פורום פסיכולוגיה קלינית

.

עצוב לשמוע...יש משהו שיכול להקל על הסבל? את יודעת שאנחנו כאן, נכון? איתך, מיכל

הי רוני, היכן את עם הסבל והייסורים - במצב פעיל ומתפקד או שבקריסת מערכות? אני מרגישה שאולי צריך לשמור עלייך. ואיך את עכשיו? סוריקטה

לא הצלחתי במחשב לכתוב. מנסה בנייד. תודה על תשובתך. על האמון בי כאמא ובבני כשהרגשתי שאני לא מצליחה..הנה זה כן הצליח, כל כך מנסה לשנות אצלי הרגלים של חרדה וחוסר יכולת לשחרר..בהקשר שונה אך דומה היום היא הזכירה לי שאני החזקה ואבי החלש, היא צודקת... פעם חשבתי שהוא כל יכול..היום זה כבר לא כך....ואני לא חלשה! קושרת הכל יחד יש בי הכח לשנות!!! גם אם יש הרגשת חוסר אונים או לא מסוגלת..מנסה לזכור שאין אמא מושלמת...אסתפק באמא שעושה מאמצים עילאיים לחנך אחרת וטוב ככל האפשר לילדיה..גם אם קשה..תודה לך אודי יקר שאתה מראה לי את הדרך..שאמרת שהוא יכול להיות גאה בי ואני בו!!! כמה טוב לדעת ולחוש זאת. תודה..העבודה לא פשוטה..

היי לכולם. אני מטופלת אצל פסיכולוג מזה כחודשיים, לפני שבוע לא הגעתי לפגישה אצלו ולא הודעתי. בפגישה הנוספת אתמול הפסיכולוג אמר לי שאני צריכה לשלם גם על הפגישה הקודמת על זה שלא הגעתי ולא הודעתי . אשמח מאוד אם מישהו יוכל לענות לי ולהגיד לי האם זה בסדר מצד הפסיכולוג לגבות ממני על פגישה שלא הגעתי ולא הודעתי , כמו כן אני מטופלת אצלו כבר חודשיים ומגיעה לכל פגישה. תודה רבה .

הי, כן, זה לגמרי בסדר, ונשמע לי מאד הגיוני. לפחות כפי שאני מבינה זאת. קל וחומר בשלב כל כך ראשוני (חודשיים) של הטיפול. לי תמיד ברור היה שאשלם על פגישה שאיני מגיעה אליה. בוודאי גם כשלא הודעתי מראש (וגם על זה אפשר לומר הרבה). זה דובר באופן מאד ברור כבר בפגישה הכי ראשונה שלנו (חוזה טיפולי). סוריקטה

ההתלבטות הקשה אם לקחת עבודה שהרבה מקשה. ומה עושים עם הקושי ואיך מתגברים עליו? והאם כדאי לסבול בעבודה, לא כל הזמן, אבל לפעמים לעיתים קרובות. ואם אגיד לא האם אמצא משהו אחר, או שאולי אצלול למין ריק כזה? לפעמים רוצה ריק!!! אוף מתלבטת וצריכה לתת תשובה ביום ראשון.

הי חביבה, קודם כל, יופי שיש דיון בהחלטה בענייני עבודה. עניינים של גדולים. מניחה שכבר נפלה ההחלטה, אם התכוונת ליום א' שחלף. בעיה, בעיה, בהחלטה יש ויתור. והריק - כמוהו כמו ה-כ-ל. ללא ויתור. אך לא מציאותי, כנראה. מוזמנת לעדכן, אם תרצי. סוריקטה

חחחח אמרתי שכן. שאקח את העבודה, אם כי רק ביום ראשון הבנתי לגמרי על מה מדובר. במשך כל הסופש לא הבנתי את הדברים לאשורם. בכח אופן אמרתי שכן והרגשתי כל כך רע!!!! ולאחר שיחה עם המטפלת והרבה עידוד, ביטלתי!!! קבלתי את ברכת הדרך ונגולה אבן!!! וואו צעד מבורך כניראה!!!

שלום, היה לי ראיון אישי עם פסיכולוג במיונים במכון קינן שפי. לצערי אני חושש כי המראיין לא היה מאוד מרוצה וייתכן כי יפסול אותי מהתפקיד שאליו התמיינתי. במהלך הראיון הפסיכולוג שאל אותי שאלה מסוימת אך אמר כי אני לא מפרט את עצמי מספיק ושהוא לא מבין בדיוק מדוע אני רוצה להתקבל לתפקיד. היה נראה כי הוא מרגיש צורך לשמוע עוד ועוד למרות שבהחלט סיפרתי לו בדיוק מדוע אני רוצה לקבל את התפקיד וכמה מוטיבציה יש לי. בנוסף, סיפרתי לו כי בעבר חוויתי OCD ולקחתי פרוזק על מנת לטפל בזה, וכמו כן סיפרתי לו שחוויתי חרם ביסודי, מה שגרם למחשבות אובדניות בגיל 11-12. בסוף הראיון סיפרתי לו שחוויתי לאחרונה אירוע שהיה לי קשה נפשית, ובעקבות זאת חזרו הטיקים שנמשכו עד לא מזמן. בשאר הראיון היה נראה שהוא יחסית מרוצה. האם לדעתכם עניין הבריאות הנפשית שלי השפיע לרעה? כי היו גם פעמים שהתבדחנו והראיון זרם טוב. בנוסף היה נראה שהפסיכולוג מאוד ממוקד במה שאני אומר ומקשיב לי. לבסוף, לפני שיצאתי הפסיכולוג אמר לי בהצלחה במין נימה לא מעודדת.

קשה לי רק בשבוע הבא ניפגש וזה לא שיקרה שם משו מיוחד... כנראה שלא ממש אדבר ויש לי דברים שצריכה להוציא, לדבר ולהחליט...

אם כבר כתבתי או לא. חושבת שכן וקצת חוששת ממה. מקווה שאני בסדר. סופ"ש טוב לכולם

הי רוני מתוקה, וגם כולם, עלה בי רעיון שגם קשור אליי ואולי ידבר לכמה משתתפות אחרות כאן - האם אתן עושות ניטור של (לצורך עניינו כאן) מה שאתן כותבות? אפשר לשמור אצלכן במחשב/טלפון את תכני ההודעות ושעת רישומן. וכן, אני יודעת שאפשר לרשום ואחר כך לא ממש ניתן להתחבר ולקרוא. אבל לפחות אפשר לדעת שהיה משהו, אם רוצים לבדוק... והייתי רוצה לשאול גם האם מישהי מתעדת או רושמת את מה שנכנס לפה (אוכל) ומצד שני מעקב אחרי פעילות. אני מתעסקת בזה עכשיו יותר (ומקווה שלא מוגזם) היות שאני בגיל המעבר וההמלצות הן להקפיד ברמה הדוקה יותר, נראה לי. לא רושמת מה וכמה ומתי אני אוכלת, למשל. אלא יודעת באופן כללי את ההנחיות מהדיאטנית והרופאים. פגישות איתן ובדיקות יכולות להחזיר למסלול ולהגדיל מוטיבציה (אבל כן, צריך דרייב פנימי ושיתוף פעולה) כמו-כן עוקבת אחרי פעילות ושינה. ובוחנת את הפער בין תחושתי לבין הנתונים האוביקטיבים פחות או יותר. סוריקטה

אין מילים בכלל לרעש הזה לערפל הסמיך https://youtu.be/sL6cxOm6wzU רציתי ...תמיד כנראה ... בור כל כך עמוק ומאוד רוצה לאחל לכולם שבת טובה רכה ומחבקת ..

הי אביב, זה חוזר, אבל גם חולף. פחות, או יותר. וישנה משאלה לריסרט, לגוף, לנפש. איך לא... ואני יודעת שאת יודעת, רק מזכירה ש - הגוף לא באמת מתנקה טוטאלית, אבל קל יותר כשמרגישים שלם. לדימיון אין גבול, ואינו קץ בעיניי, וטוב, כנראה, שאיננו נשענים רק עליו, כל הזמן, אלא גם על המציאות. הכואבת. אודי, למשל, וגם המטפל שלי הם גברים, אבל כל אחד מהם יכול למלא גם תפקיד של אמא ('אני כאן, זה בסדר'). מה את אומרת? חיבוק, סוריקטה

היי. ושוב אני עומדת מול החלטה חשובה בחיי. כל כך הרבה שנים ועדיין לא קבוע. אולי יש בי משהו דפוק. חושבת להגיב בחיוב, אבל נזכרת בקושי הבלתי נסבל לעיתים ולא בטוחה שרוצה, לא בטוחה שכדאי לשוב ולסבול. ומצד שני יש איזה נוחות, איזה שקט משהו קבוע לפחות לזמן מסויים. אולי גדלתי קצת ואצליח ומצד שני יש ימים שלא בא לי כלום, שאני ממש צריכה להכריח את עצמי לקום בבוקר ולעשות! אוףףףף!!!! התלבטות קששההה!!!!

איך באמת אפשר להשתחרר מהתלות החזקה במטפל/ת?

לא מסוגלת לתת לו להכשל ובכל זאת שולחת למחנה ארוך...הוא מתקשר בוכה גם..למרות שהוא רצה ללכת ואני הכרחתי קצת אותו ללכת לזה כי חבל שיפסיד אחרי כל העבודה הקשה.....לא מוותרים לו שם על משהו והוא מתקשר בוכה. אני לא מההורים שידברו עם המורים והמדריכים..ממש לא! אני לא מהאמהות המתערבות למורים. אבל אני כן עזרתי לו כמה שיכולתי בשיחה....מסתבר שהוא כן צריך אותי ולא רק אני זקוקה לשיחה בכל ערב....זה קשה כנראה לשנינו. מה עושים כדי לתת לו בטחון שהוא יכול להתמודד???? זה קשה נורא! הוא ילד רגיש (גם אני כזו רגישה)הוא לוקח דברים מאוד ברצינות ואחריות אבל גם נורא רגיש ופגיע מדברים...מה עושים? אוףףף זה קשה לשחרר....ואודי, המודעות היא בכלל לא פתרון...מודעת אבל לא יודעת מה עושים.....זה מכניס אותי לבכי אחרי שיחה כזו איתו. :(

אני לא מוצאת מקום להניח אותי.. רועש לי בכל מקום

הבן שלי התחיל טיפול (מפגשים) עם פסיכולוג. בן 18, מגיב באגרסיביות. בחור קשה ועקשן. לקראת הפגישה החמישית הוא היה במצב רוח קרבי וסירב להגיע לפסיכולוג. הודעתי לפסיכולוג שהילד לא מוכן לשיחה, בגלל שהוא נכשל בטסט באותו יום ולא מוכן לדבר עם אף אחד. זה קרה כ5 שעות לפני המפגש. הסברתי שאין סיכוי לתועלת כלשהי מהפגישה. ביקשתי לדחות ליום אחר. הופתעתי מהתגובה של הפסיכולוג שאמר לי שזה לא מעניין אותו אם נגיע או לא, אנחנו חייבים לשלם לו מחיר מלא גם אם לא נקיים את הפגישה. מצב הילד אינו חשוב. האם הפסיכולוג נוהג כאן בהגינות? הכסף היה מעל לכול. לפי הידוע לי, דחיה אינה זהה לביטול. הפסיכולוג אינו מבדיל ודורש תשלום מלא. האם עלינו לשלם לו כרצונו או שזכותנו לדרוש פגישה במועד אחר? מעבא לזה, האימון שלנו באיש הזה התערער.

היום מורכב מידי עמוס מידי כואב ... המציאות היום יומית מתערבבת בעבר ...היום נעלמנו לגמרי בטיפול אף אחד לא בא ...כי היא הזמינה את הרעים .. בהגיון יודעת שזה אומץ שלה ולכן מנכיחה את זה כאן ..אבל היא הבריחה את כולנו...לא יודעת איך לאפשר . זה כל כך משתק אותי ומשאיר אותי כל כך לבד .

הי אביב, אם אני מצליחה להבין נכון - הגוף שלך הגיע. מישהו הביא אותו. גם אם באופן מנותק, וסחב אותו כמו פגר. אז מישהו כן בא, וכנראה שלא כולם נעלמו. אפילו בשביל להרגיש שם את הנורא הזה. חושבת שמבינה מאד את ההרגשה. וגם אני, אצטרף לאודי, ואציע את רעיון נוכחות הכעס וההקשר. ואת גם פה, מישהו כתב פה וזו לא היישות. סוריקטה

ברור אני הגעתי לטיפול ...וכמו שכתבתי היא הזמינה את החלק הקשה להנכיח את עצמו ...וזהו הפכתי לאבן ..ואף אחד לא הגיע ..זה דובר, היא עצמה אמרה שהניתוק הוא מוחלט שאין לה אפשרות להתקרב ..וברור שהיה כעס . היה המון כעס שגם כבר דובר ...לדעתי ערבוב של ההזמנה שלה והשלכה על כך שגם היא לא הקשיבה לפחד שלנו ...ואולי זה בעיקר . ברור שמישהו כתב כאן וגם לה אני גם יודעת הטב מי מחלקי האני שלי זה מי שכתב ... ויקרה תמיד יש שיפור ..ומכל פעם כזו צומחת עוד קצת ...תודה שראית אותי ☺ומה שלומך את ...קראתי אותך אצל במבי ..מקווה שהדברים משתפרים ..אתך

הי אביב מתוקה, בשנים הראשונות של הטיפול אצלי, תחושתי הייתה שהגעתי רק במצבים דיסוציטיביים ולא היה עם מי לדבר ולכאורה מאום לא נקלט. בפועל ובדיעבד - כנראה שכן. לכן, ההמלצה הנשמעת שלי פה היא להגיע. ואת בסדר. את מתמידה. שלך, סוריקטה

אני והמטפלת נרשמנו לאותו יום עיון . לה זה לא מפריע לה רק ביררה איך להגיב עם רואה אותי . אני חושבת לבטל ...אוףףף מה אני עושה ...

