פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום ליאת לבן שלי מלאו לו 3 שנים הוא נמצא במסגרת גן הוא ילד מיוחד באופיו מצוין בהתפתחות אם זה חברתית , שכלית מוטורית ומה לא, הבעיה שלי היא שהוא מאוד מאוד רגיש ( בכיין ) כל דבר גורם לו לבכי , אם בגן מישהו לוקח לו צעצוע הוא בוכה אם אומרים לו "לא" הוא בוכה במיוחד כשאני נמצאת איתו כל נגיעה מילה סתם משהו שאומרים מתחיל לבכות למרות שאנחנו לא מסרבים לו לשום דבר , לא חסר לא כלום ומה שמבקש נותנים לו ומה שמיוחד בו זה שכל הזמן שואל אותי את מרוצה ממני את אוהבת אותי ולא מספיק מחבק אותי את אבא הגננת כמעט את כולם מה הפטרון שיעזור לו להיות בלי כל הרגישות יתר שיש לו

שלום טלי, הבן שלך בוכה בכל פעם שאומרים לו "לא" (או מכל תסכול קטן), אולי בגלל שבבית כמעט תמיד אומרים לו "כן", ולא נותנים לו הזדמנות ללמוד להתמודד עם האכזבה. כשאת נותנת לו כל מה שהוא מבקש מבלי לסרב לו אף פעם, את יוצרת אצלו אשלייה שכך העולם ינהג כלפיו תמיד. המציאות, כך מסתבר, לא תמיד תאפשר לו לקבל מה שהוא רוצה, והוא מגיב בדרך היעילה ביותר מבחינתו - הבכי - שגורם לכם לוותר לו תמיד. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר לעזור לו, זה להתחיל להציב לו גבול, ולא להיבהל מהבכי. להיענות כשאפשר ונכון, ולסרב לו כאשר בקשותיו אינן הגיוניות ואינן נוחות לכם. תוכלי להיעזר גם בהדרכת הורים, שתקצר עבורך את התהליך. בהצלחה ליאת

שלום הבת שלי ,בת שבע, כל פעם שצריך לתת לה אקמל היא מקיאה את כל מה שיש לה בבטן עם נטילת הטיפה הראשונה. בהתחלה חשבתי שזה סוג של פינוק, אבל לא. היא פשוט לא שולטת בזה. הילדה בריאה לגמרי. מדובר לא רק באקמול נוזלי אלא גם זה שדומה לסוכריות וגם דקסמול של הגדולים. כמו כן הדבר הוא לכל תרופה אחרת. ניסיתי להסביר לה מה משמעות הדבר והיא מבינה אבל היא לא שולטת בזה. מה ניתן לעשות?

שלום אינאס, לצורך הורדת חום אפשר להשתמש בנרות רקטליים. אני ממליצה לעשות מאמץ וללמד אותה לבלוע כדורים, אך עדיף לעשות זאת בימי "שלום", ולא בשעת מחלה. נסי לארגן משחק בו מנצח מי שמצליח לבלוע כמה שיותר שקדי מרק עם משקה תוסס. התחילי משקד אחד, וארגני מתחרים ראויים. אשמח לשמוע איך הולך. בהצלחה ובריאות ליאת

לפני חודשיים ילדתי בת , אחות לבן הבכור בן 7. הילד מאד נבון, בעל כושר ביטוי מעולה , ביחד עם זה רגיש. עד עתה הוא מקבל את אחותו בשמחה ובאהבה. היום הוא שיחק בחדרו והכניס סיכת מתכת לשקע החשמל !!!! במזל גדול הוא הכניס את הסיכה למינוס ולכן רק קפץ הפקק המרכזי והילד לא התחשמל!!! הוא מאד נבהל וכששאלתי אותו למה עשה זאת כאשר הוא יודע שזה אסור ובכל ילדותו מעולם לא התקרב לחשמל. הוא ענה: כי חשבתי שאני גדול ואני כבר יכול לגעת בחשמל. ואחר כך גם אמר ש... לא יכולתי לשלוט בעצמי ועשיתי זאת למרות שידעתי שאסור. הוא מאד נבהל מהענין וגם מהתגובה שלי. שאלתי: האם זה יכול להיות איתות מצוקה שלו עקב לידת האחות ? או להתייחס לזה שמעשה של חוסר מחשבה ואי מודעות לסכנה האמיתית ? תודה על תשובתך המהירה

שלום מירה, סיפור מבהיל!!! לא אוכל לדעת מה מקור ההתנהגות המסוכנת הזו, אך ברור שהיא מחייבת התייחסות דחופה. מעבר לצורך הדחוף לדאוג לכיסוי השקעים, חשוב לחזור ולהסביר את הסכנות שבהתעסקות עם חשמל, ולבדוק האם קיימת נטייה להתנהגויות אימפולסיביות ומסוכנות. אם כן, האפשרות שמדובר במצוקה הופכת סבירה יותר. גם אם מדובר במשהו חריג וחד פעמי, שאינו קשור למצוקה רגשית, עדיין - מעצם שאלתך - קיימת אפשרות של בדידות, קנאה, ותחושת ננטשות (טבעית!) בעקבות הלידה. שווה, לפחות לזמן מה, להיות יותר עירניים, ולפעול להפחתת רמת המצוקה. תודה לאל שנגמר בשלום. ליאת

הבן שלי בן שנתיים ילד חכם מאוד מפותח לגילו לדעת כל הסובבים אותו לפעמים הוא מרגיז אותי בכך שהוא לא מציית או אומרנ שהוא לא רוצה או מנסה לעשות דברים כדי למשוך את תשומת לבי כמו למשוך חוט חשמל או לכבות את המחשבאו הטלוויזיה כמה פעמים ברצף אז אני צועקת עליו בתקופה האחרונה הוא מבקש ממני לא לצעוק והוא שואל אותי אם אני כועסת עליו מומבקש ממני לא לכעוס עליו ואז אני מסבירהלא למה אני כועסת ואז הוא אומר שהוא לא יחזור על הפעולה אני בתקופה האחרונה ערה לנושא ומנסה לעבוד על עצמי שלא לכעוס עליו או לצעוק אבל השאלה שלי היא איך לעשות חוויה מתקנת והאם ההתנהגות שלי בתקפה ההיא תעשה נזק שקשה להפטר ממנו בהמשך

שלום מאי, ילדים בני שנתיים יכולים להיות יצורים תובעניים מאד, הגורמים להוריהם לא פעם "לצאת מהכלים". זהו גיל של מאבקי עצמאות, סקרנות רבה, ומרץ בלתי נלאה, והשילוב של שלושת אלה - הקנה לתקופה זו את השם המפורסם "גיל שנתיים האיום". ראשית, חשוב להזכיר כי בבית שמסתובב בו פעוט סקרן, יש לעשות הכל כדי שחוטי חשמל יישארו מחוץ לטווח השגתו, כמו גם כל מקור סכנה אחר. זהו גיל מועד מאד לתאונות וחבלות קשות, בגלל המרץ הסקרני והתנהגויות ה"דווקא". אני לא חושבת שהילד שלך ניזוק מהצעקות שלך, בעיקר אם את עובדת על זה ופועלת להפחתה שלהן. נסי ליצור אווירה של גבולות ברורים, ואכיפה עקבית שלהם, ואז גם יפחתו מצבי הקונפליקט. זכרי שאהבה, אין פירושה לתת הכל, ממש כשם שכעס, אין פירושו חוסר אהבה. בהצלחה ליאת

שלום בני בן 11 מתנהג בצורה אלימה זאת אומרת כל דבר יכול לגרור אצלו אלימות אם משהוא דוחף אותו חייב להחזיר ויותר חזק עקב פניות רבות מבית הספר על התנהגותו ואחרי עונשים רבים לא נישאר לנו כלים לטפל בבעיה יש לציין שאני ובעלי כל בוקר מבקשים למנוע עימותים וכל דבר קטן שמפריע לו לפנות למורה , מבחינה לימודים הוא תלמיד טוב ומשקיע אך מבחינת התנהגות ותגובות אלימות פשוט מתסכל . מבקשת יעוץ כיצד לפעול. תודה רינת

שלום רינת, כדי לטפל נכון באלימות, חשוב להבין את מקורותיה. ילד המתנהג באלימות יכול לנהוג כך בגלל אימפולסיביות והיפר-אקטיביות, דיכאון, תחושות חוסר ערך ונחיתות, קושי בוויסות חושי, היעדר גבולות בבית, אירועי חיים מלחיצים, ועוד. כל אלה יכולים להנמיך משמעותית את סף התסכול של הילד, ולהקשות עליו לנהוג באיפוק. אם את מתקשה לשים את האצבע על הגורם המרכזי, תוכלי לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, או עם פסיכולוגית ביה"ס, ולחשוב על דרכי התערבות מתאימות. בגיל 11 אנחנו הרבה פחות סלחניים לביטויי אלימות, ולכן חשוב לטפל בהקדם, כדי שלא יחווה דחייה חברתית שתוסיף על קשייו אף יותר. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן החמש וחצי מתקשה מאוד להתמודד עם תסכולים. כאשר דברים משתבשים ולא מתרחשים כפי שתכנן הוא פורץ בבכי או מגיב באלימות. זה יכול לבוא לידי ביטוי כשהוא מפסיד במשחק או כשלא רוצים לשחק במשחק שהוא הציע או אפילו כשנופל לו הכריך על הריצפה. הוא עצמו חש מבוייש מההתנהגות שלו ואחרי שהוא מגיב כך הוא נוטה להיות עצוב ומרוחק. כיצד אפשר לעזור לו? רחלי

שלום רחלי, היכולת להתמודד עם תסכולים מתפתחת בהדרגה, כשביטויי הזעם והאכזבה הולכים ומתעדנים. כדי שזה יקרה, הילד צריך לפגוש מידות מתונות של תסכול, להצליח להתמודד איתן טוב, ולקבל על כך עידוד ושבח. כאשר אנחנו מפנקים ילד, נותנים לו את כל מבוקשו או נמנעים מעימות איתו, אנחנו למעשה חוסכים ממנו את ההזדמנות ללמוד איפוק והתחשבות, ויוצרים אצלו תחושה מוטעית, שהעולם יהיה תמיד מתחשב כלפיו. כך, המציאות טופחת על פניו בעוצמה, והתקפי הזעם הופכים עוצמתיים בהתאם. לכן, הדרך הטובה לעזור במקרה כזה, היא דרך של הצבת גבולות נאותה ברמת היומיום, וניסיונות למתן את רמות התסכול שלו בזמן 'פיצוץ', בניסיונות לתת תוקף לתחושותיו ("זה באמת לא כייף להפסיד") עידוד ("אתה ילד חכם ובוגר, וכמו כולנו לפעמים מפסיד, אבל המון פעמים גם מנצח") והסחת דעת ("בוא נראה אם נוכל לשחק עכשיו במשהו אחר, כי נורא נעים לשחק איתך"). גם ברגעים בהם הוא מתבייש לאחר מעשה, אפשר להשתמש ללמידה כזו, ולהגיד משהו כמו "ראיתי שכעסת נורא קודם. זה כנראה היה באמת נורא קשה בשבילך. אתה רוצה שנחשוב איך אפשר לכעוס בדרך אחרת?"). אם את חוששת שלא תצליחי לבד, פני להדרכת הורים להכוונה יותר מותאמת. בהצלחה ליאת

המון תודה אני איישם את כל מה שהצעת

שלום וברכה אני אסביר בעיקר ע"י דוגמאות את העיניין הילד שלי מאוד מאוד קשור אלי,ומפחד מאוד. למשל - הלכנו לפני כמה ימים לאמא שלי,ובמעלית לא היה מקום אז אמרתי לו לעלות עם עוד מישהו ושאני כבר באה.כשהגעתי לבית של אמא שלי - הילד עמד ובכה ואמר איפה אמא אני רוצה את אמא. למשל - אנחנו מזמינים חברים שלו הביתה וזה ממש כיף לו. הוא לא מסכים בשום אופן ללכת לחבר. לפני כמה ימים עשינו את זה פעם ראשונה - ואחרי איזה 20 דקות האמא של החבר התקשרה ואמרה שהוא עומד ליד הדלת ואומר אני רוצה את אמא. למשל - אם אני צריכה ללכת לאיזה מקום ואני משאירה אותו עם אמא שלי - אז הוא שואל מתי אני אחזור והוא רוצה לדעת כמה זמן - ובאיזה שעה אני אחזור ושאני אבטיח לו שאני חוזרת. יש לו גם עיניין עם כל מיני פחדים - למשל - הוא מדליק את הטלויזיה - ואחרי שהוא לוחץ על הכפתור הוא רץ אלי - וזה למקרה שאם יופיע משהו מפחיד אז הוא איתי. אני יכולה לתת עוד ועוד דוגמאות אבל אני מקווה שהעברתי את המסר - אנא עזרתך - מה אני צריכה לעשות? תודה רבה רבה.

אני מגדלת את הילד לבד - ילד יחיד - נולד מתרומת זרע.

