תוצאות חיפוש עבור מוחצנות

שלום לכולם. שנים שלא הייתי כאן, קפצתי וראיתי.... שינויים. והם נראים לי לטובה, כי מה שהיה אולי היה טוב לכמה, אבל לאחרים זה לא היה טוב, אז נמתין ונראה.

יום רביעי, בחירתי לקרוא לכתוב פה וגם לשלוח, כעת, כפי שאני תופסת אותה, היא לא רציונאלית. כל-כך קשה לי כאן, עד שמצאתי את עצמי הולכת ברחוב ופתאום בלי שום בקרה יוצאות ממני זעקות שבר. כנשחטת. מול כלום. שקט בחוץ, אבל בעולם המקביל... ראשית, שירה - ארשום מחשבות קשורות לתכנים המיוסרים שהבאת לכאן בהמשך. טוב? מניחה שהצלחת להבין שגם סוריקטה באה מעולם הנפש האנורקטית. וכל הבלה בלה של האומניפוטנטיות וכו’ וכו’. וגם מהעולם של מגוון ההפרעות הדיסוציאטיביות. בראשית הדרך, עם כמעט אפס תפקוד בכל תחומי החיים. אודי, בהמשך לתגובתך לשירה. אין אני יודעת איך שירה כעת. מניחה שמאד לא בטוב ומאד מדאיג. באמת ממש רוצה להשאיר לך, שירה מקום מלא שיח מול אודי, ולא לקלקל. ובכל זאת, כותבת כמה מילים בהקשר שבי. בנפרד. הן שלי ובמחשבה על. אודי, מהמוכר לי בי, בפרקי הזמן בהם אני שוהה בכעסיי – ייתכן שאהדוף תגובת ‘זה בסדר לכעוס, לתת מקום לכעס וכד’’. אולי, כי, מילה פשוטה מידי ‘כעס’. אנחנו במימדים אחרים של רגשות. אולי כי משהו באופן הזה של הכעס הוא קיצוני, חריג, מאד אלים ומשובש ולא בסדר, לפחות כפי שאנו מרגישים. הצעת להיזכר ברגעים הטובים. ובכן, מבחינתי - ייתכן שלא אוכל כלל למצוא ולהיזכר בהם. גם אם יהיו מול עיניי. הם יהיו מנותקים להם אי שם. הגשר לא עובד. הוא לא עובד. ברגעים כאלה, תפיסתי היא, שאמירה בסגנון יכולה להתאים אם היא באה נגיד מכיוון אמא טובה דיה, ובסמוך לאירוע נקודתי מסיום. בהיות קטנים, כשהסביבה כולה סך הכל רכה למדי. כשאחריה, במצב הבריא והתקין בדרך כלל, בא ה ‘אפשר לבחור אם להמשיך לכעוס או לעצור את זה’. אבל ישנן נקודות מסוימות, בהן ההרגשה היא שאמא באה מאוחר מידי. בגדול מאוחר מידי. אחרי שהכעס תפס מימדים של זעם כמעט חסר גבולות. ואין ספיגה חיובית בכלל. להיפך. כמו שתינוק יחוש מאוים ויזדהה בה בעת ויתקיף שד שאינו מניב. יעיף את המוצץ ויצרח. יכנס למעגל של פגיעה עצמית וירעיב את עצמו. אנחנו ניוותר חסרי אונים. עוד לא הצלחתי למצוא דרך לנתב אותו את הכעס מהסוג הזה. לא כל שכן בהיותי גם על הספקטרום האוטיסטי. ואולי לא כל כך אפשר, אבל כן אפשר להקטין סיכוי ליפול בו. בעתיד. יודעים מה - הייתי נותנת מקום גם לחוסר האונים. של שני הצדדים. ובכל זאת איכשהו מקווים לשים לזה סוף. ואין כוונתי למוות. מותר עוד מחשבות עלייך, שירה? המילים הן מעולמי, ושילבתי בו את דמותך, אך אולי תוכלי למצוא בהן התאמה עבורך. הייתי מכניסה פה עוד מישהו. עבורך, שירה. בנישה של הנכות הזו. הגם אם זמנית. בשלב ראשון בדמיון. לעתים אני מכנה את הדמות החיצונית המדומינת הזאת - חונך. מישהו שיכעס בשביל. שיחמול למען. עניין עדין וסופר מדויק. אולי. המישהו הזה, שאולי אינו המטפל ואינו המטופל, אמור איכשהו להצליח להיכנס דרך חרך צר מאד, שאחרת, אף הוא יחווה כפורץ כל גבול ואנחנו שוב בתוך שחזור בעל מימדים גרנדיוזיים. ובכל זאת, בעיניי, משהו מזה צריך לקבל איזו מציאות. מישהו שיחבק ברמת ההולדינג. אולי. מישהו שירים טלפון למטפל ויאמר – תראה, שירה במצב מזוויע, איך אתה משאיר אותה ככה. אפילו יישמע קצת מאשים, אך דואג. אולי לך, שירה, יש גם משאלה גלויה או סמויה שאתה, אודי / מי ממכריך / מישהו מאיתנו, מהמערכת, יפרוץ את המעגל ויצור קשר עם המטפל שלך? אני לא יודעת. להכיר משאלות זה בסדר, לא? אולי גם ישנה משאלה שהמטפל יגיע עד אליך. אז אני מדמיינת מישהו שייקח אותך, שירה, ברכב עד לנקודה, כמו אמבולנס שמסיע גופה בגסיסה, עד לקליניקה של המטפל וייתן לך יד כמעט עד הדלת. המישהו הזה – זה יהיה תפקידו לרגע בחיים של שירה. הוא לא ימשיך קשר הדוק. הוא יבוא, יגשר ויעזוב אחר כך את המערכת ולא יתערב בזמן הקרוב. המישהו הזה יוביל אותך, כי הוא שומע את התקווה. את הכמיהה. כי הוא שומע כמה את, שירה, מתגעגעת, וצריכה, כי הוא מרגיש עד כמה שירה כן רוצה להיפגש עם המטפל, כמה היא מאד מאד מתכוננת אליה וזקוקה לו. להתמוטט אצלו. להחטיף לו מכות הגונות ולמצוא אותו מחבק (במילים...). אם זה לתת לכעס מקום – אז זה. להרשות לעצמך לגלות שהוא התגעגע. גם אלייך. וגם - שתוכלי להרגיש בלעדית בתוך הפגישה עצמה. אולי. אולי תדעי זאת אחר כך. עשוי להיות סצנריו כזה. עשוי להיות. איכשהו צריך לעזור לו להיות. צריך אולי גם לנסות לבדוק באומץ מה באמת יקרה, למרות החרדות העצומות. הרעיון שלי אינו תלוש. היו אצלי מקרים ספורים של התערבויות מציאותיות. מתוך מצבים רבים רבים. בלי להגזים - היו אלפי נקודות כאלה. בחלק ניכר מהם, סוג של פיצלתי את עצמי לשני מישו- ים - אחד שלקח את השני, מתוך אמונה קלושה של צד אחד, שהמטפל הוא טוב בסך הכל. ולא, לא האמא שגררה את הילדה החולה שלה לטיפול כי הילדה דפוקה. מישהו שהוא פרו הצלת הילדה. בכל מקרה, בתכל’ס גוף אחד וראש אחד. אתם יודעים מה – אולי בשונה מאחרים פה – אזניי, מכל המילים, שומעות הכי חזק את הדברים האלו בשירה. התקווה. שששש בשקט. בחלש. לא אמרתי. אפחד לא שמע. תקווה. אמרתי לא פעם שהייאוש יודע לתפוס נפח דווקא כשהתקווה מאד גדולה. תופס נפח ומאפיל עליה. הם באים בצמדים. מה שאני מכירה מעצמי הוא שהרעב יכול להית עצום, אבל אולי אסור ממש להאכיל. לפחות לא בגלוי. מותר, אולי, רק אינפוזיה לווריד, אולי בשילוב עם הנשמה, בחוסר הכרה (מקביל לדיסוציאטיביות לצורך העניין) וגם במינונים מדודים מאד. עד שאפשר לקחת ביס ראשון. ללעוס (אאוצ’). לבלוע (עוד יותר אאוצ’) לקוות שהנפש תיתן הסכמה לקיבה לעכל ולהוביל את המזון להמשך הדרך. היא לא תמיד נותנת אישור. היא לא תמיד נותנת. אולי בשביל שכן תיתן אישור אנחנו צריכים לאכול חבויים או בלי שאף אחד יידע, או כאילו בלי לעשות עניין מזה. לא, אנחנו לא תלויים. (אנחנו כן, ובאופן מיוחד, אבל אולי צריכים לשחק אותה שלא). כל-כך מתסכל. ואני, אולי גם מילותיי הרבות הגזימו. שירה, מושיטה לך יד ומילים ולב. מנסה. אביב, כתבי חופשי כרצונך. אם אמשיך להציץ פה, אצטרך לסמוך על אודי. שתינו, כך אני מבינה, עברנו מול כאן שחזורים אימתניים. את הרגשת נצרבת באש לוהטת ומכלה. מניחה, שהיה שם סוהר רשע שחיסל לך ת’חופש (אפרופו הניסוי שתיארת בסרטון המקושר לאתר שלך, אודי). גם אני מצאתי את עצמי בהקשר חודשים ארוכים הולכת ברחוב ומתוך השקט נפלטות ממני זעקות שבר מאמצע שומקום. ראי - היות שאת, בעיניי, דמות מאד מאד מובילה וסוחפת פה, כנראה הכי, פשוט כי ככה זה ברגש נטו, והיות שנמצאת גם במקביל בטיפול ארוך ובאינטרנט - כמו רובנו - ייתכן ובחרתי גם אני להפנות אחריות מסוימת לכיוונך. אולי דמויות מובילות מגדילות את הסיכויים לאכול אותה בעוצמות שמרגישות פחות הוגנות. לחטוף אותה בשביל כולם. למרות שחלק מהדברים לא מיוחסים אליהן בכלל. אולי. מן הסתם, לכל אחד אחריות, ובפרט גם לי. בלי להתווכח, ובסדר גם להישאר חלוקות או שונות (מומלץ, בעיניי, אפילו) - משאירה לכולנו לחשוב, ולא פעם אחת, אלא באופן תהליכי, האם הסדר המתאים עבורנו, עבור כל אחד באופן אישי, הוא להביא חומר גלם ראשית לכאן ואחר כך לטיפול (בהנחה שנמצאים כאן אנשים בטיפול), קרי לזעוק *את זה* פה בשלב ראשון. או, ההיפך (עם החרדות העצומות שמתלוות לכך) להביא גלם לשיחות, ואז לדבר כאן *על זה*. או, לפחות, לחשוב מול עצמנו על מינוני ואופן השימוש. האם דרך קבע? האם מעת לעת? האם בכל שלבי הטיפול, האם מתישהו זה ישכך, ייפסק? העד הזמני יכול להיות דף נייר ממשי ועט ממשי ואולי גם מקום מחבוא ממשי. אם כי, בסבירות מסוימת ייתכן שלא העד בלבד הוא הוא הדבר. אמרתי את שאמרתי, אך מניחה שאם כבר נעולים על הקיים, האפשרי והכללים המוכרים - כך יישאר. מבינה את ההרגשה שמה שיוצא הוא טיפטיפונת. לדעתי, איכשהו כולנו חוששות שאם יבוא הצונמי הגדול – לא יהיה שום מיכל עבורו. בפרט בטיפול. גם שמתי לב שהניסוח שלי הוא ‘או’ ולא ‘גם וגם’. אולי זה בגלל שאני, אדם חלש שאינו מטפל נפשי, יכולה להתבלבל מספירלות. כאן נכנס הבלבול שלי בין אמת ושקר. מניחה שגם לקונפליקט בין הרגש להיגיון יש תרומה. אביב, עזבי שנייה אותי. אני לא פונקציה. אולי שכל אחד יישאל את עצמו איזו מהאפשרויות נותנת לו מול עצמו (לה מול עצמה) יותר מקום וכבוד לכאב האישי שלה. וגם כמה ממנו. כל אחת כפי שהיא מרגישה ברגע נתון. באיזה מהמקרים