תוצאות חיפוש עבור הפרעה-דלוזיונלית

שלום, יש לי שני בנים שנוטלים ריטלין בתקופת הלימודים באופן קבוע. לאחרונה ראיתי פירסומים משכנעים על תוסף תזונה של "טבע", אשר נחקר לינית ונמצא יעיל בהפחתת התסמינים של ADHD. אשמח לדעת עמדתך בטיפול זה במקום ריטלין. תודה רבה, מרב

שלום, לומדת קורס באוניברסיטה על הפרעות אישיות, בעקבות סרט שראיתי מעניין אותי הבדל בין אילוזיה לדלוזיה ואיך כל הפרעה באה לביטוי, תודה רבה

היי שרון מה שלומך? היום הייתי אצל פסיכאטר פעם ראשונה . סיפרתי לו על הפחד מהתקף חרדה פחד מעילפון פחד מסכיזופרניה הוא אומר שזה לא אוסידי לדעתו זה לא אוסידי קלאסי יש לציין שכל פסיכאטר שראה אותי בעבר נתן אבחנה של אוסידי. הוא קרא לזה מחשבות שווא אמרתי לו זה לא מחשבות שוא מחשבות שוא זה שהם מאמינים למחשבות שלהם במאת האחוזים אני ההפך מפחדת הוא אומר שאני מפחדת מדברים לא הגיונים . בנוסף פגשתי שם מישהי שהייתה סובלת מחרדות וזה ידרדר לה למאניה דיפרסיה כולי פחדים מהבוקר לא יודעת מה לעשות.גם זה אמר לי מחשבות שוא של יחס כי סיפרתי לו שאני מפחדת ממה שיש לה. בקיצור הוא לא יודע מה האבחנה או מר יכול להיות משהו באישיות .

הרופא החליף לי את סרקוויל ל ארבליי . האם ארבלי 5 מג ולאחר שבוע ל 10 מג חוסמת מחשבות ?

אחי מטופל בלפונקס 3 כדורים ליום. טוען שלא ישן .מחשבת שווא האם לקיחת לפונקס וזיפרקסה יעיל ויכול לפתור את הבעיה? מה יש לעשות מבקשת עצה ועזרה.בגלל זה הוא חרד ואומר שהוא בסכנת חיים וימיו ספורים.תודה

שלום, ברצוני לשאול שאלה קריטית, אני לא שמעתי בחיי מעולם קולות ,הפסיכיאטרית חושבת שיש לי מחשבת שווא על הורי שהם מנסים לפגוע בי,וזה ספציפית רק על הורי עקב כך אבחנה לי סכיזופרניה, בנוסף טענה שיש לי דיבור לא מאורגן דבר שאינו נכון ,לכל שאלה אני משיבה תשובה לעניין ,ובנוסף קורה רק לעיתים שאני קופצת מנושא לנושא אבל זה קורה לכולם. האם זה הגיוני לאבחן אצלי סכיזופרניה עקב כך ? האם קיימים סוגי טיפוסים לסכיזופרניה? או שזה השתנה כבר ואני לא מעודכנת?, מה הקריטריונים לאבחנת סכיזופרניה? , בנוסף האם מקובל לתת אריפליי במינון עשרים מ"ג ?, 2. האם מקובל לשלב אריפליי עם טימוניל?אשמח לתשובה לשאלות שאינה מתחכמת מידי ומובנת גם לאדם שאינו בא מעולם הרפואה .תודה.

קשיש בן 88 בעל מחשבות שוא של חשדנות מטופל כשלוש שנים בסרוקואל 25 מ"ג ומירו 30 מ"ג שנוטל לפני השינה. עבר נטל ריספרדל אך הוחלף כי לא הגיב לו טוב.עצמאי ביום יום וצלול. בערך פעם בחודש יש תופעה של חזרת המחשבות בעצימות נמוכה ליום או יומיים ואז הוא מקבל תוספת של סרוקוואל או מירו באותו מינון עד שחולף. השאלה היא האם זו גישה נכונה ומה לעשות באירוע יותר ארוך?

שלום וברכה יש לי שאלה איך אני יודע אם המחשבה שאלוקים "שונא" אותי ושאני כרגע "נענש" על חטאים שעשיתי בעבר זה סוג של מחשבת שווא של אשמה או שזה משהו אמיתי ושזה יעבור מעצמו? הרי זה משהו שאין אפשרות באמת להוכיח, עניין דתי של אמונה ורוחניות.. פעם כשפניתי למיון בנוגע למחשבות דומות רשמו לי "חשיבה overvalued idea". בעברי אכן עשיתי חטאים לצערי (שכבתי עם אישה נשואה, פגעתי בהוריי מילולית, שכבתי עם בחורות לא יהודיות וכו'..), ועל הדברים הללו יש עונש מוות לפני התורה.. איך אני יודע אם המשברים הנפשיים הנוכחיים זה כתוצאה של עונש מאלוקים, או שזו בעיה נפשית וצריך תרופות? מה הטיפול ב-overvalued idea? ואיך בכלל אפשר לדעת אם צריך ללכת במקרה הזה לרב או לפסיכיאטר או לפסיכולוג? תודה

