תוצאות חיפוש עבור ביקורת-עצמית

אימא שלי מורה בהשכלתה ואנחנו מתקשים לנהל וויכוחים בצורה מתורבתת אתמול היא הציעה לי לקחת טיפים בנגרות מבחור במשפחה. אותו בחור השאיל ממני מסור והוא רצה לתת לי טיפים לעבודה בעץ ככל הידוע לי הוא לא נגר ואין לו ציוד נגרות בביתו. הוא שימש בעבר כאיש תחזוקה במלון ואני לא שואב טיפים מאנשים שזה לא העיסוק העיקרי שלהם. אם הוא היה נגר בשמחה הייתי נעזר בידע שלו. ההצעה גם לא הגיע ממנו אלה מאשתו ואימא שלי ודחיתי אותה בכנות אין לי נטיה להסתיר את דעותיי ולנמק ולכן לא אמרתי לו את זה ישירות אבל אני בהחלט יכול בצורה מעודנת להבהיר שאני שואב את המידע שלי מנגרים בניתי מידופים ובר משקאות בהצלחה יתרה. היום בהמשך לוויכוח מאתמול אימא שלי כינתה אותי היטלר, הסברתי לה שמילא הייתה משווה אותי לטראמפ או אייל ברקוביץ אבל היטלר זה קצת קיצוני. כשהוויכוח מגיע לנקודה שהיא לא מסוגלת לנהל אותו היא מפוצצת אותו בקולניות אני כל הוויכוח שמרתי על טונים נמוכים לא כיניתי אותה בשמות ודברים בסגנון. אני יודע שכדאי להימנע מוויכוחים אבל כשזה בני משפחה והם מצפים לתשובה אני לא טוב בלזייף את מה שאני מרגיש ואני חושב. השאלה היא בכנות האם ייתכן והבעיה היא אצלי?

הלכתי לפגישה ..... כבר אמרתי שנהייתי סתומה נכון... כבר אמרתי שהראש לא עובד נכון... כבר אמרתי שהזכרון שלי ....הלך בלי להשאיר כתובת חדשה נכון.. מסכן בעלי ..אחרי יום עבודה קשה ואחרי שחזרנו מקניות....סחבתי אותו למקום הפגישה ...בסוף העולם שמאלה ועוד 3 ק'מ ימינה.... ירדתי במדרגות תלולות מזל שיש לי מקל הליכה... הגעתי לחצר המקום ששורץ חתולות הרות ..ריח מצחין מפחי אשפה ממש בכניסה ..בעעע נכנסתי ומסרתי את הטופס למזכירה שאלה את הפרטים שלי וחיפשה... ןחיפשה...ןחיפשה... ולא מצאה... ולמה שתמצא אם אני בכלל הגעתי בתאריך הלא נכון !!!! הלכתי שבוע מוקדם מידי !!!!! רק בשבוע הבא אחרי יום הבחירות הפגישה.. 😥 איפה הראש שלי איפה ???? והטופס היה מונח לי מול העינים . !! כתוב התאריך בגדול 10.4.19 ...גם כתבתי כאן ..ראיתי. !! אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי התביישתי ויצאתי אמרתי תודה וכל הדרך חזרה הביתה בכיתי ..... לא עזרו שום מילים כדי לחפות על הבושה שלי ... גולם....גולם ...גולם בשר ודם זה מה שנהיה ממני !!! תודה על הסבלנות וסליחה

היי, אני בטיפול כבר 7 חודשים, כל פעם קורה שאני תחושה שמשהו לא מספיק לי, כלומר התעניינתי בגילה של המטפלת, אך היא סרבה לומר לי כי טוענת שהיא לא האישיו בטיפול. או למשל ביקשתי חיבוק.. סירבה כי אינה מתחברת עם מטופלים. זה תסכל אותי וכעסתי נורא, הרגשתי שאינה מבינה אותי ואת צרכיי וביקשתי לעשות הפסקה. אחרי שבוע וחצי המטפלת יצרה קשר לשאול מה איתי והחלפנו דברים. ביקשתי להיפגש אך היא ביקשה שאקח זמן נוסף למחשבה ושכם היא מעוניינת בייעוץ להבין מה קורה. חלפו עוד שבועיים ואני יצרתי הקשר. במשך הזמן היה מידי פעם התכתבנו. לבסוף לאחר חודש (בדיוק חזרתי מחול) קבענו להיפגש. בפגישה היא הודיעה לי חגיגית כי אנחנו נפרדות . טענה שמההתחלה היתה תחושה שאינה יכולה להעניק לי את הטיפול לו אני זקוקה וזוהי החלטה מקצועית שלה. הייתי בשוק! לא ציפיתי. אבל זה מה שהמדריך שלה ייעץ לה. זהו אין עם מי לדבר. ואני ממש ממש פגועה, בודדה וחשה בעיקר שאין זה נכון לחתוך כך טיפול. ללא הדרגתיות או אפשרות לעבד זאת. אני ממש התאהבתי בה מיד בתחילת הטיפול. כעת קשה לי מנשוא ומצער אבל היא אטומה. נעולה בדעתה

