פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אורן, יש לי בעיה שאני מרגישה שאולי היא די נפוצה. אני תמיד מתאפרת ומתבשמת לפני שאני נפגשת עם ידידים או סתם בנים שאין לי שום רצון בהם. כאשר חלקם מנסים להמשיך את זה משם, אני ישר "חוזרת אחורה". ככה זה הלוך ושוב. ולעיתים, אני יכולה ל"חזר אחרי מישהו" רק כי הוא לא עושה לי את זה. כשהוא נענה לחיזוריי, אני כבר לא רוצה. וככה זה כל הזמן. ואני לא מוצאת אף אחד שאני רוצה. איך שוברים את המעגל?

המפתה שלום בשם הכינוי שבחרת סיפרת אולי את עיקר הדברים. את נהנית מתהליך החיזור, את אוהבת להרגיש מושכת ורצויה, אבל אינך בהכרח רוצה את הקשר הזוגי שמגיע לאחר מכן. לפי טון דבריך את כן רוצה קשר זוגי. במידה ואינך רוצה אז למעשה אין בעיה. זה "קצת לא יפה" לשחק כך באנשים, אבל מבחינתך אין מעבר לכך נזק רב. העניין הוא שכנראה כן איכפת לך וכל חזרה אחורה כזו מחזקת את החלק החרדתי שבתוכך שהיסטרי מהאפשרות שיווצר בסופו של דבר קשר. החשש די מובן וברור. אם את תיקשרי רגשית למישהו סביר להניח שתהיי חשופה לפגיעה. הרבה יותר בטוח לסגת ולהימנע מהקשר. המעגל יכול להישבר מבחור אחד שבכל זאת יצליח להתעקש ולהיכנס פנימה אחרת ממה שהבחורים האחרים עושים. אבל לא הייתי סומך על המזל ועל הבחורים. היה עדיף שאת תצליחי לפתח מודעות עצמית גבוהה יותר לגורמים שמניעים אותך למעגל הזה. זה יבטיח התמודדות הרבה יותר טובה כאשר תבחרי באחד שבאמת את רוצה ותמנע תקלות בקשרים הזוגיים בהמשך. זה מסוג הדברים שטיפול פסיכולוגי עשוי להתאים לו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב ד"ר קפלן. אני בת 30. יש לי ילדה בת 5. לפני 3 שנים התגרשתי ומאז אני מתגוררת בבית הוריי (אני וביתי יחד באותו חדר). לפני הגירושין ביתי היתה ילדה רגילה כמו כל הילדים, במצב נפשי טוב. הכל היה טוב. מאז שהתגרשתי, לאט לאט ביתי השתנתה מקצה לקצה. בעיות הקשבה, בעיות אכילה, היא לא מתחברת עם ילדים, סגורה, מדוכאת ועצובה. אביה עזב לפני יותר משנה את העיר שאנו גרות (בדרום) ועבר לקצה הארץ בצפון. לעיתים מאוד רחוקות (אחת לכמה חודשים) היא רואה אותו והמרחק משפיע עליה. נטל הגידול והטיפול בילדה הינו רק עליי, כיוון שהגרוש שלי לא לוקח אותה לביקורים, רק לשעות ספורות או יום אחד כשהוא בא אלינו לביקור. הדבר משפיע על ביתי לרעה. גם האוירה בבית הוריי קשה ומדכאת. הרבה חילוקי דיעות. אני בעצמי נמצאת כרגע בדיכאון והדבר משפיע עלי, כבר אין לי סבלנות לילדה, אין חשק לכלום, אכילה ללא רעב. אני מוצאת את עצמי חיה חיי שגרה משעממים, מהעבודה לבית לילדה וכך כל יום. אין חופשה אין מה שיוציא אותי מחיי השגרה המדכאים האלה, גם לא בן זוג. גם במשרד שאני עובדת האוירה מדכאת (עם שני אנשים מבוגרים). כך אני מוצאת את עצמי ואת ביתי נתונות במצב קשה. אני מוצאת שגם היצר שלי לחיי מין נעלם. אבקש את עזרתך בייעוץ. בתודה מראש ובברכה.

מאי שלום עניתי לך קודם ומשום מה התשובה נעלמה. אנסה לחזור על דברי שוב. הבעיה העיקרית שאני רואה במה שאת מתארת קשורה למצבך הנפשי. את חייבת לטפל בעצמך כדי לצאת מהדיכאון והשיעמום אליו נכנסת. כאשר יהיו לך יותר כוחות ומוטיבציה תוכלי לראות באופן מיידי שיפור גם במצבה של בתך, ובכל מקרה, יהיו לך כלים ואפשרויות טובים יותר לטיפול בה. העדר הקשר עם האב משפיע בוודאי אבל אני חושב שבמצב הנוכחי הקשר עימך הוא יותר קריטי כעת ובו צריך לטפל. כדאי לפנות לפסיכולוג ילדים, למשל, פסיכולוג הגן, כדי לקבל ייעוץ ספציפי לגבי בתך, אבל הייעוץ הרציני ביותר שכעת את צריכה לקבל הוא דווקא עליך עצמך. במידה ואינך בטיפול כדאי לפנות לשיחות וכן לייעוץ אצל פסיכיאטר על אפשרות לקיחת תרופות נוגדות דיכאון. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, כנראה, אחי סובל מסכיזופרניה פרנואידית-כיוון שבמשפחה לא מדברים על כך כלל ולאימי יש הכחשה טוטלית מהעניין אני מתחילה שאלתי ב"כנראה". מדובר על מחלה שפרצה לפני זמן רב אני זוכרת סיטואציות שהוא היה מביט בי ולא מאמין שאני אחותו אלא מישהי אחרת או שהיה חושב שמישהו רודף אותו.אלו דברים מהילדות שזכורים לי. כאשר היו 2 סיטואציות לא נעימות שקרו לי איתו-האחת הוא רצה לבוא לישון יחד איתי במיטה כאשר אירחתי אותו לאחר שעזב מקום עבודה בעיר אחרת.וסיטואציה נוספת ביקש שנתנשק כיוון שיש לי עור נעים-זה קרה לפני כ4 שנים. שוב מאחר והכל סגור מאוד בכל הקשור להפרעה שלו במשפחה הדחקתי זאת גם אני.הוא כל הזמן חושב על מעברים לעיר אחרת/לא מחזיק זמן רב בעבודה אחת.כואב לי מאוד לראותו כך ואני לא מכירה לעומק הבעייה להבין מדוע זה קורה.כמובן שהוא מטופל ע"י כדורים ואצל פסיכולוג.הייתי מאוד רוצה להבין מה עובר עליו וממה זה נגרם.יתכן והבית בשל החינוך שהיה מכוון תמיד להצלחה ולהשוואה מול אחרים גרם לתסכול שהוליד המחלה.ברור שמדובר בגורם סביבתי וגורם תורשתי אבל עדיין מה יכול להאיץ המחלה. אחי גם מאוד קפדן דייקן ומסודר בהגזמה מכבס בגדיו לעיתים קרובות מדי כולל ניקוי שיניים לאורך זמן שימוש ברשומות לכל דבר שחושב עליו לא מסוגל לאכול מאותה צלחת שמוגש בה אוכל לכולם האם זה שילוב של התנהגות כפייתית או סימפטום של הסכיזופרניה?? אמי מאוד מתביישת בכך ולעיתים נראה שהיא סולדת ממנו או מרגישה שלא הצליחה בגידול ילדיה.היא תמיד רצתה שכולם יצליחו ויתקדמו כאשר התוצאה בפועל רחוקה ממנה מאוד.אני מרגישה תמיד את הצורך לרצות ומרגישה רע שלא השיגה את מה שהיא הייתה רוצה שיהיה לנו זה גורם לחוסר בטחון ממשי שנראה לי שפגע בנו המון.לציין שאימי אינה אומרת דברים אלו מילולית אלא אני מרגישה אותה מבלי שתאמר זאת מפורשות כמו כן היא אימא נהדרת מאוד דאגנית וכ"כ טובה מה שמקשה עליי יותר להבין למה זה קורה לה? לאחרונה אחי סופסופ מנסה לקבל עזרה ממוסדות (סל שיקום?? ) כאשר הגיעה עובדת סוציאלית לביתנו אימי מספרת שעשתה הכל כדי שלא ירגישו בכך. מצד אחד זה מכעיס ומצד שני אני מבינה אותה כי זול לא התמודדות קלה ובטח ובטח כאשר יש פער גדול בין שאיפותיה למצוי.היא כל הזמן חושבת שהיא כ"כ התאמצה וויתרה בשביל ילדיה כאשר בסוף ה"תוצאה" כ"כ שונה.

