תוצאות חיפוש עבור אלימות-כלפי-ילדים

שלום שירי, אני חושב שדווקא אלימות כלפי ילדים זוכה להרבה פחות לגיטמציה. יש חוקים ויש אכיפה ויש חובת דיווח. אבל בכל מקרה, אלימות היא דבר רע ופסול, שיהיה ברור. אודי

שלום רב, טיפול רגשי בהחלט רלוונטי לכאן, וטיפול באמנות בכלל זה. למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלו לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

היי שלומית, אני מבינה שכלתך גורמת לך ולמשפחתך סבל רב. הבעיה היא, שעם כל הרצון הטוב, אי אפשר לגרום לאנשים שלא רוצים להשתנות לעשות זאת על ידי שכנוע בלבד. אנשים בדרך כלל פונים לטיפול, כאשר הבעיה שלהם גורמת להם סבל. כאשר אדם גורם לאנשים בסביבתו סבל (ולא לעצמו), הוא יגלה מוטיבציה להשתנות רק מתוך אכפתיות כלפיהם, או מתוך הבנה שהתנהגותו פוגעת בו בצורה כלשהי. בנוסף, עלייך לזכור שבנך בחר לבלות את חייו עם אשה כזאת, ובכל יום שהוא נשאר איתה הוא בוחר לעשות זאת. נראה לי שכיוון הפעולה הוא סוציאלי/ משפטי: אם את חושדת או יודעת שקיימת התעללות בילדים מצידה, או טיפול לקוי, את יכולה לפנות לשירותי הרווחה כדי שעובדת סוציאלית תבקר בבית ותבדוק את יחסה לילדיה. בנוסף, קיימים עורכי דין וארגונים לזכויות המשפחה (כמו "משפחה חדשה" שעוסק גם בזכויות סבתא), דרכם ניתן לברר את הזכויות, שבהחלט יש לך, לגבי ביקור נכדייך באופן סדיר. לארגון זה קיים גם מענה טלפוני (חפשי אותם בגוגל) שנקרא "סב השעה". בהצלחה!

שלום רחל, מול התנהגות אלימה, בעיקר כשמדובר בילדים צעירים, אין טעם רב בשיחות, אלא בפעולות נחושות ועקביות, כדי שהילד יקשר בקלות בין מעשיו לבין התוצאות שהם גוררים. חשוב לייצר סנקציות המותאמות לנסיבות, באמצעותן יילמד הילד שבכל פעם שיפגע בילד אחר או ברכוש, יהיו לכך השלכות שליליות מיידיות עליו. במקביל, ממליצה מאד על הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים כדי לסייע להם לחדד את כללי ההתנהגות בבית, ולבסס יכולת להפעיל סמכות הורית יעילה. בהצלחה ליאת

שלום אלונה, אינני עוסק בתחומים משפטיים, ואין לי מידע מקצועי בתחום זה. שמעתי על הלומי-קרב שהשתחררו לאחר שהגיבו באלימות, אך לא על מקרים קשים של תביעות פליליות. אני משער שבמשפט הפלילי, המייחס משמעות לכוונה ולמצב נפשי, טענה כזו עשויה להיטען, ובמיוחד כאשר מתייחסים להלומי-קרב כאל חולי-נפש. אני עצמי מתנגד לשימוש כזה בהתוויות נפשיות, ולעולם לא אהיה מוכן להעיד על מצב נפשי בבית-משפט, משום שכל התחום הנפשי הוא סוג של מיסטיקה ולא מדע מדויק, וכל יומרה לדווח במדויק על מצב נפשי היא סוג של הטעיה. בברכה, ד"ר דרור גרין

שלום לך, במקרה שאת מתארת ישנו צורך מיידי, וחוקי לדאוג לשלומם של הילדים. את יכולה לפנות באופן מיידי לפקידת הסעד, שזו עו"ס האחראית לדאוג לרווחת הילדים במקרים בהם קיים חשש שהם נמצאים בסכנה, או שהוריהם אינם יכולים לטפל בהם. בידיה סמכויות חוקיות להביא במידת הצורך להוצאת הילדים מחזקת אמם. במקביל, אתם יכולים לפנות לפסיכיאטר המחוזי בבקשה שיאפשר בדיקה פסיכיאטרית, גם אם הדבר אומר בדיקה כפויה. ברור שכל ההצעות הללו אינן נוחות אבל במצב שאת מתארת הן נשמעות כהכרחיות גם על מנת לעזור לילדיה וגם על מנת לעזור לה. דרור