יש סיכוי שיאזינו לנו יותר? האם אנחנו מחפשים אוזן? האם אנחנו מחפשים שותפים לחוייה? האם אנחנו בכלל רוצים שישמעו, אך יחרישו, עד שנרשה אחרת? או שלל אפשרות מגוונות. כמה מזה וכמה מזה? איך הקריאה שלנו תתקבל ברצינות ולא ‘זאב זאב’? אבל בשורה התחתונה – הגם שניתן לעצמנו שלל רציונל שמסביר את פעולותינו - אניח שההיגיון פחות יעבוד כאן. אם קיים דחף עצום לצעוק אז נצעק. ואם מישהו מרגיש זקוק לזה שנים רבות. אז שנים רבות. או כל החיים. מניחה שגם כמה וכמה מהפיכות בעולם עבדו ככה. אז מי אני שאומר. אני, למשל, לא מפסיקה להרגיש, שיש בי, בדרכי הסבוכה, חלק שמבטל אותו, את הכאב שלי, אדיש אליו וכנראה שמשהו מזה עובר באופן לא מודע ובפועל יוצא שהוא חסר חשיבות. גם כאן. ייתכן שיש צד שסוגד לו? אין לי מושג. באשר לטריגר - כנראה שאצא חריגה בדעותיי - הייתי בוחרת להשמיט את המילה ‘טריגר’ בסמיכות להודעות ספציפיות, כי לעולם אין הכותב יודע אם היא כזאת או לא, ואינו יכול לקבוע. מצאתי, לפחות מול עצמי, שאין שום קשר בין הופעת האזכור בכותרת ההודעה, או אי-הופעתה, לתגובתי הפנימית כלפיהן. יש כאן הודעות שלא קראתי, פשוט לא יכולתי, כי עם תחילת הקריאה ראיתי שאיני מסוגלת לשאת.ולפעמים פשוט לא הצצתי. גם אלו פרמטרים. ישנן הודעות שנכתבו כביכול בתמימות בכלל לא קשורות אליי או עליי אישית בשום צורה, ויש בהן משהו שלוקח אותי למקומות מאד אפלים. אדרבא, השימוש במילה ‘טריגר’ עוד עשוי להוביל אותנו לחפש היכן הוא מסתתר. אז מבחינה זאת, איני מתחברת כל-כך לכלל ה’טריגר’, שמאפיין שנים ארוכות פורומי תמיכה של מתמודדות. מחפשת, עבורי, משהו שיבחין באופן מובהק בין הווי הפורום הזה, לאחרים. אבל גם יותר מזה. המאבק על היות אינדיבידואל. אינטרנט ואנונימי, לך תהיה אינדיבידואל... ובהמשך לעניין הקונפליקטים – אודי וכולם - במהלך החופש התבוננתי, ברפרוף אמנם, בסרטונים שלך, אודי: אכלנים גרועים ואכלנים טובים, האינטרנט בהקשר להמון ולהיפנוזה ועוד. קראתי במקביל מעט חומר על תהליכים בקבוצות (במבי, חושבת עליך). מציאותיות, אמנם. חוששני שעדיין, בעיניי, האינטרנט (בכללו גם פייסבוק וגם ווצאפ בהם השמות והפנים מובהקים וחלקם מוכרים מוכרים) קצת יכול לתעתע בהקשר של אני וזולת. בייחוד כשמצרפים רגשונים. ובייחוד את שכמותי, שהקטע הזה בין כה וכה תלוי על בלימה. אם כך, הקונפליקטים שאני חשה בהם ורשמתי אותם לעצמי במהלך החופשה פה - רגש VS היגיון המון VS אינדיבידואל איפוק VS אימפולסיביות, או, מופנמות מול מוחצנות והערבובים שלהם. בינתיים אלו. ענייני זמנים אצלי בטיפול – בניית אמון חלקית – שבע שנים נראה לי. לינק ראשון, קרי, ההרגשה שהיה חיבור במוח שהחזיק לשביב שנייה, ושבכלל משהו נכנס פנימה, לא זוכרת כמה זמן, אבל כן זוכרת שכבר ירדו לי מהכיס הרבה עשרות אלפי שקלים בשביל השביב הזה. ואני חשבתי לתומי שאחרי 20K אני יוצאת מסודרת – לומדת, מקימה משפחה, עובדת... ובכלל ידעתי שזה מה שעבר לי בראש בראשית הדרך, רק אחרי כמה וכמה שנות טיפול. זה לא שהמטפל קיים לי בפגישה ואחר כך אני מאבדת אותו – בהרבה פגישות אני פיזית שם והוא פיזית שם והוא ‘לא קיים’ גם ברגעים האלה. קרי, אני לא מצליחה להחזיק ייצוג כלשהו שלו גם כשהוא ממש ליד. וגם כשאני מתבוננת בו, הדמות שלו מעוותת. זאת רמת החרדות הגבוהה. מנגנון הדיסוציאציה – כן, מבאס שאחרי תקופה של טיפול הוא מרגיש לעתים עובד חלקית בשונה מפעם שהוא היה הכל. לומר אם זה טוב או רע, להחלטתכם. בכל אופן, גם עם מנגנון כזה המציאות באיזה שלב באה עם המכה החודרנית שלה. אז, אולי, עדיף קצת להתיר אותו. נזכרת שוב ושוב כמה אני פוחדת מאד מאנשים. כמה חזרתי לבחור בבדידות. בעולם בעלי החיים. קניתי בובה רכה השבוע. היא נחבאת בארון ומידי פעם ניגשת אליה ומתקרבת. אין לי שארי בשר ולא דור המשך. הזמן עשה את שלו ולא יוכל להיות. זה אולי לא הישרדותי. היום היה לי זמן לכתוב. מי יודע מתי יהיה שוב בשנה הקרובה. כבר בכלל לא יכולה לקרוא או מחוברת למילים שרשמתי למעלה. נכון לא הבנתם? גם אני לא. וגם כרגע נראה לי שלא אהיה מסוגלת לעכל המשכים של אחרים וכבר ננעצת החרב בסיבוב. וכנראה שגם לאורך יש אפקט של מחיקה משל עצמו. סוריקטה