הי אודי, כשאנחנו מביטים בפורום במחשב (לפחות אני) רואים בעמוד הפתיחה כמה עשרות עצים על ענפיהם. רשמת, כמדומני, שאתה צריך לדפדף לאחור. מכאן אני אולי מבינה שבפורמט שלך כמנהל החזות שונה. יש מספר עצים אצלך בעמוד המנהלים? כמה אנחנו מתישים ושולחים אותך לאחור? אוהבת עצים ענפים. קשורים, עם רצף שהוא. עד גבול מסוים, כמובן. באיזה שלב מתחילים מחדש. כמו שבוע חדש. סוריקטה

הי אודי, אוי, אלו דברים שכבר הצלחתי להבין ולכאורה אינם מחדשים. לא אנסה לחדד את שאלתי, מניחה שכך אכניס עצמי יותר למערבולת. בכל אופן, אציע את הפרשנות שטבועה בי היסטורית - ההרגשה שהחירות שלי גורמת עוול לאחר. והקושי לבקש - נחזור לסעיף התלות. ובכלל - ממתי שואלים כאן, פורום פסיכולוגיה קלינית, שאלות טכניות... זה כמעט אף פעם לא באמת. ורק אומר, שוב, שאני מגיעה לכאן רק בבקרים שאחרי וממעטת לכתוב בשעות הערב, כך שיוצא, לרוב, שההודעות שלי הן הודעות המשך. ככה אני. לפחות בינתיים. אני רוצה לדעת שזה בסדר, אבל לא בטוח אאמין. סוריקטה

אודי, יו, שלוש בלילה... תודה, איש. חיבוק. ובמיוחד על שמירת הרצף. אצלי זה כבר בוקר טוב. סוריקטה

אודי אתה באמת מרגש להכנס כל כך מאוחר בלילה ולראות הודעות רחוקות ... וסוןריקטה , אוף הלוואי ותאמיני , גם אני מברכת על עצים ענפים שיש בהם תהליך ..אוהבת את השיח איתך הוא מאוד מאוד מפרה ומצמיח .. שבוע חדש

לפני כמה ימים מצאתי בארון שירות עשרים גלילי ניר טואלט ריקים, בעלי טוען הוא רוצה רק נייר ללא הגליל כדי לחסוך. יש לציין שלבעלי יש חוש הומר אך בכל זאת רציתי להתיעץ עם מבין בתחום.

מנסה. לאט לאט. אתם מקסימים. אודי וכולכם

היה שבוע מתיש. נכנסים לחום יולי אוגוסט. אודי, תודות על המקום ועל ההקשבה והתרומה ועל הזמן שאתה מקדיש. אין לנו הרבה מקומות כאלה. כתבתי לאביב (לך, אביב) הודעה נוספת על עץ הכריות והציפיות מתחת להודעתי המסומנת בכוכבית). הבטחתי וחזרתי. מנוחה ושקט ובריאות, סוריקטה

.. קצת מבולבלת.. לא יודעת מה לומר.. ובכל זאת רוצה להיות פה.. זה בסדר להיות פה בלי להגיב,נכון ? בלי להיות מסודרת.. בלי מחשבות ורגשות מסודרים.. זה בסדר להיות פה גם כאילו שמו עליך משקפיים עבים כשהעדשות עבות ,מלאות בשריטות ואתה אולי מצליח לראות דרכן משהו עמום ומטושטש.. גם זה לא על בטוח.. מאחלת לך אודי ולכולכם שבת טובה.

ברור שאת יכולה להיות כאן איך שאת באה ...המקום שלך כל כך שמור כאן . לפחות אני מרגישה אותך כאן גם כשאת לא מגיבה וכותבת ...חושבת עלייך המון . תני לעצמך מקום וזמן לבוא איך שנכון לך להוציא מתוכך את הבלבול הקושי ...אתך מקווה שהשבת עברה טוב , שבוע טוב לך

הי במבי, שבוע טוב (וכבר יום שני). גם אני הייתי רוצה סוג של חירות - כן לשהות, לא לשהות, כן לעיין, לא לעיין, להתבונן לעומק, להתבונן ברפרוף, כן לדבר, כן לספר, לפרטים, באופן כללי, גלוי או מסווה, מפוקס או מפוזר, וגם שקט הס לפעמים. ימים משובשים גם לי. אולי גם בגלל החופש מהטיפול. אולי בגלל ניתוחונים מעצבנים צפויים שהם כשל של קודמיהם, אולי בגלל חום יולי-אוגוסט, אולי בגלל שנים שחלפו ושלל פספוסים. אולי בגלל שעדיין מאזן ההוצאות/נתינה אצלי גבוה בהרבה מההכנסות/קבלה. ומן הסתם, גם וגם. רוצה גם אני לכתוב אוף, ככה לפעמים. בינתיים פה. סוריקטה

אתמול בודאות נאחזתי כאן באחד העצים היותר ישנים כתבתי שם ...זה לא עלה .. ושאלה האם ידוע לך אם הודעות על עצים ישנים נקלטים במערכת ... מאוד מאוד מעניין אותי מה כתבתי שם ...זה היה באחד הרגעים שלא ממש הייתי אני ...ואם זה בעייתי אז תעזוב זה לא כזה חשוב ... שוב תודה על הכל . שבת נפלאה לך ...

אודי זה עלה המון המון תודה

ימים לא פשוטים , המון חרדות מהסוג הקשה עד כדי איבוד נשימה ושיתוק הגוף ... אני עוברת המון המון דברים שכל אחד מהם לבד הוא עומס רגשי עצום . מתמודדת עם אנשים מהסוג הרע , מהסוג שמשתק כל אחד אבל אותי זה שולח לאז לימים אחרים ..של חוסר אונים וחוסר שליטה ,והתמודדות עם תוקפנות ... מרגישה שזה מחלחל לי לכל תחומי החיים וזה עצוב ... ככל שרמת הפחד ההגיוני ביותר עולה עולה גם רמת החרדה ויחד עם החרדה עולים החלקים היותר עקשניים הלא מוותרים הלא נכנעים (על זה אני מברכת ולא נשברת) ...אולי זה מה שמעלה גם את הנרקסיסטים מהאוב ... לא פשוט לי ....רוב היום מעורבבת ברמות נעזרת בכל דרך שאפשר ובכל גורם שאפשרי ..לצערי זה מסוג הדברים שהמערכות (משטרה , בתי משפט ועוד ) אולי יעשו בסוף את עבודתם אבל זה כל כך לאט וכל כך לוקח כוחות שאין לי ...כבר שנתיים בסרט רע .... אודי צריכה מילים , זקוקה למשהו שאצליח לאחוז ולקחת איתי לפחות לעבור את הסופ"ש הזה ..כי אלו הימים שאני באמת לבד עם עצמי והמילים שלך נשארות כאן ואפשר לבוא ולהאחז בהם ...תודה מכל הלב , על האפשרות והמקום כל כך לא מובן מאליו עבורי ...

זה רוצה 70 תוים אז כותבת לך כאן .... מיכלי פשוט לתת.... תתחילי מזה שתני לו לצאת תגידי לו שאם ירצה אותך את כאן עבורו אבל הוא לא צריך להתקשר כל יום ובכלל .(אני מניחה שהוא יהיה ממש מופתע ולא יאמין לך ואולי אפילו יתקשר מתוך הרגל )..הוא צריך להיות עם חבריו כן בהתחלה זה יהיה לך קשה אני מניחה אבל אחרי כמה זמן תיראי עד כמה כייף לך לשחרר...כשילדי היו קטנים אמרתי להם שבטיולים /מחנות לא צריך פלאפון יש חברים יש טבע יש עיסוקים ושם צריך להיות הלב והמחשבות שלהם להינות מהחופש ..ואם הם צריכים אותי תמיד היו מספיק מבוגרים להתקשר דרכם , ככה הם לומדים להתמודד , בידיעה שאני תמיד שם אבל הם צריכים לנסות קודם לבד ... ולהזכיר לך את המחנה הקודם הוא הסתדר בסוף זוכרת.... וחומר למחשבה , זה שהם אומרים לך איפה הם זה לא אומר שאת יודעת עליהם הכל , אני מקווה שאת לא יודעת הכל שיש דברים שהם חולקים עם עצמם או רק עם חברים טובים . הורים לא צריכים לדעת הכל הורים צריכים לדעת ולהרגיש את הילד שלהם , להרגיש מתי הם נחוצים ומתי לא ...ולזכור את המוגבלות שלהם כבני אדם , אין סיכוי בעולם שתדעי הכל ... מי כמונו יודעות עד כמה קל להסתיר דברים .... יודעת כמה זה קשה לך סומכת עלייך ...את כבר במקום אחר שיכול והמודעות זה חצי הדרך ...

👍

אביב יקרה, נשמע שהילדים שלך עצמאיים וחופשיים שאפשרת להם חופש... מה שאני לא יכולה לומר על ילדיי בכלל. תוהה מה לעשות ואיך לשנות. זה לא פשוט כשכבר התרגלו וגם אני לא מסוגלת להגיד תהנו מהטבע בלי טלפון. זה לא בשבילי. וכן בסוף הוא הסתדר אבל להזכירך עם שיחה רצינית איתי!!! ועד שהרגעתי והוא הבין שהוא חייב לפנות למישהו באיזור...בקיצור זה לא כזה פשוט כמו שכתבת..

מיכל זה לא פשוט להיות הורה זה לא פשוט להיות באינטרקציה וקשר זה לא פשוט רומא לא נבנתה ביום אחד אני סומכת עלייך צעד צעד גם להם יהיה קשה בבת אחת עכשיו. אני בטוחה שתצליחו שחררי ככה שלא תיפלו . וברור עם שיחה .גם ילדי נזקקו לי לא פעם וגם היום כשהם גדולים . זה בסדר להיות שם עבורם אבל שהם יבקשואת העזרה ממך .. וזה לאצחשוב איך הוא הסתדר בסוף הוא הסתדר ונהנה וגם את ...מיכלי את בסדר גמור !!!!!! תסמכי עלייך . אנחנונכאן סומכים עלייך

סוריקטה, את יודעת, ראיתי באחת ההודעות כאן שהזכרת את שמי לגבי מה שתיארתי שקורה לי עכשיו. אז, כאילו, יש לזה שם? זה נורמלי? אני בסדר? בריחה וקיפאון? מה יהיה איתי? את חושבת שמתישהו זה יסתדר? אני ממש רוצה להשלים. אבל בכל פעם שאני רואה אותה אני מתחילה לפחד ורוצה להתחבא מתחת לשולחן. הלוואי ויכולתי להחזיר את הגלגל אחורה ולא לספר נו, את מכירה את הפרופסור ההוא מאקס מן? שיכול להשתלט על המחשבות של אנשים. אז ממש בא לי להיות כמוהו. נמאס לי שאנשים חושבים עליי דברים גרועים. זה לא אשמתי שאני ככה.