א. שלום יש חשיבות לכך שתדעי מה יש לאחיך באופן יותר מדוייק. אני מעריך שלמרות הכחשות אמך היא קיבלה בעבר אבחנות שונות לגביו. אגב, בהחלט יתכן שיש כמה אבחנות אפשריות ושגם הרופאים לא יודעים במדויק לקבוע מה יש לו. זה די ברור שמדובר בבעיה רצינית שמשבשת את החיים שלו באופן משמעותי, וכן יוצרת דינמיקה מורכבת בתוך המשפחה. כאסטרטגיה ראשונה הייתי מציע לך לקחת את הוריך לשיחה רצינית ולהסביר להם ששנים את מסתובבת עם חוסר וודאות לגבי אחיך ושאת רוצה לדעת מה בדיוק האבחנה שקיבל ע"י אנשי המקצוע. כאשר יש אדם חולה במשפחה זה חשוב לדעת מה יש לו וכיצד צריך להתמודד ולהגיב אליו. המקרים הקשים שקרו לך איתו מבהירים זאת באופן ברור ביותר. בכל מקרה, גם אבחנה פורמלית לא ממש תפתור את הבעיה המרכזית שאיתה את מתמודדת. יש כאן סיפור משפחתי מורכב שמשפיע על חייך הרגשיים באופן משמעותי ובמוקדם או במאוחר הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לעבד ולהבין את סיפור החיים האישי שלך בצורה טובה וכדי שתוכלי להתמודד טוב יותר עם העתיד בתוך המשפחה ומחוצה לה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן היקר, אשמח אם תביע את דעתך בנוגע לחלום חוזר (למרות שאני כבר מתארת לעצמי מה הפרוש). כבר 4 פעמים בחודשים האחרונים אני חולמת שאני ממתינה לטיפול שלי בבית המטפל שלי. תמיד אני ממתינה הרבה זמן (הוא מתעכב משום מה) ובנתיים אני רואה את אישתו (לא תמיד אני מדברת איתה, רק רואה אותה). פעם אפילו חלמתי שהוא נעזר בי בארוע שהוא עורך בביתו. כביכול בחלום אני רואה מה הולך בביתו. נ.ב בטח תאמר כי אני רוצה לדעת יותר על חייו(בתת מודע)

אני חושבת שהחלום מאד קשור למחשבות ורגשות שיש לך ביחס לחיים "האחרים" שיש למטפל שלך - לבית שלו שאינו הקליניקה, לאשה שלו, שאינה את, לאפשרות שהטיפול יהיה חלק מהחיים שלו ממש, בביתו. טיפול יכול להביא לרצון להיכרות יותר רבה עם המטפל, לרצון שהקשר לא יהיה קיים רק בגבולות הקליניקה, לחששות ביחס לחשיבות שלך, לתהיות ביחס לאפשרות שלך לעזור לו, לפחדים/רצונות להיות חלק מחייו, ועוד הרבה רגשות אחרים. החלום עצמו נראה לי קשור לקשר ביניכם, ואולי אם תדברי על זה בטיפול תוכלו להבין יותר טוב משהו לגבי הקשר שיש לכם, לרגשות שלך. אני חושבת שאין לך ממה להתבייש. קשר טיפולי מביא להרבה מאד רגשות ביחס למטפל, גם רגשות של רצון לדעת עליו עוד, קינאה, חרדות, אהבה, כעס. וכל רגש אחר שאפשר לדמיין. מטפלים מבינים את זה, מקבלים את זה, נראה לי שזה מה שחשוב לי להגיד לך.

קשה לנתח ככה חלום ללא אינפורמציה ממנה על ההרגשה שלה כלפיי המטפל והטיפול. זה יכול להיות כל דבר... ודווקא מה שצרם לי זה ההמתנה הארוכה למטפל. אולי היא צריכה לחשוב למה היא ממתינה ? איזה מקום יש לה אצל המטפל שלה, בהרגשה הסוביקטיבית שלה? דון

ללילה אחרי שמדברים על הרגשות העזים הכאב קטן יותר? (אני מדברת איתו, אך בעקיפין, ברמזים, שלא מספיקים לדעתי, אך למרות הכל המטפל המקסים שלי מודע להם) לומר למטפל שהחלום שלי הוא לקבל ממנו מעבר לטיפול נראה לי מביך ביותר. אשמח לתגובה

יש לי חשש מהבאת השאלה הבאה שכן היא אינה עולה יחד עם חוש האמהות המולד. מדוע אין אני מתלהבת מללדת ולהביא ילד לעולם?? איני צעירה אם זו השאלה שלך אני בסביבות גיל ה-30 נמצאת במערכת יחסים ארוכה ואיני נשואה כי גם זה לא ממש מושך אותי.למה המחשבות שלי כ"כ שונות משל האחרים? האם זה בשל העובדה שאיני מאושרת או שחשה כעס רב על כל מה שקורה בעולם ובעולמי הפנימי בפרט?? כמובן שאיני יכולה לדבר עם אף אחד בנושא כי הוא בעל משקל "כבד" ולא יהיה מובן. אני מרגישה כי הזמן רץ ואני לא "מתבגרת" אם לזה קוראים התבגרות..מצידי לחיות לנצח צעירה שעושה מה שרוצה בדיוק באותו הרגע חוששת ממחויבות כספית מאוד פוחדת לא להצליח.יש לי תחושה שילד יכביד על החופש שלי ולא אוכל להתמודד עם זה בשלב זה.במשפחה כמובן מתים שאתחתן ולא מבינים מדוע זה לא מזיז לי כלל.אין צורך לומר שכל החברות שהיו רווקות רצו בכל מאודם למצוא את האחד ואכן רובן התחתנו אם לא כולן!!! אני מרגישה בתוך בועת משחק בחיים כאילו אני ילדה שיכולה ל"שחק" מה שבא לה כשבפועל מבינה שאולי אצטער על זה מאוחר יותר..לגבי טיפול פסיכולוגי אם צריך, אני לא הכי מאמינה בזה שכן אני מאוד מודעת לבעיה זו ולאחרות ואני אומרת לצמי מה יוכלו לחדש לי כבר ? שזה נובע מאכזבה?? מתחושת אי צדק כלפי דברים שעברתי?? יכול מאוד שזו הסיבה אבל אני לא חושבת ששיחות יניבו פתרון..האם אני צודקת או סתם אנטי לכך??

קרן שלום ההודעה שלך עמוסה ברגשות אשמה על מה שאינך. בתחילה לגבי חוסר הרצון שלך במיסוד משפחתי ולאחר מכן על כך שאינך רוצה טיפול. אם אין בעיה, אין צורך בטיפול. מי החליט שעכשיו את צריכה להתחתן ולהביא ילדים? מי קובע שזו בעיה? מי קובע שזו בעיה שצריך לטפל בה בכלים פסיכולוגיים? אם את שלימה עם אורח החיים שלך, אין כל סיבה בעולם שתהיינה לה רגשות אשמה כאלה. שימי את "המלחיצים" במקומם ותסבירי להם שזה מה שאת בוחרת כיום. גיל 30 הוא לא סוף הדרך, יש לך עוד שנים רבות להחליט ולשנות את דעתך, במידה ותרצי. אנשים רבים בוחרים כמוך והדברים העיקרי שנראה לי רלוונטי כרגע הוא לקבל את עצמך כפי שאת וללא רגשות אשמה על כך. אציין בהערת שוליים שאם את כן מוטרדת מכך או שיש אמביוולנציה כלפי הנושא, יש בהחלט מקום לקבל ייעוץ פסיכולוגי כדי לעשות בירור. אבל אם כל הסיפור סובב סביב תחושת אי הנוחות בגלל הסביבה, הטיפול העצמי שלך יכול להיות יעיל ומהיר. בברכה ד"ר אורן קפלן

קפלן חזרת מהחופש עם כוחות מחודשים,יותר פתיחות ופחות פוציות. זה מרענן ונקוה שתמשיך ככה.

את חשה אכזבה כעס אי צדק את לא מאושרת ואת יודעת בערך את הסיבה לכך. זה עדיין לא אומר שהפתרון והתחושות הטובות ההפוכות מאלה שאת מרגישה כעת יופיעו ככה סתם . ניכנסת לכאן לקבל יעוץ וזה צעד ראשון לצורך שלך בחיזוקים ובתמיכה ,את כן זקוקה ללמוד התנהגויות אסטרטיביות עם בן הזוג והסביבה וכן זקוקה לשינוי מחשבות שגויות וגם עיוותם במשך הזמן שמוטבעות בך מהעבר. אינך יכולה לקיים זוגיות רגילה ,אינך יכולה לחשוב עדיין על הרחבת המשפחה ,ואת עסוקה המון באיך להרגיש חופשייה ולהוריד את הנטל הכבד והבעיות שאת מתמודדת איתם בעולמך הפרטי והכללי.מצד שני אני מניחה שאת כן רוצה את כל הדברים שאת דוחה . לכן להכנס לתהליך טיפולי לאיש מקצועי וטוב יעזור לך בימינו המון אנשים צעירים מרגישים פגועים ומושפלים שרוטים ואובדים .בגלל כל המצב בעולם ,ובקטע של גרושין של הוריהם (אינני יודעת מה מצבך בתחום) אך באופן כללי הכעסים שנובעים מכך מצטברים ואם לא יטופלו ,אפילו שתנשאי בנישואים המאושרים ביותר בעולם ,הכל יכול לקרוס יום אחד ולא להחזיק מעמד.בסופו של דבר הרגשות המודחקים פורצים החוצה ללא התרעה דווקא ברגע שאנו חושבים שהכל בסדר. לכן טיפול שורש אמיתי ומקצועי יכול לתת לך להיות רגועה ושלווה יותר.

ד"ר שלום, הנני בשנות השלושים המאוחרות, רווקה ללא ילדים. לאחר קשר של 5 שנים עם גבר שהיה אהבת חיי - הקשר נגמר עם הרבה כאב והרבה משקעים. כיום אני נמצאת בשלב בחיי שאין לי כ"כ הרבה זמן "להתפנק" ולמרוח את הזמן. מאחר וטרם מימשתי את האמהות, הדבר עומד כרגע על הפרק. רופא הנשים שלי הסביר לי שאני ממש נמצאת על הגבול ואין לי הרבה זמן להתלבט ושעלי להחליט בזמן המאוד מאוד קרוב. פניתי לבנק הזרע ושוחחתי עם הרופאה בכדי לחפש לי תורמים מתאימים. עלי לציין שיצאתי משם עם מועקה גדולה ועם תחושה של בדידות רגשית עצומה. אני יודעת שאין לי הרבה ברירות, שאם אני רוצה ילד (ואני מאוד מאוד רוצה. מאז ומתמיד ילדים היו משאת נפשי) זה עכשו. עולות לי בראש הרבה שאלות: איך החברה שלנו מקבלת אם חד-הורית שקיבלה תורמת זרע מאלמוני? מה אני אמורה להגיד לילד שלי כשהוא ישאל אותי מי זה אבא שלו? האם עלי לותר על זוגיות וללדת ילד לבד? והשאלה הכי הכי גדולה: מדוע למרות שאני מאוד מאוד אוהבת ילדים זה כ"כ קשה לי. במקצועי אני גננת וכאשר אני רואה אבות שבאים לאסוף את ילדם מהגן - אני מרגישה צביטה בלב. ואז אני מתחילה לחשוב לילד שלי לא יהיה אבא שיבוא לאסוף אותו מהגן וכך המחשבות רודפות אותי. אם להגדיר נכון את התחושות שלי - אני מביאה ילד לעולם בלחץ מסויים בגלל גילי. שמאוד מאוד יכול להיות שעוד שנה שנתיים אני הכה על חטא ואגיד לעצמי למה איחרתי את הרכבת. עם כ"כ הרבה לבטים אני אשמח אם תוכל להביע את דעתך המקצועית. (אני מתנצלת אם סיפורי מתפרס על יותר מידי שורות) אודה לך על תשובתך. נורית

