תוצאות חיפוש עבור מחשבות-אובדניות

אני לא רופא , אלא בן 16 שחקר באינטרנט ובפורום וכותב למען התיקונים. ישנן 72 תרופות פסיכיאטריות (שאני מכיר). כל התרופות משפיעות על נוירוטרנסמיטורים , מעבירים עצביים , שהם הורמונים , כלומר שליחים כימיים , שתפקידם להעביר פקודות למוח. ניתן לחלק ל4 סוגים: 1) נוגדי דיכאון~ מעלים סרוטונין ונור~אדרנלין. מעבירים עצביים אלה אחראים על מצב הרוח. כלומר , כשהרמה שלהם עולה , הם גורמים לאופוריה. סרוטונין בעיקר כשאוכלים. נו-אדרנלין מסייע להתמודדות עם לחץ. 2) נוגדי פסיכוזה~ מאזנים את רמות הדופמין. בדור החדש גם סרוטונין.. חוסר איזון במעבירים עצביים אלה גורמים בעיקר לבלבול , חוסר ארגון מחשבתי , ושאר התסמינים של פסיכוזה. 3) נוגדי חרדה , ביניהן 8 בנזודיאזפינים , תרופות הרגעה לחרדה שהם גם כדורי השינה , אשר החומר הפעיל בהן הוא מלטונין (גאבא~GABA) שהוא הורמון השינה. היחידות שפועלות תוך 30-120 דקות. לעומת השאר שפועלות תוך 1-6 שבועות ומגיעות לשיא תוך 4 חודשים. ו2 אחרים: אוטרקס וסורבון. 4) תרופות למחלות אורגניות , ביניהן: מייצבי מצב רוח~ מאזנות את רמת הסרוטונין ונור-אדרנלין. וכן שומרות על האיזון מפני שינויים. משפיעות גם על גלי המוח , ולכן משמשות לטיפול גם באפילפסיה. נוגדי דיכאון ישנן 24 נוגדי דיכאון ב7 משפחות: 1)פרוזק המשפחה הכי חלשה וחדשה היא הפרוזק. פותח ב1988. המיוחד בה הוא , שכל נוגדי הדיכאון מעלים סרוטונין ונור-אדרנלין ונוגדים היסטמין ואצטיל-כולין. אבל פרוזק מעלה סרוטונין בלבד ולא נוגד היסטמין ואצטיל כולין. מה שעושה את זה לתרופה הקלה ביותר. מאותה סיבה היו מקרים שלא ניצפו תופעות לוואי. תופעות לוואי: דיכוי תיאבון , כאב ראש , הפרעות שינה , דיכוי חשק מיני , טשטוש , שלשול וכאבי בטן. אלה השכיחות שנעלמות עם הזמן. במקרה של פרכוסים , יש לפנות לחדר מיון. במקרים של פריחה וגרד , הקאה או קצב לב לא תקין יש להחליף תרופה. תרופות במשפחה יש 6 תרופות במשפחה: 1)פריזמה. מעורר. לכן משלבים עם חצי מ"ג קלונקס למקרה של היפראקטיביות או הגברת מחשבות המוות. 20-80 מ"ג. 2)סרוקסאט. מרגיע. 20-60 מ"ג. 3)פווקסיל. הכי חלש. 50-300 מ"ג. 4) לוסטרל. חלש. 50-200 מ"ג. טראומה. 5) ציפרמיל. הכי מדוייק. 20-60 מ"ג. גריאטריה. עלול לעורר מחשבה אובדנית שניתן להרגיע בעזרת חצי מ"ג קלונקס. 6) ציפרלקס. חרדה. הכי חזק. הכי מהיר. פועל אחרי שבועיים. לעומת 3-6 שבועות פרוזק. 5-20 מ"ג. עלול לעורר מחשבה אובדנית שניתן להרגיע בעזרת חצי מ"ג קלונקס. 2)אדרונקס. פועל רק על נור-אדרנלין. ובזה יחודו. לטיפול בסובלים מתסמינים של חוסר מוטיבציה וערך עצמי. 4-12 מ"ג. פועל תוך שעתיים למשך 12-16 שעות. השפעה מורגשת תוך 10-14 ימים. תופעות לוואי: התייבשות והשתנה , הפרעת שינה , עצירות , הזעה , כאב ראש , בחילה , סחרחורת , פגיעה מינית , דיכוי תיאבון. במקרה של הגברת קצב הלב , יש להחליף תרופה. 3) סרזוניל/טרדוזיל/רמרון/בונסרין יש לו פעולה מיוחדת. חוסם קולטן אלפא2. כך מעלה סרוטונין ונור-אדרנלין. רמרון: 15-45 מ"ג. בונסרין: 30-90 מ"ג. סרזוניל/טרדוזיל: 50-600 מ"ג. מתחיל להשפיע אחרי שעתיים למשך יומיים. לאנהדוניה. תופעות לוואי: עייפות , עליית כולסטרול , עצירות , התייבשות והשתנה, תיאבון מוגבר , בלבול , קושי בהשתנה , התנהגות , הקאה , שפעת. במקרה של התנפחות רגליים , יש להחליף תרופה. מיוחס יותר לרמרון. לסרזוניל פחות תופעות לוואי. 4)זייבאן. מעלה דופאמין ונור-אדרנלין. לכן דיכוי התיאבון שלו הכי חזק. משמש בעיקר לגמילה מעישון. 150-300 מ"ג. 44.2% גמילה אחרי 6 שבועות. תחילת ההשפעה אחרי שבוע. אך כמעט ולא משתמשים בו לדיכאון. כי לפרוזק פחות תופעות לוואי. תופעות לוואי: אי-שקט , חרדה , עצירות , קשיי שינה , סחרחורת , התייבשות והשתנה , כאב ראש , הזעה , בחילה. במקרה של: פרכוסים , הקאה , טשטוש , קצב לב , יש לפנות לחדר מיון. 5) אפקסור איקסל וצימבלטה. אפקסור 37.5-225 מ"ג. איקסל 200-600 מ"ג. צימבלטה 120 מ"ג. פועלים תוך 1-8 שעות למשך יום. לדאגנות והפרעות אכילה. כמעט ולא משתמשים לדיכאון , כי לפרוזק פחות תופעות לוואי. בעיקר סרוטונין וגם נור-אדרנלין. לדיכאון קשה. תופעות לוואי: איקסל: עצירות , התייבשות