תוצאות חיפוש עבור אילמות

שלום רב, גרושה ואם לבת 11, ילדה מדהימה, אהובה, חברותית. מזה שנים אני והאב היינו בסכסוך, עד לא מזמן. בתי, מתנהגת בחופשיות ובפתיחות ובקלות מול חברותיה, אחיינים, אך עם מבוגרים עצורה, מופנמת נורא, עונה בקושי, לא נשמעת כמעט כשנשאלת למשהו. אפילו עם אחותה הפעוטה (מהאב) כשמשוחחת בוידאו, מתקשה לדבר אליה ולהגיד לה שלום ולילה טוב או היי או לצחוק איתה ולהביע אהבה וכשהאב מבקש ממנה יפה ובאלגנטיות אז אני רואה את שפת גופה שהיא במעין מצוקה עם עצמה והיא גם בולעת רוק. היא רק מביטה בה בהנאה ובחיוך, אך לא מצליחה לגשת. אני מנסה להבין על מה זה יושב ולא מבינה. מטופלת מזה שנה אצל הפסיכולוגית וגם היא לא מביאה את זה לפתרון. אני מודאגת ולדעתי וידיעתי גם האב. מה זה יכול להיות? אולי חלילה חוותה טראומה שאינה מספרת? הראש שלי כבר מפליג למקומות קשים. אציין, מול בני גילה, זה שמיים וארץ. ילדה אחרת. בבית איתי מביעה אהבה, חיבוקים, נשיקות, משחקת ושמחה.

הי, שלום לקוראים. הנני כאן. איכשהו תמוה לי. כאילו נעלמו המילים. ונעלם לי גם כאן, ושם. וזה מכבר נעלמה תחושת הבית, בראש. הייתה גמישות ועתה קפוא כאבן. אולי היו משאלות וכעת כאילו ויתרתי עליהן ואיני זוכרת לגשת. נכנסתי על עיוור ובכל זאת קצת הרבה כתבתי. אגב עיוורון - אנשים רואים אותי כל היום בעבודה. עדים רבים רבים. נדמה שכך אני בוחרת בדיוק מסיבה זו. העדים. ולעתים קרובות משמיעים מחמאות של ממש, מעוניינים בפרטיי. ולא מאמינה להם. תחושת מפלצת-העל שאני והיותי בלתי ראויה ונדונה לעונש כבד -- מנצחת. היו לי כאבים עזים בסופ"ש שעבר. מפחידים אפילו. ויש תור לרופא, אך כרגיל, הם נשכחים אם קיים תור. רשמתי לי. אבל ארגיש שזו אינה האמת כשאספר. בלוף שכואב. את בסדר. לא מאמינה לי. כך גם בנפש. והכאבים - הקול בראש חוזר וטוען שהם משהו שגרמתי לי בעצמי. במזוכיזם ובסגפנות שלי. זה ייתכן. אבל אם זה זה - אפשר להבין מדוע החרשתי. מבולבלת - כך גם יצא הטקסט. סופשבוע עמוס. כתמיד. רצף ללא מנוחה. ללא איסוף כוחות. ואולי כן מנוחה, בכל זאת שבת, שהיא אחרת לחלוטין מימים אחרים. ובעיקר שבורה. אבל אסור לדעת. שלכם, סוריקטה