על האכילה של ההתקפים שלי ויכולה להגיד שלא ממש נהניתי מהאכילה או מהאוכל עצמו? אני מניחה שזה בגלל המהירות של האכילה שאי אפשר להתרכז ממש בטעם של האוכל? למרות שזה מוזר כי אני יכולה להגיד שגם בהתקף עצמו אני מרגישה את המתוק של השוקולד נגיד,אז מה גורם עדיין בדיעבד להסתכל ולהגיד לעצמי שלא באמת נהניתי מהשוקולד עצמו בהתקף? חוץ מהשם שבא איתו? תודה

שלום!לפני כשנה סיימתי טיפול כאשר היה חשש שאני סובלת מאו סי די. נכון להיום מצבי יציב אך עם זאת אני נוטה לחשוב יותר מידי,לסבול מביקורת עצמית קשה,מרגישה שאני טועה או פוגעת באהובים שלי. בנוסף יש לי חבר שאני מאוד אוהבת ובכל פעם שיוצא לי להסתכל על גברים אחרים אני מרגישה בוגדת וישר הולכת להתוודות בפניו. אני מאוד כועסת על טעויות ועל יחסי מין שקיימתי בעברי עם מספר רב של גברים ומרגישה זונה ולא ראויה.(וחשוב לציין שאני מבית דתי). חוץ מזה שוטפת ידיים הרבה זמן וקשה לי להרגיש נקיה...נגעלת מכל דבר ומפחדת "להדביק" בלכלוך מה כל זה אומר עליי?

אני 45 בריא, בבוקר זקפות חזקות וגם שאין אז גם בוקר, מספיק שנוגע בו וישר עומד. אולם באקטים מיניים הוא לא עומד חזק וגם שעומד אז ישר נופל ואין לי שום חרדת ביצוע. רציתי לדעת האם התוסף ציטרולין יכול לעזור לי לפני שאני פונה לויאגרה וכו? אם כן, האם יש בו תופעות לוואי אם לוקחים אותו קבוע ולזמן ממושך? תודה!

הי, התחלתי לא מזמן טיפול בעקבות לחץ יתר, ביקורת עצמית גבוהה מדי, וחשש מנישואים. המטפלת עוסקת בשיטות הגל השלישי, אבל לא רק. ובעוד אני רציתי לבוא על מנת למצוא דרך להפחית את המצוקה והלחצים, השיטה שלה היא הפוכה... הרגיש לקבל את הלחצים ולהשלים איתם.... וזה ממש קשה לי. יש לי התנגדות מאוד חזקה וקשה לי להסכים. אני מבינה את ההיגיון שיש בזה אבל עדיין זה מאוד קשה. אני אצלה כבר כמה וכמה פגישות. העניין הוא שאמא שלי היא עצמה מטפלת מקצועית מאוד (עוסי"ת קלינית). ואני משתפת אותה לפעמים בחלקים קטנים מהטיפול. עברו כבר כמה פגישות ואמא שלי אמרה לי שחשוב להתבונן ולהרגיש האם אני מרגישה שיפור כלשהו, אפילו קל מאוד, לא משנה במה... כדי לדעת האם אכן זה בכיוון הנכון והטיפול אכן יעיל. הבעיה שאני לא יודעת. הרי מדובר בדברים כל כך דקים ומופשטים. פשוט אין לי מושג! אבל כן המטפלת עשתה לי רושם טוב ומקצועי ויש ביננו כימיה ושמעתי עליה דברים טובים. העניין הוא ששיתפתי את המטפלת בכך שאני מתלבטת האם אני מרגישה שיפור והאם הטיפול הזה הוא אכן הדבר הנכון לי. היא השיבה לי שמצוין, כי גם אם אמא שלי לא תאשר אותה, זו תהיה חשיפה מצוינת בשבילי לתחושת הספק. (היא טוענת שיש לי דפוסי חשיבה כמו של OCD מנטלי וזה חשוב להיחשף לספק וזו הזדמנות מצוינת) אבל אולי אמא שלי צודקת ובאמת אם אני לא ממש מרגישה שיפור או לא יודעת אם אני מרגישה, אולי זה לא נכון לי. איך אני יודעת האם זה נכון לי או לא? איך יודעים אם טיפול הוא יעיל? מצד אחד חשוב הרי לסמוך על המטפל, אבל גם אסור לעצום עיניים אז... איך יודעים??? תודה!!!