הי חביבה, נכון, הזכרתי אותך, הזכרתי, היות שאני מכירה את העולם שלא מסוגל להוציא מילה. אצלי זה היה הרבה יותר חמור - כילדה, למשל, לא הוצאתי הגה בכלל ומול אף אחד (לא בבית, לא במשפחה ולא בבית ספר, ומשונה, בכל זאת כן הלכתי) וזה היה נמשך לפרקי זמן של חודשים. הסיומות היו בדרך כלל התפרצויות, כי משהו ממש פוגע קרה, ואת יודעת, גם סיר לחץ וכאלה, ורק בבית. קצת צפוי אולי. בבגרותי, ואפילו בזמן הטיפול גם היו תקופות כאלה. אחת מהן כללה גם את המטפל. השתיקות מול העולם, שוב, נמשכו כמה חודשים (וכאן היעדר תקשורת רבתי כללה אי-תפקוד בכל התחומים בעצם). השתיקה מול המטפל (ובריחה מהטיפול) נמשכה, אז, שבוע. היום הבנתי שהצלחתי להדאיג אותו בימים ההם. הסיומות וחידוש התקשורת, כנראה היה פחות ביזמתי (כמוך, באיזה שלב ממש רציתי). במקרה של המטפל - הוא הרים טלפון (לא עניתי, אבל קיבלתי הודעה שאחריה הגעתי פיזית וגיליתי שהיה מי שחיכה לי). במקרה של אנשים אחרים - עידן הסמס כבר פעל. אז באמצעותו. אנשים נכחו בסביבה קרובה והזמינו אותי בהודעות. אציין שכנראה לא מדובר במצבים קטטוניים. אבל כן היה זה זעם אגור. וסבל גדול. מה שאת מתארת מזכיר מעט משהו מוכר לי, אבל נשמע לי נקודתי יותר. היום אוכל לומר שיזמה אישית היא אולי יותר הכיוון. נסו לחשוב בטיפול אולי איך ואם ניתן. אולי ייקח זמן, אנ'לא יודעת. ועוד אומר, שגם אם אנשים שומעים את סיפורך - יש להם, על פי רוב, כושר הפרדה, והם לא חיים אותו (לשמחתנו, ובד בבד למורת רוחנו). נסי לשים לב, אם את משליכה עליהם רגשות ומחשבות מעולמך הפנימי. מחשבות של בינתיים, בוקר אור, סוריקטה

מעניין אותי עד כמה אני אמא שילדיי עושים את רצונותיי ועד כמה הם עושים רצונותיהם...האם אני שתלטנית????? אני נלחצת ממחנות קיץ, לא נתתי לבן שלי הצעיר לצאת. החלטתי לשחרר ולתת לו השנה לצאת, לינה של לילה אחד בלבד, אבל מלחיץ אותי, לא שיקרה משהו רע, יותר בקטע שלא יסתדר, ירגיש לבד, דחוי וכו'...הבנתי שאני לא רוצה שיהיו כמוני :( שירגישו שלא רואים אותם, אני מבקשת מהם להתקשר אליי כל יום כשהם במחנה, והם עושים זאת בגללי....אני יודעת בכל רגע נתון איפה הם נמצאים (צריכה לדעת) זה שלי, לא שלהם ומבקשת בשבילי והם עושים למעני...תוהה עד כמה אפשר להיות אמא חרדתית חופרת ולא נותנת עצמאות.........הצבא בדרך מלחיץ אותי..הנה הם גדולים כבר....איך אדע האם הם הולכים בכיוון שאני דוחפת כי אני דחפתי את בני לכיוון מסויים ולשם הוא הולך, האם בגללי? האם כי זה מה שהוא באמת רוצה? אני כבר לא יודעת........אצלי תמיד כיוונו אותי והדריכו ואמרו לי לאן ללכת..עד שהתחתנתי ורק אז הבנתי מה רצונותיי בזכות בעלי ואחר כך יותר מזה בזכות הטיפול הבנתי שלמשל בעבודה עשיתי גם מה שאני אוהבת ולא רק מה שיעדו לי...אבל בכל זאת הכל כיוונו בשבילי ואני לא רוצה לחזור על כך ובכל זאת זה קורה...לרדוף אחריהם, לעשות להם, לדאוג להם.אוף הם כבר גדולים, איך אשחרר??? צריך לתת להם גם לטעות ולי אין מושג איך לעשות זאת.......חרדתית שכמותי :( שתלטנית!!!! אני מעבירה הלאה את הדפקטים שלי. איך עוצרים את שרשרת הדאגת יתר, החפירות האין סופיות, הדאגה איפה הם? מה הם עושים בכל רגע נתון.....וכאמור הם כבר גדולים, אחד לפני גיוס.....הצילו...הבכור ילד ממושמע וטוב(מרצה?), השני קצת מרדן אבל ממש מקשיב לי וקרוב אליי והשלישי התחנן ממש שאתן לו לצאת למחנה :( אוףףףףףףףףףףףףףףףףף

לומר שקראתי את שתיכן. למרות העומס בכתיבה :) מחשבות מחשבות.... ומילותיו של אודי אכן נקראות ונחרטות בזיכרון. אם היינו יודעים עד כמה "חיים ומוות ביד הלשון"....מלחיץ קצת אם הייתי צריכה להיות מטפלת לא הייתי עומדת בזה, מעריצה מטפלים שמודדים מילים ויודעים לקלוע.

הי :-) מבינה ממש את הקושי עם העומס. כנראה, שלא רק מילים של מטפלים/הורים/דמויות דומיננטיות נחרטות. כמו ש - ת סופית כתבה, לפעמים נלחץ איזה כפתור. האמירה יכולה להיות לאו דווקא של מטפלים, אלא של איזו דמות שמזדהים מאד עם דבריה באותו רגע, כי הם מזכירים משהו מפעם מאיזו דמות משמעותית, וייתכן שפתחים 'מסוכנים' שמורידים מהמסילה גם קשורים לרמת החרדתיות והקושי להפריד, החולשה. ולדעתי - לא, המטפלים בפרט, ממש לא תמיד יודעים לקלוע (והידד לצניעות). גם תלוי במידת ההתאמה שהמטופל מצפה לה. אם זו רמה של שניים שהם אחד - אין סיכוי. אם המטופל פייסן יותר, אבל באמת, מבפנים ומוכן לקבל ולעכל דברים מן החוץ - גדלנו. יצא קצת ארוך בכל זאת, סוריקטה

היי...חושבת שגדלתי :) בטיפול מקבלת יותר דברים שנאמרים..ובכל זאת מרגישה שהיא אלופה במילים...וברור שלא מושלמת וממש אנחנו לא אחד. מזל שכך :) גם התלות כבר אחרת..מרגישה יותר הדדיות ושיחה של שתיים מעניין...אכן גדלתי.

את יודעת עד כמה מילותייך במקצוע שלך נחרטות עמוק עמוק ....עד כמה את משמעותית עבור נשמתם של הילדים .. אולי בזכותך יהיה פחות מבוגרים שיצטרכו מטפל ..

היי. הרבה פעמים אני חסרת בטחון וכשמישהו לוחץ על הכפתור הנכון, אני מתפרקת!!! הופכת להיות שבר כלי, פצוע ומדמם. ואז מתחילה לחשוב כל מיני מחשבות שליליות, לא טובות ולפעמים מלאות בהרס! יש מקומות שאני מרגישה כל כך לא ... ועדיין כל כך הרבה שנים של טיפול. אבל כשאני מגיעה למקומות האילו אני רק שם. הכל שחור, אף אחד לא יכול לעזור, לא נכנסת קרן אור ונראה שיש רק מוצא אחד!!!

הי ת סופית, אני מסכימה, שאם רמת החרדתיות גבוהה - אנחנו לפעמים קצת כמו בלי עור או מלאי כוויות, כך שכל מגע בלב הפצע שורף באופן בלתי נישא. חושך בעיניים. אפשר ללמוד איפה האש, ובמקום להימשך אליה (כן, זה קורה), להצליח להתאפק. באופן כללי, כשרמת החרדות יורדת וגם התדירות שלהן, וגם משכן (חוזרת על עצמי למי שכבר מכיר) - רואים את האור. אבל לגמרי. שנים של טיפול. שבע זה יפה. לפעמים צריך יותר. ושוב, הייתי מאד שמחה, אם תוכלי, לספר קצת אודותייך, מדוע הגעת לטיפול, למשל, או, לפחות גיל (את נשמעת לי צעירה למדי). אם רשמת כבר ופספסתי - עימך הסליחה. סוריקטה

היי סוריקטה וכל המתעניינות. הצחיק אותי שאני נשמעת לך צעירה, כבר לא כל כך. יש לי פזם די ארוך על פני האדמה. נראה לי פלוס מינוס בגילך לפי מה שהצלחתי לקלוט. קשיי החיים, כל מיני דברים שעברתי ועברו עלי הצטברו והתחילו ללחוץ ולהעיק. עד שהחלטתי שאולי טיפול יעזור. לא כל כך ידעתי לקראת מה אני הולכת אבל היתה תחושה שצריך לדבר עם מישהו נייטראלי. היה לי מאוד קשה בהתחלה אבל הייתי כל כך צריכה שמישהו יקשיב שלא הסתכלתי ימינה או שמאלה. גם המטפלת טוענת שהיה קשה מאוד בהתחלה, אבל עוד לא בררתי למה. חוץ מזה כמו מיכל, יש לי משפחה וילדים. ואני בן אדם די שלילי לגבי עצמי וחיי. זהו, עכשו רק חסר שאגיד את שמי. חחח.

הי ת סופית, והנה כתבת גם חביב ועדין - אהבתי. תודה על השיתוף. וכל הכבוד! וראיתי שגם הצטרפת לעץ הענף (יאיי!) שם למטה. נהדר. ניטע חדשים בשבוע הבא. סוריקטה

תודה על השיתוף , נו אז אנחנו חבורה די גדולה של נשים בגיל הנכון . מכירה את ההרגשה שדברים מתחילים ללחוץ אני לתומי חשבתי חודש חודשיים מקסימום כמה שיחות להבין מה קורה. זה כבר שבע וחצי שנים וכנראה עוד כמה שנים טובות .... גם אני בעלת משפחה וילדים ולעיתים מאוד קרובות מרגישה שחיה בשני עולמות האחד שכולל בית משפחה עבודה ...והשני של טיפול ומחלה ...אולי קצת כמו שאני בנויה :) ושוב לומר לך ברוכה הבאה ....

למי שרוצה , למי שאוהב אותה כמוני ... https://www.youtube.com/watch?v=JDw3AMGNDfk אנחנו זן נדיר אולי ציפור משונה ...ואני , אוהבת את הציפורים המשונות שבנו מיוחדות כל כך ...תודה לכם על היותכם ...

הגם אם מוזרה :-) סוריקטה

"ואני ציפור זקנה נשארתי בקן" קשה לשחרר ולהגיד לילדים עוף גוזל...תהיות...

הי מיכל, שמחה על ההמשך ההקשרים (יודעת שכואב). ועדיין - לייק, סוריקטה

את יודעת מה יפה בשיר הזה ...שהציפור הזקנה מתחילה להבין סדרי עולם ...ודרך הטבע .. לומדת מבינה משנה וצומחת ....מאמינה בך , את יכולה לשחרר אם תחליטי שככה

חייכתי ...:) ציפור נפלאה

גוף כמו בית פרוץ ללא חלונות ודלתות ובפנים כואבת עזובה ללא רוח נפש בודדה ילדה,נערה והרוח קרה כואבת בבשרה החשוף וכל רצונה לעוף זה התחיל מצורך להיות כאן נכנסת יוצאת ..מנסה להבין את מהות הצורך הזה , את חוסר השקט ...ואז שמה לב לכך שכל הגוף מכווץ וכואב . יכולה גם להרגיש את כאב הנפש שמחלחל מבעד לקירות הבית ..נותנת מקום לחלק אחר לכתוב כאן יחד איתי את ההרגשה שלי ...כן עדין מפוצל אבל כל כך קרוב ומאפשר ...אודי איזה שינוי , האמת מתרגשת מזה ...בסוף אולי אני ארשה לי / לה לבכות ...

אתה אומר שמותר ולמי שכאן בפנים ידוע שאסור אסור לכאוב אסור לדבר אסור אסור אסור אסור

אוי לנרקיס ההוא, אוי לסדיסט. איתך, 💗 סוריקטה

כן אוי מהסדיסט הזה שהוא אני ....כמה הרס , עצוב ובמחשבה שנייה אני שמחה שהחלק הזה נתן ביטוי לרגשות שלו כאן ...אולי אני מתחילה לקבל קצת אומץ בחלק הזה ...כנגד אותו סדיסט ..

אביב ואודי, אודי ואביב, 'לבכות זה משחרר'... גם אני עוד לא בכיתי ממש. עוד לא. אולי צריך להרגיש ממש קרוב ובטוח בשביל זה. ושמי שמולנו (ולא רק אנחנו) יעמוד באוקיינוס המטורף הזה, וגם יהיה מותר לו לחבק. קונקרטית. לי יש מטפל גבר. ובגילי. אז אין מגע פיזי, אתם יודעים... סוריקטה

הי אהובה , האמת שכבר אפשרתי מתוך ניתוק לחלקיי האחרים כן לבכות ..למרות שזה כל פעם מעצבן אותי מחדש לגלות שבכיתי ... ובקטע של הומור - אם הם חלקים אחרים שיבכו בצד בשקט ולא דרך העיניים שלי ...שם כנראה שאפילו אהיה אמפתית עליהם - מכוון והם לא ממש נפרדים , אז כן בכיתי ואפילו מאוד בטיפול הקודם וגם בזה . בהחלט מרגישה עטופה בטיפול ומרשה להן להיות איתי וגם לחבק אישית לא מאמינה שהייתי מצליחה לעבוד עם מטפל גבר . בטח לא עם חלקים מסוימים ... אבל בהחלט עוד לא בכיתי את האוקיינוס ....

הי שוב, אביב, היום אני בהמשכים... וההמשכים האלה מייד נתקלים בניתוק. זה קרה לי גם כשכתבתי את ההודעה למיכל (וציטטתי את אודי - 'אלה קולות מהעבר') וגם עכשיו כשרציתי לומר את (ונזכרתי, חזר החוט) - לגבי עצמי - אני חושבת שאחרי יותר מארבעים שנות שתיקה - אני סוף סוף מנסה להשמיע קול ולהגיח ראש החוצה. נדמה לי, אולי, שייתכן שגם אצלך קיים משהו דומה. בחוץ, משמע גם בטיפול, אחר כך גם בפורום, ויש גם פליטות בחוץ. בשונה ממה שמיקה מתארת, היציאה וההתגלות לחוץ אצלי עכשיו, אמנם כן כרוכים בחרדות, אבל כבר אין כמעט (אני מקווה) בריחה וקיפאון אל מול גילוי חלקיי וההיסטוריה שלי. שבכל מקרה סופרה רק באופן מאד כללי. ומעניין שההורים של הילדים בהם טיפלתי יודעים כולם באיזה אופן שיש היסטורית-אם קשה ורואים אותי כדמות טובה. תמוה. סוריקטה

בקשר לשתיקה ...היה לי שלב של רצון לספר לכל מי שזז , כל מי שהחלקים הילדים חשבו כמי שיכול לעזור הם דיברו היום זה יותר מתון ועדין יש רצון כזה ויש שאני מספרת אבל עם המון שיקול דעת ומחשבה . ממש לא תמוה את דמות טובה ומיטיבה וכן אני יודעת שקשה לך לקבל את זה אז נמשיך להגיד לך את זה בסוף ה יחלחל ....