שלום ד"ר, אימי של לחוצה מאוד מאוד, אחותי נדבקה בקורונה וכעת היא ( אמא שלי) בחרדה. לילה שלם לא ישנה... אני מדברת איתה וגם אחרים ואומרת שלא לחוצה אבל היא כן. בקטע שגם אנחנו נחשפנו ובבידוד ומחר תהיה בדיקת קורונה. שאלותי אלייך: 1. האם שריפה בחזה /כאב- זה חרדה ומתח או קורונה? איך מבחנים? רק אומר שחודש שעבר 5.7 הזמנתי לה מד"א שהחליט לפנות את אימי לבי"ח בגלל שהיה קשה לנשום אבל ממש והאקג הראה משהו. מאז עשתה הולטר, אקו לב , בדיקות דם והכל תקין..( עוד לא היתה אצל רופא בשביל אקו אבל רופא בפורום אמר שהבדיקה תקינה) למרות שיש משהו במסתמים. אגב התופעה התרחשה עוד קודם כמו קושי מבמדרגות ומרגישה את הלב פועם. אז נכון שמה שיש עכשיו זה גם מתח? 2.. תוך כמה זמן מתפתחים תסמינים למחלה מרגע חשיפה אם וכאשר.? 3. האם אדם שאין לו ממש תסמינים פתאום זה יכול להיות קשה ובי"ח? או רק למי שהיה חום גבוהה?

שלום רב ותודה רבהס בתי בת השנתיים ו4 מגיבה לשמה מחייכת צוחקת, יוצרת קשר עין יש לה מין חרדה כזאת כשנכנסים איתה למשחק היא משתלטת על החפצים ואומרת לילדים לא לא לא... בבית הכל רגיל היא משחקת , מדברת , מגיבה וכו ... הפסיכולוגית העלתה חשד של אילמות סלקטיבית (כי בגן זה לא ככה), אומנם אני מזהה אצלה הרבה פעמים פחד מילדים /אנשים היא מרבה להתחבא וכדומה היא משתפת פעולה רק עם מי שהיא מעוניינת וזהו (בלי קשר לגיל) מה עושים? לפעמים כשהיא רואה ציפור היא אומרת יפור יפור (ציפור) כמה פעמים ומביאה לה במבה מה לעשות?

שלום, אשמח להתייעץ: 1. האם ללשון כלואה יש השפעה על היכולת השפתית? האם בהכרח צריך לשחרר אותה? לילד יש שיבושי הגייה 2. כיצד נעשה אבחון לילד עם אילמות סלקטיבית (אותו הילד)? סביר להניח שלא ידבר

שלום, 1. האם ילדים אלו כן מדברים בסיטואציות אחרות? למשל שהם בבית עם ההורים או שיש ילדים שפשוט לא מסוגלים לדבר בכלל? 2.האם הם ילדים שלווים? כי ההגיון אומר שאם לא מדברים הם אמורים עדיין לכעוס על ילד אחר, או להיות מתוסכלים בסיטואציות מסוימות? 3. הם לא יוצרים קשר בכלל עם אחרים?ולא מנסים? אני בקייטנה של גן עם ילדים בעלי לקות שפתית כלומר יש להם הפרעות בלומר מילים מסוימות בצורה נכונה. יש ילדה אחת שלא מדברת בכלל. היום שאלתי, אמרו לי שזו אילמות סלקטיבית. יש לציין. שהיא מנופפת לי לשלום כשאני באה או רצה אליי. או אם אני אומרת לה משהו והיא שמחה אז היא מקפצת ומנופפת עם הידיים.זו התגובה שלה וזהו. כשאני שמה מוסיקה היא באה מרצונה לרקוד איתי. זה קצת מוזר לי. כי אני לא עובדת מהגן. איך אין לה אינטראקציות עם ילדים בכלל. גם לא יוזמת.איך היא לא דוחפת ילדים אחרים..תמיד לבד עם עצמה ( אולי ה מהחרדה אז אין רצון?) היא תמיד שמחה שקטה לא ראיתי אותה בוכה או כועסת.לא מתוסכלת. מבחינת התפתחותית היא קטנטונת ושברירית. גם מור לי שאם היא חרדתית, אז למה איתי יש רצון לקשר? הם כעת מסיימים את הגן ועולים לכיתה א'. אמרו לי שהיא תהיה בחינוך מיוחד. האם זו המסגרת שמתאימה לה? חבל שלא היה לי זמן איתה יותר. לא מבינה איך לא הצליחו להוציא אותה מזה. היא צריכה המון חיזוקים.