אתמול חלמתי חלום מוזר בחלום ישבתי באיזשהו מקום שלא ברור לי מה הוא אולם מלא שולחנות פתאום באו לשם כמה אנשים שלמדו איתי בבי"ס תיכון ומדובר באנשים עם אופי מוחצן ממשפחות ממעמד סוציו אקונומי גבוה יהירים מאוד שאני לא מרגיש בנוח בקרבתם אפשר להגיד אפילו נגעל מהם אותם אנשים שאלו אותי "מה אני עושה בחיים?" ועניתי להם שאני מהנדס בניין (במציאות אני לא מהנדס אני שוכל ללמוד הנדסה ) ומספר להם על פרוייקט שאני מנהל , ואותם אנשים פשוט מתחילים להתגלגל מצחוק ואומרים לי בזלזול "אתה מהנדס?" וצחקו בצורה מזלזלת מאוד אותם אנשים שהופיעו בחלום שלי ניראו אותו דבר כמו שהם נראו בתקופת התיכון ואני לעומתם ניראתי בחלום יותר מבוגר במציאות אף פעם לא קרה לי משהו כזה עם אותם אנשים . ביום יום אני בכלל לא חושב עליהם לא ראיתי אותם כבר 7 שנים . מה החלום הזה אומר ?

שלום,רציתי לשאול אותך האם יש קשר בין מופנמות לביקורת עצמית פנימית(inner critic), פרפקציוניזם קיצוני והאם לדעתך מופנמים נוטים יותר לפתח פוסט טראומה מורכבת? יש אולי חומר מחקרי בנושא? תודה

כל שנה יש את מצעדי הגאווה והם גורמים לי להרגיש מבולבל, אני תמיד ביום הזה מרגיש דאון. כל החופשיות, המין והאווירה של החופש והשמחה באוויר מבלבל אותי - גורמת לי להרגיש מדוגא באופן מוזר ואני לא מבין למה. השנה החלטתי לא ללכת לצעדה ופשוט להישאר בבית להתעלם מהיום הזה. לא יכול להכיל את כל החתיכים שם והאווירה הזאת.

