עוד פגישה במקרפ"ר? תודה מקרב לב, ******

תודה רבה על הניסיון לעזור, אני שומע את דברייך מאנשים נוספים, אני מקווה בכל זאת למצוא פתרון יותר טוב, כך שאוכל לממש את הפוטנציאל שלי ולא לקטוע את רצף העבודה וההשקעה שלי לאורך השנים. 3 שנים בשבילי להיות פקיד, אחרי כל מה שעשיתי נראלי פשוט הזוי.

שלום רב!! רציתי לדעת בעלי סובל ממחשבות אובססיביות כמו למשל שהוא הומו או שהוא משתגע כל פעם יש לו מחשבה אחרת שלא עוזבת אותו מה שקורה הוא מקשר את המחשבות לשינה שלו בלילה בנוסף לזאת לפני שהוא הולך לישון הוא חייב (לעשות טקסים) לסדר את הנעליים בבית בצורה שלא יגעו אחד בשני ואת המשקפיים שיהיו בצורה מסויימת וכ"ו (לפעמים כמה פעמים בלילה) חשוב לי לציין שכל תקופה זה יכול להיות משהוא אחר הוא מטופל אצל פסיכולוג מטעם "חבר" כבר שנה ואני לא רואה שום שינוי מה ניתן לעשות? בנוסף רציתי לדעת אם זה משהוא גנטי? חשוב לי לציין שבעלי אמר לי שהוא מקשר הכל לילה מכיוון שיש לו אח שלפני כמה שנים היה משתגע בלילות מדבר לעצמו לא רוצה לאכול ובגלל שהוא ראה זאת הוא מפחד שזה יהיה גם לו אשמח לתשובה רוית

שלום רוית, נשמע שבעלך מודע לבעיות שלו ומודעות היא הבסיס. אם יהיה לו כוח רצון [גם לי היו בעיות אובססיביות בעבר כמו תיקים וכאלה] דברים מחרידים, עם הזמן אפשר להגמל מזה. לא כדאי לתת תרופות כי זה יכול להזיק לו, אני לקחתי תרופות, מלא סוגים, וזה רק הזיק. תרופה רק יכולה להרגיע את המצב עד שהגוף מתרגל אליה ואז האדם צורך כמות חזקה יותר, לא חבל? אני כל כך שמח שיש לך את הכוחות ואת עדיין נשארת איתו, את אישה אמיתית אמיתית. יש נשים שרוצות "בעל מושלם" וזורקות הכל. חושבות שאם הן ילכו לבעל אחר, שמה לא יהיו בעיות. אני מאחל לך את כל ההצלחה שיש מכל הלב:) [email protected] אני מכיר אנשים שיכולים אולי לעזור לך, תלוי כמה את רוצה בזה, אל תדאגי, הסכום הוא סמלי עד מאד. המון בצלחה.:)

שלום רב, לי ולבעלי יש הוצאות גדולות יותר מההכנסות. בעלי לא לוקח את הנושא ברצינות כפי שיש לצפות מראש משפחה עם 3 ילדים. מוציא כפים על דברים שוליים ומיותרים. מעבר לכך יש לו קנסות על חניה/מהירות וכו' שלא משלם ויוצר כפל קנס ויותר. איך אחרי 13 שנה ביחד אפשר להחדיר לו שככה אי אפשר להתנהל ושיש לנו אחריות מאוד גדולה עם משכנתא גדולה ושלושה ילדים?! תודה מראש אלונה

היי , אני תלמידת תיכון והחלטתי לעשות כתבה בנושא קליפטומניה - כי לאחד מבני המשפחה הקרובה שלי התגלתה מחלת הנפש הזו. תהיתי אם תוכלו לעזור לי להבין מה עובר על הקליפטומן , מהן דרכי הטיפול במחלה והאם הן עוזרות.

לאחרונה אני נתקפת במצבים של רגישות יתר שאני חסרת סבלנות נפגעת בקלות ונוהגת בתוקפנות כלפי אנשים סביבי. זה קורה לי ממוצע פעם פעמיים ביום ועלול להמשך עד כמה שעות. קראתי באינטרנט על הפרעת אישיות גבולית ואני מזהה עצמי בקריטריונים הנ"ל. למי עלי לפנות מה עלי לעשות?

שלום, מבלי לזלזל בפסיכולוגים שיש לאתר להציע לך. אני חיפשתי בזמנו שסבלתי מדיפרסיה חריפה, חיפשתי כל מיני מחלות שאין לי וגיליתי שזה תואם לי. שורה תחתונה? הכל בולשיט. אל תפני לפסיכולוג ולא לפסיכיאטר, הם ידאגו למצוא לך "בעיות" כולנו עוברים ממשברים וכולנו חווים צער כזה או אחר, וזה רק מתפתח כי אף אחד לא מנסה באמת להבין ולעזור לנו. אני בטוח במליון אחוז שאם את היית מקבלת כל מה שאת צריכה, לא היית פה. לכל עזרה נוספת [email protected] תזכרי, אל תכניסי לעצמך שטויות לראש, אני זרקתי את הדיפרסיה לפח כי הבנתי שזה הכל בראש, לא קיבלתי אהבה, אבא שלי התעלל בי נפשית וגופנית, לא היו לי לא חברים, וכשאן אף אחד איתך? הזמן עוזר...אבל נשארות צלקות! עוד דבר, להיות רגיש זה דבר נפלא מאד, זה הופך אותך למלאך. רק צריך לדעת את הכיוון הנכון והכל יהיה בסדר. ללכת לפסיכיאטר ש"יסייע" לך כי מה יועיל שאת הולכת? נותנים תרופה ואת חושבת שהכל עובר? הם רוצים שתחזרי אליהם בחזרה... גם אם תקבלי 100 אחוז נכות מה ייצא מזה? את תהיי מוגבלת כי תיהיה לך "תווית" של "חולת נפש" בביטוח לאומי וזה יגביל אות, ככל שידעו שיש לך "בעיות" ככה את תתחרטי שהלכת לפסיכיאטר וכול...לא שווא את זה, יעשו לך בעיות עם הילדים שיהיו לך, יסתכלו עליך בעין עקומה. הכל בולשיט, תהיי חזקה, תאמיני בעצמך, ואת תראי שהגלגל מסתובב...