שלום וברכה יש לי שאלה איך אני יודע אם המחשבה שאלוקים "שונא" אותי ושאני כרגע "נענש" על חטאים שעשיתי בעבר זה סוג של מחשבת שווא של אשמה או שזה משהו אמיתי ושזה יעבור מעצמו? הרי זה משהו שאין אפשרות באמת להוכיח, עניין דתי של אמונה ורוחניות.. פעם כשפניתי למיון בנוגע למחשבות דומות רשמו לי "חשיבה overvalued idea". בעברי אכן עשיתי חטאים לצערי (שכבתי עם אישה נשואה, פגעתי בהוריי מילולית, שכבתי עם בחורות לא יהודיות וכו'..), ועל הדברים הללו יש עונש מוות לפני התורה.. איך אני יודע אם המשברים הנפשיים הנוכחיים זה כתוצאה של עונש מאלוקים, או שזו בעיה נפשית וצריך תרופות? מה הטיפול ב-overvalued idea? ואיך בכלל אפשר לדעת אם צריך ללכת במקרה הזה לרב או לפסיכיאטר או לפסיכולוג? תודה

שלום וברכה יש לי שאלה איך אני יודע אם המחשבה שאלוקים "שונא" אותי ושאני כרגע "נענש" על חטאים שעשיתי בעבר זה סוג של מחשבת שווא של אשמה או שזה משהו אמיתי ושזה יעבור מעצמו? הרי זה משהו שאין אפשרות באמת להוכיח, עניין דתי של אמונה ורוחניות.. פעם כשפניתי למיון בנוגע למחשבות דומות רשמו לי "חשיבה overvalued idea". בעברי אכן עשיתי חטאים לצערי (שכבתי עם אישה נשואה, פגעתי בהוריי מילולית, שכבתי עם בחורות לא יהודיות וכו'..), ועל הדברים הללו יש עונש מוות לפני התורה.. איך אני יודע אם המשברים הנפשיים הנוכחיים זה כתוצאה של עונש מאלוקים, או שזו בעיה נפשית וצריך תרופות? מה הטיפול ב-overvalued idea? ואיך בכלל אפשר לדעת אם צריך ללכת במקרה הזה לרב או לפסיכיאטר או לפסיכולוג? תודה

שלום וברכה יש לי שאלה איך אני יודע אם המחשבה שאלוקים "שונא" אותי ושאני כרגע "נענש" על חטאים שעשיתי בעבר זה סוג של מחשבת שווא של אשמה או שזה משהו אמיתי ושזה יעבור מעצמו? הרי זה משהו שאין אפשרות באמת להוכיח, עניין דתי של אמונה ורוחניות.. פעם כשפניתי למיון בנוגע למחשבות דומות רשמו לי "חשיבה overvalued idea". בעברי אכן עשיתי חטאים לצערי (שכבתי עם אישה נשואה, פגעתי בהוריי מילולית, שכבתי עם בחורות לא יהודיות וכו'..), ועל הדברים הללו יש עונש מוות לפני התורה.. איך אני יודע אם המשברים הנפשיים הנוכחיים זה כתוצאה של עונש מאלוקים, או שזו בעיה נפשית וצריך תרופות? מה הטיפול ב-overvalued idea? ואיך בכלל אפשר לדעת אם צריך ללכת במקרה הזה לרב או לפסיכיאטר או לפסיכולוג? תודה

שלום וברכה יש לי שאלה איך אני יודע אם המחשבה שאלוקים "שונא" אותי ושאני כרגע "נענש" על חטאים שעשיתי בעבר זה סוג של מחשבת שווא של אשמה או שזה משהו אמיתי ושזה יעבור מעצמו? הרי זה משהו שאין אפשרות באמת להוכיח, עניין דתי של אמונה ורוחניות.. פעם כשפניתי למיון בנוגע למחשבות דומות רשמו לי "חשיבה overvalued idea". בעברי אכן עשיתי חטאים לצערי (שכבתי עם אישה נשואה, פגעתי בהוריי מילולית, שכבתי עם בחורות לא יהודיות וכו'..), ועל הדברים הללו יש עונש מוות לפני התורה.. איך אני יודע אם המשברים הנפשיים הנוכחיים זה כתוצאה של עונש מאלוקים, או שזו בעיה נפשית וצריך תרופות? מה הטיפול ב-overvalued idea? ואיך בכלל אפשר לדעת אם צריך ללכת במקרה הזה לרב או לפסיכיאטר או לפסיכולוג? תודה