שלום אתי, למרבה המזל, לא נולדנו כולנו ב'שטאנץ' אחד, ויש ילדים רגישים וחרדים יותר מחבריהם. לעיתים מדובר במזג מולד, ולפעמים יש לנסיבות החיים השפעות משל עצמן. יהיו הסיבות אשר יהיו, חשוב שנוכל להכיר בקשיים הייחודיים לילד שלנו, ולהגיב להם בצורה מיטבית. כמי שלא מתה על מעליות, אני יכולה להזדהות מאד עם הילד שלך, ולבקש ממך, בשמו, לא לשלוח אותו במעלית בלעדייך, גם אם היה שם מישהו. זה באמת מפחיד ילדים בני ארבע וחצי :-)). גם הפחד להיות בבית של חבר נפוץ למדי בקרב בני גילו, ואין צורך להתעקש על כך. אם הוא קרא לך אחרי 20 דקות, שבחי אותו על כך שניסה, ועל הזמן ש*כן* הצליח להישאר בלעדייך. תוכלי להוסיף ולומר שאת בטוחה שאחרי עוד כמה ניסיונות הוא יוכל להישאר יותר. את ההחלטה מתי לנסות שוב השאירי לו. ככלל, הגישה הנכונה, כפי שאני רואה אותה, היא לכבד את הפחד ללא שיפוטיות וביקורת, ועם זאת לעודד בעדינות ניסיונות התמודדות, תוך שאת משבחת אותו גם על הישגים צנועים. בברכה ליאת

שלום, הבן שלנו יליד אוגוסט, כיום הוא בן 5 ותשעה חודשים,נמצא השנה בגן חובה.בתחילת השנה הגננת אמרה שאולי כדאי שישאר עוד שנה בגן חובה כי הוא היה מאוד סגור וביישן וגם היה קשה לו בחברה. במהלך השנה מצבו השתפר,רכש לו חברים בגן, מוזמן אח"צ והולך לחברים.לאורך כל השנה סרב להיכנס בעצמו לגן,רק השבוע החל להיכנס בעצמו בבוקר לגן.אין לו הרבה ביטחון עצמי בחברה, הוא ילד רגיש.הוא לא מרבה לשחק תופסת ומחבואים ולא משחקי כדור וקשה לו להפסיד במשחק.אבל אם הוא פוגש חבר אחד אח"צ, הוא משחק איתו יפה. מבחינה שכלית ולימודית הוא מעולה, מקשיב לגננת ועושה את כל המטלות הלימודיות בהצלחה . הוא חכם מאוד, וגם מתחיל לקרוא בעצמו. מכיוון שהיתה התלבטות כל השנה, עשינו איבחון פסיכולוגי לילד והתוצאה היתה שיש פער בין היכולות האינטלקטואליות הגבוהות לבין היכולת ליצירת קשרים בין אישיים עם חברים.המאבחן אמר שיש אפשרות להשאירו בגן ולחזק את כישוריו החברתיים, ויש אפשרות להעלותו לא' וללוות אותו ע"י המורה שתעזור לו בעניין החברתי והבטחון העצמי. המאבחן אמר שההחלטה של ההורים.אנו בהתלבטות גדולה, מרגישים שנשארנו בהתלבטות גם אחרי האיבחון כי גם ככה ידענו שהוא ילד חכם אך עם קשיים בחברה. מה דעתך? האם להשאיר אותו בגן או להעלות לא'? האם אפשר לחזק לו את החלק החברתי תוך כדי כיתה א',או לתת לו שנה של חיזוק בגן?תודה מראש

שלום רב, הגם שקיימות בנושא דעות לכאן ולכאן, אני נוטה להמליץ על עלייה לכיתה א' בזמן, ותגבור וטיפול בקשיים בהתאם לצורך. מופנמות, ביישנות, ועכבות חברתיות הם תכונות יציבות למדי, שיכולות ללוות את האדם שנים רבות. אני גורסת שמאחר והסיכוי להעלים אותן בתוך שנה נמוך מאד, אין טעם להעמיס על הילד, בנוסף, את הקושי והעלבון של ההישמטות מאחור. בהצלחה ליאת

תודה רבה לך,גם אני חושבת כך

ליאת שלום, בני בן 8, לרוב בריא בגופו, אולם לאחרונה גיליתי אצלו אותות מצוקה קיצוניים , אני יודעת שהילד במשבר בגלל לידתי לפני כחודשיים (רביעי) אולם, קשה לי ולבעלי להתמודד עם התופעות לאחרונה. הילד ממצמץ בעיניים תקופה די ארוכה, לקחנו אותו לבדיקה אצל רופא עיניים והכל תקין. הוא ירד בלימודים בצורה דרסטית, כל מילה שניה שלו היא שקר, הוא לא מקשיב , עושה הרושם שהוא חי בעולם משלו ולא משתף פעולה. האם התופעות קשורות ללידה? איך מתמודדים עם שקר אצל ילד? מה את ממליצה לנו לעשות? אני חרדה מאוד לשלומו ומפחדת שמצבו הנפשי הידרד. בבקשה תגיבי לי.

שלום טלי, לידת אח יכולה לחולל נסיגה תפקודית אצל ילדים, אם כי בגיל 8 אנו מצפים לכך פחות מאשר אצל ילדים צעירים יותר. מצמוץ אכן יכול לשקף עלייה ברמת המצוקה, וכך גם ירידה לא מוסברת בלימודים. שקרים יכולים להיות, גם הם, ביטוי לקושי רגשי, אם כי אני נוטה לראות בהם מנגנון השומר על הילד מהסתבכות בצרות (לפחות כפי שהוא רואה זאת). אני מאמינה שילד משקר אם הוא סבור שהאמת עשויה לסבך אותו בצרות, ולכן, הם משקפים אולי תחושת בדידות וייאוש. חשוב, לכן, לנסות לעמוד על המקורות לקושי, ולתת להם מענה הולם. אם את מרגישה שאת מתקשה לאזן בין הצורך לתת לו תשומת לב והכלה קשובה לבין הצורך להציב גבול באופן יעיל, תוכלי לפנות להדרכת הורים קצרה, או להתייעצות עפ פסיכולוג ילדים. עד אז, רצוי להימנע ממדיניות של יד קשה מדי, ולנסות להכיל את הקושי שלו באווירה מקבלת ולא שיפוטית. בברכה ליאת

שלום בני בן שמונה וחצי עבר שנה לא פשוטה כאשר חברו הטוב נפטר ממחלה ,במשך כארבעה חודשים היו ראקציות בעיקר בבית ספר ,כאשר היה מחסור גדול בלימודים שכיום בני צימצם את הפער. בני טופל אצל פסיכולוג וכיום הוא בסדר גמור. העניין הוא שכל יום אני חוזרת מעבודתי ואני צריכה ל"התעסק" איתו עד שלי לא נשאר זמן לכלום, אם זה בנושא השיעורים שאינו מספיק לרשום ביומן או שאינו מדווח על כל המקצועות שיש, או שאינו מסיים שיעורים במקצוע , ואם זה ללמוד למבחן אז אני צריכה מספר ימים לשבת וללמד אותו. אני ממש לא יודעת מה לעשות אין לי כבר כח, בזמן הערב אני צריכה לבקש ממנו מס' פעמים שיתקלח ויכין מערכת וכך חוזר על עצמו כל יום, אני יודעת שבכיתה לו קל לא בעיקר עם חברים-הוא רוצה להראות שהוא מחליט וכו', בבקשה אשמח לקבל עצה כיצד עליי לנהוג עם בני.וללמד אותו אחראיות מהי ולדאוג לכוחות שלי....

שלום שירה, לא הבנתי האם הקשיים האקדמיים שלו קשורים למצבו הרגשי או שמא הוא סובל, במקביל, גם מקשיי ארגון או לקות למידה. את צודקת כשאת מבקשת לשמור על כוחותייך, ולכן, יש טעם רב לבחון מחדש את נחיצות ההתערבות שלך. האם הנוכחות המתמדת שלך לצידו אכן מקדמת את ה"לומד העצמאי" שבו? האם באמת אינו יכול בעצמו? האם תוכלי לצמצם את העזרה שלך רק לבדיקת השיעורים, תוך שאת עוברת לתפקיד ה'מעודדת' ולא נשארת המורה הפרטית. אם את חושבת שהליווי והתיווך הכרחיים, אני מציעה לך להיעזר בילדה גדולה יותר, שתוכל לבוא מדי יום לשעה של הכנת שיעורים משותפת במקומך, וכך תשמחי ילדה שתרצה להרוויח מעט דמי כיס ותרוויחי מס' שעות מנוחה במחיר סמלי. אם את חושבת שמדובר בקושי שלך להציב גבולות ביעילות, פני להדרכת הורים קצרה. בברכה ליאת

שלום, אני אמא לילד בן 4. הגננת שלחה אותנו לאיבחון בגלל שהוא מסרב גם בגן וגם בבית לשחק במשחקי שולחן ויצירה ומתקשה בפעולות כמו גזירה. שאלתי היא ביום האבחון, כיצד להסביר לו לאן אנחנו הולכים? בדרך כלל אני נוהגת לא להיות פוליטלי קורקט איתו ולהגיד את הדברים כפי שהם אבל הפעם אני מרגישה באינסטינקט שלי שאני צריכה לספק הסבר לא לגמרי ישיר על מנת שגם הוא יסכים לשתף פעולה ולא ירגיש חריג. אני אשמח לתשובתך.

שלום שלי, תוכלי לומר לילד שעכשיו, כשהוא כבר גדול, צריך להכין אותו למשימות "של גדולים" (או בוגרים), תחילה בגן ואח"כ גם בביה"ס. הסבירי לו ש"היום נלך לרותי (נניח), שתשחק איתך, תתן לך משימות נחמדות ומעניינות, ותראה כמה יפה אתה עובד. ילדים צריכים להתכונן ולשפר את השרירים הגדולים והקטנים של הידיים/הגוף, כדי להיות מוכנים ולהצליח. נראה לי שיהיה שם כייף". מה את אומרת? את, כמובן, מוזמנת לשתף לאחר מכן איך היה. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן 3.9 הלך בשמחה לגן עד לאחרונה.כעת ובשבוע + האחרון בוכה ולא רוצה להכנס לגן. לאחר מכן הוא נרגע (לפי דברי הגננת).הגן גן עירייה (33 ילדים). ניסינו למצוא את הסיבה - אך ללא הצלחה. אינני יודעת כיצד להתנהג איתו. כמה עובדות עליו:יש לו אחות תאומה שהולכת איתו לאותו גן. שניהם היו פגים. לילד קושי שפתי ומעט מוטורי (אינו קופץ) ומטופל בהתפתחות הילד - מומלץ על ידם לגן טיפולי. מבקשת הדרכה כיצד לנהוג איתו תודה מראש

שלום גילה, כמעט לכל ילד יש תקופות בהן הוא מתקשה להיפרד בבוקר, לפעמים עד כדי בכי. לא תמיד אפשר להניח את האצבע על הסיבה המדוייקת לבכי, אך ברוב המקרים התופעה חולפת מאליה. לפעמים, כשקשיי הפרידה מזכים את הילד ברווחים משניים, כמו הבטחות לפרסים ותגמולים "אם ייפרד יפה", המוטיבציה של הילד להפסיק לבכות יורדת, והבעיה נמשכת. לכן, לפני הפרידה, נסי לא לצבור מתח מיוחד, להישאר רגועה ונינוחה, ולהזכיר לילד שתגיעי לאסוף אותו בסוף היום. לפעמים אפשר להחליט על שיחת טלפון מרגיעה באמצע היום, כחלק מהיענות רגישה כלפיו. באשר לקשיים האחרים, ממליצה על טיפול מוקדן ויסודי בהתאם להמלצות פסיכולוגית הגן. הגנים הטיפוליים נהנים משפע תקציבים וכוח אדם מאד מקצועי, וחבל לוותר על כך אם הילד זכאי לסיוע הזה. לפעמים הגן הטיפולי יכול לחסוך הרבה מאד קשיים עתידיים ומסגרות מיוחדות בביה"ס. בהצלחה רבה ליאת

שלום רב בני בן 6 כמעט ובחצי שנה האחרונה הפך מעט אלים בגן. מעולם לא כלפינו. הוא ילד רגיש מאוד, נפגע בקלות וקשה לו מעט להתמודד עם תסכולים. אני בחודש תשיעי להריון אחרי 6 שנים שלו לבד ואני מאמינה שזה מה שמשפיע עליו. גננות טוענות להפרעות קש וריכוז ואני לעומת זאת חושבת שיש אולי משהו אחר . הוא מוסח בקלות ולא מתרכז בדברים שאינם מעניינים אותו. לעומת זאת טלויזיה הוא שקוע מאוד. הוא לא יושב בצורה רגועה, מגיע לשכיבה מהר מאוד, חייב שיהיה איתו משהו לשחק בו ומשנה תנוחות כל הזמן. הוא לחוש דברים בידיו, אפילו אוכל הוא לעיתים מגלגל בכפות ידיו, מעדיף לאכול עם הידיים, מכניס חולצה לפה, מעט מרייר. הרבה דברים נופלים לו מהידיים. הוא נופל די הרבה מחוסר תשומת לב הוא מסרבול. ואני תוהה, כיצד יש לבדוק את כל הדברים הללו? יתכן שהוא לא אשם וחסר לו חיזוק שרירים והבנה של גבולות הגוף שלו, חוזק בידים וכו. מרבית הדברים כאן באו לידי ביטוי בצורה חמורה יותר בחצי שנה האחרונה, מה עוד שהוא קצת חושש לעובר שלי לאחר ששמע מאחת הבנות בגן שהתינוק של אמא שלה מת בבטן. אגב, הגננות אומרות שמה שקשה באלימות שלו שהוא משתמש בהרבה כוח ונראה לי שאין לו ממש מושג בכוח שלו. אשמח לדעתך בנושא ואם אכן יש כיוון במה שאני כותבת, עצתך למי עליי לפנות ואילו בדיקות עליי לדרוש.