והשתנה (שתו מים ומסטיק/סוכריה), עייפות , בחילה , סחרחורת (אסור לעבור משכיבה לעמידה) , כאבי ראש, פגיעה מינית , עייפות. במקרה של: קצב לב לא תקין , טשטוש , שיווי משקל , חולשה , יש להחליף תרופה. אפקסור: בחילה , כאב ראש , הפרעת שינה , התייבשות והשתנה , נמנום , אי-שקט , הזעה. 6) אורוריקס. נרדיל ומובמיד. מפרקים חומרים במוח. מעלים לחץ דם. לכן זו המשפחה הכי פחות שימושית. הכי חזק אחרי טריציקליים. נרדיל 15-90 מ"ג. נוגד חרדה. מגביר אנרגייה. תופעות לוואי: מגביר תיאבון , סחרחורת , נדודי שינה , שפיכה מאוחרת, כאב שרירים , כאב ראש , קישיון צוואר , בחילה , דפיקות לב , הפרעת ראיה , כאב חזה. להמנע מ: חלב , בירה , נקניקים , כבד , דגים , אבוקדו , שעועית , בננה, תאנה. מובמיד 150-700 מ"ג. 7) טריציקליים וטטרציקליים. הכי חזקים. סרוטונין ונור-אדרנלין. טריציקליים: טופרניל. התקפי חרדה. הכי ממריץ. נדודי שינה. 75-200 מ"ג. 2-6 שבועות. הכי חזק. נורטילין. כאב. הרטבת לילה. 30-100 מ"ג. 2-6 שבועות. אלטרול. מגביר תיאבון. לטיפול בנדודי שינה. מרדים. פעימות לב. 25-250 מ"ג. 2-4 שבועות. משך השפעה 6 שבועות. אנפרניל. אובססיה. זריקה. 10-250 מ"ג. 4 שבועות. תרופות נוספות במשפחה , פחות שימושיות/נפוצות: דפרקסל וסורמונטיל. טטראציקלים: מלודיל: דיכאון קליני. מרדים. פירכוסים ולב. 25-150 מ"ג. 2-6 שבועות. גילקס: 75-300 מ"ג ליום. 2-6 שבועות. תופעות לוואי חוסם אותות חשמליים בלב. מומלץ לבצע בדיקות: כבד , ספירת דם , לחץ דם , א.ק.ג. כל 3 חודשים. טטראציקליים: מרדים , יובש בפה , סחרחורת , פגיעה מינית. במקרה של עילפון להודיע לרופא. במקרה של פריחה או קושי בהשתנה יש להחליף תרופה. במקרה של דפיקות לב ופרכוסים יש להגיע לחדר מיון. גילקס: טשטוש , הזעה , הסמקה , בנוסף. טריציקליים: בנוסף , עצירות. נוגדי פסיכוזה: יש 3 דורות: הדור הישן (טיפיות): הכי חזק , אבל הכי הרבה תופעות לוואי. רק דופמין. הדור החדש (אטיפיות): ריספרדל , סרוקוול , זיפרקסה וקלוזאפין. קלוזאפין הוא סכנת מוות אבל הוא היחיד שעוזר לתסמינים פסיביים. אם לא הורג , תופעות לוואי קלות. ריספרדל משמש גם לחרדה. דופמין וסרוטונין. הדור השלישי: גאודון. מדכא תיאבון. חזק מריספרדל. תופעות לוואי של לחץ דם נמוך ומרדים. מרגיע חרדה. הדור הישן: 1) התרופה הראשונה היא כלורפרומאזין ועד היום משתמשים בה לפרנויה. פותחה בשנות ה50. מינון: 75-800 מ"ג. בהתאם לעוצמת המחלה. (כדי לזהות זאת צריך להיות פסיכיאטר מנוסה). תחילת ההשפעה: כדור: 30-60 דקות. זריקה: 15-20 דקות. השפעה חלקית 3 שבועות. תופעות לוואי: צהבת , ספירת דם , הפרעת תנועה , עייפות , השמנה , טשטוש , וסת , פגיעה מינית. במקרה חמור של תרדמה יש לדווח לרופא. במקרה של פארקינסון לדווח לרופא. במקרה של: סחרחורת , עילפון , פריחה , צהבת , יש להחליף תרופה. 2)הלדול שייכת למשפחת הבוטירופנונים והכי נפוצה לסכיזופרניה. תופעות לוואי: דיסטוניה (תנועה לא רצונית. ניתן למנוע ע"י מינון) , נוקשות שרירים , עייפות , עלייה במשקל , רעד , סחרחורת , עילפון , פגיעה מינית. במקרה של פריחה יש להחליף תרופה. במקרה של: חום , שיכחה , בלבול , צהבת , שריר תפוס~ לחדר מיון. מינון: 1.5-20 מ"ג. זריקה 2-10 מ"ג. משפיע תוך 4 שבועות. 3)פרפנן~ 1957. רעד ותנועות לא רצוניות. הכי שימושי והכי חלש. 4)רידזין~ 1959. לתוקפנות. לתקשישים בגלל פחות רעד. יותר בעיות עיניים. 25-800 מ"ג. עובד תוך 2-3 שעות. מורגש אחרי 6 שבועות. משך ההשפעה 4-10 שעות. 5)פולדקאט~ 1960. הכי חזקה. זריקה ממושכת. תנועות לא רצוניות , רעד , כבד. תופעות לוואי: קישיון , פארקינסון , כבד , ליקוי תנועה , תמונת דם , עין, יובש והשתנה , סחרחורת , עילפון , חום , גודש/כאב שד , פגיעה מינית. במקרה של צהבת~ לחדר מיון. מינון: 1-20 מ"ג. זריקה 25-100 מ"ג. 6) אטומין~ פחות השפעה על השרירים (נוקשות/רעד/תפוס[דיסטוניה]) ויותר: נמנום , טשטוש , התייבשות , השתנה . 7) מודל~ כבר לא משתמשים בה לפסיכוזה כי היא ישנה מדי , אלא: סחרחורת , לחץ , דיכאון , בחילה , מעי רגיז , כיב תריסריון. תופעות לוואי: עצבנות , לחץ דם , הפרשת חלב , אי-אונות. יותר מסוכן: תנועות לא רצוניות , דיכוי מח העצם. 8) פרומתזין~ 1950. מרדים. 