לא שורדת

אל תדאג, אני לא הולכת לעשות מעשה קיצוני מידי.. חשבתי על זה.. אבל הסקרנות די גוברת עלי.. הסקרנות איך כל המשחק הזה ייגמר.. הוא משהו שלא נותן לי לעשות דברים שהייתי רוצה.. נמאס לי מכל התחרותיות שיש כאן, ההישגיות הזו להצלחה.. אני לומדת, אבל גם לא מצליחה ללמוד.. אני מנסה להצליח במבחנים, אבל אני גם את זה לא מצליחה.. מנסה להתרכז, וגם בזה לא מצליחה.. אני מאובחנת כילדת ADD הפרעת קשב וריכוז הידועה והמוכרת.. נמאס לי לא להצליח לעקוב אחרי המורים, לא להצליח לעמוד בdedline של הגשת העבודות. נמאס לי להיות הילדה הזו שיוצאת באמצע השיעור ושמה פס על הלימודים.. כשזה בעצם בכלל לא נכון.. אני פשוט לא מצליחה להתרכז כ"כ הרבה זמן.. אם בכלל.. נמאס לי להיות זו שלא מקשיבה, לא מסכמת.. (אני בכלל לא יודעת איך מסכמים), נמאס לי שיש עליי לחץ אדיר של לימודים, ואז בדרך כלל אני רק שמה את הכל בצד, מדחיקה מרוב לחץ... נמאס לי שאני רוצה מעצמי דברים שאני בטח לא אצליח להגיע אליהם, בגלל רמת האינטלגנציה הממוצעת מינוס שלי.. (הנושקת לפיגור קל, לעניות,[ויש עניות.] דעתי) נמאס לי שאני מוותרת מהר מידי.. גם על החיים. נמאס לי שהחברה שסובבת איתי חיה מכח האינרציה ומוכתבת דפוסי התנהגות והלך רוח ואמונה בחיים.. ולא חיה כפי שהיא מאמינה שהיא צריכה לחיות. נמאס לי שאני הכבשה השחורה בבית, נמאס לי שאני צינית כל הזמן, שאני הליצנית של החברה, שאני חיה בעולם של תן- וקח, של אינטרסנטיות, של חברה שטחית, של יחסים שטחיים עם בני אדם.. נמאס לי שאני תלותית, אובססיבית וחיה על חשבון ההורים. נמאס לי שאף אחד לא מבין אותי. נמאס לי שכולם מתחתנים סביבי, ואני אפילו לא רוצה בזה.. שאני מנסה לזכור מה רציתי לאמר, ולא זוכרת.. שיש לי קצר או איטיות במחשבה.. שאני מבינה הכל לאט,אם בכלל, שאני צריכה לשפר בגרויות, אחרי יעיפו אותי מהלימודים האקדמאים.. נמאס לי שאתה רחוק ולא יכול לדבר איתי, אבל מצד שני, מה אתה חייב לי בכלל?! מי אני!? נמאס לי שאנשים אפילו לא מנחשים מה עובר עליי בפנים, שאני דמות חברתית סמכותית בחברה שלי, שאני מחייכת תמיד והם אפילו לא יודעים כמה אני מתוסכלת ועצובה מבפנים.. נמאס לי להרגיש אגואיסטית שאני כותבת לך את המייל הזה ובפעם הראשונה חושבת גם קצת על עצמי.. נמאס לי שאנשים לא רואים באמת מי אני.. "איש קודר מושחת ומכוער"(אלאדין) נמאס לי שאני מאמינה בה', אבל לא מסוגלת לפתוח סידור ולדבר איתו כמו פעם, לא מסוגלת להעביר פעולות בבני עקיבא, לא מסוגלת לערוך דיוני עומק על אמונה