נורית שלום מבחינה ביולוגית את צריכה להביא ילד בקרוב, אחרת לא תוכלי ללדת. העובדה הזו תהיה מבחינתנו אקסיומה, ובהנחה שאת רוצה ילד ביולוגי (לא מאומץ) אין לך הרבה ברירות. דעתי במקרים כאלה בו השעון הביולוגי מתחיל לדחוק שעדיף להביא קודם ילד ורק לאחר מכן לחשוב ולדאוג לזוגיות. זאת משתי סיבות שקשורות זו לזו. הראשונה היא שכל גבר שתכירי כעת לצורך זוגיות יהיה מבחינתך יעד לכיבוש מיידי כדי שתספיקי ללדת בזמן. אלו תנאים בלתי אפשריים לבנות זוגיות טובה ויש סיכוי רב שבדרך זו תמצאי גבר שאינך באמת שלימה עימו ושבסופו של דבר התא המשפחתי שתבני לא יתאים לך. זוגיות אפשר לבנות מתוך חופש פנימי רב ואת החופש הזה אין לך כרגע, זה די ברור. מצד בן הזוג שתפגשי, אם גם הוא נורא רוצה ילד מייד ומהר אז אין בעיה, אבל מלאי בני הזוג מסוג כזה מצומצם מאוד. אנשים רוצים להרגיש חופש ובחירה אמיתית והלחץ שיכנס מייד למערכת להתחתן מייד ולהביא ילד לא יתרום לשלום הבית. בעיני אם חד הורית עם ילד היא פרטנר הרבה יותר רגוע עם אופציות פתוחות לקשר מכל כיווון שלא תסתכלי. הרי גם נשים גרושות מתחתנות בשנית ומבחינה זו אינך שונה. לכן אינך צריכה לחשוש מהעדר אב לילדך. בהחלט יתכן שיהיה לו אב בהמשך. את יכולה להשקיע כעת ביצירת התא המשפחתי המצומצם ובהמשך כאשר תרגישי נינוחה יותר תוכלי להכיר בני זוג פוטנציאליים. האג'נדה תהיה מאוד ברורה על השולחן, את תגיעי עם ילד משלך ויהיה גם לך וגם לבן זוגך הרבה יותר קל לקבל את המצב. אני מודע לזה שעמדתי זו אינה בהכרח עומדת בקונסנזוס אך מנסיוני המקצועי זו דרך יעילה ובטוחה להגיע למשפחה שלימה יותר מכל דרך אחרת. בתהליכים כאלה בהחלט מומלץ שתפני לטיפול פסיכולוגי שילווה אותך לאורך הדרך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

מחפשת עזרה והפניה לדרכי טיפול עבור מתבגרים מעבר לרייטלין

מיכל שלום אני מציע לך לעשות חיפוש באינטרנט דרך מנוע החיפוש גוגל google.co.il תחת הביטוי הפרעות קשב. תמצאי חומר רב ודיונים רבים בנושא. בעיקרון יש מגוון טיפולים מעבר לטיפול התרופתי, הן ברמה הפסיכולוגית והן בטיפולים באומנות ותנועה ועוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב אני מחפשת חומר בנושא של טיפול בתנועה בילדים הסובלים מקשיי קשב, ריכוז והיפראקטיביות. אודה לכם אם תוכלו לסייע לי במציאת חומר זה. תודה, אולגה

למעלה מ-3 שנים אני סובל ממחשבות טורדניות פילוסופיות, אשר אינן נותנות מנוח לנפשי בלשון המעטה. רב שעות היממה אני שקוע במחשבות פילוסופיות רקרוסיביות (חוזרות ונשנות בלא פתרון: למה אנחנו קיימים? וכו') ובמחשבות אודות המצב הרעוע בו אני שרוי. כמובן שאני נמצא בטיפול פסיכולוגי התנהגותי ובטיפול פסיכיאטרי לאורך כל תקופת מחלתי. הספקתי כבר להשתמש במגוון רחב של תרופות ושילובים של תרופות: לוסטרל, אפקסור, פרוזק, סרוקסט, ציפרמיל, רספירדל, זיפרקסה, דפלפט. כל התרופות לא שיפרו את מצב המחשבות אלא רק הקלו בדיכאון שלווה בתחילת מחלתי. סבלתי רבות מתופעות לוואי מהתרופות בעיקר עייפות שריתקה אותי למיטה במשך רב שעות היממה ולכן החלפתי תרופות ע"מ למצוא תרופה מתאימה בלא תופעות לוואי. כיום, אני מטופל ב-50 מ"ג פבוקסיל - שמאוד מעייף אותי ובנוסף אני אמור ליטל גאודון 20 מ"ג ע"מ למנוע חשש ממאניה (שפרצה לי במידה מועטת בעבר בעקבות נטילת סרוקסט) וע"מ לחזק את תפקיד הפבוקסיל (כך לדברי הפסיכיאטר המטפל בי). בימים הקרובים, ע"פ המלצת הפסיכיאטר שלי, אפסיק אף ליטל את הפבוקסיל ע"מ שאוכל לראות האם העייפות נובעת ממנו ואם כן אז להפסיק ליטל אותו ולעבור לתרופה אחרת. אני פונה אליך משום שאני מאוד מיואש ממצבי ונמאס לי להחליף תרופות ולגלות שאף אחת לא עוזרת. נמאס לי מההרגשות הרעות שלי במשך למעלה מ-3 שנים. אינני יודע איך הצלחתי לשרוד עד עכשיו ואינני יודע כיצד אצליח לשרוד בעתיד אם לא יהיו שינויים לטובה. כיצד אצליח להתרכז בלימודים אקדמאים? כיצד אצליח להתחתן? האינטלגנציה הרבה והחן הרב, שהסביבה שלי טוענת שיש לי, לא יוכלו לעזור לי במידה והמחשבות הטורדניות לא יעלמו! כיוון שחיי אינם חיים תקינים כמו לפני מחלתי, שאז הייתי אדם מאושר, אני חי בתחושה של להעביר את החיים ולנסות לעבור יום ועוד יום ואולי יום אחד המחלה תיעלם או תפסיק להפריע לי. אבל מה יקרה אם לא? אמנם, אני משכנע את עצמי ואני אף מרגיש בכך שה-OCD חיזק אותי בהרבה תחומים בחיים וגרם לי להיות בן-אדם יותר בוגר וחושב. אולם, כעת אני מרגיש שאני קרוב לנק' השבירה ובסה"כ ניסיתי הרבה אפשרויות של טיפול והחלפתי כמה מטפלים ע"מ להגיע לטובים שבהם ולצערי לא חל שיפור במחשבותיי ואין לי שליטה עליהם. האם יש לך עצה בשבילי? תודה מראש אשמח לשמוע את תגובתך

מה עשית בטיפול.? הפסיכולוגי-הכוונה.

הפסיכולוג, אשר אצלו אני מטופל, מתמקד בלשכנע אותי להפסיק להתייחס אל עצמי כבעל OCD בלבד, אלא כבן-אדם - אשר בין השאר יש לו גם OCD בנוסף להרבה תכונות טבע מולדות. בת'כלס, המצב לא זז ואינני רואה שיפור. אולם, אני מקווה שיהיה ע"י שילוב של התרופות, אשר יעזרו לי יותר לעכל ולהפנים את טיפולו של הפסיכולוג. זוהי הערכתי בלבד כלפי הטיפול הפסיכולוגי. אינני מבין בפסיכולוגיה כלל.

רונן שלום מקריאת הודעתך אני מבין שאת בסך הכל עושה כל מה שאפשר מבחינה טיפולית. אתה נמצא בטיפול פסיכולוגי ומנסה תרופות שונות. אני חושש שמסגרת הפורום הזה לא תוכל להוסיף לך ידע רב בתוך ההתמודדות ארוכת השנים והמורכבת שלך עם הבעיה. מה שחשוב במקרים כאלה הוא לחזק את מרכיב התמיכה. מעבר לחברים ומשפחה היה חשוב אם היית יכול להשתלב בקבוצת תמיכה, בין אם במפגש אמיתי או בין אם בפורומים הרלוונטיים באינטרנט. אני מבין את הייאוש שאתה נקלע אליו אבל תהליכים כאלה יכולים לקחת לעיתים זמן רב עד שמגיעים להישגים. בסך הכל אתה עדיין די צעיר ולפי תיאורך יש לך יכולת ופוטנציאל מבחינות רבות, יש לקוות שתתחיל להרגיש שינוי ושיפור בעתיד הנראה לעין, כדאי להתייעץ עם הגורמים המטפלים מה הם חושבים ומדוע (והאם) המצב תקוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סובלת מהפרעות אכילה מעל 10 שנים המתבטאות בתקופות של הרעבה ובתקופות של בולמוסים המלווים בניסיונות הקאה/נטילת משלשלים. כתוצאה מהמצב אני מרבה לסבול מדכאונות וקשה לי מאוד להתמודד. איבדתי תקווה משום שכל הטיפול שקיבלתי נמצא בלתי יעיל (פניתי לשתי דיאטניות, לפסיכולוגית, טופלתי במסגרת קבוצת תמיכה ואף אצל עובדת סוציאלית). האם טיפול תרופתי יכול לסייע לי להתמודד? מה ההשלכות?