הבת שלי מתחילת כיתה ו התחילה להוציא את כל הגבות וריסים שלה ואני מאוד בלחץ כי זה כבר שנתיים ועכשיו היא הוציאה את הריסים והגבות ואין לה לא זה ולא זה מה עליי לעשות ללכת לפסיכיאטר או לתת לה מכות או לשבור לה את הידיים מה את מציעה לי

בתי בת 8 תולשת ריסים מזה כשנה. האם הריסים גדלים או שהם מדלדלים ועם הזמן אף נושרים?

מה לעשות אני בת 60 חיה טוב בעל ילדים נכדים ובריאות והלואי וימשך ככה,אימי בת 82 גרה בקרבתי ובקירבת אחותי,כשסבי ניפטר (אבא של אבי ז"ל )היא גנבה את הירושה של סבי עם אחיה ששיתף פעולה איתה,איך היא גנבה?כשסבי האלמן היה חולה (אבי ניפטר לפניו)אימי לקחה אותו למס' ימים לביתה ובהזדמנות הראשונה היא ואחיה קראו לעו"ד ושינו את הצוואה לטובת אימי,סבי הוריש לפני לשלוש נכדותיו ואני ביניהם,הדברים התגלגלו במהירות הבזק סבי ניפטר אחרי ימים אחדים אחיה גנב מאימי כמה שיותר ,אימי עברה לבית של סבי ועיני אחיותי ואני כלא מאמינות כמו סיפור דימיוני או טלנובלה,נושלנו מהירושה של סבי כעסנו ולא דיברנו עם אימנו הרבה זמן,היא ניסתה לפצות אותנו בכסף לכל אחד אבל הגנבה נישארה בעינה,עכשיו אמי בת 82 עברו מאז 40 שנה ,השלמנו אבל לא שכחנו,תמיד אני עוזרת לה עם זה תור לרופא קניות וכן הלאה גם אחותי שגרה בקירבתי,אחותי הגדולה לא רוצה קשר עם אימי מאז,זה לא רק הגנבה שלה, תמיד יש לה טענות,תמיד אומרת את המילה האחרונה לא יודעת להקשיב רק לעצמה לא מפרגנת תמיד כועסת והיא הצודקת,אתמול ביקרתי אותה עם בני,ופתאום כעסה על משהו שהיה בעבר היא מספרת לבני ,שאני לא הייתי איתה בסדר איך שהיא אמרה ככה כל כך כעסתי ואמרתי לה את גנבת כסך ובית שלא היה צריך להיות שלך אלא לילדייך את מלבינה את פני בפני בני ?וכך יצאנו בכעס נוראי כשהיא צועקת שאני לא אבוא אליה יותר(זה לא פעם ראשונה שהיא צועקת ואומרת ככה)אבל הפעם אמרתי לעצמי אני צריכה שקט נפשי אני לא ילדה אני כפי שכתבתי בת 60 אין לי כוחות לסיפור הזה ,זה לא הכסף שגנבה היא אמא שלי היא לקחה אווקיי לקחה לקחה ,אבל המעשה הלא ישר הזה יוצא לא טוב השאלה מה דעתך איך את רואה את זה?הכוונה, שבלב קשה לי אני לא מעונינת להיות בקשר איתה,אלא אם היא תתקשר ותרצה עזרה אני לשירותה אין לי בעיה עם זה,אני רוצה קצת התרחקות ושקט נפשי כמו שכתבתי אמי למרות 82 שנותיה היא אישה חזקה השנים עושות את שלהן ליבי כואב על אימי אבל אני רוצה התרחקות למרות שאחותי שלידי חושבת כמוני מה דעתך תאירי את עיני תודה רבה רבה

הסיפור שלי הוא כזה. אני בת 30 והתאהבתי בגבר נשוי ואני ממוטטת מזה. אנימתגעגעת אליו, חושבת עליו ללא הפסקה, כל שיר מזכיר לי אותו, כל רגע חושבת עליו, חולמת עליו, מפנטזת עליו. כשהוא בקשר איתי אני בעננים אבל אז נעלם למשפחה שלו כי הוא חייב (וגם רוצה) ואני נשארת לבד עם המחשבות, הגעגועים והבדידות הענקית שאוכלת אותי ולא נותנת לי להנות מכלום. אני מצוברחת ומרגישה חלשה, עייפה, ללא תועלת וכאילו שאיני יכולה בלעדיו אך הוא לא ניתן להשגה ולעולם לא יהיה שלי. אני מאוהבת בו עד מעל הראש. א- מה עלי לעשות כדי לשכוח אותו 2- האם אי פעם רגשות אלו יעלמו? שבבקשה תעזרו לי

