פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני כיום בת 20 ישתחררתי מהצבא לא מזמן יש לי בעייה ממושכת המון המון שנים אין לי תקציב לפסיכולוג או לטיפול אחר בעייתי היא שאני מרגישה בודדה בעולם אני לבד בלי אף אדם שבאמת אוהב אותי חוסר חברה חוסר חיים מרגישה דחוייה ולא רצוייה עד מתאי זה ימשך?????. עזרו לי דלית

דלית שלום רב, ניתן להיעזר בשרותי בריאות הנפש הציבוריים דרך התחנות לבריאות הנפש המקומיות או דרך קופ"ח. מדובר בתשלום מסובסד, שהוא מופחת בעשרות אחוזים בדרך כלל מהתשלום לטיפול פרטי. בהצלחה, וגמר חתימה טובה, טלי פרידמן

שלום רב,

שלום רב, אני טיפוס די עצבני, את כל ההסטוריה הפסיכולוגית אני מעדיפה לא לנתח כרגע אבל די בטוחה שזה מהבית מהמריבות עם אחי שגרמו לי לצאת מידי שליטה. בדר"כ אני לא מפגינה את זנה מחוץ לבית, אך כיום שיש לי חבר כמעט שנה אני מרגישה איתו נוח מספיק בשביל להתעצבן לידו. חבר שלי ממש לא אוהב את זה וכבר איים לא אחת להפרד ממני. לא מזמן הוא ממש ביצע את זה ואמר שאני לא עושה מספיק בכדי להרגע. . . אני לא יודעת מה לעשות? אני מדברת עם עצמי והאיומים שלו כואבים לי אבל אני "לא לומדת לקח", כל דבר קטן מעצבן אותי, אני קנאית לו בטרוף. . . . . . בניגוד לחיי הפרטיים בעבודה אני שומרת הכל בפנים ולא מעיזה לענות או להתעצבן ואפילו די פרייארית . מצב קיצוני !!!! מה אני עושה????? בתודה מראש, קרן

תפסת פריאר שלא מגיב לך אני הייתי קושר אותך ביער למה מה קרה נגמרו הבחורות?? תזהרי רק שלא יפול לו האסימון ואז תחפשי מי ינענע לך!!!

היי לכולם היי ברצוני ליידע אותכם היום קיבלתי מכתב מהצבא בו דחו לי שוב את הגיוס ל 4 בדצמבר נורא עצובה בדכאון ורע לי עד שאני מתכוננת נפשי פתאום הכול מתהפך לי ועצוב לי מה לעשות? לא רוצה עוד לחכות....... עוד חודשיים זה המון......... מה לעשות מחכה לתשובה אחת ויחידה אוהבת כול כך אני אותך!!!וכולכם!נטעלי

תהיה חזקה זה זמן קצר

נטעלי חמודה! אל יאוש! תראי, בעניין של ינוי תאריך הגיוס אני לא יודעת אם אפשר לעשות הרבה. אז בואי תנסי להפיק את הטוב מכך: אולי תקחי איזה קורס קצר, אולי תחפשי עבודה זמנית? אני בטוחה שברגע שתעסיקי את עצמך ותצליחי במה שאת עושה, הבטחון העצמי שלך יעלה פלאים! ,jach gk zv - ufnuci t, nuznb, kvnahl ukf,uc kh fk nv at, nrdhav urumv ka,; tu,h! dnr j,hnv yucv ctvcv! tj,

אוף! ההודעה יצאה חלקה בהוטנטוטית - יש לי היום קצת בעיות עם הדפדפן. אז אנסה לכתוב שוב את הקטע שהשתבש: תכתבי לי כל מה שאת מרגישה ורוצה לשתף אותי בו - וכמובן גמר חתימה טובה! באהבה! אחת

היי לכולם

היי מתוקה! אחת

גיליתי ללא ידיעתו של בן זוגי שהינו אוסף תמונות מהאינטרנט של ילדות בין הגילאים 8- 12 בין אם הן לבושות ובין אם הן ערומות (יש תמונות מאוד תמימות של ילדות ישנות בפיג'מת דובים לצד תמונות של ילדות ערומות לגמרי). באופן אישי אין לי בעיה אם כך שהוא צופה בפורנוגרפיה רגילה .כמו כן אינו מגלה התנהגות " קינקית" איתי או מתלהב מילדים לידי.\ ובכל זאת האם אלו הם ניצני פדופיליה , האם יש לי מה לחשוש בעתיד במידה ויהיו לנו ילדים או שזוהי סתם עוד פנטזיה? האם כדאי לי לשוחח עימו בנדון ואם כן כיצד להעלות זאת? תודה.

תתיעצי עם קרימינולוג קליני שעבד עם עברייני מין בשרות בתי הסוהר ( חפשי ב144-את חיה היכל ) ישנם גם אחרים. תוכלי לאתר מומחה כזה ,במחלקה לקרימינולוגיה באוניברסירת בר אילן אני לא אומר שבעלך ,חלילה , עבריין מין אבל התנהגותו הינה יוצאת דופן ויש לבדוק את משמעותה .

תדברי עם בן זוגך כדי לקבל את הגירסה שלו לדברים אם אחרי שיחה איתו הנושא ימשיך להטריד אותך תפני לטיפול פסיכולוגי במסגרת הטיפול תוכלי לברר דברים הקשורים לזוגיות שלכם ובכלל זה בקשר למיניות שלך ושלו

גמר חתימה טובה לכלם עמי

לצוות של הפורום ולכל שאר המשתתפים גמר חתימה טובה תמר

לפני כשנתיים עזבנו את הארץ, בננו היה צריך להתמודד עם דברים רבים כגון שפה חדשה גן חדש בית, ומספר חודשים לאחר שהגענו שוב נאלצנו לעבור בית באותה עיר, בינתיים נולד לנו תינוק חדש וכל זה כמובן השפיע מאד על בננו הבכור אשר הינו ילד חכם מאד, בביה"ס איתרו את הילד כילד חכם מעל הממוצא, (אנחנו ידענו זאת לאורך כל הדרך) הבעיות שניצבות לפנינו הן מתישדות וכואבות ואנו מרגישים כי הכוחות שלנו הולכים ואוזלים.... בארך פעם או פעמיים בשבוע אנו מזמינים חברים עם ילדים לביתנו, אך ברגע שהם מגיעים בננו אינו נותן לילדים האורחים לנגוע בשום דבר, הוא צורח, שואג ,מרביץ וכמובן שהביקור הופך לחוויה לא נעימה, ניסינו להסביר לילד שהמשחקים שלו נשארים בבית , ניסינו לשחק ביחד עם הילדים, דיברנו וגם אפילו קצת כעסנו אך התנהגות זו אינה משתנה, למשך כמה שבועות לא הזמנו אף אחד אלינו הביתה וכמובן שלא הזכרנן זאת בפני הילד , לאחר כמה שבועות שוב התחלנו להזמין ושוב אותה התנהגות של הכול שלי ועל תגעו, מה שמטריד אותנו במיוחד זוהי התגובה התוקפנית והאלימה של בננו . נודה לכם באם תוכלו לתת לנו כיוון איך לנהוג . חשוב נדמה לי לציין שבננו אינו מוזמן לאותו חבר מכייון שהם גרים בדירת חדר ואינם מוכנים להזמין אליהם, מכיוון שאנו בארץ זרה יש לנו כרגע מעט מאד חברים ויש רק ילד אחד אותו אנו מזמינים, אך בננו אוהב אותו מאד, האם כדאי להמשיך ולהזמין?

שלום אנא הפנו אותו לטפול (יתכן שכדאי לכם להעזר בהדרכה כיצד לסייע לו) בהצלחה עמי

אני בת 35 נשואה + 3 ילדים, בעבר היה לי משבר שבו קיבלתי תרופה בשם סרוקסט, אני לוקחת כדור אחד ביום במשך שנה וחצי ומרגישה מצויין. האם ניתן לצום ביום כיפור כאשר נוטלים סרוקסט?

שיפרה שלום. אומנם איני רופאה וגם אני נטלתי סרוקסט לפני שנה, לא היתה לי שום בעיה מבחינת הצם, בלעתי את הסרוקסט מיד בפתיחת הצם. צם קל וגמר חתימה טובה לכולם.

שיפרה שלום עקרונית כן מה פתאם את לוקחת כדור שנה וחצי ללא מעקב - לא טוב אנא פני לפסיכאטר בהצלחה עמי

כמיטב ידיעתי רצוי שלא ליטול שום תרופה על קיבה ריקה כיוון שזה עלול לגרום לבעיות כמו כיבי קיבה. האם זה נכון?

שלום לכולם, לי שותף בן 23 החי בדירתי (להזכירכם, אני בת 29). לפני מספר ימים עבר אביו של שותפי ניתוח להסרת בלוטת יותרת התריס בגלל עודף סידן בדם. לאחר הניתוח האב התעורר, אולם כמה שעות חלה התדרדרות חמורה במצב האב, צווארו התנפח עד כי היה צריך להרדימו ולהנשימו. מבדיקה התברר, שהתפרים של אחד העורקים שנקשר (לא מדובר באחד מהעורקים הראשיים) נפרמו והיה צריך לעשות ניתוח נוסף כדי לתקן אותם. לשותפי אח בן 15 מנישואיו השניים של אותו אב. כיוון ששותפי חזר רק עכשיו, לא הספקנו לדבר כמעט, אבל ברור לי שהאח מבולבל, חרד, וכו'. מה עוד שהוא עוד לא מפותח ובתי החולים לא אוהבים (בלשון המעטה) שילדים מבקרים בהם (הכוונה לילדים בריאים). מכיוון ששותפי כל היום כמעט בבית החולים, הוא לא יכול לברר כיצד ניתן לעזור לו מבחינת המערכת הבית ספרית. לנער יש גם אימא, אבל גם היא יושבת רוב היום בבית החולים. אני לא רוצה להגיד שהם מזניחים את האח (בכלל לו, הקשר בין השותף לאחיו הוא מעולה) אבל במצב הנוכחי הם אינם יכולים לעזוב את בית החולים אלא רק ללילה. אני, לבד מזה שאני מנסה להיות אוזן קשבת לשותפי, מחפשת מידע באינטרנט על הסיבוך והטיפולים בו. אולי, מתוך תקווה שזה ירגיע אותם. עדי

עדי בוקר טוב, נראה שימים לא קלים עוברים על השותף שלך ובני משפחתו, ובמידה מסויימת זה משפיע גם עליך. מדברייך עולה סוג של חוסר אונים, של "מה לעשות". ובכן, אינני בטוחה שיש לך מה לעשות, פרט למה שאת כבר עושה. זה מאד יפה מצידך שאת מסייעת לשותפך בהקשבה, תמיכה ומציאת מידע באינטרנט. באשר לאחיו, אכן ייתכן והילד במצוקה, אבל אינני בטוחה שיש בכוחך לעשות דבר מה. אם יש לך קשר טוב עם הילד עצמו, את יכולה קצת "לקחת חסות" עליו, להוציא אותו קצת מהבית (סתם לאכול איפשהו וכו') ויותר לדאוג לו, לשוחח עימו ולהיות "עם היד על הדופק", עד שמצבו של האב יתבהר. אם אין לך קשר עם הילד, אזי אין יותר מדיי מה לעשות, כי נראה לי שכרגע "להפיל" על השותף שלך גם דאגה לאחיו החורג עלולה להיות כבדה מדיי. אני מקווה שהאב יחלים ויהיה בסדר, ושכולם יחזרו לשגרת החיים... חתימה טובה, טלי פרידמן

טלי ערב טוב, אז ככה: א. מתברר שאישתו של האב אינה אימו של הנער כפי שהיה ידוע לי בתחילה. אנחנו מנסים להסתיר מידע מהאם. ב. הנער כן יושב ליד מיטת אביו. ג. הצעתי את מה שהצעת לשותפי והשארתי את ההצעה פתוחה. עדי

ליהי בוקר טוב. מקווה שקצת הוקל לך ביממה האחרונה, אם יש לך אנרגיות ורצון לספר, אשמח לשמוע. ביי

יחסית לאותו לילה קשה אכן הוקל לי. אבל אתה יודע יש עוד דרך ארוכה לעשות. החיים שלי כרגע די מסובכים, רק עכשיו אני מתחילה לעכל את הכל, חלק אני מסרבת לעכל וחלק אני בולעת בכוח. עצוב לי ויש לי רגעים שרק בא לי לבכות ולבהות. אבל למזלי כנראה שאלוהים נותן לי כוח להמשיך לסחוב עוד יום ועוד אחד. אני מקווה שבסוף יום כיפור כשייפתחו שערי שמיים - אלוהים ישמע את תפילתי וייתן לי קצת ממה שכל כך חסר לי: אהבה לעצמי. ואולי השנה תהיה שנה קלה וטובה יותר. הלוואי. כי באמת שבא לי קצת אושר. למלא את המצברים שהתרוקנו כליל. ותודה לך על הדאגה ועל ההתענינות , זה כל כך עוזר. באמת. תודה.

