טיפול במשחק: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים

ילדים באבל: חשוב לטפל מוקדם

הטבח באיתמר העלה לסדר היום את הדילמה הקשה של טיפול בילדים שחוו שכול. אנשי המקצוע מפריכים את הסברה לפיה מוטב לתת לזמן לעשות את שלו הטבח באיתמר הכה בתדהמה את כולנו. ליבו של כל ישראלי יוצא בימים אלה אל משפחת פוגל וילדיה שנותרו בחיים וייאלצו להתמודד עם אובדן קשה מנשוא. אם לנו, המבוגרים, כה קשה להתמודד עם הזוועות, קל וחומר שילדינו מתקשים לעכלן. חלקם מפתחים חרדות, אחרים לא מבינים את משמעות המקרה, על אחרים משפיעות החדשות בצורה עמוקה אך אין הם מראים זאת.כל ילד מתמודד עם החשיפה למקרה בצורה אחרת, אך נראה כי יש מן המשותף דווקא בקרב ההורים. האירוע המחריד עורר בלב כולנו שאלות רבות. האם וכיצד מספרים לילדינו את שאירע? כיצד מפיגים את חששותיהם ומחזקים את ביטחונם? כיצד נוטעים בהם את התחושה שאירוע חריג זה לא יקרה גם במשפחה שלנו? שאלות נוספות שצצו בעקבות המקרה המצמרר נוגעות לילדי משפחת פוגל עצמם: הילדים שנותרו מיותמים, אחרי...

סיבות אפשריות ומצבים דומים לטיפול במשחק

תרגילי חשיבה - תמונת המחשה
תרגילי חשיבה מהם התסמינים לגידול במוח? מה ההבדל בין גידול שפיר לממאיר? כיצד מאבחנים את סוג הגידול -...
ללמוד עוד על טיפול במשחק
פסיכותרפיה: טיפול במשחק-תמונה

בפסיכותרפיה נעזרים במשחק כדי לסייע לילדים לבטא רגשות ולהבין...

מאת: ד"ר רוני...
26/03/2009
לא משחק ילדים-תמונה

מקום חופשי ומוגן, מקום שמחוץ לזמן ובו ניתן ולשחזר חוויות...

מאת: ארגז החול...
07/01/2001
קשר משפחתי - הדרכת הורים-תמונה

לעזור להורים לעזור לילד - זה הרעיון שבבסיס הדרכת הורים....

מאת: ד"ר רוני...
19/02/2009
ילדים באבל: חשוב לטפל מוקדם-תמונה

הטבח באיתמר העלה לסדר היום את הדילמה הקשה של טיפול בילדים...

מאת: נגוהה...
21/03/2011
מחפשים את הרופאים הטובים בישראל לטיפול במשחק?
יש לנו את המאגר המושלם עבורכם
קרא עוד

טיפול במשחק: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין

תשובות לשאלות

שלום רב בני בן כמעט 6 סובל מחרדת כישלון המתבטאת בהימנעות מפעילויות מסוימות כגון משחק כדורגל כי אולי לא ינצח, מגיב לביקורת או נזיפות בביטויים מאוד חריפים כלפי עצמו, לעיתים נמנע ממשחק עם חברים לגן כי "אולי לא ירצו לשחק איתי". מכל בחינה אחרת הוא בתפקוד גבוה מאוד: חכם מאוד (קורא וכותב בגן חובה), מאוד ורבלי, רגיש גם לזולת ותמיד היה אהוב ע"י צוות הגנים בהם היה. אשתי ואני שוקלים עבורו טיפול כהכנה להתמודדות עם אתגרי בית הספר בשנה הבאה (למשל ציונים). שאלתי היא כיצד לבחור בין מגוון סוגי הטיפולים המוצעים: רגשי / טיפול במשחק / באומנות / ברכיבה וכן הלאה? איך לדעת מה יתאים לו ויהיה האפקטיבי ביותר?