שלום רב, העובדה שילד שקוע מאד בתכנית טלוויזיה, או בכל דבר אחר שמעניין אותו, אינה שוללת את האפשרות להפרעת קשב וריכוז. מיקוד יתר (עד כדי איבוד קשר עם הסביבה, הנראה כמו התעלמות מכוונת) גם הוא חלק מהפרעת קשב, ולכן חשוב לאבחן. קשיים בוויסות תחושתי יכולים 'ללכת יחד' עם הפרעת הקשב או בלעדיה, והכתובת לאבחון היא מרפאה בעיסוק. הייתי מתחילה אצלה, ופועלת בהמשך בהתאם להמלצותיה. בברכה ליאת

שלום רב, יש לי 2 ילדים בן 4 וחצי ובת 8 חודשים. בן ה-4 וחצי הוא ילד שובב מאוד,ילד עקשן ומופנק שחושב שהכל מגיע לו.(יש לציין שהוא באמת מקבל הכל). יש לציין שתמיד הוא היה ילד שובב ותמיד הוא מקלל אך לאחונה יש הרעה בהתנהגותו הא ממש לא "עושה חשבון". גם בגן חל שינוי בהתנהגות. הוא מרביץ יותר ומקלל יותר וכבר עונשים לא מרתיעים אותו. הוא התחיל להרביץ לאבא שלו ולהתפרע ברחוב כאשר דבר לא מקובל עליו. הוא מקלל את הסבא והסבתא וכמעט ולא שומע בקולינו. ניסתי ללכת איתו בדרך טובה ושאם הוא יתנהג יפה הוא יקבל הפתעות למנהם ולא עזר, ניסתי להעניש אך אחרי 5 דק' הוא חוזר להתפרע. יש לציין שכל הזמן הוא שואל אותנו (ברגע שאנחנו כועסים עליו ומענישים אותו) "אתם אוהבים אותי??" ותמיד אני עונה שאין קשר ושאני אוהבת אותו אך רוצה שיתנהג יפה...אני אבודת עצות לא יודעת כבר איך להתנהג איתו! יש לציין שעד היום לא היה לי שיתוף םעולה מצד בעלי וכדי שהילד לא יבכה אז הוא היה נותן לו מה שהוא רוצה... כיום יש שיתוף פעולה.. עזרי לי תודה מראש

לעניות דעתי, לילדך אין הצבת גבולות ואין סמכות הורית. כדאי שתקראי מאמרים או שתגשי למסגרת של יעוץ והכוונה להורים.

שלום נעמה, אני מסכימה עם יעל, וחושבת שמדובר בעמדה הורית חסרת אונים ובלתי סמכותית, היוצרת אצל בנכם את הרושם שהוא מנהל את המשפחה ולא אתם. גם אני ממליצה מאד על הדרכת הורים מסודרת, שתסייע לכם ליישם, הלכה למעשה, את מה שאפשר לקרוא בכל המוני המאמרים ברשת בנושא גבולות. לאור מה שאת מתארת אני מתרשמת שהדרכת הורים, של שניכם, נחוצה מאד, ומוטב לעשותה בהקדם. הכתובת לכך היא פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום לך, אני מאוד מקווה לקבל ממך תש' מרגיעה ולהבין שאני סתם אמא לחוצה:) בני המתוק והפיקח,ילד מאוד אקטיבי חייכן וחברותי. אך לאחרונה החלה אצלו התנהגות מוזרה ,שהייתי רוצה לדעת אם זוהי התנהגות נורמלית.אני אנסה לתאר לך,קצת קשה . מדי פעם שהוא מתלהב ממשהו,רוצה מאוד משהו,הוא כאילו מסמן עם האצבע כלפי הראש/שערות בצורה חוזרת מין אובססיבית כזו,ועושה פרצוף מאולץ ,מתאמץ סוג של התלהבות אבל מוגזמת מאוד. ההתנהגות החלה לחזור בזמן האחרון,אני הנחתי שזו דרך שלו לדבר,לתקשר,כיון שהוא לא ממש אומר מילים חוצמפה ושפ אבא,מה(הכוונה לאמא) ,הלו .. אני חוזרת שמעבר לכך הוא ילד מאוד פיקח ומסביר מה הוא רוצה . אודה לך מאוד על תשובת המהירה. אמאל'ה

שכחתי לציין כי בני הוא בן שנה ושבעה חודשים,פרט חשוב:)

שלום רב, בנך נמצא בשלב בו יכולתו לתקשר במילים עדיין מוגבלת ביותר, ולכן השימוש במחוות גוף, קולות וסימנים בא כפיצוי, ונראה מוזר ולא תואם. למעשה מדובר בשלב נורמלי בהתפתחות השפה, ועל פניו לא נשמע מדאיג. עם זאת, כדי להיות שקטה, תוכלי להתייעץ בפורום של הפרעות בתקשורת, כאן בדוקטורס, המנוהל ע"י קלינאית תקשורת, או לפנות למכון להתפתחות הילד. אחרי הכל, בלתי אפשרי לתת אבחנות אחראיות ממרחק, מבלי לראות את הילד. בברכה ליאת

בני מתנהג בצורה שלילית ביותר עם חבריו ועם המורים בבית הספר. מדובר על התנהגות שהחמירה לפני כ-5 חודשים.עד לפני 5 חודשים היתה קיימת אבל בתדירות נמוכה יותר. ההתנהגות באה לידי ביטוי בחיטוט באף מול הילדים בכיתה,רודף אחריהם עם החיטוט במטרה להניס אותם באם מציקים/מפריעים/מטרידים/מעלבים וכו'. הגיע למצב שהילדים בכיתה לועגים לו על כך ולא רוצים לשבת לידו. שלא לדבר על הבנות כאשר הן רואות אותו מגיע לכיתה הן עושות פרצוף של נגעלות. הוא שאל אותי , מדוע הבנות מתרחקות ממני. הסברתי שזה בשל מעשיו וכדאי שיפסיק. למחרת הפסיק ,בא אליי ואמר כי "עדיין הן נגעלות ממני", השבתי שזה יקח עוד קצת זמן עד שיבינו שהפסיק לחלוטין. הוא לא קיבל את התשובה והוא ממשיך להגעיל עם החיטוטים,עד היום. מקרה נוסף,לפתע באמצע השיעור הוא קם לשוחח עם חבר בכיתה. המורה מבקשת ממנו לחזור למקום והוא מתעלם ממנה. לא מקשיב. ממשיך לשוחח.בבית שאלתי אותו מדוע שוחחת עם הילד באמצע השיעור הוא ענה :קשה לי להתאפק". מקרה אחר ,באחד מהשיעורים הוא ישב ללא מעש ,לא הוציא את חוברות העבודה ואת המחברת. כשנתבקש לעשות כך הוא התעלם. כאילו לא פנו אליו. בשיעור זה הוא הפריע כאשר עשה רעש עם מחדד המתכת כשהו זורק אותו על השולחן. הילדים בכיתה צעקו עליו וביקשו ממנו שיהיה בשקט. אך הוא בשלו. המורה ביקשה שקט והוא המשיך. היא אמרה כי לבסוף הפסיק לבד כאשר התעלמו ממעשיו. ככשאלה אותו מדוע עושה רעש הוא ענה:"גם הם עושים רעש". הוא לעיתים מתלונן שיש רעש בכיתה, וכשאני מבררת עם המורה היא אומרת לי "היה שקט דממה בכיתה". אני אובדת עצות . אנחנו משוחחים עימו כאשר קורים מקרים כאלה בכיתה אך נראה כאילו לא מפנים את הדברים. כאילו לא שוחחנו על כך. יש לציין כי גם בבית לעיתים מתעלם מאיתנו (ההורים) אך אנחנו לא מוותרים לו לוקחים אותו ביד ומושיבים אותו לידנו ואומרים לו שוב את בקשתנו. בבית הוא נהנה להציק לאחותו שקטנה ממנו וקורא לה בשמות גנאי. כמובן שיש גם דברים חיוביים כפי שמציק לה הוא גם אוהב לשחק איתה ודואג לה. מדובר בתלמיד טוב מאוד. עם יכולות גבוהות. ישנם שיעורים שהוא עובד למופת! ויש שיעורים שהוא פשוט מתנהג אחרת לחלוטין. ז"א יש ימים טובים ויש ימים גרועים ביותר! אנא עזרתך.

שלום מיכל, נראה שבנך למד כי התנהגותו (בעיקר השלילית) מציבה אותו במוקד תשומת הלב, והעובדה שהוא מוכן לשאת גם את הדחייה יכולה להעיד על הנזקקות הגדולה שהוא חש. אני מציעה להכניס לתמונה את פסיכולוגית ביה"ס, שתוכל ליצפות בהתנהגותו, ובמידת הצורך להמליץ על טיפול רגשי הניתן במסגרת ביה"ס ע"י מטפלים בהבעה (טיפול באמנות/מוסיקה/תנועה או דרמה). חשוב לתת דגש גם על מיומנויות חברתיות, ולסייע לו גם מבית, ביוזמה ושימור של מערכות יחסים עם בני גילו. בברכה ליאת

ליאת שלום, האם טיפול אצל פסיכולוג יכול לעזור במקרה זה ?

שלום רב! בתי בת שנתיים ושמונה חודשים. לפני כשבועיים התחלנו בתהליך הגמילה מחיתול ובימים הראשונים הכל הלך כמו שצריך הילדה עשתה את הפיפי בסיר ובשירותים ואת הקקי פעמיים בלבד בשירותים למרות שמייד לאחר שהקקי יצא ירדה מיד מהשרותים.ומכאן החל הקושי הגדול של בתי לעשות קקי בכל צורה שהיא,לא בסיר ולא בשירותים רק בחיתול בלית ברירה והדבר מלווה בבכי הסטרי ,צעקות, רעד ופחד בלתי מוסבר שלא היו לפני תהליך הגמילה.(לא ניראת בעיית עצירות). הילדה מנסה לדחות את מועד עשיית הקקי ומתאפקת יומיים שלושה,וכשמזכירים לה זאת היא עונה לא לא קקי.לאחר שעושה בחיתול בלית ברירה דורשת מיד להחליף חיתול. יש לציין שפיפי עושה רק בסיר ובשירותים בלי בעייה,מלבד בלילה לעיתים הטיטול רטוב. הילדה סובלת ונמצאת בחרדה לא ברורה ואני לא יודעת איך לעזור לה וכיצד לנהוג. מה ניתן לעשות? בבקשה מחכה לעזרתכם

שלום ענבל, יש ילדים המתייחסים אל הקקי כאל חלק הנושר מגופם, מה שמעורר בהם בהלה גדולה. במקרים כאלה, בעיקר כשמדובר כבר בילדים בני שלוש, שווה להתמקד בהסברה המותאמת לגיל, שימוש בציורים ותמונות, המראים את גוף האדם, ונותנים מושג בסיסי על מערכת העיכול והפרשות הגוף. אני מציעה להימנע מלהשתמש בטיטול, ולאפשר לה לעשות את הקקי בסיר (שם ה'נשירה' נחווית פחות דרמטית). בברכה ליאת

שלום רב מחפשת פסיכולוג מומחה לנוער מתבגר-18 לחצים אישים של הנער, כעסים ,גירושים ברקע... בברכה ותודה מראש

שלום יעלה, את מוזמנת להתקשר ואולי אוכל לסייע בהפנייה 052-3106667 ליאת

הישיבה בכיתה של בני היא בקבוצות. 6 ילדים בקבוצה. הבן שלי לא רוצה לשבת בקבוצה בטענה שמציקים לו ומפריעים לו והוא רוצה לשבת לבד. בנפרד מהקבוצות. בשולחן נפרד. המורה נעטרה לבקשתו. לא ידעתי על כך. כשראיתי שהוא יושב לבדו נדהמתי. נראה לי לא תקין. אשמח לקבל חוות דעתך.

שלום יעל, יש לא מעט ילדים שעבורם הישיבה בקבוצה היא אסון. הכוונה בדר"כ לילדים המוסחים בקלות, ילדים הרגישים לרעשים, המתקשים להתמקד, או המתקשים לשבת במנוחה, ומשלמים על כך לא פעם בעימותים עם חבריהם. לפעמים הישיבה בקבוצה מקשה על הילד להתמקד במורה, בעיקר בחלקים הפרונטלים של השיעור. אם הילד בא וביקש לשבת לבד, ההיעתרות של המורה כמוה כהתחשבות. כדי שהילד (ואת) תרגישו בנוח עם עובדה זו, אפשר להשאיר לילד את הבחירה, ולהשאיר לו מקום גם בקבוצה, לימים ושעות בהם הוא רוצה ויכול לשבת עם כולם. כדאי לזכור, שלמעט במקרים בהם ניתנת משימה קבוצתית מובהקת, רוב העבודה בכיתה מתבצעת באופן פרטני, ולכן, הישיבה לבד מיטיבה מאד עם הילדים מהסוג שציינתי. בברכה ליאת

00ייייייישלום, הילד שלי בן שנה ושמונה חודשים והייתי רוצה להתחיל לגמול אותו מחיתולים כבר בזמן הקרוב ,רציתי לדעת אם זה גיל מתאים ומהם הסימנים שצריכים להיות כדי לדעת אם הוא בשל לגמילה מחיתול או לא?