.

שלום רב אני בן 27 שסובל כבר 6 שנים מחרדות אומנם החרדות שמהם סבלתי בשנתיים הראשונות של התסמונות לא השתנו אך עוצמתם פחתה עד למצבי הנוכחי של תפקוד רגיל אבל לכאורה אני עדיין מוצא עצמי מזיע לפתע ועדיין סובל מאגרופוביה רק שההבדל הוא שהיום אני מנסה להתגבר ולרוב מצליח אני מתחיל לאחרונה פשוט לפתח שנאה לחרדה והיא מאוסה עלי יותר ויותר אני גם פיתחתי פחד ממחלות והרעלות מזון וכו... שאלתי היא אם אחרי שנה וחצי אצל פסיכיותרפיסט שלא הועיל לי כדאי לנסות דבר שהתנגדתי לו תמיד וזה תרופות אני פשוט כבר לא מאמין בלנצח את החרדה לבד ואיכות חיים שכזו אני לא יכול ליסבול יותר אנא הסבר לי על התרופה תופעות הלוואי שלה ואם כדאי אני מוכרח לציין שאני בחופשת סימסטר עכשיו וחוסר המעש מגביר את החרדה אוטומטית תודה תודה רבה אסף

אסף שלום אם מדובר בהקפי חרדה יש סכוי טוב שתעזר בתרופות אגורפוביה נעזרת פחות ההחלטה האם לנסות ולהעזר בהם היא שלך וקשורה למצוקה שאתה חווה וכמובן להערכה האם תוכל להעזר בהם בהצלחה וחתימה טובה עמי

אסף שלום. מאוד התרגשתי לקריאת המכתב שלך, כיוון שגם אני נאבקתי שנים רבות באגורופוביה. את כל תחושות החרדה, המחנק, הייאוש והקושי-גם אני חוויותי עד לשלב שלא יכולתי יותר, ואז עמדתי מול אפשרות אחת בלבד: לפתור את הבעיה, ומי כמוני יודעת שזה בכלל בכלל לא קל כמו שזה נשמע-אבל התרופה היחידה היא לעמוד מול הפחדים שלך, וכמו שהפסיכולוג שלי אמר: "להימנע מההימנעות" , וכל פעם שאתה מאתר פחד-תתעמת איתו, עם כל התקפי החרדה שיפקדו אותך, ועם כל הפחד והכאבים הנפשיים והפיזיים, כי זה ישתלם בסוף-אני מבטיחה! לי לקח שלוש שנים של התמודדויות קטנות כאלו-אבל ההקרבה הייתה שווה, והיום אני עושה דברים שלא חלמתי שאוכל-ואפילו נסעתי לחו"ל לבד! תנסה, בבקשה תנסה-המאבק שניצחתי יכול להיות גם שלך-אני מאמינה בך!

רות תודה רבה לך שנה טובה אסף

בצד השמחה וההתרגשות המאפיינת את תקופת החגים, רבים עשויים לחוות משברים ודכאונות, כך מזהירים רופאים פסיכיאטרים. הפסיכיטרים ממליצים לגלות סבלנות, סובלנות ורגישות, במיוחד בקרב בודדים או אלו שחוו אובדן או כאב. "הסיבות לדיכאונות הן מגוונות", הסביר ד"ר אדם רנדל, מנהל השירות הפסיכיאטרי בבית החולים "אסף הרופא". לדבריו "אם מדובר באדם ערירי, הרי שבתקופת חגים בדידודותו מתעצמת. אם מדובר במשפחה שחוות טראומה, כמו שכול, נוכחותו של הכיסא הריק רק מתעצמת בימים של מפגש משפחתי. ואם מדובר במשפחה שעוברת משבר, הרי שהחיכוך והעימות המשפחתי מעצימים את תחושת המדבר". לדברי רנדל, מרבית המפגשים במהלך השנה הינם זוגיים, ביניהם שיחות טלפון בין אם לבתה, אח ואחות ואחרים. אולם, במפגש משפחתי, המשפחה המורחבת נוכחת והחיכוכים של מגע רב משתתפים שכזה כמעט בלתי נמנעים, שכן כולם נמצאים ביחד באותו זמן ובאותו מקום. כדי להתמודד עם תופעת הדיכאון, ממליץ דרנל לזכור כי מדובר באירוע חריג וזמני: "המיפגש יסתיים והחיים יחזרו לשגרתם", הוא אומר. לדבריו, יש להגיע למפגש המשפחתי עם מטען גדול של אמפתיה, כבוד וסבלנות, לחשוב היטב לפני כל "פליטת פה", ולהפגין תשומת לב והתעניינות אצל שכנים או מכרים בודדים ועריריים שבדידותם מביאה אותם לעתים לכדי מחשבות אובדניות.

אין לי מושג למי הוא שמח .

מי שמצא את האהבה אין שמח ממנו.

לא קיבלת לבסוף אמ המייל ששלחתי לך בשבת?

ומה שלומך?

אינשם, אני בסדר. תודה. קיבלתי את המיילים, זה בסדר. טלי פרידמן

שלא תחשבי שאני בורחת לך התוכנה שאנחנו מדברות בה לא מגיבה רוצה לחזור לאיי סי קיו? אם לא בא לך,אז שיהיה לך לילה טוב תחזיקי מעמד ותרגישי טוב

.

רק פצועים ""קל"" !!!!! על פגועי ההלם!!!! הוא לא פצוע, זה רק הלם זו התגובה האופיינית של רבים מאיתנו כשאנו ניצבים מול הנתונים המאיימים של מאות ואלפי נפגעי הלם בשנה האחרונה. אבל ההלם, מסתבר, אינו תופעה שניתן להתעלם ממנה - להיפך. מחקר ישראלי מצביע על סכנותיו, ועל כך שהמשך שיגרת פיגועי התופת רק הופכת את החברה הישראלית לשברירית יותר מבחינה נפשית אריאנה מלמד על ה"פצועים קל", שמענו במהלך השנה האחרונה רק אחרי שכוחות ההצלה גמרו את מלאכת המיון של המתים ושל החיים במצב קשה. בסוף, כאילו מדובר היה במין מטרד הכרחי, נזכרו לספר לנו על "פגועי הלם" ומיד אפשר היה לעבור לפרסומות, כי הלם, בסוף התור הארוך של הנפגעים והנזקקים, נתפס בחשיבה הקולקטיבית כ"לא נורא, יעבור להם". והנה מה שלא מספרים לנו: במנין הנפגעים הכולל, על כל פצוע שעבר פגיעה פיזית, יהיו בין חמישה לעשרה נפגעי הלם. בבית ליד, בפיצריה ירושלמית, בניו יורק ובוושינגטון. אבל מהו הלם, ואיך מסבירים למי שלא חווה מימיו? באורח לא מפליא, זכינו שהמחקר המתמקד ב"תסמונת דחק חריפה", כך בפי המומחים, ייצא מכאן. ד"ר אילן קוץ, יחד עם ד"ר חמוטל שבתאי וד"ר דניאל דוד, הם ראשוני החוקרים שעסקו בתופעות פוסט טראומטיות אחרי התקפי לב בעת מלחמת המפרץ – עקב התקפות טילים על ישראל. ד"ר קוץ, מנהל היחידה הפסיכיאטרית לייעוץ של בתי החולים מאיר ושלוותה, פוגש כבר שנים ארוכות את נפגעי ההלם. הוא משוכנע שמדובר בתופעה קשה שאינה זוכה להתייחסות מספקת - ומאיימת באופן ממשי על חלקים רחבים באוכלוסיה. בשיחה ל-ynet הוא משרטט קווים לדמותו של ההלם - ומה באמת זה עלול לעשות לכולנו. "הגוף במצב של אזעקת אמת" "בני אדם מסתובבים בתחושה ודאית שמה שצפוי הוא שיקרה", מסביר ד"ר קוץ. "כשהבלתי צפוי קורה, מאיים ומערער את תמונת העולם, מאיים על עצם קיומו של אדם - כל מערכות ההתראה של הגוף מתחילות להשתולל. מבחינה קלינית, מתרחשת מייד עלייה דרמטית בפעילות של ההורמונים המופקדים על תגובות הדחק, או מה שקרוי "סטרס". המובילים העצביים במוח ובגוף כולו מגיבים בהפעלה של כל מנגנוני האיתות של הגוף, והגוף נכנס למצב של אזעקת אמת". וזה מה שעושה לנו הגוף כשהוא זועק, אפילו אם אי אפשר להוציא קול מן הפה: "קצב הדופק עולה במהירות ובחריפות. אנחנו מחווירים. האישונים מתרחבים. לחץ הדם נוסק לגבהים לא מוכרים לגוף. רעד שאי אפשר לשלוט בו. לפעמים הזעה מוגברת, לפעמים תחושה חריפה של קור, לפעמים בהייה לא מרוכזת בחלל, בלבול מוחלט: והכל קורה בבת אחת. מתוך תחושת ביטחון שלמה הגוף עובר מייד למצב של חרדה קיצונית, בלי התראה מוקדמת". אבל זו רק ההתחלה, שכן המוח, הזכרון וכל מה שעוזר לנו לעבד את המראות לא פועל היטב. "כתוצאה מן השינויים הביוכימיים, התמונות של מראה האסון או הזוועה נצרבות במוח – ונפגעי ההלם לא מצליחים לאחסן אותן בזכרון , הן חוזרות ומופיעות כחוויה עכשווית, לא כזכרון מתרחק והולך. כאילו מדובר היה בשידור חוזר בטלוויזיה, בלי הכיתוב המרגיע-משהו, 'תמונת ארכיון'. לכן אנשים מותקפים שוב ושוב על ידי תגובת האירוע, והגוב חוזר ומגיב כאילו היה עדיין שם, בדיוק ברגע של הפיצוץ". עד כאן, צריך לומר, הכל מתנהל על פי הצפוי. כלומר, כך נועד הגוף שלנו להגיב למצבים קיצוניים מאד. עם הזמן, כשנדמה שהסדר הטוב והבטחון חוזרים ומקיפים אותנו, אצל רוב האנשים הסימפטומים הדרמטיים עתידים להיעלם בהדרגה תוך שעות עד ימים ספורים. אבל ככל שהארוע מזוויע יותר, ככל שהיינו חשופים יותר, התגובה יותר קיצונית. "אם ראינו מישהו נפגע, אם גופו עוות ללא הכר, ואם זה מישהו שאנחנו מכירים – אפשר לבנות על זה שתהייה תגובת דחק קיצונית, והתמונה תיצרב במוח באופן שאי אפשר יהיה למחוק. ד"ר קוץ בונה את סולם הזוועה: "אפשר לקבוע בוודאות שאיש לא יצא ממחנות הריכוז בלי תסמונת פוסט-טראומטית. בקרב אנשים שהיו חשופים למלחמות קשות וממושכות – מספר הנפגעים יהיה גדול, כי נגד עיניהם נהרס שוב ושוב כל מה שבטוח בעולמם". אבל לא כולנו מגיעים אל המלחמה או אל הפיגוע שווים מבחינה גופנית. "מי שמלכתחילה המערכות הביולוגיות שלו יותר רגישות, מי שעבר טראומות קודמות מסוג דומה או אפילו טראומות ילדות קשות, אלה יהיו האנשים הפגיעים יותר". ואחרי שהעשן יתפזר והסירנות ישתתקו, וכל מי שאינו יכול ללכת הביתה ייאסף ברחמים לבית החולים, המחקרים צופים בין 5 ל–10 אחוזים של נפגעי הלם שהפגיעות יישארו חבויות בתוכם. אם יחלפו שישה חודשים מתום הארוע ועדיין יופיעו אצל הנפגע סימנים של הלם, אז מדובר לרוב ב"תופעה פוסט טראומתית כרונית. בדרך כלל, מי שנפגע כך אינו מגיב היטב לטיפולים ויש גם תוצאות מאוחרות שלא רואים בתגובת הדחק החריפה – דכאוניות, צמצום המעורבות החברתית, התכנסות עד כדי שינויים קיצוניים באישיות שלפעמים לא נבדלים ממחלת נפש כרונית". אז מה עושים בגוף המבוהל ובנפש המעונה, ואיך מצמצמים את הסיכון? "ככל שמטפלים יותר מוקדם הסיכוי למנוע תופעות כרוניות טוב יותר" מסביר ד"ר קוץ, "במיוחד בשעות הראשונות, ביום הראשון, שעלולים להיות קריטיים למי שרגיש יותר. לכן חשוב מאד שמי שנחשף לאירוע טראומטי ומגיב בתגובה נפשית חריפה, יגיע ויקבל עזרה מהר ככל האפשר". איך מטפלים במי שאין לו פצע נראה לעין? "בשלב הראשון אנחנו מדבבים את האנשים שנמצאים במצב מבולבל ומאפשרים להם לספר את הסיפור שלהם, לארגן את החוויה. זה נעשה בקבוצות, כשהם מתחילים לספר זה לזה החוויה הכאוטית, את התופת הפרטית ואת התוהו ובוהו, מתחיל להתהוות מתוך זה סיפור ברור יותר. למרבה הפלא, רוב הנפגעים שעוברים חויה קבוצתית שמאפשרת ארגון של החוויה, מנסיוננו ונסיון של חוקרים אחרים בעולם, מתארגנים מהר מאד ולא זקוקים לטיפול נוסף, בתנאי שהם מדברים בשעות הראשונות, ביממה הראשונה". כלומר, נאספים בידי כוחות ההצלה או עושים את דרכם לבית החולים בעצמם, אבל מייד. "מי שמגיעים אחרי יממה, מתוך מחשבה שהכל עבר ועכשיו יהיה בסדר, כבר יבואו אלינו עם סיוטי לילה, נדודי שינה קשים – וכבר יהיה קשה יותר לטפל בהם. ולא מדובר רק בעוברי אורח שנקלעו פתאום לסכנה איומה, אלא במעגל מתרחב והולך: מי שהיה ונפגע, מי שהיה ורק ראה אחרים נפגעים, מי שהגיע לחלץ. שוטרים, מכבי אש, אנשי מד"א , חסד של אמת - נמצאים גם הם בסיכון". על כל פצוע גופני, בפיגוע ממוצע, יהיו בין 5 לעשרים פצועי דחק. בבית ליד כמו בניו יורק. "עשרות אלפי אמריקנים יגיבו כעת בתגובת דחק חריפה, כי אחד המאפיינים של מצב טראומטי הוא קריסת ההנחה בדבר הבטחון הבסיסי בעצם הקיום שלי" אומר ד"ר קוץ. " מן הנסיון שלנו, למדנו שעדיף לא לתת תרופות הרגעה כי דווקא תרופת ההרגעה לא מאפשרת לאנשים לארגן את החויה: לבכות, לצעוק, לספר את הסיפור". האם נתחשל מפיגוע לפיגוע? "הניסיון מן החוייה הצבאית הוא, שחשיפה חוזרת לטראומה כמו מצבי קרב קשים דווקא מגבירה את הרגישות. אנחנו רואים את זה לפעמים כשחיילי מילואים מקבלים צו, והם סחבו איתם את התסמונת בצורה חריפה, ואז די במראה הצו כדי לעורר מחדש את כל הזוועה

