דרכי התמודדות עם התפרצויות זעם אלימות אצל ילד בן 6

שלום רב, בני בן השש עובר לכל הדעות תקופה קשה: שינויים תקופים ובלתי נעימים במערכת המשפחתית (ב"גזרת" האחים - שני אחים גדולים, בני טיפש-עשרה- ילדי שבת), התמודדות עם 2 מקרי מוות במשפחה בשנה החולפת (תחילה נפטרה חיית מחמד, וכעבור חצי שנה - סבתא רבא), וכעת גם כניסה לבית-הספר... עד תחילתה של שנת הלימודים התמודד עם הקשיים די יפה, דיבר ושיתף ברגשות שלו (מאוד וורבלי) ,דיברנו יחד על כך שכשמישהו קרוב ואהוב מת זה מאוד עצוב לנו, וחיפשנו יחד דרכים להתנחם.במהלך כל התקופה הילד המשיך בשגרת יומו, בקשרי החברות ובעיסוקיו. ככלל ילד שליו, בעל שמחת חיים וחוש הומור, מקסים, סקרן, אינטליגנטי ומאוד רגיש לסביבתו (מאוד אמפטי לכאב אצל האחר), מחפש מושא "טיפולי" (מבקש כלב, חתול, אריה מחמד, אח צעיר - או משהו) ומגדיר את עצמו "יש בי אהבה" :) לקראת תחילתה של שנת הלימודים פיתח וביטא ציפיות מאוד גבוהות מבית הספר, הלך לשם עם מוטיבציה מאוד גבוהה ובהתרגשות עצומה, ככל הנראה ציפה "לכבוש" את עולם הקריאה והכתיבה ב"יום אחד", וכעת ציפיותיו התבדו. מורתו, לאחר שבוע משותף ראשון העידה עליו כבוגר מאוד לגילו ולמדן, מה שמצביע על התנהלתו התקינה בכיתה, יחד עם זאת ניכרת עליו רמה הולכת וגוברת של תסכול, מתלונן על "שעמום בכיתה", לאחרונה התפתחה ומחריפה החרדה (פתאום אחרי 6 שנים שלוות ונטולות דאגות הופיע "פחד מגנבים" החוזר באופן כפייתי מדי ערב בשעת השכבה, ותופס נתח נכבד בעימותי הערב), התקפי רוגז ובכי פתאומיים ("באמצע יום בהיר"), הגולשים לעיתים להתקפות זעם אלימות (מתחיל להרביץ לנו, לנסות לנשוך, לצרוח, לקלל).לצערי, הנסיון להיות איתו תקיפים ולהבהיר לו ש"אצלנו לא מרביצים" ממש לא משיג את המטרה, בעודנו מדברים ב"קול תקיף ורגוע" הוא ממשיך להנחית מהלומות כבדות, וסשנים כאלה יכולים להמשך עד חצי שעה, עד שהגל רוגע מעצמו.ארועים כאלה מופיעים כעת לראשונה בחייו, אחרי שהוא נרגע ו"יש עם מי לדבר" אנחנו מבהירים לו שהתנהגות כזאת היא בלתי ראויה, ומבהירים לו איך הוא כן יכול לפרוק כעס (להרביץ לכרית במקום לאמא/אבא, או לשק אגרוף בחדרו) אך באותם רגעים של "קריזה" אין שום דרך לעצור בעדו, פרט להחזקה, ואז הוא צורח "בזעקות שבר". בסך הכל במהלך היום מתפקד בסדר, ישנה ירידה מסוימת בתאבון, אבל לא דרמתית. אנחנו מבהירים לו עד כמה חשוב שהוא יאכל וישתה בזמן והוא די משתף פעולה. הנסיגה ההתנהגותית לרוב מתרחשת כשהוא עייף, רעב או לאחר ישיבה במבנה לא ממוזג. המעברים ממצב זה לאחר (שובע/רעב, ערנות/עייפות) הם מוקצנים ומוחצנים. מאחר שלא ניתן לבטל באופן ניכר את השפעות הארועים בסביבתנו על הילד, אני מחפשת דרך לתמוך בילד על-מנת לנסות ולמתן את השפעות הסטרס, וגם להתמודד טוב יותר עם הסמפטומים הקשים. אודה לך על המלצות לטיפול בבעיה, . תודה מראש.