שלום נעמה, חשוב מאד להגיע לתהליך הגמילה בזמן אופטימלי, כשהילד (ממש כמונו) בשל לתהליך, מבחינה פיזיולוגית, קוגניטיבית ורגשית. אני מציעה לך להיעזר בשפע המאמרים ברשת, ולעקוב אחר ההנחיות וההסתייגויות, כולל המלצות ה"אל תעשה". אם יישארו שאלות, או - חלילה - יתעוררו קשיים, את מוזמנת לחזור אלינו. אם תקלידי בגוגל "גמילה מחיתולים" תקבלי למעלה מ4000 תוצאות. אין לי ספק שתוכלי להיעזר במאמרים המקצועיים הללו הרבה יותר ממה שאוכל אני, כאן, לתרום לך בכמה מילים. בהצלחה רבה ליאת

אחי בן 10, לפני 3 שנים אימנו נפטרה בצורה די מפתיעה ממחלה. מאז אחי סובל מכל מיני חרדות, אך הוא מטופל. דבר אחד לא ברור בהתנהגות שלו- בשנה האחרונה, כל פעם שאבינו עושה רעשים עם הפה, לועס מסטיק, אוכל או כל דבר כזה, אחי ממש מתפרץ, כועב עליו ולא מוכן לדבר איתו. חשוב לציין שאין לו רגישות לכל רעש אחר או להתנהגות אחרת של אבינו. מה יכול להיות מקור הקושי? תודה יעל

שלום יעל, צר לי לשמוע על האסון שפקד אתכם בגיל כה צעיר. זה מאד קשה להתמודד עם אובדן הורה, כאשר עדיין זקוקים לו כל כך. כמובן שלא אוכל לדעת, ממרחק, מה הסיבות לתופעה שאת מתארת, אבל זה מעורר שני כיווני מחשבה אפשריים - האחד, קשור אולי לאיזו חוויה קודמת ולא נעימה או לזיכרונות המתעוררים בו, אשר יכולים להיות קשורים לאזור הפה או לקולות האכילה. והשני, שבעיני סביר יותר, שמדובר במשהו כמו-כפייתי, שמסייע לו להתמודד עם הפחדים ולתת תחושת שליטה (ממש כמו כל 'טקס' אחר שילדים ומבוגרים משתמשים בו לצורך הרגעה). יש ילדים המפתחים סוג של הפרעת אכילה, המתבטאת בקושי לאכול לצד אנשים אחרים ("כי זה מגעיל"). שווה בדיקה, ולכן כדאי ליידע את המטפלת. בברכה ליאת

שהתווספו לתופעה גם פחדים מרעשים מוכרים ומתופעות מוכרות שהוא לא נתקל בהן לראשונה - אופנוע שמניע פתאום, מפוח או מכסחת דשא, אהיל שמתנדנד, מאוורר שמסתובב וכו'. הוא רץ אלי בכל פעם שזה קורה כדי להתנחם ולהרגע. מה יהיה?... לעשות משהו? להתעלם? לשנות משהו?

היי, אישית, אני חושבת שבהתעלמות יש משהו שמשאיר את הילד הפוחד מאד בודד. לטעמי, אפשר לספק את הנחמה (רעש חזק הוא באמת דבר מבהיל, בעיקר כשאתה תינוק בן שנה וחצי, שלא יודע בדיוק מה מסוכן ומה לא), אך להישאר ענייני, קצר ונוסך ביטחון ("זה אופנוע. הוא עושה רעש חזק נורא....הנה, הוא נסע, ואני פה. אתה יכול להמשיך לשחק עכשיו"). בשמחות ליאת

תודה גדולה. הבהרה, אם לא אכפת לך: להרגיע אותו על יד מיטתו כפי שכתבת? אנחנו עושים את זה מחוץ לחדר, עונים לו את מה שכתבתי מבלי להכנס, אלא אם הוא בוכה. אני מרגישה שאם ניגשים למיטתו ומרגיעים אותו כשאנחנו ממש לידו, זה יוצר אצלו אשלייה שתיכף ניקח אותו ואז הוא מתאכזב כפליים שאנחנו יוצאים. חשוב לציין שהוא איתנו בחדר עדיין (מחוסר ברירה, הייתי מאוד שמחה להעביר אותו לו יכולתי).

הי ליאת, הבן המקסים שלנו עובר משהו בימים האחרונים, ככל הנראה רגשי, ולא מצאתי בספרות משהו שמאפיין במיוחד את הגיל הזה. הרגעת אותי בעבר, לכן אני פונה אלייך. הוא היה נרדם במיטה שלו ללא קושי, עכשיו זה לוקח לפחות חצי שעה (גם בשנת צהריים וגם בלילה), כשהוא עומד ואומר "אמא", "אבא", "אבא", "אבא". אנחנו עונים לו, "אמא פה, אבא פה, הכל בסדר" וכו' אבל אנחנו מרגישים שיש פחד כלשהו בקול שלו ולא ברור ממה. לפעמים הוא נרדם אחרי כמעט שעה של "דיאלוג" כזה ולפעמים מתחיל בצרחות בכי כדי שניקח אותו ואז כמובן נרדם ללא קושי איתנו במיטתנו. באמצע הלילה הוא מתעורר בקריאות על גבול הבכי "אמא", "אמא", מתיישב ואם לא לוקחים אותו הוא מתחיל בצרחות אימה, שמי שלא מכיר אותו יחשוב בוודאות שמדובר בצרחות כאב. יש לציין כמה דברים: 1. במהלך היום עושה רושם שלא מציק לו כלום, הוא כן צמוד אלי יותר מתמיד, מוכן פחות להשאר עם אחרים ואם אני נעלמת לו מטווח הראייה הוא ישר מחפש אותי. 2. הוא לא במסגרת אלא איתי מיום הוולדו, היומיום שלנו מאוד מגוון - פארקים, פעילויות למיניהן, משפחה, גינות, משתדלת מאוד להפגיש אותו עם ילדים, הוא התחיל להתעניין בהם רק לאחרונה. 3. הוא מאוד סקרן ומתעניין בהמון תחומים ובעל מזג טוב ונוח וממש לא נוהג לבכות, רק כשכואב לו. 4. לא עשינו שום שינוי משמעותי הכולל העדרות ממושכת שלי, לא התחלתי לעבוד פתאום ואני לא יותר עסוקה או משהו דומה. נהפוך הוא, אני מחפשת לו גן וחוששת מאוד שאולי זו תקופה לא טובה להכניס אותו (אני מחפשת מיידית). אחד הקריטריונים שלי לגבי גנים הוא אם הוא מסכים לרדת ולשחק בחצר. הוא כמעט תמיד יורד אבל אם אני הולכת לרגע לדבר עם הגננת הוא נלחץ והשבוע אף בכה מאוד. מכיוון שזה שינוי של הזמן האחרון זה מדאיג אותנו, לילותינו קשים ובכלל - אנחנו תוהים מה לעשות ואיך לא לטעות. עזרתך. תודה.

שלום רב, כנראה שלא אפתיע הרבה גם הפעם, ואשאר בנימה המרגיעה (הגם שיש אנשים שזה מוציא אותם מדעתם). כמו שכתבתי בדברי הפתיחה שלי, המתנוססים בראש הפורום, להיות ילד קטן זה לא תמיד 'גן עדן', וההתפתחות (כן, גם הנורמלית) כרוכה בלא מעט התמודדויות וקשיים, מעצם המפגש עם המציאות. מרגע שתנוק לומד לזהות את הוריו, ומבין שהם (והוא) יכולים להתרחק, מופיעה גם החרדה מאובדן ונטישה. ילדים נבונים ובריאים מפגינים דאגה מפני האפשרות שיישארו ללא ההורה, בעיקר בגיל בו תפיסת הזמן עדין אינה בשלה, וההבנה של קביעות האובייקט אינה שלמה. זאת הסיבה שיחד עם ההישגים הקוגניטיביים המרשימים של השנה השנייה לחיים, מופיעה גם ההיצמדות הגדולה אל ההורה, הפחד להיפרד ממנו (גם לפני השינה, אבל בעיקר בסביבה לא מוכרת או במצבים חדשים), הסירוב להישאר עם אנשים זרים, והצורך המאד מרגש (בעיני) לחלוק עם ההורה גם את התגליות החשובות של העולם. כהורים, חשוב שנישאר זמינים, מנחמים, קשובים ככל האפשר, ועם זאת - לא משועבדים, ומאפשרים גם לעצמנו רווחה בסיסית ומרחב כאנשים מבוגרים. אם קיבלת החלטה להעביר אותו למסגרת גן, עשי זאת מתוך שלמות, תוך שאת עושה הכל להקל עליו את המעבר, יושבת איתו מס' ימים, עד שיוכל לבטוח במידה סבירה גם בדמויות האחרות, ומוכנה לקבל את העובדה המצערת, שהפרידה אכן תכאיב, לפחות לזמן מה. אישית, אני מאמינה שילד שקיבל שפע של אהבה וביטחון בבית, מגיע להתמודדויות אלה כשיר ומסוגל, והעובדה שהוא בוכה אינה עומדת בסתירה. הוא יבכה, ואולי יבכה נורא, אבל הוא יתרגל - פשוט כי הוא ילמד שאת חוזרת, ולוקחת אותו בצהריים, ושהגן מספק לו סביבה מעשירה ומגרה שמוסיפה על מה שחווה עד כה. בעניין פחדי הלילה, אני מציעה להמשיך בגישה המרגיעה שלכם, אך לעשות זאת ע"י מטתו, ולהתאפק מלקחת אותו למיטתכם. יתכן שלטווח הקצר יהיו לכם קצת פחות שעות שינה, אך לטווח הארוך תחסכו מעצמכם בעיה הרבה יותר עקשנית ומטרידה. אם הצרחות נשמעות כמו כאב, והופיעו במפתיע, לא יזיק לקחת לרופא הילדים, ליתר ביטחון. בברכה ליאת

בני בן שנתיים וחודשיים. לפני שבוע ניסנו לגמול אותו מחיתולים במהלך הסוף שבוע שמנו לו תחתונים והושבנו אותו על הסיר כל כמה זמן. הוא פספס כמה פעמים (קצת נבהל מזה) ופעם אחת הצליח לעשות פיפי בסיר.למחרת שמנו לו חיתול כדי לשלוח אותו לגן אך הילד התבלבל מצד אחד הוא אומר ובוכה שהוא צריך לעשות פיפי ומפחד לעשות בחיתול שלא יברח לו ומצד שני אם אני מציעה שנשב על הסיר הוא מסרב ובוכה (מפחד). הבנתי שהוא אינו מוכן עדיין לגמילה ואני מנסה להשכיח את זה ממנו אך זה לא עובד. חוץ מלהכנס לפאניקה כל פעם שהוא צריך לעשות (יש להדגיש שבשעות שבהם הוא במעון הוא עושה בחיתול בלי בעיה) בשבוע האחרון הוא רוצה כל הזמן שנרים אותו על הידיים ומפחד מכל דבר, לצאת איתו החוצה זה כמעט בלתי אפשרי.האם בעיית הבטחון קשורה לגמילה? זה נכון שהוא לא מוכן עדיין לגמילה? איך ממשיכים הלאה ומעלים לו את הביטחון?

שלום דבורה, גם ילד בשל ומוכן לתהליך הגמילה, אינו עושה זאת בסוף שבוע אחד. הייתי אומרת (בחיוך) שגם אימהות צריכות להיות מוכנות ובשלות לתהליך, שעשוי לקחת זמן, להיות רצוף 'תאונות' ונסיגות, ולהיות לעיתים גם מתסכל. בכל מקרה, אם תחושות הבטן שלך הביאו אותך להחליט על גמילה, לא בטוח שצריך לוותר כ"כ מהר. אלא שאם 'הולכים על זה', יש לעבוד במתואם עם הגן, לשלוח הרבה בגדים להחלפה, ולהישאר עקביים עם הניסיון. מה שקרה אכן עלול לבלבל ילד קטן, שבמהלך סוף השבוע התבקש להתאפק, וניסה בכל כוחו גם להצליח, והנה ביום ראשון הוא כבר שוב עם חיתול, ומתבקש לעשות פיפי דווקא שם. העובדה שהוא מצליח לעצור את הפיפי יכולה להעיד דווקא על בשלות מוטורית של שרירי הסגור, ואולי חבל לוותר. אם תחליטי לנסות שנית, נסי לאפק את התגובות, הן להצלחות והן לפספוסים, כדי לאפשר לילד ללמוד את מה שמתבקש ממנו עם פחות לחץ. איכשהו, יש לי תחושה שהבהלה סביב הפיפי קשורה באופן כלשהו לאמביוולנטיות שלך, ואולי למשהו באופן התגובה שלכם, לפחות בחוויה שלו. קשה לומר מכאן האם הפחדים שהופיעו קשורים לתהליך הגמילה שהחל עתה, או לא. בכל מקרה, כמו תמיד, רצוי להישאר קרובה, זמינה ומנחמת, ועם זאת להעביר מסרים של עידוד ולהימנע ממתן חיזוקים ותגמולים משניים (רחמים, תשומת לב עודפת, ניסיונות פיצוי ופינוק) לפחד. אשמח לשמוע עדכונים, אם יהיו. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן שנתיים ועשרה חודשים ולפני שבועיים התחלנו תהליך של חינוך לניקיון. לאחר יומיים הוא החל לשלוט במתן שתן באופן מלא ומעורר פליאה אך מסרב לעשות את צרכיו בשירותים אלא אך ורק באמבטיה.. יוצא שהוא "משתחרר" יום יום אך לא בשירותים. לדבריו "אני מפחד מהקקי שלי" אבקש את עזרתך בנושא. תודה רבה

ליאת שלום, חשוב לי לצייין שפיפי הוא מוכן לעשות בשירותים בלי בעייה ובאופן עצמאי אך קקי בשום פנים ואופן לא.