הי אודי לא מאמינה ששמתי את המילה הזו בכותרת, מניחה שחונכתי שקנאה צריך להסתיר ואף שיבחו אותי שלא הראיתי סימנים של קנאה בחברות שהיה להן הכל ולי לא... עכשיו היא ממלאת אותי, אני מרגישה שהקנאה מכרסמת, כמו סרטן. בשילוב עם התיעוב העצמי ותחושת הערך הנמוכה ומה שהוא מכנה "עיוותים קוגניטיביים" אבל אני מכנה "המציאות שלי", זה בלתי נסבל. מושא הקנאה הוא מטופלת שלו או מטופלות. אולי בעיקר מפני שראיתי אחת יוצאת לפני, הכרתי אותה מפני שהיא מדברת על הפגיעות, פעילה בנושא, לא נחבאת ולא מסתירה. יש לה אומץ. היא הולכת בשמלת כתפיות קייצית חשופה ואני מסתירה את הגוף שלי. היא חושפת מה שעברה ואני מסתירה. הוא ודאי מעריך את האומץ שלה לעומת הפחדנות, הביישנות וההמנעות שלי. אני בטוחה שהוא מחבק אותה והיא לא צריכה לבקש, או קורא לה יקרה מבחי שתצטרך ללמד אותו שלפעמים יש רכות כזו שמתאימה. קשה לי להכיל את התחושות האלה עד כדי כך שאני חושבת שמוטב שאפסיק את הקשר איתו כי זה תמיד יעמוד מעל, כמו ענן שחור, עד כדי כך שאני רוצה לפגוע בעצמי כדי לעמעם ולו במעט את התחושה הקשה שאני כל כך שולית ובינונית ומטה. שירה

בן שלי נולד מהורות משותפת עם הסכם בן 3 אבא של בן שלי הוא נמנע לא מתקשר עם חברים או משפחה הוא וסבתא אותו דבר בקשר עם עצמם. איך לדאוג שבן שלי לא ילמד ככה התנהגות ? רוצה שבן שלי יהיה חברים חוגים

שלום, אני עורכת ניסוי אשר בוחן את הקשר בין נטיה מינית ורמת המוחצנות לבין תדירות השימוש בקאנביס, מזה שבועות מנסה לאתר שאלון מתוקף ומהימן אשר היגדיו בודקים את רמת המוחצנות של הנבדק, לצערי לא מצאתי משהו שאינו כרוך בעלות. אשמח לדעת אם למישהו יש את השאלון ויוכל לשלוח לי. ממש תודה!!

במשך שנים רבות הייתי ויטאלי יחסית עם יכולת ומוטיבציה להפגנת כישרון בהבעה קולית ונגינה. בשנים האחרונות חוויתי באופן כרוני סט רגשות שליליים המאפינים אדם עם חרדה חברתית ומופנמות ניכרת. הכרתי במסגרת קבוצת שירה שהשתתפתי בה אדם שמבטא את עצמו מאוד בצורה מוחצנת ורגשנית ובמצב הנוכחי אני רואה הפרשים בין ההשפעה שלו על הקהל להשפעה שלי. אני שם לב שבעצם יש בי מופנמות שלדעתי יכולה להשתנות ולהפוך למוחצנות לפחות כמו ברמה הגבוהה שהוא מפגין. אני לא מקנא בו ואני רוצה לדעת אם מוחצנות זאת תכונה נרכשת בכל שלב בחיים? או שאני אצטרך להשלים עם זה שאני בבסיס מופנם ואמשיך להיתמגנט כל חיי למופנמות.

שלום בני בן כ- 9 מתקשה להביע את רגשותיו בעיקר בזמן שכועסים עליו. רואים שמוחו מלא במחשבות אך פניו חתומות והוא לא מוציא החוצה את שהוא מרגיש. כיצד ניתן לעזור לו להביע את רגשותיו? כיצד ניתן לעזור לו להמנע ממהתכנסות לתוך עצמו? תודה

