משהו שיש לי בראש כבר הרבה מאוד זמן

שלום חברים יקרים שלי כל כך! רציתי להעלות פה נושא שמסתובב במוחי כבר הרבה זמן והוא אומר כך: אנחנו מתכתבים וזה נהדר, זה מוריד חרדות ומתחים כפי שהראו הרבה מחקרים על כך, זה תורם להעשרת הידע ולניצול שעות הפנאי כפי שמכנה זאת יפה מאוד הרופא שלי ד"ר בר אל, זה משמח ולעיתים גם קשה לנו להיכנס ולכתוב, אבל זה חיובי בסך הכל. בכל זאת, אנחנו מתכתבים מאחורי ריבוע, אנחנו מתכתבים מאחורי מלבן או כל מרובע אחר שיש לכם על שולחן המחשב ובכלל אנחנו קשורים (וזה טוב כמובן ושלא תחשבו לא נכון שאני נגד זה חלילה וחס) יותר מידי במדיה ופחות בתקשורת הבינאישית ואני יודע שזה קשה לכולנו. אבל... מה דעתכם על מפגשי פורום? מה דעתכם על סיפורים אישיים? מה דעתכם על פוסטים מעניינים שכתבנו בבלוג מסוים או בכל מקום אחר ושאנחנו רוצים לחלוק אותו איתנו? מה דעתכם על תקשורת בינאישית בכלל? מעסיקה אותי המחשבה הזאת ומטרידה אותי, מכיוון שלי אישית נורא קשה ליצור קשרים בינאישיים ושלא נדבר על חברים שכמעט ואין מלפני הפציעה. אני מניח שלרבים מכאן זהו גם מכנה משותף ולכן אני משתף אתכם במחשבה שלי זאת. מקווה שהנושא לדיון הוא איננו הזיה מטורפת שלי ובכלל אשמח לשמוע מכם... חברכם באש ובמים ולנשק ולדם, אברהם :-) וכמובן ששכחתי, חיבוק כמובן...

בכייף בינתיים אתה מוזמן ליצור קשר טלפוני (בשעה שהשמש זורחת) 052-2888486 להשתמע צביקה

הבעיה עם אנשי PTSD יש כאילו שתהא להם ברכה ועזרה רבה מפני שהמפגשים, מפרים ואנשים שיש להם בעיות זהות , זה נתון תחושה של שותפות גורל וירידת מתחים וחרדות אולם ,,יש אחרים שלהם זה רק הגביר את החרדות הפנימיים לכן כל אחד מפגועי ה PTSD, צריך לבדוק טוב טוב ולהכיר את תחושותיו ורגשותיו ואיך הגוף מגיב לאחרים לי כשהשתתפתי בפגישה קבוצתית זה גרם להגברת החרדות והמתחים לאחרים זה אחרת,, מתברר שהמערכת העצבית במוח הפגיעה שונה אצל כל אחד