שלום חלי, בתהליך הגמילה, המטרה היא ללמד את הילד לעשות את צרכיו במקום המיועד לכך, דהיינו באסלת השרותים. לפעמים אנחנו משתמשים ב"תחנת הביניים" של הסיר. לפעמים, כחלק מהקושי שבתהליך, הורים וילדים מוצאים פיתרונות 'יצירתיים' כמו החזרת החיתול רק לצורך קקי, או עשיית הקקי במקום מסוים אחד כמו פינת רצפת השירותים או, כמו אצלכם, באמבטיה. פיתרונות אלה אינם חלק מתהליך תקין, ולפעמים משקפים חלק מהרתיעה של המבוגר, דווקא, מהמפגש עם הקקי. אני מציעה לא לאפשר את עשיית הקקי באמבטיה. תוכלי להסביר לילד שהקקי הוא אחת מהפרשות הגוף, ואינו איבר חשוב שאובד לו. הסבירי לו שיוכל לבחור בין האסלה לסיר, והציעי לו להתבונן בקקי, ולהיפרד ממנו בדרך הרגילה של שטיפתו באסלה. אתם בשלב מוקדם יחסית בתהליך הגמילה, ואני מציעה להתאזר בעוד קצת סבלנות כלפי תאונות ופספוסים, ולא ליצור הרגל בעייתי ממנו יהיה קשה להיפטר בעתיד. בהצלחה ליאת

שלום בני בן השנתיים נמצא במיסגרת ביתית עם 5 ילדים עם מטפלת מוסמכת.במסגרת ישנו ילד שאם מתעצבן הוא נושך את הילד שמעצבן אותו.בתקופה האחרונה בני ננשך מספר פעמים פעם בגב והיום הגיע הביתה עם נשיכה ביד.בני ילד טוב שלא יודע להחזיר.מה לעשות כדי לשים לתופעה סוף?המטפלת טוענת שהוריו יודעים. תודה

שלום טל, נשיכות - כמו מכות, דחיפות, משיכת שיער, וכד' - הן חלק מביטוייה של תוקפנות גולמית ובלתי מעובדת, האופיינית לגיל הרך. בגיל זה ילדים עדיין מתקשים להפגין איפוק וסובלנות, ולכן במצבי קונפליקט ותסכול נראה בפעוטונים גם נשיכות. מבוגרים נוטים להגיב בעוצמה רגשית גבוהה לנשיכות, בעיקר בגלל הסימנים שהן משאירות בגופו של הקורבן, ומייחדים להן דפוסי תגובה דרמטיים וחריגים. למעשה, אין בכך צורך, שכן מדובר ב*עוד* ביטוי של תוקפנות, שחשוב למנוע בדרכים הרגילות בגן. לפעמים, תשומת הלב המיוחדת הניתנת לנשיכות רק מגבירה את סבירות הופעתן. הפני את תשומת לבה של הגננת בשנית, ובקשי ממנה לעשות כל שביכולתה כדי לשמור על הילד שלך מהתקפות בגן, יהיו אשר יהיו. נשיכות הן חלק משגרת היום בכל פעוטון, ולכן אין טעם להתייחס גם אל הילד הנושך בחומרה יוצאת דופן. זה יעבור. בברכה ליאת

כנראה שאין לך ילדים אם זאת התגובה שלך!!את מוזמנת לבוא לראות את הצלקת על היד של בני!!אני את הילד שלי לא שולחת לגן לא ממש רוצה שזה יקרה בשנית!!אות הזהרה!!

שלום, אני מטפלת דיאדית באמא וילד כבן עשר, ישנם קשיים רבים ורקע ארוך אך קצרה היריעה... רציתי להתיעץ לגבי אחת הפגישות- קורה לא אחת שעולה נושא שמטריד את שניהם, אני מאפשרת את השיחה על כך אך תוך כמה דקות של חילופי דברים, הילד מתחיל להרים קולו ולבכות, כולו כועס, נעלב ועצוב, האם כועסת ומתוסכלת ב"חזרה" ואני לעיתים אובדת עצות כצד יש להגיב, לעיתים התחושה שאני משתפת פעולה עם מערכת היחסים הבעייתית ביניהם ולא מצליחה לעזור, לדוגמה היום הילד הגיע במצב רוח טוב, ויצא עם דמעות בעיניים. ברור לי שהמטרה בטיפול אינה הנאה, ובכל זאת חשוב לי לשמוע דעות על כך. מה דעתך? תודה רבה

שלום רותם, איני מומחית בטיפולים דיאדיים, אך הגיוני להניח כי מצבים מהסוג שאת מתארת אינם כה נדירים. אני יכולה לשתף אותך מניסיוני בפגישות משותפות של הורה-ילד, ולומר שגם ממפגשים טעונים מאד ניתן להפיק תועלת, שכן הם מספקים מידע רב ערך על הדינמיקה בדיאדה, ומהווים הזדמנות לשיקוף ופירוש. אני מניחה שכדי לומר משהו משמעותי על הצמד שלך, נחוץ באמת יותר מידע, ובטוחה שבהדרכה שלך יש לכך מקום. בברכה ליאת

בתי בת ה-3 סבלה מצואה קשה בערך מחג הפסח. היא פיתחה פחד מעשיית צרכים גדולים. בכל פעם שהיא מרגישה שמתחילה יציאה, היא סוגרת בכח אדיר את הרגליים ולא משחררת את היציאה, למרות שנתנו לה פגלקס, והצואה כבר לא קשה. היא עדיין עם טיטולים. לפני 3 ימים התפתח לה אודם בישבן (אולי בגלל ששתתה משקה תפוזים), וזה הגיע למצב שנראה כמו כויה. הרופאה רשמה לה "טבעקוטן"/"פוליקוטן" ולא עזר. עכשיו היא סובלת גם מהצריבה בישבן, וגם מהפחד לשחרר. הצואה יוצאת במנות קטנות במשך כל היום (בערך כל חצי שעה), ויחד עם זה היא בקושי מאפשרת לגעת בה ולנקות אותה, כי שורף לה. איך לצאת מזה? בתודה מראש

שלום רב, נדמה לי שכוויה בישבן בהחלט יכולה לבשר על כך שהגיע הזמן להיפרד מחיתולים. למרות שלכאורה זה נראה לא מתאים לעורר "משבר על משבר", אולי דווקא הורדת החיתול והפיכת הסיר או האסלה למקום זמין וידידותי לאורך היום ("תוכלי ללכת ולעשות קקי מתי שיתחשק לך, ולא תתלכלכי ולא ישרוף לך בטוסיק") יהיו הפיתרון. מה אתה אומר? ליאת

שלום, מיזה כחודש ימים, בני בן ה- 5 פוחד ללכת לישון לבד. מדמיין שיש דמויות מסדרות שמתחבאות מתחת למיטה שלו (סדרות לילדים). הוא פוחד מאיש רע שיכנס לבית ועוד דברים שרק הדימיון שלו יכול להמציא. לא פעם הוא מתעורר מבועת כולו שחלם חלום רע. אני תמיד ניגשת אליו ויושבת לידו עד שהוא נרדם בחזרה (לפעמים הוא כל כך מבוהל שלוקח לו שעתיים עד שהוא מצליח להרדם שוב). מתוך ענין חינוכי אני לא לוקחת אותו למיטה שלי. בגלל שנשארה לו טראומה מחלומות רעים. כל לילה הוא מראה סימני חרדה. כל רעש הכי קטן הוא שואל "אימא מה זה הרעש הזה"? וכו. הוא דורש שנבדוק שכל הבית סגור, שאין אף אחד מאחרי הדלת של החדר שלו. דואגים להשאיר מספר נורות דולקות בבית והכי חשוב אני דואגת להגיד לו "אין לך מה לדאוג אימא תמיד שומרת עליך". וכך אנחנו עוברים מידי לילה בלילה. מספרות מקצועית על התפתחות הילד, קראתי שילדים בגילו יכולים לפחד מכל מיני דברים, כי יש להם קושי להבדיל בין מציאות לדימיון, למרות שכאשר הוא פוחד ממשהו הוא יודע להגיד לי שזה בדימיון שלו ושהוא יודע שזה לא קיים - אבל בכל זאת הוא פוחד. משיחה עם חברות נאמר לי שזה לא טוב שאני עושה איתו סיבוב בבית ובודקת שהכל סגור וכשורה. האם יש אמת בדבר? האם אני באמת מחזקת לו את הפחדים? אבל מצד שני כיצד עלי לנהוג ? חלק מתהליך ההרגעות שלו זה הבדיקה שאנחנו עושים בבית לפני השינה. יש לי מספר שאלות: האם אני נוהגת נכון? האם אכן תופעה זו שכיחה בגיל הזה? באיזה גיל זה עובר? האם זה דורש התייחסות אחרת מצידי? אודה לך על תשובתך . בברכה קרן

שלום קרן, ילדים בני חמש אכן מתקשים להבחין בין מציאות ודמיון, וגם אם הם מבינים ואומרים שאין "באמת" מפלצות, עם רדת הערב יהיה להם הרבה יותר קשה להשתכנע בכך. מסיבה זו, באמת אין טעם לנסות לדבר אל ההיגיון, ומוטב לתת לילד תחושה של שליטה, ורעיונות כיצד להתגבר על המפלצת או - מוטב - להתיידד איתה. אם סיבוב ה'סגירות' שלכם מצליח לתת לו תחושת שליטה וביטחון, איני רואה בכך כל רע. אני חושבת שאני מבינה מה מקור ההתנגדות של חברותייך. יתכן שהן רואות בכך מתן אישוש לתחושת הסכנה הבלתי רציונלית שלו. אלא שפחדים וחרדות נוטים שלא להתרשם מקולו של ההיגיון, ונדמה לי שבמקום להתווכח איתו אם יש או אין סכנה, מוטב לתת לו לחוש מוגן ובטוח. כדי לא להגיע למצב שהחרדה שלו תשתק את הבית, תהפוך אותו למבצר, ותפעיל אותך בלי סוף, חשוב לפעול בהדרגה להעברת האחריות אליו, ולמציאת דרכים שיאפשרו לו תחושת שליטה ויכולת גם בלעדייך. התופעה אכן שכיחה בגיל זה, ואם תפעלי לצמצום הרווחים המשניים מן הפחד סביר שהם ייעלמו בהדרגה. בברכה ליאת

ליאת שלום תודה על תשובתך הקודמת. רציתי להתייעץ איתך בנושא הבא: הילדים שלי בני שנה ו-4 ועדיין בבית, לא במסגרת חינוכית כלשהי. לאחרונה אחד התאומים התחיל לתת מכות (קטנות עדיין אבל די מכוונות) לאחיו. זה קורה לרוב כשהוא עייף ועצבני, כך שלרוב הם משחקים ממש יפה, גם כשנוצרת תחרות על צעצוע מסוים התקרית מסתיימת בשלום לרוב. השאלה היא איך להגיב במקרים האלה שכן יש מכות. חשוב לציין שלרוב מדובר באותו תאום המרביץ, ואחיו לרוב אף פעם לא משיב לא. אלא יושב ומסתכל עליו, וכמובן מתחיל לבכות... השאלה אם אני מתייחסת לילד ה"נפגע" ומנחמת אותו - אני לא רואה שזה עושה רושם על הילד המרביץ. אם אני אכעס על הילד המרביץ - הרי גם ככה הוא עייף, אז זה יסתיים ב"היסטריה המונית" של בכי. איך הכי נכון להגיב במקרים האלה? תודה זוהר

שלום זוהר, תוקפנות של פעוטות משקפת ברוב המקרים קשיי וויסות וביטויים דחפיים, וככזו - נוטה להתמתן או להיעלם ככל שעולה יכולתו של הילד לשאת תסכול. גם למזג הבסיסי יש השפעה על ביטויי האגרסיה, ומכאן ההבדלים בין האחים. כרגע, לפחות לטעמי, אין טעם לכעוס או לנזוף, אלא להפריד פיזית ביניהם, תוך שאת אומרת בקצרה "אני לא מרשה להרביץ". במקביל, חשוב לפעול להפחתת התסכול בדרך של הסחת דעת, תגובה פרדוכסלית (לחבק דווקא את הילד שהיכה, אך לא כפרס, אלא כהרגעה/ריסון), והימנעות ככל האפשר מליפול למלכודת "הילד הטוב והילד הרע". יישר כוח ליאת

שלום ביתי בת 3 וחודשים. היא גמולה מהקיץ הקודם מפיפי במשך היום. בלילה היא עם חיתול וגם קקי היא מבקשת חיתול( לא מוכנה לעשןת בשרותים או בסיר בחודש וחצי האחרון היא לא מוכנה לעשות פיפי במקומות ציבורים כולל אצל סבתא שלה ואצל חברים. היא עושה פיפי רק בבית, בגן ואצל הסבתא השניה. כאשר יש לה היא מבקשת לרדת למטה ולעשות ברחוב. אם לא מסכימים לרדת איתה היא מתאפקת או מבקשת חיתול כדי לעשות קקי ואז היא עושה פיפי בעבר לא היתה לה בעיה והיא היתה עושה בכל מקום כולל בקניונים שהייתי מרימה אותה. לא ידוע לי על טראומה שיש לה שבגלל זה היא הפסיקה ורוב הזמן היא איתי מה לעשות? האם להכנע לה ולרדת כל פעם למטה?ניסינו להסביר לה שאסור להתאפק ושגם אנחנו עושים מחוץ לבית אך ללא הצלחה צריכה עזרה דחוף- לא יודעת מה לעשות

שלום קרן, הבעיה, לפחות כמו שאני רואה אותה, מתחילה בנוהל המוזר של החזרת החיתול לצורך עשיית קקי, הנהוגה בבתים רבים, אך משדרת מסר בעייתי ומבלבל. כרגע, בתכם משתמשת בעשיית הצרכים כדי להפעיל אתכם. אני מציעה לא לכוון לפתרון הבעיה במקומות הציבוריים, אלא דווקא בבית. ראשית יש להגיע למצב של גמילה מלאה, פיפי וקקי, ביום ובלילה. רק אז יש טעם לחשוב מה עושים מחוץ לבית. בברכה ליאת

מדוע הודעות כאן נמחקות ?

שלום אור, הפורום הזה הוא פורום פתוח, וההודעות עולות לכאן ברגע שהן נכתבות. הודעות נמחקות רק אם יש בהן תוכן פוגעני או מסחרי, ולהערכתי זה לא קרה כאן בחודשים האחרונים. נקווה שיימשך כך גם להבא. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 5 חמוד, מקסים ונבון. הוא נמצא בגן טרום חובה ולאחרונה הגננת החלה לעסוק בכתיבה/העתקה של אותיות לבוגרים שעולים לגן חובה. היא סיפרה לי כי הוא מתנגד נחרצות (בוכה וצורח) כשהיא מבקשת ממנו לכתוב. כמו כן, נאמר לי גם בעבר שהוא מתחמק מעבודה בשטחי היצירה ומעדיף את משחקי הדמיון. בבית ראיתי שהוא לא אוהב לשחק במשחקי קופסא/ להרכיב פאזלים וגם במשחקים שהוא כן משחק במחשב או בטלוויזיה הוא מתרגז מאד כשהוא לא מצליח/מפסיד במשחק. בשיחתנו האחרונה אמרה לי הגננת שהיא חושבת שיש פער בין היכולות הקוגנטיביות ליכולות הרגשיות. מה זה אומר? ואיך אני צריכה לפעול כדי לעזור לו?

