בתוך בועה

כל היום אני עסוקה בלברוח. מוצאת עיסוקים שונים, משתדלת להיות בקרבת אנשים. וכשמגיע הרגע בו אני לבד, אני בורחת לאוכל. עושה הכל כדי לא להתמודד. לפעמים אפילו "שוכחת" שמשהו לא בסדר... לפני שבוע הייתי באבחון פסיכיאטרי. אני תמיד דואגל לשמור על חזות חייכנית ומאושרת. אבל כשישבתי מול הפסיכיאטר, לה היה לי כוח לחייך. הוא שאל שאלות על מצב הרוח ועל התפקוד...ובאותו רגע פשוט רציתי לבכות...דבר שלא עשיתי כבר חודשים. הרגשתי כאילו הוא מאלץ אותי להתמודד עם המציאות, מכריח אותי להבין כמה המצב אינו כשורה. הוא כמו ניפץ לי את הבועה ואמר "את חולה". אבל אני לא מרגישה חולה. מבחינה גופנית אני בסדר, ולמרות שאני מודעת לכל ההשלכות...איך אני יכולה לפחד משהו שאני לא רואה? פעם אבא שלי אמר לי שהפחד הוא מנגנון ההגנה החזק ביותר שיש לאדם. ובאמת, אני חושבת שהפעם היחידה בחיי שהיה לי בולמוס רציני ולא הקאתי, היתה כאשר הרגשתי דפיקות בלב והייתי בטוחה שאם אני הולכת להקיא אני חוטפת דום לב. שכבתי עם בטן ענקית במיטה ובכיתי ובכיתי. אבל לא הקאתי כי פחדתי. עכשיו שאני משחזרת את הסיפור הזה אני חושבת שכנראה כן יש בי רצון עז לחיות. אם הייתי מוכנה לקבל את אותה עלייה במשקל שהיא מבחינתי הדבר הנורא ביותר....רק כדי "להישאר בחיים". אז מצד אחד אני לא מאחלת לעצמי בעיות בריאותיות אבל מצד שני....אני כרגע נמצאת במצב "רדום" וצריכה איזה מכה שתנער אותי. צריכה להתעורר ולדעת לנפץ לעצמי את הבועה. איך אני עושה את זה מבלי לחכות שיריצו אותי למיון?

אצבעונית מתוקה.... את כבר עושה את זה... בזה שאת אומרת שאת רוצה לחיות... זה אומר הכול... שאכפת לך...ויש לך תקווה ואת מקווה.. וזה הדבר הכי חשוב!! מה שנישאר לך לעשות זה לחשוב על הכול באופן חיובי יותר..... אני לא חושבת שאת רוצה להתעורר רק שתיהי בתחתית.... לחכות עד שיריצו אותך למיון זה יכול ליהות מאוחר מידי..... ואז כבר לא יהיה לך תקווה לא רצון...ובמיוחד לא רצון לחיות! ואז מה תעשי אז???? יהיה לך הרבה יותר קשה לקום... אני שמחה שהפסיכיאטר הזה אמר לך שיש לך בעיה... אפילו שבטח לא רצית לשמוע את זה.... אבל בדר"כ שמישהו מהצד אומר לנו את הדברים זה יותר משפיע ואנחנו מבינים יותר.. אז אולי הוא פקח לך טיפה את העיינים... וגרם לך לצאת מהבועה של "ההכול בסדר"...כביכול! אני מקווה שמעכשיו תתפלי בעצמך ותקחי את עצמך בידיים... ולא תקיאי...ולא רק מתי שאת מרגישה שאת הולכת למות! אלה תמיד....כי עוזר זה לא...ואת יודעת! תמשיכי לכתוב זה יעזור לך מאוד מאוד!... המשך ערב נפלא מקסימונת!!!! אוהבת המוןןןןןןןןןן המוןןןןןןןןןןןן לינוי! שבת שלום ומבורך!!!! :-)