אני בנאדם וברבלי ובעלי סגור ואוהב לדבר נקודות קצר וקולע תמים ואופטימי ומאמין באנשים ודרך שלו לבזבז בקלות כאילו הכול בא בקלות פשוטה עבורו כול דבר שאני אומרת אני חופרת גם שאני לא וגם אותו דבר חיסכון של כסף בזבזן ברמות איך אפשר לקרב אותו אלי אין בנינו שיחות נפש ארוכות כמו שהיו בהתחלה ואין לי אפשרות לטיפול זוגי וזה קשה לי נורא כול דבר שאני אומרת לו דיי מספיק את חופרת אני מאוד הגיונית והוא לא שקול ולא מספיק מאמין בדרכי הנכונה

אשריך שאת עושה מאמצים לחזק את הקשר הזה. נסי ללכת לפי הכיוון שלו, נניח אממ, הוא אוהב כדורגל? קראי קצת בעיתון של הספורט כדי שיהיה לך על מה לדבר איתו. תבדקי טוב טוב מה הוא רוצה, מה גורם לו לפתוח את הפה. אולי מאכלים שהוא מאד אוהב. דברים הגיוניים כל עוד זה לא הורס את המשפחה... אני פה :) [email protected] המון המון המון המון המון בהצלחה :)

שלום לכולם, רציתי לשתף את הסיפור שלי כי אני חושבת שתכף אני עומדת להשתגע ואין לי למי לספר.......אני בת 21, בגיל 17 אובחנתי כחולת מניה דיפרסיה. לאחר שאושפזתי במחלקה סגורה כיוון שניסיתי להתאבד. הניסיון התאבדות היה לאחר תקיפה מינית שבה 2 גברים שמו לי אקסטזי בכוס ללא ידיעתי. לאחר שבועיים השתחררתי מהאישפוז מרצוני כי חשבתי שהכל סדר והתכחשתי למחלה. מאז.. היו לי דיכאונות באים והולכים ולא הצלחתי להסתדר בשום עבודה (עבדתי אולי ב30 עבודות בשנים האלו), לא הייתה לי מערכת יחסים נורמלית, כל הזמן אני מנסה לברוח מהמציאות ולשנות מקומות מגורים בתקווה שארגיש טוב יותר אך כלום לא עוזר לי. לא התגייסתי לצבא, טסתי גרתי בחו"ל שנה עבדתי שם, נמאס לי עברתי לגור באילת, לאחר מכן שוב השתעממתי עברתי לגור בת"א ולבסוף כיום חרתי לגור אצל ההורים כיוון שאין לי כבר כסף לשכור דירה מכיוון שאין לי אפשרות לעבוד (כבר 3 חודשים מובטלת). אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמייייייי אני חושבת שאין תקווה לחיים. היום אני בוגרת יותר מפעם ואני מודעת לבעייתי, וגם קראתי על המחלה. לפני כמה חודשים, היה לי התקף מאני במשך 3 חודשים בערך שבו כל היום הייתי עושה קניות ללא גבולות מהבוקר עד הערב, כל יום יוצאת למועדונים עד הבוקר, משתכרת, התחלתי לשתות הרבה אלוכוהול ולהריח קוקאין. לא הייתי ישנה בכלל, קיימתי יחסי מין עם הרבה אנשים ולבסוף גם עבדתי בתור נערת ליווי. ובמשך כל התקופה הו הייתי מאוד מאושרת והייתי אומרת לעצמי "איך בכלל רציתי להתאבד החיים מהממים..".וגם הרגשתי כאילו אני הכי יפה בעולם ואוכל להשיג כל מה שאני רוצה. נמאס לי לעבוד, כי חשבתי שהחיים יפים מכדי לעבוד לכן התפטרתי מעבודתי (העבודה הרגילה, עבדתי במשרד). לאחר מכן, התחלתי לשבת בבית כל היום ולאכול, והשמנתי, וגם נהיו לי המון חרדות עקב הסמים ולכן אני כבר 3 חודשי יושבת בבית בדיכאון מוחלט. בבת אחת הכל נפסק- לא קניות לא סמים לא מועדנים, לא יצאתי מהבית במשך תקופה ממושת. אני כל היום ישנה, הפלאפון שלי מכובה ואני לא עונה לאף אחד- לא מסוגלת דבר עם אנשים. ההורים שלי לא לוקחים את זה ברצינות ולא מבינים מה עובר עלי וכל היום אומרים לי למצוא כבר עבודה והכל יסתדר. אני לא חושבת שיש לי כוחות לעבוד בכלל כרגע, החיים שלי בזבל, כל היום אני במחשבות על הטעיות שעשיתי, אני מרגישה חסרת אונים. השמנתי 20 קילו ב3 חודשים וגם אם ישלמו לי אני לא מסוגלת ללכת אפילו למכולת. קבעתי תור לפסכיאטר אבל אני לא חושבת שמפגש פעם בחודש יעזור לי בכלל. ובנוסף יש לי חובות עצומים בבנק מהקניות שעשיתי- וכידוע אני לא עובדת כרגע. מה אני אמורה לעשות???????? תודה וסליחה על אורך המכתב הייתי חייבת לשתף כיוון שבחיים האמיתיים לעולם לא אספר את הדברים האלה לאף אחד..

