השפעות בריאותיות של רעש

השפעות בריאותיות של רעש מתוך המאמר "מה זה הרעש הזה!", מאת פרופ. אבי גוטליב, שפורסם בעיתון "ירוק-כחול-לבן" באוגוסט-ספטמבר 1997. המאמר עוסק בבני נוער וממנו מסתבר, כי רובם אינם מודעים לנזקי הווליום הגבוה קשה להסביר את ההתעלמות הכמעט מוחלטת של הציבור מהנזקים הפוטנציאליים של חשיפה לרעש, או את היעדר הידע על פתרונות אפשריים למטרד זה. עובדה היא שמפגעים סביבתיים אחרים (ריח חריף של גזים מזהמים, טעם חזק של כימיקלים במי השתייה) מעוררים תגובות ציבוריות קשות. במובן זה, רעש הוא באופן פרדוקסלי מעין "נעלם", בדומה לסוגי זיהום - כגון, להבדיל, קרינה רדיואקטיבית - שבהם אין אנו מסוגלים לחוש כלל. מטבע הדברים, התעלמות זו אינה הופכת את הרעש למפגע מסוכן פחות. בספרות המחקרית מקובל להגדיר רעש שעצמתו עולה על 100 דציבלים כבעל פוטנציאל להוות סיכון בריאותי. הגדרה זו אינה מוסכמת על כל החוקרים - וזאת לא רק בגין בעיות מתודולוגיות כגון היעדר נתונים מהימנים ונזקים לטווח ארוך שקשה לזהותם, אלא גם משום שההשלכות הבריאותיות והפסיכולוגיות הספציפיות של רעש בעצמה נתונה תלויות כנראה גם בסוג הרעש, בקונטקסט החברתי-תרבותי שבו החשיפה לרעש מתרחשת, ובהבדלים בין-אישיים ברגישות לרעש. לצד הגדרות אובייקטיביות אלה, המבוססות על מדידת העצמה והתדירות של הרעש ושל משך ההיחשפות אליו, קיימת כמובן גם תחושה סובייקטיבית של רעש כ"מטרד". תחושה סובייקטיבית זו קשורה, בנוסף למאפיינים הפיזיקליים של הרעש, גם לתהליכים פסיכולוגיים (למשל: מצב רוח, מצבי ריכוז, תהליכי הסתגלות לרעשים קבועים) ולקונטקסט החברתי-סביבתי שבו אנו מצויים. כך למשל מבחינה סובייקטיבית, אין דינו של רעש הנכפה עלינו כדין רעש שאליו אנו חושפים עצמנו באופן וולונטרי: גם אלה החווים בהנאה את המוסיקה שבוקעת מן הרמקולים בקונצרט רוק, בוודאי לא היו מגיבים כך לעצמת רעש דומה מפטיש אוויר המופעל ברחוב הסמוך. קונצרט הרוק מסוכן לא פחות לבריאותנו מפטיש האוויר. רוב הממצאים העוסקים בהשפעותיו של רעש סביבתי מתמקדים בהשפעות הבריאותיות של רעש, ולא בתגובות הסובייקטיביות או הפסיכולוגיות אליו. מטבע הדברים, תשומת הלב הרבה ביותר מוקדשת לתופעות הקשורות באבדן זמני או קבוע של כושר השמיעה. אין מחלוקת עקרונית בנוגע לטענה כי חשיפה תדירה או ממושכת לרעשים בעצמות גבוהות עלולה לגרום נזק לכושר השמיעה. עם זאת, קיימות כאמור גם עדויות אמפיריות המצביעות על הבדלים אינדיבידואליים ברמת הרגישות, גם בעצמות העולות על סף ה- 100 דציבלים. חלק מהמחקרים עוסקים גם בהשפעות הפסיכולוגיות של אבדן כושר השמע, הדומות בעיקרן לתגובות הסובייקטיביות לאבדן כושר הראייה - אבדן הביטחון העצמי, קשיי תפקוד בתחומים שונים, בידוד חברתי ועוד. מלבד אבדן השמיעה, התופעות הפיזיולוגיות והמחלות הפיזיות הבאות נמצאו קשורות לחשיפה לרעש: · מחלות לב וכלי הדם - רוב המחקרים עוסקים בסימפטומים המוקדמים של מחלות אלה, כגון לחץ דם גבוה. אפילו ילדים צעירים החשופים לרעש מתמשך ובעצמה גבוהה - למשל עקב קרבת בית ספרם לנמל תעופה - עלולים לסבול מסימפטומים אלה. · דה-סינכרוניזציה דיפוזית של גלי המוח, המאופיינת בהפרעות אישיות. · שינויים במערכת האנדוקרינית, כגון הגברת ההפרשה מבלוטת האדרנל ושל הורמונים קורטיקליים. · שינויים במערכת העיכול, המתבטאים בעיקר בבחילות תכופות ובצרבות, המלוות לעתים בכאבי ראש עזים. עם זאת, אין ודאות שתופעות אלה מובילות לנזקים ארוכי טווח, כגון אולקוס. כאמור, רעשים רבים נחווים באופן סובייקטיבי כמטרד גם אם אין הם כרוכים בנזקים בריאותיים. אולם גם השפעתם של מקורות רעש אלה לעתים חורגת מסתם "הפרעה". בין התופעות הלא פיזיולוגיות העולות מן המחקרים השונים ראוי להזכיר עייפות ובעיות שינה, התגברות מתח וחרדה, שינויים קיצוניים במצב הרוח ודיכאון קליני ופגיעה בכוח הגברא. כמו כן נמצא כי חשיפה ממושכת לרעש עלולה לפגוע בתפקוד האינטלקטואלי, התעסוקתי והחברתי, ובשיקול הדעת הרציונלי בעת ביצוע משימות, להגביר את הסיכון ואת הפגיעות לתאונות ולהגביר קונפליקטים בין-אישיים וקהילתיים.