סוריקטה, אודי וכלם, המטפלת שלי אמרה לי די בהתחלה שאין לה ציפיות ממני בניגוד להורה למשל........כי לי היו ציפיות מהטיפול כנראה, או ממנה. וכשהיא אמרה את זה אני לקחתי את זה לכיוון שלילי דווקא שכאילו מה זה אין לה ציפיות?? כאילו לא אכפת לה מה יקרה איתי?? בעצם היא התכוונה שלאן שיובילו אותנו הדרכים זה בסדר, הכל לגיטימי בטיפול וכו'. ואני חושבת שכדאי גם לנו הרבה פעמים להוריד ציפיות כי כגודל הציפיות כך גודל האכזבות וחבל. למדתי לא לצפות ליותר מידיי, טוב או לא טוב? לא יודעת. תלוי באילו נסיבות אולי. פעם ציפיתי שהורים ידעו להעריך את עבודתי, שכלם יאהבו אותי ויהיו מרוצים, למדתי בדרך הקשה שאי אפשר לרצות את כל ההורים, אין דבר כזה "גן מושלם" שכלם יהיו מרוצים, מותר להורים לא להיות מרוצים וללכת לגן אחר, זה בסדר... לומדים עם השנים לא לצפות להרבה והנה היום כשאומרים לי תודה וכל הכבוד ושהילדים מאושרים ולמדו הרבה ועוד מחמאות, זה מפתיע אותי לטובה :) עדיף כך אולי... פה בפורום, בהתחלה ציפיתי שאודי יענה ורק הוא! היום כבר לא כך, שמחה שאחרות מגיבות...ציפיות שלי אולי שיראו אותי בעיקר, ינסו להבין ולהיות איתי בתחושות. תודה על המחשבות שעלו בי.

הי מיכל, הגבתי בעץ ובשיח עם אביב, את מוזמנת לקרוא גם שם. אני כן חושבת שמן הסתם למטפלים יש ציפיות מעולמם הפנימי שלהם, ובפרט ביחס לטיפולים. אממה, הם אנשי מקצוע, והם מודעים, או עובדים עם הכלים החשובים של התייעצות עם קולגות או הדרכות ונהיים מודעים יותר, ובהתאם לכך מתנהלים בשיחות. לא יעזור, אני מצטערת, קשה לי להאמין שאין ציפיות, שאין משאלות. בריאות או הזויות ככל שתהיינה. סוריקטה

הי מיכל, הי שוב, נדמה לי כי כוונת המטפלת באומרה את אשר ציינת היא - להניח למטופליה (למשל) לצמוח כפי שהם, לקבל את מי שהם. ללא כפייה של רצונותיה שלה. ויכולה להבין את העיוות בו קולה נשמע כמי שמאוזכבת ממך, ושאין לה תקנה, או שויתרו עלייך. כמו שאודי אמר לינשוף - אלו קולות מפעם. אודי, שתדע לך (אתה בוודאי יודע, ובכל זאת) - מילותך נגמעות כאן. ליאת, שניהלה את הפורום בעבר, אמרה גם היא דברים מקסימים, בעיניי, בהקשר. אם אצליח למצוא את הציטוט שלה כשאגיע למחשב - אוסיף אותו. כן, דברים חשובים כאלה שנזכרים כאן עד לעצמות. שמחה בדיון הזה, סוריקטה

הי, עולות במוחי מחשבות על ציפיות, היות שהתחלנו כאן לדבר עליהן. כך אני מרגישה. אתחיל בזה שקיבלתי איזה גאדג'ט. בהתחלה לא ידעתי על מה מדובר, אך ככל שניסיתי ללמוד להשתמש בו, כך גם גיליתי מה ציפיותיי. ומסתבר, שבפועל נכונו אכזבות. התגלו מגבלות. כמו שקורה, למשל, אל פרסומות, כשמגלים שהמציאות לעתים אפילו רחוקה מאד מהגרנדיוזיות שלהן. חשבתי על ציפיות מהטיפול - בזמנו, בעתות קשות מאד ובהיותי באנליזה, הרגשתי זקוקה לעוד ועוד ועוד ועוד ועוד. ופעם אחת, כלומר, שבוע אחד, היה שבוע מלא פגישות, ואף פעמיים באותו יום. ואז - אז למדתי שעד כמה שארצה צפוץ צפוף, הגעתי למכסה, מסה קריטית, וזה כבר היה יותר מידי. אבל טוב שהיה ניסיון במציאות. ציפיה להמשך טיפול נפשי לכל החיים - יש בינתיים. וגם ישנה הבטחה כל עוד אנחנו כאן. ומכאן לפורום - אנחנו, ובפרט אני - מצפים. ולפחות אני חושבת שכאשר כן קורה משהו שהיינו מקווים לו, לעתים זה אפילו מציף. לא תמיד אנחנו יכולים לדעת מראש. מה ציפיותנו? כן, הייתי רוצה שלא יהיה סכר (מה שהסתבר שדבר ממש ממש גרוע), זרימה ושטף. מאידך, הייתי רוצה מנוחה. ארוכה. ויותר. לפרוש ולפנות מקום להשתחרר. בקטע טוב. מניחה שיש מי שמעוניין בתגובתו של אודי בלבד. אבל לכו תדעו מה מתאים בדיוק לאותו רגע. אי אפשר לקלוע, ובטח שלא לכולם ביחד. תרצו לשתף ציפיות, וכן, גם בקשר למקום הזה? שלכם, סוריקטה

אביב יקרה, מזמינה אותך באופן מיוחד לכתוב על העץ הזה. ראיתי את תגובתייך למטה ואני קושרת את הקול הנרקיסיסטי (שבא לי להגיד שימות, אבל, את יודעת שזהו שלא) לחסימת קול קיומן של הציפיות. ועוד אומר, שאחרי שמכירים את הקול המפחיד (כמו שכתבת את, וגם אודי) שהוא שלנו, ואז (כמו שאודי כתב) משיגים שליטה, ורמות ההרס והפגיעה העצמית פוחתות באופן משמעותי ביותר. אני מרגישה אותך כאן, במילותייך, מוצפת ציפיות. וחנוקה. שלך, סוריקטה

נראה לך שאני אפספס ולא אכתוב בכזה עץ שלך ...את לא מצליחה להבין כמה אני אוהבת את השיחות אתך ...פותחות את הראש והלב לעוד כיוונים . הרי אני תמיד כותבת שחסר לי כל כך השיח עם הבנות ולא עם אודי ... (אודי לא להיעלב) .. זה לא שאני לא צריכה את המילים של אודי אבל השיחות הראייה האחרת של מי ששם אולי צעד לפני אולי בצעד אחר . היכולת לראות עוד כיוונים ולא להישאר במשבצת שלי היא זכות מדהימה שאת מאפשרת לי ... ולדברייך כרגע מרגישה מוצפת מידי ולא במקום שיכול לתת לדברים לחלחל . יכולה רק לומר שזה נשמע מאוד מאוד מעניין העניין הזה של הנרקסיסט אולי ...יש דברים שאני יודעת שהוא חוסם / אוסר עלי ..נו ככה זה בינתיים .. זה הקול שלא מרשה לדבר או לעשות אולי זה הקול שחוסם ציפיות ... את יודעת אחרי שכתבתי לך קודם הבנתי משהו שצריך לחדד . אין דבר כזה באמת אדם ללא ציפיות , יש ציפיות שהן ראליות או ציפיות מוגזמות ובעיקר לדעתי יש דרך תגובה לציפיות ...מן הסתם כולם שמחים שהם מתמלאות ומה עם אכזבה . נראה לי על זה אנו מדברים כאן על תחושת התסכול והאכזבה ואותה לדעתי ומניסיוני ניתן לשלוט ולמתן .. ויקרה בבקשה בבקשה תפסיקי להתנצל את בסדר כל מה שאת כותבת ומביאה אתך לכאן בסדר ...אם לא הייתי רוצה לשוחח אתך לא הייתי עונה לך בכלל . אני יודעת שמאוד קשה ומעורער גם לך עכשיו המחשבה על החופש מהמטפל ההרגשה שהרצפה זזה אם תחושת אחריות של מי שכבר הרבה שנים בטיפול שכבר צריך להיות עצמאי ולא לפחד מהחוסר אחיזה , למרות שאני חושבת שכולם צריכים מצנח כדי לצנוח ...אנחנו כאן אתך ואני , אני אוהבת אותך עם כל מה שאת מביאה (לפעמים לא בטוחה שמבינה אותך עד הסוף) ובינינו מה יקרה עם אפגע ממך מה זה לא טבעי ואנושי והגיוני באינטרקציה עם אנשים . בואי נעשה הסכם בניינו כשאעלב ממך אספר לך על כך ...ועכשיו הלוואי וזה יגיע אלייך במייל ....נדבר שמרי עלייך

הי חביבתי, מסתבר שכתבנו במקביל דברים דומים, כל אחת במילותיה, ורק עכשיו יש איזה סוג של סנכרון, כשהכל מופיע. גם אני אוהבת מאד ובעיקר את עצי השיח כאן, וגם בכל זאת מצפה קצת למילים שלך, אודי. סוג של ריכוז מידע, אולי. מאידך, כשאתה, אודי, מתערב, נוצר איזה מצב של סגירה (וגם הזכרת זאת פעם, ואני מסכימה). מהעבר למדתי, שאם מתרחש כאן לאורך זמן הביחד הקסום הזה, ועוד בנוכחות צפופה של מנהל, קשה מאד למנהל להחזיק ולהתמיד כך לאורך זמן. תובעני מאד ומתיש. אני חושבת שאודי מצליח להחזיק כאן כל כך הרבה שנים באופן ניהולו המיוחד, כי אחרת זו הייתה הקרבה גדולה מידי, ולכן, כנראה שיש איזה מחיר שאנחנו, המשתתפים, משלמים. למייל אני לא מקבלת הודעות מהפורום הזה. מניחה שזה קשור לכך שהוא על מוד סינון. שלך, סוריקטה

מנסה להגיב לך על מה שכתבת , קראתי הכל אבל זמני קצוב על המחשב ואני במצב ממש אבל ממש לא טוב ...אז אתך הסליחה לא חושבת שהיחד קשור לאודי זה קשור לצורך של האחרים ומיכל במה שהיא כתבה הסבירה לי בעצם מה חשוב לה ולאחרות (אני מניחה שיש עוד כמו מיכל ) וזה בסדר . להפך אני חושבת שאודי מעודד שיח מאפשר ויש הרבה מקום לשיח של יחד עובדה שאנו כאן בעץ מאחור וכן יש שיח ...

לחדד את הכוונה יש מצבים כמו הכתיבה בפורום הזה שאת יודעת מראש שלא יהיה כאן ועכשיו שלא יהיה מענה או בכלל שההודעה גם לא תעלה ...כלומר אם כתבתי בזמן אמת הודעה של בקשת עזרה למשל ביום ראשון יותר מברור לי שעד שני בערב לא יהיה מענה אם בכלל, כי קורה לפעמים שאודי לא מצליח להיכנס , הפורום הוא לא הכתובת לצורך מיידי לצורך מיידי יותר יש כתובות אחרות אבל אז אין לי ציפייה שיוכלו לעזור (למשל הקו חירום ) מניסיון אני יודעת שלפעמים הם עושות אפילו גרוע יותר כך שאעדיף לא להתקשר , או כפי שכתבת על הפקק תנועה אני למשל יודעת שאם עליתי בשעה מסוימת האוטובוס יזחל בצורה מחפירה לא רק שאין לי ציפייה אחרת אני אפילו לא מתרגזת או מתבאסת אני הופכת את הזמן לזמן איכות של מוזיקה טובה באוזניים ועוד .... אולי דווקא כאן עוזר הפיצול ידידיינו ...ההיגיון מבין שאין כאן ועכשיו והרגש הפגוע הילדי לרוב יכול להיות מוכל כמובן שזה אחרי המון המון עבודה ... החלק הנרקסיסטי מופיע רק בתחושה שמחקו אותי כליל ככה שבמקרים של ציפייה הוא יכול להופיע מול מוסדות ביוקרטיים כאלה ואחרים ... ולמילותיי כאן לוקחת את המוצפת חנוקה , מדויק אבל לא בגלל ציפייה כי אם בגלל עומס של דברים שעוברת שכל אחד מהם בנפרד היה מפיל אדם בריא ... ובכנות מול הפורום זה לא שלחצתי על כפתור זהו לא מצפה , לא זקוקה יותר ליחד , אני פשוט ואת חדת עין מספיק כדי לראות זאת ...כותבת בצורה כזו שהציפייה לתגובה מופנת רק כלפי אודי , וכמובן שהפסקתי לכתוב הודעות שהיו מופנות רק כלפי בנות הפורום ללא אודי, בניינו זה לא נעים לראות את ההודעה שלך נשארת אדומה ...ככה אין ציפייה מאחרים ואין אכזבות . אז כן אולי זה מלאכותי אולי זה עוקף ורידים ...אבל אני חושבת שזה הכי נכון ובאמת הופך את הציפיות לראליות יותר . עוד דבר לגבי הפורום וציפיות , בימים שאני חסרת איזון ואולי תהייה ציפייה כשאני מגיבה למישהו לתגובה חזרה לאיזו התייחסות לזה שכתבתי וחשבתי עליו אני פשוט לא אגיב .. את זוכרת שכתבתי לך שאני מחשבת מסלול מחדש כאן בפורום זה בדיוק הייתה הנקודה . כן אז הייתה לי ציפייה לתגובה ומאוד מאוד התאכזבתי על חוסר התגובה . והבנתי שהמקום חשוב לי , ולמקום יש את הדרך שלו ואין מקום לציפייה לתגובות .... תודה שהעלת את השיח , חשוב כל כך המקום של הציפיות בחיינו עצם המודעות אליהם עוזרת להגיב אליהם אחרת ...