שלום וברכה יש לי שאלה איך אני יודע אם המחשבה שאלוקים "שונא" אותי ושאני כרגע "נענש" על חטאים שעשיתי בעבר זה סוג של מחשבת שווא של אשמה או שזה משהו אמיתי ושזה יעבור מעצמו? הרי זה משהו שאין אפשרות באמת להוכיח, עניין דתי של אמונה ורוחניות.. פעם כשפניתי למיון בנוגע למחשבות דומות רשמו לי "חשיבה overvalued idea". בעברי אכן עשיתי חטאים לצערי (שכבתי עם אישה נשואה, פגעתי בהוריי מילולית, שכבתי עם בחורות לא יהודיות וכו'..), ועל הדברים הללו יש עונש מוות לפני התורה.. איך אני יודע אם המשברים הנפשיים הנוכחיים זה כתוצאה של עונש מאלוקים, או שזו בעיה נפשית וצריך תרופות? מה הטיפול ב-overvalued idea? ואיך בכלל אפשר לדעת אם צריך ללכת במקרה הזה לרב או לפסיכיאטר או לפסיכולוג? תודה

שלום. בן זוגי סובל מהפרעה פסיכוטית -בקטגוריה הוגדר כהפרעות פסיכוטיות חריפה וחולפת. הוא אושפז לפני כמה שבועות במחלקה פסיכיאטרית לאחר מחשבות שווא בשיאן שתוכנן בעיקרו על רדיפתו. תגובותיו לאחר שקרה מקרה מסויים פשוט, היתה לזרוק חפצים מעבר לגדר בביתו, לנפץ שמשות של השכנים ועוד, המשטרה הגיעה ולאחר מכן נלקח למחלקה. במחלקה הגעתי איתו למצב שהוא מבין שיש לו בעיה ושהוא צריך טיפול, כתנאי ליציאתו בשל אי מסוכנות מיידית. כרגע הוא חוזר בו מכל מה שהוא אומר, באותו הזמן שהוא היה צריך להגיע למרפאה הוא פשוט נסע לחו"ל, בחוסר הבנה מוחלט למצבו, הוא שואף לעבוד שם ולהתקדם אך אין בזה שום קשר למציאות. משפחתו ואני יודעים שזה עניין של כמה ימים עד חזרתו ארצה. נצטרך לתפוס את המצב כשהוא חוזר. א. אנחנו צריכים לפגוש פסיכיאטר לשם קבלת התייעצות, רקע על המחלה ואיך ניתן לפעול מולו במצבו הנתון. ב.איך ניתן לפעול לשם אשפוז בכפייה ? המצב שלו ממש מדרדר והוא אינו מודע לסובב אותו ותוכן חשיבתו מוצף במחשבות שווא, רדיפה וגדולת. בברכה

אני עם הבת זוג שלי כבר כמעט שנתיים, אנחנו מקיימים יחסי מין כמעט כמה פעמיים בשבוע ללא אמצעי מניעה, אתמול בלילה קרה משהו מוזר משהו לא רגיל שבכל התקופה הזו לא קרה. אנחנו שוכבים ופתאום אני מרגיש שהיא רחב ממש בצורה לא רגילה, רציתי לדעת ממה זה. והאם יכול להיות שהיא היית עם גבר אחר (שהאיבר שלו יותר רחב וזה שינה את האיבר שלה) כמו שציינתי בהתחלה אנחנו לא משתמשים באמצעי מניעה ורק בגלל זה אני שואל אם יש עוד סיבות להתרחבות הקיצונית הזו כי מה שעבר לי בראש מאותו הרגע זה שהיא שכבה עם מישהו אחר.