אני חן בת 16. יש לי כבר מגיל קטן "חרדת מחלה" היו ימים שלא יכולתי לישון בלילה, היה לי קוצר נשימה חמור, עצבים, לחצים בחזה וכו'. כיום, החרדה הזאת התחזקה... לא סתם התחזקה, התחזקה ברמה קשה מאוד! היו לי שנתיים טובות, אני ישנתי יחסית טוב והלחצים הגיעו בעיקר בשעות הלילה. מלפני 3 חודשים זה התחיל, אני מכניסה את עצמי להיסטריה נוראית, לסטרס ולבכי כמעט בכל יום! פעם לא חשבתי על מחלות ומוות ביום יום, אבל בזמן האחרון יש לי מין "ג'וק" בראש, שמסרב לעזוב. לא מצליח לי לחשוב חיובי, אני כמעט בטוחה שאני חולה במשהו מאוד מסוכן אפילו שבדקו אותי רופאים ואמרו לי שאין לי שום דבר בריאות, אף על פי שאני מתקשה לנשום. ההורים המיסכנים שלי, וכל המשפחה שלי סובלים מהחרדה הזאת, הם הסבירו לי אולי מאה פעם, שהכל בסדר אצלי ואין לי שום דבר מהדברים המזעזעים שאני מפחדת מהם כגון: דום לב, התקף לב, שיתוקים, אי שפיות, גידולים, למות פתאום. ואני רק בת 16! איני יכולה לישון בלילות, אני מרגישה קוצר נשימה חמור, לחצים בבטן, ובחזה. וזה רק מחמיר, אני חושבת שאני עומדת להשתגע. אני כל כך מפחדת באותו התקף היסטריה עד שאני מתחילה לרעוד, לקבל סחרחורות, לנשום חזק כאילו אין לי חמצן, למרות שהלכתי לבדוק לפני חודש והתגלה שאני בריאה לחלוטין מבחינה של חמצן היה לי 99-100 שזה אדם בריא. אבל בכל זאת, הראש שלי כאילו מסרב להאמין שאיני חולה, אני תמיד אומרת לעצמי "יש לי סרטן" או שכואב לי החזה קצת מלחצים אני אומרת "סימן להתקף לב" או שהלב שלי פועם איטי מידי (מה שבאמת קורה לי בזמן האחרון, כאילו אין לו כוח לפעום מהר יותר מהלחצים) אני מפחדת שהאטיות הזאת היא סימן לדום לב קרב. אם כואב לי הראש אני אומרת "יש לי גידול במוח" וכשההורים שלי אומרים לי שהם אוהבים אותי, ושאני בריאה וכל זה... אני עוד יותר מפחדת למות, או שיקרה לי משהו, אני לא רוצה שהם יהיו עצובים. הם חשבו לקחת אותי לפסיכולוג, ואם זה לא יעבור לי , זה מה שנעשה. כי אני עלולה להשתגע. אני בתקופה של לימודים ובגרויות, ובמקום לישון ולהיות מחר מוכנה וחזקה לבית הספר, אני נשארת ערה עד 5 בבוקר, והולכת לבית הספר בשמונה אפיסת כוחות. אין לי כבר כוח לעצמי, אני שונאת את עצמי שאני ככה עם כל הדיכאון והבכי הזה בבית שלי, שהיה כל כך שמח לפני התקופה הזאת, ההורים שלי מתוסכלים חושבים שהשתגעתי, וכשהם דואגים אני נכנסת יותר להיסטריה כאילו כהוכחה שיש לי באמת משהו. אני לקחתי רסקיו, לא שזה עוזר לי, כי עדיין יש לי מחשבות, שיוצרות בי דיכאונות, וחולשות מוזרות בגוף. זה לא נראה לי לחיות מציאותי בהחלט לא בגילי הצעיר, כשכולם חושבים בכלל על לימודים, בנים, ועל מסיבות ורק אני תקועה בעולם המזעזע הזה של המוות, הייסורים והבכי. אני כל כך רוצה לצאת ממנו! אני מצטערת שאני חופרת, אבל אני כותבת פה מכל הלב. אני מרגישה שהבית משתגע בגללי, הראש לי הורג אותי במחשבות כל היום, ואחר כך זה גורם לי לסיוטים, אפילו בקצת הזמן שאני ישנה, אני חולמת סיוטים על מוות ומחלות! אני יודעת שאני לא מטורפת או משוגעת, אני אפילו חכמה. הייתי מצטיינת בלימודים, הכל התדרדר לטימיון בגלל המחשבות שלי, הלב שלי פועם יותר מידי לאט בזמן האחרון, ואני כבר לא יודעת איך להבדיל "אני בריאה כמו שההורים שלי אומרים? או שאני חולה במחלה סופנית שההורים שלי לא יודעים כי לא עשינו בדיקות כלליות, שלא אמורות להיות בגיל שלי בכלל!" לא היית לי אפילו הפנייה לבדיקות דם, המחשבות שלי זורמות לכיוונים של להיכשל בחיים כבר בכל דבר! לא רק בבריאות, אלא בכל דבר. אני גם חסרת ביטחון עצמי. בקיצור, אני לא רוצה לאבד את החיים שלי, לא מבחינה בריאותית ולא שכלית... בכלל לא. יש לי פוטנציאל להיות ילדה שמחה ומאושרת, כי באמת שיש לי בית חם ואוהב, אני לא רוצה לפגוע ולקלקל כלום בחיים שלי! אני רוצה לחזור למה שהייתי לפני 6 חודשים. יש לי לפעמים חרדות שהפחד הוא זה שיגרום למותי. אני מושפעת מכל דבר בטלויזיה, הושפעתי נגיד מילדה בת 12 שקיבלה דום לב, או מילד בן 18 שקיבל דום לב. אני ממש מפחדת מי כך. אני מרגישה שההורים שלי כבר מתייאשים ממני, ומאוכזבים ממני. אנא! אני צריכה עזרה, אשמח לתשובה מהירה ד"ר.... תודה רבה.