משאירה לעצמי כוכבית לחזור ולקרוא את הודעתך ולחשוב עליה עוד בהמשך. חייבת לזוז. בכל אופן - בינתיים - אני חושבת שלפחות כשאני שולחת הודעה לכאן, יש דחף של כאן ועכשיו לשחרור של המילים באותו רגע. ואני, אישית, יכולה לגייס המון אורך רוח, אבל לפעמים, כן, אין סבלנות... בן אדם או לא? נדבר, סוריקטה

יש דחף של כאן ועכשיו לשחרור של המילים באותו רגע --- אם אפשר היה להגדיל להבליט ...ברור זה הדחף לשחרר את המילים אבל אין ציפייה לפחות אצלי לתגובה מהירה . עצם הידיעה שזה לא יקרה . שחרור המילים כמו נותן הקלה כי אני במקום שיכולה להרגיש את התשובה של אודי את היד את היחד של מי שקורא ואפילו לא מגיב . אני יודעת שהמילים האלה יהיה להם עד ..גם אם לא יהיה להם הד באותו הרגע ... נחמד לי "העד וההד "...לא יודעת מעורר מחשבות אבל זה כנראה לעץ אחר

סוריקטה

הי אביב, כשאני כותבת כאן, אני יודעת שכמעט תמיד יחלוף זמן של כמה שעות (וזה ממש יפה) עד שההודעה תופיע. אני לא יודעת לבטח שלא יהיה מענה; אני לא יודעת לבטח שהודעה לא תעלה בכלל. יש סיכוי שהודעה לא תפורסם כי לא הגיעה למערכת. אבל לפחות בעיניי, בפועל, עכשיו, הוא ממש ממש נמוך. אני כן מחכה לראות שמה שכתבתי יופיע. כן מתבאסת כשאני רואה שהתפספסתי, אבל ההודעה כן קיימת, היא רק מופיעה באיחור. מתי זה קורה? בעיקר כמו מה שאני עושה עכשיו - כותבת על עץ ותיק וביום חמישי בערב. מעציב מה שאת מספרת על קו החירום. אבל אני לגמרי מבינה. אוטובוסים - בדרך כלל אני לוקחת מקדם היסטריה גדול ולא יוצאת ברגע האחרון, זמן איכות לא תמיד מתאפשר כשאת בדוחק של סרדינים נמחצת על הדלתות או על החלון הקדמי. חח. הפיצול והדיסוציאציות לעתים באמת לעזרנו, זה ייתכן מאד גם לדעתי. מינונים. בירוקרטיה - לא ידידתי (כמו רובנו). עצוב לשמוע שאת מתמודדת כעת עם דברים שהיו מפילים גם את החזקים והבריאים. אנ'לא מקנאה בזה. לבי איתך. אני מעדיפה מאז ומעולם את הכתיבה בהמשך לעצים קיימים ולא התחלה מחדש של הודעה כהמשך. ייתכן שהעדפה זו קשורה גם למה שציינת. פחות אכזבה כביכול. בכל אופן, בעידן הנוכחי, שאנחנו משתמשים גם בטלפונים, ההודעות נחבאות יותר, וגם, בעייה - כשעונים באמצעות הטלפון - לא רואים את תוכן הדברים אליהם מגיבים. האמת שיפה (אם הבנתי נכון), שאם את מצליחה לראות שאת כותבת לאזניים ערלות את מפסיקה את הדרך, כי את נפגעת ממנה. אצלי יש עוד חלק שמתעקש, כנראה. תודות רבות על מילותייך, מקווה שתוכלי לראות את הודעתי הנוכחית עוד השבוע. שלך, סוריקטה

הי סוריקטה שאלת השאלות --- ציפיות וכריות .... בעבר היו לי המון ציפיות לא ראליות מסתבר ...שיהיו איתי ,שיבינו אותי מבלי שאדבר ,שדברים יסתדרו כמו שאני רוצה ...ועוד .. היום באמת אחרי שנות טיפול מבינה שאין דברים כאלה . עדין יש לי ציפייה שאבין את עצמי יותר שאצליח להבין מה נכון לי שאצליח לחלום להציב מטרות לעצמי , אולי שיהיו לי רצונות ושהם באמת יהיו שלי ללא ההבנה עד כמה רצונותיהם של אחרים טבועים בי . לגבי הטיפול הפעם הזאת באתי בהבנה מה נכון לי מה עובד עבורי עד כמה אני אובססיבית במקומות נוספים וכפי שכתבתי לך ניטרלתי את המקומות האלה . אני לא מתכתבת עם המטפלת בוואטספ , ככה שאין כאן ועכשיו , זה עומד במבחן הזמן של השנה וחצי האחרונות גם במצבים של הצפה וטרוף ...אין מיילים בן פגישות , יש טלפונים בשעות שנקבעו מראש עם צריך ובתשלום . בקיצור ביקשתי לעמוד בגבולות ולא לנסות לעבוד איתי בגבול גמיש כי שם קשה לשלוט בחלקים ובציפיות של החלקים הפגועים לכאן ועכשיו ובכלל .. נוסף לזה בניתי לי רשת בטחון ואני לא מוותרת עלייה והפורום הוא חלק ממנה ככה שאין צורך ואין רצון בטיפול כל הזמן , פעם בשבוע וכשצריך ממש טלפון . הציפיות מהפורום ..בהתחלה הייתה לי ציפייה של יחד כמו בפורום אחר שהייתי בו זה היה לי חסר זה עדין חסר לי אבל אין לי כבר את הציפייה הזו . ראית שלא אחת ניסיתי לפתוח על זה שיח והבנתי שזה כנראה ציפייה לא ראלית לפורום הזה ...ומאז שאין לי ציפייה לתגובה מאף אחד פרט לאודי אני שמחה ומברכת על כל אחת כזו ..אולי זה מה שיפה בציפיות ברגע שהם הופכות ראליות מציאותיות תוך הבנה שמה שאתה רוצה / חושב שצריך זה לא בהכרח מה שהיקום חושב שנכון לך ..הם נעשות קטנות ולא מפחידות פעם עם אודי היה מדלג עלי בטעות או שלא זה היה מפרק אותי לרסיסים קטנים ...והתחושה הייתה התעלמות --בוםםםם ---- היום ההבנה שאודי מגיב זה בחזקת נס שמאוד יכול להיות שהוא ידלג לא יגיב יחליט להשאיר לאחרים ועוד אני שמחה שהוא מגיב , נעצבת לרגע כשלא מתאכזבת ואז חושבת למה ? מה אודי רוצה לומר לי ...ככה גם בדברים אחרים . האמת שבזמן האחרון מנסה להבין את המקומות של האחרים את הקושי והשונות של האחר , לא להיות בנעלים של השני כי אם לנסות להבין ...זה גם עוזר לתגובה אחרת . אני חושבת שעוד דבר עוזר לי לשים את הציפיות במקום נכון ומציאותי זה היכולת להעיז . להגיד למטפלת מה נכון לי , לכתוב כאן כשקשה לי , לפנות לעזרה שאני צריכה . רוצה משכורת יותר גבוהה להעיז לחפש מקומות טובים יותר ועוד ... זה לא שאין לי ציפיות אני פשוט מסוגלת יותר להכיל אותם והאכזבה היא רגעית או בכלל לא ...ולפעמים לדאבוני יש ציפיות גדולות ואכזבות בהתאם עד כדי פירוק והרכבה ובחיוך .....https://www.youtube.com/watch?v=77_BT0np8SA

הי אביב יקרה, אני כל כך שמחה ששיתפת והצטרפת :-) מן הסתם גם אני הכרתי בטיפול ציפיות לא ריאליות בפנים. בואי נאמר שהגעתי לטיפול ללא ידיעה של שום ציפיה ולקח אולי ארבע שנים עד שעלתה הראשונה לפני השטח. אני מאמינה שציפיות, גם הלא ריאליות ביותר שבהן - כן נשארות לתמיד בפנים. וזה בסדר אם מכירים אותן ולא דורשים אותן מהעולם בחוץ. אבל, זה גם בסדר להרגיש דברים כאלה. וגם בסדר לחלום על כל מיני דברים משונים. לא חייבים לחיות את החלום (כמו מהמרים מכורים, למשל). לדעתי, הניטרול עליו את מדברת הוא סוג של הגנה אולי, או משהו מלאכותי. אני, לפחות, מאמינה בשלב זה, שמה שכבר נוצר שם פעם - הוא שם. כשאת כותבת 'לא לצפות' אני, לפחות, מבינה שדיברת על אכזבה (ולפעמים אכזבה זה אנדרסטייטמנט), ואחריה ויתור. אישית, מאד קשה לי להאמין שהלכה הציפיה. מנגנון הגנה בשל אי יכולת להכיל - זה משהו שמתאים לתפיסתי. גם בפורומים האחרים (ובפרט בזה, ובעיקר בראשוניותם) הרגיש למשתתפים סוג של יחד, שכבר שנים אין. ואני עדיין במחשבות נוסטלגיה, מנסה (אולי לשווא, אולי בטפשות) להחזיר מצב דומה. אולי כמו לחזור לחיות ילדות טובה, אולי כמו לרצות לעשות ריסטרט לחיים, שאמא תהיה בריאה. לא ריאלי - ברור. אבל קיים שם בפנים - ועוד איך. דילוגים, או פספוסים או אי דיוק - אני תמיד מגיבה לא טוב, גם אם אני מבינה איך הייתי אמורה להרגיש רק אחרי יומיים (אפטר אפקט). האמת שעוצמת התגובה תלויה ברמת החרדה. אחרי שהשמש שוקעת החרדות קופצות אצלי אל על. ולכן, אני משתדלת לסגור את המחשב, לא לראות מה קורה פה ובדרך כלל לכתוב רק בבוקר, אחרי שחל, אולי ולפעמים, קצת ריפוי ותיקון בלילה. פעם גם זה לא היה קורה. גם אני מתבאסת מהמשכורת, וכל העבודה שלי זו פשרה, אבל אנ'לא יודעת אם הנפש שלי תוכל לעמוד ביותר כרגע. כתבתי המון. והנה ציפיה שבעיקר אודי ייקרא הכל, מעבר לקריאת אישור מהירה, ויגיד, לא יודעת מה. מאיפה את מכירה כל כך הרבה שירים? וואו! שמחה על השיח - חבר'ה, בואו גם (בסדר, מותר להביע משאלה, לא?) סוריקטה

הי לך שוב , שירים מהיוטיוב ...אני חייבת לשירים ולכמה זמרים במיוחד את שפיות חיי .. אם יש מקור כוח שאני יכולה להגיד זה ליווה אותי כל חיי , זה תמך בי זה היה איתי זה השירים הם דיברו אותי יכולתי לשיר איתם לצחוק איתם לבכות איתם לשמוח איתם ..הם העד שלי והם גם ההד שלי ... למילים של השירים יש כוח למוזיקה יש עטיפה כזו של הלב ... הציפייה של הלב - לאמא בריאה לאמא שתראה ...אך , ציפייה ממש לא ראלית וכל כך קיימת איתנה ...אוףףף איתנו ...והנה ציפייה לא ראלית שנשארת ועוד איך נשארת :))) בגיל הנעורים קניתי המון ספרי שירה לאו דווקא שירים עם מנגינה סתם ספרי שירה ..הם עדין מלווים אותי . יש לי חלק שכבר היה כאן לא פעם שכותב רק במילים קצרות כמו במבנה של שיר ...חלק עצוב שאת מעט הכוח שלו מקבל מהמילים ...