יתכן ובנך רגיש במיוחד למאבקי הקנאה והתחרות המתרחשים מן הסתם בין תאומים זהים. יתכן גם שסף התסכול שלו נמוך ולכן הוא מגיב במכות. אני חושבת שבשלב ראשון אתם צריכים להגיב ברמה משמעתית. לומר 'אסור' ו'תפסיק' כל פעם שהוא מכה. לעשות 'פסק זמן' מהפעילויות שהוא עושה כשהוא מרביץ (יושב עליך למשל). שיבין דרך המעשים והמילים שאסור להכות. מסר חד משמעי יעזור לגבי אחיו, חשוב לזהות מה המסר שאת רוצה להעביר. שיחזיר? אז תגידי. אבל לא נראה לי שזה הכיוון. את יכולה לעודד אותו לכעוס, להגיד 'תפסיק' או 'די'- כל פעולה אקטיבית כנגד המכות את יכולה לקרא עוד בנושאי משמעת באתר שלי, או בשני ספרי 'בגובה העיניים' ו'תקשיבו לי רגע'. בהצלחה חלי

שלום לך, נשמע לי שהמחשבות שלך מאוד הפחידו אותך, עד לכדי המנעות מקרבה לילדים. הבהלה מעידה על חשש שלך שלא תוכל לשלוט במחשבות, ואם תחשוב זה גם יקרה. הפחד הזה עלול לקרות לגבי מחשבות שונות, ובמקרים בהם ישנו איסור כה חמור כמו במקרה זה, הבהלה אף עולה. שמחתי לשמוע שהצלחת פחות לחוש חרדה ופחות להיות עסוק במחשבות הללו. זו התחלה טובה. השאלה אם זה קורה לך רק בתחום הזה, או שישנם חלקים נוספים בך שאתה חושש מהם. אם אתה מרגיש שזה מפחיד או מטריד אותך, אני מציע שתפנה לטיפול, תנסה להבין מה בדיוק קורה לך, מדוע חששת שאתה נמשך לילדים. הבנות אלו יכולות לעזור לך פחות לפחד מהדברים הלא ידועים לך. דרור

ליאת יקרה בהיותך אם חד הורית לפעוט, אני יכולה לתאר לעצמי כי העול המוטל על כתפייך הוא כבד, תהליך הגירושין שהינו לרוב משברי וכן כל מה שקדם לו, וודאי נותנים בך את אותותיהם בדמות חוסר סבלנות ואי פניות רגשית דווקא למי שאת הכי אוהבת וזקוק לך יותר מכל- בנך. הוא מצידו חש בוודאי במצבך הרגשי ומגיב אליו, תגובות הילדים הן שונות מילד לילד , וכאם לילדים ברור לי מנסיוני כי גם הילדים האהובים ביותר עשויים לעיתים להוציאינו מדעתינו ולהפגיש אותנו עם חלקים אפלים שנמצאים בתוכנו. אני מניחה שאת פונה לכאן מתוך אהבה לבנך ומתוך הבנה לנזק שאת גורמת לו . את גם מבינה כי אין ביכולתך למצוא את הכוחות כדי להמשיך ולהתמודד עם המצב בצורה לא אלימה וזקוקה לעזרה מקצועית ודחופה אשר פורום זה אינו יכול לספק. יש המון אופציות לעזרה, באופן פרטי וגם ציבורי, בתור עו"ס שעבדה שנים רבות בשרות הציבורי וכן בשרות המבחן למבוגרים,קשה לי להאמין כי במידה ותפני לקבלת עזרה יוציאו את הילד מרשותך. נהפוך הוא, במידה והמצב ימשיך כפי שאת מתארת רבים הסיכויים שבסופו של דבר הילד יספר, לגננת או לגורם אחר, או ששכנ/ה יראה או ישמע ובשל חובת הדווח ידווחו לרשויות ואז ישנו סיכוי גבוה יותר כי ינקטו סנקציות נגדך! לכן, פנייה לסיוע מקצועי הינה צורך דחוף ביתר , לטובתך ולטובת בנך! ניתן לפנות לתחנות לייעות נישואין, הטיפול - בתשלום סמלי. לויצו או נעמת , כמו-כן מכונים להכשרה של מטפלים משפחתיים כמו תל"מ בתל אביב, או התוכנית להכשרה בטיפול משפחתי של אוניברסיטת תל אביב (עבודה סוציאלית) , מעניקות טפול על ידי מתמחים במחיר סמלי. במידה ולא תצליחי למצוא מקום לטיפול אנא צרי איתי קשר בהקדם (פרטיי נמצאים משמאל)! ואנסה להפנות אותך. ולפני סיום עיצה קצת קלישאתית אבל לרוב יעילה- לפני המכה הבאה, עצרי רגע, סיפרי עד 10 עד 20 אם צריך, ובדקי אם יש אופציה אחרת לתגובה. גאולה.