הכל התחיל בערך מגיל 11..היו לי חיים מפוצלים..חיים של ילדה\בחורה שמחה אהובה על הסובבים שמחה וקופצנית.ובצד השני חיים שרק רציתי שיסתיימו כבר...האהבה של אחי הפכה לאובססיה מטורפת ומשם זה הפך לשליטה מוחלטת בי....מגיל 11 או אפילו לפני אני לא זוכרת יום אחד בחיי שלא הערצתי ובאותה נשימה גם פחדתי פחד מוות ממנו...אני לא זוכרת רגע אחד בחיים שלי שהיתי שמחה עם הבנאדם הזה מבלי שיעבור הרגע הזה והוא יתפוצץ עליי בעצבים... הוא דאג הוא אהב כמו כל אח גדול אבל באובססיה ובשליטה מלאה... ובעיקר באלימות....זה יכל להתחיל מהצהריים כשהוריי לא היו בבית והיתי חוזרת מבית הספר הוא היה מכריח אותי לסדר את כללל הבית ואם היתי מתנגדת הוא היה פשוט מאוד תופס אותי מהשיער ומטייל איתי בכל הבית ו"מראה" לי את המטלות...כמובן שאחרי זה היתי עושה הכל כי היינו דיי לבד בבית ופחדתי ממנו פחד מוות...מה שגם הוא היה עוסק בעבודה פיזית ולא היה מודע לכוח שיש לו ולכוח שהוא מפעיל כשהוא מתעלל..ואני היתי רזונת וקטנטונת ופחדתי לצאת מולו ולפעמים הוא גם השאירה סימנים אך ליד ההורים הוא היה אומר שזה בצחוק ומסתכל עליי במבט מטורף.. אם היתי חוזרת מהלימודים הביתה לפניו היתי רצה לארון המצעים ונכנסת בין השמיכות ולא מעזה להצאת משם גם אם היתי צריכה שירותים או מאוד רעבה עד שאחד ההורים יגיע הביתה..היתי שומעת אותו קורא לי ומחפש אותי בבית.. ואם כל זה לא היה עובד לו..הוא היה חוזר מעבודה בלילה ומעיר אותי בזה שהוא מושך אותי מהשיער וכך הוא גם מוציא אותי מהמיטה וגם מעיר ומכאיב בו זמנית..ומאיים סתמי את הפה אל תעירי את אמא ואבא הם עייפים!כדי לבדוק אם עשיתי שיעורים!! אם היתה חסרה שורה אחת בחוברת הוא היה מוציא אינציקלופדיה ב3 לפנות בוקר ונותן לי להעתיק לפחות 4 דפים ממנה ככה סתם כי בא לו ומושיב אותי לידו עד שאני אסיים ובסוף אחרי כמה שעות שאני מעתיקה קורע לי את הדפים מול העיניים ואומר יופי עכשיו תעופי לישון! היו מצבים שבהם הכלב שלי היה עושה את צרכיו בבית והוא היה מעיר אותי לנקות את זה ועד שהיתי מתעוררת הוא כבר היה בחוץ מתעלל בכלב רק בשביל להכאיב לי בלב! פשוט בועט בו ונותן לו אגרופים מולי בכוונה שאני אלמד לקח לנקות את הצרכים שלו מייד כשהוא מעיר אותי... כשהתבגרתי לא יכולתי לצאת מהבית בלי אישור שלו ואם לא היתי בשעה שהוא קבע לי הוא היה בא למקום שהיתי נמצאת בו וצורח עליי ליד אנשים ואני מדברת על גיל 12-20! זה לבעוט בי תרתי משמע עד שזה מאפשר לי לגעת בתקרה..ואני לא מגזימה...זה לחנוק אותי זה להרביץ ברמה מספיק כואבת בשביל להכאיב אבל לא מספיק בשביל שישאר סימן רציני...זה בכי וצרחות של שעות וימים זה לא לרצות לחיות זה לחשוב ולתכנן איך להתאבד..זה לדמיין את ההורים מעל הקבר בוכים, לבכות בגלל זה ולהמשיך לחיות רק בשבילם..זה לשמור את זה בסוד מהעולם מחברות שאם הוא ידע שהן שמישהו יודע הוא יתנקם בי עוד יותר.זה לשמור בסוד מההורים(שאם הם לא יעשו משהו לצמיתות בנושא אני עלולה לחטוף אקסטרה על הראש ונקמה ממנו)זה השפלות מילוליות והשפלות פיזיות שלא נמחקות לי מהראש ומציפות אותי פעמיים בחודש לפחות..