מוחצנות: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים

פעילות גופנית: התאמה לאישיות

פעילות גופנית, בדיוק כמו זוגיות - מחייבת התאמה אישית. האם אתם מופנמים ולכן תעדיפו ריצות ארוכות? או שאתם מוחצנים ותעדיפו כדורגל? שבעה כללי זהב פסיכולוגיה של הספורט מתמקדת בגורמים הפסיכולוגיים, שיש להם השפעה על השתתפות ספורטאים בענפי ספורט שונים (לרבות הישגים בענפים האמורים). מדובר בתחום ידע רב תחומי, אשר עוסק, בין היתר, בהשפעות הפסיכולוגיות, שיש לביצוע הפעילות הספורטיבית, על האדם העושה ספורט.כיצד משפיע מבנה האישיות על עיסוק בתחומי ספורט שונים?מבנה האישיות הוא אחד הגורמים העיקריים, המשפיעים על אפיוני ההתנהגות באופן כללי. הקשר בין מבנה האישיות לבין העיסוק בספורט הוא אחד הנושאים הפופולריים בחקר הפסיכולוגיה של הספורט, עם זאת, נושא זה גם שנוי במחלוקת והדיון בו הינו דיון מופשט. הבעיה המרכזית בחקר תחום זה היא כי מבנה האישיות איננו ניתן לבדיקה טכנית ישירה, אלא רק דרך הסקה מתוך תצפיות או תגובות של נבדקים לגירויים. כלומר: מתוך...
ללמוד עוד על מוחצנות
פעילות גופנית: התאמה לאישיות-תמונה

פעילות גופנית, בדיוק כמו זוגיות - מחייבת התאמה אישית. האם...

מאת: ד"ר איתי...
10/05/2017
צ'י-קונג: העצמה גופנית אנרגטית-תמונה

זה שנכשל וזה שמצליח נבדלים לא רק בכישוריהם, אלא גם באנרגיה...

מאת: גרשון קום
13/07/2008
מה קורה לילדים להורים מכים?-תמונה

זה לא עניין של שיטת חינוך או אמונה, לפי מחקר חדש, מכות...

מאת: ד"ר עמית...
19/11/2013
טיפ שבועי: סכנות האלכוהול-תמונה

צריכת האלכוהול בקרב בני נוער בולטת במיוחד בזמן החופש הגדול....

מאת: ד"ר עדי...
28/06/2010
מחפשים את הרופאים הטובים בישראל למוחצנות?
יש לנו את המאגר המושלם עבורכם
קרא עוד

מוחצנות: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין

תשובות לשאלות

שלום לכולם. שנים שלא הייתי כאן, קפצתי וראיתי.... שינויים. והם נראים לי לטובה, כי מה שהיה אולי היה טוב לכמה, אבל לאחרים זה לא היה טוב, אז נמתין ונראה.

היי... כן... נכון. חבל שזו ההרגשה, שתופסים מקום לאחרים ואין מקום לכלם.את תמיד יכולה לכתוב גם אם יש קבועות... יש לי הרגשה שאודי בעד שינוי שכזה. סבבה. ...חבל. ביי. מ.

לא הפריע לי חוסר מנהיגות, או חוסר מוחצנות, אולי כי אני לא סובלת חסכים וחסרים בדברים אלו, היו דברים אחרים שהפריעו לי בפורום, ואולי אפשר לקחת מקום שכזה עם מנחה כל כך מוצלח, למקומות אחרים,

שלום מנדיי וברוכה הבאה, בהחלט. נמתין ונראה... ובינתיים - איך היית רוצה שהמקום הזה יהיה בעבורך? אודי

היי אודי, מקווה ששלומך בטוב, והתקדמת בשנים? (לא זוכרת כמה זמן) שלא הייתי כאן. איזה צורה של פורום היה עושה לי טוב להיכנס ולכתוב ולמצא בו מעת לעת מפלט מכל השאון הפנימי והחיצוני? אז לפני שאומר מה יעשה לי טוב, אומר לך כמה דברים שעשו לי לא טוב להיות כאן. בגדול - 1. סתימת פיות = עדריות, פןליטקל קורקט על פי החלטה של כותבות מסוימות, סוג של אלימות מילולית ממש אם אתה לא בדיוק מנסה לרַצות טעמן של כותבות. 2. הפיכת המקום למרכז לדיונים על מטפלים - היינו, כאילו והטיפול הוא העיקר והבעיה היא המשנית, כאשר הטיפול הופך להיות חדר כושר והיחסים והקשרים עם המטפל מאפילים על הבעיות הפסיכולוגיות שמלכתחילה שלחו אותנו לטיפול. ואז זה לא פורום פסיכולוגיה, אלא פורום על החוויות שלכם ועל קשרים שלך עם מטפלים. 3. תת רמה של חלק מהכותבות. ולפני שסוקלים אותי אסביר - כאשר בן אדם מדבר על קושי מסוים, על בעיה, על רגש שלילי או חיובי או כל דבר מהסוג הזה, כל כתיבה היא לגיטימית, אין כאן בכלל עניין של רמה, אלא של מראָה, והכל בסדר. כל תיאור הוא במקום. אבל כאשר הפורום הופך למקום שיש מי שרוצה למצא בו במה לעניינים שכלל לא שייכים לנושא או לאמור לנ"ל, ולהציף את המקום בזה, או במחשבה שכמות יוצרת איכות, באיזה שהוא מקום משקל הכמות הזו מוריד את הפורום למטה. 4. תאורים של 'אבחונים' פסיכיאטרים מסוימים עם הגדרות ברורות מאד, אשר חלק מהכותבים מחליטים לנכס לעצמם, כאשר כל הכתיבה שלהם זועקת את ההפך, ואף אחד כמובן לא יעיז להתעמת אתם על האמור, כי הרי כל מה שנדרש ממך זה להנהן, ולחזק, ולתת מילים של ווישי וושי, היו עוד כמה דברים, אבל על 'התפתח' אני חושבת שאסתפק בזה.