שלום בהחלט מומלץ לשקול טיפול תרופתי אחרי כל הנסיונות שהיו לך. כדאי לפנות לייעוץ לפסיכיאטר מומחה. באינטרנט תוכלי לפנות לפורומים לפסיאטריה, למשל באתר זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

חשבתי לעצמי על המבט של הפסיכולוגית שלי והייתי מגדירה אותו כך: מבט שאומר הכל ללא צורך בשום דבר נוסף , מבט עוטף המקרין חום ואומר אני אוהב אותך, בלי צורך להוסיף דבר נוסף. כשיושבים שם זה נוח ונחמד (וקצת מביך) אבל לאחר כמה זמן אני תוהה לעצמי כיצד רוחשים את המבט האמפתי האם בלימודי התואר?! האין בו משחק? אנחנו הרי עוברים אצלכם כמו סרט נע (בסך הכל אנחנו הקלינטים שלכם) האם כל אחד מקבל מבט זה בשעה שלו? האין זה בעצם "עבודה בעיניים" ומשחק של שעה בשבוע? הרי זה לא הגיוני שתאהבו ותחבבו כל אחד מהמטופלים שלכם בגלל שהוא החליט לבחור בכם!!

רחל שלום אני לא חושב שאפשר ללמוד מבט אמפתי במסגרת כלשהי ואין קורס למבט אמפתי במסגרת הלימודים. אני שומע מתוך הדברים שלך דבר והיפוכו ולכן אני קצת מתלבט לאיזה מההיבטים שאת כותבת עליהם אני צריך להתייחס, כנראה לשניהם. האחד הוא החלק החיובי שבטיפול. נשמע שטוב לך, שיש לך קשר טוב עם המטפל שהטיפול יעיל. מצד שני את מרגישה על סרט נע, וזו בוודאי לא הרגשה נעימה להיות חלק קטן ממכונה גדולה ולא אנושית. אני לא בטוח שזה קשור למציאות אובייקטיבית אלא לחוויה האישית שלך שיש לה מקום וחשיבות וכדאי להעלות אותה בטיפול שלך. קונקרטית, תפקידו של המטפל אינו לאהוב ולחבב את המטופל, למרות שזה נחמד כשזה קורה. עם זאת, תפקידו בהחלט כולל מתן מקום אישי ומלא לכל אחד מהמטופלים שלו ועליו לנווט את עומס הטיפולים שלו כך שלא תווצר שחיקה ושבזמן המפגש כל מטופל יוכל להרגיש שבאמת כל כולו נמצא שם, לא "בכאילו" או כי כך צריך להיות אלא כי זה באמת מה שגם המטפל מרגיש ורוצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנחנו דווקא כן אוהבים את הפציינטים שלנו משום שהם בוחרים בנו

אני כבר בן 24 ואני לא מצליח להתקרב לבנות יותר מידידות אני מרגיש שהן מתרחקות ממני ומתנהגות אליי לא יפה אני כל כך מתוסכל עצוב לי מאוד נ"ב אין לי ניסיון וזה מציק לי אני אשמח אם תוכל לעזור לי

האם אתה מדבר ברצינות? למה שבנות ידברו אליך לא יפה? אולי זה רק נדמה לך? האם אתה באמת רוצה להתקרב למישהי מהן? אם כן-גש לטיפול וברר לעצמך כל השאלות הנוגעות בדבר.

דג זהב שלום קשר הוא דבר שאפשר גם ללמוד אותו. האינטרנט מספק הזדמנויות פז להתנסות ביצירת קשרים ושיחה עם רמת פגיעה יותר נמוכה. נסה להיכנס לצאטים והתחל לשוחח עם בנות דרך האינטרנט. תוך כדי תוכל לשים לב מתי נוח לך, מתי אתה מרגיש נפגע, מתי אתה חש שמדברים אליך לא יפה והאם זה קשור למשהו ספציפי שמתרחש. סביר להניח שיש מחסום כלשהו שמפריע לך ביצירת הקשר, אבל אתה צריך קצה חוט כדי להבין מהיכן זה נובע. יתכן שכבר כעת יש לך השערות על כך וכדאי לתת להן תשומת לב. לאחר שתבין יותר טוב את המקור יהיה אפשר גם לחשוב כיצד לפתור את הבעיה, במידה והיא לא תיפתר מאליה תוך כדי תהליך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני פונה בשאלה מה לעשות עם תחושת כשלון ותחושת הקנאה באחרים שנראה לי שהצליחו יותר.מאז ילדותי רציתי להצליח ולהיות בתפקיד בכיר אבל האופי שלי מנע זאת תמיד חשש ופחד שמא אני לא טובה מספיק.כך גם לגבי חיי בזוגיות.אני רוצה x ומרגישה תמיד ההפך.יש לי קונפליקט תמידי בין מה שהייתי רוצה שיקרה לבין מה שבפועל קורה.ואני מכניסה עצמי למעגל סגור, אך לא עושה מאומה לשנות זאת כי הרגשתי שאולי יהיה יותר קשה ולא אצליח במקום אחר. אני נשארת במערכות יחסים ארוכותעם בחורים טובים ומפנקים אך לא מרגישה סיפוק וחושבת שאם היה גבר אחר היה טוב יותר אך לא עוזבת את הנוכחי-רומנים קצרים מהצד גרמו לי ריגוש אך תמיד שמרתי על הקיים. אני צריכה מסגרת זוגית תמיד ובכל מחיר,מאז שאני זוכרת עצמי היה גבר בסביבה והאמת לא היתה לי בעייה עם זה מעולם-לכן הפחד אינו מובן??.נחלתי אכזבה אחת מצעירותי (צבא) אהבתי מאוד גבר אחד ויחיד שכיום ידוע לי שלא התאים לי אבל אני כ"כ מרגישה את הפער בין תחושתיי היום למה שהיה בעבר ואני תוהה האם זו אהבת נעורים או שמא לעזאזל אני צריכה לעזוב את הגבר שאני חיה איתו כמעט 5 שנים??גבר מקסים טוב ומבין אבל אין לי להט שכ"כ אהבתי אז.תמיד ספקות לבטים אי שלמות חוסר סיפוק הרהורים עד מתי?? בזוגיות-אני רוצה גבר חזק מבוסס אינטיליגנט ונמצאת עם גבר שהינו בדיוק ההפך-חסר בטחון אינו אקדמאי לא אינטיליגנט במיוחד מאוד לא כריזמתי אבל טוב מפנק ואכפתי מאוד.שוב ושוב אני אומרת: מה את צריכה יותר??אכפת לו ממך ואז יוצא שד נוסף שאומר: היית צריכה למצוא גבר אחר עם כל "הנתונים" שחלמת עליהם.האם זו שאיפה לפרפקציוניזם?.למה אני לא מסתפקת במה שיש? אני עם בעייה קשה בהתמודדות חדשה. תעסוקה-יודעת שלא אסתדר בתפקיד ניהולי בגל אופיי אך עדיין מאוד רוצה את זה!!!

תראי את מדברת פה על עצמך ועל הדימוי העצמי שלך- שיש פער בין הדימוי הנשאף לבין ההרגשה בפועל, ואת הולכת על בטוח-ובוחרת את החלק הנמוך- חבר,סוג עבודה.את לא מוכנה לעשות את הדרך-בין המצב הקיים לבין השאיפות-דרך שתכלול גם כשלונות ומפחי-נפש. אז מכיון שאת מבינה את הבעיה-או שתשלימי איתה ועם עצמך, או שתלכי לטיפול בנסיון לבחון באומצ את הדימוי הנוכחי שלך ואת מקורותיו והשלכותיו ,תוך כדי השאיפה שבטיפול יתרחש תהליך מסוים עם המטפל/ת כך שכוחותייך יתחזקו והדימוי ישתפר ויהיה לך האומצ גם להיכשל ולשאת את הכשלון ואולי בהמשך גם להצליח ולהעלות את עצמך למקומות שתמיד רצית.

לורית שלום בתחילת דבריך את מתייחסת לפער בין הדברים שאת רוצה, למשל בתעסוקה, למה שקורה בפועל. בחלק השני את מתייחסת בעיקר לפער דומה שקיים בזוגיות שלך. כאשר ישנם פערים כאלה, ובמיוחד כשהם מאפייינים מספר תחומים בחיים לגבי יש אי שביעות רצון עולה תמיד השאלה מה יותר נכון. האם באמת אובייקטיבית את לא מגיע לדברים שטובים עבורך, או שאת פשוט לא יודעת להעריך את מה שיש לך שלמעשה הוא הדבר הטוב בשבילך. שתי האלטרנטיבות הללו די שונות זו מזו ומובילות לנתיבים שונים למדי לפתרון. מטבע הדברים ההתלבטות ביניהן מטרידה אותך מאוד ואת לא בטוחה מה יותר נכון. לצערי אינני יכול לכוון אותך כי נדרשת כאן היכרות די מעמיקה, ובכל מקרה, זה חשוב שהתשובה תגיע מתוכך. יתכן שבמצב כזה כדי להיכנס לתהליך טיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם העניין אחת ולתמיד, נראה שאחרת הוא ילווה אותך שוב ושוב לאורך חייך ויעורר תסכול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בת 30,נשואה + 1, חיי היו סבוכים מאוד ילדה ללא בית אם ניתן לומר עברתי ממסגרת למסגרת במטרה שמישהו ירצה אותי בסוף ....והתוצאה היתה גרועה בגיל ההתבגרות מרדתי נשרתי מבית ספר ומבלי להרגיש הזמן חלף לו והגעתי לשנות ה- 20 בשנות ה- 20 המוקדמות נשאתי לבעל מקסים שעטף אותי, גונן עלי ונתן לי את כל אשר לא קיבלתי לעולם וכך אט אט הרמתי את ראשי מעלה והקמתי לי בית יציב אוהב, חם , נעים את הקן המשפחתי הצלחתי לשמר לאורך כל השנים אך קיימת בי תחושת כישלון אחת .....- תחום עבודתי......לעולם לא הצלחתי להחזיק מעמד זמן רב מקום עבודה אחת או שמצאתי עצמי מתמרדת או שפשוט הלכתי גבוה מידי במטרותיי...ניסתי גם לקחת קורסים מקצועים ....ולהשלים בגריות אך נכשלתי בגדול...אנני יודעת מדוע אין אני מצליחה להתמיד שכן אני די שולטת בחיי אך משום מה כאשר מגיע הקושי הראשון אני מתחילה להתייאש ....איך מנצחים את תחושת הכישלון ? האם קיימת בי בעית קבלת מרות? משום מה היום אני מסתכלת על עצמי בבוז ומקנאה מאוד באלה אשר מתמידים בעבודה , גידול ילדים ועוד ... אשמח לקבל עצה והבחנה באילו כלים עלי להעזר על מנת לשפר את יכולת התמדתי תודה שירה