מוזר, במבט לאחור אני מוצא עצמי בגיל צעיר מתבונן בהשתאות בכל הבלחה של מיניות גברית מוחצנת אבל נראה שהמון זמן לקח להבנה שלי להפשיר מהקפאון שלה. תמיד היי מודע, מוחצן ופרובקטיבי- אבל רק סביב השמונה-עשרה הבנתי. למה כל כך מאוחר? וכמעט שלוש שנים אחרי... מצד אחד אני נגעל מכל ההטרו-נורמטיביות שמנסים לכונן מתוך הקהילה,מכל אותם תגיות "גבר" שהן בעיני רק פיקציה ומוסכמה. אבל מהצד השני, אני מוצא עצמי נמשך בעיקר לסטרייטים או להומואים שכמעט נושקים להגדרה הזו. אני מצוייד בטונות של מניירות נשיות כביכול, ולא מוצא אותן מושכות בעליל. אין פה שום צורה של שנאה עצמית, או הומופוביה מוטמעת- כי אני מתחזק בחן אישיות מוחצנת ושלמה. זה פשוט שאני לא מוצא את המונח "הומוסקסואליות" מספק בהגדרה של מיניות. הרי, יש כל כך הרבה גוונים של משיכה לזכרים. מה שמרגיז אותי היא השאלה למה הליבידו שלי לא נמשך לאחד כמוני, למה לא הייתי רוצה לשכב עם מישהו שעשוי בצלמי? זה כבר זמן רב שאני מהרהר במונח הרופף "מזוכיזם נשי" ובתאוריו שאני מוצא משיקים לי ממש. כל החזרה לעמדה ילדותית פסיבית, מסירת המושכות הזו מושכת אותי ממש ואני תר בלא הצלחה אחרי רוכב מיומן מספיק בדרסאז' שיוכל לשלוט בנפש הדוהרת הזו. והפאלוס שלי הרי תפקידו היחיד הוא לסיים את העניין. אין לי עניין בלחדור, בלהמצץ או בכל עמדה אקטיבית כלשהי. פסיכולוגית, זה לא הופך אותי לנקבה-שקר-כלשהו? אבל אני בטוח שאני לא רוצה לחתוך אותו, אפשר לנעול עקבים ולגרוב גרביונים גם על רגליים מעט שעירות, לא? ראוי לציין שאני מנוכר ממש לקבוצת השווים שלי כביכול, ולא נוחל הצלחה מזהירה על אף היותי נאה ( מילה צנועה מספיק ). נהנה מביריות אבל מתקרר ממחשבה על פרטנר בכאלה, אני תוהה על האי-שוויוניות הזו שהמשיכה שלי מכוננת. הכל מבולבל, סתם תהיות.

אני מתעניין לדעת כשרוצים לעבוד על שינוי אופי כמו ביישנות מוחצנות אופי יותר נינוח אופי יותר אגרסיבי ועוד. איך זה נקרא בפסיכולוגיה? מה הטיפול לכך, האם דינמי? האם צריך לחטט בילדות? וגם איפה אפשר לקרוא על זה. תודה רבה.

שלום ד"ר אני רוצה לספר על תהליך שעברתי וביקורת על הפרימיטביות של הפסיכולוגיה\פסיכיאטריה בהבנת ההומוסקסואליות מגיל צעיר התעניינתי בבנות וכמובן האהבות שלי היו מאד חזקות וגם הסקס אבל עם כל המשיכה לבנות נפגעתי הרבה,אני בן אדם שנוטה לעבור ממצב של נשלט לשולט תלוי בבטחון העצמי, ובשלב מסויים התחלתי לצרוך פורנו בצורה כפייתית והתחלתי לראות דברים כמו טרנס או גייז שמשום מה לאט לאט משכו אותי הפורנו חשף גם צדדים חשוכים מאד שלא קשורים לנטייה באישיות שלי ראיתי פורנו קשה מאד כי זה גרם לי לגמירות חזקות יותר בכל מקרה רוצה לומר שרק הנטיה המינית שלי השתנתה לשני המינים אבל לא הרגשית שמתי לב שככל שאני צורך יותר פורנו כך גם הגמירה שלי עם החברה שלי מאוחרת יותר וקשה לי לגמור, הגעתי למצב שהנטיה המינית שלי השתנתה בגיל 24 איך זה אפשרי!? הפסקתי עם הפורנו וזה היה קשה מאד, הנטיה המינית שלי חזרה לעצמה בתוך ימים ספורים ועוד פעם הסקס נהיה מצויין וחזק אחרי חודש זה בהחלט נעשה הרבה יותר טוב כשהגעתי לפורומים להתייעץ הבנתי שיש הסכמה כמעט אצל כל הפסיכולוגים שמישהו שיש לו נטיה הפוכה הברירת מחדל היא שהוא הומוסקסואל לצערי, אחרי שיטוט באינטרנט אני רואה שהכמות של האנשים במצב שלי היא אדירה במיוחד בגלל שהפורנו נגיש כל כך היום והפסיכולוגיה לא עוזרת אבל השוני במשיכות בין האנשים מראה שכנראה זה תהליך שהוא בכלל פסיכולוגי ברמות שונות ולא גנטי עכשיו אני מנסה להבין למה כולם חושבים שנטיה מינית זה גנטי בזמן שאין הוכחות חותכות שזה גנטי. נראה כאילו הפסיכולוגים מפחדים לומר למישהו שהוא לא הומו בגלל הביקורת שיקבלו והריסת העתיד המקצועי אוקי אז אני מקבל את הטענה שהתוצאות של שינוי מיניות בשנות ה70 לא היו טובות כל כך אבל זה קרה לפני 40 שנה מדובר בהומואים מלידה לא כאלו שרכשו את הנטיה הרבה דברים השתנו גם הפורנו לא היה נגיש אז אני לא מבין למה אין טיפול פסיכולוגי לאנשים כמוני.