הי מנדיי, תודה על הדברים. הייתי רוצה להאמין שזה לגיטימי לדבר ולדון על זה גם בזמן אמת. עכשיו, אחרי המה-לא, מה כן? אודי

הי אודי לא מאמינה ששמתי את המילה הזו בכותרת, מניחה שחונכתי שקנאה צריך להסתיר ואף שיבחו אותי שלא הראיתי סימנים של קנאה בחברות שהיה להן הכל ולי לא... עכשיו היא ממלאת אותי, אני מרגישה שהקנאה מכרסמת, כמו סרטן. בשילוב עם התיעוב העצמי ותחושת הערך הנמוכה ומה שהוא מכנה "עיוותים קוגניטיביים" אבל אני מכנה "המציאות שלי", זה בלתי נסבל. מושא הקנאה הוא מטופלת שלו או מטופלות. אולי בעיקר מפני שראיתי אחת יוצאת לפני, הכרתי אותה מפני שהיא מדברת על הפגיעות, פעילה בנושא, לא נחבאת ולא מסתירה. יש לה אומץ. היא הולכת בשמלת כתפיות קייצית חשופה ואני מסתירה את הגוף שלי. היא חושפת מה שעברה ואני מסתירה. הוא ודאי מעריך את האומץ שלה לעומת הפחדנות, הביישנות וההמנעות שלי. אני בטוחה שהוא מחבק אותה והיא לא צריכה לבקש, או קורא לה יקרה מבחי שתצטרך ללמד אותו שלפעמים יש רכות כזו שמתאימה. קשה לי להכיל את התחושות האלה עד כדי כך שאני חושבת שמוטב שאפסיק את הקשר איתו כי זה תמיד יעמוד מעל, כמו ענן שחור, עד כדי כך שאני רוצה לפגוע בעצמי כדי לעמעם ולו במעט את התחושה הקשה שאני כל כך שולית ובינונית ומטה. שירה

הי שירה, יש מקום לקנאה, וטוב שאת נותנת לה כאן שם, צורה ומרחב. אני מקווה שתצליחי להביאה גם למפגש. אין אנושי מזה. אודי

שירה אהובה... לא פשוט ,קנאה וכל כך מבינה אותך מול אותן נשים שמרשות לעצמן להחשף לצאת עם הכל ללא בושה... יש לזה מחירים . שמתי לב שאותן נשים שנחשפות ככה בגלוי הופכות את הפגיעה למנוף בחייהן ...כלומר את מחיר החשיפה הם הופכות לתפקיד /מקצוע/התמחות ... ככה שלצד הקנאה בהן יש גם רגשות אחרים של איזה מחיר כבד הן משלמות ...וכן זה עניין של בחירה . אישית אני נחשפת אבל לא כמו שהייתי רוצה ...ולמדתי לראות את מה שיש לי בהשוואה ...כלומר אילו דברים אני לא מוכנה להפסיד בשביל החשיפה. וכל הנאום הזה למה ...אספר לך שאני מאוד יוזמת תהליכי שינוי אבל מאחורי הקלעים .. דוחפת נשים שנחשפו לעשות דברים ..עוזרת מאחורי הקלעים ... עזרה אחת כזו יצרה שיתוף פעולה עם המטפלת שלי ..כן , קשה לא פשוט מורכב ....אבל מדובר ועוד איך מדובר עם כל הרגשות שזה מעלה ....מעבר לקנאה ,חרדת נטישה תוקפנות עצב הרגשת פיספוס הרגשבה של קטועת רגל .... חלקיות . המון רגשות ....דברי אותם בטיפול כמו שאמרתי כאן בעבר קנאה זה לא דבר רע זה אנושי טבעי ותלוי מה עושים איתו . .כשמדברים אותו לפעמים מוצאים דרכים נוספות .... חיבוק

