ילד תלותי

שלום רב, יש לנו שני בנים בן 7 ובן 1.8. ההריון שלי הקטן היה הריון מאוד קשה, סחבתי עד 41 עם סכרת הריונית, עם הקאות עד היום לפני הלידה, בחרדות מתוצאות של פיגור שכלי חלילה, בבדיקות כל חודש וכשסוף סוף יצא בכיתי לא מאושר אלא מהקלה. בשבועיים הראשונים היה לי מאוד קשה לקבל אותו, הניתוח הקיסרי שעברתי הסתבך והייתי מאוד אומללה. היום אני מאוהבת בו מעל הראש, חמוד ומדהים אך הוא לא מתחבר אלי ומתקרב אלי רק אם בעלי לא נמצא בסביבה. הילד בוכה מהיום הראשון שהגיח לעולם, הוא הולך לאבא שלו וצורח אם צריך להוריד אותו לרצפה. הוא הגיע למצב שאם בעלי לא מרים אותו הוא נדבק לו לרגליים ופשוט מוריד לו את המכנסיים ולא נותן לו לזוז, ללכת לשירותים, רק לשבת על הספה איתו ושלא יזוז ממנו לרגע. הוא נמצא מגיל שנה וחודשיים במעון, הוא מאוד אוהב את הגננת, לא תמיד הוא שמח להיפרד ועושה הצגות אך לרוב הוא בסדר, אני מרגישה שהוא מאוד תלותי, אני משחקת איתו, מנשקת אותו והוא די מרוצה מכך רק למס' דקות. ברגע שבעלי חוזר הביתה הוא עוזב אותי לטובתו ושוב מתחילה ההצגה. הוא בועט, לוקח לבננו הגדול את החפצים שלו, את המשחקים שלו, רוצה שהכל יהיה שלו, הוא לא מדבר ולכן אני מרגישה שהוא מתוסכל שהוא לא יכול להסביר את עצמו, התייעצתי עם הגננת והיא יעצה לי שאם הוא בועט אז לקחת את כפות הרגליים ולמחוא כף, ובעצם להפוך כל אקט של אלימות למשחק מבלי להלחיץ אותו, אני יכולה לומר שביומיים האחרונים זה עובד, אבל הוא עדיין מאוד תלותי ואפילו אמרו לי שהוא לא מרגיש ביטחון בבית ובהריון הוא הרגיש שאני סובלת וזה נשאר אצלו בתת מודע....מה אפשר לעשות כדי לתת לו להרגיש שאני כן אוהבת אותו, שירגיש ביטחון איתי, שלא יבכה כל כך, שיהיה עצמאי..אנחנו זוג הורים שאהבה אצלנו זה אלף בית במשפחה. אנחנו מתחילים את הבוקר עם המון חיבוקים ונשיקות, עם המון אהבה ואומרים להם כמה אנחנו אוהבים אותם, כמה כיף לנו שהם הילדים שלנו, כמה אושר הם גורמים לנו...למרות ההריון הקשה, למרות ההתחלה הלא קלה, אני מתייחסת לשני ילדיי אותו דבר, אני מעניקה אותו דבר והכי מוזר הוא ששניהם מקנאים ביחס שאני נותנת להם, הגדול מקנא בקטן וההפך, אני מוצאת את עצמי מסבירה שאני אוהבת את שניהם באותה מידה והם לא מאמינים לי (בייחוד הגדול) אני מרגישה שאני באמצע, מפחדת לאכזב את שניהם ולא יודעת איך להתנהג. מצטערת אם בלבלתי אותכם, אני פשוט אובדת עצות, מה עושים? אנא התייחסו לכל דבר שכתבתי. תודה