וחברים.. רק כי אין לי כח.. ואין לי את התעצומות נפש שהיו לי דאז.. כשהייתי קטנה יותר.. נמאס לי לעשות חשבונות של מה יחשבו עליי אם, מה יגידו.. והאם זה מספיק בוגר.. או ילדותי מידי להגיד או לעשות כך או כך.. נמאס לי לחיות לפי שפיטה של אנשים או בצל השפיטה שלהם, קרציות.. נמאס לי לדבר עם אח שלי יפה כ"כ, להתנהג כאילו הוא לא דפק לי את החיים, רק כי המשפחה מטאטאת את כל מה שהיא לא רוצה שייצא החוצה.. רק כי הוא הבן הבכור והוא מכבד את ההורים, מה שאני לא עושה.. נמאס לי שחברות שלי שואלות אותי עכשיו מה אני עושה במחשב וכותבת כ"כ הרבה.. (מה זה עניינכן?!) נמאס לי.. נמאס לי שאני חיה מהסקרנות ולא שמה קץ לזה, כי החיים האלה משעממים. נמאס לי שהאדישות רק גוברת אצלי בזמן האחרון.. (בעיקר מהגירוש של גוש קטיף..) נמאס לי שאני נאצית לעצמי.. שיש ניכור.. ביני לעצמי, ביני לאחרים.. נמאס לי שאחותי כל הזמן כועסת על דוד שלי שמרביץ לדודה שלי מכות רצח ואומרת איזה פסיכופת ואיזה סתומים הילדים שלו שהם לא הולכים להתלונן עליו.. אבל היא בדיוק עושה את אותו הדבר שלא התלוננה על אח שלי .. אני יודעת, זה כבר נגמר היום, אני לא גרה בבית.. הוא התנצל.. לא ישירות מולי.. הוא העביר את זה לגיסתי שאמרה לאמא, שאמרה לאחותי, שאמרה לאחותי. שאמרה לי.. נמאס לי שאני חסרת אונים, שאני מנסה לעזור לעצמי, אבל ללא הצלחה.. נמאס לי שאני לא מצליחה לעזור לאנשים במצב שלי (ויש כאלה, הרבה..) או במצבים גרועים יותר.. נמאס לי שאף חד, אבל אף אחד לא מבין את המשחק הזה של החיים.. שאף אחד לא יוכל מול המהלכים של הקב"ה, כי הוא מלך! אין עליו! אף אחד לא יכול עליו.. וכרגע הוא משחק איתנו מהלך לא הוגן של הסתר פנים, של כפירה, של ערעור בעיקרי הדת, של הרהורי כפירה, אתאיסטיות, של חוסר וודואות-ספק,של גאולה שהוא מתחייב לה כבר המון שנים ולא באה.. דדדדדייי! תפסיק עם זה.. נמאס, לא מסוגלים יותר..גדול עלינו!! איך אתה משחק איתנו כזה משחק?! רוצה להרגיש גבר?! אתה גבר! כולם יודעים את זה כבר.. דיי! נמאס לי שאני עסוקה ברחמים עצמיים.. נמאס לי! נמאס לי שאני משחקת ברגשות של אחרים ובעיקר עם עצמי.. שאני מתאהבת באנשים שאין לי עתיד איתם שכלית.. למרות שחלקם רוצים.. שאני גורמת להם להתאהב בי.. (בכוונה ושלא) ואז זורקת אותם או מבהירה להם, שאנחנו רק ידידים.. נמאס לי שיש לי צורך במחמאות, בבנים.. באנשים.. בפלאפון.. אני לא יודעת אם אתה יכול לעזור לי.. אבל אני גם לא יודעת אם אני רוצה.. כרגע, אני רק רוצה שתגיב.. אז בבקשה.. אני