שלום לד"ר גידי, גיליתי את עולם הגייז בגיל 20 ועד היום (25 מתקרב ל26) לא יצרתי שום קשר עם גבר, יש לי עוד בעיות חוץ מזה... הייתי בעבר בפגישות של גייז (לדתיים) וממש לא התחברתי עם חברים בגילי. אני טיפוס דיי שקט שקשה לו להשיג חברים, הייתה לי ילדות קשה הייתי בודד בלי חברים וגם היום, בגלל החוסר בטחון עצמי שלי אין לי חברים יש לי חבר אחד שניים אבל זה לא מתקרב בכלל למשהו חברותי ומעבר לזה שום דבר ז"א לשמור על קשר או להפגש וכו'... כיום אני עובד ולומד משקיע מעצמי המון בשביל זה, ולא רואה באופק שום מצב לזוגיות, אפילו חשבתי לחפש בחורה אבל זה לא עולה כרגע באופק. גם במצבאינטימי בין גברים אני דיי חושש ומפחד כי אי אפשר כיום לסמוך על גברים כי ככה הם... גם לטוס לחו"ל לבד אין לי את האומץ לעשות זאת. גם במשפחה אוהבים דיי להסתיר את זה.. (רק ההורים יודעים) ואין לי מערכת יחסים נהדרת עם האחים שלי, וגם אם הם יגלו עליי זה עוד יותר יחמיר את המצב... התחלתי טיפול פסיכולוגי מכספי שאני מרוויח ביושר, אבל אני לא רואה את הפתרונות שלי באופק אני דיי מבולבל ולא יודע מה יהיה בעתיד. כל דבר יכול לקרות בעתיד ועד שאני עומד על הדיעות שלי פתאום אני מפחד לאבד את כל הדברים שיקרים לי מכל. מה הייתי מציע לי לעשות?

גידי שלום, אני בן 26, מטופל למעלה משנתיים אצל מטפלת שאני די מרוצה ממנה. היו לי קטעים מיניים עם גברים - פעם אחת הייתה ממש טובה, שאר הפעמים הרבה הרבה פחות.אין לי יחסים עם גברים למעט פורנו הומואי שאותו אני צורך באופן קבוע - לפחות פעם ביומיים ולפעמים הרבה יותר. יש לי חברה כבר למעלה מ-5 שנים. ובכל התקופה הזו מעולם לא הייתי עם גבר או אישה אחרים. אני סובל ומפחד - וכמו שאמרת לשואל אחר בפורום - אני מפחד לאבד את החברה שלי, שהיא משהו בטוח בחיי, בעבור הבלתי נודע. בכל הפעמים הללו מעולם לא "עירבבתי" מין ורגש. בפעם הראשונה חיבבתי את הבנאדם - אבל פרט לאותה פעם לא ראיתי אותו יותר וכל המגע המיני שלי עם גברים לאחר מכן היה סטוץ. בכל האינטראקציות שלי עם אנשים אני נכנס למוד של כנוע/נשלט או שאני כאילו נותן הוראות. הכול הולך לי קשה. אני מאד מופנם וסגור, לא כל כך ביישן אבל מאד מופנם. לעתים אני מצליח ליצור שיחות קלילות אבל לרוב אני כאילו כנוע כזה ונשלט, או להיפך -עוקצני, אני לא יודע איך להתנהג אחרת. תוכל לאפיין את הבעיה/ להפנות אותי לחומר קריאה בנושא שלי - לפי האבחון (כמובן שאני מבין שזה רק לפי המייל ואתה לא מכיר אותו ובלה בלה בלה...)

שלום ד"ר רובינשטיין האם ההנחות/סיבות שהועלו בסירטון הנ"ל נכונות/עדכניות להיום? כיצד אפשר להסביר שישנם כל כך הרבה הומוסקסואלים בענפי האומנות כגון: מספרות,אופנת לבוש, תכשיטים ועוד?

שלום רב, אני ובת זוגי נמצאות בתוך הארון קשה לנו לצאת ממנו לבת זוגי קשה לומר את המילה לסבית היו לה מערכות יחסים יותר ארוכות עם נשים מאשר גברים והיא בעצמה אומרת שטוב לה יותר עם נשים אבל קשה לה והאמת שגם לי לקבל את עצמינו כלסביות. התחלנו בטיפול פסיכולוגי ואני מקווה שלא ניפרד בעקבותיו. אנחנו נמצאות ממש במצוקה אין יום ואין דקה שאני ובטח גם היא לא חושבת על מה יהיה ואיך נביא ילד לעולם במצב מבולבל שכזה ? היא לא רואה משפחה חד מינית אין אצלה מושג כזה. היא רוצה להישאר איתי ולהביא ילד. מה עושים ?? איך יוצאים מהארון איך מקבלים את עצמינו כמו שאנחנו ? לשתינו משפחות די שמרניות ושתינו לא בדיוק מוחצנות באופיינו ממש להפך. בבקשה תעזור לי.

תודה על התשובה. אני די בטוחה שזה עניין נפשי/רגשי אצלי. ושהכל בסדר עם בלוטת התריס וכו'.. בתקופות שהרגשתי לא ממש חופשיה ומאושרת...העלתי כמה קילו. ובתקופות טובות מבחינה רגשית-ירדתי ושמרתי על המשקל מבלי להתאמץ כלל לאכול פחות. תאריך הלידה- 21.9.81 מעניין אותי למה שאלת על תאריך הלידה. מה ניתן לדעת ממנו?