שלום טלי, ההחלטה להכניס ילדים לבי"ס בגיל 6 ולא קודם לכן נשענת במידה מסוימת על האמונה שאז קיימת אצל הילדים בשלות ומכנות לתהליך. זה נכון שעקרונית אפשר לעשות זאת גם קודם, אך אז נשאלת השאלה למה, ושל מי המוטיבציה. באופן מוזר, ילד המגיע לביה"ס כשהוא כבר קורא, מעורר אצל הוריו (וגננותיו) תחושת גאווה מיוחדת, הגם שאין בכך כדי להעיד על כישורים יוצאי דופן, מלבד (בדר"כ) על כך שלמישהו היה נורא דחוף ללמד אותו לפני הזמן. מוכנות ללמידה אכן מצריכה בשלות ביותר מתחום אחד, וכמו שאת רואה, אצל בנך (למרות שהוא נבון מאד) קיים עדיין הצורך הבריא והנורמלי לשחק. ההימנעות שלו מפעילויות אורייניות יזומות נובע אולי מקשיים ספציפיים (תחושתיים, מוטוריים או אחרים), אך סביר יותר שמדובר בהתנגדות ללחץ ישיר או עקיף המופעל עליו. כרגע, אין צורך לפעול, אלא אם אתם מזהים קשיים במוטוריקה עדינה, בהם אפשר לטפל בעזרת מרפאה בעיסוק. תנו לו להמשיך לשחק, שכן זו הפעילות הטבעית והמעשירה ביותר של ילדים בני גילו. בברכה ליאת

שלום רב רציתי להתייעץ לגבי משהו שקצת מטריד אותי ואולי לא צריך או אולי צריך להדאיג אפילו יותר. אני אמא לתאומים בני שנה ו-4 חודשים. מטבעם של ילדים בודקים גבולות שלהם ושלנו. אחד הבנים מגיב כאשר אומרים לא "לא", ואפילו ראיתי אותו חוזר על כך לעצמו ואומר "לא" (למשל פתיחת ארונות במטבח שאסור, ראיתי אותו עומד לפני הארון, נוגע בידית הדלת, אומר לעצמו "לא", ולא פותח. וגם אם לפעמים כן - אני בטוחה שהמסר עובר). אחיו - אינו מגיב לכך כלל. אם אגיד לא "לא" הוא מחייך או צוחק, גם אם אני עושה פרצוף כועס או מרימה קול. גם אם ארחיק אותו הוא יתעקש לחזור ולבצע את הפעולה. אני לא יודעת כל כך איך להגיב לזה? האם זה נורמלי בגיל זה? האם אני צריכה לאמץ תגובות נוספות? אשמח לכל המלצה בתודה זוהר

שלום זוהר, כללי ההתנהגות נרכשים בהדרגה במהלך ההתפתחות, תוך שהפעוט מפנים את האיסורים שמציבים לו הוריו. תחילה נחוצה נוכחותנו הקונקרטית, כמענה מול ניסיונותיו של הילד לפעול עפ"י דחפיו ומשאלותיו. הילד בוחן עד כמה אנחנו מתכוונים ל"לא" שלנו, והוא יחזור על הפעולות האסורות שוב ושוב כדי ללמוד את תגובותינו. בנך ה'שובב' נמצא בשלב נורמלי זה. בשלב הבא, בו נמצא בנך האחר, הילד כבר יודע שאסור, אך זקוק עדיין ל"לא" של ההורה, כדי להתגבר על הדחף. הוא יוצר מעין ייצוג פנימי של ההורה, ומפעיל אותו בקול רם, כדרך לעצור את עצמו מלהפר את האיסור. בשלב הסופי, הילדים מפנימים את הכללים כקוד התנהגות, המפעיל אותם בהתאם לכללי ה"מותר והאסור" גם בהיעדר הסמכות, וכך למעשה הונחו היסודות להתפחות המוסר. כרגע, שום דבר בהתנהגותם של ילדייך אינו נשמע בלתי נורמלי. הפ פשוט נמצאים בשלב מעט שונה בתהליך הפנמת הכללים, ואני מניחה שהשוני ביניהם תלוי גם במאפייני המזג הייחודיים לכל אחד מהם. בברכה ליאת

00הבת שלי בת 2.7 החלה בזמן האחרון לפחד מאוד מכל דבר שעשוי להיות שלילי/מאיים/מפחיד,לדוגמא אופנוע,חיות,ים,נסיעה במהירות גבוהה,נדנדות ועוד ועוד.בהתחלה זה נראה סביר אך המצב הולך ומתדרדר עד למצב שבו אנחנו פשוט לא יכולים לצאת מהבית.הפחד פשוט משתק אותה.למשל אתמול יצאנו לטייל בפארק שעשועים מרחוק היא ראתה אופנוע חונה החלה לבכות,הייתה צריכה דחוף להשתין ופשוט לא יכלה להתקדם לעבר הפארק.מצד אחד היא לא רצתה לחזור הבייתה ובאמת מאוד רצתה לשחק אך מצד שני לא הצליחה להתגבר על הפחד.כך עמדה באמצע כ 10 דקות תוך בכי ורעדות עד אשר התייאשה וחזרנו הבייתה. ההתנהגות חוזרת על עצמה במקרים רבים אחרים כמו חיות למשל.לפי התנהגות שלה רואים שמדובר על פחד אמיתי וגדול מואד:היא בוכה,מתחבאת,רועדת,לעתים אפילו בורח לה פיפי.אנחנו מנסים לא להכריח אותה וכשיש אפשרות להמנע ממצבים כאלה אך הדבר הופך להיות קשה מאוד ומקשה עלינו לצאת מהבית.מה עושים?

שלום לארה, פחדים מהסוג שאת מתארת נפוצים למדי בגיל הרך, וברוב המקרים חולפים מעצמם. כדי שזה יקרה, חשוב להגיב באופן מאוזן: מצד אחד, להביע הבנה ואמפתיה ("אנחנו רואים שאת פוחדת, והנה, אנחנו כאן איתך, שומרים שלא יקרה לך כלום"), ומצד שני, לא לאפשר לפחד לשלוט בה ובכם, לא לשנות תכניות משפחתיות, ולא לתגמל התנהגויות חרדתיות בדרך של פינוק, פיצוי, רחמים או עודף תשומת לב במצבים הללו. עשו כל שביכולתכם להימנע מהסברים מילוליים ומשידולים מיוחדים. אפשר להישאר זמינים ומרגיעים, אפילו לחבק או לקחת אותה אל זרועותיכם. אם בורח לה פיפי, החליפו לה בגד ללא תגובה מיוחדת. זכרו שאין דבר מרגיע ומנחם יותר מהורה שלו ובוטח, שאינו נבהל בעצמו מפחדי הילד. בהצלחה ליאת

האנטרופוסופיה טוענת כי בגילאים האלה הילדים נמצאים במעין מצב של חלום גם כשהם ערים. לכן, על מנת להעלים את הפחדים, פשוט תפסיקו לדבר ולתחקר את הילדה .לא לשאול איך היה בגן ?עם מי היא שחקה,ומה קיבלה לאכול. כל התחקירים והשאלות מוציאים את הילד מהמצב הטבעי שהוא אמור להיות בו,לא במודעות מלאה, במעין חלום. תנסו להפסיק לדבר יותר מדי בבית לתקופה והפחדים יעלמו. הילדה תחזור למצב של פחות מודעות ,למצב הטבעי שילדים אמורים להיות בו.זה קשה אבל מצליח.

שלום. בתי בת שנה ו-4 חודשים. אני מתלבטת האם להעביר אותה גן בתחילת חודש הבא למשך שלושה חודשים(לאחר 3 החודשים היא תעבור לגן אחר).כרגע היא נמצאת במשפחתון שאליו התווספו לאחרונה תינוקות והיא בין הגדולים.בגן שאליו אני רוצה להעביר אותה יש יותר פעילויות ,יש חוגים והילדים בני גילה ויש בו קייטנה כמעט עד סוף אוגוסט וכך תהיה לה מסגרת גם באוגוסט. האם ההסתגלות יכולה לקחת הרבה זמן? האם כדאי להעביר אותה או שלא מומלץ מכיוון שבספטמבר יהיה לה עוד מעבר?

שלום רב, לטעמי, אין טעם להתחיל תהליך קליטה בשביל תקופה כה קצרה. בגיל שנה וארבעה חודשים חשובה מסגרת חמה ואיכותית, הנותנת מענה לצרכים הרלוונטיים של התינוק, ובהחלט אפשר להסתדר בלי חוגים. מקווה שהמסגרת אליה תיכנס בספטמבר תהיה מותאמת לצרכים המתפתחים, ובכלל זה גם תרחיב את תחומי העניין והפעילות. בברכה ליאת

האם חוסר הנאה מפעילויות בחיים מעיד על דיכאון בינוני-קשה? אני נהנה בעיקר משני פעילויות שלי בחיים וזה אוננות ושתיית אלכוהול במסיבות ,כאשר אף פעילות אחרת בחיי אינה גורמת לי סיפוק או הנאה,רוב היום אני מרגיש בדאון וחסר כל הנאה וכל הזמן אני רק מחפש לברוח לפעילויות האלה המסבות לי הנאה... האם זה מצב סביר או שאכן אני לוקה בדיכאון קשה? המצבי רוח שלי גם מאוד משתנים מכל אירוע קטן שקורה,ואני יכול להרגיש פתאום על גג העולם ולאחר כמה דקות בדאון כבד ,כאשר רוב הזמן אני במצב של דאון וחוסר רצון או כוח לעשות משהו... האם עליי לטפל בתרופות במצב כזה?

שלום רב, כדי לקבוע האם אתה לוקה בדיכאון, יש צורך בבירור מקיף, פנים אל פנים. אוכל לומר מכאן, שפעמים רבות אנשים המתקשים לווסת את רגשותיהם נוטים לאמץ לעצמם בשעת מצוקה התנהגויות בעייתיות ולא מסתגלות, המביאות עמן הקלת-מה לטווח הקצר (אלכוהול, סמים, סקס לא מובחן או התנהגויות כפייתיות אחרות), אך לא יעילות ומזיקות לטווח הארוך. התנהגויות אלה אינן פותרות את הבעיות שעוררו את המצוקה הראשונית, ואף מעמיסות בעיות חדשות (התמכרות, הסתבכות עם החוק, נזקים בריאותיים, וכד'). לכן, אני ממליצה מאד לפנות ולקבל עזרה אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכלו לאבחן את הקשיים, ולהמליץ על דרכי טיפול אפשריות. לפעמים, כחלק מהטיפול הפסיכולוגי, מתרגלים אסטרטגיות יעילות יותר להתמודדות עם מצוקה ולוויסות רגשי. במקרים מסוימים ניתן להיעזר גם בטיפול תרופתי. בברכה ליאת

שלום רב! מדובר בבני בן ה- 7. הוא ספורטאי מצטייןבתחום מסוים הגובה זמן רב על חשבון דברים אחרים. למרות נסיונותי להסביר לבעלי כי ילד צריך לשחק, לקפץ להשתולל ובכלל כל הדברים העלו חרס. בעלי מעדיף שהילד יתאמן בתחום ושהחוג הזה מעל כל הדברים. מה לעשות? אני רוצה שילדי יהנה מתקופת ילדותו, שישחק ישמח. אנא עזרתך בהקדם האפשרי, מה דעתך..? ניסיתי לומר לבעלי להגיע להדרכת הורים אך הוא מסרבץאנא עזרתך

שלום שרית, האופן בו את מציגה את הדברים צובע את הכל בגישה של "או זה, או זה". ואני תוהה האם אפשר לנקוט בגישה של "גם וגם". כלומר, האם יש אפשרות שהאימונים הם גם מהנים ומספקים, או אולי משאירים זמן גם למשהו נוסף? אם הילד שלך נראה שמח ומאושר, את יכולה להיות מעט יותר רגועה, ולהתנחם בכך שהוא לומד מחוייבות מהי, ונהנה מתחושת סיפוק אמיתית, שמקורה בהצלחה שהושגה תוך מאמץ והתמדה. אם, לעומת זאת, הילד שלך נראה כבוי, אומלל וכנוע, או שניכר עליו שהוא מתאמץ לרצות את אביו, הילחמי על זכותו לבלות את זמנו בהתאם לנטיות לבו. נדמה לי שאיזון הוא הדבר החשוב, ולכן, אם בנך מוכשר מאד בתחומו, כדאי לאפשר לו לממש את הפוטנציאל שלו, לחנך אותו להתמדה ורצינות בתחומו, ועם זאת, לזכור שהוא באמת רק ילד, ולאפשר לו פורקן והנאה דרך פעילויות תואמות-גיל. אם את מרגישה שאינכם מסוגלים להגיע להסכמה בעניין זה ובעניינים אחרים הנוגעים לגידול וחינוך הילדים, תוכלי להגיע לבדך להתייעצות עם גורם מקצועי, ולחשוב כיצד תוכלי, מצידך, לקדם הידברות מכבדת ושוויונית ביניכם. בברכה ליאת

הבן שלי בן שנתים וחודש הוא סקרן מאוד בכל מה שקשור לעשיית צרכים בשירותים .במיוחד הוא מחכה את אחיו הגדול .והוא כבר מספר חודשים נכנס לשירותים. מוריד בגדים ומתיישב על האסלה .לאחרונה התחלתי איתו תהליך גמילה מחיתול . הגננת ביקשה שנתחיל עם תחתונים חד פעמיים.בהתחלה הוא התלהב והתחיל לומר שיש פיפי .ואחרי 5ימים הוא כבר הפסיק לומר לגננת ועושה בתחתונים .האם כדאי להמשיך בתהליך הגמילה .והאם התחתונים החד פעמיים גרמו לו לבלבול