כעס!!! בטיפול אמרתי 'אני רוצה להיות פסיכולוגית' הפסיכולוגית בעצמה לא עצרה לבחון איתי מה מסתתר מאחורי השאיפה הזאת. איזה צרכים רגשיים. מאיזה מקום זה בא. היא אמרה 'קודם לעבוד'. והרי היא הסמכות לא? סמכות מקצועית. בעצמה פסיכולוגית בכירה אז בטח היא יודעת מה צריך. ואם היא אומרת 'קודם לעבוד' , אם זאת הדרישה שלה אז אחרי 2 ניסיונות תעסוקתיים שלא החזיקו מסיבות שונות החלטתי לפנות לסיוע שיקומי בביטוח לאומי כדי שיסייעו לי במציאת עבודה כאשר כל הזמן הזה המחשבה שלי היא שאני רוצה להיות פסיכולוגית ושהפסיכולוגית היא הסמכות שמבינה מה ואיך צריך כי הרי היא בעצמה פסיכולוגית.. והיו לי חרדות להרשם לקורסים באוניברסיטה אז ושניסיתי לדבר איתה על זה והבעתי משאלה שתלווה אותי, תחזיק לי את היד כדי להגיע ולתת בטחון היא לא אמרה כלום . הי א רק שתקה והסתכלה עליי מוזר. כאילו המשאלה הזאת לא במקום ואני נסוגתי והתכנסתי לי שם... אבל היא כן אמרה 'קודם לעבוד'. ממש הורתה לי. אז פניתי לביטוח לאומי לסיוע שיקום. האמנתי לסמכות שלה. חשבתי זה יקרב אותי ליעד.. בנתיים העוסית שפניתי אליה לצורך העניין הסבירה לי מהן חרדות וקשיים עלכעס!!! בטיפול אמרתי 'אני רוצה להיות פסיכולוגית' הפסיכולוגית בעצמה לא עצרה לבחון איתי מה מסתתר מאחורי השאיפה הזאת. איזה צרכים רגשיים. מאיזה מקום זה בא. היא אמרה 'קודם לעבוד'. והרי היא הסמכות לא? סמכות מקצועית. בעצמה פסיכולוגית בכירה אז בטח היא יודעת מה צריך. ואם היא אומרת 'קודם לעבוד' , אם זאת הדרישה שלה אז אחרי 2 ניסיונות תעסוקתיים שלא החזיקו מסיבות שונות החלטתי לפנות לסיוע שיקומי בביטוח לאומי כדי שיסייעו לי במציאת עבודה כאשר כל הזמן הזה המחשבה שלי היא שאני רוצה להיות פסיכולוגית ושהפסיכולוגית היא הסמכות שמבינה מה ואיך צריך כי הרי היא בעצמה פסיכולוגית.. והיו לי חרדות להרשם לקורסים באוניברסיטה אז ושניסיתי לדבר איתה על זה והבעתי משאלה שתלווה אותי, תחזיק לי את היד כדי להגיע ולתת בטחון היא לא אמרה כלום . הי א רק שתקה והסתכלה עליי מוזר. כאילו המשאלה הזאת לא במקום ואני נסוגתי והתכנסתי לי שם... אבל היא כן אמרה 'קודם לעבוד'. ממש הורתה לי. אז פניתי לביטוח לאומי לסיוע שיקום. האמנתי לסמכות שלה. חשבתי זה יקרב אותי ליעד.. בנתיים העוסית שפניתי אליה לצורך העניין הסבירה לי מהן חרדות וקשיים על רקע נפשי ושיש זכויות ומה סוגי הסיוע. סיפרתי לה על הרקע שלי בהפרעות אכילה והיא אמרה שבגלל שיש רקע נפשי ושיש זכויות ומה סוגי הסיוע. סיפרתי לה על הרקע שלי בהפרעות אכילה והיא אמרה שבגלל שיש לי 'היסטוריה' יש מצב להכרה בנכות וקצבה וכ.. עברתי איתה את כל התהליך וגם קיבלתי הכרה וגם זכויות לסיוע שיקומי של 'תעסוקה נתמכת' . כל התמיכה שרציתי מבחינתי הייתה שיאפשר לי לעבוד משרה חלקית בלבד ולא מלאה. זה הכל!! כי מאנשים רגילים אחרים מצפים למשרה מלאה. בגלל שכאילו יש לי 'בעיה' הסכימו להתגמש איתי. והמלווה שהצמידו לי היה חתיכת פוץ אידיוט שניסה לדבר איתי על פנסיה ובולשיט כאילו שתכננתי עכשיו כל החיים לעבוד שם או משהו... מבחינתי הכל היה כדי לסמן וי על ההוראה של הפסחכולוגית שבשביל להיות פסיכולוגית צריך קודם לעבוד... ואחכ שעבדתי שם חודשים אחדים פתאום הבנתי וקלטתי איך הקשר עם המטפלת לא אמיתי בכלל. גם מתסכולים שלה וגם מקריאה בתחום.. והבנתי שהכל היה מיניפולציה לגרום לי להשתלב תעסוקתית. ואין שום קשר בין להעשות פסיכולוגית ללעבוד בעבודה הזאת שהגעתי אליה. שום קשר!! והרגשתי מרומה ומזועזעת. הרגשתי מתומרנת וכאילו מישהו ניצל את התמימות שלי כדי להוביל אותי למקום שהוא חושב לנכון בלי בגלל לדבר איתי בצורה כנה ושקופה על דברים. היא יכלה לדבר איתי על הרצון להיות פסיכולןגית. על מה עומד מאחורי זה. על לבחון האם זה באמת מתאים לי. על להסביר לי מה זה באמת המקצוע הזה - שמשחזרים טראומות למשל... ולא