15-225 מ"ג. אחרי 6 שנים: 75 מ"ג. אחרי 10 שנים 20 מ"ג. כדי למנוע טרדיב דיסקינזיה. תופעות לוואי: יובש , טשטוש וכבד. במקרה של פריחה וצהבת להחליף תרופה. הדור החדש 1)הכי חלשה היא ריספרדל והכי פחות משמינה. 1-16 מ"ג. 2)זיפרקסייה~ זו התרופה הכי נפוצה. 3)סרוקוול~ עובד בצורה שונה ולכן תחליף. 4) נוזינן הכי חזקה לחרדה. 5) קלוזאפין משמשת לתסמינים האקטיביים (חיוביים) כגון: הזיות , מחשבות שווא , הלוצינציות (קולות , ריחות) , אך בעיקר לנעלמים (שליליים) כגון: הסתגרות , אובדן הנאה , חוסר מוטיבציה וכו'. 1% מהאוכלוסייה רגישים להשפעה שלה על כדוריות הדם הלבנות , ואם ייטלו אותה , ימותו. כבר קרו מספר מקרים. אך זו התרופה היחידה לתסמינים הפסיביים. תופעות לוואי: דיכוי ייצור תאי דם לבנים , פרכוסים , ריור , טשטוש , עלייה במשקל , נמנום , פגיעה מינית. במקרים של: חום , כאב גרון , קושי בהשתנה , דופק מהיר , לחדר מיון. בנזודיאזפינים אלה הן כדורי הרגעה לחרדה , היפראקטיביות , וכדורי שינה. החומר הפעיל הוא מלטונין , הורמון השינה , שאחראי גם על חרדה. 1)לדאגנות משתמשים בקלונקס חצי מ"ג. 2)בנומבון. היא 1 מ2 התרופות הכי חזקות , עקב זמן מחצית-חיים ארוך. 12 שעות. לכן משמש ליקיצה מוקדמת. פועל תוך שעתיים. תופעות לוואי: תלות , תרדמה , סחרחורת , כאב ראש , טשטוש , אי-יציבות , פריחה , שיחכה , בלבול. 3)ואבן זו התרופה הכי חזקה ואיטית. זמן מחצית-החיים הוא 6-36 שעות בהתאם לגוף של המטופל. ואבן ונומבון משמשים גם ליקיצה מוקדמת (ולא השראת שינה). פועלים תוך שעתיים. תופעות לוואי: תלות , תרדמה , סחרחורת , כאב ראש , טשטוש , אי-יציבות. במקרה של שיחכה , בלבול או פריחה~ לחדר מיון. מינון: 10-120 מ"ג. לטראומה. 4)להשראת שינה משתמשים בבונדורמין. זמן חיים קצר , 4-8 שעות. 5)טרנקסאל משמש לגמילה ואפילפסיה. 6)קסנקס משמש להתקפי חרדה מלווים בדיכאון 0.25 מ"ג. 7)לוריבן לעצבים 1-6 מ"ג. 8)אסיוול (ואליום) זו התרופה הכי נפוצה להתקפי חרדה 2-60 מ"ג. תרופות לטיפול במחלות אורגניות , שאני לא יודע אם משתייכות לפסיכיאטריה או נוירולוגיה: מאניה-דיפרסיה בהתחלה משתמשים בתרופות המפחיתות את המעבר החד בין הקטבים. 1) התרופה הכי חזקה למטרה זו היא ליתיום. התרופה הראשונה , משנות ה40. תופעות לוואי: כליות , בלוטת תריס , לב , כבד (5-15 שנים). עלייה במשקל , טעם מתכתי , צמא השתנה. במקרה של: בחילה , שלשול , רעד , עייפות , טשטוש , פריחה~ להחליף תרופה. 300-1800 מ"ג. 2) דפלפט היא קצת יותר חלשה מליתיום. 200-1800 מ"ג. 3) טריל 200-1200 מ"ג. 4) למיקטל~ משתמשים בה כמוצא אחרון , כי היא מסכנת חיים. אח"כ משתמשים בנוגד פסיכוזה למאניה. ולבסוף נוגדת דיכאון. תרופות למאניה מייצבות את רמות הסרוטנין והנור-אדרנלין. בדרך אחרת מנוגדי הדיכאון , ובאיזור אחר במוח. יש גם השפעה מועטה על הזרמים החשמליים במוח , ולכן הם ממשפחת נוגדי הפרכוסים ומשמשים גם לטיפול בפארקינסון ואפילפסיה. שטיון אלצהיימר מגבירים אצטיל-כולין. מעלים תפקוד. טאקרין~ מעכב כולינאסטראז. שלבים ראשונים. 40-80 מ"ג. עצבנות , בחילה , הקאה , יובש , קושי בהשתנה , שלשול , פריחה. במקרה של הרעלת כבד יש להחליף תרופה. אסנטה=דונפזיל=אריספט=ממוריט~ התרופה הראשונה. הופסק. 5-10 מ"ג. כאב ראש , בחילה , שלשול , עייפות , התכווצות שרירים , איבוד תיאבון , כאבי פרקים , שינה , כאב בטן , השתנה. במקרה של דופק נמוך ופרכוסים לחדר מיון. אקסלון=ריבאסטיגמין~ בינוני. לא מפסיק את המחלה. 1.5-12 מ"ג. שלשול , כאבי בטן , בחילה , ירידה במשקל , סחרחורת , כאבי ראש , שינה , בלבול , חרדה , הזיות , קושי השתנה. במקרה של התעלפויות או צואה שחורה או דמית יש לפנות לחדר מיון. ריטלין וניטאן לקשיי קשב וריכוז. עייפות ונרקולפסיה (נפילה לשינה). ניטאן 37.5-120 מ"ג. תחילת השפעה תוך 2-4 שעות למשך 8 שעות. 2-6 שבועות. ריטלין. 10-60 מ"ג. השפעה תוך 30-60 דקות למשך 8-15 שעות. תופעות לוואי: עצבנות. הפרעות שינה. תיאבון. פריחה. במקרים של: דפיקות לב. התנהגות מוזרה. פרכוסים. לחדר מיון. מחקרים חדשים מראים שלא משפיע על הדיכאון. ישנן 11 תרופות לטיפול במחלת הפארקינסון. ו3 נגד תופעות לוואי. אבל אני אמצא זמן לפרט ...