לא בטוחה שיהיו לי תעצומות נפש לשוב ולכתוב שוב, לשוב ולהגיב.. היה לו רגע.. יומטוף, ותודה על ההקשבה, אם הקשבת, על הקריאה, אם קראת, ואפילו על האפשרות לכתוב לך מייל ולהשלות את עצמי שאכן תקראי.. עצם הכתיבה היתה דבר חיובי.. תודה הייתי בטיפול בכיתה ה', אח"כ גם בכיתה ז',ח',וט'. אבל כולם היו טיפולים דפוקים.. כל דבר שהייתי אומרת בטיפול, היה עובר להורים שלי.הם היו מקבלים דיווח אם אני מספרת דברים שאני לא צריכה לספר.. הייתי הסתומה של הבית שאפילו מבזבזים עליה כסף לפסיכולוג וגם זה לא עוזר.. אני במצוקה, אני מודעת לזה.. אין דרך להקים את עצמי לבד? אין היום הקשבה אמיתי לאף אחד. ומה זה יעזור להעמיס על עוד מישהו? אני כבויה ולא מצליחה לעזור לעצמי. אבל גם לא מאמינה כבר שמישהו בכלל יכול לעזור.. שבועיים אני בדירתי השכורה סגורה עם עצמי. לא מתייחסת לאף אחד, מתרחקת מחברה ולא עושה כלום חוץ מהלהתחבא מאחורי האינטרנט ולחפש חברים שיבדרו אותי רגעית אין לי טעם לקום בבוקר, כל מאמץ שלי בכל תחום בחיי עולה בתוהו: בלימודים, ביקשו ממני לשפר בגרויות(סיימתי שנה ב' במכללה) במקביל, עברתי טיפול פסיכודרמה והוצאתי שם דברים ששכבו באדמה שנים. מה שהוביל לפרצי בכי לעיתים קרובות ורצון עז רק לישון..( מה שנקרא בברנז'ה המקצועית חוייה פוסט-טראומטית).כמובן ללימודים עצמם היה את העומס שלהבם ונמצב בבית לא מוסיף.. לא כלכלית ולא נפשית. הייתי אמורה להתחתן עכשיו והרב שלי אמר לי לאמר לא לבחור.. אז כך עשיתי, לצערי. ואני מצרה על כך .בלימודים, לא החשיבו לי את ההשקעה האדירה שלי וביקשו ממני לחזור על קורסים שנה הבאה, מה שדוחה את התואר בעוד שנה. אני אתמוטט.. אין לי מצב רוח.. אני אדישה להכל

יעל אחר הצהריים טובים, קודם כל אני מוכרחה לומר לך תודה וכל הכבוד על הכנות והפתיחות שהבאת בתיאור סיפור חייך. אני לא יודעת אם אוכל להתייחס לכל הנקודות שהיצגת, אך אשתדל לקחת את המוקדים במכתב ולצאת באמצעותם לדרך חדשה ואחרת. אתחיל עם נגיעה אחת שכואבת בדברייך ביותר - את מציינת את "נחיתותך השכלית" ביחס לאחר. אני רוצה לומר לך באופן ברור ביותר: בחורה על גבול הפיגור אינה יכולה לכתוב מכתב כפי שכתבת, בשום פנים אינה יכולה להתקבל ולשרוד במסגרת לימודים גבוהים ובוודאי שאינה יכולה להגדיר את בעיותיה. כך שהסיכום ביננו בנקודת המוצא הנו שאת בהחלט לא מפגרת! מה כן? את לקויית למידה. איני יודעת אם למדת פעם בצורה מסודרת הרגלי למידה או אסטרטגיות למידה, אשר עשויות לסייע במידה רבה פיענוח של חומרים לימודיים