סתם 'מוכרים אמפתיה'. היא יכלה להסביר לי על הקשר בין הסימפטום הבולימי למיניות החסומה. היא יכלה להסביר הרבה דברים!! במקום זה היא בחרה לנצל את העברת הסמכות שעשיתי לה כדי להוביל אותי ככה... כעסתי ככ. והרגשתי מושפלת ומבוזה נרקיסיסטית. רק בדיעבד קלטתי את המשמעות של ההחלטות שעשיתי. שלמשל אדם חזק שיכול למצוא עבודה בכוחות עצמו לא היה פונה לעזרה כזאת גם... והיא הפסיכולוגית מעולם לא כיבדה את הקשיים שלי ולא התייחסה. היא יותר מדי הייתה עסוקה להדגיש איך היא עבדה קשה ומיררה את נפשי עם העמדה הזאת... ואני כועסת!! הובלה ככ לא נכונה . לא אכפת לי היה להגיע לאותו מקום של לחתום נכות ולהעזר בזכויות לקבל קצבה וכ. אבל לא ככה!!! לא מתוך מחשבת שווא שמה שאני עושה יקדם אותי להיות פסיכולוגית כי אני מצייתת כאן ל'סמכות המבינה והיודעת' כביכול ואז להתפכח בצורה ככ מרה למציאות ולעובדה שפשוט הובילו אותי באופן שקרי ומטעה רק בשביל לשים אותי במקום שהמטפל חושב לנכון - שאשתלב תעסוקתית. מה דעתך על זה אוד?? אי אפשר היה להסביר לי דברים??? והעוסית בכלל ניסתה אז להתערב בטיפול ולמשוך אותי אליה. אמרה לי 'תפרדי ממנה כבר. היא בחיים לא תתן לך מה שאת רוצה. אף פעם. את תמצאי את עצמך יושבת אצלה 20 שנה..". וכן נאבקתי להפרד ממנה. ללמרות שהייתי קשורה אליה והבעיה שהדמות שלה מעולם לא עברה תיקון לטובה. ואחרי כל מה שקרה הפסקתי ללכת ושנאתי אותה ככ שלחתי לה הודעות סמס שאני שונאת. שתמות. שתמות. שהיא רצחה לי את כל התקוות.. שאני לא אתן לה לנצח ולשבור לי את הרוח. והיא בסוף שמה גבול והשאירה לי הודעה שאם לא אפסיק עם ההודעות היא תגיש תלונה עליי במשטרה.. אז הפסקתי ומאז הסתובבתי בין כל מיני מטפלים אחרים, פסיכותרפיסטים אבל לא פסיכולוגים, לתאר להם כמה הזדעזעתי מהטיפול ההוא. עד היום נרקיסיסטית קשה לי להודות בכך שאני חיה על חשבון קצבה של בטוח לאומי ואני לא איזה אקדמיסטית או קרייריסטית מצליחה. הזהות שלי מבחינה נרקיסיסטית פשוט התרסקה. עד היום קשה לי לומר בקול רם לאנשים 'אני מקבלת קצבה מביטוח לאומי'. אני מתביישת שזה מה שיש לי להגיד ולא משהו כמו 'למדתי משפטים/ יש לי עסק/ הייתי בטיולים בחול לבד/ אני ראש גדול/ אני מוכשרת מצליחה ומוצלחת ... להעביר את המסר הזה. לא . 'יש לי קצבה מ.. = אני עלובה. אני נחשלת. אני פאטתית כזאת. לא עשיתי מעצמי ועם עצמי שום דבר משמעותי בחיים. לא בניתי כלום. לא הגעתי לכלום. אני עלובה... ככה זה מרגיש לומר 'אני מקבלת קצבה'... לא שבא לי לעבוד במקום זה בעבודה מסריחה כלשהי בשכר מינימום במשרה מלאה... אבל הייתי רוצה להרגיש ערך וגאווה עצמית!!!! כמו הפסיכולוגית הזונה שאמרה 'עבדתי קשה להגיע להיכן שאני נמצאת כיום'. הבת זונה הזאת הייתה מסוגלת לעבוד קשה כי היא לא סבלה מקשיים תפקודיים כמו שלי. ועכשיו ישבתי שם מולה משלמת לה תעריפים שבמקום לעזור לי היא מבזה אותי? היא הייתה צריכה מראש להסביר לי על מצבי. להתייחס לחרדות. להתייחס לחלום הפסיכולוגיה עניינית תוך הסברה אמיתית מה מהות המקצוע ולכבד אותי לכל אורך הדרך!!! לכבד אותי!!!! לכבד אותי על אף הקשיים מהם סבלתי ועמם התמודדתי. להבין ולכבד!!! ואחכ לבחון איך אפשר לעזור. לא עי ידי הצבת עצמה כדמות להזדהות כביכול. מה הקשר בין חייה לחיים שלי?? גורלות התפתחותיים כה שונים. אז מה פתאום התיימרה להציב עצמה כדמות להזדהות עבורי?? כאילו עאלק. שהיא אומרת לי 'עבדתי קשה' ו 'קודם לעבוד'.. חתיכת צבועה הזאת. בכלל לא הסבירה כמו שצריך מה המקור לקשיי ומהו טיפול. זה כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות. זה הכל. מה דעתך על העמדה שממנה פניתי לחתום ביטוח לאומי? האם לא היה מקום להחליט דבר כזה ממקום שיותר מבין משמעויות חברתיות ועל הדימוי בעצמי ולא לקלוט רק בדיעבד??? מה אתה הייתה עושה במקומה? (אני נשמעת כמו חיים הכט עכשיו...)