אאא יקרה, ככל הידוע לי, אין פרופיל אישיותי אחד לכל האנסים. ברוב המקרים מדובר בסוג של הפרעת אישיות, ולפיכך ההתייחסות היא כאל מי שאחראי למעשיו ויכול לעמוד לדין (בניגוד לחולה נפש חסר שיפוט ותובנה ושאינו בר-שיפוט). הטיפול בעברייני מין יתמקד בדר"כ במיומנויות השליטה בדחפים התוקפניים, והוא ניתן כיום במסגרת תכניות שיקום כאלה ואחרות בבתי הסוהר. כאשר מדובר באנס עם הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, נראה מעט מאד, אם בכלל, חרטה ואשמה. אנסים בעלי פרופיל אישיותי שונה יכולים להביע חרטה כנה ולסבול מרגשות אשם. רבים מהסובלים מהפרעת אישיות אנטי-סוציאלית (פסיכופאתים) הפגינו כבר בילדותם דפוס התנהגות פרוע, הכולל התעללות בילדים/בעלי חיים/רכוש, גניבה, שקרים, הצתה, נשירה מבי"ס, ועוד. הגורמים להפרעות התנהגות מעין אלה מגוונים למדי, וכוללים היבטים משפחתיים, פסיכוסוציאליים, ונוירוביולוגיים. שלא נדע.. ליאת

שלום טל, כדי לחשוב מהו הטיפול הנכון לך מוטב לעשות הערכה מסודרת אצל פסיכולוג/ית קליני/ת. דרך פורום אינטרנטי קשה מאד לאבחן, ועל אחת כמה וכמה אין זה נכון או מקצועי להמליץ על טיפול תרופתי. אם הצלחת לסיים בהצלחה שני תארים, ללדת תינוק מקסים ולהעריך את חייך כיפים, הרי שהתברכת בכוחות ובכישורים טובים. נראה כי קיימת איזו אמביוולנטיות סביב ענייני הקריירה, שכן את עצמך אומרת שה'דריכה במקום' היא בגלל חוסר השקעה מספקת מצדך. זה נושא ששווה בדיקה - מדוע את מכשילה את עצמך? האם קיים פחד מכישלון? מהצלחה? כמה מכאיבה ההשוואה החברתית? מהי עמדתך בנושא קריירה ואימהות? ועמדתו של בן-זוגך? מדוע העולם שבחוץ נראה כה מאיים ומפחיד? עד כמה החרדה מנהלת אותך ומפריעה לתפקוד שלך בחיי היומיום? אלה שאלות נכבדות(אפשר להוסיף עוד ועוד) שיש להשיב עליהן כדי להבין מה קורה לך. תוכלי לנסות לבדוק זאת עם עצמך או (טוב הרבה יותר) במסגרת טיפול פסיכולוגי. בהצלחה ליאת