היי הבת שלי בת שנה ו-8 , מאוד מתביישת ממבוגרים וזרים. אם מבוגר או זר מסתכל עליה או פונה אליה היא רק מחפשת איפה להתחפר או שישר נצמדת אליי. לא משוחררת. זה תקין? זו חרדת זרים,? איךניתן לעזור לה?, אני מתפדחת כשהיא עושה את זה.

שלום. ילדה שלי לפני כמה ימים חגגה 5, לא מדברת בגן ובסביבה לא מוכרת לה. ילדה שבבית לא סותמת את הפה, ילדה מאוד נבונה, ילדה שמתעניינת בדברים חדשים, ילדה שטופשת במהירות רבה כל מה שנאמר בסביבתה. נסגרת בסביבה חדשה ולא מצליחה להיפתח. למרות שלדברי גננת היא מחייכת, היא מתקשרת עם מבטים, היא עונה עם תנועות גוף, אך לא מוציעה מילה. זה משהו שמלווה אותה כבר כמה שנים, אני כולי בתיקווה שזה יעבור, אבל זמן עובר ותופעה זו לא עוברת. אני זקוקה לעזרה - מה לעשות עם זה? הלב שלי נשבר לראות אותה ככה. החוסר בטחון הזה פשוט שובר אותי! כמה זמן התופעה הזאת יכולה להימשך? מאוד רוצה לעזור לה להתגבר על הפחד הזה לפתוח פה. אשמח לקבל כיוון תדרוך מה ניתן לעשות במקרה כזה. מודה מראש על התשובה. שנה טובה ומוצלחת. אמא מודאגת - מילנה.

כאב הגרון הזה, מכל המילים שלא מצליחות לצאת, יש כל כך הרבה, מילים רעות, מתלוננות, בוכות, אני מרגישה איך אני עוצרת אותן, את השטף, שאיש לא ידע, שלא ידעו כמה. הכל שחור ורע ויאמרו לי תמיד את או אף פעם את לא ומכל המקומות האלה והמילים השתוקות אני עומדת להאלם, מרגישה איך הקול שלי מתקשה לצאת והנפש שלי עוד רגע אילמת.

אני כבר שנים סובל מחרדה חברתית ולאחרונה אבחנתי את עצמי שאני חי מיום ליום עם הפרעה של אילמות סלקטיבית.. גם בגיל קטן חוויתי את זה, והיום זה כבר בגיל דיי מבוגר (32) יש לי עדיין את זה... משום מה אף פרסום באינטרנט או בכלל מדבר על אנשים שהאילמות סלקטיבית עוברת אליהם גם בגיל מבוגר יותר... למה אין סקר על זה בכלי התקשורת? אני מכיר אנשים שיש להם, דרך המחשב... אבל למה אף אחד לא מדבר על הנושא הזה? למה אין אזכור? אשמח שתגיב לי.

הי בתי בת 4 ואובחנה כבעלת סלקטיב מוטיזם. השאלה שלי בנוגע לגן שנה הבאה נאמר לי שעדיף ששנה הבאה היא תהיה עם ילדים שקטנים ממנה- גילאי 3 ו 4 כדי שתרגיש גדולה ותצבור בטחון יש לי אפשרות להעביר אותה לגן של ילדים בגילאי 4 ו 5.. גדולים ממנה ובגילה... עם סייעת שהיא מאד אוהבת שעוברת לגן הזה... ועם 6 ילדים מהגן הנוכחי(שעולים אף הם לגן הזה) - בגן יהיו 28 ילדים לעומת גן של ילדים קטנים עם 35 ילדים ששם היא לא מכירה אף אחד מה יכול יותר להועיל לה? גן עם ילדים מוכרים וסייעת מוכרת וגן קטן יותר? או גן עם ילדים בגילה וקטנים ממנה- שהם 35 ילדים והיא לא מכירה אף אחד אני ממש לא יודעת מה לעשות אשמח לייעוץ כלשהו תודה שלי