זאת לא שאלה טובה כי התשובה מסובכת .אני מציע טיפול פסיכולוגי בשיטה תנהגותית בהצלחה

שלום אילנה אני בת 50. בצעירותי (תקופת האוניברסיטה גיל 23 והלאה) הייתי בטיפול פסיכולוגי שעזר לי מאד בנושא הזהות המינית שלי אבל היה מאד קשה לי כיון שפיתחתי תלות במטפלת, חייתי מפגישה לפגישה ומאד סבלתי מהריחוק שמאלצת המסגרת הטיפולית. בנוסף הטיפול נקטע ,לא ביוזמתי, כמה פעמים לתקופה של כמה חודשים מה שגרם לי סבל נוסף ורב. חוויתי שם מעין התרוקנות מרגשות, היו לי רגשות בעוצמה חזקה מאד ואחר כך נוצרה מעין חומה, מאז כל הרגשות שלי קהים . התחתנתי עם גבר מאד מופנם, הולדנו 2 בנות (לא לפני שטופלתי על ידי סקסולוג בוגיניסמוס שהיה לי) לגדולה היתה תופעה של אילמות סלקטיבית. כשהיתה בכיתה ב' התחילה טיפול במשחק והמטפלת הפנייתה אותנו ל"הדרכת הורים" בעלי לא רצה לשתף פעולה ואני התחלתי בעצם טיפול פסיכולוגי נוסף עם מטפלת נוספת. רציתי חוויה מתקנת לטיפול הקודם דיברתי המון על הטיפול הקודם וגם על כל הנושאים בחיי. תוך זמן קצר הרגשתי שאני תלויה גם במטפלת החדשה. מעריצה אותה, רוצה להיות כמוה כלומר כמו שהיא בדמיון שלי, מדמיינת שהיא רואה אותי בחיי היום יום וחושבת מה היתה אומרת, מרגישה נחותה כי אני לא כמוה, סופרת את הדקות עד לפגישה הבאה (תוך זמן קצר עברנו לשתי פגישות בשבוע ועדיין..), בכל זאת הטיפול היה יעיל מאד, בזכות האמון שלי בתמיכתה הבאנו לעולם עוד בן שהתברר שהוא על הרצף האוטיסטי והיא עזרה מאד להתמודד עם ההכרה בכך וכמובן גם עם הבת הגדולה והבת האמצעית שיש לה שני אחים "מיוחדים". מאז תחילת הטיפול הזה עברו כ 11 שנים (!), בשנתיים-שלוש האחרונות אני מרגישה שהנזק והקושי שלי בטיפול (התלות, ההתמכרות, התשלום, ההסתרה מאנשים בחיי את עצם הטיפול) גוברים על התועלת. אבל לא הצלחתי להפסיק. פחדתי שלא אוכל לחיות בלעדיה ונכנסתי למעגל איום של בושה, אשמה חוסר אמון בעצמי. לאורך כל השנים סיפרתי לה על הרגשות האלה והיא נתנה לי להמשיך, לא ממש התייחסה לכך. בקיץ האחרון הגעתי פשוט לנקודת שפל בה התייאשתי מהכל ורציתי למות. גם על כך סיפרתי לה. היא הציעה לי לקחת כדורים מה שלא רציתי. לאחר מכן ביקשתי בכוחותי האחרונים להפסיק את הטיפול. היא הסכימה בתחילה אך שכנעה אותי שניקח עוד זמן כדי שהפרידה תהיה ממקום "יותר נינוח". מאז עברו 8 חודשים בהם דיברתי בעיקר על התלות שלי בה (את מבינה כמה זה קשה לספר למישהו שלא מספר לך כלום על עצמו שאת תלויה בו?) ואני מרגישה שהנושא הזה לא מטופל ואני צריכה לטפל בעצמי. אחרי הכחשות רבות הודייתי בפני עצמי ובפניה שאני מאד כועסת עליה. היא לא מתרגשת מזה יותר מדי. אני רוצה להפסיק כבר, ואני יכולה כי הצלחתי לגמול את עצמי ממנה אבל קשה לי נורא לעזוב בהרגשת אכזבה והחמצה . אני מרגישה שבורה, חלשה (גם כלכלית) אשמה ובודדה. יש לי משפחה וחיים שיכולים להיות טובים אבל אני לא מסוגלת להשתמש בכל זה. סליחה שהארכתי בתיאור, זה באמת הכי קצר שאפשר לתאר את מה שעובר ועבר עלי. קראתי כמה מהכתבות שלך בבלוג (אחת מהן - אהבה תמורת כסף - הבאתי לטיפול והקראתי למטפלת שלי) ומאד התרשמתי מהתובנות שלך ובכלל מזה שאת כותבת את דעותייך. מאד יעזור לי לדעת מה דעתך על קשר טיפולי כמו שתיארתי. אני מרגישה שהתופעה הזו לא טופלה כמו שצריך. וגם- האם לעזוב את הטיפול הארוך הזה מיד או לנסות להלחם ולפתור בכל זאת את הכעס והרגשת האכזבה? אני מרגישה שאני עם כוחות אחרונים ואין לי עם מי להתייעץ. תודה מראש.