לריקי שלום, תודה רבה על המחמאה. ככל הנראה, דפוס היחסים של השכנים מתבסס על מריבות והתפייסויות, זה מה שמחבר ואולי זה גם מה שמפריד... מקרים בהם מתבצעת התערבות כפויה היא כאשר יש תחושה שבני הבית בסיכון ממשי, כגון התעללות בילדים, נטישה, הזנחה וכיו"ב. במקרה זה ניתן לפנות למשטרה, גם כשכנים, וזו מערבת את השרות הסוציאלי: פקיד סעד, לבדוק מה קורה בבית. ההשלכות יכולות להיות ביקורי בית, טיפול כפוי או אף הוצאה של הילדים מהבית. המקרה שתארת שונה. מי שיכול להתערב ולהשפיע, פרט לעיצה ידידותית משכנים/חברים היא אולי יועצת בית הספר, במידה והילדים נפגעים. בנוסף, אם הצעקות מגיעות עד השמים, יתכן שגם השכנים יכולים להתארגן ולפנות למשפחה, לועד הבית או אולי אף לתרבות הדיור. זה לא יפתור את הבעיות הפסיכולוגיות, אבל אולי יגביר את המודעות של המשפחה שהם לא חיים באי בודד, ובאופן עקיף, דרך הצורך להתחשב בשכנים, יביא למיתון הצעקות זה על זו, ועל הילדים. בהצלחה, ד"ר עידית שלו

שלום מיטל, אכן נושא כאוב ביותר, וההגדרות אינן מספיק ברורות. אני חושבת שבשלב הראשון חשוב שתמשיכי לשוחח עם האם, ולהסביר לה את חששותייך. נסי לקשר אותה עם אדם שיוכל להדריך אותה ולסייע לה, למשל אחות בטיפת חלב או אפילו אימא אחרת שתשתף אותה בניסיונה. אני מסכימה עם ניבה שבמידה ולא יתחולל שינוי מהותי בזמן הקרוב כדאי להתייעץ עם איש מקצוע, שיוכל להעריך מהי ההתערבות הרצוייה. בתקווה לטוב, אורנה ראובן-מגריל

שלום, יתכנו הפרשות גם בגיל זה אם כי התופעה די נדירה. הייתי ממליץ שרופא הילדים יראה במו עיניו ויחליט האם אלה אכן הפרשות וגינליות. לעיתים מופיעה דלקת הגורמת להפרשות אלה. אני מבין את הרגישות לנושא אך גם זאת ניתן לברר בעזרת הבדיקה אצל הרופא.

ליה שלום רב, אני מבינה היטב את החששות והפחדים שלך. הילדים הרכים שלנו שאנו מתאמצים לגדל ולטפח בעולם נקי מפשעים ומרוע, עלולים להינזק דווקא במקומות הכי מוגנים לכאורה, כמו גן הילדים. להערכתי, אם יש לך איזה שהוא חשש, את יכולה פשוט לדבר עם הילדה בעדינות, לשאול אותה אם היא מכירה אנשים מבוגרים, אם מישהו מהם אי פעם עשה לה משהו שהיא לא אוהבת וכדומה. יתרה מזו את יכולה להתבונן עליה כיצד היא משחקת בבובות. פעמים רבות דרך בובות ומשחק בהן ניתן לראות התנהגויות מוזרות. כמובן שאת יכולה להיוועץ בגננת או בפסיכולוגית של הגן כדי להיות בטוחה ורגועה יותר. מאחלת לך רק טוב, טלי

ראשית אני מפנה אותך לדר יצחק קדמן שישמח לענות לך על כל שאלה בעניין הזה http://www.education.gov.il/preschool/hitalelut1.htm http://www.dci.org.il/ גם אתר שכדאי לך לפנות http://www.eli.org.il/Content/index1.asp

רינת שלום. אינני יודעת לקרוא בשם מדוייק לתופעה שאת מתארת- אבל אולי בכדי להבין את שורשיה הייתי מחפשת חומר על מנגנוני הגנה- כי הרי התנהגות זו הינה דרך לא מודעת להתגונן מפני אימה ומציאות תוקפנית. אנה פרויד כתבה הרבה על הזדהות עם התוקפן- שזהו מנגנון הגנה בו הילד על מנת לשרוד מאמץ לעצמו דפוס הזדהות על מנת לשמור על האובייקט ובכך גם על עצמו. כמו כן הייתי פונה לקרוא את האבחנה הפסיכיאטרית: conduct disorder שגם היא מתארת את ההשלכות של דפוס כזה. אני מקווה שקצת עזרתי. בברכה. רוית.

החוק מחייב כאשר יש עבירה חמורה כגון התעללות בילדים לצה"ל נגישות לחומר כזה - יכול לדרוש אותו לפי חוק