עם איזה כדורים הכי קל להתאבד? כמה זמן זה ייקח? זה יהיה כואב? כמה כדורים צריך לקחת עד שזה יקרה וכל כמה זמן? איפה אפשר להשיג את הזריקה שתקווה סבן ז''ל לקחה

שלום רב קרוב לשנתיים אני מתמודדת עם דיכאון. אני בת 24 הוא התחיל כמשבר אקוטי שלא הצלחתי להתמודד עם רגשות שצםו לי והקפאתי את עצמי מהם. היה לי פחד מכדורים ונלחמתי לחזור לחיים בלעדיהם. בעזרת תמיכה של מטפלת רגשית דרך מייל וטלפונים. לא הצליתי להביא את עצמי עדיין לטיפול. אך חזרתי לחיים ולעבודה במלחמות קשות וכבר שנה אני עובדת. אך קשה לי ביומיום להתמודד . יש לי רגשות קשים כלפי המשפחה. וכן בדידות. פחד וחוסר אונים ואי וודאות כלפי המשך חיי. בייאוש חוזרות לי שוב ושוב מחשבות אובדניות. בחודש האחרון נשברתי ולא קמתי מזה מהר כמו תמיד. מרגישה שאין לי כח להמשיך להתמודד בלי תמיכה כלל. מרגישה שנלחמתי על החיים ואין אדם בעולם שמעריך זאת. מרגישה חסרת כוחות ויכולות להמשיך להלחם ושזה לא יגמר ושאין טעם לחיים כאלו. ושמה שגיליתי זה שאני לא חשובה לאף אחד ואין אחד שיעזור לי כשאני במצוקה כזו קשה. מרגישה שלא רוצה יותר וזה מכניס אותי למצוקות קשות. כולל המחשבות שציינתי שמתחזקות. אין לי כח לעבוד יותר. ולעבוד זה לחיות. מרגישה במלכוד. לא יכולה לעבוד ואסור לי גם לא לעבוד. אשמח לחוות דעתך. תודה ושבוע טוב

אני סובלת מדיכאון מג'ורי חרדה ocd ברמה קיצונית של הרגשה מזוהמת ושוטפת ידיים בקיצוניות מחשבות אובדניות והתרופות שלי הם פאקסט 40 אריפליי 5 טרזודיל 100 דרלין 40 איטומין 40 ונוקטורנו 7.5 לשינה קלונקס או לוריוון. יש לי אי שקט ועצבים בגוף וחוסר ויסות חום קור חוסר שינה הרופא טוען שצריך להחליף את האריפליי 5 שזה עושה לי את האי שקט בגוף לתרופה בשם רקסלטי REXULTI קראתי שיש לתרופה את כל התופעות לוואי שיש לי אז האם התרופה הזו יותר טובה מהאריפליי? והרופא אמר שהיא תרופה אטיפית חדשה האם זה נכון?

זו לא פעם ראשונה שאני נקלע לסיטואציה מביכה וכואבת כי המטפל שלי מתנצל שכח להגיד לי... שכח להגיד איך או מתי אפשר לדבר איתו? לא שואל אם יש לי מחשבות אובדניות. ) למרות שזה על הפרק. ובטוח ששאל אותי... שוכח להגיד לי דברים שאולי ברורים לו. אבל לא לי. וזה קורה לי גם בחיים, ששוכחים לעדכן אותי, לא בכוונה ... שאני מרגיש "מפוספס" נאבד. מתחילים נושא חשוב. נגמרת הפגישה וזה לא עולה שוב. וזה לא עולה. ( מצידו. ואני לא מעלה שוב ...כי עד שאני הצלחתי להגיד....) למה זה קורה למטפל שלי? זו רק טעות אנוש או מעיד על משהו אחר??? על משהו לקוי בקשר? משהו עלי? למה??????

שלום פרופ' חרותי כשהייתי ילד הרגשתי סקרנות מינית כלשהי כלפי נשים. בגיל ההתבגרות הרגש הזה נעלם, ומשום מה התחלתי להרגיש משיכה מינית לגברים בלבד. כאילו משהו בגבריות שלי השתבש עם הזמן. אני לא רוצה להשאר הומו כל חיי!! אני רוצה חיים נוחים בשביל עצמי ובשביל הילדים שיהיו לי בעתיד. אני רוצה להקים משפחה עם אישה, אבל כל עוד אין לי שום משיכה מינית לגוף האישה, ברור לי שאסבול בזוגיות עם אישה. השאלות שלי- האם יכול להיות שהנטיות המיניות ההפוכות שלי נובעות משיבושים הורמונאליים בגוף? חשבתי לבצע בדיקת טסטוסטרון, ואולי גם בדיקה של הורמונים נוספים שעשויים להשפיע על המיניות שלי. הבנתי שבשנות הנעורים והבחרות הגוף אמור לייצר כמות גדולה יותר של טסטוסטרון לעומת הכמות שהוא מייצר בשנות הילדות. אולי הגוף שלי לא מייצר מספיק טסטוסטרון יחסית לגיל שלי? אולי חלו שינויים במאזן ההורמונאלי בגוף שלי מאז תחילת גיל ההתבגרות? אולי יש אצלי בגוף עודף של הורמוני מין נשיים ומחסור בטסטוסטרון? בבדיקות דם שגרתיות שאני מבצע מדי פעם, מופיע רק TSH בסעיף של אנדוקרינולוגיה. אין שום התייחסות לטסטוסטרון או הורמוני מין כלשהם.. אני מתלבט מה לעשות מבחינה ביורוקרטית ומה לבקש בדיוק– מביך אותי מאד לפנות לרופא האישי שלי בקופת החולים ולבקש ממנו הפניה לבדיקות מעבדה בעניין כזה...

יש בעייה במשפחה שאני גר עם הורה וכל פעם שהוא רב איתי על שטויות אז הוא מאיים לזרוק אותי לבי"ח פסיכיאטרי בגלל שאני צועק ונמאס לי מהמטומטם הזה שגם ככה הוא גמור וזה נהיה כבר אוטומטי את מי צריך לערב בשביל לגמור עם ולהסביר לו שמה שהוא עושה זה טעות / אם אני לוקח טיפול של מודיקט יכולים להכניס אותי למקום שאמרתי למעלה ?