פעם אחת ולתמיד ! איך אני יודעת אם אני צריכה ללכת לפסיכולוג שיעזור לי לאבחן בלבול בנוגע לזהות/נטייה מינית או שאני אוכלת על עצמי סרטים בלי סיבה (והסרטים מרגישים כל כך אמיתיים עד כדי כך שאני לא מסוגלת לדמיין את עצמי עם אף אחד עד שלא אדע בוודאות מי אני ומה אני)! אני מרגישה משוגעת ופגומה בנפש. עוד שאלה- מחלת נפש זה אחד שלא מודע למה שיש לו או אחד שחושב שזה מה שיש לו כי הוא כל הזמן עצוב וחסר תקווה?

היי, שבוע טוב ובשורות טובות!! שאלה - אוסידי יכול לעבור? זה מחלת נפש? מה זה אוסידי ולמה הוא נוצר בכלל? הוא יכול לעבור בלי כדורים?

היי שרון, תודה רבה על הפורום והעזרה המבורכת שלך! רציתי לשאול.. איך אפשר לדעת שמחשבה היא טורדנית או אמיתית? אני המון פעמים מתבלבלת כי המחשבה מתערבבת לי עם תחושה ואני לא יודעת אם אני באמת מרגישה ככה או שזה האוסידי.. דבר שני האם קיים דבר כזה מחשבות טורדניות שגורמות לך לבקר את עצמך? למשל אם אני עושה משהו טוב למישהו שאני אוהבת ואז מגיעה מחשבה ״אז מה אם עשית לו טוב את לא באמת אוהבת אותו״ שאלה אחרונה מה עושים עם לופ טורדני נוראי שלא נותן מנוח שנייה ביום וגורם לדיכאון? תודה רבה!

שלום. קצת מביך לפנות ולשתף. אני בתולה בת38, חסרת ניסיון מיני. מודעת היטב לקשיים שלי ולחשש מאיניטימיות זוגית ומינית. לפני כשלושה שבועות בערך, הכרתי בחור בן גילי.אפילו אני היא זו שפניתי אליו באתר היכרויות. הוא מאוד מוצא חן בעיני ומרגיש לי שגם הוא. השיחות בינינו זרמו ואתמול אפילו התנשקנו צרפתית (מגיל 20 לא התנשקתי). באותו הרגע היה לי נעים והרגיש לי בטוח. כשחזרתי הביתה,כל הפחדים והחרדות צפו. כניראה שכבר יודעת לאן זה ילך (סקס). או שלא. כל השנים נמנעתי מקשרים זוגיים ודחיתי כל ניסיון להיכרות. בשנות העשרים עברתי כמה הורדות מיניות שכניראה חסמו אותי וגרמו לי להתעטף בחומות שקשה לפרוץ. בגיל 35 פניתי למרפאת מיניות בבית חולים שיבא והייתי בטיפול אצל סקסולוגית כחצי שנה. עבדנו בעיקר עם שיחות ותרפיה כדי לנקות את החרדה. אני נמצאת בנקודה כזו בחיי של פספוס. כל כך רוצה את הקרבה ואת המגע אב לחסרת ביטחון וניסיון מיני שקשה לרכוש אותו. הבחור ממש מוצא חן בעיני ומושך אותי מבחינת האופי שלו. אני במבוי סתום. לא יודעת איך להתנהל מולו ואם בכלל. חוששת שאם אשתף הוא פשוט יברח. אף אחד לא רוצה כזה תיק ואני לא רוצה להיות לעול, רק להרגיש נאהבת ולאפשר לעצמי לאהוב.לא יכולה לשקר ומאמינה בכנות ובפתיחות. אשמח לכל עצה.