מיכל כמה מוזר. הרגשתי כאילו את מתארת את סיפור חיי. גם לי יש שני ילדים (רק שאצלי ההפרש הוא קטן מאוד 13 חודשים) ההריון של הקטן לא היה רצוי. וכל ההריון ממש פחדתי מהלידה. לא הרגשתי מוכנה לילד חדש. (גם כמוך אני מאמינה שילד מרגיש שהוא לא רצוי גם ברחם) גם לי היתה לידה זועתית. לאנתנו לי את הילד עד כמעט 12 שעות לאחר הלידה. (בי"ח חולים ממשלתי בחול שלדעתי היה ברמת עולם שלישי ופחות) היינו בחופשה ואז פתאום "בא" ההריון הזה. כל זה גרם שלקח לי הרבה זמן להתקשר אליו. רק בגיל שישה חודשים התחתלתי "להתחמם" אליו.עד גיל שישה חודשים הוא לא הפסיק לבכות שעות במשך היום .. היום בגיל שנה וקצת אני אוהבת אותו מאוד. אבל הנזק כבר נעשה..גם אצלי הילדי מוכן להיות איתי רק אם אביו לא בסביבה. גם אצלי הוא תלותי מאוד. אבל גם מאוד פעלתן ואגריסיבי מאוד רגיש ומגיב לכל דבר בעוצמות רגשיות. אם בכי או שמחה או כעס הכל הוא חווה מאוד חזק. מאוד חסר סבלנות אבל גם אוהב הרבה תשומת לב וחום . אנחנו צוחקים בבית שאני בעינו ה"אבא" והאבא הוא בעינו האימא החמה והמגוננת. ולכן הוא לא יכול להתנתק מאביו פשוט הולך אחריו לכל מקום ורק רוצה להחזיק בו ולהרגיש אותו. גם לי עדיין יש את הקושי בן הגדול והקטן הבעיה אצלי שהגדול (פחות משנתים וחצי)עדין לא מבין כל מילה בשפה. וכמובן לא דברים יותר "מסובכים" כמו אימא אוהבת אותך ואת אורי אותו דבר. כשאני מחבקת אחד אני רואה את השני מסתכל עלי במבט שאלה קנאה אולי כאב? כשאני משחקת אם האחד אני מרגישה שהשני מרגיש מוזנח. בעיקר הגדול שהוא ילד טוב ושקט שכמעט קל לשכח ממנו כשהוא יושב בפינה ומשחק לבד. במיוחד שיש ילד קטן יותר מאוד אנרגטי שכל היום צועק ומילל ופעלתן ורעשן ובקיצר לוקח את כל תשומת הלב אליו. אני מנסה לפצות את הגדול בכל דרך אפשרית אבל עדיין מרגישה שהחיים עשו פה עוול גדול כי הגדול עדיין תינוק בעצו ועדיין צריך את תשומת ליבי . (לקח לי זמן "לסלוח" לקטן על מה שנגרם לאחיו הקטן "בגללו") קיצר קונפליקט לא פשוט. שאני מתמודדת איתו מדי יום ביומו. אשמח מאוד לשמוע את דעת המומחים בנושא

אנא ממכם, אני עדיין בדילמה, תודה לנעמה שהגבת, אבל הייתי רוצה למצא לכך פיתרון. תודה

מיכל שלום, על פניו נשמע שאתם עושים את כל מה שניתו, צריך ונכון לעשות. ייתכן שלבנך משקעים מהלידה, ייתכן ובאופיו הוא תלותי יותר וייתכן שישנן סיבות משפחתיות סמויות מן העיין. האפשרויות שאני חושב עליהן: א) להמישך כרגיל ולקוות שככל שיתבגר יהיה פחות ופחות תלותי. או ב) לגשת לטיפול המיועד לתינוקות. בטיפול תוכלו לאבחן את הקשר של הילד עם כל אחד כם ולבדוק מה ניתן לעשות כדי להגביר את הבטחון שלו. זיו

אלא אם יש לו בעיה רפואית. מבחינתו, אבא היא האופציה היחידה כי אתם מאפשרים לו. רק תהליך רציני ומתמיד ישנה את רוע הגזירה. קל מאוד להיכנע לפיתוי של לרצות את הילד אבל בפועל אתם גורמים לו נזק. כן, שניכם. הפסיקו להיות ה"מאפשרים" והתחילו להיות ה"מנחים".