שלום, אני בת 26 עם עבר של חוסר תפקוד חוזר מילדות/נעורים. חשוב לציין שיש היסטוריה משפחתית של חוסר תפקוד ובעיות נפשיות )אבא עם ptsd ברמת תפקוד נמוכה ומשפחה שסובלים מדיכאון( אני סובלת מדיכאון קשה, חרדה, אנחדוניה, מחשבות אובדניות ללא סיכון מיידי ואני מוכרת בביטוח לאומי וזכאית לסל שיקום. יש לי פגיעה קלה בזיכרון לטווח קצר כתוצאה מהטיפול בחשמל אבל לא ברמה של בלבול קשה או חוסר התמצאות. הייתי במסגרות שונות במהלך החיים )אשפוז נוער שנמשך 8 חודשים, פנימיה פוסט אישפוזית, אשפוז יום, טיפול ect, dbt/נזעי חשמל( בשל חוסר תפקוד שכולל הזנחה עצמית בשל "חוסר כוחות". למשל אי יכולת לקום מהמיטה, לצחצח שיניים, להתקלח או לצאת מהבית. אני על תרופות וליווי פסיכולוגי+פסיכיאטרי מגיל 14 אך עדיין לא מצאתי טיפול או מסגרת שמתאימה לצרכים שלי ולתנודות התפקוד. אני כן חווה תקופות טובות שבהן הצלחתי להתנהל באופן כמעט עצמאי לחלוטין )לעבוד ואפילו לסיים צבא( אבל הן לא נמשכות יותר משנה ולאחריהם יש נפילה מאוד קשה בתפקוד. כרגע אני מחפשת מסגרת שתתאים לצרכים שלי מאחר ואמי מן הסתם כבר לא יכולה להמשיך לתמוך בי. ביקרתי בקהילה תומכת אך הבנתי שהם לא מעניקים מספיק תמיכה וליווי. הלכתי גם לראות הוסטל אחד וגם שם אני מבינה שאין סיוע ברמת התפקוד שאני זקוקה לו. האם קיימת מסגרת שמסוגלת לתת תמיכה או ליווי פיזי לאורך זמן ? אחרי הכל אשפוז הוא נחשב קצר טווח. חשבתי גם על כלב שירות לצורך הליווי הפיזי אבל אין ממש הכרה בארץ בנושא. אני מרגישה חסרת אונים ומפחדת שבלי סביבה תומכת אני אתמוטט שוב. רוב המקומות שבהם רמת התפקוד היא ממש ירודה מזהירים אותי שהם יותר מתאימים לאנשים עם בעיות שכליות ועם "מנת משכל יותר נמוכה". אני כן מעוניינת לנהל חיים עצמאיים אבל זקוקה למעטפת תמידית. אני שומעת מהרבה גורמים שאני אצטרך "להנמיך" את עצמי למקרים יותר קשים בגלל שאלו המסגרות היחידות שמסוגלות לענות על הצרכים שלי. אני לא רואה פתרון אחר. אשמח לשמוע את חוות דעתך בנושא ולשאול האם שמעת על מסגרת אחרת/שיטת טיפול או ליווי חדשה.

בן 37, נשוי +3. עובד, לומד. מתפקד. אובחנתי לפני כ-11 שנה כסובל מדיסתמיה לאחר שני אירוע MDD. אני מאוזן תרופתית יחסית וסביב מתחים בזוגיות שהחלנו בטיפול זוגי עבורם, התחדד הצורך בטיפול פרטני שמעולם לא עברתי ברצינות, מעבר לייעוצים פסיכיאטרים לצורך התאמת טיפול תרופתי ומעקב. נאמר לי ע''י אחד הרופאים בעבר כי דיסתימיה אינה ניתנת לריפוי מאחר שמדובר במבנה אישיות. עם ההבנה כי מצבי אינו בר-תיקון, אלא מאפשר לחיות עם המצב, והקושי הקשור לכך, בזוגיות, עולות בי שוב מחשבות אובדניות. לא משהו מעשי, אבל אני מאחל לעצמי מדי בוקר מחלה קשה, תאונה קטלנית, או לא לקום יום אחד. אני לא חושב להתאבד כי אין לי אומץ ואני לא חושב שהילדים, אשתי והמשפחה יוכלו להמשיך לחיות בלי להשתגע מהמחשבה ש''אבא'' רצה למות. תאונת דרכים, סרטן או פגיעה בצבא הם משהו שבהחלט קל יותר לחיות איתם כמשפחה מאשר אובדנות. האמת שאני מתפלא שיש לי כוח לקום לעבוד ולהיות יוזם ופעיל בעבודה ועוד שאין לאף אחד מושג שמתחת לעור ולבגדים- הנפש שלי כבר ברקבון מתקדם. שוב - אין לי כוונה אקטיבית להתאבד, אני פשוט רוצה להפסיק את הסבל שאני חי איתו מאז שאני זוכר את עצמי (כנראה שסביב גיל 4-5, שם נמצא שורש הדיסתימיה).

לפני חודשיים השתחררתי מאשפוז של חודש וחצי לאחר ניסיון אובדני ודיכאון קשה... קיבלתי מיקס של כדורים וחשבתי שהגעתי לאיזשהו איזון. במהלך החודשיים האלו היו ימים טובים ויפים קשים עד קשים מאד, היו לי מחשבות אובדניות אבל מה שמנע אותי מלעשות משהו זה הילדים. החשש שהם יאבדו את האמון בי אחרי שאיעלם להם שוב. (הם בגילאי יסודי) כל הזמן דחקתי את המחשבות. ואמרתי לעצמי שאנסה לסחוב עד הקיץ ואז כשהם יהיו בחופש אשלח אותם לאבא שלהם ואאשפז את עצמי. ככה הם פחות ירגישו את זה. זה היה סוג של לדחות את הקץ ... אבל עכשיו אני כבר לא יודעת אם אשרוד עד הקיץ. ומצד שני אולי זה 'רק' הקושי של החג וזה יעבור? אבל עדיין..אני על קוקטייל שלם, רק העלו לי מינונים אחרי האשפוז ואני לא חושבת שאני אמורה להרגיש ככה :-( מיואשת חסרת תקווה עם רצון למות ומחשבות אולי אובדניות. מרגישה שאני לא מסוגלת להכיל את עצמי, תוהה מה בכלל יעזור לי אשפוז והתשובה היא שזה רק בשביל שמישהו 'יחזיק' אותי לפני שאני יעשה שטויות. ואולי יעקוב שוב אחרי הכדורים. לא נשמע לי שאני אמורה להרגיש ככה עם כל זה. מוזר לי שעם כל מה שאני לוקחת עדיין יש לי מחשבות כאלו והם רק הולכות ומתגברות במקום להיעלם... האמת שאני לא ככ יודעת מה השאלה שלי. אולי חוו'ד האם המצב תקין ורק לחכות קצת שיעבור, או לא תקין וצריך לשנות או באמת לחזור לאשפוז...