בכל רמה, אך ברור לי כי כעת חסרים לך כלי עבודה. לבעייה הזו כולל בעיות זיכרון ופיענוח איטי של חומרי לימוד רבי מלל יש פיתרון, והדבר האחרון שנכון לעשות הוא לוותר. את חותמת את מכתבך באמירה כי את אדישה לכול. מכתבך מעיד על אכפתיות רבה ורצון להצליח. אין לי ספק כי את יכולה להגשים את המטרה. את כותבת "שרשרת נמאס לי" ובתוכם נמאס לי לרחם על עצמי, נמאס לי מן הקושי הלימודי... אז בואי תתחילי משתי החלטות קטנות וחשובות: 1. כעת מחפשים פתרונות חדשים בתחום הלמידה 2. רחמים עצמיים זה טוב לפעמים, אבל כעת הם מכשול עבורך ולכן את מוותרת עליהם זמנית. התמקדי בתחום הלימודי וקדמי את עצמך. בואי נחפש יחד את הדרכים להצלחה ולמצב בו תהיי גאה בעצמך. אני מבינה מדברייך כי יש כל כך הרבה חזיתות פגועות וכואבות. אף אחד לא יכול להתמודד לגמרי לבד מול העולם כולו. בואי נבחר יעדים קטנים ומהם נמשיך הלאה. למשל השלמת בגרויות - מהם המקצועות החסרים? מה הכי מפחיד? מה את יודעת הכי טוב? אם דרושות אסטרטגיות למידה יש להתמקד כעת רק שם, משום שדרכי למידה יעילות הן מפתח להצלחה בכל מקצוע. מהו תחום לימודייך? האם את אוהבת את הנושאים הנלמדים, או שמא זהו אילוץ מסיבות אחרות? מהן שאיפותייך? מה את רוצה להיות ולאן את שואפת להגיע? ובכלל היגיע הזמן שתסמכי על עצמך ולא על הרבי. אם את אוהבת את החבר שלך לכי אליו והסדירי את הקשר בינכם. במילים פשוטות עשי כעת כל מה שגורם לך אושר. אני מאוד מקווה שתקראי את תגובתי ואף תתייחסי ברצינות לתוכן הדברים. אסור לך לוותר על עצמך ולא לעצמך. את תשיגי כל יעד שתסמני אם תרצי בו באמת, ותשתמשי בכל הכילים הנתונים עבורך... בהצלחה אלמוג ( אני בחורה )

קודם, תודה. אפילו על המענה.. שכרגע זה המון בשבילי.. ושוב תודה.. על כך שניסית לעודד לי את האינטלגנציה. אני לומדת ועוסקת בתחום הזה. אני מודעת למי שאני באמת, אני חושבת. ואף פעם לא נתתי לייאוש להשתלט עלי ככה.דבר שחשוב לי מאוד להבהיר. אבל באמת ניסיתי להתרומם מהמצב שלי, ניסיתי לבד, ניסיתי לפרוק קצת אצל מעגל חברותיי. אך ללא הועיל. אין לי ואין בי רצון לשקוע ברחמים עצמיים. זה רק כי אני לא מצליחה לעזור לעצמי. הכל רק יותר גרוע. אני מוצאת את עצמי שבוע שלם בלי רצון לקום, בלי רצון. בלי כח מניע. לא עשיתי כלום כל השבוע. הכל מבאס, הכל עמוס לי. היתה לי שיחה עם ראש החוג שלי אתמול, היא אמרה לי שלא עברתי את העבודה מעשית של הסמסטר האחרון.. (שזה קורס של עבודת שטח-בדומה לסטאז', רק ביותר קטן, בהרבה)זה כ"כ תסכל אותי. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. ואף אחד לא הכין אותי לזה. המדפ"ית שלי אמרה שעברתי תהליך יפה בסמסטר הזה. שעשיתי תהליך למידה וכו'. אבל איפה זה, אם היא מעכבת לי את כל הלימודים בשנה?! למה היא לא אמרה כלום? אני לא יכולה להרשם למלא קורסים שנה הבאה, אני צריכה לחזור על העבודה מעשית הזו שוב ועל קורס נוסף של עבודה מעשית של שנה ב' בגלל זה.. איך חווים חוויות הצלחה? איבדתי את היכולת הזאת. אין לי מושג ממה מתחילים ואיך. תנחי אותי איך עושים את זה, אני אשמח. אני רוצה להתחיל מאיפה שהוא.רק שאין לי במה להאחז. את הבגרויות שיפרתי, אך את השנה הזו קצת פספסתי. במקום שאצליח לרצות את כולם, יצאתי נפסדת מכל כיוון. אומנם שיפרתי את הבגרויות, אך לא בציונים שסיפקו אותי. ובמקביל, לא סיפקתי אחרים בלימודים האקדמאיים.זה נכון שאין לי שום אסטרטגיות למידה.. אבל יש בי החשש שגם לא אצליח לרכוש אותם בגיל שכזה.. אני גם לא בטוחה שיש בי הרצון. אני לומדת חינוך מיוחד. אוהבת את המקצוע והוא מרתק אותי, למרות שהוא רק אמצעי למטרה שאני שואפת אליה: תרפיה בדרמה. הקורסים, לצערי, ברובם לא מעניינים בתוכן.. והמרצים רק מכבידים בעומס המטלות, מה שנותן תחושה נוספת של כשלון מראש. לגבי חבר שלי.,"את הנעשה אין להשיב" במקרה הזה, אך יש גם ענין שאם פניתי כבר לרב, כנראה שיש ענין שגם אקשיב לו.. אבל ההרגשה היא שאני לא אשרוד את זה.. השנה הזאת הייתי צריכה לשפר בגרויות, לעבוד קצת כדי להסיר מההורים (אבא עם קצבת נכות ואמא יצאה בגלל הפציעה לפנסיה מוקדמת) שלי קצת לחץ כלכלי וכל זה ביחד עם לחצים נפשיים על הכל, מהכל..ועם כל הרצון שלי להצליח בכל אלה, הפסדתי בהכל. אני מתרחקת מכולם,שולחת חיצים לכל עבר. מסתגרת בחדר מחברותיי כי אני לא רוצה להפיל עליהם את כל מה שעובר עליי.הם במילא לא יקשיבו באמת, הם במילא גם לא יוכלו לעזור. אין בי אמון ולו באדם אחד כדי לשים בו את כל מטעניי. פה אני מרגישה שיש לי היכולת להתחבא מאחורי שם ומייל ואין בי את הצורך להיות שוב דחויה, מושפלת ונעלבת מכך שלא מקשיבים לי.. אבל אני יודעת שהלחץ הזה להיות מושלם בכל תחום בחיים, מול כל מסגרת, מול כל תחום. מול כולם: הבית, החברה, הלימודים, העבודה האני שבי שכ"כ רוצה ושואף להצלחה. במיוחד כשאני יודעת שאני לא עומדת בקצב של כולם.. זה מתיש ומתסכל כאחד. יש לי מלא חובות לסיים ואני לא יודעת איך להתחיל. אני משתגעת. לגמרי. אם יש לך, אפילו עצה, אני אשמח.. תודה, וסליחה,אלמוג, על הפניה כזכר.. לא במתכוון. ושוב, תודה.