סליחה שוב אני, לא הבנתי למה התכוונת מה שתארתי באמת קרה, התחושה היתה אמיתית וגם הפחד, לא השתמשתי במטאפורה רק תארתי מה שקרה. תודה שירה

אודי, יצאתי בחושך כדי שלא יראו אותי אבל אז הרגשתי שמישהו עוקב אחרי והתחלתי לברוח. ברחתי והרגשתי את הנשימות שלו בעורפי כמו בסרט אימה. פתאום נעצרתי ולא הבנתי איפה אני ומה אני עושה. לא הבנתי מה קורה לי. מפחיד. הכל מתערבב מציאות ודמיון שברי חלומות וזכרונות מציאות שקשה לי להתעורר אליה ולקים אותה.

היי, אני בת 29 ויש לי אחות בת 27. גדלתי בבית שבו מערכת יחסים בין ההורים הייתה לא תקינה בלשון המעטה- אמא בתסמונת האישה המוכה מאוהבת באבא עד עמקי נשמתה, ואבא שלא אוהב את אמא, בעל עולם תוכן רחב משלו )מאןד מוכשר( ולא מעריך אותה. היו אינספור ריבים אלימים בבית מאז שאני זוכרת עצמי. אמא תמיד לקחה את תפקיד הקורבן ואבא תמיד ההיה כביכול האיש הרע. לא ידע לשלוט בעצמו והיה צורח בקול רועם, שובר דברים בבית ופעם אחת הרים עליה יד. גם עלי. לא יודעת למה אבל תמיד התחברתי יותר לצד של אבא )גם את עולם הכישרונות קיבלתי ממנו( אמא שהייתה אז שבד כלי, מתוסכלת אבל יחד עם זאת מאוד מניפולטיבית, הייתה מתעללת בי כדי לפרוק את תסכולים שלה מאבא. כמובן שאת זה הבנתי בדיעבד. בזמנו חשבתי שזה מגיע לי. הרגשתי אשמה כל הזמן ורציתי למות כי חשבתי שאני כתם של המשפחה. זה מה שגרמו לי לחשוב על עצמי כל הזמן. זה היה מתבטא באפליה ביני לבין אחותי, ניכור, ביקורתיות יתר הרסנית מאוד, אמירות חוזרות ונשנות שאני לא שווה ושאני לא טובה, עונשים מאוד לא פרופרציונלים שרק אני הייתי מקבלת וריסוק הביטחון העצמי לחתיכות- תיוג שלי כילדה בעייתית, ממש עד לפני שנתיים וחצי. אבא שלי כן ראה את הנפש שלי ואולי בגלל זה התחברתי אליו יותר למרות שהוא היה אחראי על "האבחון" שלי בפני בני הבית למרות שבבית הספר אובחנתי בכלל כילדה מחוננת .כצפוי עזבתי את הבית בגיל מוקדם )20( ואחותי לקחה את תפקיד הילדה הטובה, היסמנית. כילדה/נערה הייתי מאוד מרדנית, לוחמנית, שצועקת את הרגשות שלה החוצה ורק מחכה שיכירו בהם לשניה ולא יבטלו אותם כאילו הם לא חשובים. כבוגרת גדלתי להיות בעלת חוש צדק מפותח מאוד,)כצפוי( פיתחתי מודעות מאוד גדולה, לעצמי, לסביבה, הבנתי איך דברים עובדים, למה יש לנו דפוסים מסוימים, מה לשמר ומה לזרוק לפח בדפוסים שקיבלתי כי הבנתי כמה הם הרסניים. הבנתי הכל. הבנתי למה עשיתי כל דבר שעשיתי, למה חשוב לי כל דבר שחשוב לי היום, והכל התחבר לי. הבנתי גם אותם פתאום, הבנתי שגם להם היו חיים לא קלים וגם הם עברו ילדות קשה ומשם זה מה שהם הכירו. הבנתי למה אמא בחרה דווקא בבחור כמו אבא ולמה אבא התעלל בה. הבנתי הכל. )בשנים האחרונות לאבא פרצה מחלת נפש של הפרעה דלוזיונלית, מה שעוד יותר חיבר את הכל. סלחתי לאמא אחרי שנים של כעס וטענה כלפיה על מה שעברתי, על אבא אף פעם לא באמת כעסתי ואף עזרתי לה לשפר את עצמה דרך התנהגות חדשה שלי ואי שיתוף פעולה עם הדפסים הישנים. למדתי לא להקשיב למניפולציות שלה יותר ושמה שהיא אומרת לא תמיד נכון לגבי, היא מצידה הבינה שאני לא אזין לה יותר את המעגל הוצאת אגרסיות והחדרת תגיות שגויות על מי שאני והתחילה להרפות. ככל שהיא הרפתה יותר כך היא התחילה לראות אותי באמת. היום היא בתחילה של עבודת מודעות גם על עצמה ולקיחת אחריות מה שעוזר לנו להחלים יחד. כמובן שהם התגרשו לפני עשר שנים. העניין הוא אחותי. אחותי לקחה את הקיצון השני וכנראה בגלל שראתה יחסים כל כך לא מפרגנים ותומכים בבית היא פחדה לחשוף את עצמה באמת ובחרה לנעול את העולם האישי שלה ורק לציית. הרי אצלנו בבית אם היית משתף משהו זה מיד היה הופך לנשק נגדך. אז היא צפתה בי מהצד ומהריקושטים שאני חוטפת ובחרה בהפך הגמור. אחותי בחורה משכמה ומעלה, תואר, תפקיד מפתח בעבודה, כסף, אבל פוחדת מאינטמיות פחד מוות. מאוד פחדה מאבא שלי בילדות והייתה תמיד בצד של אמא. סולדת ממנו היום וכועסת עליו, אבל שמה את זה בצד כי הוא חולה ונמצאת שם בשבילו במקרים דחופים. כשהוא בריא היא בנתק ממנו. לא מעריכה אותו. בתור ילדה היא פחדה ממנו מאוד. היום בתור בוגרת יש לה קושי מאוד גדול באינטימיות. היא לא יכולה להסתכל בעיניים כמעט, לא לשתף איך היא מרגישה, לא מגע, לא חיבוק, צינית מאוד וסגורה, למרות שבסביבה שהיא לא המשפחה היא מאוד חברותית ואהובה. ליד המשפחה היא נסגרת עד אפז ברמה שלעולם לא שמעתי אותה שרה, מזמזמת, רוקדת, או מזמינה פיצה בטלפון. אגב היא בתולה. כמובן שהיא לא סיפרה באופן ישיר- אמא גילתה ממקור עקיף. היא מאוד משפחתית כביכול אבל לא מסוגלת לדבר על דברים אישיים. לא להגיע לשום אינטימיות עם אף אחד. מיותר לציין שהיא ממשיכה את הדפוס שאימי הפסיקה ומתייחסת אליי כמו שאימי הייתה מתייחסת אליי עד לא מזמן. אני לא יכולה להגיע אליה כי היא להבדיל ממני פחות מודעת, פחות נגישה, ואי אפשר לדעת מה עובר עליה היא גם לא תספר גם אם נשאל, אלא תגיב בציניות או בבכי כדי שנפסיק לשאול אותה דברים אישיים. אז אנחנו לא שואלים. אני נורא רוצה לעזור לה להשתחרר מהעוצר הרגשי ואני לא יודעת איך. חבל לי על כולנו שככה היינו צריכים לגדול, גם על ההורים שלי. הם לא אשמים. אבל ההשלכות קיימות. אשמח אם יש לכם איזשהו פתרון שלא כולל לפנות אליה באופן ישיר ולהציע טיפול כי היא לא במקום שהיא מוכנה להודות שיש בעיה. מה גם שהיא לא מאמינה בפסיכולוגיה כמוני. ממש ממש אודה לעצה