שלום עשיתי ניתוח פלסטי באף ללא בעיות לפני לאחר הניתוח היה קושי בנשימה וביצעתי תיקון בבית חולים התיקון עצמו הוביל לבעיה שבנחיר הימיני יש נזלת תמיד כל ימות השנה נזלת שגם נתקעת איפשהו באותו הנחיר בגלל שאני מנסה כל הזמן להוציא את הנזלת התקועה האוזן גם נפגעה .לאחר צילום סיטי התמונה היא שהכל מצויין המעברים הקונכיות המחיצה הכל מושלם.לצערי הבעיה הזו שיבשה לי את החיים עד כדי מחשבות אובדניות ממש ככה זה פשוט מציק ברמות של 24/7 וזה תמיד נמצא שם הניתוח התבצע לפני 3 שנים. שאלתי האם נתקלת במקרה כזה או שאתה יכול להפנות אותי לאנשהו כדי למצוא פתרון . תודה מראש חגית

מבקשת סיוע ויעוץ לגבי חולה דמנציה ערירי שעדיין נוהג במכונית שלו ואיננו מתמצא במרחב, לפעמים לא יודע איך לחזור הביתה. הוא גר לבד בבית. מדליק את הגז ויש לו מחשבות אובדניות. איך ניתן להשפיע עליו להיבדק עי רופא לצורך אבחון וטיפול.

שלום שרון... מזה זמן רב מטרידות אותי מחשבות על מוות- לא שלי, אלא של אנשים קרובים אליי מהמשפחה. ההפרעה הזאת נוגעת רק לאנשים המבוגרים במשפחה.. איבדתי את אבי לפני שש שנים בפתאומיות למחלת הסרטן. אני קשורה לאימי והיא הדבר הכי יקר לי בחיים- היא אישה לא הכי בריאה ואני מפחדת פחד מוות לאבד אותה, הפחד והחרדה מלווים אותי יןם יום. אני מטופלת בציפרלקס מאז שאבי נפטר (כבר 6 שנים. מאז שהופיעה לי החרדה שהתבטאה בחצי שנה של נדודי שינה) בשורה התחתונה אני כל הזמן חרדה ממוות של יקרים לי. מפחדת שלא אוכל להתמודד עם המוות (חס וחלילה) שלהם. מפחדת האם זאת הפעם האחרונה שראיתי אותם? כאילו אני מתאבלת עליהם עוד בעודם בחיים. אין לי טקסים מסויימים שאני עושה.. רק המחשבות המפחידות האלה..האם זה נורמאלי? בעיקר אני מפחדת שאם חס ןחלילה יקרה משהו לאימי אני לא אוכל להמשיך לחיות. היא הכל בשבילי

לפני 34 ימים עברתי עקירה כירורגית של שן בינה תחתונה כלואה הוריזונטלית והשתלת עצם בלסת התחתונה. הכאב התחיל מיד לאחר העקירה, אבל לא בצורה בלתי נסבלת אלא החלמה של הניתוח. לאחר כמה ימים התחילו כאבים שאין לי מילים לתאר אותם. בוכה כל היום עם קומפרסים של קרח על הלחי וכמויות של משככי כאבים. כאבים עצביים המקרינים לי לאוזן, לראש, לגרון וגורמים לי להתפתל מרוב כאב ונלווים לזה תחושות של התכווצויות שרירים בלחי ובלסת. לא מצליחה לישון, סובלת וממש נושכת שפתיים יום יום. אחרי בערך שבועיים של סבל לא יתואר (ועדכון תדיר של המרפאה הפרטית שלי) הלכתי למרפאת חירום בערב כי כבר התחלתי להיפרד מהעולם מרוב כאב ושם הרופאה אבחנה את הכאבים כ”מכתשית יבשה” (על אף שרופא השיניים שלי לא הסכים עם אבחנה זו ואמר לי לפני כמה ימים שאין לי מכתשית). אנסה לסכם את הטיפולים והאירועים: 12.09 העקירה הכירורגית של שן הבינה הכלואה (שפשוט הרסה לי את החיים😭). אנטיביוטיקה אוגמנטין 2 ליום לשבוע, סטרואידים כדור ליום 3 ימים, אתופן 400 מ"ג 3 פעמים ביום ל-10 ימים, אומפרדקס פעם ביום לשבוע ושטיפות פה. 22.09 ביקור במרפאת חירום. אבחנו מכתשית יבשה וביצעו חבישה. 23.09 ביקור במרפאת השיניים הפרטית. בוצע ניקוי ושטיפה באזור, הונח ג׳ל קרוסודיל והונחתי להמשיך עם אוגמנטין 2 ליום לשבוע ואתופן 400 מ"ג 3 פעמים ביום לעוד שבוע. לאחר הביקור במרפאה הפרטית למשך יומיים-שלושה הסתמן מעין שיפור קטנטן (כשעדיין כואב לי ואני מתפתלת ובוכה, אבל במקום כאב 10 אז 8 ). חזרו הכאבים ההיסטריים והגעתי כבר למצב שמרוב כאב נהיות לי מחשבות אובדניות. זה כאב שאני כל יום מתפללת שאלוהים ייקח אותי ולא יכולה לשאת אותו עוד ואז מגיע יום חדש והוא עדיין שם. 30.09 עשיתי צילום C.T ולא רואים כלום… ב-01.10 הוחלט לבצע ניקוי נוסף ושטיפות ולא פתיחה מחדש של המקום משום שהיו אזעקות באותו היום מאיראן אז ניסינו להסתפק בניקוי מקומי ובהתחלת סבב נוסף של אנטיביוטיקה. ב-09.10 עברתי ניתוח נוסף בו הרופא פתח את האזור, הסיר את העצם המושתלת, ביצע הליך PRF (שאיבת 2 מנות דם מהוריד והזרקת הדם לרקמה להאצת ההחלמה) וניקה את האזור. לאחר הניתוח המשכתי עם האנטיביוטיקה: אוגמנטין פעמיים ביום, אתופן 400 מ”ג 3 פעמים ביום, סטרואידים במינונים יורדים (8, 6, 4, 4) ושטיפות פה. בהתחלה הייתה הקלה די משמעותית ושוב ניצתה בי התקווה, אך כעבור 4 ימים חלה רגרסיה והכאבים העצביים חזרו בעוצמה גבוהה. המקום עדיין קצת נפוח והכאבים נמשכים בעוצמות שונות ובמיוחד אחרי אוכל. אני נוטלת את כל התרופות ומבצעת קומפרסים חמים במקום, לפי הנחיית הרופא. לפני יומיים במהלך צחצוח הבחנתי בדימום קל באזור התפרים והרופא ציין שזה תקין. קניתי גם שמן ציפורן ומשלבת אותו בצחצוח (מצחצחת קבוע עם פרדונטקס). אני מתחננת לעזרה. כבר למעלה מחודש אני סובלת כמו שלא סבלתי מימיי ומפחדת שבסוף משהו רע יקרה לי אם זה בגלל החלמה שאינה מבוצעת כראוי ואם זו אני שאאבד את זה (ואני כ״כ קרובה לשם ונושכת שפתיים!!!!!!!!) וכבר אפגע בעצמי כי אני לא מסוגלת להרגיש עוד כאב נוסף בתוך הראש, בתוך האוזן ואת הכאבים העצביים האלו שגורמים לי לצרוח ולהתפתל על הרצפה. מתחננת מתחננת מתחננת לעזרתכם!!!!!!!!