הדברים שהבאת כאן מאד חשובים אני שמחה שפתחת את הנושא הזה ובדרך מאד מעניינת. גם לי תמיד צורם כשמוסיפים בחדשות בקול חסר עניין בסוף דווח על פיגוע, שהיו גם כמה נפגעי הלם.נדמה לי שלחברה שלנו קשה לקבל פגיעות נפשיות מאירועים כמשהו חמור ומסוכן כפגיעה פיזית. זה נכון לגבי כל הפוסט טראומטים: הלם קרב, ניצולי שואה, נפגעות תקיפה מינית, נפגעות גילוי עריות ונפגעי הלם מפעולות טרור. התגובה המבטלת של החברה שנאלצתי להתמודד אתה בעצמי כפוסט טראומטית, מוזרה בעיני לאור ריבוי החוויות הטראומטיות שהחברה שלנו עוברת. התגובות בדרך כלל הן של אמפתיה בשלב הראשון ומהר מאד מצפים שהאדם ימשיך הלאה בחייו ולא "יאחז" בפגיעה. קשה לאנשים שלא חוו אירוע טראומטי להבין את מה שציינת בדבריך, שהאירוע איננו נכנס למאגר הזיכרון בדרך רגילה אלא נשאר חי במשך תקופה ארוכה או לתמיד. אני לא טופלתי בזמן ולכן אני מתמודדת עם תופעות פוסט טראומטיות כל חיי. אבל אני מרגישה שהסביבה שלי מצפה ממני להניח לדברים ולעבור הלאה ואני מתנהגת כאילו זה מה שאני עושה, אבל בפנים מדי פעם הכל מתפרק. מעניין לשמוע תגובות נוספות תודה, הדברים שלך באו לי בדיוק בזמן נורית

גם אני עברתי הלם לפני מספר חודשים, כאשר הזדמנתי לאתר של תאונת דרכים מחרידה. הייתי כמעט לגמרי לבד שם, הגשתי עזרה ראשונה לפי יכולתי והמראות המזוויעים שראיתי נשארו חרוטים אצלי. למרות שעברו מספר חודשים זה עדיין בא לי פתאום, מין פלאשים של המראות שעיניי ראו ולא יודעות איך לעכל את שראו. יש לי פחד מלראות גופות בטלוויזיה או בסרטים- קשה לי לראות את זה אפילו כשזה מזוייף ולא אמיתי כמו שזה בסרטים. זה פשוט ישר מזכיר לי את הכל והתמונות חוזרות אליי. אמנם טופלתי טיפול קצר ומאסיבי בטראומה אך נדמה לי שלעולם אזכור את הזוועה. לא נראה לי שאשכח את זה כל ימי חיי. היום אני מבינה . ורק מי שחווה דברים כאלו יוכל להבין. מי שלא- לא מבין, אין מה לעשות.כולם מצפים ממך להמשיך הלאה. אבל איך אפשר להמשיך כשהמוח מסרב להבין למה זה קרה. במה הם פשעו האנשים המסכנים האלו שזה קרה להם, ולמה המוות יכול להיות כל כך אכזרי.

לרופא שלום בעלי איש מאד עצבני, משום כלום הוא מתעצבן שעות רבות הוא נשאר במצב זה. כשהוא עצבני הוא צועק וצועק והשכנים שומעים וזה ממש נורא. הוא לא מבין שבית זה מקום שיש להתיחס בהבנה לכל מצב ושיש לבדוק ולברר לפני שמאשימים מישהו, אחרת עלול להיות מצב לא נעים של " חשד בכשרים" הילדים שלי סיפרו לי שהם פגועים ממנו כבר שנים ואני בוכה דם על זה כי אנני יכולה לעשות כלום למענם אני בעצמי מכווצת מפחד ממנו. הבעיה היא שאני לא יכולה להיות רעה ולהחזיר לו מידה במידה אין לי כוח למריבות אני פוחדת להציע להתגרש מהפחד שתגובתו תהיה הרת אסון מה לעשות? אני עובדת ,למזלי, והוא מאד מקנא לי. יש לך איזה עצת לא פלא להרגיע אותו או משהו אחר רציונלי? תודה מראש וגמר חתימה טובה

איזה עיצה איזה בטיח אני הייתי מגלגל אותו מכל המדרגות למה את והילדים צריכים ליהיות שק החבטות שלו? אחותי היום החוק לצידך רק תעשי פיפס נגמר הסיפור

מירה שלום אני לא מכיר את בעלך או אותך ואולי כדאי לך להוועץ עם המרכז לנשים מוכות שכן את מציגה לטעמי דילמה דומה. לטעמי - יתכן מאד שתגלי שאם את מצביה לו גבולות ברורים - הוא מגיב הרבה הרבה יותר טוב ממה שאת חושבת ושהקושי האמיתי הוא הקושי שלך להציב גבולות אך זו רק השערה בהצלחה עמי

לד"ר אבני שלום איך אני צריכה להגיב לדעתך אם בעלי אומר לי שאשה לא צריכה כסף ורוצה לקחת לי את המשכורת שלי ולהשאיר אותנו ללא מחיה? אני כמובן לא נותנת לא, אבל קונה מכספי את כל צרכי ילדי, יש לי בן חייל שזקוק לתמיכתי ובן חריג שזקוק לי מאד ואני דואגת לו לכל מה שהוא צריך. המריבות על זה נפסקו כי אני עומדת על דעתי אבל הרעש והצעקות ממשיך להיות על כל דבר שלא מוצא חן בעיניו. אני רוצה לפתור את בעית הצעקות בבית שפוגמות בנפשי ונפש הילדים תן לי רעיונות אם יש ביכולתך תודה מראש וגמר חתימה טובה

למה להוציא 18 אלף שקל על משהו שלא שווה אגורה...??? כ"כ הרבה זמן שמתבזבז על דבר שאולי שווה ירייה חסל סדר האיכפתיות הזו האנרגיות שהם מוציאים בסוף ישתכרו בכ"כ הרבה אכזבות ושאיפות לא ממומשות אם רק היה פקק תנועה באותו יום אם רק היא הייתה טסה לחו"ל אם רק היו מחזירים אותי הביתה... שום דבר לא היה מתחיל..... כי אנלא יודעת איך זה ייגמר...

זוהי סיטואציה או סיפור חוויתי אישי , ואני לא היצלחתי להבין , בגלל הרמזים המוסתרים .

נשמע שכואב לך אבל לא כל כך מובן למה ועל מה.

ז'קי כאן זה פורום רפואי ולא פורום שירה. אנא חפש לך פורום אחר א.

יש לי ידיד קרוב שהתחיל לפני כחודש לצאת עם מישהי. לאחרונה היא סיפרה לו שלפני 6 שנים נאנסה על ידי בן דודה וחברו ועם ההתקרבות ביניהם התחילו לחזור לה הסיוטים והפחדים. ידיד שלי לא יודע איך לעזור לה. היכן ניתן למצוא חומר על תקיפה מינית עם דגש על זוגיות ובני זוג?

אורית שלום ניתן לפנות למרכז לסיוע לנפגעי תקיפה מינית עמי

אורית בוקר טוב, גם אני כמו ד"ר אבני חושבת שהמקום הטוב ביותר לברר אודות הנושא הוא דרך מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. בנוסף למציאת מידע על הנושא, אולי הבחורה תסכים לפנות לייעוץ מקצועי ומהימן שיסייע לה להתמודד עם נוראות העבר. ודבר אחרון, זה מאד אמיץ ואנושי בעיני עצם רצונו של ידידך לסייע לחברתו. אני מכירה בחורים רבים שאיך שהם היו "מריחים" קושי במערכת הזוגית (קושי שלאו דווקא תלוי בהם) הם היו בורחים מהקשר. השארותו של החבר לצידה ורצונו לסייע לה, ראוי בעיני להערכה. חתימה טובה, טלי פרידמן

מה שלומך?? לאן נעלמת?? או שמא נבהלת!!!

אהלן , מה פיתאום ניבהלתי , ממה . איך המרגש אצלך . אני חיפשתי היום פסיכולוגית או פסיכולוג לבן ולא מצאתי , באזור .(מרכז ), אמשיך בחיפושים , לא שיש לי כסף אך זה צו השעה . אני מקוו שייש לך תעסוקה או משהו במשך היום ואתה לא משועמם .

משתדל לעבוד אחותי...ולא מבחירה החיים יקרים אחות י !!!משעמם???בחיים לא ולמה צריכה פסיכולוג?? אולי שרברב כמוני יכול לעזור או לתרום מנסיונו דברי אחותי הכל נשאר ביננו!!! עצוב לי כשעצוב לך!!!

שלום רב, אבי בן כמעט 80 עם ירידה בזיכרון ההולכת ומחמירה אובחן לפני מספר חודשים כ - F.00. Dementia in Alzheimer's disease . ניקוד ב - MMSE : 23/30 , דרגת חומרה: בינונית. ברצוני לדעת מה פירוש נתונים אלה וכן מה ניתן לעשות בשלב זה . אודה על תשובתכם. דוד

דויד, נסה גם: http://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=26 עדי

דוד שלום אני מניח שאם הופנה להערכה הומלץ על טפול 1. ברור גופני האם יש סבה גופנית שניתן לטפל בה 2. טפולים תרופתיים שונים לבלימת תהליך המחלה לעתים הטבה אם אכן אלזהיימר 3. מעט עזרה שקומית בברכה עמי

לפני כשנה וחצי עברנו להתגורר באנגליה בננו הבכור בן 5 ילד פיקח מאד מצחיק ומוכשר לגילו, מאז ועד היום בננו מרטיב בלילה כמעט מידי יום חשוב לציין שלפני המעבר היה יבש לגמרי, כמו כן לפני כשמונה חודשים נולד לנו אח נוסף במשפחה האם ההרטבה נחשבת כבר לחריגה בהתחשב בכול השינויים שעבר הילד ( מעבר לארץ חדשה, שפה , ביה"ס חדש, אח חדש) ? אודה לכם מאד באם תוכלו לתת לי תשובה . בברכת שנה טובה, דורית

שלום רב, אכן, התאור שלך מאפיין מצבי לחץ אצל ילדים. אם נסיונות "רגילים" של מתן פינוק/תשומת לב נוספים אינם מסירים את תופעת ההרטבה - -מומלץ להסתייע בפסיכולוג/ית. נסו גם, ללא קשר לעניין תשומת הלב וההתייחסות, להעיר אותו בשעות הלילה פעמיים או פעם, כדי שיתרוקן. עשו זאת לאחר שיחה והבאתו להסכמה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

רוציתי לדעת האם קבלתה את האי-מאיל שלי.............תודה ליסה.