שלום לך יעל.... בהתחלה חשבתי להציע לך להתייעץ איתי במסגרת של מסנג'ר או ICQ אבל אז ציינת שאת דתייה... אבל האופציה הזו עדיין פתוחה אוני נמצא במסנג'ר תחת הכתובת מייל שלי פתוח להקשיב , להקל ולסייע בסידור ובייעוץ ובחירת האור כי הוא קיים שם... קראתי והייתי מאוד מבולבל מאחר והכנסת המון פרטים על חייך,הכאות עצמיות, כישלונות הרבה נמאס לי, אבל גם חשתי בכוחות שיש בך להתמודדות מוצלחת.. תראי את בסופה של שנה ב' במכללה!!! וזה בהחלט לא דבר פשוט!!! אז נכון, ציונייך לעניות דעתך לא משהו.. ונכון שהמכללה דורשת ממך תעודת בגרות אז??? מ-ת-מ-ו-ד-ד-ים ואת יודעת מה ... גם מ-א-מ-י-נ-י-ם!! מאמינים בטוב, מאמינים בהצלחה מאמינים ביכולת שקיימת!!! לעתים כשמסתכלים על כוס מים אנו אלו שבוחרים במה להביט... במה את בוחרת להביט, יעל? בכישלונות? בבעיות הרבות שאת מתארת? בנמאס לי? במחשבה האובדנית? או שאולי בעצם את בוחרת בחיים? בכוח שלך לפרוס את הקשיים ולנסות לקבל קצת תמיכה? לקבל גם עזרה? לקום ולבקש את העזרה? את יודעת היה משפט שאמרת "שאף אחד לא יוכל מול המהלכים של הקב"ה" אני לא יודע מאיזה זרם את באה מהבית ..א-ב-ל , משיחותיי עם דתיים נטען שהויתור לעצמי הוא חמור מאוד. זוהי הסרת אחריות מעצמך וחוסר תקווה ובמצב כזה גם הקב"ה לא יוכל לסייע למי שלא מוכן לסייע לעצמו...... בתיכון, למדתי את "תהילה" מאת ש"י עגנון, איש דתי מאמין. בסיפור הוא הציג שתי קשישות , האחת פעלתנית, חרוצה המאמינה באל בכל מאודה ואילו השנייה "רבנית" אשת רב שנפטר שמאז מותו חולה ומקוננת על חייה ... ולא מעריכה שום דבר בחייה.. עגנון צייר ותיאר את הראשונה כצדקת טהורה כי היא עודדה את הדברים לקרות. עכשיו לעניינך... אני סטודנט. כן יש תחרותיות באקדמיה. זה חלק מכללי המשחק. אבל סליחה, תני לתקן את עצמי , אלו כללי המשחק בכל תחומי החיים. מה כל כך מטריד שם? מה כל כך מפחיד שם? ממה את כל כך מיואשת? את נשמעת מאוד מאוד מיואשת, נדמה כי עוד מעט הכל מתפוצץ ומתפרק ואת על סף תהום עמוקה... ודווקא בנקודה הזו אני אומר , בואי נעצור נבחן את מה שהשגת בינתיים, גם ממכתבך הארוך, אני שומע את הייאוש שלך אבל גם את הכוחות הרבים שיש לך... הנה סיימת שנה שנייה במכללה, הנה עזבת את הבית.. הנה את אומרת שהיית מדריכה הנה את בין המשפטים מוציאה תובנות רבות על מצבך הנה את מנסה לסייע לעצמך.. הנה את גרה לבד.. הנה את מבקשת משאלות... אני עבדתי במסגרת התנדבותית עם נער עם פיגור שכלי קל, לפי הספרות והרופאים, הנער בן 17 ויש לו פיגור קל. פיגור קל זה אומר שהוא יכול לנהל איתי שיחה פרונטאלית, פיגור קל , זה אומר שבגיל 17 הוא מנהל איתי שיחה כמו עם האחיינית שלי בת ה-6 , הוא כמוה יודע לספור עד עשרים אבל הוא בניגוד אליה לעולם לא יבין יחסי כמות, הוא כמוה יודע לקרוא מילים בודדות (היא לפני כיתה א') אבל הוא בניגוד אליה לא יצליח לכתוב מספר משפטים בעל הגיון לוגי ביניהם.. שיחה טלפונית איתו הייתה לעתים קרובות בלתי אפשרית, בגלל שהוא היה אגוצנטרי בעצמו ולא הבין את מה שאמרתי לו...