שלום הילה, תקופת הגמילה היא תקופה רגישה ושברירית, וכדי שתעבור בשלום רצוי לדבוק במדיניות ברורה, תוך הקפדה על כך שהילד יידע מה נדרש ממנו בצורה ברורה ככל האפשר. לא פעם מגיעות לכאן פניות דומות, בשל חוסר עקביות וחוסר תיאום בין הבית לגן, היוצרים בלבול הן אצל ההורים והן אצל הילד. אני מאמינה שאת המדיניות יש לקבוע במשותף או לפחות במידה של תיאום. אם את חושבת שדרישות הגננת אינן עולות עם ה'אני מאמין' שלך, המתיני עד החופש הגדול והתחילי בתהליך עפ"י הבנתך. אישית, אני סבורה שתחתונים חד פעמיים אכן משדרים מסר מבלבל, ועדיף לספוג כמה ימים של פספוסים על פני הרעיון המוזר של "יש תחתונים בהם מותר, ויש תחתונים בהם אסור". בברכה ליאת

שלום, התינוק שלי בן שנה בעוד שבוע. בסוף השבוע האחרון נסענו אני ובעלי בפעם הראשונה לחופשב בלעדיו (חמישי עד שבת בערב). מה שמטריד אותנו זה שהבכל הזדמנות הוא נפרד מאיתנו בלי בעיות, לא בוכה ולא מתייחס. לפני שיצאנו לחופשה הנוכחית הוא ישן, כך שלא הספקנו להיפרד ולהסביר לו. הוא נשאר עם סבתא (דמות מוכרת ואהובה), לא בכה ובכלל לא הרגיש שנעדרנו. כשחזרנו קרה דבר מוזר: הוא הלך לבעלי בשמחה, אבל כשראה אותי בכה כאילו אני זרה לו ואפילו התעקש בקולות מחאה לרדת מהידיים שלי. האם התנהגותו נשמעת תקינה? האם יש תינוקות שכלל לא חווים חרדת פרידה מההורים או שזוהי בעיית תקשורת? האם התנהגותו כלפיי כשחזרתי היא ביטוי כעס? האם בגיל שנה תינוק בכלל מסוגל לכעוס על אמא ו"להעניש אותה" בכך שלא מתמסר אליה? בכלל, הוא לתינוק שלא אוהב להתרפק ולהתמסר למגע שלי ומעדיף להתרוצץ בבית. אני תוהה האם התפתחותו הרגשית תקינה, האם ההתקשרות אליי בטוחה והאם זו יכולה להיות בעיית תקשורת.

שלום רב, בגיל שנה תינוקות מזהים ואוהבים את הוריהם, ובדר"כ מעדיפים את קרבתם ומפגינים תגובות דאגה/חרדה בפרידה מהם. עם זאת, יתכנו מצבים בהם תינוק נראה אדיש לכאורה לנוכחותו/עזיבתו/חזרתו של ההורה, חלקם קשורים לאופי ההתקשרות וחלקם למצבים אחרים, רגשיים או התפתחותיים (להם יהיו בדר"כ עדויות נוספות בהתנהגותו של התינוק). אם אינך שקטה, וחוששת שמשהו בדפוס ההתקשרות שלכם בעייתי, פני להתייעצות במכון להתפתחות הילד, ובקשי אבחון והכוונה. אפשר לעזור. בהצלחה ליאת

00000090666000מה דעתך על התרופה הזו לילדה בת 8 ? התרופה נתנה לה לטיפול בהתפרציויות כעס בלתי נשלטות

שלום אלין, בכל הנוגע לטיפול תרופתי, רופא פסיכיאטר הוא הכתובת. בעבודתי נתקלתי בילדים שנעזרו מאד בתרופה זו. על יעילותה, השלכותיה ומידת התאמתה לילדה - מוטב לשאול את מי שרשם לה אותה. בריאות ליאת

הייתי רוצה לדעת כיצד אפשר לעזור למישהו כשמדובר בילד מחונן כבן 15 וחצי שלא מוכן לפנות לעזרה או לשתף פעולה עם גורם חיצוני,כשבכל שיחה איתו עולות תחושות של יאוש ותסכול? נראה שמופעל עליו לחץ הן מצד המשפחה והן מעצמו.אשמח לקבל אמצעים או טיפים לשיפור ההרגשתו הכללית.

שלום נ', למרבה הצער, פסיכותרפיה (טיפול פסיכולוגי בשיחות) אינו מועיל הרבה אם האדם אינו מעוניין להיעזר ואינו מוכן לשתף פעולה. ילדים ומתבגרים מחוננים אכן נמצאים בסיכון לתחושות בדידות, ייאוש ופגיעו?ת נרציסטית, בשל הצורך התמידי לעמוד בציפיות הגבוהות שמציבה סביבתם ומציבים הם לעצמם. לא ציינת מה הקרבה ביניכם ומה טיב הקשר, אך נדמה לי שכל אדם יכול לשמוח בידידות קרובה, באיכפתיות ואמפתיה מצד אדם קרוב, ובעמדה לא שיפוטית כלפיו - לטוב ולרע. משמתבססת קרבה כזו, אפשר שיפתח את סגור לבו, ואז אולי גם ישתכנע להגיע ולקבל עזרה מקצועית. בברכה ליאת

לד"ר שלום אני אם חד הורית בת 40.יש לי בת בגיל 3.5 שנה. ואני עומרת ללדת תינוק בשבועות הקרובים.הבת שלי מכירה ואוהבת מאוד את אבא שלה,אך האבא נטש אותנו בגלל ההריון הנוכחי.הוא לא רצה בו וביקש הפלה, לא הסכמתי והשארתי את ההריון,אז הוא נעלם ולא חזר. לאחרונה,בתי ואני עברנו דירה,למקום מרווח יותר,יש לה חדר משלה עם המשחקים.עד לפני המעבר,הייתה לנו דירה פיצית,וישנו ביחד מאז היא נולדה.ועכשיו שיש לה חדר משלה,עם מזגן קטן ושקט,היא מסרבת בתוקף להיכנס לחדר,כמעט כל לילה הולכת לישון בבכי,ויחד עם זה עם אור חזק בנוסף למנורת לילה שהיא רגילה אליה.כל יום לפנות בוקר,בתי מתעוררת ורצה אלי למיטה שלי,אני מקבלת אותה.מבינה שהכל חדש לה כאן.רק שאין לי את הכלים להתמודד עם החרדה שהיא עוברת כעת. מה עלי לעשות? אני מנסה להבין את הפחד שלה,היא אומרת שזה המזגן.... אני טוענת שהסיבה היא שבעצם אנחנו כבר לא ישנות ביחד.. אנא עזרו לי!!!!

שלום רחלי, נראה כי שתיכן, את ובתך, עוברות (ועומדות בפני) שינויים רבים בחייכן, ולפיכך יש להתאזר בהרבה סבלנות ונחישות כדי להתגבר על הקשיים. מעבר דירה - גם כשהוא משדרג אותנו ברמת החיים - עלול להיחוות כתקופה משברית, בעיקר בחייהם של ילדים קטנים הזקוקים לשגרה בריאה. נוסף על המעבר לדירה החדשה, נדרשת בתך להתמודד גם עם הפרידה מהשינה המשותפת איתך, ועם זמזומו של מכשיר מוזר המנשב עליה אוויר קר בלילות. את המזגן אפשר, כמובן, לכבות בינתיים, ולהתמקד בניסיונות להרגיע אותה ולהרגילה למיטתה. אני מבינה שבחודשי ההיריון המתקדמים קשה מאד לוותר על שנת לילה נוחה, ובכל זאת, נדמה לי ששווה להתאמץ ולהתעקש על כך שתישאר במיטתה כל הלילה. הדרך לעשות זאת כרוכה, לפעמים, ב'טרטור' שלנו ההורים, ובישיבה ממושכת, מנחמת וסבלנית לצד מיטתו של הילד. לצערי, מול פחדי הלילה של ילדים אין תרופות קסם, ומדובר בהתמודדות הדרגתית, החולפת מעצמה בעזרת נוכחותו העקבית, השקטה ומשרת הביטחון של ההורה. את מוזמנת לדפדף קצת בפורום שלנו, ולקרוא תשובות נוספות בנושא זה. נדמה לי שתוכלי להיעזר גם בהן. בהצלחה, וכמובן לידה קלה ומהירה ליאת

היום נודע לי כי בתי 7 ובן דודה 14, שומרים סוד (כביכול)הוא ביקש ממנה כמה פעמים לגעת לו כשהוא ללא תחתונים. מיד אחרי שזה אומת מולו והוא הצטער והושפל ונאמרו המון מילים מצידי אליו על חוסר אמוני בו יותר , שאלתי היא כיצד עלי להתנהג מעתה ? לספר לאימו? לספר לבעלי אני בטוחה שהוא יחטוף את שוק חיוו . ניסיתי להיות עניינית עם ביתי להבהיר לה עד כמה הנושא הוא אסורררררררררר. אנא עזרתכם כיצד לנהוג? אני בשוק מוחלט.  

שלום רב, מה שבתך עברה (יופי שגיליתם את זה בשלב מוקדם יחסית) נופל תחת ההגדרה של פגיעה מינית, ועם כל אי הנעימות שבדבר, אני סבורה שמעבר לטיפול ולתמיכה בבתך, עליך לוודא שהילד התוקף יטופל בהקדם, כדי שלא יהפוך לעבריין מין ויפגע באנשים נוספים, וגם כדי לוודא שלא נפל בעצמו קורבן לתקיפה מינית. עלייך ליידע את הוריו, ולהפציר בהם לטפל בבנם. הורים לנערים כאלה (ואולי גם הורי הקורבנות) מעדיפים להתכחש לחומרת המעשה, מתוך תקווה שמדובר באירוע 'מתון' שלא יחזור על עצמו. למרבה הצער זה לא תמיד כך, וכדי לא ליפול לסטטיסטיקה העצובה, מומלץ מאד לפנות למרכז למניעה וטיפול באלימות מינית בקרב ילדים ובני נוער. הפרטים כאן - http://elem.org.il/lm/article.asp?articleid=976&catid=273 בברכה ליאת

שלום לכם אני בת 50 חד הורית יש לי בת 6 שלאחרונה כבר כמה חודשים התנהגותה קשה לי מאוד,היא כועסת עלי עונה לי בחוצפה ,צורחת כשאני מעירה לה או מנסה להעניש אותה,שום דבר לא עוזר. היא צועקת עלי שאני אמא לא טובה. בגן אומרים שהיא בסדר ממושמעת ,אמהות של חברות משבחות את התנהגותה ,אומרות שנעים מאוד לארח אותה.אני ממש מתוסכלת .כבר לא יודעת מה לעשות. הבקרים מאוד קשים ,היא לא זזה גם שמכינים את הבגדם בערב היא לא זוכרת בבוקר שהיא הכינה,אני חוזרת המון פעמים על הפעולות שצריך לעשות, אבל היא בשלה יושבת ולא זזה. מה עושים?

שלום סמדר, נראה כי בתך בוחנת את גבולות הסמכות שלך, ונוכחת - פעם אחר פעם - שהם רופפים למדי. כרגע, בתך היא הקובעת את סדר היום בבית ואת הכללים הנהוגים בו. זהו מצב בלתי רצוי, דווקא במשפחות חד-הוריות, בהן חשוב שהילד יחוש ביטחון, ויידע שיש בבית דמות סמכותית עליה ניתן לסמוך. אני מציעה לך להגיע להדרכת הורים קצרה, בה תוכלי ללמוד לעמוד על שלך, ולהכתיב כללי התנהגות בבית, שיאפשרו לשתיכן איכות חיים. בנוסף, ראי עצמך מוזמנת לקרוא דפים קודמים בפורום שלנו, ולמצוא לא מעט רעיונות והמלצות כיצד לפעול במצבים של רצונות סותרים בבית, של חוצפה והתרסה כנגד ההורים. בהצלחה ליאת

בני בן 17.5 . תלמיד מעולה. מסיים מתכונות ובגרויות מתמטיקה, ערבית, אנגלית בציונים של מאה. מקובל בחברה, ילד יפה וחכם, פה ושם יש בעיות כמו לכול הילדים. למרות מעלותיו הרבות די חסר ביטחון, השאלה שלי, הוא אינו מצליח לעבור כיתר חבריו את מיבחן הנהיגה. רוב חבריו עברו בפעם הראשונה מקסימום שניה. והוא כבר בטסט הרביעי וניכשל. אינני צריכה לספר לך שכל טסט כזה שהוא נכשל בו האכזבה יותר ויותר קשה לו . ההתמודדות מול חבריו , השאלות . מה את מציעה לעשות? ובכלל, למה לדעתך בחור צעיר ומוכשר נכשל כ"כ הרבה בטסטים? הרי זה לא שהוא פוחד ממבחנים, עובדה שבמבחני ביה"ס הוא מוציא ציונים גבוהים מאוד. כולל במתכונות ובבגרויות. שאלתי את המורה לדעתו, והוא עונה שהוא ממש לא מבין. שהוא נוהג מעולה, יודע היטב את כל החוקים ובשיעור הכל בסדר. גם המורה כבר ממש במצב לא נעים. אינו מבין למה. תודה.