אמרתי יפה והתכוונתי. הי שירה, האם את מוצאת קשר בין העיתוי בו העזת לרשום על רגשות הקנאה שלך, לבין תכנים שהתפרסמו ממש כאן ביום חמישי? לי ממש נראה שיש קשר. רשמתי לפני זמן לא רב כאן שלפני כמה וכמה שנים טובות העליתי לכאן מחשבות שנושאן קנאה... כנראה שלא היה להן הכל, לילדות ההן. אבל ככה עובדת הקנאה. מתמקדת בנקודה מסוימת ומבודדת אותה. אשתף - גם בי עולות תחושות קנאה חזקות, לענייננו, בהקשר שהזכרת, בעיקר מול מי שנחווית בעיניי כעושה שואו אוף, מול הדרך השקטה. מוחצנות מול מופנמות. קצת אולי כמו שכאן התחושה שלי היא ש'אודי' מעדיף את האכלניות הטובות, המטופלות שמראות שעושות עבודה טובה, ופחות את שכמותי (וכנראה גם כפי שאת חווה את עצמך), האכלניות הגרועות. המאתגרות. המאוכזבות. המביסות. שלכאורה אין צ'אנס מולן. אבל רגע, פה, באינטרנט, בחיים הכפולים שלנו (?), אנחנו איכשהו כן מראות לא מסתירות, כך שהמישהי הזאת היא גם אולי חלק מאיתנו? אולי... את יודעת, ייתכן שגם בדרך ההפגנתית - בין אם להראות בגדול, אבל גם בלהתכווץ לכדי סוג של אי קיום (שזה, בעיניי, די היינו הך) יש בכדי או להרתיע או אפילו לעוור. תתפלאי, אבל אני חושבת שרוב הבנות כאן, הן, לפחות בשלב עיקרי של הטיפול שלהן, המטופלות הכי. הכי ב וואו לא יודעת אלו מילים לבחור. אבל הכי. במחשבותיי - את ממש בינהן מול המטפל שלך. זוכרת שדיברנו על תחרות? אולי על הצטיינות? בחיי, שירה, מצאת לך מישהי בינונית שולית ומטה. את?!?! לא סותר את זאת שאני מבינה מאד, כאמור, את ההרגשה שלך. שמעי, מוצאת את הניסוחים שלנו, חברות הקבוצה, על עצמנו קצת קומיים טראגיים. את, שירה עם מילותייך, במבי עם ביטויים אומללים כרפת-שכל (אוי במבי במבי), גם לי יש ת'ביטויים האלה שלי. תוכלי להבין למה התכוונתי? ולא יודעת, איכשהו נראה לי, כן, שיש איזה הומור בלעג העצמי שלנו כלפינו, והוא גם מחזיק אותנו. אולי אנחנו כאלה צפויות בנקודה הזאת. שירה, כתבת באחת התגובות אליי, שהתיעוב קשור לכולך. אנסח זאת באופן מעט שונה. להבנתי. לא כולך, כי אם חלקים בך שדוחקים את השאר ומצמצמים אותם עד כדי בלתי נראים בלתי מורגשים. לא ייתכן כולך. אין מושלם. לא לטוב (אידאליזציה) ולא לרע (דמוניזציה). מדוע דוחקים? קנאה (ראי למעלה) כבר אמרנו? הפירושים המוזרים שאני מוצאת, נו, הם מוזרים ולא כולם מתחברים אליהם באופן חיובי. סוריקטה מסתובבת עם כתפיות. שנים של גלי חום, כמה כל שעה, וכל אחד זו קריסה, עושים את זה. העובדה ה'קטנה' הזאת ופרמטרים נוספים, אגב, לא הספיק לרופא כדי לתת אישור לטיפול הורמונלי. אז ככה סוריקטה, עם לבוש 'קל', לחלקה, אבל לא בטוח לוק הכי נשי, ויש לה את ההגנה שהיא כבר לא צעירה והמחשבה שהיא בטח לא סקסית. אבל כל מה שלמטה בגוף - לא נחשף לקהל הרחב כבר מגיל עשרה המוקדם. (מי שניצל, כן ראה. הניצול נמשך עד גיל מאד מאוחר. כמעט ארבעים. דוחה). אם כך, התיעוב הוא בעיקר של האזורים האלה. עדיין יודעת לומר שכן, החלקים האלה אצלי מאד לא יפים, וכן, רואים את כל הסימנים של ההשמדה העצמית - מתיחה, דליות, צלוליט, שריטות וסימנים כחולים, שומות והעור המקומט של הגיל, ושלא נדבר על השיניים. בנוסף למבנה הלא משו. אבל לעזאזל זה מה יש. קצת יותר לכיוון של נקבל את נו-לא-הכי-יפה-הזה ולא נעריץ ונהלל אותו (מקביל לתיעוב). לפחות היום אלו לא שלוש שכבות של לבוש לפחות בכל עונה, והפנים והעיניים לא מוסתרות. אולי משום שבפנים גדל קצת עור. בחלק מהזמן. אשמיע את הקול של - לא לוותר. להמשיך את הקשר. הקנאה, כפי שאני מצליחה לתפוס, יכולה להיות פיק בטיפול. שנאמר - אוף. סוריקטה

תודה אביב יקרה, על השיתוף וההבנה... לפעמים אני חושבת שקל יותר להחצין מאדר להסתיר, אפשר למנף את זה לסוג של הצלחה.... ??? וזה מכעיס אותי, כאילו עושים שימוש ציני בדבר הנורא הזה. לא יודעת. אני מדברת על זה בטיפול. הוא לא ממש מבין, לעתים אפילו נדמה שהוא כועס מול עוצמות הקנאה / כעס שלי. שלך שירה