את נשואה מזה עשור, ובעיני זאת אחת ההתמדות היפות והחשובות. אני חושבת שזה רומז גם על כך שכאשר את במקום שבו יש לך מספיק תמיכה, את כן יכולה לגדול ולהתקדם. סיפור חייך מתחבר למה שאת מספרת, כי אני חושבת שילדים הרבה פעמים זקוקים לגב ותמיכה כדי להצליח להתמודד עם מטלות שקשות להם, ואם זה משהו שחסר לך בחיים, יתכן מאד שיותר קשה לך כיום להתמודד עם מצב של אתגר או קושי. נראה לי שאם יש לך כרגע, בראש, משהו שאת רוצה להגשים אבל את חוששת שלא תצליחי, צריך להתחיל מהדבר עצמו. מה היית רוצה? האם יש לך בהווה שאיפה כלשהי? איפה היית רוצה לראות את עצמך עוד חמש שנים מהיום? יכול להיות שהמצאות בטיפול פסיכולוגי תוכל לעזור לך, בכך שהיא תשמש מעין "ליווי", ומקום שבו תוכלי לעבד את הקשיים לפני שהם יגרמו לך להתייאש או למרוד. שווה לחשוב על זה, אבל אולי כדאי להתחיל מלבדוק מה את רוצה לעצמך.

שירה שלום העובדה שהקמת משפחה וזוגיות טובה היא עדות לכך שלמרות ההיסטוריה האישית הקשה יש לך פוטנציאל להצליח ולהתמודד, הן במשימות והן בקשרים בין אישיים. אין ספק שהמשפחה ובעלך הם הגרעין המשמעותי והחשוב של חייך. איני אומר שהצלחה מקצועית אינה חשובה, אבל השאלה איך מוצאים את הדבר שבאמת מתאים לך. בתחום המשפחתי את מספרת כיצד בעלך מצא אותך ועטף אותך. זו הדרך שעזרה לך להצליח. ללא זה סביר להניח שהיית מורדת ונופלת גם בתחום הזה. עובדה זו יכולה לשמש עבורך קצה חוט לאופן הפתרון שמתאים לך. את צריכה למצוא סוג עבודה שתתן לך מסגרת עוטפת ומגנה ושבתוכה לא תצטרכי כל כך למרוד. יתכן שאת צריכה עסק קטן משלך בו תהיי עצמאית, זה יכול להיות עיסוק מסוים כעצמאית, חנות כלשהי או כל סוג אחר של עסק אותו אפשר לנהל לבד גם ללא רקע מקצועי. אני אומר זאת כי יתכן שכשכירה את נכנסת שוב ושוב למלכודות. בקיצור, את צריכה לחשוב היטב, ולשתף בכך אנשים קרובים ובראש ובראשונה את בעלך, מה מתאים באמת ולאיזה כיוון ללכת ולהתפתח. בהחלט היה כדאי גם לרכוש השכלה כלשהי שתלווה את ההחלטה הזו. זה לא חייב להיות משהו גדול וארוך טווח, אולי למשל לימודי תעודה מקצועיים בכיוון בו תבחרי. לבסוף, הייתי ממליץ לך לקבל ייעוץ פסיכולוגי ואולי גם תעסוקתי לגבי המשך הדרך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אחותי בת 28 וסובלת אחת לתקופה מהתקפות חרדה קשות ודיכאונות. היא הייתה מטופלת בעבר בכדורים, אבל הפסיקה את הטיפול ולא מוכנה להמשיכו. אני אוהבת אותה מאוד אבל לא יודעת איך להתמודד אתה במצבים הללו. באחת ההתקפות הורי רצו לאשפז אותה בכפייה ואני לא הסכמתי. הם נכנעו לי ולא עשו זאת.עד היום היא שומרת להם טינה. באחת השיחות האחרונות שלנו היא אמרה שכל מה שהיא רצתה אז היה שנאשפז אותה וע"י כך נראה לה שאכפת לנו ממנה. היא דיברה על אישפוז במקומות פתוחים, שבהם אתה יכול לבוא ולצאת מתי שנוח לך ומתי שאתה מרגיש לנכון לעשות זאת. אינני יודעת אפילו איפה מוצאים את המקומות הללו האם תוכל לסייע לי ולהפנותי למקומות המתאימים תודה מראש

רוני שלום מסגרת זו מצוייה כמעט בכל בתי החולים הפסיכיאטרים ובמסגרות נוספות. זה נקרא מחלקת יום או מעון יום. זה עובד כמו מועדון שמגיעים אליו בבוקר לפעילויות שונות בליווי השגחה רפואית וזה נמשך עד שעות הצהריים המאוחרות. אפשר להתעניין למשל במעון היום השייך למחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח איכילוב בת"א, או בכל בי"ח אחר באזור מגוריכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר שלום רב, כשאני פוגש אנשים מסויימים אני נכנס לחרדה דכאון ונהיה מסוגר. זה חורה לי במיוחד בכך שיש לי חברים מסויימים שלהם אני נראה כאדם שמח ואופטימי וחברים מסויימים שלהם אני נראה כסגור,חסר ביטחון וביישן. משהו כמו ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד... הייתי רוצה להשאר האני השמח והאופטימי עם כל האנשים שאני מכיר, ולא לתת לרגשות של העצבות להכנס כשאני פוגש את אותם אנשים מסויימים. רגשות העצבות לא נגרמות בעיקר על ידי אותם אנשים ספיציפיים, אלא בגלל המחשבות שלי שאני מקשר את אותם אנשים למצבים שליליים. אודה לך אם תתן לי דרך להתמודד עם הבעיה. בתודה מראש א.

מה באנשים האלה גורם לך להרגיש יותר מסוגר ועצוב. זה נראה לי מאד טבעי שאנשים משפיעים עלינו בדרכים שונות, אבל אתה מתאר השפעה די חזקה, כאילו יש אנשים שממש מורידים לך את הבטחון ואת תחושת העצמי השמחה שלך, ואני חושבת שכדאי להבין למה. (כי בסופו של דבר זה משהו שקשור אליך, לאיך אתה רואה את עצמך.) ובכל מקרה, אפשר לנסות להיות יותר עם אנשים שמשפיעים עלינו לטובה, מאשר כאלה שגורמים לנו לדכדוך...

מילות המפתח בשבילך הן; קנאה, חסך.

א. שלום סביר להניח ששני החלקים עליהם אתה כותב הם חלק ממך והחוכמה תהיה לא להעלים את אחד מהם אלא לתת מקום לשניהם ולהבין מדוע הם קיימים וכיצד הם משפיעים על חייך. זה לא מפתיע שאתה מתקשה עם הרגשות הקשים ואוהב את אלו החיוביים. תצטרך לעשות עם עצמך תהליך של חיפוש ומודעות כדי להגיע לשורש הענין. במידה ואתה מרגיש שזה לא קורה מתוך עצמך כדאי להיעזר בטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

בן 37. סובל ממתחים, חרדות ודכאון כבר 18 שנה. למעשה יש לי נטיה לדכאון כבר מילדות ולא זכורה לי תקופה מאושרת בחיי. אינני יודע מה גורם למה - האם הדכאון גורם לחרדות ומתח או הפוך. ניסיתי טיפולים תרופתיים ופסיכותרפיים במהלך השנים אך ללא הואיל. יש סיכוי שהדכאון והחרדות נובעים ממצב ריגשי מסוים כגון רגשי נחיתות וכן מהתמודדות עם מוגבלויות פיסיות. חשבתי לעבור טיפול בניזעי חשמל ולהלן שאלותי. א: מהם הקריטריונים לפיהם מחליט הרופא מי מתאים לטיפול כזה ב: האם הטיפול אפקטיבי גם במקרי חרדה ג: מהם הסיכונים לטווח הקצר והארוך אשמח לקבל גם מהגולשים כל מידע בנוגע לנזעי חשמל

היום הטיפול בנזעי חשמל הוא פחות מקובל מבעבר, ונשמר למקרים מאוד קשים-בדרך-כלל למאושפזים פסיכיאטרית. לפי תאורך -לא היית מעולם בטיפול פסיכולוגי ואתה סובל כבר 18-19שנה. נראה לי שכדאי לך לחשוב על האופציה הזו. אגב מעניין לשמוע איך ניהלת את החיים מאז. האם התחתנת, אתה עובד וכדומה או שההפרעה השתלטה על כל חייך?

מצטער, בקריאה שניה ראיתי שכן עברת טיפולים.

אני מאשר את הדברים שכתובים בתשובה הקודמת. נזעי חשמל ניתנים במצבי דיכאון חריפים המשבשים את מהלך החיים התקין. בדרך כלל אצל חולים המאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי. אינני מכיר את הפרטים של המקרה שלך אך לא נראה לי שטיפול כזה מתאים לך. בכל מקרה תוכל להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בך.