אני רק מנסה להסביר למה במקרה שלי זה כן "אתי". כבר תקופה אני נתנדנדת בין רצון להתאבד (פחד מקריעה, פחד שרצפת אגן תנזק, תחושת גואל מהכיפה ועצמי ועוד - תוצאות של כריתת רחם) לבין לחיות בשביל לעזור לבעלי לגדל ילדה קטנה שלנו. אם הניתוח לא גורם שום נזק לשרירים, כושר, רצפת אגן וכו', הוא יכול להציל את החיים שלי. אני לקחתי חופש מעבודה וכל יום כל היום מחפשת חומר על הכיפה כדי לזהות שהיא תקרע לפני שהיא נקרעת. אני הורדתי למינימום סיכונים: אין יחסי מין (כי זה טריגר עיקרי), לוקחת משלשלים (דופקת מעי), הייתי מצוננת פחדתי להשתעל אז לא השתעלתי (בסוף אני אמות מדלקת ריאות כי לא אשתעל כדי לנקות ריאות). ויתרתי על אמבטיה ובריכה כי זה יכול לגרום לזיהום במידה ויש מיקרו קרע. עכשיו גם מפחדת לנסוע לחו"ל כי מה אעשה אם יהיה קרע. אני כל היום בוכה, חוקרת, עושה ספורט ו KEGEL. ניתוח זה או ניתוח שעושים לנשים בהריון כדי שעובר לא יפול יכול להציל את החיים שלי. אני רק רוצה לדעת איזה נזק הוא יכול לגרום. רוצה מחקר מקיף על זה שלא יקרה כמו שקרה עם כריתת רחם.

שלום, יכול להיות שהocd שלי נגרם כתוצאה מגידול במוח? יש לי ocd ואני מנסה להתמודד איתו ולא מצליחה. בהתחלה חשבו שיש לי סכיזופרניה ואח"כ אמרו שזה ocd. האנשי טיפול לא כל כך יודעים איך להתמודד עם זה וגם אני לא,אז אני מיואשת ועולות לי לאחרונה גם מחשבות אובדניות. אז אשמח לדעת האם יכול להיות שזה נוצר מגידול במוח ואז הכל יתבהר. תודה.

החלום שלי זה להתאבד מה הדרך הכי קלה לעשות את זה ובאיזה אמצעים אחרי 2 ניסיניות אובדנים שלא צלחו

היי, אני שאלתי בעבר שאלה בפורום. אני סטודנט לרפואה עם ליכן פלנופילריס. איבדתי את רוב שיער הראש,הגבות, ריסים, שיער גוף, זקן בפרק זמן מאוד קצר. היום אני לא מזהה את עצמי במראה ואני כבר לא מרגיש אני. אחרי כשלון של הרבה תרופות אני לוקח כרגע תרופות של דיכוי חיסוני אבל כרגע שום דבר לא עוזר. המחשבות האובדניות מלוות אותי במשך כל היום. לצערי, גם פגעתי בעצמי כדי להקל על הכאב הנפשי. אני מטופל אצל פסיכולוגית שיקומית במחלקת עור בבית חולים בו אני מטופל. השאלה שלי היא האם אנשים שחווים פציעות,טראומות, מחלות קשות אי פעם מתגברים על התחושה שהם לא עצמם או שהיא תמיד ברקע? אני שואל כי לחיות חיים עם התחושה הזו שאתה לא עצמך הם אומללים לעניות דעתי. כששאלתי את הפסיכולוגית היא ענתה לי תשובה מבשרת רעות- שזה מאוד אינבידואלי ומורכב. מזה אני מבין שאני הולך לסבול לשארית חיי. ושאלה נוספת- אתה חושב שיש מקום לקחת כדורים פסיכיאטרים? אני סקפטי לגבי הכל- אני לא חושב שמשהו כבר יוכל לעזור לי בחיים האלה. תודה רבה.

גו לאחרונה התחלתי שימוש באטנט 10 מג ליום בעקבות בעיות קשב וריכוז כשיש דיכאון חריף ברקע והחלו מחשבות אובדניות. אם אחליך לאטנט xr יכול להיות שתופעת הלוואי שציינתי תתמתן? מה ההבדל בין השניים מלבד זמן ההשפעה? תודה לתשובתך

שלום וברכה!!! האמת לא יודעת בדיוק איך לשאול הכל מסובך לי בראש מרגישה פסיכית עם עצמי אז ככה... אני בת 22 נחשבת לאישה מאוד יפה אני מגיל מאוד קטן חלמתי להיות רזה מאוד אני תמיד שקלתי משקל תקין עד שהחלטתי שאני חייבת להיות רזה ויהיה מה ניסתי המון דיאטות ספורט אבל תמיד נשברתי עד שיום אחד החלטתי שאני פשוט יפסיק לאכול וככה היה פשוט מיום ליום צימצמתי את האוכל עד למינימום ועשיתי המון כושר חשבתי כל היום על אוכל ועל הרצון להיות רזה אם הייתי אוכלת הייתי בוכה ומקללת את עצמי ומיום ליום צימצמתי את האוכל שלי עד שהתחלתי להקיא אפילו את הקצת שאכלתי המצב הנפשי שלי ידרדר המון התקפי זעם המון עצביים חרדות מחשבות אובססיביות עד כדי רצון למות פשוט הסתובבתי בעולם כמתה לא יצאתי עם חברים לא דיברתי רק הסתגרתי עד שההורים שלחו אותי לטיפול בבית חולים אני סירבתי והסכמתי לקבל טיפול נפשי מפסיכולוג אני אחרי הרבה מאמצים לאט ךאט מבריאה מבינה שרזון זה לא החיים מבינה שאוכל זה לא מה שייתן לי שליטה מבינה שבעצם לחיות סביב המשקל זה ביזבוז של חיים אני מבינה שהחיים האמיתיים זה חיים של נתינה שמחה ועשייה אני לאט לאט מתקדמת ומבריאה אבל השאלה שלי היא כזאת אני מרגישה שככל שאני יותר מבריאה ככה אני יותר בחרדה לצאת מהאנורקסיה אני מפחדת להיות בריאה אני רוצה לחזור להיות הכי אנורקטית אני מרגישה פסיכית כי אני כל כך מבינה שזה לא חיים אבל משהו בי מפחד להיות בריאה אולי תדעי לעזור לי מה זה אומר אני מנסה עכשיו להחזיק במה שכן נשאר לי מהאנורקסיה אני מבולבלת כי אני רוצה להיות בריאה אבל ככל שאני מיתקדמת ככה אני מתגעגעת לימים שהייתי הכי חולה אולי תדעי לעזור לי תודה לך אילת