וואו סוריקטה... איך ידעת לתת מילים לכל זה! איך דייקת כל כך... אוף כל כך קשה לי לקבל את עצמי גם עם פגעי הגיל, לחשוב שתמיד ראיתי את השמנה במראה גם כשהייתי במשקל נמוך מאוד, שאף פעם לא הרגשתי ילדה יפה או נערה יפה או אשה יפה ועכשיו מרגישה שעוד רגע זקנה. שונאת את המראה הזה, את סימני הגיל. וכל הימים שאני מתהלכת כעורה ונלעגת וכל יציאה מהבית מוקפדת ככל שתהיה מעוררת חרדות שהנה אני נראית כל כך מגוכחת. והתיעוב שעולה גם במילותייך שלך. מתי אספיק אם כל כך הרבה הפסדתי וממשיכה להפסיד כל יום שעובר ולא עוזרות כל המילים שאני אומרת לעצמי וכל הדירבונים שאני מדרבנת את עצמי, ממילא הקולות מתבגרים וההרס וההשחתה של הגוף ממשיכים, כאילו זו האמירה שהיא הכי אני וזה הכי שלי, גם אם זה לא נורמלי. ואף אחד לא יודע ולא רואה, חוץ ממנו שיודע ולא רואה, אולי רק כמה פעמים ששלחתי לו תמונות מדממות. וגם לי נדמה שכולן מקבלות טיפול טוב יותר, אינטנסיבי יותר, ואני לא יכולה להרשות לעצמי יותר מפעם בשבוע. אוף. וכן, שכולן אכלניות טובות כפי שהיטבת לתאר ואני אכלנית גרועה במיוחד שהודפת ולא מצליחה להפנים פירורים. מרגישה שכאן כל כך התפשטתי ונחשפתי לפעמים עד בושה. לפעמים אני מנסה לחשוב אם הייתי יכולה לשבת איתכן ממש בקבוצה. תודה על המילים האלה ועל ההבנה העמוקה שלי ואותי. שלך שירה