אבי (74) סובל, בין היתר, מקינאה חולנית ומאמלל את אמי (72) שמטפלת בו במסירות נפש למרות שהיא חולה בעצמה. הוא משוכנע שהיא שוכבת עם כל העולם, עולב בה ומגביל את החופש הבסיסי שלה. אבי חולה גם בסכרת ופרקינסון. הוא טופל בעבר במירטאזאפין (30 מ"ג), ו-ריספרדל (1 מ"ג, פעמיים ביום) ללא שינוי במצב. כיום מטופל בסרוקוול (100 מ"ג, פעם ביום) וציפרלקס (10 מ"ג, פעם ביום) ללא השפעה ניכרת לטובה. 1. האם ישנן תרופות נוספות שניתן לתת לו במקום אלו שלא עוזרות? 2. האם יש טעם בהגדלת המינון אבל מבלי לגרום לךסיכון משמעותי עקב גיל/פרקינסון/סכרת? 3. קראתי שלפעמים טיפול קוגנטיבי-התנהגותי יכול לעזור. האם קופות החולים מממנות טיפול מסוג זה?

אבי (74) סובל, בין היתר, מקינאה חולנית ומאמלל את אמי (72) שמטפלת בו במסירות נפש למרות שהיא חולה בעצמה. הוא משוכנע שהיא שוכבת עם כל העולם, עולב בה ומגביל את החופש הבסיסי שלה. אבי חולה גם בסכרת ופרקינסון. הוא טופל בעבר במירטאזאפין (30 מ"ג), ו-ריספרדל (1 מ"ג, פעמיים ביום) ללא שינוי במצב. כיום מטופל בסרוקוול (100 מ"ג, פעם ביום) וציפרלקס (10 מ"ג, פעם ביום) ללא השפעה ניכרת לטובה. 1. האם ישנן תרופות נוספות שניתן לתת לו במקום אלו שלא עוזרות? 2. האם יש טעם בהגדלת המינון אבל מבלי לגרום לךסיכון משמעותי עקב גיל/פרקינסון/סכרת? 3. קראתי שלפעמים טיפול קוגנטיבי-התנהגותי יכול לעזור. האם קופות החולים מממנות טיפול מסוג זה?