ואם אכן כך ולא הבנתי - סליחתי שלוחה ולוקחת את דבריי בחזרה. כרגע, לא מצליחה להבין איך אפשר באמת (ולא באופן מלאכותי) לא לצפות. סורי, סוריקטה (כן, יצא ש 4 אותיות ראשונות זהות)

אודי תודה , תודה ענקית ענקית על המילים שכתבת וסוריקטה תחזיקי את המילים האלו ...גם עכשיו הכל בסדר במה שכתבת.- אביב

הי מיכל , לא מצליחה להגיב אצלך הוא מבקש 70 תוים .אז מחזירה את הדיון לעץ המקורי :) מקווה עד מאוד שתיראי ... רוצה רק להודות לך על מה שכתבת בקשר לפורום זה מסביר לי כמה דברים שלא הבנתי. ושמחתי לקרוא על ההבנה בקשר לגן ...נפלא

להניח עליהן את הראש לסופש ואולי כמו שלגיה ל 100 שנה. לא כל כך אופטימית בכללי והרבה יותר קל ופשוט לי לראות את השלילי. בדרך כלל רואה אותו הרבה יותר ברור. גם שאומרים עלי דברים טובים או נותנים מחמאות, קשה לי לקבל. פוחדת לקבל את הטוב, פוחדת שלא יגרום לי לעוף על עצמי ואז אפול! וכבר אמרו חכמים שהמכה הרבה יותר חזקה כשנופלים מגובה.

הי תו , שמחה עד מאוד שהצטרפת לכאן ... אולי המכה גדולה יותר עם צונחים מגובה אבל תמיד ניתן לצנוח עם מצנח אןו לפחות בהתחלה עם מדריך צניחה .....ויחד זה אחרת ... אל תוותרי על הרצון להיות גבוה והפחד הוא יותר ממובן ... והשלילי , מה הוא משרת אותך ?

הי ת סופית, נופלים - גם תלוי על מה (משטח / חלק ממך) ותלוי איך. לדעתי, לא רק עניין של גובה. ראי צניחה חופשית. בחוקי מרפי כתוב: 'אי אפשר ליפול מהרצפה'. וההמשך - 'לתינוקות לוקח שנתיים ללמוד את זה' :-) זהו לבינתיים ומעתיקה את התגובה, בכל זאת עץ ישן. נתחיל שבוע חדש. סוריקטה

סוריקטה, אביב ואודי היקרים! אני בסדר! חזרתי ובסהכ אפשר גם להגיד שהיו רגעים טובים...(: שבוע טוב וחודש טוב

חנה מתוקה, חיבוק גדול, שלך, סוריקטה

איזה כייף לקרוא את זה ...ידעתי שאת יכולה

הי אודי, אודי, נהיה לי מין קטע כזה בעבודה. שכל פעם שאני רואה את הקולגה שאיתה רבתי, אני נכנסת לשיתוק. זה כבר לא רק התעלמות ממנה, זה חוסר יכולת מוחלטת שלי לפנות או לגשת אליה. אודי, אני באמת רוצה לדבר איתה, אני פשוט לא יכולה. אני חשה חוסר נעימות ופחד. ונראה לי שאנשים בעבודה מדברים על כמה שאני מוזרה ולא נחמדה ואף אחד לא מבין שאני באמת רוצה ומשתוקקת להשלים ואני לא מצליחה. ואודי אני מבטיחה שזה לא תירוץ . אני פשוט לא מסוגלת לדבר איתה וגם לא לראות. וסיפרתי למטפלת את כל מה שהיה, אבל אין פתרון באופק. והמצב הזה מאוד קשה לי נפשית.

מיקה יקרה. יש עוד דרכים לנסות לתקשר איתה, מייל? ווטסאפ? מכתב שתשאירי לה שיסביר?? זה באמת לא פשוט. מאמינה שאם תבהירי לה מה קורה איתך תהיה הבנה. הרי כשספרת לה היה מבט של חמלה והבנה...איתך.

למה יש בי עצבות??...למה יש בי בדידות? יש לי איש לצידי שמנסה להבין, לתמוך, יש לי מטפלת שלמעני, יש ילדים יש עבודה....אני יכולה להשוות ארשת פנים שמחה מאוד, להטעות......והרגשת הבדידות חונקת, העצבות שכאילו "סתם" בלי סיבה של ממש.... אתה יודע אודי יקר, בכלל לא קרה לי כלום רציני..לא נגרם נזק נפשי של דיסוציאציה, פיצול, ניתוק ושאר דברים מעין אלו. אפילו לא ממש מבינה מה זה אומר אולי.... היה מי שעצר , אני במילא לא הבנתי...רק רציתי קרבה וקבלתי...קטנה, טיפשה? תמימה? אולי ניסו לטאטא ולהגיד שכלום לא קרה, ואולי באמת כלום לא קרה וסתם אני עושה עניין מכלום..... אבל עצבות, בדידות. למה זה עוד קיים כל כך עמוק בתוכי? חוסר ערך וכו'....מבחוץ כזו חייכנית, אופטימית מבפנים שונה... הלוואי שהייתי מבינה אותי :( מרגישה שאיש לא יכול להבין כי זה לא ברור גם לי.....

הי מיכל, הייתי מציעה גם את כיוון המחשבה, שכל אחד מאיתנו, ובפרט בני המין האנושי, חולקים (גם) תחושות של בדידות ועצבות בדרגות שונות בעיתויים שונים. אפשר לבחון האם הם יומיומיים כאלה, 'רגילים' או שכרוכה בהם איזו תסבוכת נפשית מורכבת יותר. סוריקטה

מיכל, אין לי תשובות אבל ליבי איתך יקרה.

לי החוצה במילים מהולות בהרבה בכי... אבל אין ספק שזה הקל עליי. שבת שלום וסופש נעים לכולם.

חנה, את אלופה! שלך, סוריקטה

וואו איזה הרגשה מטלטלת!!! הייתי אצל המטפלת וחזרתי לסיטואציה מטלטלת שהיתה לפני המון, המון שנים. ופתאום זה תפס אותי בכל הגוף ורציתי להתגלגל לרצפה ולדפוק את הראש. ואז הגיעו אלי מילותיך אודי, שכתבת לא מזמן למישהי, ש"זה לא קורה עכשו". והיא ניסתה להיות איתי שם ולעטוף אותי בקול מרגיע ובמילים מרגיעות לטובתי. וזה היה כל כך מטלטל בתחושה בהרגשה בגוף, כאילו ששוב אני באותה הסיטואציה. לא פשוט!!!!

המון זמן.. הייתי כל הזמן פה. שבת טובה ושמורה.

רוני התגעגעתי ...איזה כייף זה השבת שלום שלך .. מה שלומך

הי רוני, :-) סוריקטה

הי רוני יקרה שבוע טוב❤

עכשיו הגענו למלון. לא יודעת אם יהיה לי ככ אינטרנט... קשה לי. מקווה שיהיה בסדר.

חנה, יש בך מתיקות מופלאה כזאת. ודווקא רגעי הלא-פשוט אצלך, כפי שראיתי כאן עד היום, יודעים לחלוף באופן מקסים. מאמינה שיהיה בסדר. הלוואי. סופ"ש נעים, סוריקטה

נראה לי שאני מהאנשים שצריכה שגרה וכל תזוזה קשה לי ממש. אני בוכה...

חנה מתוקה ... יהיה בסדר את תעשי שיהיה בסדר ואפילו תהני סומכת עלייך, ואתך כל כך מבינה את החרדות האלה מחופשה מיחד ...

חמותי היא אישה קצת מוזרה ואובססיביצת כלפי הבת שלי ברמות לא נורמאליות ומפחידות., הכול התחיל מזה שנודע לכולם שאני בהריון... מאז היא לא עזבה אותי בשקט. לא הפסיקה להגיד מה אני צריכה לאכול... הלכה אחרי בבית למקרה שאני לא אפול! כול הזמן בדקה שהבדיקות של העובר יצאו בסדר... והשיא היה כשהיא נכנסה לי לחדר לידה כשבמפורש כשאמרו לה לפני זה לא להיכנס, בטענה שהיא נורא דואגת והיא צריכה להיות בחדר בכדי לראות שהכול הולך תקין! אחרי זה היא ניסתה להתערב לי בשם של הילדה.... עד אז שתקתי כי לא רציתי לריב איתה כי בכול זאות זאות אמא של בעלי... מאותו שניה הבנתי שהיא פשוט חוצפנחת ועולה לי על הראש... והתחלתי לענות לה. שזאות הילדה שלי ואני בעצמי יסתדר. כמובן בזה זה לא ניגמר... מאז שהיא נולדה היא הפכה פי מיליון לאובססיבית... ועוד יותר התרידה אותי ואת בעלי... כול פעם שהיא הייתה רואה את התינוקת שזה כול שבוע היה נדמה שמשהו לא בסדר איתה.. כול פעם משהו אחר היד או הרגל הגב העין, האף... וכול פעם הייתה מציקה לנו עם זה ומנסה לשכנע אותנו ללכת לרופא.!!! וכמובן שהכול היה בסדר עם התינוקת. מאותו זמן אני ממש רבתי איתה וניסיתי להסביר לה שיש לה חרדות לא מבוססות... ודאגנות יתר.... שמאוד מציקות לנו...ולא נותנות לנו לחיות נורמאלי... אחרי הדיבורים וריבים אין סופיים איתה היא סוף סוף הבינה ועזבה אותנו כמעט לגמרי מההצקות שלה. אבל זה לא ניגמר בזה... לפני חודשיים בערך כשהיא בא לביקור שמעתי שהיא קראה לבת שלי ביתי... דיברתי עם זה עם בעלי... והוא אמר שהוא לא רצה לספר לי, אבל הוא גם שמע שהיא קוראת לה ככה... אנחנו דיברנו איתה והיא מכחישה הכול.... אומרת שזה נשמע לנו! לפני כמה חודש שמעתי אותה שוב אומרת לתינוקת בזמן שהיא שחקה איתה עכשיו אמא ואז מהר תיקנה את עצמה לסבתא תשחק איתך.... כלומר לא רק שזה חזר על עצמו והפעם היא קוראת לעצמה אמא שלה... האם יתכן שהיא חושבת שזאות הבת שלה? האם יכול להיות דבר כזה? רוצה להוסיף שכשהיא הייתה צעירה היא מאוד רצתה בת... אבל נולד לה רק בן... ולפי מה שאני יודעת היא עשתה עוד הפלה אחרי הבן.... מאוד מפריע לי שהיא אומרת את הפליטות פה האלה... שזאת כביכול הבת שלה... וזה שהיא מכחישה כי אז אין עם מי לדבר.. אני חושבת שבמינימום זה מצב לא נורמאלי והאם מדובר במצב שדורש טיפול פסיכולוגי אולי?... בנוסף היא קנתה בובה לתינוקת וקראה לה בשם של בן שלה. תודה על המענה

אחרי דיבורים היא הבינה ועזבה אותנו כמעט לגמרי מההצקות שלה. מה שמתריד ומדאיג אותי כרגע זה, שהיא קוראת לבת שלי ביתי, וקוראת לה שהיא אמא שלה בפליטות פה ואחרי זה מכחישה הכול!, האם ההתנהגות הזאות נראה תקינה? ומה אפשר לעשות עם זה בכדי שהיא תפסיק... כי זה מאוד מפריע לי.

אודי כמי שכותבת על מי שאני על המורכבות . נעזרת כאן לא פעם בשעה של ניתוק ,ברגע של פרוק כעוגן להאסף .. יודעת שדיסוציאציות זה דבר מדבק ולא פעם דיברנו על זה . יודעת שאתה מאוד מאוד מאפשר ובכל זאת האם אתה חושב שהכתיבה שלי והשימוש בפורום בזמן ניתוק גורמים לפגיעה באחרות בדרך זו או אחרת .. המקום הזה חשוב לי מידי ולא רוצה לפגוע באף אחת .. שתהייה שבת טובה ורכה

יש לי הפרעה ניתוקית אני מתמודדת עם דברים קשים וכרגע עם חרדות נוראיות ואתמול הפיצול השתלט אני מצטערת אם הלחיץ מישהו אבל אני בסדר יחסית

אהובה כל כך מבינה . זוכרת ימים שהייתי מוצאת דברים שכאילו אני כתבתי אבל לא זכרתי .. קשה ועצוב ההתמודדות היום יומית שלנו .. שמחה שכתבת כאן באמת מי שלא שם בתוך הכאוס קשה לו עד מאוד להבין .. והפחד הוא מדאגה אלייך .. אוהבת איתך מאוד מאוד חיבוק לכולך ...

אין צורך להתנצל..פשוט דואגת לך מאוד.

הי ינשופי, ההודעה ההיא שלך ממש לא הפחידה אותי באופן אישי. אבל, מאד מאד הייתי ממליצה להישען בעיקר על הטיפול המצמיח, כי ככל שאני מצליחה להבין מכאן, את עוד חלשה בחלק מהזמן, ואז אני פשוט חוששת שאת עלולה להישאב לקולות הרסניים. אנא מתוקה, הבטיחי לעצמך, אפילו כהוראת הפעלה – להתמיד בטיפול. בסדר? למענך, אבל לגמרי, סוריקטה

כותבת מוחקת ושוב ושוב במשך שעות.... לא מצליחה לזקק ולתת מילים למה שמרגישה למה שצריכה /רוצה . מגיבה לכולן בראש בלב והמילים כמו מסרבות להיות .. אולי אני זאת שבמקום שמסרב להיות .. מאבק של נראות והעלמות .. עוברת תהליך הזוי שמשאיר אותי מבודדת ... אני לא לבד אבל אני בבדידות ,בעצב בכאב בשגעון בפחד ממה וממי שאני ... אודי השבוע היה קול אחר בחוץ לכמה דקות . הקול המפחיד הגברי המשתק שעד היום נשמע רק בראש היה בחוץ ...דיבר עם המטפלת בפגישה ...מבחינתה זה השג מבחינתי לא יודעת ,זה מפחיד ,זה הרגיש הזוי כמו בתוך טראנס ...אולי אני חייזר, אודי אני משתגעת ... יודעת ומבינה שזה התהליך והאמת הפחד שלי הוא מה יקרה עם הוא יגיב בכעס או באלימות למרות שמעולם לא פגעתי באיש בצורה אלימה פיזית ,שתיינו יודעות מה כן יכול לקרות עד כמה אני מוחקת מילולית ..כל כך מנותקת מהחלק הזה והוא כל כך נרקסיסטי שלא יודעת איך אגיב ...לא רוצה לפגוע במטפלת לא רוצה להיות במקום הזה ...איך אצליח לשלוט על חלק ממני שאני כל כך לא מחוברת אליו שכשהוא מגיע אני משותקת ברמה שאפילו לנשום לא יכולה וכל הגוף הופך לאבן .. אודי שומעת אותך אומר .אביב זה תהליך תני לו זמן את תצליחי ואוףףף לא מאמינה לזה ... אולי עדיף לא לתת לו לצאת בכלל ...לנעול אותו בראש ..פרוק לצורך חיבור...כבר לא בטוחה שמאמינה בזה . אודי אתה יכול להסביר לי יותר ...