שלום ליסה, לא קיבלתי. בזמן האחרון הדואר שלי היה מוצף, ואולי זה הלך לאיבוד בדרך. את מוזמנת לשלוח לי שוב. שנה טובה, דרור

אני שולחת..................

אני אשה בת 38 אשר בעבר (לפני כ-15 שנים ויותר) סבלה מבולמיה לא קשה במיוחד התגברתי על כך בעזרת שיחות עם פסיכולוגית והכל נישכח כאילו לא היה לאחר מכן סבלתי מחרדות וגם היו לי כמה התקפות פאניקה (גם לא בצורה חריפה) ונטלתי את התרופה ואבן לפי הצורך היום אני התגברתי גם על כך ואינני נוטלת שום תרופה אך לפעמים תופסים אותי מחשבות מה אם החרדות יחזרו אני גם סובלת מפחד ממקומות סגורים נעולים כמו מעלית( אני ניכנסת למעלית אבל המחשבה אם אני אתקע מלחיצה אותי) ואני לא זזה מהבית ללא תרופת ואבן שיהיה לשעת צרה שאלתי היא האם יתכן מצב שבו אני היתגבר לגמרי על החרדה כמו על הבולמיה כאילו לא היה מצב שאני יזוז מהבית ללא שום תרופה האם היו דברים כאלו בעבר או שמה להשלים עםה מצב הקיים שהוא לא רע ושלא יהיה יותר גרוע תודה

שלום רב, פחד מהפחד - הוא בעצמו דבר מפחיד שראוי לטיפול. מהתאור שלך נראה כי הפקת תועלת לא מעטה מהסיוע הפסיכולוגי, לפני כ 15 שנה. בנתיים, את השתנית, וסביר להניח שמה שהתאים אז, יתכן וכבר פחות רלוונטי, וראוי לעיון חוזר. מומלץ לפנות לתהליך הטיפולי ההתנהגותי, לפני התרופתי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

חיה היקרה. בתור בחורה שעברה ניסיון רב מאוד עם קשיי חרדה, יש לי " תרופת פלא" עבורך: תנסי! אם את רוצה ללא תרופות תבלי זמן רב ללא התרופות ותאמיני בעצמך, ובכלל-יש לך עבר עשיר בהצלחות ובהתמודדות עם הפחד, כפי שאני מבינה, אז תמשיכי בדרך זו ותגיעי לתוצאות שלא חלמת עליהן! בהצלחה-רות

אני חושבת שכדאי שתכתבי את רגשותייך גם בפורום של רפאוה משלימה, אני משוכנעת שגם משם תוכלי לקבל עזרה. בנוסף, לגבי הודעתך בדף הקודם, אם את מעוניינת, תכתבי לי לדואר האלקטרוני או שתשאירי לי את הדואר שלך ואמסור לך פרטים לגבי אפשרות של טיפול הוליסטי. עלות הטיפולים הנ"ל נעים בסביבות העלות של טיפול פסיכולוגי רגיל, זה תלוי במספר הטיפולים שאת זקוקה להן. מתוך נסיון - זה עוזר. חוץ מזה, את יכולה לכתוב לדואר האלקטרוני שלי כל פעם שמתחשק לך ואת חושבת שאין מי שיקשיב, אל תדאגי, לא ימאס לי ואני לא אעזוב אותך. תחזיקי מעמד. הדואר שלי : [email protected]

ורדה. תודה על הכל אבל כרגע אני לא עובדת ולא אוכל להרשות לעצמי סכומים כאלו. על הטיפול הפסיכולוגי אינני משלמת כלל. חוץ מזה, אין בי כוח לקום ולעזור לעצמי כרגע. פשוט בא לי לשכב ולבהות בחלל ולבכות ולהרגיש חרא. אין לי כוח לעשות שום דבר אחר, אין לי כוח להרים את הטלפון ולדבר עם אף אחד ,אין לי כוח לחפש עבודה, ואפילו לקום ללימודים אין לי חשק. אני יודעת שמתישהוא יהיו בי כוחות מחודשים ואז אדע יותר טוב מה לעשות עם עצמי ועם חיי. אבל כרגע, אני מותשת.

אם את רוצה, השאירי לי את הטלפון שלך בכתובת האימייל שלי ואתקשר אליך . את גם יכולה לכתוב אלי כל פעם שמתחשק לך. לפעמים סתם שיחה יכולה לעזור גם. תדעי לך רק, שהתקופה הזאת מאוד מאוד קשה וזה בא לידי ביטוי ממש אצל כולם. חייבים להחזיק מעמד ולעבור את התקופה הזאת. את חייבת ליהיות חזקה, גם למען עצמך וגם למען אחרים. בי ואל תהססי ליצור קשר.

שלום לכם לקח לי המון זמן עד שהחלטתי לבקש עצה כאן מעל גבי האינטרנט ואומנם אני מעט פסימי ביכולתכם לעזור לי כאן אך אנסה בכל זאת. אני בן 27 ועדיין מתלבט לגבי זהותי המינית, במהלך החיים בעיקר בשנים האחרונות היו לי הרבה תקופות של דכאון אך היום אני מרגיש לא רע בכלל אך עדיין העובדה שעוד לא הצלחתי להגדיר לעצמי מי אני מבחינה מינית או שפשוט פחדתי להודות באמת, מציקה לי עד מאוד ומונעת ממני ליצור קשרים חדשים גם עם נשים וגם עם גברים ובכלל להתנהל בחברה בגלל הזיוף שאני מרגיש בפנים והפחד לא להקרין אותו החוצה. היו כמה וכמה בחורות ששכבתי איתם במהלך החיים אך חוץ מאחת שאיתה הרגשתי אהבה גדולה לא היתה אף אחת שאהבתי, הקשר עם אותה אחת רק מבלבל אותי יותר כי אני אומר לעצמי נו עובדה שאתה כן יכול להימשך לבנות ולאהוב אותם, מצד שני עם אותה בחורה זה הסתיים לאחר כחודש. כך שהבלבול הוא גדול והפחד שלי הוא להיכנס שוב לתהומות דכאון בגלל סיבה זו. אני יודע שיש תאוריות שונות לגבי הומוסקסואליות ושיש הומוסקסואליות מולדת וכזאת הנרכשת מה אתם יכולים להוסיף על זה והאם בעזרת טיפול פסיכולוגי אפשר ל"להחזיר" לדרך ה"ישר". תודה מראש

שי שלום אתה צודק בפסימיות שלך תיאוריות מין הסתם אתה מכיר על חלק גנטי וחלקים הקשורים אולי גם לנסיונות חיים חלקם אולי בגיל הצעיר. ספק אם עוד תיאוריות יפתרו את הענין לא ממש ציינתמשיכה לגברים המסגרת לבירור שאלות אילו ומה עמדתך כלפיהן היא לטעמי טפול לאו דווקא לתקון אלא לבחירה (כזאת או אחרת) שתתאים לך ולא תענה אותך בהצלחה עמי

שי יקר, אני מסכים עם ד"ר אבני. נטיות מיניות הן עניין מורכב, ואינן מותנות בהסכמה מוסרית כלשהי. ללא כל קשר לנטייתך המינית, הומוסקסואליות איננה סטיה, ואחוז ניכר מן האוכלוסיה משתייך לקבוצה זו. עם זאת, מהודעתך נראה שיש לך ניסיון מיני עם נשים. אם היתה לך נטייה חד משמעית לגברים, יתכן ולא היית ממשיך להתנסות עם נשים. אני חושב שכדאי לך לקבל את הצעתו של ד"ר אבני, ולפנות לסיוע מקצועי, שיעזור לך להבין טוב יותר את נטיותיך המיניות ולהשלים עמן. קיימים מומחים לנושא זה, ואם תפנה אלי בדואר אלקטרוני, אשתדל לסייע לך. בברכה, דרור גרין

אביב , וכל החברה,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,+++++++++++^^^^^^^^^^^**************~;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;; ,,,,,,,, מי מיתחבא מיתחת למיטה או מעליה וזקוק לשמיכה מי זקוק לסוכריה על מקל ומי זקוק לגלידה שוקולד תשמיעו קול ותקבלו !! כאן המקום והזמן לכתוב ולהוציא את המר ולקבל מתוק ! מחכה ,,, ויוי.

אני מעל המיטה, אני גדולה מדי כדי להיות מתחתיה... אם זה המקום להוציא, אז כדי שכולנו נבנה פה עץ שקצת יקרב אותנו, אז אני אגיד שחלו הרבה שינויים בחיים שלי, שעקרונית עושים לחיים שלי יותר טוב, ומוציאים אותי מהדיכאון, אבל כאן הבעיה: אני לא רוצה להרגיש טוב! אני רוצה לסבו, שיהיה לי רע, אני רוצה להיות מספיק קטנה כדי להיכנס מתחת למיטה! (אם כבר דימויים...) אבל לא כ"כ רציתי לומר את זה בפורום, כי אני תמיד מעדיפה להסתתר ולא להוציא, אבל אני יודעת שכדי לקבל חום ואהבה בחזרה, אתה צריך להיפתח, אז נפתחתי...אלייך...אל כולכם...אני אוהבת אותכם...

היי ,ילדונת קטנה ויקרה ! אם שמת לב לדברים שהישתנו לטובה בחייך , זה בסדר . ואם אינך רוצה להישתמש בהם כרגע ,,,,זה גם בסדר ! כל רצונך הוא דבר אדיר , לא משנה מהו , כי אם ישנו רצון, הפיתרון לא יאחר אחריו ! אני יודעת שלהיות מקובצת וקטנה זה יותר כיף מגדולה ועגולה . אבל תחשבי , שלא משנה מה הצורה ,,,,העיקר שזו .. את ,,מתוקה . תאהבי עצמך ותרשי לעצמך את מה שמגיע .לפעמים הנסיבות קובעות ולא את . כלומר אם הינך אמורה להינות ממשהו מבלי לרדוף אחריו , תהני ממנו . את שווה המון בעיני. כי , אנ י רואה בך ,נפש ,שאין לך כוונות זדון או רוע ,,,לעצמך , את רק עושה איתו מן "ברוגז " כזה . אני מרגישה אותך , שאת רוצה להיעזר ולצאת מהמצב למרות הכל . הירגשתי אהבה פורחת ממך אלי, ואותה אהבה שלך עוטפת הרי גם את גופך ,,,בעצם . היא שלך ורק שלך ,,,תפזרי אותה שווה ביננו , ,,, תרשי לי לעזור לך בזה . הנה אני ממלאת את הכד הצחור שלי באהבה ובחום ששלחת לי ומוהלת אותה עם כל אהבתי הענקית אליך ,,,ומפזרת לכל אורך גופך שנימצא במיטה . איזה ניחוח אהה..נרקיסים ,,, תתבשמי לך , תתפנקי לך ותחשבי רק על שמחה , אני מאמינה שאת ברשימת הצדק והאור בשנה החדשה הזאת .. שלך כאן .בברכה או ה ב ת . ויוי,

ומה איתי...לא יפה

i think i am falling :-(

lihy why? adi

אני כבר לא יודעת מה לעשות, אולי כדורים יעזרו אולי אישפוז. אני מותשת. אין בי כוחות יותר. נמאס לי לתת ולתת ולא לקבל כשכל כך כואב לי. אני מרגישה מנוצלת, פגועה, מבולבלת, ואין לי כוח לסחוב יותר. אני עייפה מלסחוב. חשבתי שאולי אישפוז בבי"ח פסיכיאטרי יעזור כי לפחות שם אוכל לבכות ולבכות ואולי גם לצעוק את הכאב ואף אחד לא ייבהל ממני או יחשוב שאני מפחידה. אני פוחדת להתמוטט, יש לי גוש ענקי של דמעות, של כאב שיושב לי בתוך הבטן ולא נותן לי לנשום. אני בת 25 ומרגישה תקועה. אני לא מצליחה לעמוד בקצב, כל דבר הולך לי קשה ואני לא מבינה למה. אני בן אדם כל כך טוב, יש לי לב ענקי וטוב ואני אוהבת לעזור לכולם ובכל זאת הכל הולך לי כל כך קשה, למה זה מגיע לי? אני לפעמים מתפללת להיות חולה אז לפחות אוכל לשכב במיטה ולכאוב וזה יהיה לגיטימי. אני יודעת שאני נשמעת מפגרת אבל ככה אני מרגישה. נמאס לי שהכל כל כך קשה. כואב לי על חוסר הפייריות הזה בעולם הזה שבו הטובים סובלים והרעים מנצחים. בא לי לבכות כל הזמן. ואני לא יודעת מה יהיה מחר או מחרתיים. פשוט אני עייפה מהחיים האלה. עייפה מלכאוב. עייפה.