נמאס לי מעצמי. אני פשוט לא יודעת כבר מה לעשות עם המחשבה שאני לא חשובה לה כמו שהיא חשובה לי בזה שאני סתם עוד לקוחה. המחשבה שבחיים לא יהיה שום דבר מעבר ל-50 דק׳ פעמיים בשבוע. אני לא מאמינה שאני חשובה לה.. לא מצליחה להאמין בזה. שלא תבינו לא נכון, היא הכי מדהימה בעולם באמת, היא בחיים לא נותנת לי להרגיש לא בנוח. זאת אני פשוט לוקחת את זה למקום אחר בגלל הרגשות הדפוקים שלי. מרגישה שהדרך היחידה להפסיק את הייסורים זה פשוט לסיים את הטיפול.. אני כל כך עצובה  קשה לי , אתם מאמינים לי? אני חייבת שיאמינו לי אני צריכה חיבוק למה זה קורה לי ? למה אני לא מצליחה לקחת בפרופורציות ? שונאת את הרגע שהחלטתי ללכת לטיפול שונאת את עצמי. לא מגיע לי טיפת יחס בכלל בטח שלא חיבוק שכחתי שאני מצורעת באמת לורן.

יש רגעים שאני מרגיש רגוע לגמרי . אבל פתאום מוצע לך איזה פרויקט שדורש אחרית וסיכרון עבודה מול סביבה אנושית ופתאום אני נהיה דרוך כקפיץ, משהו מבפנים לחוץ ולא רגוע.... למה זה קורה לי?? מה יש בלקיחת פרויקט שגורם לכך? אני רוצה לחשוב כאן בקול .. א. על המדרון החלקלק והתסריטים שרצים לנו בראש בלי לשים לב... ב. על שיטת חבר מביא חבר שהנפש מיצירת מדבר קטן ועד לגדול.. אחריות אישית = פחד מכישלון אישי=איבוד ערכה ואהבה=תחושת אפסיות=נחיתות=עצבות- השלם את ההמשך.. זהו כדור השלג שמתגלגל לו בכל פעולה שאנו עושים ויש אלמנט של אחריות אישית ש"האני" שלנו עומד למבחן ולו הקל ביותר בעיני עצמנו או סביבתנו המחשבות האלה רצות בתת מודע. כמובן לא אצל כולם ולא תמיד.. אבל בפרט אם זה עבודה עם אנשים שעלולים להיות בעלי חוש ביקורת סמוי ופעמים אף מפותח.. או ביקורת עצמית מוגזמת.. אבל נראה לי שהפחד הגדול זה תחושת כישלון שהנך מפחד שתידבק בך ותהיה לחלק אינטגרלי מאישיותך.. טוב תודה עזר לי מעט לסדר את המחשבות המשך יום נפלא!1

היי אפרת, אני לא מחוברת לעצמי ואני לא מצליחה להבין למה. אני יודעת שגדלתי שנים על שנאה לגוף שלי גם ירדו עליי המון בקשר לכך וזה כבר אז יצר אצלי ביקורת עצמית ומודעות. הפכתי להיות בישנית בקשר אליו למשל, לא הייתי מתלבשת ליד בנות בשיעורי ספורט, לא הולכת לבריכה וכו'... וזה ממש תקוע השנאה הזו. אני יי עצובה לא אוהבת למדוד בגדים בחניות וכו'.. אבל כפי שהינך מבינה עיקר הקושי כעת הוא עם בני המין השני. מתחילים איתי אבל אני בורחת ונרתעת ממגע וגם לחוצה מזה. אציין רק כשגם כשאני יוצאת אז כבר בדייט הראשון יש להם ביקורת ואז אני שוללת אותם. נעלבת.. למרות שמבחינתם הם העירו ואח"כ מתקשרים לדייט שני. אני כבר לא מסוגלת... כנראה שקשה לי עם ביקורת גופנית וחוששת מזה ביחסים יותר אינטימים. וגם בגלל שאני לא אוהבת את עצמי אז כנראה לא אוהבת שנוגעים בי ומפשפשים.. אני פשוט זזה בלי שליטה ונרתעת. המון מסתירה כל מיני דברים בגוף.. ולסיום גם החשק המיני וכו' תקוע פשוט לא מסוגלת לעבוד על עצמי ולאהוב ניסיתי באמת... לא רואה את עצמי בקטע מיני שאגב הוא לא בהכרח ממתין אחרי קשר רגשי עמוק ובוטח. יש לך טיפים איך לא להתבייש ואיך לאהוב את עצמי? אגב הביקורת נמשכת גם היום. תודה