אבא שלך מאוד חכם... אני גם חושבת שזה המנגנון הכי חזק שלנו .. הפחד לגבי הבולמוס שהכל נשאר בפנים .. אני זוכרת שלי זה היה קורה מתי שהתחיל דימום אני חושבת שהייתי נבהלת ...נאלצתי להישאר עם כל הבליסה כי אני חושבת שבאותם רגעי אמת שיכולתי למות פחדתי למות וכמה שזה ישמע מטורף אפילו שאני לא מאמינה במוות הצלחתי לפחד ממנו גם מפני שאני הבנתי שאני הולכת לסיים את חיי ואני ישלם על כך מחיר כבד בהיותי נשמה בלבד.. אבל נעזוב את זה .. אני חושבת שמה שקרה כשהבליסה נשארה בפנים אני התחלתי להרגיש הרבה עצב השתחרר ממני מה שעד הבליסה לא נתתי לעצמי להרגיש וזה היה מכאיב כי המעברים היו לי חדים אני מספרת לך את זה כי אני חושבת שזה מאוד דומה למה שאת מתארת וזה גם אופטימי כי אנחנו בדכ מומחיות בלטאטא מתחת לשטיח והפעם גם אני וגם את נשארנו להרגיש כי יצר החיים והזיקה להם היה חזק מאיתנו וזה החלק האופטימי.. אני לא אחת אומרת לך שאני מרגישה שאת בתהליך רציני להחלמה כי את נוגעת בדברים שהם נטו החלמה.. אני מצליחה לזהות את זה מתוך כל סך הדברים שאת תמיד בוחרת לומר.. אבל אני יודעת שלא משנה מה... המקום הזה כואב לך... שורף לך... מדמם לך ומרחיק אותך מכל ההווייה .. וזה כואב זה אפילו כאב שאני מצליחה להרגיש מהמעט שאת כותבת לי. אני חושבת שיש לך קונפליקט מאוד גדול ושם זה נופל אצלך.. רוצה /לא רוצה.. רוצה ובאותה נשימה נשאבת למחלה כי היא חזקה ממך לבנתיים הכל עניין של זמן במקרה שלך ככל שאת תתנגדי את תהפכי להיות יותר חזקה עליה ויהיה לך חזקה במקומות שלא ידעת בעבר וזה רק עניין של זמן והרבה סבלנות כי את בדרך לשם לגבי הגוף הפיזיות .. הסכנות הכי גדולות שלי היו כשלא הייתי בתת משקל כשהייתי סהכ במשקל מנימום בטווח הנורמה שם הייתי בסכנה .. כששקלתי ארבעים לא הייתי באותה סכנה .. אני אפילו הרגשתי יותר חזקה ובמקרה שלי זה מעט כי לטענת הרופאים שקלתי הרבה פחות מפאת המהילות שהייתה לי בשתן ואני מטר שבעים זה לא רלוונטי אבל לכאורה הייתי אמורה להיות שם בסכנה כי נשארתי במשקל הזה יותר משנה אולי הייתי אני לא הרגשתי רק לעיתים מאוד רחוקות ההבדל הוא שאז רואים ועכשיו לא .. זה כל ההבדל זה לא משנה את עוצמת הסכנה זה לא שינה לי כלום.. אני ממילא לא הרגשתי ותפקדתי כמו פנתר גם כשנפלתי ולא יכולתי לזוז הייתי במצבים של היפר ואני תפקדתי הרבה יותר מאשר במצבים שהייתי נקלעת אליהם בבולימיה לצורך העניין כך שהפיזיות לא באמת משנה את יכולה להיות שם בסכנה מאוד גדולה.. וזה לא מנחם כי יש משהו באנורקסיה בתדמית שמושך הרבה יותר מהבולימיה במיוחד אם את בולמית כי הרזון הזה גורם לך להרגיש מוצלחות שאין אותה בבולימיה וכולן מדברות על זה וגם אני חוויתי את זה והרגשתי מתוסכלת מזה .. לא סתם במכתב פרידה שכתבתי באתר שלי כתבתי בנימה שקשה לי להיפרד מהתדמית הזאת שאפילו אהבתי אותה ואלה כמובן לא אלא אשליה אחת גדולה שבהסווואה של המחלה את לא יכולה לראות ממטר כי היא שולטת בך את רוצה להיות יותר רזה כי את מרגישה שרק אז יכבדו אותך ואם יש לך את זה כבולמית אז יש לך תבנית אנורקטית למדי ואפילו מסוכנת הרבה יותר מרק בנות שיש להן אנורקסיה למרות שהיום יותר ויותר זה הופך להיות שילוב של שתיהן ולאורך זמן רב יותר את חייבת להבין וזה מה שחשוב שאת בתהליך ואת מטופלת שזה לכשעצמו קלף מאוד חזק בידיים שלך כי זאת ההחלמה שלך ואסור לך לוותר גם אם בא לך לזרוק את הכל לעזעזל ועל אף דעת הקוראים אני ממליצה לך שתחשבי במקביל על הקינסיולוגיה