מאיר שלום הטיפול בנזעי חשמל מתאים למקרי דיכאון עקשניים, ולפי תיאורך זה עשוי לעזור. עם זאת ההחלטה היא בידי הגורמים הרפואיים, ולכן אני מציע להתייעץ על כך עם הרופא המטפל המכיר אותך באופן אישי. כאן באינטרנט תוכל להציב את השאלה בפורום לפסיכיאטריה באתר זה ובאתרים נוספים. בברכה ד"ר אורן קפלן

סבלתי לפני כמה שנים מדיכאון רציני שנמשך יותר משנה. הוא נבע מזיכרונות ילדות- הוריי חינכו אותי באלימות. היום אין לי אפשרות לגשת לטיפול, אבל אני מרגישה שאני נמצאת באיזושהי מלחמה, אני לא בדיכאון- אבל מפחדת שהוא יחזור ומרגישה שאני מוציאה יותר מדי אנרגיה שלא יתפרץ שוב. זה מוזר. דבר נוסף הוא שבמידה וכן תהיה לי אפשרות לגשת לטיפול, אני אחשוב על כך מאה פעמים כוון שאני מפחדת שאם אפתח שוב את הפצע , אני אפול. מה אוכל לעשות?

ורד שלום הפחד ממשיך לרדוף אותך מכל מיני כיוונים. כעת את חוששת באופן כפול. מצד אחד מן הדיכאון וזכרונות העבר ומצד שני מהטיפול בדיכאון שעלול לדעתך להחמיר את המצב במקור להטיב. מה שברור הוא שעדיין לא מצאת מנוחה ודברים ממשיכים להטריד אותך, אני בספק אם את בכלל מכירה את התחושה של שקט ושלווה ממהלך כל חייך. לפי מה שאת מתארת טיפול פסיכולוגי די מתבקש. אני חושב שהזהירות בה את נוקטת איננה מקרית ויש בה גם הרבה הגיון. אין סיבה "לפתוח את הפצע". טיפול לא נועד רק לפתוח פצעים ולחשוף את המטופל למציאות הכואבת עימה הוא מתמודד או התמודד. טיפול בא גם לחבוש פצעים ולהרגיע. אני מקווה שתמצאי מטפל שמתאים לך ולקצב אותו את מחפשת במפגש עם המציאות. אינני בטוח למה את מתכוונת שכיום אינך יכולה לפנות לטיפול. אם מדובר בסיבה כלכלית הרי שיש די הרבה פתרונות במסגרות ציבוריות. מאחר והמחשבות על מה עלול לקרות מעסיקות אותך חשוב שתטפלי בעצמך הן כדי למנוע הרעה במצב והן כדי לשפר את איכות החיים שלך בכלל. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני מטופלת מזה כארבע שנים בכדורים נוגדי חרדה בשם רסיטל. הכדור השפיע עלי בצורה יוצאת מן הכלל. חיי השתנו . מערכות היחסים שלי השתנו לטובה וזכיתי לחוות אושר שקודם לא ידעתי על קיומו. היום אני נוטלת חצי כדור מדי יום . במשך כל התקופה הזו, אני מוטרדת מן העובדה שאצטרך ליטול את הכדור עד שארית ימי ומן ההשפעות השליליות שעלולות לנבוע מזה. הרופא טוען שאנשים שונים נוטלים כדורים שונים ואם הכדור משפיע בצורה כל כך טובה אין סיבה להפסיק את נטילתו. לאחרונה מצבי מידרדר שוב ואני פוחדת לחזור לכדור שלם למרות שאני יודעת שזה הפתרון כרגע. אני מתקשה להרדם ואני מרגישה שוב את החסרת הפעימה שכל כך מפחידה אותי .השאלה שלי הנה: האם זוהי הדרך הנכונה לטפל במצב? האם ניתן לבסס את הריפוי רק על כדורים? האם ידועות השפעות שליליות מן השימוש הממושך בכדור זה? תודה

הכדור מטפל רק בסימפטומים של החרדה ולא במקורה.בסופו של דבר נטילה ממושכת של הכדור מובילה להגברת המינון כדי להגיע לאותו סוג של ריגוש או השפעה כנגד החרדה והדיכאון.ישנם תוצרי לוואי שליליים ביחס לשימוש בטיפול התרופתי כמו ההתמכרות,הגברת מינונים,החלפת גלולות,בעיות הורמונליות ועוד. נראה כי טיפול אשר יגע בנגיעת אצבע במקור החרדה יעשה עי פסיכותרפיה(שיחות) אשר ינסה לבחון את האספקט שבמקורו יוצר את הפרעת החרדה. הגדלת המינון צריכה להיעשות רק בעצתו של רופא מומחה הרשאי לייעץ(פסיכיאטר) בהצלחה.

הכדור מטפל רק בסימפטומים של החרדה ולא במקורה.בסופו של דבר נטילה ממושכת של הכדור מובילה להגברת המינון כדי להגיע לאותו סוג של ריגוש או השפעה כנגד החרדה והדיכאון.ישנם תוצרי לוואי שליליים ביחס לשימוש בטיפול התרופתי כמו ההתמכרות,הגברת מינונים,החלפת גלולות,בעיות הורמונליות ועוד. נראה כי טיפול אשר יגע בנגיעת אצבע במקור החרדה יעשה עי פסיכותרפיה(שיחות) אשר ינסה לבחון את האספקט שבמקורו יוצר את הפרעת החרדה. הגדלת המינון צריכה להיעשות רק בעצתו של רופא מומחה הרשאי לייעץ(פסיכיאטר) בהצלחה.

כדאי מאוד לשלב את הטיפול התרופתי בטיפול פסיכולוגי.לפעמים, כשאנו יודעים את מקורות החרדה והדכאון, ולומדים לשלוט בהם, נחסך הצורך בטיפול בכדורים. יחד עם זה, אין כנראה עדיין מספיק ידע לגבי הגורמים הפיזיולוגים למצבי החרדה והדכאון, וכפי שנאמר לי, גם אי אפשר למדוד את רמת הסרוטונין בגוף ו/או לבדוק את תקינות הפרשתו. אי לכך, אני מאמינה שיש אנשים שהבעייה אצם היא על רקע פיזיולוגי יותר מאשר נפשי, ואם זה אכן כך, הרי שהפתרון חייב להיות תרופתי. בעיני, איכות חייך חשובה, כדי שתוכלי להמשיך ולהגשים את מטרותיך ולהינות. ואם זה כרוך בכדור ליום, זה שווה את ההקרבה. לגבי ההתמכרות. אני לא מסכימה עם תגובתה של משקיפה. רסיטל שייך למשפחת ה"פרוזק" - זהו כדור שמעכב את ספיגת הסרוטונין, כלומר משאיר אותו יותר זמן בגוף. אין לו בדרך כלל תופעות לוואי, ולא מתמכרים לו. כלומר, אין צורך בהגדלת מינונים עקב הסתגלות לתרופה. אני מאחלת לך אושר והגשמת כל חלומותיך. אף אחד לא נולד לסבול. עדי

חרדונית שלום עיקר שאלתך הוא בתחום התרופתי ולכן אני ממליץ לפנות לפורום לפסיכיאטריה ולברר את הפרטים עם רופא מומחה. בפורום הזה הייעוץ הוא בתחומים פסיכולוגיים בלבד. מעבר לשאלה הפרקטית בנושא התרופה עולה כאן השאלה של התפיסה העצמית שלך סביב לקיחת התרופה, עד כמה את רואה בתרופה עדות לליקוי או שאת מוכנה לקבל את עצמך עם החרדה והטיפול המתאים שמצאת לה. יש אנשים שלוקחים סוג כזה של תרופות שנים רבות ואני חושש שלא תוכלי לקבל תשובה חד משמעית האם זה "טוב" או "רע" באופן מוחלט. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לך דוקטור קפלן על התמקדותך בנושא המהווה עברורי היום את לב הבעייה. אני אכן עסוקה בדימוי העצמי שלי יותר מאשר בעצם נטילת הכדור. כפי שציינתי, הכדור חולל פלאים בחיי אך המחשבה שאולי אינני "עושה די" כדי שלא להזדקק לו עוד אינה מרפה ממני. טיפול פסיכולוגי אינו בא בחשבון מבחינתי בשל סיבות כלכליות וכל מה שנותר הוא לקבל את עצמי ולהשלים עם העובדה כי גופי זקוק לכדור בדיוק כמו שפני זקוקות לקרם לחות.

אני נחשבת בחורה שמחה אופטימית ומאוד חזקה אבל בפנים עמוק איני חשה כך. מגיל צעיר הייתי מאוד רגישה כלפי משפחתי שחוותה קשיים רבים-משבר כלכלי,סכסוכים משפחתיים,אח שסובל ממחלה נפשית(שתמיד מוסתרת שחלילה לא ידעו),הורים חולים שהתגרשו לאחר המון זמן יחד,ותאונה קשה שעברתי אני בעצמי. המשפחה מאוד מאוחדת חוץ משני אחים שאינם מדברים בשל סכסוך כספי.ואני חושבת שזה מה שת"תרם" הרבה לכעס שנצבר בי עם הזמן והתחושה שאין צדק בעולם.יש לי מצבים בהם אני נזכרת בסיטואציות ומתחילה לבכות כתבתי הרבה ביומן אישי כיוון שלספר לאחרים בשבילי זו תהיה בושה.יש לי הגאווה הזו שמה פתאום שיראו שאני "חלשה" או שמשהו לא בסדר אצלי.אין לי הכח להתמודד.אני עדיין לא נשואה ולא הכי מתלהבת מזה,בכלל שום דבר לא מרגש או משמח אותי ההפך אני די אדישה להכל כמובן לא מקרינה זאת כלפי חוץ וזה הכי קשה.יש לי קושי להתמודד עם רגשות עצב שכן אני מרגישה הצורך תמיד להיות עם שליטה ובטחון ולחשוב שאין ברירה וצריך להמשיך.כמובן שחשבתי לא פעם להוציא הכל מול גורם מקצועי אבל שוב מחסום "ההשפלה" עוצר אותי והאמת אני לא מאמינה שזה עוזר כי זה מאוד עמוק ומושרש בי.אני מנסה להיות עמוד התווך במשפחה לעזור כספית ונפשית לתמוך ע"י הצגה שהכל טוב בפנים אני מרוסקת.האם בעיותיי אכן קשות או שמא לכולם יש התמודדות כזו או אחרת שמצריכה כח ממך להמשיך ולא לשקוע בזה??

