תגובה מאוחרת - לדניאל (ה)

בוקר טוב דניאל יקר , יומיים התחבטתי איך להגיב למה שכתבה , אני חש את אותו הכאב הפלח בנו ומפעם לפעם מזכיר לנו מה עבר עלינו . הרבה רגשות אשמה . גם מי שלא מת במלחמה , מת המלחמה .. ". אתה השתתפת בקרב , כמו שאני השתתפתי בקרב . אנחנו לא אשמים שנפגענו ונשארנו בחיים . אך בתת- מודע שלנו רגשי אשמה מייסרים אותנו . למה אנחנו שרדנו והאחרים נפגעו ומתו . אני רוצה לחבק אותך . אני חש את התחושה הזאת . תחושה האשמה המכלה אותנו מפנים . בתת-מודע כמו אויב סמוי . אני גם לפעמים חש למה לא הייתי חלק פעיל בשיחרור קו 300 והייתי רק חלק משני של כוחות הביטחון שפעלו בשטח . זה חלק מן התת -מודע . למה נשארתי פאסיבי , קפוא מפחד ואימה . אך במחשבה שלי אני יודע היה לי שליטה על כך . אך גם אתמול פגשתי אתמול ידיד שלא היה מסוגל להבין למה אדם כמוני שהיה עד לאירועים מלחמתיים , נפגע מטראומה . לא הצלחתי להסביר לו . אך לא התייאש כי חשוב לי שיותר אנשים יבינו מה הוא טראומה . זה אולי יקל על אנשים אחרים . בעתיד הרחוק . זו מלחמה מאוד חשובה . ישבתי בסבלנות לא מוכרת לי והסברתי לו . הוא לא הבין . אולי פעם הוא יבין . . לפעמים נראה לי שלעולם לא יבינו אותנו . בני-אדם רוצים להגן על עצמם . פוחדים שטראומה הוא דבר מדבק . הסטיגמה קשורה באופי האדם הרוצה להגן על עצמו מכל דבר שלא מוכר לו . כל תופעה , כל מחלה . הפתיחות היא נחלה של חלק קטן של בני-האדם . אנחנו לא א ש מ י ם שנשארנו בחיים . יש לך זכות דניאל לספר על הקרב כי היית חלק מן הקרב , כולנו מאותו הכפר . כל מילה שכתבת חרוטה בזיכרוננו . זו הסיבה שבאמת כדי לאהוב אחד את השני פה ולא לריב כי באמת אין לנו בית אחר . אוהב אותך . דניאל שלא יפול רוחך . אלן

י