שוב אני כותבת לך בענין אישיות גבולית האם יש סיכוי שמעבר לזה שזה מיתמתן כמו שכתוב אלה גם יעלם וגם האם זה תורשתי ובאיזה גיל אפשר לאבחן או ליראות סימים לכך ילדי אחד בן 13 ואחת בת 17 בתודה ליבנת

מה זה אקצביוניזם? מה זה ריאקציה? מה זה? איטרוורטיות?

ערב טוב. אשמח אם תוכל לומר לי מניין עלולה לנבוע התנהגות של נתינת עודף מידע -אם בראיון או במפגשים חברתיים - אני נוהגת לתת פרטים יתר על המידה מחוסר נוחות או ניסיון למצוא חן איני יודעת מה הסיבה ואני חשה לאחר מעשה שעשיתי שטות שאמרתי כך או כך ומייסרת עצמי. בעבר התחושות היו עזות וכעת אני חשה שאני מעדיפה מרחק חברתי כלשהוא על מנת לא לחוש במבחן (בשל התחושות של "מה אמרתי...ולמה...").. למשל: הלכתי לראות דירה עם מתווך אתמול ובשל "שקט" שנוצר התחלתי להעלות שיחה שלא ממש הועילה למו"מ - אח"כ כמובן שאלתי עצמי למה הייתי צריכה לומר זאת. זה קורה בכל פעם ותמיד לאחר מכן אני בודקת האם מה שאמרתי היה תקין או לא - מן הסתם איני יכולה להחזיר הגלגל אחורה ולאחר זמן מה הנושא נשכח... האם הבסיס הוא חוסר בטחון? האם רצון לרצות את הסובב תמידד?? גדלתי במשפחה אוהבת ותומכת ואיני מבינה מדוע אני מתנהגת כך. בראיונות עבודה כאשר נשאלתי על משהו הייתי ממהרת לנדב פרטים גם כשלא נשאלתי לגביהם ולדעתי די נכשלתי בשל כך. אשמח לדעתך

שלום! בתי בת ה-14 סובלת מפריקות חוזרות של כתפיה. היינו כבר חמש פעמים במיון על מנת להחזירן למקום. בכל הרדמה אנחנו חוות תופעות שלפי הרופאים והאחים/יות משונות ומוגזמות. באופן כללי מדובר בתופעות פסיכומוטוריות מוחצנות (דיבור ללא שליטה, נענוע של הגוף וריקודים...) ובפעמיים האחרונות גם שינה ארוכה מהמצופה. ב-4 הפעמים הראשות היא קיבלה שילוב של קטלר ודורמיקום (פעם אחת במינון מוגזם של דורמיקום כי נתנו לה את האמפולה של ה-15 ולא של ה-5). שלשום האורטופד התורן (שמן הסתם כבר מכיר אותנו) החליט לנסות ולתת לה מורפיום במקום ההרדמה. לדברי בתי התרופה אמנם טישטשה אותה אולם לא את הכאב. לאחר כמה דקות היא שקעה בשינה עמוקה. כל הסימנים היו יציבים אולם לא הצלחנו להעיר אותה והיא התעוררה רק אחרי כשעתיים, עם כאבים (פעם ראשונה שהיו כאבים לאחר ההחזרה) וחוסר יכולת להזיז את גופה לכ-20 דקות.(אני משערת שזה בגלל שלא זזה כלל בשעת השינה.) כפי שכתבתי בכותרת, בתי לוקחת קונצרטה מאחר והיא נהנית מ-ADHD ועלה בדעתי שאולי יש קשר לתופעות הנ"ל?. אנא תשובתכם ועצתכם, מאחר ועוד היד נטויה (ובחוץ..) רב תודות ויום נעים, נורית

אני מחפשת פסיכולג/ית המטפל ב CBT לילדה בת 11 באזור מודיעין והסביבה אודה לך על המלצות

שלום, אני בטיפול אצל פסיכולוגית כבר בערך שנה וחצי. נוח לי איתה, אבל מבחינה אחרת קשה לי לערב או לשתף אותה בכל, וזה גורם אצלי לפעמים הרגשת תקיעות, וגם אצלה. שיתפתי שני חברים פסיכולוגים בעניין, אחד (שמכיר אותי מרחוק) הציע להפסיק את הטיפול ולעבור למישהי אחרת שאז אולי הקשר יהיה יותר קרוב ואצליח להתקרב ולהפתח. ופסיכולוגית אחרת שמכירה אותי יותר טוב, הציעה שאני אמשיך לנסות ולתת לעצמי עוד זמן, כי ממילא אני מאוד סגורה ועד שהגעתי לשלב כזה איתה אומר הרבה. אני מבולבלת לגמרי עכשיו, ולא יודעת מה לעשות. ולמרות כל הקושי בטיפול (ההתנגדות, השתיקה, הבריחה, הביטולים....) לא יודעת איך אוכל להפסיק את הטיפול אצלה. אשמח אם תעזרי בנושא. שבת שלום