הכתבה של שבעה ימים של היום (ה)

התמונה שהשוטרת הציגה בכתבה ב- 7 ימים של ידיעות אחרונות . היא התמונה היומיומית שאיתה מתמודדים אלפי שוטרים ושוטרות צבאיות . הכתבה מעודנת לעומת המציאות . עולים בי זיכרונות של אלפי חיפוש שבצעתי במהלך שירותי בצבא . היחס הדו-משמעי שהיה לי כלפי המבקרים הערבים הללו . הצורך הביטחוני למנוע כניסה של אקדחים וחומרי נפץ לכלא ופצצות . מול המצפון המתייסר של כל שוטר צבאי הנאלץ לעשות פעולות הפוגעות בכבוד האנושי . הפאראדוקס הזה אינו קל , וכל הזמן חשתי בהרגשה של גועל ומישהו חייב לעשות את התפקיד . הבחורה הייתה חייבת להתקלח , וזה נובע מצורך של הטהרות . אני במשך זמן שירותי בכלא די התקשחתי והדחקתי את הרגשות האנושיות מעצמי. הצד האלים שלי הופיע בכלא , צד לא מוכר , צד מפחיד לא ידוע , למדתי לצעוק על אנשים להתנהג בצורה אכזרית . אני מאמין שהאירועים הללו הפכו להיות חלק ממני . היו לי מצבים שרחמתי ונחמתי על אסירים ועל מבקרים שחשו טראומה כשנאלתי לחפש על גופם . הטראומה הייתה הרבה פעמים הדדית . נוצרו מצבים בלתי אפשריים, כואבים , משגעים את השכל . הרבה מאוד מחשבות שהתעוררו בי לאחר קריאה הכתבה הזאת . למה לכל כלא לא הצמידו קב"ן כדי לעזור לשוטרים ולשוטרות בתפקידם , אני מקווה שזה יקרה בעתיד . דרך -אגב גם אני עידנתי את מה שעברו עליי , אך הכל עמוד לי בגרון , בראש ונדמה שאצרך להפתח אחרת אתפוצץ . בידידות . אלן

אתה לפחות הרגשת התנגדות למה שנהיה ממך . האם אותו תהליך עבר גם על כל האנשים ששירתו איתך ? אולי ההסבר הפסיכולוגי להלם קרב הןא התנגשות חזקה בין ערכים אם זה כך אז קל יותר לנבות מי ילקה בו ומי לא . הבעיה שאז המדינה תצטרך להודות שהיא לא מוסרית וזה כנראה לא יקרה זה גם יכול להסביר את היחס הגרוע אלינו

כן על חלק אני נזכר שעבר תהליך דומה . חבר טוב שהיה איתי , ביקש כל פעם כפפות ניילון , חש גואל ותיעוב , ורץ לרחוץ אחרי כל אדם שהוא בדק . הוא שנא את המטלה הזאת . אני הבנתי אותו , הרבה פעמים הייתי אומר לו חברי לך לנוח אני אבצע את המטלה במקומך . הרבה פעמים כשנאלצנו לבצע חיפוש היינו מתחילים ומנסים להבריז ברגע של חוסר תשומת -לב של מפקדינו . כמה פעמים התחלתי בחיפוש על גופם של אסירים או מבקרים וברחתי בחזרה לאוהל , לנוח בצד ,לשמור כוחות נפשיים . הייתי מאוד יעיל ומקצועי בחיפושים שלי ולכן לא וויתרו על שירותי אף -פעם . ההלם -היה הרבה פעמים הדדי . הגיע אסיר פלסטינאי שבטח סבל מתופעות נפשיות חמורות , אני עוד רואה את הפנים שלו . אמרתי תפתח את התיק , שפוך את תוכנו . תוריד את המכנסיים, תוריד את התחתונים , הוא כולו רעד , לסתותיו רעדו ,הוא החל לגמגם , להזיע זעה קרה . מצאתי את עצמי מרגיע אותו , מנחם אותו אני לא אעשה לך כלום . והתחלתי ללטף אותי . אני מרגיע אותו תוך כדי צעקות . כול השוטרים והחברים שלי אמרו לי תרגע . הוא לא בדיוק היה מסוגל להרגע . עשיתי לו חיפוש במקומות הצנועים ביותר של הגוף . לא היה לנו מגלה מתכות ושאר אמצעים מתוחכמים . המקרה הזה היה יותר מדי עבורי . החברים והמפקדים צעקו עליי אין זמן לרחמים ולחמלה יש לנו 150 אסירים שאנחנו חייבים לבדוק אותם , אין לנו זמן . כל האסירים אחרים שעמדו לידי בשורה צעקו עליי על תצחק עלינו , אתה מפלצתי בדיוק כמו האחרים . אני לקחתי את הרגליים מן המקום וברחתי , ונשארתי לבד באוהל ובכיתי . כל החיפוש הזה נעשה ללא נימוס ובצורה די משפילה . החיפוש לא נעשה בחוץ כי לא היה לנו מספיק תאי -בדיקה . אני מרגיש עד כמה המצב של חוסר -אונים שלי היה גדול , חשתי גם רחמים על האסיר , על עצמי , על החברים שלי , וגם פחד וחרדה שאחד מהאסירים הללו בהחלט יכול לסכן אותנו. המצב המטורף הזה גרם לחלק מן הקונפליקט הפנימי שלי והטראומה שלי . אני עדיין עדנתי את הסיפור . לצערי הרב לא היה אפשרות לברוח מן המטלות הללו, גם בתוך עצמי כולם סמכו על -כך שאני יסודי ויודע לבצע חיפוש יעיל . אני חש כה בודד כשאני מספר על מה שהיה בכלא . לעמים אני ביצעתי את החיפושים לבד . היעילות שלי נבע מהחרדה ומהפחד ומהכרה עד כמה הסכנה כלפינו מוחשית ואמיתית , במוחי אמרתי לי עצמי אסור לחפף ולפשל . תוך כדי הבדיקה נאלצתי לצעוק ולהשתיק את האסירים כי קיללו אותי ללא ליאות " נאצי, מניאק " . אני חש די מעורער לאחר קריאה הכתבה הזו כי זה העיר אצלי שדים מן העבר. אני מקווה שמה שכתבתי לא קשה יותר מדי עבורכם , כי אני חש גואל ושינאה עצמית לאחר שנזכרתי אילו דברים נאלצתי לעשות בתפקידים הצבאיים . אלן . בידידות