כולנו נפגעים
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
במדינה כמו שלנו, נדמה שאין אדם שלא סובל בדרך זו או אחרת מפגיעה הנובעת מהמתח הבטחוני, או מאובדן אדם יקר במלחמה או פיגוע. אני איבדתי את חברתי הטובה ביותר בפיגוע לפני כ-3 שנים. החיים מאז הם אחרים לגמרי. הכאב והגעגוע אינם מרפים. למרות "החזרה לחיים", ועל אף שמצאתי לאחר זמן רב את שמחת החיים מחדש - האובדן הוא משהו שלעולם אשא איתי. כל לילה אני חולמת על חברתי. כל יום אני חיה במעין מתח מתמיד, כשאני כל הזמן מחכה לפיגוע הבא. אני מברכת על הקמת הפורום הזה, ומקווה שיהיה בו מקום גם לאנשים כמוני. דרור?
תמר שלום, נראה לי שהפונים לפורום יוכלו לתרום לך מניסיון החיים. לעיתים, ההרגשה והידיעה שעוד מישהו חווה את אותו אירוע כמוך, מאוד עוזרות. עדי
שלום עדי, זו בדיוק הכוונה. לאפשר למשתתפי הפורום לחלוק את סיפוריהם זה עם זה, ולהקל מעט את הבדידות שבאובדן ובגעגוע. דרור
תמר יקרה, לצערי, את צודקת. כשחשבתי על קהל היעד של הפורום הזה, הבנתי שהוא כולל כמעט את כל מי שחי בארץ הזו. לכולנו נגיעה כזו או אחרת במלחמה, ובתוצאותיה הקשות. ולמרות זאת, אנו ממעטים לדבר על כך. גם עכשיו, כשאת מספרת על הקושי להתגבר על הזכרונות והכאב, אינך מספרת על האירוע עצמו, על מה שקרה, על הלם האובדן. כאן, בפורום הזה, אפשר לספר את סיפורי האובדן והשכול, ולגשר מעט על השתיקה הגדולה שבין הכאב והגעגוע לבין שמחות היומיום הקטנות והגדולות. תודה על הברכות. ודאי שיש לך מקום בפורום הזה. גם בשבילך הוא הוקם. דרור
דרור, תודה. אינך יכול לתאר לעצמך עד כמה ריגשה אותי תגובתך. מדהים כיצד כמה שורות יכולות לגעת באחת השאלות המטרידות ביותר. למה אנחנו שותקים? אני נוטה להסביר לעצמי שמילים אינן יכולות לבטא באמת ובדיוק את מה שאני מרגישה - משום מה הן תמיד נראות טריוויאליות ומצומצמות לעומת עוצמות התחושות. לצערי, נדמה לי שיש בשתיקה הזו משהו נוסף. מעין בושה, שלא ברורה, אפילו לי עצמי. אם אני לא טועה, רוב הכותבים כאן מזדהים בשמם הפרטי בלבד, וגם אני בחרתי להציג עצמי בשם בדוי. אולי תוכל להסביר לי למה אנחנו שותקים ומתביישים?
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