רק מתי שתרגישי כי אני חושבת שבשלבים אחרים בהתפתחות שלך זה יכול לסייע לך המון ולצורך העניין אם יש מישהו שאת מכירה מהאזור שלך והוא מתעסק בשיטה את יכולה ללכת אליו אין עם זה שום בעיה השיטה היא אותה שיטה.. ואני רוצה לחזק אותך .. יבוא יום שאת תוכלי לוותר על המחלה.. את יודעת מתי?... רק מתי שיהיה לה תחליף.. קודם כל תמקדי את זה במחשבה שלך .. כל תחליף יעזור לך לצאת מזה השאלה איזה תחליף... משהו שאת יודעת שיכול לשאוב אותך אליו ולא מסוכן .. תנסי לחשוב על זה ... אל תחכי להיות בסכנה .. מהמקום שאת מדברת כי אם היא תנצח את יכולה לאבד את כל החיים שלך.. תנסי לחשוב על התחליף הזה אולי הציור.. גם אני מציירת ואני יודעת לאן הציור יכול לקחת אותך.. הוא יכול גם להוציא אותך משם על אף שאת אומרת אם רק הייתי יכולה לקחת מכחול במקום להישאב לאוכל ולהקיא את הבליסה חסרת רגשות הזאת .. וזה יכול לקרות אם תמקדי את זה.. אני בעקבות האישפוז שזה למעשה היה החלק הכי חשוב באשפוז... הייתה מישהי שעבדה איתנו עם ציור .. הייתה עוד אחת כמוני מוכשרת בציור והנושא שהמנחה תמיד התמקדה עליו היה לצייר את הרגשות שלנו .. אמרתי לעצמי אבל אני תמיד עושה את זה .. מה שונה .. אני יכולה לומר שההתמקדות הייתה שונה התחלתי לצייר את מה שאני מרגישה על פי עולם דימויים אישי שלי וזה קיבל פנים אחרות ושחרור רב יותר.. הייתי מדברת על זה אחכ ומבינה הרבה דברים .. את יכולה לעשות את זה עם הפסיכיאטר שלך כי אפשר ללמוד מזה המון ואני מחזקת אותך לא נופלת יחד איתך אני רוצה להגיד לך שהסוף הזה שאת רוצה יגיע מברכת אותך המון אהבה לך יקירה שבוע טוב :-) הילה

אני לא דוגלת בזה אבל בגלל שאני הייתי קורבן של זה אני יכולה לומר לך כמה דברים מהמקום הזה וגם בגלל שניצחתי את זה וזה קטע שאני לא לגמרי הצלחתי להבין אבל כנראה יש לזה כוח.. לפעמים עד שאת לא מגיעה לתחתית את לא עולה ... את לא מצליחה לשים לזה סוף.. יש משהו בתחתית שגם באופן פרדוקסלי מאפשרת לך להינות מהחרא.. זה כמו סם.. ורק מהתחתית עשיתי את השינוי הגדול של חיי על אף שזה היה שלב ביניים שיכולתי לאבד בו באותה הנשימה את חיי אני כבר רציתי לספר לך את זה באחת ההודעות ומשום מה נמנעתי מלעשות את זה אבל אני חושבת שזה חשוב לדבר על זה גם אם מאוד מפחיד לראות את זה .. ואולי רק דרך הידרדרות מסויימת את תמצאי את הדרך שלך החוצה אני לא אומרת שזה מה שאת צריכה לעשות אבל מעבר לכל מה שאת אומרת את למעשה אומרת את זה בברור ואני חושבת שכדי לצאת מזה רק התחתית מאפשרת לנו לראות דברים שבמצב צבירה אחר אנחנו פשוט לא רואים או לפחות רואים בשכל בלבד לא מהמקום שזה מחובר לנו רגשית וזה חתיכת הבדל.. אז אני מקווה שלא תזדקקי לה וגם אם אני יגיד לך שזה אסון את הרי תלכי על פי צו המחלה כי זה כרגע מה שמנחה אותך אבל אני יכולה לומר לך שאפילו בשבילים האלה יש מזור ויש דרך יציאה ואני בטוחה שהיא תתגלה לך רק מתי שאת תהיי מוכנה לזה נפשית ורגשית ומכל בחינה שהיא כאחד!!! בהצלחה והמון אהבה ותמשיכי לכתוב אני מחכה לשמוע ממך רוב טוב אהובה :-)