זה לשנוא את החיים בבית ולחפש מקלט אצל חברות למרות שאצלי בבית עם ההורים תמיד חיכה לי בית חם עם חיבוק מאמא ואבא תמיכה,אוזן,חופש בחירה,הקשבה,ארוחה חמה פינוקים ותשומת לב מלאה לכל צרכיי. לא משנה אם באתי להורי "להלשין" עליו זה היה כבר קר כי עבר זמן מאז שאבא או אמא היו בבית והורי לא הבינו את חומרת המעשה הם חשבו שהלכנו מכות בצחוק כי הוא ייצר איתי מצבים שבו אנחנו בסלון והוא מתאבק איתי בצחוק ומדגדג אותי וגורם לי לצחוק(כי מדגדג לי אז אני צוחקת) וזה גורם לזה להראות כאילו כיף לי באמת איתו ובאמת שאנחנו סתם צוחקים אבל זה מבחינתו עוד צ'אנס להכאיב..זה היום מתבטא בזה שאני תמיד רואה את עצמי ככלמניקית.למרות שבתכלס יש לי כוח פיזי ונפשי מטורף ויש לי המון סובבים שאוהבים אותי באמת ומעריכים אותי וגם המון תשומת לב מבחורים ובכלל מכולם ואני חייכנית וקופצנית ומצחיקה...אבל יש רגע אחד שאני מגיעה אליו ופתאום אני חוזרת אחורה לבחורה החלשה פיזית ולמחשבות הרעות האלה וזה הורס לי הכל וסוגר אותי וגורם לי לעזוב הכל ולברוח...ויותר מהכל זה שאני לא יכולה לסמוך על בני זוג...אני מפחדת תמיד שאהבתו של החבר תהפוך לאובססיה ואלימות כמו שהיה עם אחי..מפחדת שמישהו איי פעם ישלוט בי שוב... אנחנו 5 אחים כולנו לא בדיוק מתים עליו וגם ההורים סובלים ממנו ומעצם העובדה שהוא עדין חי על חשבונם ומתנהג אליהם בחוסר נימוס ובכפיות טובה אני חייבת לציין שאנחנו לא מדברים כבר 4 שנים מאז המקרה ששבר אותי וגרם לי לעצור את כל זה.. זה התחיל בזה שהוא אמר לי כרגיל "סתמי ת'פה או שאני קם אלייך",עניתי לא רוצה, כי אימי היתה לידי ורציתי לחשוף את זה כבר.. והוא פשוט עמד מאחוריי וחיכה שהיא תסתובב ופשוט משך את 2 הקצוות של הצעיף בכוח והרגשתי שזהו אני מתה...האמת שהפחד הזה היה מהול בשמחה רציתי כבר שהוא יעשה את הטעות הזאת ויסיים את הסבל הזה ואולי גם יקבל את העונש שמגיע לו אבל לא... פשוט הלכתי למשטרה להתלונן והפקידה שמעה את הסיפור ופשוט החליטה שאני קצת מגזימה ושיש לבנאדם מה להפסיד בחיים אם נפתח לו תיק....לקחתי את עצמי הביתה טסתי לחול לשנה..(שלחתי מייל לחברות עם הסיפור הזה שידעו את האמת)התנקתי חזרתי ועכשיו הכל עולה...אני בחורה חזקה אבל כמה כבר אפשר עם זה? אני לא יכולה עם הנטל הזה יותר קשה לי לחיות ככה עם זה....אני נכנסת לדיכאון מהר מאוד בוכה המון חושבת על התאבדויות רוב הזמן..זה כמו שק שחור וכבד שאני סוחבת על עצמי כל הזמן...מבחוץ זה נראה כאילו יש לי ביטחון עצמי...ואני יכולה להיות ממש אגרסיבית לאנשים שמנסים להגיד לי מה לעשות מהפחד שמישהו ישלוט בי כמו מריונט שוב...החבר שלי והשותפות שלי מודאגות....אני פוחדת הכי הרבה שיום אחד תיהיה לי משפחה (כי אני מאוד אוהבת ילדים!) ואני פשוט לא אוכל לשאת את העול הזה ואתנתק מהחיים ואז המחיר יהיה הרבה יותר כבד..קשה לי ללכת לטיפול בעצמי כי אם הוא לא יעזור לי זה יהיה הסוף בשבילי... תודה על זמנך ואני יותר מאשמח אם תוכלי לכתוב לי על איזה תמיכה טלפונית שאוכל לדבר עם מישהו..ואולי אני אתחיל מזה....

