יללנות בלתי נסבלת

ביתי בת כמעט שלוש. ילדה שמחה בדרך כלל, יש לה אח תינוק בן חצי שנה. אחרי הלידה היתה תקופת הסתגלות לא קלה של מצב רוח רע, בכי משטויות וכעס על כל מה שאני עושה. עברנו את המשבר, הספקנו להיגמל מחיתולים והתחלנו גן חדש, שוב משבר. בינתיים הסתגלה כבר לגן החדש ומאד מרוצה בו (הגננת מדווחת שהילדה פורחת שם) אני רק עכשיו חזרתי לעבודה ובאה מטפלת לתינוק ושוב הגדולה במשבר. בכי ויללנות בלתי פוסקים. סרבנות לכל בקשה (למשל לוקח המון זמן עד שהיא באה להתלבש/הולכת לשרותים/יוצאת מהבית וכן הלאה) למרות שבעצם שגרת היום שלה כלל לא השתנתה מאז המטפלת (למרבה המזל התינוק הסתגל בקלי קלות). אני בכל אופן חושבת שזה קשור בגלל ששיא היללנות הוא בחזרה מהגן אחרי שאני לוקחת את התינוק אלי ומנסה להחליף שתי מילים עם המטפלת לגבי איך היה היום שלו. המטפלת מתיחסת מאד יפה גם לביתי הגדולה ואני מנסה במכוון גם לקרב ביניהן. זה הרקע, עכשיו פשוט משגעת אותי היללנות והסרבנות. אני לא יודעת איך להתמודד. ניסיתי התעלמות - מחריף את הבעיה (הרי המטרה היא להשיג את תשומת הלב שלי) ניסיתי הסחות דעת (להציע לשחק לתת תשומת לב,אפילו סתם להרגע מול הטלויזיה) זה לא עוזר וכשאני מתיחסת אליה היא בדיוק כועסת ואף בועטת בי שאתרחק. ניסיתי לכעוס עליה וזה עוזר רגע כאשר אני כבר ממש כועסת ושתי דקות אחר כך מתחיל שוב. ניסיתי פרסים (קטנים) על התנהגות טובה ולא רק שלא התנהגה יפה אלא שאחר כך שנאמר לה שחבל, ושלא תקבל את הפרס היה עוד התקף זעם. אני פשוט מיואשת. החשש שלי הוא שהילדה תהפוך להיות נורא מפונקת ושאני לא משתלטת על זה אבל יד יותר קשה לא מניבה תוצאות. ברור לי שהכי טוב אם יכולתי לבלות יותר זמן רק איתה אבל זה לא מתאפשר כי אני עם שני הילדים לבד והתינוק צריך תשומת לב. ועכשיו כשאני עובדת אני מתגעגעת גם אליו. כשהוא מעסיק את עצמו ואני מתפנה אליה אז היא כבר באמצע סצינת זעם. פעמים בשבוע אני הולכת רק איתה לחוג ועוד פעם שהיא נפגשת עם חברות. שאר הזמן צריך להסתדר יחד. אשמח לכל עיצה על התמודדות עם היללנות הבלתי פוסקת..