שלום מרים, אני יכולה להימשך רומנטית לגברים ולרצות קרבה. מנגד הם לא אלו שמושכים אותי מינית. אני לא מבינה את זה... חשוב לציין שאני לא נמשכתי מעולם מינית לאישה. אני גם לא מאוננת וכל נושא המין לא בראש מעייני.. וקשה לי בקשר כי כשאני יוצאת עם מישהו יש ישר מגע וזה לא נעים לי ומלחיץ אותי ואז הדחייה עולה. זה טכני כזה...המחשבות על מין עם אותו בנ"ז מעוררות בי גועל.. מנגד לפעמים...כן אני יכולה לחשוב על הבנ"ז בקשטע מיני אבל זה כי יש לי קשר רגשי אליו.. אבל שוב הכל בראש אף פעם לא היתה סיטואציה ממשית. כי בפועל אני לא מסוגלת אני לא יודעת מה עוצר אולי חרדה שגורמת חוסר חשק? אולי ביקורת עצמית גבוהה בישנות... בקיצור זה מסורבל אצלי.. מה שתמוההאיך חברות שלי נדלקות על כל כך הרבה בחורים ונמשכות ואני כלום... זה לא שאני לא אמשך בכלל אלאהוא צריך להיות פצצת על כדי שאני ארגיש עוררות.. האם אני א-מינית? האם אצטרך להכריח את עצמי לשכב על מנת שיהיה לי בנ"ז? גם כשלא נמשכים למראה שלו?

הי אודי היום הלכתי אליו בלב כבד. החרדה והמחשבות אם ללכת או לא העסיקו אותי ללא הרף שהחלטתי ללכת. הוא שמח לראות אותי עד שהתחילו הכעסים. הוא ניסה שנתאם ציפיות. אמרתי שאין לי ציפיות. אני באה רק כדי שמישהו יקשיב לי כי אין מישהו אחר בעולם הזה שמוכן לשמוע את כל זה ואולי להבין שמשהו מזה אמיתי. לא אכפת לי איך קוראים לזה. שמישהו יראה אותי. שוב אני משלמת על זה. מרגיש לי רע. חשבתי שיפתח את הדלת ואני אתמוטט בתוך נהרות של בכי שירעיד את כולי. חשבתי שאאסף אליו, ממש ככה, מתוך השבר הזה. לא קרה. החזקתי. אף לא דמעה אחת. הוא אמר שהוא מכיר רק דרך אחת לטפל בבעיה שלי. אבל לי זה לא מצליח. הוא אמר שאם מישהו היה אומר שהטיפול לא עוזר לו ואף גורם לו לסבל הוא היה מציע לו לעזוב מיד. אני לא עזבתי. אין לי אופי ואני כל כך פוחדת. מכל דבר אני פוחדת. אין בי שמץ של אומץ. הוא לא ראה כמה רזיתי. ואני חשבתי שכנראה לא רזיתי מספיק ואני צריכה להתאמץ יותר. הוא לא שואל אף פעם מה ואיך אני אוכלת ולי מרגיש שאם אני מדברת על זה אני סתם מחפשת עוד תשומת לב. הוא גם לא שואל על הפגיעות. לפעמים אני אומרת שהבטן שלי כואבת מבפנים וגם מבחוץ. מהשקט שדיברת עליו בהקשר של ההוספיס הלכתי אליו כי הבנתי שזה מה שאני מבקשת לעצמי, מקום, לכולי. יצאתי עם הרבה ביקורת עצמית וחוסר הבנה למה מוביל אותי באמת ומה אני עושה. מצטערת על כל המלל הזה... רציתי לשתף אותך. להגיד לך שהלכתי ושאני לא מבינה. אולי תעזור לי לסדר את כל המילים האלה כדי שאבין משהו. תודה שירה

ברור לי ממה זה נובע אצלה. מה אכפת לי ממה....נמאס ליייייי..... מרגישה שכזה כולם מסביבי אוהבים את ההורים ומכבדים ואני???? אי אפשר להגיד כלום..מכעיס ועצוב ו. מבאס האם חייבים לאהוב הורים??? לכבד צריך...אוףףף אי אפשר לנתק קשר. אי אפשר!!! יש עוד מעורבים......והלב שלי נקרע. מדמם.... חיבוק אפשרי מבפנים ולא מבחוץ..אף אחד לא יחבק אותך באמת...את מטומטמת, רעה, שמנה...את לא נרגעת עד שאת לא מפסיקה לזלול....כמו חזיר..ההרגשה והאמרות שנאמרו רק מכבידים עליי והיום אני אומרת על עצמי את אותו דבר..מרגישה שזה נכון למרות שמנסה להאמין שלא. בנוסף לא מסוגלת להגיד..קורבן..מילה נוראית!! אני לא קורבן של אף אחד!!! ולא שק חבטות מילים.. נמאס .

