הודו (17 )

לא זה לא יתכן, זה לא יתכן מלמלתי מבין שיני . ירון יהיה אולי מרותק לכיסא -גלגלים . תפילתי עזרה וירון ניצל ולא מת . אני יורד במעלית שמחוץ למחלקה הפנימית א' של בית-חולים רמב"ם . סוער ממה שגיליתי לגבי מה שיקרה לאחי ירון . למרגלות הבניין אני פוגש את ד"ר ליפשיץ שעוצר אותי ומודיע לי בשמחה גלויה : - דניאל , הצלנו את אחיך ירון אך הוא יצטרך ..... אני קוטע את ד"ר ליפשיץ בצורה לא מנומסת וכעוסה . - אני יודע , אל תמשיך . אינני מסוגל להביע שום רגש של שמחה . אני כועס כל -כך על העולם . -למה זה קרה דווקא לירון ? אני בלי להרגיש צועק על ד"ר ליפשיץ . - זה מה שהצלחת לעשות ? תודה רבה . ד"ר ליפשיץ בטון כמעט מתנצל מסית את מבטו הצידה . - אני מבין אותך דניאל , זה מה שהצלחנו לעשות . כמה פעמים בעבר נאלץ להתנצל מול משפחה כועסת וכואבת . -תשמע ,אינני אלוהים. הרגשתי נבוך על כך שצעקתי עליו ואמרתי לד"ר ליפשיץ אני מצטער על הצעקות שהפנתי כלפיך . אני ממש אסיר תודה .

אני צריך להשלים עם העובדה שזהו, מעכשיו ירון יישב כל חייו בכיסא גלגלים. זה כל כך נורא בשבילי. אבא שלי מדהים אותי: הוא כל הזמן אומר לי: "אתה יודע כמה אנשים הצליחו למרות המגובלות?" אני עונה: "כן". אני מכין את עצמי נפשית שהתקופה הקרובה בוודאי לא תהיה קלה, אבל....