ערב טוב, אני מתנצלת מראש אם לא כ"כ תאהבי את התשובה שלי (או לפחות חלקים ממנה).. : ). אני רוצה להתייחס לכמה נושאים שעלו בהודעה : א. הילדה עברה המון המון שינויים בחצי שנה - אח חדש,גמילה,גן חדש,מטפלת חדשה. גם עבור ילדים גדולים יותר זה לא קל וזה קצת יותר מדי,על אחת כמה וכמה עבור ילדה כ"כ קטנה. הילדה שלך מגיבה באפן מאד נורמלי יחסית לכמות השינויים. ב. לגבי זה שלא מתאפשר לך לבלות רק איתה לבד - כל הורה קובע לעצמו את סדר העדיפויות שלו,את מה שחשוב לו וכו'. אני לא בטוחה שכרגע מה שחשוב יותר לילדה זה חוג פעמיים בשבוע מאשר עוד שעתיים בשבוע לבד עם אמא. כמובן,שאת זו שתחליטי מה יותר חשוב ממה,אבל אין שום הכרח שילדה בת כמעט שלוש תלך לחוג. אם החוג לא בא על חשבון דבר אחר,והילדה נהנית,נהדר. השאלה היא אם הזמן הזה היה יכול להיות מוקדש למשהו אחר האם המשהו האחר הזה לא היה עונה על יותר צרכים רגשיים שיש כרגע לילדה מאשר שעונה החוג. ג. ברב המקרים ילד לא מיילל "סתם",כי זה נחמד לו.הילדה מנסה בצורה הכי טובה שהיא יודעת לשדר לך שמשהו לא ממש עובד כמו שצריך/שמשהו קשה/שלא הכי טוב לה כרגע...היא לא יודעת בגילה לבא ולהגיד - אמא,אני מרגישה תסכול/חוסר אונים/לחץ... כמובן שמכאן אני לא יכולה לגמרי לדעת מה קשה לה,אני יכולה להעלות השערה בתקווה שזה "יקלע" - יתכן שקצת עמוס לה,שיש לה קצת יותר מדי אקשן.ילדים לא רק שלא זקוקים להרבה אקשן,להרבה שינויים,לתזזיתיות,זה אפילו מקשה עליהם. כרגע ההמלצה הכי טובה שאני יכולה לתת היא - להרגיע. להנהיג שגרה "משעממת". יתכן שהיא עברה את "מכסת השינויים " שהיא מסוגלת לה. וחשוב שבתוך השגרה המשעממת תהיה הקשבה ואמפטיה ושהילדה תרגיש שמבינים אותה,שבאים לקראתה,שיש לה שליטה מסויימת על החיים (כשיש אוירה של אקשן,כשיש הרבה שינויים,הילד מרגיש שהוא לא שולט בחיים שלו וזה עלול לעורר חרדה ),שמקבלים אותה גם כשהיא "קצת נודניק". בהצלחה, מור

למור שלום כבר קראתי בפורום אחר שעלי לשים יותר דגש באמת על המצוקה של הילדה. אני אינני מתעלמת מהעומס הגדול עליה ולכן גם תיארתי בהרחבה את כל המשברים שחוותה לאחרונה. הענין הוא שמרוב הזדהות עם המשברים שלה אני ובעלי כל הזמן מגוננים עליה וכמו שאמרתי, מרגע שנכנסה הביתה אני מתעלמת מהתינוק ומתיחסת רק אליה. כמובן שעכשיו כשחזרתי לעבודה אני מתגעגעת גם אליו ומתקשה להתרחק ממנו. גם הקפדתי לא לגלות גילויי אהבה לתינוק ליד ביתי (כמעט ואינני מנשקת אותו לידה) אך עכשיו כשאינני רואה אותו כל היום אינני יכולה להתאפק... לגבי החוגים - זהו לדעתי זמן איכות שלנו יחד. אלה חוגים בהם משתתפים גם ההורים ואני רוקדות יחד או עושות פעילות תנועה יחד (הקפדתי לבחור כאלה בהם ההפעלה משותפת ואנו ממשיכים אותם משנה שעברה) אני לא חושבת כלל שיש הכרח להשתתף בחוג בגיל זה אך זהו הזמן היחיד שבו ביתי מתרפקת שוב אלי ושבו אני מוקדשת כולי רק לה. מנסיוני יותר קל לגייס את הסביבה (בעלי / אימי) לשמור על התינוק כשיש חוג מאשר ל"סתם זמן איכות" שאז תמיד זה מתמסמס. לגבי חברות - היא מבקשת ואני מגבילה לפעם בשבוע. בכל מקרה אני תמיד נוכחת. כמו שאמרתי, זה הטוב ביותר שניתן לעשות כרגע. היללות הבלתי פוסקות אולי מעידות על מצוקה אבל אין ביכלתי לשנות את המצב. האח כבר נולד ואי אפשר להחזיר ואני אוהבת גם אותו ואי אפשר להסתיר ואם כל נסיון לזמן איכות נגמר באינסוף טרוניות ומאבקי כח הרי שמצב הרוח של כולם מתקלקל. אפשר להבין שקשה לה אבל קיויתי למצא עיצה על איך להוציא אותה מזה. לפי התשובות שכיבלתי אני מבינה שעלי להרכין את הראש ולחכות עד יעבור הזעם.