דר' חרמון שלום, אני מטופלת בויפאקס 225 מג במשך 5 חודשים עקב דיכאון אחרי לידה, לאחרונה לוקחת אטנט עבור בעיות ריכוז במינון של 10 מג ביום. והחלו מחשבות אובדניות והדיכאון החמיר . האם ידוע על כאלה תופעות לוואי מאטנט כשיש דיכאון ברקע? אודה לתשובתך.

שלום אני בת 27 כמעט ,בהריון ראשון בשבוע 11 (הריון לא מתוכנן) מגיל מאוד צעיר אני סובלת מדיכאון לא פשוט שהגיע עד טיפול בנזעי חשמל (פעם אחרונה לפני 3 וחצי שנים) מתחילת ההריון היה לי תנודות במצב רוח ובשבועיים האחרונים המצב מחריף מיום ליום , יש לי המון מחשבות על הפלה למרות שאני לא באמת באמת רוצה את זה ומחשבות שאהיה אמא גרועה ושלא מגיע לתינוק הקטן הזה אמא כמוני , והאכילה שלי ממש התדרדרה כמעט ולא אוכלת , הרגשה של חוסר חיות ומין תחושה ש"אני מתה נפשית" אין כוחות לצאת מהמיטה אין חשק לכלום רוב הזמן עצובה מאוד ועצבנית ברמות קשות אם פונים אליי כמעט בכל נושא , ואני במקום שאני לא מרגישה שאני יכולה לשתף מישהו במה שעובר עלי ודיי צריכה להראות שהכל בסדר , זה מקשה עליי מאוד עולות לי מחשבות אובדניות כמה פעמים ביום , אני מרחיקה ממני את הבן זוג ולא מסוגלת להיות איתו במצבים אינטימיים מיניים עד כדי כך שנמנעת מלהפגש איתו. המצב הזה ממש מחריף מיום ליום מוצאת את עצמי בוכה המון ומיואשת מעצמי ומאחלת לי "להירקב במיטה" ומצד שני חושבת על התינוק ודואגת לשלומו ולא רוצה שיקרה לו משהו , אבל גם לא מצליחה לעזור לעצמי. מבוי סתום אין לי עם מי לדבר הלבד הזה לא תורם אבל אני לא מסוגלת להיות עם אנשים מפחדת שאני פוגעת בעובר עם המצב הזה ומרגישה שאין לי כוחות אפילו לבקש עזרה ואפילו מתביישת מאוד לבקש עזרה הרגשת כישלון והכל נראה "חשוך" וגם כשאני חושבת על טיפול כאילו עולות לי מחשבות שאין לי כוח לטיפול כי כל חיי הייתי בטיפולים וכלום לא עזר אז ללכת פעם בשבוע לשיחה אני דיי בטוחה שאני לא אגיע לשיחה ,הייתי אמורה לפני 3 שבועות לעשות העמסת סוכר וכל פעם קובעת תור ופשוט לא מגיעה כי לא מתעוררת בזמן, הרגשה של שנאה עצמית קשה שבגלל שאני סובלת מדיכאון רוב חיי התינוק שלי סובל גם ושנאה עצמית עד ייחולים לעצמי למוות שאני גורמת לעובר אולי לסבל מיואשת מהכל....מרגישה חסרת חיות ולא מצליחה לעזור לעצמי. מה עליי לעשות? איך אני פונה לעזרה? איזה עזרה אפשר לקבל כשהדיכאון משפיע על הכל כולל הכל בחיים שלי ואין לי כוחות כבר לצאת מהמיטה...

האם הפסקת ציפרלקס יכולה לגרום לתופעה קשה של נתק מהעצמי ומהסביבה ובלבול מוחלט ותחושה שהמציאות היא חלום? כמו כן האם חזרה לכדור יכולה להגביר תופעת לוואי זו? האם זה חולף? האם סביר שתופענה גם מחשבות אובדניות? מה עושים במצב כזה?

שאלה למומחה. אני בן 24, החיים שלי אינם חיים. יש לי חרדות מבריאות, מהעתיד, מחשבות על מוות. הכל התחיל מפצעים שיש לי בלשון, אני חושש שיש לי hiv,שה כל הזמן סןבב סביבי, הלכתי לרופא, הראתי לו, עשה לי את כל הבדיקות( איידס הוא לא עשה) , עשה לי בדיקות כלליות, ומעבר לכללליות. ( חלבון משלים וכו), הכל תקין ואפילו יותר מתקין. אני ילד שכבר אין לו שמחת חיים, מכון כושר, בית, לימודים- זה הסדר יום שלי. מבחוץ נראה יפה תואר, שרירים, אבל זה הכל פייק דוקטור, אני לא שמח, אני חרד, תמיד בחרדות, לא עושה דברים לעתיד(למה לעשות?אולי אני אמות מחר.) ההורים שלי לא יודעים מזה, הסובבים אותי לא יודעים, אף אחד לא יודע דוקטור. אם אמא שלי תדע היא פשוט תיבהל ותשתגע. אני גר בעמק יזרעאל, אנא תכווין אותי מה לעשות. הרופא משפחה מזלזל בי בגלל שאני צעיר, שכביכול מה לי ולבדיקות דם? למה אני בכלל בא לבדיקות?!?לדבריו אני לא אמור בגיל כזה לבוא. לפני החרדות הייתי ילד נורא שמח, שאוהב את החיים!והיום אני חצי בן אדם . אשמח לדעת איך אני ממשיך את חיי מכאן.למי לפנות?