ליהי היי. השארתי לך הודעה בפנייה הקודמת שלך בעמוד קודם . ספרי מה קורה ואנסה לעזור בכייף.

ליהי האם את מטופלת? עובדת? לומדת? בכלל מה את עושה בחיים? ומאיפה הרעיונות להתאשפז במקום לבכות?

ניר מה לעשות? מה עושים עם הכאב? אני פוחדת. הוא פשוט הצטבר והצטבר ועכשיו הוא נהיה גוש גדול ומאיים ואני פוחדת ולא יודעת מה לעשות עם עצמה כזאת של כאב. תמיד הייתי חזקה, אבל עכשיו כל כך עצוב לי ואני מפחדת מהעתיד. כי בשנה האחרונה קרו לי כל כך הרבה דברים רעים וכל כך הרבה כשלונות ואכזבות . זה בא בצרורות ואני לא מבינה איך הגעתי לבור הזה. והשתניתי, כל הביטחון העצמי שלי נהרס, מכל הבחינות ואני לא יודעת איך לשקם אותו. והלבד, הלבד - הוא נעשה קשה מנשוא. אני פונה אליכם שתעזרו לי כי אני כבר לא יודעת למי לפנות. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי והפסיכולוגית שלי עזרה לי מאד עד היום ,אבל עכשיו אני מרגישה שאני נופלת ואין מי שיתפוס. וזה עצוב . וזה לא מגיע לי. באמת שלא.

לא יכולה יותר לחיות עם הכאב הזה, הוא לופת אותי בצבתות ברזל, חונק כמו צבת, כמו נחש, שנכרך על גרוני ומסרב להרפות, מסרב לתת לי לנשום, מעכל בי, ואוכל אותי, אני על סף יאוש, גמורה לגמרי, ממוטטת, בטוחה כי רק המוות יציל אותי ממנו, יציל אבל גם יגמור סופית, אין דרך חזרה. מתה למות, כדי לא לסבול יותר. צעד קטן מאוד לפני המוות. עצה מקצועית ? איך להפסיק את הכאב הנוראי הזה ? איך לגרום לו לשחרר את הנפש החבוטה ? איך לא לפחד מהמוות כל כך ? איך ללכת בשביליו בבטחה אל ההקלה מהכאב, אל המנוחה ?

רות, אני רואה ושומעת את זעקת הכאב שלך וכמוני כל חברי הפורום הזה. אני מושיטה לך את ידי, ומבקשת ממך לבוא ולקחת אותה. המוות הוא פתרון קל מידי (עברתי הרבה בחיים כדי ללמוד את זה). אני מציעה, שלאט לאט ובקצב שלך, תספרי לנו מה כבד עליך, במה את מתעסקת, בת כמה את וכו'. תגלי כאן אנשים חמים עם הרבה נכונות לעזור. עדי

רות יקרה, אני מבין שמאוד קשה לך עכשיו, למרות שמן ההודעה שלך אינני יכול לדעת מה הסיבות לכך. נראה לי ששיחה היתה יכולה להועיל לך כעת יותר מכתיבה באינטרנט, ואני מציע לך להתקשר למוקד של ער"ן בטלפון: 1201. תורני ער"ן ישוחחו אתך בכל זמן. את יכולה לפנות גם לאתר של סה"ר, המסייעים למי שמחשבות התאבדות עולות בדעתו: http://www.sahar.org.il/ אני בטוח שגם כאן, בפורום, יהיו רבים שיהיו מוכנים להמשיך ולשוחח אתך אל תוך הלילה. אנא, אל תישארי לבד. בברכה, דרור גרין

אני מצטרפת לעדי, תעזרי בנו ואל תהססי. מוות זה לא פיתרון !!!!!!!!!!!! תיישמי גם מה שכתב לך דרור גרין. חשוב שתתקשרי !!!!!!!!

אני מנסה כבר יותר מחצי שעה לצלצל אליך וכל הזמן תפוס. בכל מקרה..אל תהיי בלחץ.. נס ציונה זה בית חולים מעולה והצוות שם נהדר..ובמיוחד מנהלת המחלקה.. אך בכל מקרה חשוב לעקוב אחר הכל. אני אנסה יותר מאוחר שוב לצלצל ומקווה לתפוס אותך ולשוחח. תהיי חזקה. אליאן

היי, את תמיד מוכנה לעזור, הא? כל הכבוד, באמת!!! ומה קורה איתך? ד"ש חם! טלי פרידמן

היי הייתי באותו מקום שבו רונית נמצאת היום ! חיפשתי בנרות מישהו שיוכל להסביר לי..להרגיע...או משהו. משום מה כולם ברחו !!! בין הרופאים יש לפעמים איזה מן קשר של שתיקה או לחילופין חוסר רצון בולט להסביר. ההורים מתביישים..סגורים..כואבים ולא מוכנים לדבר בכלל. והתחושות הן מאד קשות ואפילו בלתי נסבלות !!! אז שאני אדע שיש מישהו שזקוק לעזרה...מישהו שהייתי באותו מקום שהוא נמצא עכשיו. ולא אתן את כל מה שאפשר? זה לא יקרה. אצלי...הבן בפנימיה...מאד קשה לו אבל זהו מקום טוב שמתאים לצרכים שלו. אם כל הכאב..הצער והגעגועים ישנה הקלה גדולה. יש שם קבוצת תמיכה להורים ולמרות שזה החזיר אותי אחורה כמה שנים מבחינת התחושות וכמעט שהודעתי שאני לא משתתפת...החלטתי שלא. יש שם מגוון של אנשים אשר נמצאים במגוון של מקומות וכל אחד "לוקח"מה שהוא יכול רוצה ומסוגל. זה בערך... המשך יבוא...:-) תודה שאת עדיין חושבת עליי אליאן

שלום, שאלתי היא כזאת אילו תרופות ניתנות היום לטיפול בחרדה חברתית? מדובר בבידוד חברתי טוטאלי וניתוק כליל חוסר תפקוד והסתגרות. נוסה סרוקסט ללא הצלחה. כאמור הבעיה הכוללת היא חרדתיות דכאון אוסידי וחרדה חברתית במימדים חריפים. האם תרופות אחרות עשויות להועיל? תודה. אגב למה משמש טיפול בליתיום?

שלום לך מיטל הכדורים האלו דווקא כן עזרו לי ואני בערך באותו מצב כמוך. את יודעת שאני לא הולכת לאוניברסיטה בעיקר בגלל שאני מפחדת מהחברה שם. אני אוהבת אנשים ולהיות סביבם אך אני מפחדת שינצלו ויפגעו בי כמו בכל הפעמים כי אני תמימה וטובה ויעשה הכל בשביל חברה. זה מאוד מאוד מאוד קשה להיות לבד אך אסור לך להאשים את עצמך כי לפעמים זה יכול להיות הסביבה שבה גדלת או זמן מסוים שלא איפשרו לך להכיר ובמקום זאת הכרת אנשים שהם לא לרמה שלך ושניצלו. תיראי אני לא יודעת איך זה קרה לגביך אך כך לפחות לגביי.אבל אני לא יתייאש ואני בסוף יסתדר וזה מה שאני מנסה להכניס לראש שלי כל הזמן. הייתי רוצה לדעת ממה זה נובע ההתנתקות שלך מהחברה? האם זה קשור למשהו שקרה לך בעבר? ובת כמה את? ומה את עושה בחיים? אני רוצה רק לעזור ואת לא חייבת לענות על השאלות הללו. ביי ביי עינת

שלום, האם מעבר דירה יכול לגרום להרגשת ניתוק קשה ולרגשות מאוד כואבים? אני בוכה כבר יומיים

אפרת, נראה לי מאוד שכן. זה מאוד מאוד קשה לך עכשיו, תסתכלי גם על הצד החיובי: הזדמנות להכיר סביבה חדשה, אנשים חדשים, וכו'. אפשר גם לשמור על קשר עם חברים מהסביבה הקודמת ואפשר מידי פעם לקפוץ לבקר חברים משם. היום ברוך השם, יש אנטרנט ואי מייל ואפשר לכתוב להם גם אם עברנו למקום רחוק. עדי

אפרת שלום רב, מעבר דירה עשוי להיחוות באופנים שונים אצל אנשים שונים, ומתוך סיטואציות שונות. באופן עקרוני מעבר דירה אינו דבר של מה-בכך, ודורש תקופת הסתגלות. צריך להתרגל לסביבה חדשה, אנשים חדשים, אפילו מכולת חדשה... המעבר עשוי להחוות כסוג של פרידה, ורוב האנשים מתקשים להתמודד עם פרידות, בוכים, חשים במין "אבל" וכדומה. לכן התגובה שלך אינה יוצאת דופן אך חשוב למצוא אנשים בקרבתך לתמיכה ולשיתוף במה שאת חווה. במידה והתחושות הקשות מתמשכות ואת חשה שאינך יכולה להתמודד עימן, הייתי מציעה לפנות לייעוץ פסיכותרפויטי. בברכה, טלי פרידמן

ד"ר אבני שלום, האם ישנם תחליפים טבעיים או הומאופטיים המבצעים את אותה הפעולה של הפרוזק והפבוקסיל ? נסיון עבר עם פבוקסיל גרם לי תופעות לוואי ( עייפות ופיהוקים רבים מאוד, יקיצה בלילה וכו) תודה מראש. ELYY

אלי, תנסה אולי צמחי באך, בהתאמה אישית ע"י מישהו המומחה לכך. ת"א, בית מרקחת הום-גליל בבן יהודה- ישמחו לעזור לך. לי זה עוזר ואני יודעת, שעוד הרבה אנשים משתמשים בהם - וזה עוזר גם להם.

אלי שלום קודם כל יש תחליפים רפואיים לגבי טבעיים היחיד הידוע לי כמוכח הוא היפריקום במצוי 5% יתכנו תופועת לואי דומות - הקושי שלי שככל הנראה פחות יעיל ושהיצרנים אינם עוברים ביקורת ותקינה כמו יצרני התרופות (לא שזה בטוח ב 100%) בהצלחה עמי

שלום, אני חוזרת על שאלתי מלפני מספר ימים לאחר שלא נעניתי: רציתי לדעת אם יש התוויות נגד כלשהן או תגובות בין-תרופתיות בלתי-רצויות הנובעות משימוש בסרוקסאט יחד עם דוקסילין (טטרציקלינים). תודה, יעלי

יעלי שלום לי לא ידוע על קושי לא בדקתי לאחרונה בנושא בכל מקרה - אנא פני לרופאייך הם האחראים על מידע מסוג זה בברכה עמי

מה קורה ? יש קשיחות מצד ההנהלה יש כללים גדרות ,,,, מוכנה לשמוע אותך ומודעת להלך הרוח שלך אם תירצה

אהלן-מה את רוצה לשמוע??? יפיפיה!!

סתם , חיכיתי לאיזה קללה על מישהו , אבל ניראה שאתה מאופק וזה טוב . אז תמשיך להיות מה שאתה בסבבה. לפחות העלת לי חיוך ,,,,

החשוד בהצתת בני משפחתו: נעלבתי כי אחותי לא העניקה לי מספיק תשומת לב יום ראשון, 23 בספטמבר 2001, 8:16 שמעון שר הסגיר עצמו הלילה למשטרת ר"ג; בערב ראש השנה הצית את אחותו, גיסו ואחייניתו; הגיס מת במקום, האחות ביום ה' והאחיינית אתמול; לאחר הרצח נמלט והמשטרה ניהלה אחריו מצוד שמעון שר. הסתתר בבארותיים וברמת גן ... צפיה בתגובה: זה מה שתרופות פסיכיאטריות עושות לאדם כותרת: ענת כותב: תתעוררו , היו כבר כמה מקרים של אנשים שלוקחים סמים פסיכיאטרים שיש להם תופעות לוואי חמורות כמו התאבדות והרג שמשהו יתעורר ויוציא את הסמים האלה מחוץ לחוק ונשאיר את הטיפול הנפשי לפסיכולוגים ולא לתרופות וסמים.