שלום ביתי בת ה 6 .סובלת מאילמות סלקטיבית אנחנו מטופלים באופן פרטי אצל מטפלת בתחום זה ,מזה 10 טיפולים.... עד כה יש שינויי מאוד זעיר אך אפשר להגיד שכמעט ואין שיפור חוץ מהמטפלת,כשהילדה יוצאת לעולם הרחב שוב מתכווצת ומסתגרת.... הטיפול מתמשך ואף יקר ללא שינויי משמעותי והשאלה שלנו האם לפנות לפסיכולוג קליני לילדים?או לגורם אחר? כי על פניו נראה שמה שעכשיו אנחנו עושים לא ממש עובד..... תודה מירב

הי בתי בת 3 ועשרה חודשים אובחנה בסלקטיב מוטיזם התחלנו טיפול רגשי. הגננת המליצה גם על קלינאית תקשורת במתמחה באילמות סלקטיבית שתלמד אותה לדבר בסיטואציות חברתיות האם יש דבר כזה? תודה אלה

בני בן 5.5. אני מרגישה שמאוד קשה לו במצבים חברתיים וכי בבית המצב שהוא משוחרר ועקשן ויודע לעמוד על שלו.בשנתיים האחרונות הרבה לבכות ולהתלונן על כל דבר אפשרי ולא רצה ללכת לגן - הראה סימני פחד של ממש(כמו אחיזה בבגד שלי ...חשש להציג משהו חדש - נעל חדשה בקבוש הביא) קשרתי זאת תמיד לנושא בטחון עצמי ודימוי עצמי נמוך שלו לצד מחשבה שמא עבר התעללות כלשהיא במססגרת הזו. נכון להיום קיים שיפור במצבו -הולך לגן אחר יותר בטוח מה שמלחיץ אותי שהוא לא מדבר עםאנשים גם אם כאלה שרואה ביום יום דבר שגרם לי לחשוב על אילמות סלקטיבית כחלק מאותה חרדה השאלה מדוע גם לפני סיטואציה מוכרת יכול לחשוש ולא להיות בטוח הרי זה דבר שמכיר ויודע - למשל...אתמול אבא רצה לקחת אותו לבני דודיו - מקום שכיף לו בדכ והוא ממש התעקש שלא ללכת אלא רק איתי יש לו תלות מוחלטת בי וכנראה שאני מעבירה לו תחושת בטחון אבל ברור שזה מקשה עליי בהתנהלות היומיומית שכן עליי להיות נוכחת כל הזמן. כיצד ניתן לעזור לו והאם חרדה חברתית או אילמות עוברת עם הזמן הדבר מטריד אותי ביותר שכן אני בטוחה שהוא ככ רוצה להיות הילד השובב והוא לא מסוגל :(

שלום בני בן 5.5. אני מרגישה שמאוד קשה לו במצבים חברתיים וכי בבית המצב שהוא משוחרר ועקשן ויודע לעמוד על שלו.בשנתיים האחרונות הרבה לבכות ולהתלונן על כל דבר אפשרי ולא רצה ללכת לגן - הראה סימני פחד של ממש(כמו אחיזה בבגד שלי ...חשש להציג משהו חדש - נעל חדשה בקבוש הביא) קשרתי זאת תמיד לנושא בטחון עצמי ודימוי עצמי נמוך שלו לצד מחשבה שמא עבר התעללות כלשהיא במססגרת הזו. נכון להיום קיים שיפור במצבו -הולך לגן אחר יותר בטוח מה שמלחיץ אותי שהוא לא מדבר עםאנשים גם אם כאלה שרואה ביום יום דבר שגרם לי לחשוב על אילמות סלקטיבית כחלק מאותה חרדה השאלה מדוע גם לפני סיטואציה מוכרת יכול לחשוש ולא להיות בטוח הרי זה דבר שמכיר ויודע - למשל...אתמול אבא רצה לקחת אותו לבני דודיו - מקום שכיף לו בדכ והוא ממש התעקש שלא ללכת אלא רק איתי יש לו תלות מוחלטת בי וכנראה שאני מעבירה לו תחושת בטחון אבל ברור שזה מקשה עליי בהתנהלות היומיומית שכן עליי להיות נוכחת כל הזמן. כיצד ניתן לעזור לו והאם חרדה חברתית או אילמות עוברת עם הזמן הדבר מטריד אותי ביותר שכן אני בטוחה שהוא ככ רוצה להיות הילד השובב והוא לא מסוגל :(