אז קודם ברוכים הבאים ...כולם אודי אני שמחה שחזרת ...ושמחה שקל לי הפעם להתרגל שוב לכאן ...זוכרת איך פעם לא יכולתי לדרוך ,הייתי יושבת על המעקה ופוחדת...היום זה לא קורה ואני שמחה...... השבועיים האלה עברתי המון דברים בריאותיים ,נפשיים ושרדתי אותם בכבוד .. אבל הדבר הכי נפלא שעברתי השבוע זה עוד פיסת קבלה עצמית למי שאני ...עברתי משהו פולשני שהפיל אותי בגלל היחס של האחר .. והפעם ידעתי להגיד לא נעים לא מקובל ,למרות שזה עדין שבר ועדין כאן גם עכשיו ממתין לטיפול .. אני נושמת וזאת התקדמות אדירה בעיני. כמעט סיימתי את המסלול שהתחלתי לפני שנים ...ואני מנסה להכנס למסלול נוסף .. אבל ..פתאום השבוע בתוך ההליך קבלה שהוא קשה ..לא עלו בי קולות ביקורת עצמית כי אם הבנתי ....שאני מנצחת !!!!!! אני עם כל הקשיים הנפשיים והגופניים מנצחת אם אצליח או לא אני פשוט מנצחת .... זה כל כך לא מובן לעשות את הצעדים שאני עושה ....מרגישה איזו שלמות /חלקית בתוכי .. תזמורת שלמה שמורכבת מהמוני חלקים שלומדים לחיות אחד עם השני .... איך אמרתי לעצמי באמצע ההליך ....אנחנו צוות לעניין 😁😂😀 אז שימשיך השבוע בטוב והרבה לכולם .... אני כאן מנסה להיות קצת פחות ....אבל ממקום טוב של להוריד אובססיה ומחשבה שאם אני לא כאן אז לא רואים אותי או נעלמתי ... חיבוק לכולם 😍😍😍😍😍

הי, קודם כל, אני מקווה שזה הפורום הנכון והשאלה שלי מתאימה. אני נשואה עם ילדים. לפני כמה חודשים התחלתי איזשהו עבודה ופגשתי שם מישהי , שאנחנו לא ממש חברות, אבל יש בינינו מין מתח מוזר כזה שאני לא מצליחה להסביר. אף פעם לא קרה לי כזה דבר. ופתאום אני מרגישה שאני מחכה לראות אותה ונהנת להקשיב לה ולהסתכל עלייה. אני לא מצליחה לדעת אם זה הדדי או לא ואולי בכלל אני מדמיינת. אני מרגישה שאני מעניינת אותה גם למרות שהיא נשואה ואני פוחדת שאני לא יודעת לזהות אם זה רק עניין חברי או מעבר. איך אפשר לדעת? כמובן שלא אפנה אליה לגבי זה כי זה מביך אותי מאוד וגם נראה לי לא מתאים. בבקשה תייעצי לי מה לעשות כי הנושא מערער אותי קצת