שלי שלום מדבריך עולה שאדם צריך פחות או יותר להתמוטט נפשית כדי לפנות לטיפול. את מתארת מצב שפוגע באיכות החיים שלך באופן ניכר. יש פערים בין מה שאת חשה מבפנים למה שאת מקרינה או נאלצת להקרין כלפי חוץ. מאז מתמיד חונכת לשמור על הפאסדה ולא להראות את החלקים החלשים (כמו שכתבת על אחיך, ש"חס וחלילה לא ידעו"). אז מה יקרה אם מישהו יידע? אולי הקושי בפגישה עם פסיכולוג איננה רק חווית ההשפלה שמישהו אחר חיצוני ישמע, אלא שגם את תצטרכי לדעת באמת מה קורה שם בפנים. אינני חושב שצריך להעמיד לשיפוט את חומרת הקשיים עימם את מתמודדת. יש אפשרות לשפר את איכות החיים שלך באמצעות טיפול פסיכולוגי, מדוע לא לתת לזה הזדמנות? בברכה ד"ר אורן קפלן

היי.אני בת 29 ואני מנסה להבין מדוע יש לי קושי לקבל את העולם והאנשים כפי שהם.אני מרגישה שכאשר אני "בחוץ" עליי לרצות אחרים ולהתאים עצמי בזמן שבא לי להגיד את האמת בפרצוף ולהרגיש ללא מחסומים.כאשר אני קצת משחררת מה שבאמת אני מרגישה אני חוזרת עם ייסורי מצפון ומתחילה לשאול עצמי האם זה היה בסדר<?<מה חושבים עליי<?כל פעולה שלי מחייבת אותי לבדוק אם הכל כשורה זה מצריך הרבה אנרגיה ואת הצורך פשוט לברוח לפינה שלי לבד.בעבר הייתי מוקפת בחברים ומנסה להיות הכי נחמדה שבעולם אבל זה נמאס לי כי הרגשתי צבועה.יש לי בעייה נוספת שכנראה מתחברת לכך של חוסר ההתמודדות עם כל שינוי קטן בזוגיות בעבודה אני עצבנית מאוד נלחצת ומצפה מיד לתוצאה מה שמעכיר יחסיי שוב עם הצד השני.אני חוששת מלהתחתן מהבאת ילדים אני לא יודעת מה טוב או לא ומאוד קשה לי לקבל החלטות!!@@מה אוכל לעשות??בעייה זו מגיל צעיר ואני מנסה להתמודד לבד אך מרגישה שזה לא עובר באמת אלא מודחק..

שילת שלום ממה שאת כותבת נשמע שיש פער כלשהו בין האופן שבו את חווה את עצמך מבפנים והאופן שבו היית רוצה שיתפסו אותך מבחוץ. מידי פעם יש לך "אומץ" ואת מוציאה מעט החוצה, אבל כנראה שהמחסומים חזקים ומשהו עוצר אותך שוב ושוב. רגשות האשמה שאת חשה אחרי שאת משחררת קצת מתוך הפנימיות שלך הם ביטוי לקונפליקטים שלך עם עצמך, וכל עוד לא תתני להם מקום וחשיבות הם ימשיכו לנהל את חייך. את מעלה שאלות רבות, רובן קשורות ליחסים בין אישיים, אך למעשה כולן מבטאות קונפליקטים פנימיים שלא באמת נוגעים בעולם החיצוני כפי שהוא כיום (אולי רלוונטיים להיסטוריה האישית שלך ולעולם כפי שחווית אותו אז). זה לא מפתיע שהתמודדות העצמית לא פועלת כי נוצרים כאן מעגלים סגורים שמחזירים אותך כל הזמן לאותה נקודת התחלה. יש כאן צופן אותו תצטרכי לפענח כדי לצאת מתוך המעגל הסגור, ולכך אולי תוכלי להיעזר גם בטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

נוטלת רסיטל לטיפול בחרדה. בכל מקרה, המכללה שולחים אותי לאבחון הפרעות קשב וריכוז ואני חושבת מה יהיה במידה ויתברר שאני אכן סובלת מהפרעה זו מבחינת הטיפול התרופתי? האם אצטרך לנטול שתי תרופות במקביל או שיכול להיות שהריטלין , שהיא התרופה לטיפול בהפרעות הקשב, תיטיב עימי ותעזור לי בעניין החרדה? פשוט שמעתי שיש קשר בין הדברים... שאלה נוספת היא , אני לא מקפידה על נטילה של הרסיטל בקביעות (ז"א יום כן,יום לא ולעיתים יותר) מה ההשלכות של העניין? תודה מראש

אילנית שלום לשאלות שלך לגבי נטילת התרופות יש תשובות רפואיות ברורות וכדאי לברר אותן עם הפסיכיאטר המטפל שנותן לך את הרסיטל. מאחר ואת רק לפני אבחון, ובכל מקרה, ריטלין לא ניתן באופן אוטומטי גם אם מתגלה הפרעת קשב, אני מציע ללכת שלב אחר שלב. סיימי את האבחון ולאחר מכן בדקי מה הטיפול המתאים ביותר עקב הנתונים שנמצאו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אי בת 28. אמי נפטרה לפני 4 שנים. מאז אני עדיין מתאבלת. אני בעיקר סובלת מחרדות שקשורות במוות ובמחלות ובהזדהות איתה ועם מה שעבר עליה. אני לא יכולה להתמודד עם מוות ומחלות של אנשים מסביב ואפילו לא עם הצטננות פשוטה. אני מתוחה מאד וסובלת כמעט כל הזמן ומתגעגעת אליה בטירוף. אני מטופלת מאז שחלתה ונפטרה אצל פסיכולוגים וגם מקבלת סרוקסט וקלונקס להרגעה וכלום לא עוזר. מה עושים? האם זה העתיד שלי? אני נשואה ורוצה להביא ילדים לעולם ומרגישה שאני לא מסוגלת להיכנס להריון בגלל הפחדים והמצב הנפשי שלי.

פרח שלום לפי מה שאת מתארת נקטת בצעדים הרצויים, פנית לטיפול ונעזרת גם בתרופות. כנראה שהעניין מורכב יותר ואולי המטפלים שלך ידעו לומר משהו על כך שאינך מצליחה לשקם את עצמך. מאחר ומה שאת מתארת נשמע כסוג של עיבוד טראומה יתכן שתוכלי להיעזר בשיטה שנקראת EMDR ונחשבת ליעילה בטיפול בפוסט טראומה ומצבי חרדה. ניתן לקבל טיפול גם במקביל לטיפול אחר. תוכלי לקרוא על השיטה במאמר הרצ"ב http://www.psychologia.co.il/emdr.htm ניתן לחפש מטפל מתאים באתר האגודה הישראלית ל EMDR www.emdr.org.il רצוי כמובן להגיע להחלטה לגבי הטיפול בעזרת המטפלים שלך ובשיתופם המלא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן. אני בת 21 מטופלת כשנה בתל השומר, לפני כשנתיים בצבא, התחלתי (ולא בגלל שהיה לי רע בצבא להפך!) לעשות כוויות על עצמי עם סיכה חמה אח"כ התחילו הקאות יזומות (היום זה קצת פחות), בכי בלתי פוסק ושינויים קיצוניים במצבי הרוח. בעקבות כל זה נשלחתי לטיפול דרך הצבא וכיום אני ממשיכה אותו אצל מטופלת אחרת דרך משרד הביטחון כי אבי נכה צה"ל. דוגמא למצבי הרוח - במוצ"ש הייתי במופע סטנדאפ עם חברות, ממש נהנתי, צחקתי הכל היה בסדר.. אח"כ כשהלכנו לאכול משהו הכל התהפך הרגשתי מן מועקה, לא הייתי מסוגלת לחייך או לדבר, פתאום הרגשתי מנותקת לגמרי וכל מה שרציתי היה להגיע הביתה ולבכות.לא עברתי טראומה מסויימת שתעיד על התנהגותי, חוץ מהעובדה שהייתה לי ילדות קצת קשה בהתחשב שיש לי אבא פגוע ראש - נכה צה"ל- אבל לא הייתה שום התעללות מכל סודג שהוא.. היום אני עובדת ולומדת במכללה והפחד הגדול שלי שההתנהגות הזו תתחיל להשפיע גם שם. מה יש לי? מה קורה? למה אני כל הזמן מכאיבה לעצמי? מה לא בסדר? ולמה אני לא מצליחה להתגבר על זה דרך הטיפול. תודה בכל אופן... אגם.

שלום התשובה היא בלא- מודע שלך, לכן נסי הפנוזה אני חושב שבמצבך היא תעזור הרבה.

איתן-הכלל הגדול ביותר ברצון ובמוכנות לעזור הוא שכשלא יודעים לא עונים.סייג לחכמה שתיקה.לעיתים השתיקה עדיפה על האופן בו הגבת כאן. משטרת הנפש הסוערת

אגם שלום מה שברור הוא שיש לך כיום סימפטומים של פציעה עצמית בשילוב עם הפרעת אכילה, חיבור שניתן לפגוש אותו פעמים רבות. הרקע להיווצרות סימפטומים כאלו הוא אישי וקשה להכליל, סביר להניח שבהתבוננות על ההיסטוריה האישית שלך תוכלי למצוא את הרקע להופעת הסימפטומים. זה לא חייב להיות תוצר של התעללות. לעיתים הכאבה עצמית באופן יזום ונשלט נחווית ע"י הנפש כתחליף לחווית כאב נפשי פנימי שנגרם מדברים שאינם בשליטה. יש כמובן הסברים אפשריים נוספים וחשוב למצוא אותם באמצעות הטיפול. אני מציע לך לשוחח עם המטפל על השאלות שלך הן לגבי הסיבות לבעיה והן לעובדה שאת לא חשה בשיפור. כדאי בכל מקרה לבחון אפשרות לייעוץ אצל פסיכיאטר לתרופות נוגדות דיכאון שיש להן גם השפעה נוגדרת חרדה. במקרים רבים מסוג זה תרופות כאלה משפרות את המצב ועוזרות לטיפול הפסיכולוגי לתפוס תאוצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן תודה על תגובתך.... אני מקווה שאני אצליח בהמשך..... תודה.