שלום רב הייתי מורחק מהילדים במשל מעל שנה (אחד בן שנה והשני בן כמה שבועות). מייד שהחלו לדבר התברר שהם סובלים מאילמות סלקטיבית וחרדות. האים ניתן לקשור את זה אחד לשני?

אז מניחה שאתה צודק,ותודה . וזה הדבר כנראה הכי נכון לי וכדי להמנע מעוד בילבולים ופיזורים שמוסיפים לערעור . אבל..., במקביל, שוב עולה התחושה הקשה והכואבת, שאפילו פה, בפורום, אין לי מקום. וגם לפה אני לא מתאימה.ומפנים אותי הלאה..., כך שיוצא,שלא מתאימה לחיים האמיתיים הנורמאטיבים,(וגם..., אם אני כביכול נורמאלית.) בהם אנשים בגילי, במקום קיומי אחר כבר לגמרי. אם זה בקריירה המקצועית והתקדמות בה,המצב החברתי ,הזוגי ,המשפחתי...,וכו וכו (וגם אם לאחרים יש כמובן קשיים). והפערים ככ צובטים בי והתסכול גדול ומכעיס. כולל גם המון סימני שאלה לגבי מה בעצם השתבש אצלי, ובעיקר למה. וגם פה "בעולם של החריגות", יוצא...,שאני לא שייכת ולא מתאימה ובעצם מפנים אותי שוב, למקום\טיפול אחר. וזה כואב. גם אם זה לטובתי. ואני מתה מפחד שיגיע הרגע, ואם דברים לא יזוזו, שגם הוא יפנה אותי הלאה..., ומנגד מאד מתקשה להאמין ולסמוך . וזו תקיעות קשה מאד. בייחוד שלא יודעת עד כמה באמת הוא עדיין בטוח וגם מכיר ויודע איך ומה נכון, ומאמין, וכמו קודם...,(וכמו שהיה עם הקודם...,שעד היום מתקשה מאד להכיל את ההדיפה הזו שחוויתי).וכמובן שמתה מפחד מהלות שתלך ותגבר, כל קירבה מלחיצה ובעיקר שגם נורא נורא מתסכלת בחלקיות שלה שמתקש מאד להכיל. אז איך יוצאים מהלופ הזה.אני לא יודעת..., זה כמו לב שבור. וכל הזמן זה בראש שלי . כשגם מאד בודדה, ובסהכ די מנותקת מחיי חברה ושאר אנשים. וזה \הוא,כביכול ממלא אותי.למרות שנשארת ככ רעבה , ועם החלקיות והקשיים שמייצרים גם אילמות שמתגברת.(זה בעצם מה שנקרא, רגרסייה ממאירה...???). וגם.. לא פשוט כרגע לייצר קשרים חברתיים, וזה עוד אלמנט שמקשה ,מביך גם מאד, משבלל.אודי אשמח שתגיב על הדברים. שבת שלום ותודה .