יום רביעי, בחירתי לקרוא לכתוב פה וגם לשלוח, כעת, כפי שאני תופסת אותה, היא לא רציונאלית. כל-כך קשה לי כאן, עד שמצאתי את עצמי הולכת ברחוב ופתאום בלי שום בקרה יוצאות ממני זעקות שבר. כנשחטת. מול כלום. שקט בחוץ, אבל בעולם המקביל... ראשית, שירה - ארשום מחשבות קשורות לתכנים המיוסרים שהבאת לכאן בהמשך. טוב? מניחה שהצלחת להבין שגם סוריקטה באה מעולם הנפש האנורקטית. וכל הבלה בלה של האומניפוטנטיות וכו’ וכו’. וגם מהעולם של מגוון ההפרעות הדיסוציאטיביות. בראשית הדרך, עם כמעט אפס תפקוד בכל תחומי החיים. אודי, בהמשך לתגובתך לשירה. אין אני יודעת איך שירה כעת. מניחה שמאד לא בטוב ומאד מדאיג. באמת ממש רוצה להשאיר לך, שירה מקום מלא שיח מול אודי, ולא לקלקל. ובכל זאת, כותבת כמה מילים בהקשר שבי. בנפרד. הן שלי ובמחשבה על. אודי, מהמוכר לי בי, בפרקי הזמן בהם אני שוהה בכעסיי – ייתכן שאהדוף תגובת ‘זה בסדר לכעוס, לתת מקום לכעס וכד’’. אולי, כי, מילה פשוטה מידי ‘כעס’. אנחנו במימדים אחרים של רגשות. אולי כי משהו באופן הזה של הכעס הוא קיצוני, חריג, מאד אלים ומשובש ולא בסדר, לפחות כפי שאנו מרגישים. הצעת להיזכר ברגעים הטובים. ובכן, מבחינתי - ייתכן שלא אוכל כלל למצוא ולהיזכר בהם. גם אם יהיו מול עיניי. הם יהיו מנותקים להם אי שם. הגשר לא עובד. הוא לא עובד. ברגעים כאלה, תפיסתי היא, שאמירה בסגנון יכולה להתאים אם היא באה נגיד מכיוון אמא טובה דיה, ובסמוך לאירוע נקודתי מסיום. בהיות קטנים, כשהסביבה כולה סך הכל רכה למדי. כשאחריה, במצב הבריא והתקין בדרך כלל, בא ה ‘אפשר לבחור אם להמשיך לכעוס או לעצור את זה’. אבל ישנן נקודות מסוימות, בהן ההרגשה היא שאמא באה מאוחר מידי. בגדול מאוחר מידי. אחרי שהכעס תפס מימדים של זעם כמעט חסר גבולות. ואין ספיגה חיובית בכלל. להיפך. כמו שתינוק יחוש מאוים ויזדהה בה בעת ויתקיף שד שאינו מניב. יעיף את המוצץ ויצרח. יכנס למעגל של פגיעה עצמית וירעיב את עצמו. אנחנו ניוותר חסרי אונים. עוד לא הצלחתי למצוא דרך לנתב אותו את הכעס מהסוג הזה. לא כל שכן בהיותי גם על הספקטרום האוטיסטי. ואולי לא כל כך אפשר, אבל כן אפשר להקטין סיכוי ליפול בו. בעתיד. יודעים מה - הייתי נותנת מקום גם לחוסר האונים. של שני הצדדים. ובכל זאת איכשהו מקווים לשים לזה סוף. ואין כוונתי למוות. מותר עוד מחשבות עלייך, שירה? המילים הן מעולמי, ושילבתי בו את דמותך, אך אולי תוכלי למצוא בהן התאמה עבורך. הייתי מכניסה פה עוד מישהו. עבורך, שירה. בנישה של הנכות הזו. הגם אם זמנית. בשלב ראשון בדמיון. לעתים אני מכנה את הדמות החיצונית המדומינת הזאת - חונך. מישהו שיכעס בשביל. שיחמול למען. עניין עדין וסופר מדויק. אולי. המישהו הזה, שאולי אינו המטפל ואינו המטופל, אמור איכשהו להצליח להיכנס דרך חרך צר מאד, שאחרת, אף הוא יחווה כפורץ כל גבול ואנחנו שוב בתוך שחזור בעל מימדים גרנדיוזיים. ובכל זאת, בעיניי, משהו מזה צריך לקבל איזו מציאות. מישהו שיחבק ברמת ההולדינג. אולי. מישהו שירים טלפון למטפל ויאמר – תראה, שירה במצב מזוויע, איך אתה משאיר אותה ככה. אפילו יישמע קצת מאשים, אך דואג. אולי לך, שירה, יש גם משאלה גלויה או סמויה שאתה, אודי / מי ממכריך / מישהו מאיתנו, מהמערכת, יפרוץ את המעגל ויצור קשר עם המטפל שלך? אני לא יודעת. להכיר משאלות זה בסדר, לא? אולי גם ישנה משאלה שהמטפל יגיע עד אליך. אז אני מדמיינת מישהו שייקח אותך, שירה, ברכב עד לנקודה, כמו אמבולנס שמסיע גופה בגסיסה, עד לקליניקה של המטפל וייתן לך יד כמעט עד הדלת. המישהו הזה – זה יהיה תפקידו לרגע בחיים של שירה. הוא לא ימשיך קשר הדוק. הוא יבוא, יגשר ויעזוב אחר כך את המערכת ולא יתערב בזמן הקרוב. המישהו הזה יוביל אותך, כי הוא שומע את התקווה. את הכמיהה. כי הוא שומע כמה את, שירה, מתגעגעת, וצריכה, כי הוא מרגיש עד כמה שירה כן רוצה להיפגש עם המטפל, כמה היא מאד מאד מתכוננת אליה וזקוקה לו. להתמוטט אצלו. להחטיף לו מכות הגונות ולמצוא אותו מחבק (במילים...). אם זה לתת לכעס מקום – אז זה. להרשות לעצמך לגלות שהוא התגעגע. גם אלייך. וגם - שתוכלי להרגיש בלעדית בתוך הפגישה עצמה. אולי. אולי תדעי זאת אחר כך. עשוי להיות סצנריו כזה. עשוי להיות. איכשהו צריך לעזור לו להיות. צריך אולי גם לנסות לבדוק באומץ מה באמת יקרה, למרות החרדות העצומות. הרעיון שלי אינו תלוש. היו אצלי מקרים ספורים של התערבויות מציאותיות. מתוך מצבים רבים רבים. בלי להגזים - היו אלפי נקודות כאלה. בחלק ניכר מהם, סוג של פיצלתי את עצמי לשני מישו- ים - אחד שלקח את השני, מתוך אמונה קלושה של צד אחד, שהמטפל הוא טוב בסך הכל. ולא, לא האמא שגררה את הילדה החולה שלה לטיפול כי הילדה דפוקה. מישהו שהוא פרו הצלת הילדה. בכל מקרה, בתכל’ס גוף אחד וראש אחד. אתם יודעים מה – אולי בשונה מאחרים פה – אזניי, מכל המילים, שומעות הכי חזק את הדברים האלו בשירה. התקווה. שששש בשקט. בחלש. לא אמרתי. אפחד לא שמע. תקווה. אמרתי לא פעם שהייאוש יודע לתפוס נפח דווקא כשהתקווה מאד גדולה. תופס נפח ומאפיל עליה. הם באים בצמדים. מה שאני מכירה מעצמי הוא שהרעב יכול להית עצום, אבל אולי אסור ממש להאכיל. לפחות לא בגלוי. מותר, אולי, רק אינפוזיה לווריד, אולי בשילוב עם הנשמה, בחוסר הכרה (מקביל לדיסוציאטיביות לצורך העניין) וגם במינונים מדודים מאד. עד שאפשר לקחת ביס ראשון. ללעוס (אאוצ’). לבלוע (עוד יותר אאוצ’) לקוות שהנפש תיתן הסכמה לקיבה לעכל ולהוביל את המזון להמשך הדרך. היא לא תמיד נותנת אישור. היא לא תמיד נותנת. אולי בשביל שכן תיתן אישור אנחנו צריכים לאכול חבויים או בלי שאף אחד יידע, או כאילו בלי לעשות עניין מזה. לא, אנחנו לא תלויים. (אנחנו כן, ובאופן מיוחד, אבל אולי צריכים לשחק אותה שלא). כל-כך מתסכל. ואני, אולי גם מילותיי הרבות הגזימו. שירה, מושיטה לך יד ומילים ולב. מנסה. אביב, כתבי חופשי כרצונך. אם אמשיך להציץ פה, אצטרך לסמוך על אודי. שתינו, כך אני מבינה, עברנו מול כאן שחזורים אימתניים. את הרגשת נצרבת באש לוהטת ומכלה. מניחה, שהיה שם סוהר רשע שחיסל לך ת’חופש (אפרופו הניסוי שתיארת בסרטון המקושר לאתר שלך, אודי). גם אני מצאתי את עצמי בהקשר חודשים ארוכים הולכת