קרובת משפחתי, בת 60+, המתפקדת היטב, מדברת לעניין, בעלת כשרים חברתיים ותארים אקדמאיים מתקדמים, גרה לבד ונראה שכאשר נמצאת לבד (בחדר או בבית), מדברת עם ישויות שלא מהעולם הזה. מתוכן השיחה, שבמקרה יצא לי לשמוע, היא פונה לישות מסוימת כמי שמפריעה לה/ מקלקלת לה וגורמת לה סימפטומים גופניים- כמו סחרחורת או כאב ראש. היא מנהלת עמה דיון שלם וכועסת עליה על מה שעושה. יש לציין שאותה קרובת משפחה למדה תיקשור בעבר וקבלה ומאמינה בעולם שמעבר וביכולת לתקשר עימו. אני מבינה שיש פה מערכת של אמונות ומחשבות לא ריאליות, ואני לא יודעת אם זה מתבטא גם בהלוסינציות- שממש חשה ששומעת או רואה את הדברים. השאלה שלי- האם מה שמתואר נכנס להגדרה של הפרעה דלוזיונית? סכיזופרניה? מחשבות שוא של רדיפה? או האם יכול להיות מצב של תיקשור וזה לא משהו פסיכוטי? כי בסך הכל חוץ מזה, התפקוד הוא לגמרי תקין. דבר נוסף- יש לה גם ירידה חדה בשמיעה- אולי יש קשר? האם לנסות לדבר איתה על הדברים בגלוי?? או להפנות אותה לפסיכיאטר וללכת ביחד איתה? אשמח מאוד לכל עזרה בעניין.

מה הסיפטומים לדיקציה פסכוטית

אני מוצף בחרדות ובדיכאון כבר כמה ימים. ומחשבות אובססיביות שהתחילו בפחד לפגוע באחרים וכרגע ממוקדות בפחד שיש לי פסיכוזה כלשהי או סכיזופרניה. בראש שלי אני מאוד מודע למה אמיתי ומה לא, מה נכון ומה לא. אבל כאילו בראש. אני נניח לא חושב - כולם רוצים לפגוע בי. אלא אני חושב - מה אם אני אתחיל לחשוב ולהאמין בזה שכולם ירצו לפגוע בי? מה אם אני אתחיל להאמין בזה שהעולם לא אמיתי ואין לי מושג מה נכון ומה לא? מה אם אני אתחיל להיות פרנואיד. בינתיים קשה לי מאוד לצאת מהבית ולהסתובב בחוץ, קשה לי לקבל את זה שאני לא אפגע באף אחד או שאני סובל רק מדיכאון וחרדות. אני מפחד פחד מוות מסכיזופרניה שתוביל לפגיעה או לניתוק מהמציאות, ואני סובל מדה ריאליזציה ודה פרסונליזציה די חריפות שמגבירות את החשש מניתוק האחיזה במציאות. האם כשאני יודע שמחשבה קופצת לראש ללא סיבה, אבל עדיין מרגיש בגוף את החרדה מפני המחשבה, היא נחשבת מחשבת שווא? התור שנקבע לי לפסיכיאטר הוא רק בחודש הבא ובינתיים אני מרגיש די אבוד. ככל שאני קורא ומחפש יותר על סכיזופרניה ועל המאפיינים שלה, ככה אני יותר חושש ופחות רגוע. אני גם מפחד שמרוב הלחץ והעיסוק בזה, בסוף תפרוץ אצלי הסכיזופרניה. התחלתי לפני יומיים טיפול ברמוטיב ואני יודע שלוקח לכדור הזה איזה שבועיים להתחיל לעבוד, בינתיים אני באוויר ואין לי למי לפנות. מישהו שירגיע את החשש שלי או פשוט יסביר לי מה יש לי. אני כל הזמן בוכה וכל הזמן מפחד לאבד קשר עם המציאות והמצב קשה לי. אני מסתגר בבית ובחדר ומפחד מהעולם. לא כי העולם רע ואכזר, אלא כי אני מפחד מהתחושות שאני חווה, מפחד אולי להשתגע בחוץ ולפגוע במישהו או סתם להראות מוזר לכולם. חסר בטחון עצמי. דבר נוסף - לפני כמה זמן הסתכלתי על השמיים ואז על הנוף, ומהסינוור של השמש דמיינתי כאילו הנוף מעלה עשן. נבהלתי מזה אבל ידעתי למה זה נגרם וידעתי שזה לא אמיתי, האם זו הזיה? אני ממש מפחד ואשמח לתשובה. תודה.