שלום אילנה אני בת 50. בצעירותי (תקופת האוניברסיטה גיל 23 והלאה) הייתי בטיפול פסיכולוגי שעזר לי מאד בנושא הזהות המינית שלי אבל היה מאד קשה לי כיון שפיתחתי תלות במטפלת, חייתי מפגישה לפגישה ומאד סבלתי מהריחוק שמאלצת המסגרת הטיפולית. בנוסף הטיפול נקטע ,לא ביוזמתי, כמה פעמים לתקופה של כמה חודשים מה שגרם לי סבל נוסף ורב. חוויתי שם מעין התרוקנות מרגשות, היו לי רגשות בעוצמה חזקה מאד ואחר כך נוצרה מעין חומה, מאז כל הרגשות שלי קהים . התחתנתי עם גבר מאד מופנם, הולדנו 2 בנות (לא לפני שטופלתי על ידי סקסולוג בוגיניסמוס שהיה לי) לגדולה היתה תופעה של אילמות סלקטיבית. כשהיתה בכיתה ב' התחילה טיפול במשחק והמטפלת הפנייתה אותנו ל"הדרכת הורים" בעלי לא רצה לשתף פעולה ואני התחלתי בעצם טיפול פסיכולוגי נוסף עם מטפלת נוספת. רציתי חוויה מתקנת לטיפול הקודם דיברתי המון על הטיפול הקודם וגם על כל הנושאים בחיי. תוך זמן קצר הרגשתי שאני תלויה גם במטפלת החדשה. מעריצה אותה, רוצה להיות כמוה כלומר כמו שהיא בדמיון שלי, מדמיינת שהיא רואה אותי בחיי היום יום וחושבת מה היתה אומרת, מרגישה נחותה כי אני לא כמוה, סופרת את הדקות עד לפגישה הבאה (תוך זמן קצר עברנו לשתי פגישות בשבוע ועדיין..), בכל זאת הטיפול היה יעיל מאד, בזכות האמון שלי בתמיכתה הבאנו לעולם עוד בן שהתברר שהוא על הרצף האוטיסטי והיא עזרה מאד להתמודד עם ההכרה בכך וכמובן גם עם הבת הגדולה והבת האמצעית שיש לה שני אחים "מיוחדים". מאז תחילת הטיפול הזה עברו כ 11 שנים (!), בשנתיים-שלוש האחרונות אני מרגישה שהנזק והקושי שלי בטיפול (התלות, ההתמכרות, התשלום, ההסתרה מאנשים בחיי את עצם הטיפול) גוברים על התועלת. אבל לא הצלחתי להפסיק. פחדתי שלא אוכל לחיות בלעדיה ונכנסתי למעגל איום של בושה, אשמה חוסר אמון בעצמי. לאורך כל השנים סיפרתי לה על הרגשות האלה והיא נתנה לי להמשיך, לא ממש התייחסה לכך. בקיץ האחרון הגעתי פשוט לנקודת שפל בה התייאשתי מהכל ורציתי למות. גם על כך סיפרתי לה. היא הציעה לי לקחת כדורים מה שלא רציתי. לאחר מכן ביקשתי בכוחותי האחרונים להפסיק את הטיפול. היא הסכימה בתחילה אך שכנעה אותי שניקח עוד זמן כדי שהפרידה תהיה ממקום "יותר נינוח". מאז עברו 8 חודשים בהם דיברתי בעיקר על התלות שלי בה (את מבינה כמה זה קשה לספר למישהו שלא מספר לך כלום על עצמו שאת תלויה בו?) ואני מרגישה שהנושא הזה לא מטופל ואני צריכה לטפל בעצמי. אחרי הכחשות רבות הודייתי בפני עצמי ובפניה שאני מאד כועסת עליה. היא לא מתרגשת מזה יותר מדי. אני רוצה להפסיק כבר, ואני יכולה כי הצלחתי לגמול את עצמי ממנה אבל קשה לי נורא לעזוב בהרגשת אכזבה והחמצה . אני מרגישה שבורה, חלשה (גם כלכלית) אשמה ובודדה. יש לי משפחה וחיים שיכולים להיות טובים אבל אני לא מסוגלת להשתמש בכל זה. סליחה שהארכתי בתיאור, זה באמת הכי קצר שאפשר לתאר את מה שעובר ועבר עלי. קראתי כמה מהכתבות שלך בבלוג (אחת מהן - אהבה תמורת כסף - הבאתי לטיפול והקראתי למטפלת שלי) ומאד התרשמתי מהתובנות שלך ובכלל מזה שאת כותבת את דעותייך. מאד יעזור לי לדעת מה דעתך על קשר טיפולי כמו שתיארתי. אני מרגישה שהתופעה הזו לא טופלה כמו שצריך. וגם- האם לעזוב את הטיפול הארוך הזה מיד או לנסות להלחם ולפתור בכל זאת את הכעס והרגשת האכזבה? אני מרגישה שאני עם כוחות אחרונים ואין לי עם מי להתייעץ. תודה מראש.