ברחוב ומתוך השקט נפלטות ממני זעקות שבר מאמצע שומקום. ראי - היות שאת, בעיניי, דמות מאד מאד מובילה וסוחפת פה, כנראה הכי, פשוט כי ככה זה ברגש נטו, והיות שנמצאת גם במקביל בטיפול ארוך ובאינטרנט - כמו רובנו - ייתכן ובחרתי גם אני להפנות אחריות מסוימת לכיוונך. אולי דמויות מובילות מגדילות את הסיכויים לאכול אותה בעוצמות שמרגישות פחות הוגנות. לחטוף אותה בשביל כולם. למרות שחלק מהדברים לא מיוחסים אליהן בכלל. אולי. מן הסתם, לכל אחד אחריות, ובפרט גם לי. בלי להתווכח, ובסדר גם להישאר חלוקות או שונות (מומלץ, בעיניי, אפילו) - משאירה לכולנו לחשוב, ולא פעם אחת, אלא באופן תהליכי, האם הסדר המתאים עבורנו, עבור כל אחד באופן אישי, הוא להביא חומר גלם ראשית לכאן ואחר כך לטיפול (בהנחה שנמצאים כאן אנשים בטיפול), קרי לזעוק *את זה* פה בשלב ראשון. או, ההיפך (עם החרדות העצומות שמתלוות לכך) להביא גלם לשיחות, ואז לדבר כאן *על זה*. או, לפחות, לחשוב מול עצמנו על מינוני ואופן השימוש. האם דרך קבע? האם מעת לעת? האם בכל שלבי הטיפול, האם מתישהו זה ישכך, ייפסק? העד הזמני יכול להיות דף נייר ממשי ועט ממשי ואולי גם מקום מחבוא ממשי. אם כי, בסבירות מסוימת ייתכן שלא העד בלבד הוא הוא הדבר. אמרתי את שאמרתי, אך מניחה שאם כבר נעולים על הקיים, האפשרי והכללים המוכרים - כך יישאר. מבינה את ההרגשה שמה שיוצא הוא טיפטיפונת. לדעתי, איכשהו כולנו חוששות שאם יבוא הצונמי הגדול – לא יהיה שום מיכל עבורו. בפרט בטיפול. גם שמתי לב שהניסוח שלי הוא ‘או’ ולא ‘גם וגם’. אולי זה בגלל שאני, אדם חלש שאינו מטפל נפשי, יכולה להתבלבל מספירלות. כאן נכנס הבלבול שלי בין אמת ושקר. מניחה שגם לקונפליקט בין הרגש להיגיון יש תרומה. אביב, עזבי שנייה אותי. אני לא פונקציה. אולי שכל אחד יישאל את עצמו איזו מהאפשרויות נותנת לו מול עצמו (לה מול עצמה) יותר מקום וכבוד לכאב האישי שלה. וגם כמה ממנו. כל אחת כפי שהיא מרגישה ברגע נתון. באיזה מהמקרים יש סיכוי שיאזינו לנו יותר? האם אנחנו מחפשים אוזן? האם אנחנו מחפשים שותפים לחוייה? האם אנחנו בכלל רוצים שישמעו, אך יחרישו, עד שנרשה אחרת? או שלל אפשרות מגוונות. כמה מזה וכמה מזה? איך הקריאה שלנו תתקבל ברצינות ולא ‘זאב זאב’? אבל בשורה התחתונה – הגם שניתן לעצמנו שלל רציונל שמסביר את פעולותינו - אניח שההיגיון פחות יעבוד כאן. אם קיים דחף עצום לצעוק אז נצעק. ואם מישהו מרגיש זקוק לזה שנים רבות. אז שנים רבות. או כל החיים. מניחה שגם כמה וכמה מהפיכות בעולם עבדו ככה. אז מי אני שאומר. אני, למשל, לא מפסיקה להרגיש, שיש בי, בדרכי הסבוכה, חלק שמבטל אותו, את הכאב שלי, אדיש אליו וכנראה שמשהו מזה עובר באופן לא מודע ובפועל יוצא שהוא חסר חשיבות. גם כאן. ייתכן שיש צד שסוגד לו? אין לי מושג. באשר לטריגר - כנראה שאצא חריגה בדעותיי - הייתי בוחרת להשמיט את המילה ‘טריגר’ בסמיכות להודעות ספציפיות, כי לעולם אין הכותב יודע אם היא כזאת או לא, ואינו יכול לקבוע. מצאתי, לפחות מול עצמי, שאין שום קשר בין הופעת האזכור בכותרת ההודעה, או אי-הופעתה, לתגובתי הפנימית כלפיהן. יש כאן הודעות שלא קראתי, פשוט לא יכולתי, כי עם תחילת הקריאה ראיתי שאיני מסוגלת לשאת.ולפעמים פשוט לא הצצתי. גם אלו פרמטרים. ישנן הודעות שנכתבו כביכול בתמימות בכלל לא קשורות אליי או עליי אישית בשום צורה, ויש בהן משהו שלוקח אותי למקומות מאד אפלים. אדרבא, השימוש במילה ‘טריגר’ עוד עשוי להוביל אותנו לחפש היכן הוא מסתתר. אז מבחינה זאת, איני מתחברת כל-כך לכלל ה’טריגר’, שמאפיין שנים ארוכות פורומי תמיכה של מתמודדות. מחפשת, עבורי, משהו שיבחין באופן מובהק בין הווי הפורום הזה, לאחרים. אבל גם יותר מזה. המאבק על היות אינדיבידואל. אינטרנט ואנונימי, לך תהיה אינדיבידואל... ובהמשך לעניין הקונפליקטים – אודי וכולם - במהלך החופש התבוננתי, ברפרוף אמנם, בסרטונים שלך, אודי: אכלנים גרועים ואכלנים טובים, האינטרנט בהקשר להמון ולהיפנוזה ועוד. קראתי במקביל מעט חומר על תהליכים בקבוצות (במבי, חושבת עליך). מציאותיות, אמנם. חוששני שעדיין, בעיניי, האינטרנט (בכללו גם פייסבוק וגם ווצאפ בהם השמות והפנים מובהקים וחלקם מוכרים מוכרים) קצת יכול לתעתע בהקשר של אני וזולת. בייחוד כשמצרפים רגשונים. ובייחוד את שכמותי, שהקטע הזה בין כה וכה תלוי על בלימה. אם כך, הקונפליקטים שאני חשה בהם ורשמתי אותם לעצמי במהלך החופשה פה - רגש VS היגיון המון VS אינדיבידואל איפוק VS אימפולסיביות, או, מופנמות מול מוחצנות והערבובים שלהם. בינתיים אלו. ענייני זמנים אצלי בטיפול – בניית אמון חלקית – שבע שנים נראה לי. לינק ראשון, קרי, ההרגשה שהיה חיבור במוח שהחזיק לשביב שנייה, ושבכלל משהו נכנס פנימה, לא זוכרת כמה זמן, אבל כן זוכרת שכבר ירדו לי מהכיס הרבה עשרות אלפי שקלים בשביל השביב הזה. ואני חשבתי לתומי שאחרי 20K אני יוצאת מסודרת – לומדת, מקימה משפחה, עובדת... ובכלל ידעתי שזה מה שעבר לי בראש בראשית הדרך, רק אחרי כמה וכמה שנות טיפול. זה לא שהמטפל קיים לי בפגישה ואחר כך אני מאבדת אותו – בהרבה פגישות אני פיזית שם והוא פיזית שם והוא ‘לא קיים’ גם ברגעים האלה. קרי, אני לא מצליחה להחזיק ייצוג כלשהו שלו גם כשהוא ממש ליד. וגם כשאני מתבוננת בו, הדמות שלו מעוותת. זאת רמת החרדות הגבוהה. מנגנון הדיסוציאציה – כן, מבאס שאחרי תקופה של טיפול הוא מרגיש לעתים עובד חלקית בשונה מפעם שהוא היה הכל. לומר אם זה טוב או רע, להחלטתכם. בכל אופן, גם עם מנגנון כזה המציאות באיזה שלב באה עם המכה החודרנית שלה. אז, אולי, עדיף קצת להתיר אותו. נזכרת שוב ושוב כמה אני פוחדת מאד מאנשים. כמה חזרתי לבחור בבדידות. בעולם בעלי החיים. קניתי בובה רכה השבוע. היא נחבאת בארון ומידי פעם ניגשת אליה ומתקרבת. אין לי שארי בשר ולא דור המשך. הזמן עשה את שלו ולא יוכל להיות. זה אולי לא הישרדותי. היום היה לי זמן לכתוב. מי יודע מתי יהיה שוב בשנה הקרובה. כבר בכלל לא יכולה לקרוא או מחוברת למילים שרשמתי למעלה. נכון לא הבנתם? גם אני לא. וגם כרגע נראה לי שלא אהיה מסוגלת לעכל המשכים של אחרים וכבר ננעצת החרב בסיבוב. וכנראה שגם לאורך יש אפקט של מחיקה משל עצמו. סוריקטה