שלום רב, הנני בעל תואר ראשון בכלכלה וניהול בהצטינות,עבדתי 7 שנים כפקיד בבנק וכרגע אני מחפש עבודה ככלכלן. האם יש ביקוש בשוק לכלכלנים? האם קשה/קל למצוא עבודה בתחום הנ"ל? מה השכר?,אפשרויות התעסוקה? ראיתי שיש בשוק קורס כלכלן פרקטי האם כדאי ללמוד אותו או שזה חרטא(מסחטת כסף)? אודה על תשובה.

רפי היה נותן לי עצה טובה יותר יא זאלאמע

what is this are you dumb??? this is a mental forum baba what u need is a good french baket baba oh se se spred your legs open wide baba

היי מה שלומך הניני בחורה בת 29 שלמדתי מזכירות רפואית ועסקתי במגוון תחומים במכירות ,בטיפול ילדים במזכירות וכ"ו ואני מרגישה חסרת אונים אני נותנת מעצמי יותר מידי שאני מגיעה למקום עבודה מסורה ממש לעבודה ואני סמוכה ובטוחה שאני אוהבת עבודה תבוענית ואני מתקשה כרגע עם קבלת החלטות אם ללמוד לתואר או ללמוד מקצוע כמו מנהלת חשבונות ואת כול הבחירה זה בשל העובדה שאני נשואה בחנתי אפשריות עד כדי כך החלפתי מזה 9 שנים שאני משוחררת איזה 30 מקומות עבודה וזה מתייש ומייאש ואני לא יודעת ממי לבקש עזרה כי כרגע גם אם ארצה ללמוד אין לי עבודה אני מבינה שכול דבר נסיון ושיעור שאלמד להכיר את עצמי יותר טוב אבל בכול זאת מה אוכל לעשות בכדי להחליף עבודות כמו גרביים כי אני יודעת מה אני רוצה עבודה קבועה עם אנשים עבודה תבוענית את הלימודים הללו אני רוצה בשביל להגדיל את השכר וסיכוי למצא עבודה ועדין קשה לי שאני לא מוצאת באמת לא בשביל משהו אני באמת עובדת טובה וחרוצה ומה אוכל לעשןת בכדי למצוא מקום עבודה קבוע ניסתי אפילו עבודות זמניות בכדי שאוכל אולי משם להתקדם וזה לא זה אז מה עלי לעשות אין ברשותי כסף לאימון תני לי כמה רעינות לחשיבה פרקטית?

מה שקורה שכול הזמן אני מתחילה עבודה ובאמת בלי שום סיבה מפטרים אותי אם זה בגלל שאין להם זמן להכשיר אותי אז למה אתם מקבלים אותי בכלל או שסתם בלי סיבה לא מובן לי אני ראש גדול מסורה אמינה באמת עושה הכול מבלי שיגידו לי אז למה דווקא לא אני זאת שעוזבת מעזבים אותי אני אוהבת עבודה משרדית ועבודה תבוענית ומעניינת שיש לי מקום לעבוד עם הראש אלא מזכירה משפטית רפואית יש לי מוסר עבודה ואני בחורה חרוצה סובלנית שיודעת מה היא רוצה לא חנוית וכאלה

שלום אשמח לייעוץ כלשהו חוות דעת נוספת... אני לפניי שנתיים עברתי משבר בעקבות כשלון בלימודים.. בקיצור גילו לי הפרעה נפשית אישיותית ודיכאונית זה תמיד היה באופק בגלל כל מיני דברים שעברתי בחיים והתסכולים שפרקתי וכו.... בעיקרון אני נכה פיזית גם ואני מקבלת קצבת נכות( על רקע CP ובעית שמיעה)... עכשיו בעקבות דיבור עם הפסיכיאטרית שלי אנחנו חושבים לנסות לקבל 40 אחוז נפשי ואז לבקש סל שיקום ממשרד הבריאות להוסטל מתוגבר... אני פשוט יודעת שזה תהליך ארוך ולא בטוח בכלל או יודעת אם אקבל 40 אחוז נפשי כי המקרה שלי נחשב "קל" יחסית לאחרים... אני לא יודעת אם לנסות להתחיל בתהליך של קבלת אחוזי נכות נפשית...?? אני הייתי כבר בהוסטל של בעלי מוגבלויות פיזיות והיה קשה להיות שם כי גם לא ידעו איך להתמודד עם ההפרעה שלי, יש רעיון שאני אחזור לשם ואני אקבל פסיאטר או פסיכולוג ועוד שירותים שימומנו על ידי או על ידי ההורים (ההוסטל הזה מומן דרך הרווחה ויותר קל התהליך לחזור לשם יש שם מדריך חברתי לא מבריאות הנפש ויש שם הסעה לכל מקום עם רכב ההוסטל השאר זה מהכסף שלי)וזה יותר פשוט מאשר התהליך עם משרד הבריאות... אני פשוט מוטרדת מה לעשות בתקופה הזאת כי המצב בבית כבר בלתי נסבל ואמא שלי עוד מעט תתמוטט ועל מי יהיה לי להשען?... ואני לא מצליחה להתרכז בכלום...למרות ששוב ניסיתי לקחת כמה קורסים אקדמאיים אבל אין לי כוח לגשת למבחנים... בבקשה הגידי דעה או הכוונה הודה לך מאוד איילה