רחל היקרה, את בוודאי מבינה שהמתרחש בין המטפלת ובין הפציינטית הוא דבר מאוד אישי ואינטימי, אשר אדם שאינו נוכח בעת המפגש קשה לו לחוותו וקשה לו להעיר אודותיו. יש להבדיל בין כמה תחומים: 1. הצורך שלך, שאולי לא טופל (או טופל באופן חלקי) בפיתוח תלות מאוד עמוקה בדמות הטיפולית. אני מניחה שתלות זו נובעת (א) מתוך הצרכים האישיים שלך שיש לתת להם מענה, (ב) בשל שיטת הטיפול. ככל ששיטת הטיפול בה נוקטת המטפלת היא יותר אנונימית, פחות מביאה את עצמה לביטוי כבן אדם בתוך החדר, וככל שיש עליה פחות מידע בסיסי, כך מגבירה הסיטואציה את רגשות התלות, שכן אז המטפלת הופכת להיות דמות דמיונית לחלוטין. יש כאן עניין של אסכולה טיפולית בה נוקטת המטפלת, וכמובן של האישיות המסוימת שלה. 2. היית שנים ארוכות בטיפול, שלדבריך סייע לך בהרבה תחומי חיים, אך יחד עם זאת לא הצליח לטעת בך חוויה של עצמי פנימי חזק ובשל, עליו את יכולה להישען ולהפחית כתוצאה מכך את הצורך בדמויות חיצוניות. לטעמי האישי, בהתאם לאסכולה הטיפולית בה אני דוגלת, הטיפולים שלך נמשכו שנים ארוכות מדי ולדעתי, לא עמדו במשימה המרכזית של הפחתת התלות ופיתוח עצמי אוטונומי. 3. כיום את מדברת על תהליך פרידה שנמשך 8 חודשים, שנדמה להיות ארוך במידה הראויה לשם פרידה. עם כל זאת, את עדיין חשה כעס על שהמטפלת ואת לא הצלחתן כצוות להביא אותך לעמוד על רגליך שלך ולהיות עצמאית מבחינה פסיכולוגית. הכעס הוא חלק בלתי נמנע מן התלות המוגזמת, שאולי לא נעשה מספיק במהלך הטיפולים על מנת להבין אותה ולשחרר אותה. אם ברצונך כיום להפסיק את הטיפול, נראה שאולי תקבלי אומץ וחיזוק עצמי מעצם העובדה שאת מסוגלת לכך, וביכולתך לקבל החלטה עצמאית בנוגע לכך. יחד עם זאת, לאור המצב הנפשי שבו את מצויה, יש להניח שאכן יתעוררו רגשות של געגוע, כאב, אובדן, ריקנות, אולי אפילו ייאוש. לפיכך אין ספק שפתרון ביניים הוא לקבל כדורים נוגדי דיכאון וחרדה, שכן את מתארת שהינך בשלב נפשי מאוד ירוד. אני חייבת להסתייג ולומר שאין זה מקובל שפסיכולוג חיצוני יביע דעה על טיפול או שיטת טיפול של מטפל אחר, שכן סך הכל משך שנים ארוכות סוג טיפול זה התאים לך ומצאת בו הרבה נחמה וכוח. יתכן בהחלט שהיום את זקוקה לדברים חדשים, אך אין זה נכון לעבור ממטפל למטפל. יש חשיבות רבה לשיטה הטיפולית ולאופן בו השיטה הטיפולית מעודדת תלות ומרחק בין מטפל למטופל, לעומת שיטה המעודדת פתיחות, יחסי אנוש סבירים ומקובלים, ואינה משתמשת במעטה של חשאיות אודות המטפל. להערכתי עליך לשקול בצורה העמוקה ביותר מה נכון לך לעשות בשלב הנוכחי. חבל שאת חווה בושה לספר אודות היותך בטיפול פסיכולוגי. היום מידע זה הוא טריוויאלי לחלוטין ומקובל בין אנשים כחלק מהתרבות שלנו. אלמלא הבושה, היה לך יותר קל להתייעץ עם אנשים נוספים פרט למטפלת שלך. קבלי את כל דבריי בעירבון מוגבל, שכן אינני מכירה אותך, או את המטפלת ואת שיטתה, ואין זה הוגן וגם לא נכון להתערב בהשקפת עולם של מטפל אחר. הדבר היחיד שנראה לי אולי לא תואם הוא שנות הטיפול המרובות. כל טוב ובהצלחה, אילנה