שלום רב, כמובן שלא אוכל לדעת מהן הסיבות לכך שבנך עדיין לא הצליח לעבור את מבחן הנהיגה, אך נדמה לי שאפשר לשער. לפעמים אנשים מוכשרים ומצליחים, החווים במפתיע כישלון לא צפוי, מוצאים את עצמם חסרי כלים להתמודדות. הכישלון המפתיע תופס אותם בלתי מוכנים, מאו?כזבים, וגרוע מכך - מא?כזבים! החוויה החדשה הזו יוצרת רמת מתח חריגה בפעם הבאה, כאשר כל כישלון נוסף מחמיר את המצב אף יותר. אני מציעה להניח לו לגמרי, ולאפשר לו לגשת לבחינה בזמנו החופשי, מבלי לשתף את כל העולם במועד ובתוצאות המבחן. כדאי לזכור (ולהזכיר גם לו) שמבחן הנהיגה רגיש מאד לחרדה, וככזה, אינו משקף באמת את יכולותיו. אני מכירה אישית נהגים שעברו למעלה מחמישה טסטים, והם נהגים מצויינים וזהירים. בקיצור - לרדת ממנו, ומהר. הוא יהיה בסדר. בהצלחה ליאת

הכישלון בדיוק כמו שכתבת, תפס אותו לא מוכן בפעם הראשונה. זו פשוט לא היתה אופציה מבחינתו, גם לאחר שעבר כ"כ בזריזות ובקלות את התיאוריה וגם לאור ציוניו הגבוהים באופן כללי לאורך כל חייו כתלמיד. ולאחר הטסט הראשון , שוב ניכשל בשני ובשלישי וברביעי , זה בכלל בלתי ניתפס מבחינתו. אין טעם להציע לו להתייעץ עם פסיכולוג נכון? לדעתי זה יעמיק את ה"בעיה" שניתפסת בעיניו. אני פשוט לא יודעת כל פעם איך להתמודד עם הדיכאון שתופס אותו בכל פעם שכזו. ?? תודה לך.

בעלי כבן 27 סובל מעודף משקל הוא גבוה 193 ומשקלו כ102 לאחר ירידה של 22 קילו מגופו הוא אוכל בצורה כפייתי כול היום אוכל ואוכל בצורה מחרידה וזה מגעיל אותי הגישה שלו לאוכל והצורה בכלל החזרתי שלו לאוכל אוכל וסובל מהתקפי רעב תמדים מה עלי לעשות מבלי להעליב אותו אני ניגעלת לשבת לידו בשולחן ולאוכל ואני מוצאת את עצמי כול הזמן מבקרת אותה על צורת האכילה שלו שהוא מסייים בשניה מתנהג כאילו אוכל רק שלו וכאילו לא ישאר יותר אף פעם אוכל מה עלי לעשות.??? וחוץ מזה איך לא מעבירים לילד גישה כזו כייתי לאוכל .?? ואיך גורמים לכך שלא יהיה בנינו פיצוצים על אף המצב הגועלי הזה.? כול הענין הזה התחיל אצלו בגיל הבגרות ששם היה צעיר ורזה היה ספורטאי מצטיין שלפתע בשל בעיה בראותי הפסיק עם זה וכעת ושהכול תקין אני רוצה לשמוע על ספרוט ככל אנא עיזרי לי וחוץ מזה כאשר הוא עושה משהו לא בסדר אני נותנת לו הערה בונה שתגרום לו להיתבגר כי הוא מאוד ילדותי ומפונק גדל בבית שיש בו כול מיכול ההפך ממני אז בתגובה הוא עושה לי המון דווקא ומתפרץ עלי עושה המון בלי הכרה ואח"כ מבקש סליחה כאילו כלום לא קרה ושוב פעם דווקא ואח"כ סליחה אני נוטה לתת לו הערות לשיפור כמו למה עישתי את מעשה מטופש שיגרום לכולם לצחוק עלייך ולהיתנשאות מעליך יכולת לחשוב לפני וככה הכול היה אחרת אז את הלקיחת אחריות והאשמה של מה שעשה מטיל עלי שאני שק החבטות שלו בסך הכול אני יודעת שהוא אמר לי אני לא מודע לפעמים תעירי לי שאתקן טעיות והוא מעיף עלי את כול העצבים שלו אני לא מסוגלת לשבת בשתיקה שאני רואה שהוא נותן לאחרים לזלזל בו אני מרגישה שמזלזלים בי והוא מא רוצה לשנות גישה ולטפ בזה מה לעשות ..?? ואיך לא ולא מעבירים לצאצאים אם בכלל מסר שכזה בהתנהגות ילדותי חסרת חינוך לא יודעת איך לקרוא לזה איזה דוגמה נוכל לתת לעניות דעתי זה משהו שהוא ראה בבית בקטע של ההתנהגות הזו בלבד אני ראיתי את זה מקרוב בבקשה תעזרו מותאשת

שלום ליאת, השאלה שלך חורגת מנושאי הפורום שלנו, ונדמה לי שהוא מתאים יותר לפורום העוסק בקשיים בזוגיות. אוכל לשתף אותך בתחושתי, ולומר לך שהאופן בו את מדברת על בעלך רחוק מלהיות בונה או מכבד, וספק אם יש בעמדה כזו כדי לעודד לשינוי ומאמץ. לעיתים קרובות, האדם לו נישאנו עובר שינויים במראהו, עקב מחלה או תמורות הזמן. זהו, כנראה, אחד ממבחניה הגדולים של האהבה. איני שופטת אותך כלל על רגשותייך, ובכל זאת, נדמה לי שהאופן בו את מציגה את האיש איתו את חיה מעיד על כך שמשהו מאד לא טוב קורה לכם. ממליצה לכם על פנייה לייעוץ זוגי. יכול מאד להיות שבעקבותיו יוכל לבוא גם השינוי לו את מייחלת. בהצלחה ליאת

אני אב חד הורי לילד בן 4 שאומץ בגיל שנה ושלושה חודשים, אני נאלץ לנסוע בזמן הקרוב לחו"ל לתקופה של שבועיים. נסעתי פעמיים בעבר לחו"ל (כשהילד היה בגילאי שנתיים ושלוש לערך) והילד נשאר עם סבא וסבתא או עם המטפלת שהוא מכיר היטב. לא נצפו בעיות מיוחדות ולא היו קשיי פרידה יוצאי דופן. הוא המשיך בשגרת יומו בבית ובגן. בנסיעה הקרובה אני מתלבט האם עדיף לקחת אותו איתי במחיר של עלות כספית גבוהה ובמחיר של למצוא לו סידור יומיומי כשאני איאלץ לצאת לעיסוקיי, או להשאיר אותו כאן עם דמויות משנה קבועות ואהיה איתו בקשר יומיומי בטלפון או בסקייפ. אודה לך על עצתך.

שלום אברהם, עבור רוב הפעוטות, נסיעה של ההורים לחו"ל היא חוויה לא פשוטה כלל, הכרוכה בהתמודדות עם געגועים עזים וחוסר וודאות. אין ספק שילד הנשאר עם דמויות מוכרות, המטפלות בו יום יום, סובל פחות. בגיל ארבע חרדת הנטישה כבר אינה בשיאה, ולכן, בתנאים שציינת, נראה לי שאפשר לקיים את הנסיעה. חשוב לציין כי ילדים מאומצים, בעיקר מי שאומצו בגיל בוגר יותר, רגישים מאד לפרידות, ויש לנסות ולהתחשב בכך ככל האפשר, ולקצר את זמן הפרידה ככל שניתן. נסיעה טובה ומוצלחת ליאת

אינני מתאימה לקטגוריה שלך, אך אני מאוד אוהבת לקרא את תשובותיך הנבונות, לכן אנסה לשאול פה ותמיד תוכלי לענות שזה לא מתאים לפורום שלך. אקבל זאת. אני אשה נשואה עם ילדים בוגרים משלי. אמי ניפטרה לפני כשבע שנים . לא אהבתי את האשה הזו וזה בלשון המעטה. ליבי לא נעצב כשניפטרה. אפילו לא ישבתי עליה שיבעה. לאזכרות שלה אני מגיעה מיתוך כבוד לאבי. אחרת לא הייתי מגיעה גם לשם. אין בליבי כלום. אינני מתחברת לטקס ומחשבותיי נודדות בכלל למחוזות אחרים ורחוקים. כאילו לא נוגע לי. (ובאמת לא נוגע לי). בהתחלה אמרו אנשים, שייקח זמן, לא תמיד מתאבלים ישירות ושזה בודאי יגיע. זה ממש לא מגיע. אפילו איננה מופיעה בחלומות. (בשנים הראשונות עוד הופיעה , אך תמיד בחלום רע שבו תמיד אני כועסת ואפילו "הורגת" אותה) אך בשנים האחרונות, אפילו בחלומות היא לא מופיעה. ובכל זאת אני מחפשת, מה לא בסדר אצלי? כשאני משוחחת על זה עם חברותי, כולן אומרות ש"משהו לא בסדר". אשמח לשמע את דעתך. תודה.

שלום רחלי, בכל פעם מחדש אני מופתעת מול הגישה לפיה יש רגשות ש'נכון' וראוי להרגיש, לעומת כאלה ש'אסור' או 'לא יפה' להרגיש. אנשים רבים מתקשים לעכל את העובדה שביחסי הורים-ילדים לא תמיד קיימות אהבה, דאגה ואכפתיות. אני מניחה שזו אחת הסיבות לכך שהסביבה שלך משדרת לך ש'משהו לא בסדר'. אם את מצליחה לקיים את חייך, ללא אמא, בתחושת שלמות וללא קושי, איני רואה כאן בעיה. אם, לעומת זאת, את מוטרדת, מרגישה עניינים לא סגורים עמה שהיית רוצה לפתוח ולעבד, טיפול פסיכולוגי הוא הכתובת לכך. בשמחות ליאת

אואואו, כמה שחיי מתנהלים יפה בלי האמא. אני רגועה כפי שלא הייתי מעולם. אני פורחת. אין כמעט אדם, שלא ראה אותי שנים,ופתאום רואה אותי שלא מתפעל מהשינוי הטוב שחל בי. תודה על תגובתך, טוב לשמע זאת (שאין פה שום בעיה) מאדם מיקצועי שהפסיכולוגיה היא באמת מיקצועו ואמנותו. תודה ושבת שלום.

שלום ליאת, (מה שלומך?) :-) לא בטוחה שאת ממש הכתובת, אבל בכל זאת זקוקה למילים המסדרת שלך.. אם היית צריכה למקד ולומר מה נמצא ב*מרכז* העיסוק של פסיכולוגים התפתחותיים, חינוכיים וקלינים של הילד- מה היית אומרת? אני חושבת שהספקתי להתבלבל קצת.. האם החינוכיים מערכתיים יותר (עובדים יותר עם צוותים חינוכיים ופחות עם הילד והמשפחה שלו), ההפתחותיים משפחתיים יותר (הורים, קשר הורה-ילד, דינמיקה משפחתית) והקלינים של הילד...? אנשי טיפול אישי עמוק יותר..? :-) (אין לי מושג:-) אני פחות מחפשת את הטווח השלם של העיסוקים שלהם, אלא את המוקד (כן, די בהכללה, אני יודעת...). לא בטוחה שאת הכתובת,אבל אני תמיד שואלת אותך ואת תמיד עונה מעניין, אז כבר התרגלתי ;-) (את בכל זאת מוזמנת להרגיל אותי אחרת, אם זה לא מתאים לכאן..) דרישת שלום, (וחג שמח... שבועות איכשהו נקשר אצלי אליך באופן מיוחד... אולי בזכות אחד השירים שפרסמת פעם.. מקוה שהיה חג נעים ומשפחתי).. לילך

שלום לילך, הנה חלף לו גם חג השבועות, וכנראה שעד ראש השנה נגזר עלינו חולין מעייף וחם. במצבים כאלה, עלינו לדאוג לשמחות מתוצרת בית, עד יעבור זעם. ולשאלתך- באופן גס, הפסיכולוגים ההתפתחותיים מתמקדים במצבים בהם נוצר פער בין רמת התפקוד של הילד לבין מה שמצופה ממנו בשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. לעיתים קרובות (אם כי בהחלט לא תמיד) לקשיים יש מרכיב אורגני, וההתערבות מכוונת לאבחון והערכת הקושי,לצמצום הפערים התפקודיים ולהדרכת ההורים בהתאם. הפסיכולוגים החינוכיים מתמקדים בהיבטים השונים הקשורים לתפקודו של הילד במסגרות החינוכיות, ועבודתם עוסקת באיתור הגורמים המפריעים/המסייעים לתפקוד המיטבי של הילד בגן או בביה"ס, ובטיפול בהם. כחלק ממגמה זו, עוסק הפסיכולוג החינוכי גם ברווחתם של אנשי החינוך, ברמת הפרט וברמה המערכתית. זו עבודה מורכבת וחשובה מאין כמותה, ובעיני גם מאד מתגמלת. הפסיכולוג הקליני מתמקד בפרט, בעולמו הרגשי, ובטווח הרחב של ההפרעות הנפשיות בילדות. עבודתו מכוונת ליצירת שינוי בעולמו הפנימי של הילד, וככזו מחוברת במהודק לדינמיקה המשפחתית, ובמידה רבה גם למצבו הפסיכולוגי של ההורה. לתפיסתי, בכל אחד מן התחומים הללו נדרשת עבודה מעמיקה ומקצועית, שכן השפעתה על הילד ועל עתידו קריטית. אני תוהה עד כמה תשובתי מניחה את דעתך או מחדשת, אך בכל מקרה, תמיד שמחה לפגוש אותך כאן :-)) שבת שלום ליאת

מבקשת עזרה ותודה. חבר שלי כתב לי מכתב ולא הבנתי את הפירוש. ואודה אם תכתבו לי את הפירוש: "חן חן לך ותודה על המתנה". מה זה "חן חן לך"???

שלום רב, לא ברור מדוע מכל הפורומים שבעולם בחרת להיוועץ עמנו בסוגיה חשובה זו, אך אם כבר פנית, אשמח להושיט יד. "חן חן" פירושו "תודה", ולפיכך יש כאן באמת עודפו?ת מה, כאילו אמר תודה פעמיים. אין בעד מה! ליאת