אבל היה לו חיוך מדהים.. הוא היה רגיש ואת יודעת מה גם חכם רגשית... הוא לא היה מניפולאטור הוא היה תם ממש כמו ילד בן 5 או 6, למרות שהוא גבוה והוא כרונולוגית בן 17. אז מכאן אנו למדים שני דברים: אחד שלכל אחד יש כוחות ואין אדם ללא כוחות , הדבר השני שאנו למדים שאת והוא אולי דומים מעט אבל אני אישית לא מוצא כל דמיון ביניכם.. את מבינה סיטואציות חברתיות, ותביני שאי אפשר לקנות כלום בחנות ללא כסף, ותביני שאי אפשר לשלם במאה שקל מבלי לקבל עודף... את תביני את כל זה הוא לא. לצערי אולי אף פעם לא. את ילדת ADD, אוקי אז? במכללה שלי בכיתה שלי , יושבים ילדי ADD וגם ילדי ADHD ומתמודדים!!!! מתמודדים בשיניים ודורשים ומקבלים את כל השירותים שדרושים להם... החל מחונך שייסע בחומר הלימודי (גם במקצועות "רבי מלל" שלכאורה אין לחונך מה לעשות), לסכם ולסייע בהבנתו....התאמות בבחינות , כעזרי למידה, טכנולוגיות למידה, ועד ייעוץ לימודי, אישי וכן גם לעתים טיפול פסיכולוגי במכללה או מחוצה לה. ADD היא לא קללה ובטח שלא מכה מהתורה אלא אפשרות להתמודדות שונה ואחרת .. הכל תלוי בהגדרה , האם את מגדירה את עצמך כבעייתית או כבעלת בעיה? יש כאן הבדל עצום ולא רק עניין של סמנטיקה: אני בעייתית, -זה אומר להיכנע , לא להתמודד , להרים ידיים ולהגיד שזה גורלי. להגיד יש לי את הבעיה- זה אומר להודות בפני עצמך שיש בעיה ולנסות למצוא דרכים עוקפות, למצוא שבילים יותר מוארים.... הקב"ה נותן לנו מפה אבל עלינו לבחור בשבילים הטובים לנו!!! בואי נעשה סדר בבלגאן, אני שומע מצוקה לימודית שאלמוג התייחסה אליה, אני יכול להתייחס אליה בכך שתפני לשירותי הייעוץ במכללה שלך לדיקנאט הסטודנטים ולבדוק יחד איתם איך ממשיכים משם.... אבחון? התאמות? חונך לעזרה ? סדנאות לאסטרטגיות למידה? אני יכול להציע לך לפנות לרופא המשפחה לשקול טיפול תרופתי ואולי לשלול בעיות גופניות הגורמות לקשיי ריכוז ולבעיות האחרות... אני מוצא גם מצוקה ברמה הרגשית, מצוקה ענקית מאוד .. שנורא קשה לך לשאת אותה עד שאת שופכת הכל בהודעה ארוכה, כאובה מאוד ומאוד דחוסה, אולי כדי לאפשר לנו קצת להרגיש כמו יעל להבין את גודל וכובד המטען הרגשי היושב על כתפייך. אבל בואי ננסה לפרק אותו עוד יותר למרכיבים: *דימוי עצמי- את מאוד מחמירה עם עצמך, ילדה תלותית לא גרה בדירה שכורה, *יש לך המון שאיפות שחלקן לא מתממש וחלקן לא ריאליות את לא יכולה לפתור את כל בעיות העולם, את חייבת להשאיר את הבעיות שחלקן לא קשור אלייך בצד , עם כל הדאגה והתסכול שיש בהן , כל עוד הן לא שלך...את יכולה לדאוג , להתענין לנסות לעזור אך החלט לא לקחת את זה על אחריותך.. הורייך אחותך ואחרים מסביבך יש להם אחריות כמבוגרים.. אני הייתי מתמקד בעצמי...