צהריים טובים, עוד לפני שאנחנו קופצים למסקנות ול"מה עושים",חשוב לי לברר נק' מסויימת. קראתי את ההודעה 3 פעמים ואני מרגישה איזשהו פער. את כותבת בתחילת ההודעה ובסופה על תקופה,על סטרס וכשאני בודקת את הארועים שאת מזכירה אני לא מוצאת (ויתכן כמובן שזה נובע מכך שלא הבנתי דבר מה) משהו קשה באפן קיצוני (דרך אגב לא ציינת מתי נפטרה הסבתא רבא,עד כמה היה קרוב הקשר בינהם ). בואי נסי להסביר לי קצת יותר את העניין ואשמח להמשיך. מחכה, מור

שלום מור, מאוד מודה לך על התיחסות. אכן לא ממש פירטטי את גורמי הסטרס - אנחנו משפחה מורכבת, לילד שני אחים גדולים המגיעים הביתה לסירוגין פעם בשבועיים (בסופ"ש אחד מגיע האח הגדול, ובסופ"ש הבא - האחות האמצעית, וחוזר חלילה) , עם שניהם קשר משמעותי ועמוק, ונראה כי הם חסרים לו במהלך השבוע. האח הגדול (מנישואים קודמים של בעלי) הוא מתבגר "קשוח", אשר לעיתים מפגין את מורת רוחו מכך ש"הקטן" גד?ל, והופך ממישהו "חמוד ולא מזיק" שלא תופס את "מרחב התהילה" (הגדול מחונן) ל"מתחרה פוטנציאלי". מערכת היחסים ביניהם חווה תנודות, כשהגדול מקשיח את עצמו בכל פעם כשהקטן מפגין הישג כלשהו "מעל למותר" מבחינת האח הגדול. הקטן מבחינתו מעריץ את אחיו הגדול, מתגאה בו, אך לא "מזדנב" אחריו - הולך בדרכו שלו. האחות האמצעית חולה במחלה כרונית קשה, שמשבשת את התפקוד הקוגנטיבי והרגשי שלה. היא לומדת במוסד תומך ומגיעה לסופ"שים בבית. היא חיה בהרגשה של פליטות, וכשהיא חוזרת הביתה היא "תובעת" את "המקום" שלה שבתחושתה נתפס ע"י הקטן. היא רוצה להשאר הקטנה והמפונקת, בהגיעה הביתה היא מושכת אליה "אש" - כל הבית חג סביבה, סביב הטיפול בה, סביב הגחמות שלה ולמעשה היא "תובעת" לדחוק אותו הצידה. הוא מצידו "מפנה את המקום", הולך לעיסוקיו שלו, אבל היא רוצה גם את השומת הלב שלו, ולרוב היא ממשיכה אחריו להפריע לו. הוא אוהב אותה, מרגיש שהיא "החוליה החלשה" - מגונן עליה כשאנחנו כועסים, "זורם" איתה, לא נכנס איתה לויכוחים, אבל עמדתה "הלוחמנית" מכבידה עליו, לנו הוא אומר שהיא מעצבנת, ולמעשה כועס עלינו על כל מה שהיא מעוללת לו. כך שלערכתי "הקרוסלה" המשפחתית הזאת היא הגורם מס' אחד לתשתית הסטרס איתה הוא מגיע לפגוש את עולם בית הספר, שהוא עצמו גורם לחץ לא קטן. נושא המוות מעסיק אותו ברקע כל הזמן, מאז מות הכלבה האהובה לפני שנה. הסבתא נפטרה לפני חצי שנה, הוא היה הנין האחרון שלה, והיה ביניהם קשר מיוחד. היא מאוד אהבה אותו, רצתה לדעת עליו הכל, הפצירה בנו שנביא אותו לביקורים לעיתים תקופות. הוא ידע שהיא חולה, דיברנו איתו על כך שהיא "מאוד מבוגרת וחולה", כדי שנושא המוות לא יבוא "בהפתעה גמורה" אלא כסיום של תהליך. היא גססה תקופה ארוכה, ולמעשה בכל התקופה הזאת הוא כבר לא פגש בה (בערך שלושה חודשים), ולילה לפני שהיא נפטרה הוא אמר לי לפני שהלך לישון שהוא מרגיש שהיא מתה. בבוקר מצאו אותה ללא רוח חיים. לפני תחילת הלימודים הוא קיבל במתנה יומן ביה"ס והוא שאל למה צריך אותו. הסברתי לו שאנחנו משתמשים ביומן כדי לרשום בו דברים חשובים שאנחנו רוצים לזכור אתם. ואז, "out of the blue", הוא ביקש לרשום לו ביומן את תאריך יום ההולדת של הסבתא, "כי הוא לא רוצה לשכוח אותה", ורוצה ביום הזה לעלות לקברה ולהניח פרחים. זהו הרקע בקיצור נמרץ. אשמח לעצתך.