היי! בתור מי שיצא לה להכיר את הבחור באופן אישי, אני נדהמת עוד יותר. בחיים שלי לא הייתי מעלה על דעתי שהוא מסוגל לרצח, ועוד של האנשים היקרים לו ביותר! אמנם הוא היה טיפוס לחוץ, ואמנם ההיכרות שלנו היתה לפני שנים רבות, והרבה מים יכלו לזרום מאז וכנראה אכן זרמו. אבל רצח????????

זה מזעזע ביותר לדעתי... אבל שאלה לדיון: מה גורם לבנאדם לרצוח? יש כאב בפנים...כעס...תסכול... אבל מה בעצם מפעיל ת'טריגר? מכיוון שאני בטוחה שהוא לקח את הרצח בצורה שאולי הוא לא כ"כ היה מודע אליה, מה עובר לבנאדם בראש כשהוא רוצח מישהו?? שוב אני אומרת...מזעזע ומחריד...

האם רק רופא פסיכיאטר יכול לרשום מרשם לפבוקסיל או שגם רופא משפחה? מה בעצם ההבדל ביעילות פרוזק ופבוקסיל?

שלום כל רופא יכול לרשום בקופת חולים זה קשור לבירוקרטיה של הקופה היעילות דומה עם זאת משתנה באנשים שונים בהצלחה עמי

ד"ר אבני שלום, האם ישנם תחליפים טבעיים או הומאופטיים המבצעים את אותה הפעולה של הפרוזק והפבוקסיל ? נסיון עבר עם פבוקסיל גרם לי תופעות לוואי ( עייפות ופיהוקים רבים מאוד, יקיצה בלילה וכו) תודה מראש. ELYY

שלחתי לך אימייל. שיהיה לך לילה טוב, ויום טוב מחר.

צל חולף, קיבלתי את המייל. מקווה שאת בסדר, מאחלת לך ליל מנוחה, טלי פרידמן

הי ערב טוב אני חוזרת אליך נכון שעבר הרבה מאד זמן אבל הייתי מאד עסוקה בבעיות של הבן שלי בקיצור אני חייבת לדבר איתך דחוף בטלפון 09 7410756 זה הטלפון שלי ותיצרי איתי קשר בבקשה אם תוכלי בשעות הערב בערך 21.30 תודה רבה ושבוע טוב רונית

אני אתקשר אליך היום... אליאן

היי.... אני בת 16½ סבלתי מבולימיה וכעת אמא שלי טוענת שאני נמשכת לכיוון האנורקסיה כיוון שהייתה לי ירידה מאוד דרסטית במשקל. לפני כמה ימים אמא שלי לקחה אותי לתזונאית שאמרה שאני צריכה בדחיפות לגשת לטיפולים פסיכולוגיים. אני לא הסכמתי כיוון שבצבא צריך לוותר על סודיות רפואית וטיפול אצל פסיכולוג בתיק האישי לא ייפה לי את הרקורד. אמא שלי שחוששת לחיי החליטה לקחת אותי לפסיכולוגית פרטית במטרה ראשונה לטפל בי בהפרעות האכילה. האם ניתן לטפל בהפרעות אכילה ואנורקסיה בעזרת עזרה פסיכולוגית?...

מורן, מקור הפרעות האכילה (הן האנורקסיה נברוזה והן הבולימיה) הן נפשיות.טוב עשתה אימא שלך שהתערבה, הפעילה סמכות הורית, ולקחה אותך לדיאטנית ולפסיכולוגית. חשוב שהפסיכולוגית תהיה אחת כזו שמבינה בעניין הזה. עדי

מורן יקרה, לא רק שאפשר לטפל בהפרעות אכילה באמצעות עזרה פסיכולוגית, אלא שחשוב לעשות זאת מהר ככל האפשר. נראה לי, שאת יכולה לסמוך כאן על העצה של אמך, ולקבל את הסיוע שהיא מציעה לך. הסיכון שבאנורקסיה גדול, ועשוי להשפיע על בריאותך לאורך זמן. זה הרבה יותר חשוב מן הרקורד בתיק הרפואי שלך בצבא. הטיפול אצל פסיכולוג/ית הוא חסוי לחלוטין, ולא ידוע לי שעלייך לוותר על סודיות זו בזמן גיוסך לצבא. אם לא תמסרי אינפורמציה על טיפול פרטי ביוזמתך, אין כל דרך שבצבא יוכלו לדעת על כך. אם תרצי לקבל מידע מפורט יותר על פניה לסיוע בנושאי אנורקסיה, את יכולה לפנות אלי באימייל, וגם לטלי פרידמן, המתמחה בנושאים אלו. שנה טובה, דרור גרין

מורן שלום רב, אני מסכימה עם כל מילה שדרור גרין כתב. ובקיצור, התשובה לשאלתך היא: כן!!! טיפולים פסיכולוגיים עוזרים למיגור של הפרעת אכילה, והטיפול, כדאי שיהיה מוקדם ככל האפשר. ובוודאי שזה הרבה יותר חשוב מאשר הרקורד שלך בצבא... בהצלחה, טלי פרידמן

אני בן 21 והחיים שלי התהפחו אין לי בגרות לא 12 שנות למוד לא יודע כלום באנגלית ולא מטמתיקה מצבי כמו ילד בכיתה ה מה עושים אני מדוכא באמת יש לי קשיי למידה בלהבין לנתח לזכור וכו.... אנה אנה עזרה

שלום רב, אני מעריך שיש לך כוחות אישיותיים טובים, שאם לא כך, לא היית מרגיש בכלל בבעייה. הבן שלי בדיוק במצבך, ולאחר אבחון דידקטי מקיף, התחיל מכינה בתל חי, ששם מאד בקיאים בתהליכי הוראה לכאלו שיש להם ליקויי למידה. ההתחלות האלו, בגיל מאוחר יחסית, הן לא פשוטות, אבל: בו-זמנית מאד טובות, כי הבןאדם הצעיר מבין שהחיים מצריכים שינוס מותניים, והפעם בכוחות שניזונים ממוטיבציה עצמית: בלי מורים או מפקדים בצבא. יש לך גם זכאות לקבל הרבה תמיכה, יעוץ, וכו' בלשכה להכוון חיילים משוחררים, בת"א. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

עקב המצב הכללי והאישי שלי אני חושש שלא אצליח לצאת מהמשבר שאני נמצא בו. אין לי תקציב לטיפול נפשי מכיוון שאיני מצליח לפרנס את משפחתי למרות שאני עובד קשה מאד. אשתי אינה רוצה לצמצם בהוצאות הבית בעיקר כדי שהילדים ירגישו טוב וטוענת שיהיו ימים טובים יותר. יש לנו שתי מכונית ושש טלפונים שעולים כסף רב אך צריך להשגיח על שלושת הילדים וצריך לנסוע לעבודה. הבעיה הגדולה היא לדעתי שאשתי אינה רוצה לפנות לאמא שלה לעזרה שהיא אישה מאד עשירה ומפרנסת את אח שלה שנים רבות. בת אחת שלי נוסעת עכשיו לחו"ל במטרה להגר ובעקבות סכסוך איתי ואשתי מאד דואגת. מה עלי לעשות ועם מי עלי להתייעץ מקצועית?

שלום רב, התארגנות משפחתית-כלכלית תלויה לא רק בגובה התקציב החודשי הממוצע, אלא גם, ולפעמים בעיקר, בדינמיקה המשפחתית. אני מניח שאין פתרונות בזק לעניינך. במקום לצפות לכך, הצעתי היא שתתנהג בצורת "כאילו": כאילו והלך מנוע לאחת מהמכוניות שלכם. הוצאה של כמה אלפי שקלים היתה בלתי נמנעת, אם הייתם רוצים לשמר את אורח החיים השגרתי. וכאן מתחילה, וגם מסתיימת עצתי: תחליטו להקצות תקציב דומה לטובת המנוע המשפחתי. אם תרצו הכוונה לשאלת האיפה, איך, עם מי, וכו' - פנו למייל האישי עפם תקציר של ההסטוריה המשפחתית, ומיקומכם בארץ. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

ערב טוב אני חייבת לדעת הסברים דחופים על בית חולים בנס ציונה אני עומדת כרגע לפני אישפוז של הבן שלי ואני מאד שבורה ביגלל הנושא אבל אני חייבת לעשות את זה כמה שיותר מהר ביגלל שהוא כבר הגיע לבעיות חמורות מאד. אז בבקשה למומחים או להורים עם ניסיון בבקשה הסבירו לי יותר רונית

רונית שלום רב, מה בדיוק את רוצה לדעת, זה לא ברור. באופן כללי בי"ח נס ציונה הוא מקום סביר (עד כמה שבי"ח יכול להיות "סביר"), המבנים סבירים וכנ"ל חדרי האישפוז. כמו בכל מקום ציבורי יש שם מטפלים טובים ופחות טובים, אך יש שם גם פתיחות ונכונות לשיפור, ויש שיתוף של בני משפחה. אם את זקוקה למידע נוסף, רצוי שתפרטי מה. בברכה, טלי פרידמן

הי אני חייבת לקבל מידע דחוף בקשר לבית החולים כי הבן שלי אמור להיות שם בימים הקרובים והוא רק בן 7 וחצי ואני מאד שבורה ביגלל זה. אני רוצה לדעת מידע כללי על הבית החולים ואם מישהו מכיר מקרוב את הבית החולים הזה אולי יכול לפרט לי קצת יותר על תוכן היום או איך ניפרדים מילד בן 7 וחצי איך התהליך מיתבצע? רונית שבורה

שלם ד"ר,,,, שאלתי אליך על אישתי , היא אישה מתעצבנת במהירות ובזמן שהיא עצבנית היא לא שולטתת בדבריה ,,,,מה שאני יכול להגד לך עד כמה פעמים היא התעצבנה והרביצה לבן שלנו בן 6 חודשים ,,, והיא בזמן שלא כל כך עצבנית יש לה בעיה שהיא מסבירה דברים של אחרים כפי שהיא רוצה וזה תמיד מעביר אותה לעצבנות מופרזת אפילו היא מתחלה לדבר דברים עם אחרים בשיטה לא מנומסת ומנתח את דברים שלהם אך שהיא רוצה וזה תמיד ניתוח רע או לא מתאים למה שהתכוון צד האחר,. אני מבקש עזרתכם בזה היא אפילו גרמה לי בעיה עם ההורים וגורמת לי בעיות בעבודתי לא נותנת לי כצת מנוחה אני תמיד חושב על מעשיה ומפחד שתגרום בעיות אחרות . האם יש פתרון לזה ?????

השאלה רק לד"ר

שלום ד"ר,,, בהמשך לשאלה .... אני חושב שהעצבנות שלה זה מזמן הכוונה שזה לא חדש אצלה... מה אפשר לעשות ? האם צריך טיפול דחוף או זה אין אפשרות לטפל בעצבנות במיוחד שאי אפשר שאישתי לא שולטתת בדבריה ובמעשה בזמן שהיא עצבנית....???? נא עזרתכם.......

מיק שלום קשה לענות לפי המידע הזה האם מדובר בדפוס קבוע בחייה או בשנוי לאחרונה האם מלווה בשיוניים אחרים הטוב מכל לקחת אותה להערכה או ללכת יחד עמה להערכה של קשייכם כזוג בהצלחה עמי

האם שוחחתם פעם על הבעיה? ואם הסיפור של העצבנות הוא דבר ישן, למה לא ניסית לשכנע אותה מזמן שהיא צריכה לגשת לטיפול? מצבים כאלה רק מחמירים באם נותנים לזמן לעבור ולא עושים דבר. האם היא עובדת מחוץ לבית? אולי היא זקוקה לעזרה וההתנהגות שלה נובעת מתוצאה של לחץ, עומס ותשישות? ואיך אתה עוזר ומקל עליה?

שלום,, כן דברתי איתה הרבה פעמים על זה ועל התנהגותה כלפי האחרים וכלפי בטח אבל יש לה התשובה שהיא משוכנעת במעשה ובדבריה ... מה אני יכול לעשות ?