אביב יקרה הלוואי שהיה לי את התשובות אבל אין אני כן מאמינה כמו שאת כל הזמן מזכירה שריפוי הוא תהליך וכן מומלץ לתת מקום לכל חלק. אבל מה עם חלק כועס ואיבוד שליטה?? מרגיש לי שאת לא באותה מקום שהיית בעבר.. שיש יותר נוכחות ויכלות לקחת " פיקוד"😊 אני מאמינה בך ובדרך ותהליך שאת צועדת בו.. יחד עם המטפלת שלך תמצאי דרך לתת מקום גם לכעס. אוהבת

את יודעת הגבתי לך שם למטה תחת ההודעה שלי שבוע טוב , אפילו שמחתי שאודי לא הגיב עלייה והשאיר את השיח לנו ..אבל משום מה זה לא עלה .. לא זוכרת מה בדיוק כתבתי לך שם , יודעת שכל הנושא הזה מאוד מטלטל את הפנים . האם מותר או לא לדבר בזמן אמת , את כותבת לי ולא בפעם הראשונה שזה משאיר אותך חסרת אונים הודעות כאלה ...ואני חושבת לעצמי . אולי היא צודקת אולי זה לא בסדר לכתוב כאן בזמן אמת .אבל זה משאיר אותי מאוד עצובה כאילו נסגרת לי דלת ... בקשת העזרה היא לא כאן ועכשיו אף פעם אין כאן ועכשיו , גם לא בטיפול גם לא בזוגיות ולא בחברות ... בכלל כבר מזמן ברור לי שאני כותבת וזה לא מובן מאליו שמישהו יגיב על ההודעה פרט לאודי כמובן ובכל זאת עצם הידיעה שאודי יקרא ויגיב עלייה ואולי עוד מישהו יגיב עלייה וייתן מילים שיהיו שם לאחוז , עצם הידיעה של היחד אני כבר הרבה פחות לבד עם הכאב . לא יודעת יקרה האמת שאני מאוד מבולבלת , לא כל כך מוצאת מילים להסביר ויותר מזה מרגישה שהולכת לאיבוד ולא ממש מבינה מה הדרך הנכונה . בטח שאין לי רצון לטרגר אף אחד או לגרום אי נוחות לאף אחד ....ומצד שני לא רוצה להיות במצב שפוחד לכתוב בזמן אמת , לקח לי הרבה מאוד שנים להגיע למצב שמבקש עזרה בזמן אמת ולא אחרי ...חושבת שעצם היכולת לבקש עזרה בזמן אמת להגיד קשה אני צריכה יד צריכה יחד צריכה חיבוק , מעצים את הידיעה שיש ממי שאת לא לבד שהיד , חיבוק שם ולהרגיש אותו ...בדיוק מה שאודי כתב ליוויתי אותכן מבלי להגיב ...וכן אודי היה שם גם שההודעה לא קיבלה תשובה ,כי ידעתי שהיא תהייה וכבר יכולתי להרגיש אותה...לא לבקש עזרה כשממש צריך זה להנציח את תחושת הבדידות , לא פעם כתבתי למיכל , להיות עצמאי זה לא אומר שצריך להיות לבד .. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי ...מתנצלת עם לא .

הי אביב, אני ממש ממש ממש לא רוצה לקלקל לך את המרחב. ולא את הדימיון. כמו, שלפעמים המטפל משאיר לי את המקום ללא מילים שלו (גם אם מרגיז); כמו, שלפעמים אני משאירה לרגשות של תינוקי את הזמן, ונשארת בשקט כדי לתת לו ולרגשותיו את מירב המקום. לפעמים. עניין של מינונים. הסתברות של אי דיוק יכולה להיות גבוהה כאשר אנו כל כך רגישים. ובעניין דיוק - הייתי רוצה להאמין שיש מעין דבר קרוב לכאן ועכשיו ויש עיתויים שנופלים ממש טוב ויש חיבור מרחיב לב. נוטה לכיוון ההתמזגותי. אני, לפחות, מחפשת אותו לרוב, אבל גם את ההפרדה. משחקיות שכזו. אני נזכרת במימה שכתבה המון על זעקותיה מול המטפלת, ועל תחושת האטימות של המטפלת כלפיה. וככל שחשבתי על כך, וגם על העיתויים בהם הוקאו הרגשות, אלו נראו לי השלכות, ולא באמת הייתה בקשת עזרה. משהו שם אולי לא אמת. אני מרגישה אשמה ומרגישה מפריעה. מרגישה שכתבתי מידי אולי, בחוצפה אולי, וטוב לפעמים לשתוק. גם אני כתבתי אתמול-שלשום על עניין העצמאות והתלות. אדרבא - כפי שכתבת גם את - עצמאי משתמש ותלוי באחרים, אחרת, באופן פרדוקסלי, זה אולי הכי תלוי שיש. מבולבלת גם אני, אבל יהיה בסדר. סוריקטה

"כמו, שלפעמים אני משאירה לרגשות של תינוקי את הזמן, ונשארת בשקט כדי לתת לו ולרגשותיו את מירב המקום" כל כך אהבתי ....אין את פשוט אלופה ומיוחדת . יש אולי גם עיתויים שנופלים על כאן ועכשיו , יש השלכות , ויש מציאות שהיא לא בהכרח רעה וחייבת לציין שבזה אני רואה את הכלי הטיפולי שלמד לא לצפות לכאן ועכשיו ....

הי אביב, אני פחות מאמינה שאפשר למחוק ציפיות. הן שם. אפשר אולי להשתמש במנגנוני ההגנה הדיסציאטיבים ולא כאילו לא להכיר בקיומן. בקיצור, לא מאמינה שיש דבר כזה ‘לא לצפות לכאן ועכשיו’. וסבבה, אגב, שיש אותן, שיש דחפים. מה שכן, כנראה אפשר ללמוד בטיפול הוא איך להתמודד עם התסכול, או הזעם שמתפתח, שהרי ברוב המקרים, ובעיקר בבגרותנו, אין התלכדות. אתן דוגמא פשוטה ממני – מכשיר הטלפון שלי מגיב נורא נורא לאט ונתקע, ויש לי גם המון ניתוקים באינטרנט. קונקרטית - מתרחשים הדברים האלה, ואפשר לקחת אותם לכיוון פרשנות ולהכניס את הענין של התלות וכו’ וכו’. זו דוגמא לדברים שממש מצליחים להביא לי את הסעיף. כמו פקק תנועה שהאוטובוס לא זז וכאלה. אין שליטה בזה ובסופו של דבר, ההבנה שאין שליטה מאד תורמת. אבל ציפיה לתגובה חלקה – בטח יש. אני בעד להכיר אותה. שבוע טוב, סוריקטה

הי סוריקטה , שתמיד תהייה ציפייה שהכל ילך חלק ,וההבנה שזה לא יקרה כי ככה זה בחיים. שנים באו איי לימדו אותי לא לצפות . את הציפיות היו אומרים אצלנו משאירים בחדר השינה ..זה כן משהו שאפשר ללמוד . ההבנה שאין לנו שליטה על כלום שאנחנו כלום בעולם הזה וכלום לא תלוי רק בנו מאוד מאוד מקלה ...וכן כאן בפורום כשאני כותבת ברור לי שהתגובה לא תהייה כאן ועכשיו להפך זה מוריד חרדות ואובססיה ...גם בטיפול הזה הנוכחי סיכמתי איתה שלא משנה באיזה מצב פיצול אני יוצאת כשאני שולחת סמס התגובה תהייה אחרי לפחות שלוש שעות ככה מנטרלים אובססיה וציפייה לכאן ועכשיו :) שבוע הכי טוב שאפשר ....

אודי, אתה יודע, היום ששילמתי למטפלת ואז פתאום ראיתי בתיק שלה...סיגריות! ואז מיד השתפכתי בפנייה על כמה שאני מופתעת שהיא , כן, היא מעשנת המטפלת הכה אמפתית שלי, המכילה, העדינה, האמא תרזה של המטפלות!!! היא מעשנת..כאילו, הכיצד???? האם מסתבר שמטפלת סמיילי שלי היא בעצם מטפלת סמיילי מעשנת על הבר? האם היא מזהמת את ראותיה הכה לבנות בניקוטין מזוהם? כאילו, מתי היא בדיוק מעשנת? איך היא יכולה לעשות את הפעולה הזו של העישון? כאילו, להדליק עם המצית ולהחזיק את הסיגריה ביד. זה לא מתאים לה!!! אתה חושב שהיא שותה גם אלכוהול ליד? זה לא אמור לבוא ביחד? ואוו, למטפלת סמיילי יש צד פרוע עד מאוד!!! זה כל כך מלהיב ומפחיד אותי בו זמנית! יש מצב שהיא תסכים לעשן במפגש? אני בטח אשתעל מהריח... זו הפעם הראשונה שהיא הצליחה להתעלות על המטפלת הקודמת והכה אהובה שלי.

אודי, כל כך נהניתי מהתשובה שלך... חרך, מסכי עשן... :-)

כל כך הרבה שנים בטיפול, תיכף שבע.... ב ו ם!!! ויש הרבה תהפוכות. לפעמים קריסת מערכות, לפעמים קצת מתרוממת, לפעמים נע על קו הבסדר. אבל כל הזמן חושבת האם כדי להמשיך....? האם שווה? האם אי פעם אגיע למצב שאאמין שכדאי? שזה לא גדול מדי? שיש לי את היכולות? שאולי אי פעם בעתיד משהו יכול להשתנות??? וואו! כמה סימני שאלה!!!!!

הי ת סופית... קודם כל ברוכה הבאה שמחה שאת כאן ולא קוראת דוממת יותר .. אכן טיפול טוב מעורר הרבה שאלות לדעתי . אחרת זה עמידה במקום ,עצירה כמו צחצוח שיניים עשייה ללא מחשבה ... ולשאלות שלך באמת לא יודעת רק על עצמי יכולה להגיד . הרבה עבודה ורואה את המתנות בדרך ואת הקשיים .. מניחה שקשר כזה ארוך יש בו תוצאות אפילו היכולת להרשות לעצמך ללכת בכעס ולחזור כי את יודעת שיש שם מישהו שיקבל אותך עם הכעס והסליחה ..

הי ת סופית, התוכלי, אם תרצי, לספר קצת על איזה רקע הגעת לטיפול, או, מה נושא העבודה העיקרי? שנכיר, אולי? יודעים בדיעבד אם היה שווה. מניחה. באופן אישי, מרגישה, היום, שטיפול הנפש המאוחר שלי, הוא המתנה הגדולה ביותר שהענקתי לעצמי. ואולי, היות שאני שלמה למדי באופן יחסי - מקומי כבר לא כאן בפורום, למרות שחשבתי שדווקא בגלל זה יכולה להיות לי תרומה מבחינת הפרספקטיבה. סוריקטה

באחת ההודעות...אודי. זה מפחיד..זה נורא..מחייב פתרון דחוף. סומכת עלייך שתדע מה עושים כי..אני פוחדת עליה, על מה שהנפש עושה שם בפנים...זה מלחיץ ממש. בבקשה יש פתרון??? נשמע שרק מחמיר..מפחדת אפילו להגיב או לשאול על כך...זה רק פורום :( בכתיבה. מי יציל??? מי בסביבה שם שיעזור? אני לא יודעת כלום איך ומה...ואולי גם לך אין מה לעשות?...נפש זה דבר כל כך מורכב ועכשיו מרגישה גם שזה מסוכן.....ואם בעייתי לפרסם אותי..אז מתנצלת. :( אני לא מבינה בזה אבל מפחדת.