המומה המון נכון חוץ מהשאר שלא הבנתי אבל לא נורא גם כך אני לא תמיד מבינה הכל תודה יםה שלי

קשה לקרוא הכל ברצף..אז קראתי בחלקים. ומתחשק לי לשבת לצידך אפשר?? ולספר לך שגם אני קניתי בובה שעוד לא חיבקתי למרות הרצון העז. מה זה אומר? אין למ מושג כרגע. מחבקת אותך בשקט רק אם מתאים..אם לא אז לא.

סוריקטה יקרה שלי, כמעט שאין לי מילים או נשימה או אוויר ואיך אני מרגישה ששתינו התערבבנו והראש מסתובב ואני שבה וקוראת ואת עומדת מולי בכאב שלך-שלי עד שאיני יכולה לשאת את המחשבות על כמה קשה לך ואיך הכל צועק בתוך פסקאות כל כך בהירות וכתובות כמו מסה או פרק בספר (סוריקטה תכתבי... תכתבי). אולי אני ממהרת לכתוב מבלי שהבנתי הכל, אבל אני רוצה שתדעי שקראתי ואני מלאת תודה על המילים שלך. זה לא כעס, זה זעם מכלה ואלים וכן, לתת לגיטימציה לכיס יכול להיות מכעיס וממעיט בתחושה עצמה. זו לא תחושה, זו החיה שנשחטת, משהו גולמי, ראשוני, מכלה כמו סרטן. וניסיתי לשים לזה סוף אפילו במוות אבל נכשלתי. וגם אם אגיע אליו לא אתמוטט כי בחוץ הכל שקט, לבוש מוקפד ומחרוזת פנינים במקום סחבות ודם וחתיכות בשר ומתחת לבגדים עור פצוע. לא רואים ולא שומעים. הכל רעב גם אם אוכל בסתר . כמו עונש. כן, אם מישהו היה לוקח אותי, אם מישהו היה לי גשר כדי שאדע שזו אני, שזה נכון ואמיתי. אם מישהו היה מאמין שלבד אי אפשר שזה לא תלוי רק בי שאני מבקשת הצלה. שאין לי כח. סוריקטה, למה כל כך קשה לך כאן? תודה שראית אותי שירה