שלום, שמי הדס, בת 30, אני סובלת מבעיית השמנה ולא מצליחה לעשות דיאטות וזה גורם לי להמון סבל ודיכאונות קשים. קשה לי לחיות עם זה, אני חווה כאב ותסכול עמוק. זה פוגע בצורה משמעותית ביותר בדימויי העצמי, אני לא שלמה עם הגוף שלי, זה פוגע משמעותית באיכות חיי וברוווחה הנפשית שלי. מרגישה חוסר נוחות, כבדות, חוסר אונים, מצוקה קשה, נכנסת למצבי רוח קשים . אני לא באמת מאושרת או עם שמחת חיים בתוך תוכי, זה כואב לי ברמות בלתי אפשריות. המצב הזה כבר בלתי נסבל ואני כבר לא יכולה לחכות כי אני לא מאמינה שאצליח לרדת בדרך הרגילה. חשבתי לנסות את הבלון ספאץ - מאין בלון שמחדירים לקיבה כאלטרנטיבה לטיפול בהשמנת יתר ללא ניתוח בריאטרי.. בכל מקרה, העניין הוא שאני מתלבטת מאחר והאכילה שלי היא הרבה פעמים בכלל ממקום רגשי, היא לאו דווקא קשורה למצב אמיתי ופיזי של תחושת רעב/שובע אמיתית/ממשית. האכילה שלי היא סימפטום לכל מיניי עניינים נפשיים ברובד העמוק הרגשי הפסיכולוגי הקשורים לתחושות קשות ועמוקות של חוסר ערך עצמי וחוסר היכולת שלי לשאת אותן ולהכיל ולהחזיק אותן מבפנים. האכילה לי ביטויי למצב כפייתי של ביקורת עצמית והלקאה עצמית קשה, מופרזת, כפייתית מתמדת. המקרה שלי ספציפית הרבה יותר מורכב ועמוק. אני נדחפת לאכול מתוך תחושות קשות ולא נעימות של חוסר ערך, ביקורת והלקהה עצמית. אני לא מנהלת את האכילה, גורמים נפשיים עמוקים מנהלים אותי ואני לא בעלת הבית של עצמי. יש לי קשיים בשליטה ובוויסות רגשי בנוסף למחשבות אובססיביות טורדניות (ocd )מפחיתות ערך הגורמות לתחושות נפשיות קשות וזה מביא לאכילה הכפייתית ולבעיית ההשמנה רק ללבלב ולפרוח. האכילה שלי בעצם נועדה לתקף לעצמי ולתת לעצמי אישור לכמה אני באמת חסרת ערך/לא מסוגלת שום דבר/לא שווה וכו וכו. עם השנים למדתי שזה עוזר לי רגשית להתמודד והתפתחו אצלי הרגלים של אכילה שמאוד קשה לפרק. אימצתי את זה ככלי להתמודדות עם מצבים רגשיים קשים להכלה. אני מאוד פרפקציוניסטית עם עצמי ונוקשה ומחמירה וכל זה והסתכול העמוק והשנאה העצמית שאני רוכשת לעצמי על זה שאני נשארת שמנה ולא מצליחה כמו כולם לרזות רק מעמיק את כל המחשבות המפחיתות ערך והתחושות הקשות וזה מזין ומגביר ומשמר את כל המעגל קסמים הזה עם האכילה הכפייתית ואני לא רואה את הדרך החוצה וזה מאמלל אותי נורא אז מצד חד המצב כבר בלתי נסבל, מצד שני גם אם אעשה את הבלון אצטרך להתגייס ולעבוד על הטמעת הרגלי אכילה חדשים, זה לא פתרון קסם ואני חוששת שכל התסביכים/ אישיואים הפסיכולוגים הפנימיים האלה מאוד יקשו ויפריעו לי. האם יהיה נכון לי לעשות את המהלך הזה ולהתחיל להפסיק לסבול? תודה רבה מראש על שהקדשתם מזמנכם ועל כל תגובה ותגובה...

חג משוגע :) אז עבר וכל הבית מלא אויבים (ממתקים) חג קשה ביותר לשמנים או שמנסים לשמור על משקל סביר הנוהגים לשלוח משלוחי מנות. כך היה גם אצל הוריי, הררי משלוחים וילדה שמנה שזוללת המון ואומרים לה להפסיק, "שמנה, אוכלת כמו חזיר, נראית כמו פרה", אבל כל הבית מלא!!!!!!!! :( היום אני שולטת במה שנכנס הבייתה!! אבל פורים, איך אומרת סוריקטה "אלליי"...כשיש ילדים קשה כל כך לא להכניס הבייתה למרות ההשתדלות. שאלת אם התחפשנו? ובכן כל השנים חייבת להתחפש בגלל הגן, הייתי כבר מוקיון, חתול, מיני מאוס,דמויות מסרטים מצוירים בעיקר. ופעם אחת התחפשתי למכשפה כי ממש רציתי למרות שידעתי שלגן זה פחות מתאים, הילד שלי (הבכור)כשהיה קטן היה מתחבא מתחת לספה רק שלא אוציא את המסיכה של המכשפה. גם מאוד אהבתי להיות חתול, גרפילד אבל, שמן כזה שאוכל לזניה ומצחיק..כי זו אני כנראה :) בשלוש השנים האחרונות לא מתחפשת, שמה סתם איזה משהו סמלי, רק לגן, נמאס לי כנראה מכל המסיכות אולי מתחפשת לעצמי? מורידה מסיכות :) לא יודעת... יותר מעניין אותי למה אני לא יכולה להשתכר, לא מסוגלת, פריקית של שליטה, פחדנית כזו... אז פסיכולוג יקר שלי, מה זה אומר עליי? והתחפושות בטוח מסמלות משהו ;) שיהיה שמח!!!!!!!! מיכל