מיכל יקרה , כן הודעות לא פשוטות ולמי שלא ממש בסרט הרע הזה זה אולי מפחיד עד מאוד .. תסמכי על אודי שיודע כמה ואיך לאפשר .. ובגדול אם תצליחי לקרוא ולהתעלם מהפרוק תיראי שזה לא שונה מכל אחד שנלחץ ממשהו שקורה בטיפול ורוצה לברוח ממנו 😊

הי מיכל, לקח לי זמן להבין באיזו הודעה מדובר. קלטתי בסופו של דבר, שאת כנראה מתייחסת להודעתה של ינשוף, הן לפי התגובה של אביב והן לפי ההודעה החדשה של ינשוף. אשתף, שביום חמישי הרגשתי חרדה גדולה באווירה הכללית כאן, ובשונה מאודי, כאילו כן משהו חלחל למבנה הפורום. וגם - וכנראה שיש גם קשר בין הדברים - היות שבקרוב יהיה חופש בטיפול, קרי, אין גיבוי עבורי, אקח את דברי אודי, וייתכן שאהיה כאן פחות. אני באמת שואפת להביא את עצמי לכאן במינימום מצבי פירוק/ניתוק, ומקווה שכתיבה במצבי סבל או דחק או גלישות אינן תנאי לשהות פה. סוריקטה

לא יצרתי קשר עם הפסיכולוגית הקודמת בסוף... עם המטפלת הנוכחית אמורה להיפגש עוד 3 שבועות. קבענו תאריך אחד ואז נראה מה הלאה. סופ"ש אני בחופש. מהיום כבר וקצת מפחדת ממה יהיה. האמת שאני טסה והפעם האחרונה שטסתי היתה לפני כמעט 3 שנים עם חוויות לא קלות. הפעם זה ממש קצרצר וזה גם עם משפחה(חלק קטן ממנה), מה שלא בהכרח הופך את זה לקל יותר ... אבל לפחות ליותר מוכר.

הי חנה יקרה התגעגעתי ... מקווה שתסעי ותהני ואולי זה יהיה תיקון לחוויה של אז .. היום את במקום אחר טוב יותר מאז ..מחכה לשמוע חוויות ..☺

אבל כנראה שיש דברים שאף פעם לא משתנים לצערי... ואני רוצה לחזור הביתה):

הרבה ימים וגם לילות לכודים אנחנו בתוך הגוף.גוף שמחזיקה סודות .. הרבה הרבה סודות נוראיות מחכים אנחנו בפנים.. מחכים מטפלת מדברת על אינטגרציה ואנחנו שונאים אותה ולא רוצים לבוא לטיפול יותר.. לא נדבר יותר..לא נספר לה כלום היה ברור היא כמו כולם ורק רוצה לפגוע..

... אני מקווה שאחד מכם יבגוד בהחלטה הגורפת לשתוק ולא לבוא לטיפול, והוא / היא כן יגיע מתוך הבנה שהמטפלת היא דמות טובה. זה מספיק. שלך, סוריקטה

הי לך לכולך ....הכי מבינה בעולם את סערת הרוחות את הבלבול והחשש ... אבל המטפלת אוהבת אותך את כולך אכפת לה ממך ...אני חושבת שאת /ם לא ממש הבנת אותה .. דברי איתה על זה תני מקום לכולם לדבר איתה .. אינטגרציה זה לא רע .. זה להיות יחד בלי לפחד אחד מהשני .. זוכרת 😊😚😍🙅🙅🙅🙅🙅🙅🙅🙅🙅🙅💜💛💚💙❤🐶🐶🐶 אתך אהובה מחבקת מכל הלב

אביב וסוריקיטה יקרות אני אוהבת אתכן תודה שאתו מקבלות אותי ומבינות.. זה המון

הי אנשים טובים, הי אודי, כתבתי כבר לפני זמן מה שסוג של אין-לי-חשק כזה. ואולי כל זה קשור גם לחיפוש איזה חופש. או התרה להנות. בכל אופן - נושא נקודתי יותר (גם אם לכאורה) - בפרט, אני לא יודעת מה אני רוצה לאכול או לשתות. אני כן אוכלת וכן שותה, ואפילו לא מעט, אם כי, כנראה, פחות קפדני ומאוזן ושומר על כללים חשובים, אולי מעורב בכך גם סוג של ניתוק, או הרס. הממ, בעצם, לא ממש. אני כן שומרת על עצמי. BMI תקין, חלבונים וויטמינים וכד', וגם בנושא הפעילות הגופנית. הייתי אולי קוראת לזה - ללכת עם ולהרגיש בלי. אסוציאציה נוספת - נתינה וקבלה. שימוש בטוב היחסי, פרידה מהרע היחסי. בקיצור, אני מחפשת תשובה, ולא ממש יודעת למה. אבל שיתפתי. אולי איזה זיק יופעל. וואי, איזה אומץ, סוריקטה

קראתי את מילותייך ואני מניחה שבזמן אחר גם הייתי מבינה ומקשיבה לאסוציאציות ,להקשרים,לחיבורים ואולי גם כדימויים למשהו אחר... בהודעתך זו אני חשה שיש חומר טוב לעבודה ותובנות עמוקות.. לא מצליחה להתרכז ואולי גם בגלל זה לא מצליחה לראות טוב.. בכל אופן ,רוצה להיות בעץ שלך..זה בסדר ,נכון סוריקטה ? במבי.

במבי יקרה מאד, מאד שמחה שאת כאן בעץ איתי. גם אני לא הכי מרוכזת, ואולי לכן גם פוגעת באביב (ואביב, אני כל כך מתנצלת). את יודעת, חומרי גלם לעבודה. כמה מעובד? כנראה שצריך עוד זמן. ובבוא העת נדע, אולי, יותר. חיבוק, סוריקטה

סוריקטה שלי אהובה .. את לא פגעת בי ולא פוגעת בי ... זה שיח חשוב ואני לא חושבת שהוא שחור ולבן ... וכן הוא ראוי למחשבה כמה למה ואיך ....ובקבוצה יש מקום להתחשבות בשני .. מאוד לא אוהבת כשכותבים אל תיקראי עם זה מטרגר .מאמינה בשיח מאמינה שאם קשה יש מקום להבין אחד את השני .... כן גם בזמן אמת יש מקום לחשוב איך כמה ולמה .. מצטערת אם מה שהבנת ממני זה שנפגעתי . לא ניפגעתי כן זה ערבב אותי כן כי אני רגישה מאוד כרגע ולא באיזון מוחלט זה נוגע במרכז הלב ...אבל יקרה שלי את ממש אבל ממש לא פגעת ולא העלבת ...אוהבת אותך ואת מילותייך הם חשובות ומצמיחות מאוד ...חיבוק .

הנה סוריקטה יקרה, האומץ הוא התשובה. האומץ להתבונן לחשוף לשתף ולהגיד. האומץ לרצות יותר על אף ולמרות, האומץ שמתעקש ואומר מגיע לי יותר, זה שמביט בחיים ורוצה אבל עדין פוחד. את כל כך נהדרת שלך שירה

הי שירה יקרה, פשוט להגיד שהכי כיף שאת פה. יש מצב שבעצם נחבאות להן משאלות רבות, והחמדנות רבה, שהיא כל כך עד כדי שלא מרגיש. משפט שאני חוזרת עליו המון - צריך לעשות סדר, וגם פה, איני יודעת בדיוק למה כוונתי. תודה יפה שלי, סוריקטה

קוראת אותך ודווקא המקום הזה שכתב וואו איזה אומץ , מכה לי בבטן הרכה . זורק אותי לאסוציאציה : רצון - מותר , אסור טפט - מה שהשני רוצה זה מה שנכון אני הרי לא יודעת מה נכון , ולפי מצב הרוח הצורך והרצון של השני גם אני משתנה לי מבלי להרגיש מתאימה את צבעי ואת רצונותיי .... ובכלל מה זה משנה מה אני רוצה זה תמיד מביא לצרות ... לא בטוחה שעזרתי לך אולי סיבכתי אותך יותר ...ואולי גם כל השיח שלנו על נכון או לא נכון לכתוב / להעזר בזמן אמת סובבת סביב אותה נקודה ... מגיע לי בכלל ..מותר לי ... לרצות , להיות לקחת מקום .. כן יש לך אומץ יקרה המון אומץ ומותר לך מותר לך לרצות מותר לך לקבל ולתת ואולי אפילו לקבל מבלי לתת באותו הרגע .... מותר לך לאהוב ולהיות נאהבת ...אוהבת אותך , מאוד

מתוקה שלי, דווקא אספר משהו נחמד. בימים הקרובים צפויים לי אירועים משפחתיים עוקבים ורבים. סוג של פיגוע המוני בהמשכים (לא באמת), כי יהיו נוכחים שם אנשים שממש לא מסתדרים יחד באותו מרחב. אבל יהיה בסדר. היה כבר אחד ואפילו היה כיף ומזל שלא פיספסתי. זו, אולי, גם הסיבה בעטייה אני מבולבלת יותר ופחות מרוכזת. ואני גם בזמן התסגלות למשקפיים חדשים, אז יש גם בעיות ראייה קונקרטיות ואת יודעת, בזמני חרדות גם כך יש עיוותי ראייה. אז היום בלי תכנון מוקדם נעזרתי בנערה אהובה מהמשפחה ופתאום מצאתי את עצמי קונה בגד. בגד. אני. שנים שלא. וואו. ודווקא היו המלצות למתאים או לא, והלכתי על ההרגשה שלי. וגם הייתה אישה אחרת בחנות ואמרה שיש בגד שהיא מרגישה שלא מתאים לה. בעיניי הוא החמיא למדי, אבל אם היא מרגישה איתו שזו לא היא, אז לא. מה שכתבת לגבי הבעת הרצון מאד התאים לאיך שהגעתי לטיפול. מקווה שזה אולי קצת השתנה ושיש יותר עצמי אמיתי. מקווה. שמחתי מאד מאד למילותייך אהובה, שלך, סוריקטה

אהבתי יקרה את המושג , חוייכתי וכן מכירה את השינויים בראייה כמו שמכירה את האירועים האלה שימחת אותי שהלכת לקנות בגדים ושאפילו היה לך כייף בארוע אחד ... לרוב אני חושבת האם מרוב חרדה ופחד מהאירועים האלה , האם אני לא מפספסת גם את הטוב ... אפרופו חופשה ורצונות...וואוו סוריקטה קלקלו אותנו כל כך שמי שאנחנו ואיך שאנו מתפקדות ...זה פשוט גבורה ונס , לא מובן מאליו בכלל שיהיה סופש עשיר בעניין ללב ולנפש

הי אביב, חלפו האירועים, כמה וכמה, ובשלום. באירוע השלישי בסדרה הרשיתי לעצמי להרגיש איום ונורא פיזית, אבל הכל בסדר. נראה את האפטר אפקט בהמשך. מסכימה עם הקטע של הנס. לא תפקדתי הרבה שנים לפני הטיפול, ומי היה מאמין. מי היה מאמין. מדהים שאפשר לפעמים למצוא חלקים גמישים ושם לתקן. וכשמתרככים, כנראה, קל יותר לאהוב. סוריקטה

הכי טוב שאפשר .....ומקווה ומאחלת שלא יהיו אפקטים מאוחרים של הגוף

היי יקירתי, מכל מה שחשבת מה שעולה בי..זה שתתני לעצמך חופש, תתירי לעצמך להנות :) מגיע לך!!! ואומץ קשור לכך כמו שאודי כתב לי...

הי מיכל יקרה, איזה יופי של קישור עשית. והייתי אומרת בחיבה - פקחי עיניים וראי כמה את חכמה. שלך, סוריקטה

סוריקטה הצחקת אותי. שניה לפני שיצאתי בדרכי אליה, קראתי את שכתבת. חשבתי לעצמי שנחמד לקבל עיצות ממישהו שאני מכירה מקריאה כאן. ואת לא יודעת עלי דבר וחצי דבר ובכל זאת מייעצת. הלכתי בתרועת ניצחון ועם איזה כוח ואמרתי לה שאם קשה לה איתי או עם האמירות שלי או אם איך שאני רואה את העולם, זה המקצוע שהיא בחרה והיא תמודד! הייתי מרוצה מעצמי, מהתגובה ומהתמודדות אחר כך. ואמרתי לה שאני חושבת שגדלתי, כמעט עד התקרה! אז תודה על התגובה וגם לך אודי.

הי :-) נכון, איני יודעת עליך דבר, ובכל זאת הנחתי שאם את קוראת, כתיבתי כאן קצת מוכרת לך. וגם אם לא, לפעמים, כן, אולי אני קצת דעתנית, יש לי מה להגיד, ואני מוצאת את עצמי מגיחה ומשתתפת בשיחות, אף אם לרגע, עם עוברי אורח. ולפעמים גם אני טועה בגדול. ובהמשך לדברייך - לאו דווקא הייתי אומרת למטפלת בגאווה ובתרועת נצחון 'יאללה אכלת אותה זה המקצוע שלך תסתדרי עם הקושי', אלא מנסה ללמוד, אולי דרך ההרגשה של המטפלת, מה אולי גם פחות נוח לאחרים בסביבה מולך. אפשר לדרוש מאחרים לקבל אותך כמו שאת גם עם החלקים שלא הכי נעימים, אבל אפשר גם לנסות לרכך ולקחת אחריות גם על מה שמשתחרר מאיתנו לסביבה, אם הוא מוגזם, נניח. וגם בטיפול. יש שם בכל זאת בנאדם. יש פה, אולי איזה חלק גאוותן גרדיוזי שכדאי לבחון. לא'דעת. וגדילה - אני מעדיפה לאט ולא בבת אחת, ואפשר גם עד אמצע הדרך בין הרצפה לתקרה. בכל מקרה לומדים שם המון בטיפול. המון. עוד כמה מילים ממני וברוכה הבאה, סוריקטה