הי שירה, מכירה את זה שלא רואים ולא נראים מתמוטטים מבחוץ. כביכול נראים שלמים ומטופחים. אבל את יודעת, מטפלים יכולים להיות רגישים ובמיוחד לרגע הכניסה שלך לחדר. במיוחד אחרי אסון כמו חופש כזה שהיה אצלכם. הרגע הקטן-עצום בו את עוברת מהחוץ למרחב הביניים. מבחינים במשהו בתנועות הגוף, הידיים, הצעדים, מנח הראש, זווית העיניים. האימה והזעם בעיניים המוסוות. ברוח שאת סוחפת איתך. רואים ו/או מרגישים את זה. מי שיש לו רגישויות גבוהות כאלה, כנראה כן יכול לראות. שירה, אין מישהו שיודע שאת בטיפול ויש לו מושג על מצבך? ההורה הנוסף, אולי? יש לכם ילדים משותפים. אצלי יש (אולי זה קור העכביש שלי). כי אני אדם כל כך בודד ולא עצמאי. המידע הזה של היותי בטיפול וגם פרטי המטפל היה אצל המעטים שהכירו אותי. איתך, סוריקטה

ושוב מילים שלי (באסה), אבל אמתין לתגובה של אודי, באם ייבחר. ייתכן שבשורה תחתונה דיברתי, בין השאר, על דיפרנציאציה של העצמי. מוצאת קשר בין הרשום לעיל לויתור על העולם המקביל (כאן) מול המציאות. לא בטוחה. איכשהו אני חושבת שאולי גם יש לבחון איש ואיש, אישה ואישה, את רמת ההישענות על האינטרנט לצד ההישענות במציאות. סוריקטה (בראש חתמתי את שמי האמיתי וגם זה אומר את דברו)

תודה מיכל, מבינה לחלוטין את הקושי להבין עיסה וגוש עצום של מילים. מבינה את הרתיעה שזה יוצר. בכל זה, לו הייתה זו מציאות, אפשר היה להביט לי בעיניים ולראות ולגלות. משהו יפה, כנראה, דווקא. פריזמה אחרת. הבובה - יש לה צורה מאד מיוחדת והמטפל שלי פירשן אותה וזה אוף. ובכל זאת, אחת רכה ומתוקה וצבעונית. תודה, 'סוריקטה'

תודה על ההקשבה. חטולית יקרה. שלך, סוריקטה

סוריקטה יקרה. אולי לא הבנתי נכון..אבל למה את חושבת שהאורך הוא גרוע?? למה לרדת על עצמך כל הזמן??? וכן בטח שרואים משהו יפה. לא מבינה..אני בעייתית בלקרוא בבת אחת!! לא את. הכתיבה שלך ברמה גבוהה, ואני עם בעיית קשב וריכוז אז לי זה קשה ולכן קראתי בחלקים זה הכל. הבובה- זה דבר רך ונפלא וטוב שיש לך. אני קניתי אותה רק ממש לא מזמן, רכה וצבעונית גם שלי😁הדבר היחיד שהעזתי לקנות היה כלבלב, דובי ועד שהצלחתי להגיע לדבר האמיתי לקח זמן!! ואספר לך שאצלה השארתי את הדובי הראשון שהבאתי לטיפול והוא נשאר,שם על הספה...הוא היה עזוב, ילדיי לא רצו אותו. קצת מרופט ולא שחקו איתו מעולם והעדיפו דובונים אחרים..אז הבאתי אותו אליה.. משהו סמלי שכזה וכעת תוהה אם לקחת אותו או להשאירו שם...אולי ישאר שם.

הי מיכל, יש בי כל מיני מחשבות על האורך המוגזם, בעיניי. חלקן, מניחה, קשורות לעולמי. אולי, אם תרצי, ספרי פה בהמשך אלו מחשבות יש לך בקשר להשארת או לקיחת הדובי הוותיק, שחווה פיסה נאה של היסטוריה משותפת מחדר הטיפול? סופשבוע נעים, סוריקטה

הי סוריקטה, הי לכולן, הדברים שכתבת, והתגובות להן, כל כך חזקות ומשמעותיות, שרק אניח כאן את היותי קורא ונוכח, מבלי להוסיף תוכן. (זה המקביל ביורת לקשר עין, למבט, כך נראה לי). אודי

בן שלי נולד מהורות משותפת עם הסכם בן 3 אבא של בן שלי הוא נמנע לא מתקשר עם חברים או משפחה הוא וסבתא אותו דבר בקשר עם עצמם. איך לדאוג שבן שלי לא ילמד ככה התנהגות ? רוצה שבן שלי יהיה חברים חוגים

הי טטיאנה, זה שאביו מופנם ופחות חברותי, לא בהכרח ישליך עליו. אם את חברותית בעצמך כלומר מספקת מודל כזה, ואת מעודדת אותו להיות כזה (מפגשים עם חברים, חוגים וכיוב'), אין שום סיבה שלא יפתח כישורים חברתיים. שימי לב עם זאת, יש הבדל בין מופנמות להתבודדות. בנך לא חייב להיות מוחצן ו"מלך הגן והכיתה". מספיק שיש לו כמה חברים שהוא שמח לשחק איתם, אין סיבה או צורך לדרוש או לשאוף ליותר מזה, בוודאי לא בשלב זה בחייו. חשוב לתת לו להיות מי שהוא, והאופן שיהיה בחברה, קשור גם למזג, לשלבים התפתחותיים ואינדיבידואליים, וגם לאישיות - מופנמות או מוחצנות -וזיכרי כי מופנמות אינה שוות ערך להתבודדות חברתית. כל טוב, ירדן פרידון ברשף פסיכולוגיה קלינית וייעוץ ילדים מתבגרים ומבוגרים 0523873044