שלום ד"ר, במהלך חיי חוויתי ועודני חווה דיכאונות וחרדות, אפשר לומר שאני אדם מלנכולי, פסימיסט וכיו"ב. מעולם לא אובחנתי ע"י פסיכיאטר אבל לא צריך לסיים לימודי רפואה כדי להסיק שיש לי נטיה לדיכאונות. דיכאון הוא דבר קשה, אין ספק שקושי לצאת בבוקר מן המיטה או הלקאה עצמית הם דברים שפוגעים באיכות החיים. אני מניח שאם הייתי הולך לרופא, משפחה או פסיכיאטר, הייתי מקבל טיפול תרופתי. אין לי גם ספק, שטיפול תרופתי היה גורם לי להרגיש יותר טוב. עם זאת, אני חושש, מדוע? מכיוון שלתפיסתי, המלנכוליות המולדת שלי היא חלק ממי שאני, אני חושש שטיפול תרופתי "יבטל" ממד מהאישיות שלי. אני כמובן מסוגל לאושר, לצערי פחות ממה שהייתי רוצה אבל אושר, דיכאון וכל מיני רגשות אחרים הם הרבדים שמרכיבים את מי שאני ואת האופי שלי, אז אם אקח טיפול תרופתי, אני לא משנה את עצמי או יותר נכון (הדבר שאני חושש ממנו מכל), מאבד את עצמי?

שלום, יש לי בעיה עם דימוי גופני נמוך. כמובן שזו הרגשה אישית ואין זה אומר שאחרים חושבים כך להפך אצלי תמיד שמו דגש על הגוף אבל יש לי כל מיני מעצורים לגביו. ואדם שלא אוהב את גופו לא יכול ליצור אינטאקציות גופניות כאלו ואחרות. כלומר, ברור שיש אנשים שלא מרוצים מעצמם ובכל זאת יש להם אהבה וכו' אבל אצל זה מתבטא ברתיעה. כשהייתי צעירה אמי אמרה לי תקבלי את עצמך כמו שאת משפט שקל לומר קשה לבצע. קשה לי כשנוגעים בי גם כשאני עם בגדים אני לא מבינה מדועאני לא שולטת על זה. אני רק יכולה לומר שברגע שנוגעים בי ישר רצות כל המחשבות בכלל שאני יוצאת עם מישהו רגישה פתאום מכוערת וכל החשק המיני תשוקה נעלם.. וכל מגעיל אותי. לא הצלחתי להעביר את ההרגשה וכנראה שזה לא יעבור מלכשעצמו כי גם כשאני אוהבת ברגע שיש בחור אני שונאת את עצמי ( מראה). את חושבת שזה נובע ביקורת על המראה שלי? ככה זה מלווה אותנו לכל החיים? האם טיפול יצליח לשחרר אותי? לפעמים יש לי ביטחון כי מעלים אותו בחורים אבל שוב אחד על אחד אני חרדתית וגם ההערה הכי קטנה על הגוף גורמת לי להיסגר. בקיצור יש לי בעיה לא מצליחה להתגבר לבד. איך בטיפול יכולים באמת לעזור לי? למה יש לי חוסר ביטחון טוטאלי?

הצילוווווו לפני כחודשיים בני הצעיר החל לדבר לתאר ולספר בלי הפסקה על כל "המעשים הרעים" שלכאורה עשה ועל "המחשבות הרעות" שלכאורה חשב )בכוונה רציתי שהחבר שלי ייפול, בכוונה נגעתי בך עם ידיים מלוכלכות ועוד(. זה מתחיל מרגע שפורח עינייםנועד הרגע שנרדם. בימים האחרונים עסוק בשטיפת ידיים בלתי פוסקת . יש לציין שמדובר בילד חכם מאוד, תלמיד מצטיין, חברותי וחייכן אבל כאילו נכנס בו "הילד הרע" מהסיפור של לאה גולדברג. הוא מגדיל לעשות ולא מפסיק לתאר ולשתף במעשיו ומחשבותיו. מה עושים? איך עוצרים את המפלצת הזו??????