הי, בתי בת 7 אובחנה לפני כחודשיים במבחן מוקסו שהיא סובלת מהפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות. אנו ידענו זאת מגיל צעיר אך העדפנו לחכות עד תום שנה א' לראות כיצד היא מסתדרת. בנוסף לכך היא ילדה ביישנית מאד, ואף בנושא זה טילנו בה בטיפול רגשי (טיפול במשחק) למשך שנה וחצי. השנה היא התחילה כיתה ב' . נפגשתי היום עם היועצת והמחנכת על מנת ליידע אותן על המבדק ותוצאותיו ולהתייעץ עמן האם לתת ריטלין. המחנכת הופתעה מאד כי היא חשבה שבאתי לבשר להן כי היא לוקחת ריטאלין מתחילת השנה. טענה שקיים שיפור ניכר בריכוז לעומת שנה שעברה. עדכנתי אותן שכנראה בביה"ס היא מחזיקה את עצמה ומתאמצת מאד אך בבית היא "פורקת" כל עול... שאלתי היא האם זה בסדר שהילדה תתאמץ כל כך 8 שעות ביום? אם היא מצליחה לווסת את ההפרעה במהלך שעות הלימודים, למרות האיבחון, האם אני לא גורמת לה נזק? לשעות אחר הצהריים לרוב אני דואגת לפעילות של הוצאת מרץ - קנינו טרמפולינה והיא בחוג התעמלות קרקע פעמיים בשבוע. אשמח לדעתך. זהר

שלום זהר, נשמע שאתן מסתדרות מצויין! אין סיבה לשים את הילדה על כדורים. לגבי "המאמץ" של הילדה - היא למדה לשלוט בעצמה, ואין טוב מכך; היא לא צריכה כדור ממריץ, היא יכולה לבד.

זהר שלום, לפני שאענה, כמה תיקונים. 1. בדיקת Moxo אינה אבחון הפרעת קשב ורכוז, אלא בדיקה ממוחשבת, שעשויה לתת מידע נוסף, כחלק מאבחון. 2. ההתיעצות לגבי מתן Ritalin ראוי לה שתהיה עם הרופא המטפל, ומי שמחליט אלו ההורים. חשוב לקבל מדיע מהיועצת, אך לא לה לעסוק בטפול התרופתי. ולשאלתך, כיון שיש קושי משמעותי בבית, יש התוויה ברורה לטפל. אני מניח שאת צודקת - כיון שהיא ילדה ביישנית, היא מתאמצת בביה"ס להתנהג היטב. התנהגות זו עולה לה במאמצים, ומדוע לו להקל עליה. אני ממליץ שתוועצו ברופא המטפל. שבוע טוב, ד"ר ברנע ארז.

"יש התוויה ברורה לטפל" - מה זה אומר? שהיא מאובחנת ע"פ הפורום? לגבי "למה לא להקל עליה" - השאלה היא למה לשים אותה על "תרופה ממריצה" שתגרום לה לתופעות כמו: * עצבנות * נדודי שינה * אובדן תיאבון * בחילה * סחרחורת * כאבי ראש * נמנום * כאבי בטן * הרזיה ??

מחפשת המלצה על פסיכולוגית ילדים לילד בן 9 ,טיפול באמצעות משחק באזור נס ציונה, חברת מכבי

שלום מירב, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. מועדים לשמחה ליאת