שלום בני בן שנתיים וחודשיים לא מדבר אפילו מילה , מוציא הברות פה ושם אך כשרוצה משהו מושך אותנו פיזית למה שרוצה . גם רמת ההבנה שלו יחסית נמוכה לגילו , הוא לא יודע להצביע על אברי גוף , חיות וכו' רק דברים ממש בסיסיים כמו תביא לי , בוא וכו' חוץ מזה הכל בסדר ,הוא מאד חברותי ,אין פחד מזרים ,אוהב מגע ,יש קשר עין ,אוהב מאד מוזיקה (בצפייה) ויודע לעשות תנועות של השירים הייתה לו בעיית שמיעה ונוזלים שטופלו ועכשיו השמיעה שלו בסדר, אנו ממתינים להתפתחות הילד שרק יתנו לנו תור בעוד 3 חודשים !! השאלה שלי אם יש מצב שהעיכובים בדיבור ובהבנה באו מבעיית השמיעה שהייתה ואם כן אז הוא נחשב כעת מבחינת התפתחות בתקשורת כמו בן חצי שנה וכמה זמן נדרש בד"כ להדביק את הפער ? והאם יכול להיות סיבות אחרות? שמעתי שיכול להיות שיש לו אילמות סלקטיבית... אשמח לשמוע את חוות דעתכם המקצועית ברוכים תהיו

שמי אורית בעלת צהרונית. יש לי ילדה בת שבע עולה חדשה ארבע שנים בארץ. ימים שלמים אינה מדברת לא בבית הספר ולא בצהרון. האמא מספרת דבבית היא מדברת. אני ראיתי פעמים ספורות שדיברה. היא היתה באיבחון ואמרו שהיא סובלת מחרדה. אני נוכחתי בפעמים של קיפאון לזמן מה. מבקשת יעוץ לעזור לאמה.

אודי, רציתי לשמוע ממך חזרה בנוגע להודעה שלי "חידלון". מיהרתי לכתוב אותה לפני שתצא למנוחה..., והיא נשארה יתומה. לא יודעת אם בחרת שלא לענות במכוון(ואחרי שכבר כתבתי די הרבה קודם לכן)או שפשוט התפספסה..., אבל היתי זקוקה לשמוע דעתך,ואותך, בייחוד בהרגשה הקשה שנמצאת בה. מקווה שבראשון תתייחס בכלזאת גם אליה. ותודה על שאר התגובות. קשה לי כרגע עם כל "האיחולים" לשנה טובה וגמר חתימה טובה וכל הדברים המקובלים שנהוג לאמר בזמנים שכאלה. בעיקר כי מרגישה כרגע ככ מדוכדכת,חסרת אונים, ולבד ואחרי גם הפגישה שהיתה, והחשש הגדול ממה קורה,וממה יהיה...,וחוששת ששוב זה מגיע לאיזה דדאנד. וגם לא מסוגלת כרגע ובמצב הנל,להיות באיזה סטייט אוף מיינד, של הרהורים, חשבון נפש, וכל שאר הדברים, שהיום הזה כביכול מביא איתו.מרגישה בלי כוחות ואנרגיות ומוטיבצייה לזה. קשה לי מאד עם הצורך הזה שלי, עם התקיעות הזו, עם חוסר הבנה גדול, עם זה שאני צריכה אותו, אבל הוא יסתדר בלעדיי, גם אם זה מבאס שככה יוצא. והרבה כותבות תחושות דומות.., וגם לגבי זה אני לא ממש יודעת מה מרגישה,כשמצד אחד זה מנחם שאני לא היחידה ומנגד, מעורר אי נוחות על המקום הזה שגם אני בתוכו,ולא ברור לי למה זה, ואם יש גם מוצא,ואם אצליח בו, ואם אני בכאלו חסימות, אילמות, כעס,תסכול,יאוש,מבוכה,אי נוחות, והתנגדות. אז איך בדיוק? אם זה רק ממשיך תצמו, יותר פחות ,קרוב,רחוק, ושוב...ושוב...במעגליות. ולטנגו צריך שניים...,אז...במי ובמה זה תלוי כדי שאצליח במצב הנל??ולמרות הכל??