שלום לכולם אני בן 24 ויש לי חברה כבת 20 כבר שנה וחצי היום היא אמרה לי שהיא רוצה הפסקה של שבוע שבועיים לחשוב קצת... היא אוהבת אותי מאד אבל כל הבעיה היא שהיא כבר לא מרגישב פרפרים והתרגשות כמו שהיה פעם (עד לפני כמה חודשים). אולי טעיתי אבל אמרתי לה שלדעתי זה טבעי שההתרגשות והפרפרים יורדים(איך מרגיש זוג נשוי אחרי 20 שנה או יותר) אבל נראה לי שהיא לא קיבלה את זה. אני יודע שהיא אוהבת אותי היא גם אמרה לי את זה (בזמן כל השיחה היא בכתה נורא) ואני מכיר אותה, היא לא היתה בוכה סתם. אבל היא אוהבת אותי :" כמו החבר הכי טוב שאפשר לדבר איתו לשתף אותו ולספר לו דברים). זה חלק מהעניין לא? בלי זה אז מה שווה? או שאני טועה? אבל אם היא אוהבת אותי אז למה?........ 1)מה לעשות? 2)ואם היא תרצה להפרד היא בטח תרצה להשאר בקשר ואני לא יודע מה לעשות... 3)אני מת לדבר איתה אבל יודע שזה אסור שזה טעות לדבר איתה שצריך לתת לה לחשוב לבד..

המממ....על חלק מהשאלות אני חושבת שענית לבד, אבל אני יכולה אולי רק לאשר לך דברים שאני חושבת כמוך. אם היא ביקשה לחשוב לבד, אני חושבת שאתה צריך לתת לה את החופש שלה, ככה היא תרגיש שאתה מתחשב בה ולא לוחץ. וכמו שאתה חושב שאצל זוג נשוי הפרפרים יורדים כי זה טבעי, אז אני בטוחה שאם אמרת לה את זה, אז היא לקחה את זה לתשומת לבה. אני רק יכולה לאחל לך כל טוב, שרון. שלך, אני. נ.ב אם היא באה ודיברה איתך על זה, אמרה שהיא אוהבת אותך, ולא סתם התרחקה ונתנה לך להרגיש רע אז לדעתי איכפת לה ממך מאוד, קח את זה לתשומת לבך. בהצלחה.

שרון, אתה צריך לתת לה את החופש שהיא רוצה וכמה שיקשה עליך, תשאר איתה בקשר. פרפרים בבטן תמיד עוברים, כניראה שהיא צריכה להיווכח בזה לבד.... השאלה היא רק כמה זמן אתה מוכן לחכות לה ??? המשך בחייך, תשמור איתה על קשר של "ידידים" ותראה איך זה יתפתח. מה שבטוח, אסור לך לעצור אותה כיוון שאם כך תעשה, היא תרגיש שפיספסה ואם לא עכשיו, אז בעוד כמה שנים תחפש את הפרפרים. בכל מיקרה תבהיר לה שאם היא עוזבת, אתה ממשיך בחייך ושלא תפגע אם תצא עם מישהיא אחרת כשתמצא זאת לנכון. בהצלחה ואל תתיאש.

תודה לכם על התשובות... :-):-):-):-)

לפני כ- 15 שנים גיליתי שלכאב שאני מרגישה כמעט כל יום בחיי יש שם. אני אמפטית. אני מרגישה כאב של אחרים. התנתקתי. הפסקתי לקרוא עיתונים ולהקשיב לחדשות ברדיו. הסתובבתי עם ווקמן כל הזמן, והדחקתי את רעשי העולם החיצון. רק מוזיקה, רק דברים טובים. לא הייתי מוכנה לשמוע דברים רעים. לא הייתי מסוגלת להתמודד. במשך תקופה ארוכה עבדתי על עצמי ובניתי חומות. ורק אחרי שהרגשתי שהחומות שלי חזקות מספיק, הסכמתי להתחיל ללכת בלי ווקמן, לפתוח מחדש עיניים לעולם, ולראות שיש בו גם דברים יפים ושמחים. זה היה בערך בתקופה שהתחילו כל הפיגועים הרציניים בארץ: דיזינגוף, ירושלים, אוטובוסים, מכוניות תופת. כל אירוע כזה היכה בי חזק יותר מהאירוע הקודם, והחומות שבי קרסו די מהר. בכיתי כל כך הרבה שכבר לא נותרו לי דמעות, רק כאב. זה היה חזק במיוחד כשאמא של ידיד שלי נהרגה באחד הפיגועים האלו. זה היה קרוב יותר מתמיד, חזק יותר מתמיד. ואז הגיע אסון המסוקים. 72 נפשות שהלכו בן רגע... קרסתי. המדהים הוא, שלמרות שידעתי שיכאב לי, לא יכולתי לקרוע את עצמי מעל מסך הטלביזיה. כאילו הייתי חייבת להכאיב לעצמי עוד ועוד. קצת אחרי האסון התנתקתי שוב. לא רציתי לשמוע, לא רציתי לדעת. שוב בניתי חומות. ומכיוון שהייתי כבר בעלת נסיון - בניתי חומות "כפולות". הפעם כבר לא יוכלו לגעת בי, חשבתי. וטעיתי. הכאב שאחז בי לפני עשרה ימים, עם הפיגוע הנוראי בארה"ב היה חזק יותר מכל מה שחוויתי עד אז. איבדתי כל שליטה על הגוף. בכיתי בלי כל אפשרות לעצור, רצתי לשירותים כל הזמן, רעדתי בכל הגוף ולא ידעתי מה לעשות כדי לעצור את זה. לקח לי יומיים וחצי לקבל שליטה כלשהי על הגוף שלי, ואני מתוודה, גם ברגעים אלו, כשאני כותבת על זה, הידיים שלי קצת רועדות. לומר את האמת - נמאס לי. נמאס לי לכאוב, נמאס לי לבכות, ונמאס לי להרגיש שאני חייבת לאטום את עצמי כדי שאוכל לחיות חיים סבירים. הרי האטימה הזו מונעת ממני חוויות אחרות, חיוביות, כמו האפשרות להיפתח כלפי מישהו, לאהוב באמת. אני לא יכולה להרשות לעצמי להוריד את כל המחסומים. אני מפחדת לחשוב מה יהיה אם אני אעיז לעשות את זה יום אחד, והאמת, אני לא בטוחה שיש לי האומץ לעשות את זה. אין לי מושג מה אני רוצה לשאול. אני מניחה שאני רוצה לשעת מה, אם בכלל, האפשרויות שלי. מה אני יכולה לעשות כדי לעצור את כל הכאב הנורא הזה שאוכל אותי מבפנים. אבל כל תגובה תהיה לענין. תודה על הסבלנות, ועל שקראתם את כל האורך הזה.

רוזי את אדם נדיר ומדהים. חבל שאין בכולם משהו מהרגישות והטוב לב שלך. יחד עם זאת, מכיוון שזה מגיע לרמות שמפריעות לך לתפקד בחיים ולנהל חיים רגילים, אני חושבת שכדאי לנסות לפתח מנגנוני הסתגלות והגנה כלשהם. לא להאטם לגמרי, אבל גם לא לתת לכל דבר להכנס מתחת לעור כאילו הוא קורה לך אישית. הדרך היחידה לעשות את זה זה לפנות לטיפול. מה שאת אומרת אומנם הוא תכונה חיובית, אבל את סובלת מאוד. לכי לטיפול כדי לעזור לעצמך, אני בטוחה שזה יעזור. סינדרלה

אני רוצה לצטט משהו שכתבת: "אני רוצה לדעת מה, אם בכלל האפשרויות שלי. מה אני יכולה לעשות כדי לעצור את כל הכאב הנורא הזה שאוכל אותי מבפנים" אני חושבת שיש לך אפשרויות, אפילו אפשרויות רבות, ואת יכולה לעצור את הכאב הזה, להתמודד איתו, לגרום לו ללכת. אבל את לא יכולה להתמודד איתו לבד, את צריכה עזרה ממישהו, אני ממליצה על טיפול מקצועי. כי יש לך מטען רגשי רב מאוד שאת צריכה להתמודד איתו, קודם כל להוציא אותו, לאט לאט, צתעד אחרי צעד, מכיוון שאחת הבעיות אצלך זה חוסר הפתיחות, ו"בניית" החומות מסביבך. את החומות אי אפשר לשבור, להרוס, לפרק.כי ככל שתמהרי עם אותו "הרס" של החומות, כך הן גם יחזרו. כדי שהן יעלמו ויתנו לך לחזור לאושר ולשלווה החופשית שלך, את צריכה להוריד את החומה בכך שתורידי לבנה לבנה, אחת אחרי השנייה, כל אחת מהלבנים האלה מכילה בתוכה המון דברים שאת צריכה לדבר עליהם, וטיפול לעזור לך לפרק את אותן לבנים, לנתח אותן, ואז לזרוק אותן למזבלה הכי ענקית שאפשר:-) כתבתי את כל מה שהיה לי בלב, כי הודעתך הייתה מאוד נוגעת... אשמח לשמוע את תגובתך, שלך, אני.

אם תצליחי למצוא דרך לעשות את זה - כלומר לדעת איך חיים עם כזאת עצמת רגשות תודיעי לי. גם אני כבר שבורה לגמרי. הבעיה בעולם הזה שאין מי שמעריך את זה. ויש כאלו שחושבים שזו חולשה להיות כל כך רגיש לסבלם של אחרים. כולם אומרים לי להפסיק לתת מעצמי לכל העולם, אבל נראה לי שלהפסיק לתת זה להפסיק לחיות. אני לא מבינה על מה הם מדברים. הלוואי ויכולתי להיות קורקטית, מחושבת ולא לתת ולתת ולתת ולתת... אני גמורה כבר מזה. עוד לא מצאתי בעולם הזה בן אדם רגיש כמוני. טוב לדעת שמצאתי אחת. הלוואי וידעתי מה לומר לך. הלוואי והייתי יודעת כבר מה נכון בעולם הזה. רק שלפעמים זה כל כך קשה שאין כוח לסחוב... ועכשיו אני מרגישה פשוט -- מרוקנת.

ג'קי, אם לצטט מההודעה שלך: "כדי שהן יעלמו ויתנו לך לחזור לאושר ולשלווה החופשית שלך, את צריכה להוריד את החומה בכך שתורידי לבנה לבנה, אחת אחרי השנייה, כל אחת מהלבנים האלה מכילה בתוכה המון דברים שאת צריכה לדבר עליהם, וטיפול לעזור לך לפרק את אותן לבנים, לנתח אותן, ואז לזרוק אותן למזבלה הכי ענקית שאפשר:-)" האירוניה היא שהחומות נבנו מלכתחילה כדי לחסום את הכאב שבא מבחוץ, וכדי לאפשר לי קצת שלווה וקצת אושר. אני לא מתנגדת לאפשרות של טיפול. להיפך, אני מזמן חושבת שטיפול יכול להועיל לי, לא רק בנושא הזה, אלא בעוד כמה נושאים, אבל טיפול זה דבר יקר וארוך. ואחרי שנה של טיפול, שלא ממש עזר דרך אגב, וחור רציני ביותר בחשבון הבנק שלי, לא היתה לי יותר אפשרות להמשיך, ונשארתי להתמודד לבד. אין לי בעיה עם להתמודד לבד, עשיתי את זה רוב החיים שלי, אבל את צודקת. זה בהחלט גדול מדי עלי, למרות שאני פסיכולוגית בעצמי. אם היתה לי התשובה, אם היתה לי הדרך להתמודד עם זה לבד, כנראה שלא הייתי פונה לפורום הזה. בכל אופן, תודה על התגובה מהלב, אלו התגובות הטובות ביותר, בעיני.

שלום רב, רגישות לזולת היא תכונה מבורכת, אלא שנראה לי שגם את מסכימה שאצלך העניין מצוי במינון שאינו שגרתי, ואפילו מעיק עלייך. קחי דוגמה מעולם אחר, אבל לא רחוק במיוחד: נניח ושמענו על מי שרוצה לעזור לזולת באמצעות תרומה מכספו. אני מניח שכולנו היינו מלאי הערכה. ונניח ששמענו שיש מי שמזניח את משפחתו, ומעביר את כל משאביו לזולת. אני מניח שהיינו בטוחים כי הנ"ל מתנהג שלא כהלכה, וזקוק לעזרה. זו עצתי לך. הסתייעי באיש/ת מקצוע. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

צמרמורת חולפת בגופי.. בוערת תשוקתי.. פטמותיי זקורות.. ללא בושה.. תחושה אלוהית ... בוערת אליך.. רעבה למגעך.. מוזר רק אתמול.. נגעתי בך.. נשמתי אותך אליי.. ואמרתי רק עוד קצת ודיי.. הבטת בפניי.. סמוקות אדומות... לא מבושה.. אלא רק תאווה.. מלחשת בין שפתיי.. בוא אליי... גע בי .. אני שלך... רוטטת למגע ידך.. תאוותך מול עיניי.. רעב אליי.. שאלתי בלי שמץ של בושה... רוצה לחדור אל בין שפתיי... חייכת ולחשת... רק שיתקי אשה.. וחסמת את פי בנשיקה... מבטך מטריף את חושיי.. מגעך מבעיר אש בעורקיי... ואני רק חייכתי... ולחשתי .. אפשר גם מחר... כן באותה השעה.. אהיה עוד פעם שלך...