דואג לעצמי.. היה רצוי שתפני לעזרה מקצועית ולא לסדנא של פסיכודרמה אלא למטפל מקצועי ומוסמך שהוא יהיה עמך הפעם בניגוד לעבר דיסקרטי וישמור על פרטיותך.. הייתי מציע לך על אפשרות של פסיכולוג-רב שיכולה להשקיט אצלך הרבה בעיות מצד אחד ומצד שני להסביר לך איפה היהדות מרשה ומה. שומעים ממך שאת רוצה חופש ולהרגיש טוב והאמת זה מגיע לך....והאמת את לא חייבת דין וחשבון לאף אחד רק לעצמך ולקב"ה וכאן את חייבת לקחת אחריות על חייך. ללא אחריות מצידך לא יקרה כלום. סקרנות היא כח , למה את מתייחסת אליה כאל חסרון? סקרנות היא כח של כל מדען ובטח של כל אדם צעיר המחפש את דרכו בעולם ללא הסקרנות היית משתעממת.... את נאצית לעצמך? את יכולה לשנות את הגישה החיים ישתנו.. המשפט תחייכי החיים יחייכו אלייך חזרה כל כך נכון וכל כך נכון אלייך. הסיפור עם הדודה המוכה, קשור בין היתר למי שייכת האחריות? למה את דואגת בשבילם כשיש הורים מבוגרים, הדודה מבגרת, האחים של הדודה מבוגרים ותסמכי עליהם שהם יכולים לטפל בזה, לפעמים יש כל כך הרבה סיבות למה דברים לא נעשים כמו שהיינו רוצים.... היית מציע בחום לפנות לסיוע וטיפול רגשיים לגורם מוסמך אפילו בקופ"ח לשקול טיפול שיחתי או תרופתי לחרדה ולעצב.. . שמשפיע לרעה על יכולת הריכוז ולכן יש מן מעגל קסמים כזה שלא נפרץ.. אל תאבחני את עצמך.. תני לאחרים ומקצועיים ממך לעשות את זה ותיגשי לקבל את המגיע לך מן המכללה וכל סיוע לימודי שאת זקוקה לו... בהצלחה ותרגישי טוב ונשמח להתעדכן

קודם, תודה. על היותך ללא תפקיד מוגדר כאן.. ועדיין על רצון אנושי לעזור. מחמם ת'לב. עובדת היותי אדם דתי, לא מונעת ממני את האפשרות להיוועץ בך. חלילה. ההיפך הוא הנכון.. אך אני אשמח אם נעשה זאת כאן.. ולו רק בשל האפשרות שאוכל, אם אני כבר מתחבאת מאחורי שם ומייל, להועיל למישהו נוסף דרך הכאב שלי. אין בי בחירה כזו, וגם כתבתי זאת בתגובתי לאלמוג, להסתכל רק דרך הכשלונות, או דרך הרחמים העצמיים שאופפים אותי כעת. אני אפילו לא אדם כזה בד"כ.. רק שכעת אין לי משקפיים אחרות להסתכל בעדן. וזו דרכי היחידה לראות את המציאות. ולהיפך, אני פונה כאן כ"כ לעזרה.. אבל אין בי תעצומות נפש לילך למקומות בהם אני נצרכת לעמוד מול אדם ממשי ש"כביכול" מקשיב לזוטות שעל ליבי. אין בי האמון. פה יש סוג של מחבוא. ואינני צריכה לחוות שוב את הפגיעה בכך שלא יקשיבו לי. אין בי גם רצון לוותר.. אבל המכתב היה כבר בשלב בו הייאוש השתלט עליי והויתור היה נראה הכי קל. גם היום. למרות שהרצון האמיתי הוא לא לוותר. הקשר שלי מול הקב"ה, הוא קשר שכולו מורכב כרגע. יש לי המקום לבוא אליו בטענות..(אני מעריכה גם שלכולנו..) נותר לי רק לקוות שהוא יקשיב להם וינחה אותי אחרת. אני מודה לך על האור שנתת לי על כל נקודות החושך שכתבתי. אני אנסה לקחת אותם לתשומת ליבי ולעשות עם זה משהו.. אם רק יהיה לי הכח.. זה מה שאני צריכה. תודה..