שלום יש לי ילדה בת ארבע ו9 חודשים. הולכת שנה שניה לגן עיריה ( אותו הגן ). בשנה שעברה הייתה אצלה תופעה של דיבור מאוד מאוד שקט שבקושי הייה ניתן להבין מה היא אומרת והשנה אני רואה שתופעה הזאת חוזרת. גם עם הצוות וגם עם הילדים. מצב כזה קורא כשהיא לא אחד על אחד. מחוץ לגן היא מאוד משוחררת ובעלת ביטחון עצמי לא גבוה במיוחד אבל בהחלט קיים ונוכח. וגם דברנית ומשוחחת ללא הפסקה. נורא מטריד אותי העניין הזה של דיבור חלש בגן - כמעט לחש. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. מהצד זה נראה כאילו היא חסרת בטחון וביישנית ואותי מטריד שלא מדובר פה באיזו דרגה קלה של אילמות סלקטיבית

היכן ואצל ניתן לטפל באילמות סלקטיבית ילד בן 13?

שלום, בתי בת 2 ו-5 חודשים, אחות לילד בן 5. ראשית, אציין כי היא ילדה תקשורתית, חכמה ומלאת הומור.אלופה במימיקות ובפרצופים :-). מדברת לא הכי ברור, אבל אוצר המילים שלה גדול מאוד. לא מרכיבה עדיין משפטים, אלא רק צמדים..היא מבינה הכל ומשחקת נפלא בעיקר עם אחיה(מרכיבה פאזלים, לגו, מעיינת בספרים וכו') לאחרונה, הגננת ציינה בפני כי הילדה לא מדברת בכלל בגן ולא יוצרת או יוזמת קשר עם הסביבה (לדבריה). בקושי מילה או שתיים. וזה כמובן בניגוד גמור לאיך שהיא בבית. שמתי לב שכשהיא נכנסת לגן, היא רצה בשמחה, אך כשהיא פוגשת בצוות, היא עומדת בצד, מבוישת, עם יד בתוך הפה. הגננת מציינת כי היא לא שומעת אותה מדברת, רק עם עצמה ובלחש (שרה לעצמה). מבחינת הילדים בגן, היא מתחברת לילד אחד או 2, ואיתם היא יותר פתוחה. כמו כן, עם אנשים זרים, היא ממעטת לדבר ולהפתח. עם סבא וסבתא שלה, לוקח לה זמן עד שהיא "חוזרת לעצמה". אציין כי היא אינה גמולה, וכי יש לה "שיבושי שפה" שאיני יודעת אם הם אופיניים לגיל שלה. האם מדובר בתופעה מדאיגה? האם יכול להיות שזו אילמות סלקטיבית? האם זאת הפרעת תקשורת כלשהי? האם צריך לעשות משהו בכלל בגיל הזה? תודה