אני מצלם בזמן אחרון הרבה

כשאני מתהלך ומצלם את העולם . יש לי ממבט יותר מרוחק וחיובי על העולם . אני מגלה את היופי שבו , את האנשים היפים , (תמיד הם יותר יפים בעד עדשה המלצמה ) את הפרחים, את העצים ואת הטבע . את הדברים שבשנים אחרונות שכחתי . מתתנתק מן הכאב . מתחבר למשהו חיובי שבתוכי . תמיד אהבתי לצלם לפני שנפגעתי ואני חוזר למה שאהבתי ומקהה את הכאב . אני ממליץ למי שאוהב לצלם .

לדעתי אתה בכיוון הנכון עצם ההתעסקות בתחביב מרפא ומעביר את המחשבות הטורדניות, כך אני מרגיש. גיליתי זאת על בשרי והבנתי שבהפרעה הפוסט טרואמתית חשוב מאוד להגיע לרגע הזה שבו אתה חפץ בחיים ויש לך את הכוח והרצון לעסוק בתחביב האהוב עליך. אני הגעתי לרגע הזה לאחר טיפולים ממושכים המשולבים עם תרופות לאחר כ-3 שנים. רוצה לומר שכל אחד יכול להגיע לרגע הזה בקצב שלו אם רק ירצה בכך וכמובן יקפיד בטיפולים לאורך זמן. בהקשר לנושא הצילום אני חושב שזה תחביב מאוד מיוחד וכאשר אתה מצלם תמונות יפות מהחיים הן דוחקות את אותן תמונות זוועה שאתה רוצה לשכוח וכך אתה מקל על חייך.