היי, משגע, עדי

מה שלומך? שלחתי לך עוד מייל מקווה שיתקבל בעדינות... :) תרגישי טוב, אני

אינשם, לא קיבלתי את המייל היום. שבוע טוב, טלי פרידמן

גם לא את ההוא של אתמול?

ההוא מאתמול קיבלתי. רק מהיום לא. שבוע טוב, טלי פרידמן

שלום לכולם, שנה טובה ומתוקה. רציתי לחלוק עם "הרשת" דילמה שפוקדת אותי כבר לא מעט זמן, בתקווה לקצת תמיכה ו/עצות: לפני בערך שנתיים וחצי אבא שלי בגד באמא שלי עם החברה הכי טובה שלה, שבעלה היה החבר הכי טוב של אבא שלי, ומאז עולמי התהפך, אמא שלי איבדה את הצפון, ואבא שלי שעד אז היה איש טוב וכיפי ודואג-התגלה כאדם המאכזב ביותר, תאב בצע ומטורף שבחיי. לאבא שלי כבר לא איכפת מהמשפחה או מאף אחד אחר, רק מכסף ומעד כמה נסכים לסבול את השטויות שלו. הוא כבר עזב את הבית ופעם בשבוע בערך אני רואה אותו, כשהוא בא למרר לאמא שלי את החיים. הוא עוזב את הארץ ונוסע לחופשות בחו"ל בלי להודיע למשפחה, משקר וגונב,וכל המשפחה שלי שונאת אותו ומקללת אותו. אבל אני לא יכולה להתעלם מכך שזה האבא היחידי שלי ולכן עשיתי מאמצים להתקרב ולנסות להבין מדוע עשה מה שעשה, אבל הוא ממשיך לאכזב ולאכזב פעם אחר פעם. הוא מתקשר אליי לפאלאפון, חושב שאני לא יודעת עם מי הוא שוכב ואיפה הוא נמצא ומקווה שאתנהג כאילו הכול בסדר, ואני נקרעת בין המשפחה וטיעונייה המוצדקים לבין הזכרונות הטובים, רגעי הצחוק והכיף הנדירים שהיו לי בשנתיים האחרונות, ואני לא יודעת איזה יחס להעניק לו. יש למישהו רעיון??? אני אשמח לשמוע-תודה. רות.

פשוט לדבר איתו ובכנות. !!!! לא להמשיך את השקר הזה עוד ועוד מסכנה אימך.... למה היא לא מדברת איתו על הנושא... יכול להיות שהאהבה כבתה בעינהם וכל אחד צריך להשקיע קצת יותר בקשר על מנת לגרום לו לחזור להיות מה שהיה , (אם היה?) בת כמה את ? והאם יש לך עוד אחים? רווקים או נשואים? לפעמים כשאין ברירה ואין ילדים קטנים ברקע אז אולי פשוט עדיף להפרד עם כל העצב הכרוך בכך

רות שלום אני מבין שאביך עזב את הבית כך שאין לא שום מחויבות לאמך אך יש לו מחויבות עצומה לילדים ואני אסביר את עצמי אני לא יודע למה הם לא מתגרשים אבל אם הוא עזב את הבית אז זכותו להיות עם מי שהוא רוצה ולעשות מה שהוא רוצה בתנאי אחד והוא שהוא ידאג לכל צרכי הילדים . נקודה. אם תנסי לא להיכנס לו לחיים בנושא של עם מי הוא שוכב או אם הוא ביקש רשות ממישהו לטוס לחו"ל רק יהיה לך יותר טוב. אם הוא לא דואג לך כביתו אז יש כאן כבר סיפור אחר. לדעתי הבעיה היא שאימך מערבת אותך רגשית יותר מידיי ואת נקרעת רגשית בין תמיכה באימך האומללה שנבגדה וננטשה ובין אביך שאני משוכנע שיש גם לא סיבות למה שקרה המלצתי היא שאם אביך דואג לצרכייך אל תתני להם להעמיד אותך ביניהם ותסבירי לכל אחד מהם שאת אוהבת את ההורה השני ואין זה הוגן להשתמש בריגשותייך המבולבלים גם כך למטרות הריב ביניהם. בהצלחה דוגי -- אותו סיפור רק הייתי הרבה יותר צעיר

שלום רב, אינני יודע בת כמה את; יש גיל שבו עניין הבגידה איננו נתפס כדבר רע שעומד בפני עצמו, אלא כתוצר של היחסים הזוגיים, שצריך להיות נבחן בפרופורציה המתאימה. במילים אחרות: יתכן ואביך היה באמת "גרוע", בקשר לבגידה. אבל, יתכן וזו היתה תגובה למצב זוגי בלתי נסבל מצידו, שאימך היתה כמובן השותפה בכך. ניסיתי להציע זוית מבט נוספת. ועוד עיצה: תבחני את אביך בהקשר לאבהותו, ולא למיניותו או לזוגיותו. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שאלה ראשונה האם אפשר לפתח קלסטרופוביה ? או שנולדים עם זה ? בזמן אחרון אני חושבת שהיו לי תחושות קלסטרופוביות פעם באוהל ופעם במכונית , הרגשתי לחץ פיזי ונפשי חזק, והרגשתי שאני הולכת להשתגע אם אני לא אפתח חלון , או אצא. שאלה שנייה האם יש עוד הבדל בין פסיכאטר לפסיכולוג חוץ מכך שלפסיכאטר יש סמכות לתת תרופות ? הרי המסלול התמחות שלהם שונה לגמרי - אחד לומד רפואה במשך שנים רבות והשני פסיכולוגיה . תודה מראש

הדס שלום ניתן לפתח תופועת שונות של חרדה לאורך החיים ואז הן עשויות לבוא וללכת להשאר או להעלם ההבדלים בין פסיכאטר לרופא א. קשורים לכל אחד לפי נטייתו ואישיותו פסיכיאטר כאמור רופא ככלל (אבל אני לא בטוח שהייתי בוחר לפי זה) יש גישה אחרת לטפול בהצלחה עמי

תודה לכל מי שהגיב להודעה שכתבתי לפני מספר ימים על הבחור שהתחלתי לצאת איתו. הרגשתי בזכותכם כל כך מוקפת אהבה. תודה על העידוד והתמיכה והשמחה בשמחתי. הבעיה היא שבשבועיים הראשונים התלהבתי, נמשכתי אליו, הרגשתי איתו מדהים ועכשיו פתאום אני פחות מתרגשת. אני מתה על הבחור הזה וכל כך רוצה להיות מאוהבת בו כפי שהוא מאוהב בי. מה עושים? האם זה יכול להופיע עם זמן או שאם זה לא קרה עד עכשיו זה כבר לא יקרה?

היי אורית זוכרת אותי? ראשית אני מלאת הערכה אלייך על שנשארת פה לשתף ולהשתתף. אני התרחקתי מסיבות רבות ועכשיו אני בזהירות מגששת דרך חזרה.אני מניחה שלא ביקשת את דעתי בנושא האהבה אבל יש לי כמה דברים לכתוב לך,אינך חייבת לקרוא. אני שמחה בשבילך גם כן.המתנת בסבלנות,דיברת על תחושת הבדידות,על הלחץ ועל העובדה שמעולם לא חווית עדיין אהבה . בדידות וסגירות של הרבה שנים-ממש לא דברים שמשתנים בשבועיים. אני חושבת שאת עדיין לא בטוחה שאת יודעת מהי אהבה,מה את בכלל אמורה להרגיש,כיצד אהבה באה לידי ביטוי בשבילך וכו'... יכול להיות שהייתה לך תמונה ברורה לגבי מהי אהבה,מה זה "ביחד" ופתאום מתגלה לך שזה אחרת... ההתלהבות והמשיכה הראשוניים הם מובנים מאליהם כשעדיין לא ממש מכירים ורק האינטואיציה ותחושות הבטן מובילות ומגששות את תחילת הדרך.המרץ וההתרגשות-יתכן ומיועדים להקנות ליצור חי את הרצון להמשיך ולהכיר ולהסתכן וכו' וכו' וכו'... זו התאהבות,הדלקות,משיכה או איך שאת בוחרת לכנות את זה... זה לא נמשך לעד זה גם לא אמור לדעתי להמשך לעד.זה סחרור שנותן דחיפה ראשונית ודי.בשלבים מאוחרים יותר של קשר,זוגות מנסים לעיתים להחיות את זה ברגע שה"דלק" להחזיק את מערכת היחסים כבר נגמר. אבל בשלב הראשון,שנוחתים מהשמיים ומתחילים לבנות את הקשר האמיתי,מתחילים לפתח את מה שאנחנו מרגישים כאהבה.לא תמיד מרגישים בעצמה.אני גם זוכרת קטע כזה שהיה לי באהבה הראשונה.לא נתתי לבנים להתקרב אליי עד שפגשתי אותו.הוא היחיד שהפעיל אצלי את הרצון להכיר ולהתקרב. בהתחלה זה היה מורגש,עד שהקשר זרם על מי מנוחות ואני לא ידעתי מה בדיוק אני מרגישה כלפיו וכמה. גם אני התלבטתי הרבה בשאלה הזו ולקח לי הרבה זמן להבין שאהבה נחוותה אצלי רחוק מאוד מאיך שאולי חשבתי שזה צריך להיות,וזה מה שבלבל אותי... אורית,למרות הכל לא תמיד זה מצליח.אהבה חווים בטבעיות אבל לטעמי מערכות יחסים הן מיומנות,תרגולת,ניסיון והתבגרות נפשית...אולי אני נשמעת קרת מזג שלא מאמינה בניצוצות וברומנטיקה מרגשת.אהבה אמיתית לדעתי נחוות בדברים הקטנים,הפשוטים כמו היכולת לקבל מגבלות וחסרונות,לדעת למתן דרישות רגשיות וכו'... בהצלחה ובזהירות.אל תשכחי את מצבך הפגיע. אבל אל תוותרי על זה מהר,אם זה חשוב לך.

כתבת בצורה מרגשת , ובוגרת את מה שגם אני, רציתי להביע ולומר לאורית שלנו , כמעט את כל הנקודות שהעלת ,. במקום זאת החלטתי להיצטרף אליך ולהחמיא לך על הניסיון והידע באהבה . באותה הזדמנות הרשי לי להביע תקווה , שגם לך ,,, ולאורית שוב , תחזיקי חזק את הרסן ותמשיכי באופטימיות , וקדימה ! ויוי.

אורית, לא יודעת מה לומר.... אולי כדאי להמשיך עד שתדעי את התשובה בעצמך, ואת תדעי. כמו שהספקתי "להכיר" אותך את תרגישי אם זה זה או לא. את לא תצטרכי שום עצה מאף אחד כי הלב שלך גדול חכם ואמיתי מספיק כדי להבין בעצמו מה טוב לו. אוהבת, ליהי.

אני בת 26 ועדיין מוצצת אצבע. אני לא מרגישה צורך להפסיק ומתקשה להירדם בלי זה. מה דעתכם?

גלינה שלום תהיי בריאה מה זה מטריד אותך בהצלחה עמי

יש לי בעיה. אני בן 37 ודואג לאחותי בת 41 שסובלת מחרדות וסחרחורות ופחד נטישה. היא היתה נשואה בעבר ואם ל-4 היום בגלל מצבה היא חזרה לבעלה כגרושה. בעלה מעביד אותה בעבודות שונות שעות כל יום נוסף לעבודות הבית. היארוצה לעזוב אותו אבל מפחד הנטישה ואי הנודע נאלצת להישאר איתו. היא החלה בטיפול בחצי כדור ציפרמיל ואחרי כשבועיים בהחלטת הרופאה, עלתה לכדור אחד ומתחילת הטיפול בכדור אחד במקום חצי הרגישה, חרדות ופחד וסחרחורת. הרופאה לא מוכנה שאחותי תחזור לחצי כדור , (שהיה לה איתו נוח יותר בהרבה). מהלעשות לגבי הטיפל, והרופאה, וכללית אנא, עזרו. תודה ושנה טובה...