למרגיעה הלאומית

הי ליאת, הבן המקסים שלנו עובר משהו בימים האחרונים, ככל הנראה רגשי, ולא מצאתי בספרות משהו שמאפיין במיוחד את הגיל הזה. הרגעת אותי בעבר, לכן אני פונה אלייך. הוא היה נרדם במיטה שלו ללא קושי, עכשיו זה לוקח לפחות חצי שעה (גם בשנת צהריים וגם בלילה), כשהוא עומד ואומר "אמא", "אבא", "אבא", "אבא". אנחנו עונים לו, "אמא פה, אבא פה, הכל בסדר" וכו' אבל אנחנו מרגישים שיש פחד כלשהו בקול שלו ולא ברור ממה. לפעמים הוא נרדם אחרי כמעט שעה של "דיאלוג" כזה ולפעמים מתחיל בצרחות בכי כדי שניקח אותו ואז כמובן נרדם ללא קושי איתנו במיטתנו. באמצע הלילה הוא מתעורר בקריאות על גבול הבכי "אמא", "אמא", מתיישב ואם לא לוקחים אותו הוא מתחיל בצרחות אימה, שמי שלא מכיר אותו יחשוב בוודאות שמדובר בצרחות כאב. יש לציין כמה דברים: 1. במהלך היום עושה רושם שלא מציק לו כלום, הוא כן צמוד אלי יותר מתמיד, מוכן פחות להשאר עם אחרים ואם אני נעלמת לו מטווח הראייה הוא ישר מחפש אותי. 2. הוא לא במסגרת אלא איתי מיום הוולדו, היומיום שלנו מאוד מגוון - פארקים, פעילויות למיניהן, משפחה, גינות, משתדלת מאוד להפגיש אותו עם ילדים, הוא התחיל להתעניין בהם רק לאחרונה. 3. הוא מאוד סקרן ומתעניין בהמון תחומים ובעל מזג טוב ונוח וממש לא נוהג לבכות, רק כשכואב לו. 4. לא עשינו שום שינוי משמעותי הכולל העדרות ממושכת שלי, לא התחלתי לעבוד פתאום ואני לא יותר עסוקה או משהו דומה. נהפוך הוא, אני מחפשת לו גן וחוששת מאוד שאולי זו תקופה לא טובה להכניס אותו (אני מחפשת מיידית). אחד הקריטריונים שלי לגבי גנים הוא אם הוא מסכים לרדת ולשחק בחצר. הוא כמעט תמיד יורד אבל אם אני הולכת לרגע לדבר עם הגננת הוא נלחץ והשבוע אף בכה מאוד. מכיוון שזה שינוי של הזמן האחרון זה מדאיג אותנו, לילותינו קשים ובכלל - אנחנו תוהים מה לעשות ואיך לא לטעות. עזרתך. תודה.

שלום רב, כנראה שלא אפתיע הרבה גם הפעם, ואשאר בנימה המרגיעה (הגם שיש אנשים שזה מוציא אותם מדעתם). כמו שכתבתי בדברי הפתיחה שלי, המתנוססים בראש הפורום, להיות ילד קטן זה לא תמיד 'גן עדן', וההתפתחות (כן, גם הנורמלית) כרוכה בלא מעט התמודדויות וקשיים, מעצם המפגש עם המציאות. מרגע שתנוק לומד לזהות את הוריו, ומבין שהם (והוא) יכולים להתרחק, מופיעה גם החרדה מאובדן ונטישה. ילדים נבונים ובריאים מפגינים דאגה מפני האפשרות שיישארו ללא ההורה, בעיקר בגיל בו תפיסת הזמן עדין אינה בשלה, וההבנה של קביעות האובייקט אינה שלמה. זאת הסיבה שיחד עם ההישגים הקוגניטיביים המרשימים של השנה השנייה לחיים, מופיעה גם ההיצמדות הגדולה אל ההורה, הפחד להיפרד ממנו (גם לפני השינה, אבל בעיקר בסביבה לא מוכרת או במצבים חדשים), הסירוב להישאר עם אנשים זרים, והצורך המאד מרגש (בעיני) לחלוק עם ההורה גם את התגליות החשובות של העולם. כהורים, חשוב שנישאר זמינים, מנחמים, קשובים ככל האפשר, ועם זאת - לא משועבדים, ומאפשרים גם לעצמנו רווחה בסיסית ומרחב כאנשים מבוגרים. אם קיבלת החלטה להעביר אותו למסגרת גן, עשי זאת מתוך שלמות, תוך שאת עושה הכל להקל עליו את המעבר, יושבת איתו מס' ימים, עד שיוכל לבטוח במידה סבירה גם בדמויות האחרות, ומוכנה לקבל את העובדה המצערת, שהפרידה אכן תכאיב, לפחות לזמן מה. אישית, אני מאמינה שילד שקיבל שפע של אהבה וביטחון בבית, מגיע להתמודדויות אלה כשיר ומסוגל, והעובדה שהוא בוכה אינה עומדת בסתירה. הוא יבכה, ואולי יבכה נורא, אבל הוא יתרגל - פשוט כי הוא ילמד שאת חוזרת, ולוקחת אותו בצהריים, ושהגן מספק לו סביבה מעשירה ומגרה שמוסיפה על מה שחווה עד כה. בעניין פחדי הלילה, אני מציעה להמשיך בגישה המרגיעה שלכם, אך לעשות זאת ע"י מטתו, ולהתאפק מלקחת אותו למיטתכם. יתכן שלטווח הקצר יהיו לכם קצת פחות שעות שינה, אך לטווח הארוך תחסכו מעצמכם בעיה הרבה יותר עקשנית ומטרידה. אם הצרחות נשמעות כמו כאב, והופיעו במפתיע, לא יזיק לקחת לרופא הילדים, ליתר ביטחון. בברכה ליאת