אני חושב שישנה אפשרות לעזור לך אבל רק אם את רוצה בזה, אני מכיר מספר אנשים שיכולים לסייע לך, צרי איתי קשר במייל הבא: [email protected] ואני מקווה תחזרי ללימודים אבל הכי חשוב. למדתי שהכל נמצא בראש וכמו שאת אמרת "בגלל משבר בלימודים". אני מאד מקווה לסייע לך ושתעברי את זה מהר, לדעתי ללכת לכל המקומות האלה כדי לשקם את עצמך יכול לא להטיב איתך [מבלי לפגוע בפסיכיטרים ופסיכולוגים שפה] למדתי שהתרופות והעזרה שמקבים מפסיכיאטר הוא זמני ולא רק זה, בעל נזק רב. הייתי שמח לנהל איתך את השיחה עם היית מפרטת יותר. בהצלחה :) [email protected]

שלום רב לפני כשנה אימי חלתה במחלת שרירים בשם פיברומיאלגיה. כטיפול ניתן לה הכדור סימבלטה שהוא אמנם כדור אנטי-דיכאוני אך בעל השפעה חיובית על הרפיית שרירים.לאחר חודש של נטילת הכדור קרה לנו דבר מזעזע : אימי איבדה את שפיותה. פסיכיאטר אבחן רגישות לכדור ואימי אוזנה חלקית באמצעות טיפול בהאלידול. כיום היא מאובחנת כחולת מאניה דיפרסיה וסובלת מהתקף דיפרסיה קשה. היא מטופלת תרופתית - אך ללא הטבה משמעותית. אנחנו המומים ומותשים וזקוקים לעזרה. כיוון שאימי סובלת מחרדות ואינה יכולה להישאר לבד לרגע - אנו מחפשים מסגרת/ארגון/עמותה/גוף פרטי שיוכל לסייע לנו, מישהו שיוכל להיות איתה כשעתיים ביום ולאפשר לבני-הבית לצאת לסידורים ולחדש כוחות. פיזית היא מתפקדת לחלוטין, אך נפשית היא שבר כלי. הסיוע צריך להיות בתעסוקה, ליווי וחברות. האם תוכלו להמליץ או להפנות לגוף שכזה או למישהו שעוסק בכך? זה צריך להיות אדם שמגיע אלינו הביתה. תודה רבה טינה

אני בת 41 נשואה אמא לשלוש בנות מקסימות הבעיה היא שאני לא מסוגלת יותר לחיות עם העובדה שבעלי פגע בי אומנם חיי הנישואים שלנו לא דבש אבל למרות הכל בטחתי בו בעיניים עצומות אבל הוא עשה דברים שפגעו בי כל כך ומה שהכי כואב הוא שהוא חושב שהוא צודק הכאב שבפנים כל כך עצום שהגעתי למסקנה שאם את לא יכולה לבטוח באדם שישן לצידך במשך עשרים שנה אז מה הטעם בכלל בחיים האלה כל יום שעובר אני פשוט מייחלת לעצמי למות פשוט למצוא את הדרך החוצה למקום שאהיה בו שלווה ללא כעסים וללא. כל כאב פשוט אן לי יותר כח

אמי פשוט לא יודעת כמה זמן אני יחזיק מעמד אני אומנם כותבת לך בפורום אבל לא נראה לי שישנו פיתרון לכאב כל כך עמוק

אל תוותרי על החיים בגלל רשעותו של מישהו אחר, אפילו אם זה בעלך. עוד יכול להיות לך נהדר, ויכולים לקרות לך דברים נפלאים. כרגע את צריכה עזרה ראשונה נפשית, שתעזור לך לצאת מהדכאון. לי עזרה מישהי נהדרת בשם טל אור. היא ממש מצויינת, ואני ממליצה עליה בחום. הטיפול אצלה קצר אך יסודי ועמוק. את יכולה לפנות אליה ב 0547223712 אשמח אם תכתבי אחרי שהיית אצלה, ותספרי על מצבך החדש. מאד ישמח אותי לדעת שעזרתי ע"י המלצתי. בבקשה תשמרי על עצמך.

אני בהוסטל, וכל הזמן אני בסערות רגשיות ומידי פעם נלקח למיון. הם 'מאיימים' בעדינות שיסלקו אותי ''אי אפשר להתנהל איתך ככה''. האם יש להם זכות כזו? מה אני אמור לעשות במצב כזה? ב.מנהל ההוסטל אומר לי "אתה צריך לקחת אחריות". איך אקח??

ראשית, מה פירוש "אם אתה רוצה להיות בהוסטל" זה הענין, שאין לי מקום אחר. אבל אם אני כל חודש בסערה הם יעיפו אותי. שנית, מה אני יכול לעשות? ניסיתי ללכת לטיפול פסיכולוגי ואחרי חודשיים וחצי שוב נשברתי. המנהל הוסטל אומר לי "אני לא מבין התנהגות כזו" אמרתי לו זה בדיוק הפרע' גבולית. "אז תקח אחריות". מאיפה אני אקח אותה? אולי תתני לי כיוון

שלום לך אני חושקת מאוד בדודתי מצד אבי(אחות של אבי) האם זה גילוי עריות מבקשת תשובה הכי דחוף שאפשר

תני דרור למחשבות. חשוב להבדיל בין מחשבות ויצרים טבעיים לבין מעשים. כולנו פעם חשבנו: "בא לי להרוג אותו" אבל רובנו לא רוצחים. מזל. לגבי מעשים זה כבר מסובך ולא משנה ההגדרה. יש מקרים כאלה שהסתיימו בשלום אבל זה מסובך ותהיי מוכנה לשאת בתוצאות.