שלום רב אני בן 32 נשוי+ 2 ילדים מיקנעם. כאשר אני מזומן לראיון עבודה אני תמיד מנסה להגיע רגוע ושקט עד כמה שניתן, אבל מכיוון שאנני עובד אני לחוץ מבפנים. כך שמראיין מקצועי מייד חושף את חולשותיי ואז אני נכנס למגננה, משקר, אימפולסיבי, מדבר שטויות, לא הגיוני, ולגמרי "יורד מהפסים" ואז אני יודע שגם כאן אני כבר לא אעבוד. עוד פעם הייתה לי הזדמנות לקבל משרה, אבל הרסתי הכול ואין לי שום סיכוי. (האמת שגם אני לא הייתי מקבל אותי לעבודה על פי הראיון) איך יוצאים ממעגל קסמים נורא זה, קודם כל בשביל עצמי ומשפחתי ואח"כ כדי למצוא סוף סוף משרה סבירה. איזה טיפול יעיל אתה ממליץ? והיכן ניתן לקבלו? בברכה

שלום , אני מציע לכך לפנות לפסיכולוג קליני או פסיכותרפיסט ולעבור טיפול התנהגותי- קגניטיבי . הרפייה (RELAXATION).

רונן שלום התרגשות בעת ראיון היא דבר טבעי לחלוטין וכל מראיין יקבל זאת בהבנה. עם זאת, אתה מתאר שבעקבות הלחץ אתה מגיב בצורה קיצונית שבאמת פוגמת בתדמית שלך ויוצרת מעגל סגור של אי תעסוקה. ראיון איננו דבר מולד ויש אפשרות ללמוד אותו. יש מכונים שמכינים אנשים לראיונות עבודה. ניתן גם לפנות לפסיכולוג קליני או תעסוקתי ולשוחח על מה שקורה לך בראיון ולהכין אותו בצורה טובה יותר. הרעיון שהציע איתן ללמוד הרפיה בהחלט יכול לעזור גם כן. אם תגיע מוכן תהיה גם רגוע יותר ותהיה לך הזדמנות טובה יותר להוכיח את יכולותיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ברוך הבא! חסרת לנו. אשמח אם תתייחס לשאלתי בקישור הבא, ולשירשור שבעקבותיו תודה יעלי http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/495/xFT/485377/xFP/485377

שלום לדעתי פסיכולוגיה של היום היא רק שטויות . אפ פעם לא שמעתי על משהו שעבר טיפול פסיכולוגי ונפתרה בעייתו. לפעמים הטיפול הפסיכולוגי מסבך את האדם יותר ויותר . הסיבה לכך היא שרוב המחלות הנפשיות הן ביטוי לתכונות גניטיות שאי אפשר להתמודד איתן בסתם שיחות. אני מקווה שבעתיד תחל התקדמות בפסיכוביולוגיה ובמדעי המוח כי רק שני התחומים האלה עשויים לעשות מהפכה בטיפול בהפרעות נפשיות. פסיכולוגיה היא רק עניין של יעוץ חוץ מזה אינה יכולה לעשות כלום. דוגמה לכך שהפסיכולוגיה הינה חסרת אונים מול הסכיזופריניה , הפרעות טורדניות , הסמקה , חרדות , הפרעת אישיות גבולית, הפרעה דו קוטבית, הפרעות אכילה. יש עדיין הרבה עבודה כי חסר לנו הרבה בהבנת הסיבות של המחלות האלה . לבסוף הצלחת קיפול פסיכולוגי זה רק עניין של מזל .

לפי הודעתך או שלא עברת טיפול פסיכולוגי, או שהלכת לפסיכולוג לא מוצלח. "אף פעם לא שמעתי משהוא שעבר טיפל פסיכולוגי וניפתרה בעיתו" האם דברת עם כל האנשים שעברו טיפול פסיכולוגי? לדעתי לא שוחחת עם הרבה אנשים. אתה כותב "פסיכולוגיה היא רק עניין של יעוץ חוץ מזה אינה יכולה לעשות כלום" אני לא הייתי פונה לפסיכולוג בשביל יעוץ בשביל זה יש חברים. הרשימה של הפרעות שונות שכתבת שפסיכולוגיה אינה יכולה לעזור להם לא נכונה לדוגמה הפרעות אכילה בטיפול ניתן להבין מדוע מה המניע (כגון ניפגעות תקיפה מינית מפתחות לעיתים הפרעות וכד') התקפי פאניקה עם סיבה לא ברורה בטיפול ניתן לזהות מה הסיבה ......... חרדה, ניתן ללמד טכניקות של הרפיה תרגילי נשימה ועוד. אני חולקת עליך וחושבת שזו חולשה לא ללכת לפסיכולוג כשיש צורך, לדעתי האנשים החזקים הם אלה שפונים לטיפול בשעת הצורך מפני שהם רוצים עתיד טוב יותר והם אמיצים ומוכנים להתמודד עם הבעיות ( ולא מנסים לברוח מהםם) ולכן הם ירויחו בטיפול המון

יעלי שלום השאלה מהי מציאות. זו שאלה פילוסופית והרבה נכתב עליה. כל מציאות נמדדת ונבחנת בעיני המסתכל ופירושה משתנה מרגע לרגע ומאדם לאדם. זה נכון שהפסיכולוגיה לא יכולה לשנות את המציאות, אבל בעזרת כלים פסיכולוגים אפשר להתבונן על המציאות בצורה חיובית יותר, גם במצבים קשים. זאת כמובן אם מטרת הפניה לטיפול נעשית כדי לחשוב בצורה חיובית יותר על המציאות. לא תמיד הטיפול מתמקד בהתמודדות עם מציאות חיצונית ספציפית. פעמים רבות המיקוד הוא דווקא בחוויה הפנימית (למרות שכמובן תמיד יש לה קשר כלשהו למציאות החיצונית). הפסיכולוגיה לא באה לעמעם את המציאות. אדם שעובר דבר מה קשה בחייו לא יכול להימלט ממציאות אובייקטיבית כלשהי. עם זאת, האופן בו הוא מתבונן ומתכנן את העתיד היא כבר מרכיב פסיכולוגי לחלוטין ומסתבר שקיימת תופעה של נבואה שמגשימה את עצמה, כך שאנשים שחושבים חיובי לגבי העתיד יצליחו פעמים רבות גם למממש את התסריט החיובי בעוד אנשים שחושבים בצורה שלילית יצליחו למממש את התסריט השלילי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן, אני יודעת שהבעיה שלי היא אולי יחסית נפוצה אבל בכל זאת אני צריכה חוות דעת מקצועית.אני בת 17 ומעולם לא נושקתי.מעולם לא הייתי במערכת יחסים רצינית. הייתה לי האפשרות, אבל מעולם לא ממש רציתי בכך. אני מתרצת את זה כתסביך פיטר פן או משהו מסוג זה. העניין הוא שאני "נדלקת" הרבה על אנשים, בעיקר מבוגרים ממני שאין לי איתם סיכוי. אבל לאחרונה דווקא נדלקתי על מישהו מהשכבה שלי בבית הספר. לא יכולנו להיות ביחד כי אחד מחבריו הטובים היה מעוניין בי וסירבתי לו, ולכן הוא אמר שהוא לא יכול לעשות לו את זה, או יותר נכון זה הרושם שנותר בי. דווקא בגלל שהוא היה כזה לא בר השגה נעשיתי אובססיבית לגביו, אבל לאחרונה אני חשה כי הוא בכלל לא מה שדמיינתי לי בכל מקרה, אך עדיין אני לא יכולה להתנתק ממנו, כי אין לי מישהו אחר להידלק עליו, ואני מרגישה כאילו אני לא יכולה שיווצר מצב שכאילו הלב שלי ריק. שאין אף אחד שמעסיק אותי.זה מטריד אותי כי זה פתטי בצורה מסויימת, אבל לא מתווכחים עם הצרכים של הנפש, או בולשיט כזה... מה זה אומר, ואיך יוצאים מזה? תודה רבה.

שלום, את מסבכת את עצמך יותר מדי. ממה שאת מתארת נראה לי שאין לך מה לעשות חוץ מלאהוב . נסי למצוא משמעות לחיים שלך חוץ ממסגרת האהבה. את עדיין צעירה ויש לך זמן לאהוב תהייה סבלנית.

נועה שלום לפי מה שאת מתארת כל האנשים שאיתם היית רוצה להתנשק אינם מתאימים, ואחרים פשוט אינם מעניינים אותך. האם זה ביטוי לכך שאת רוצה להישאר צעירה לתמיד? אני לא בטוח. זה אולי יותר קשור לחששות שלך מה יקרה אחרי אותה נשיקה והאם יש חשש שתיפגעי מבחינה רגשית. אני מעריך שללא החשש להיפגע הדברים היו זורמים בצורה יותר פשוטה ואולי היית גם בוחרת מועמדים יותר מציאותיים להתאהב בהם. אגב, אינך מתייחס כל כך להתאהבות אלא להידלקות ולנשיקה הראשונה. גם כאן, אם היית יכולה לחשוב ולהבין מה את מרגישה כלפי קשר בצורה יותר עמוקה היית מקבלת רמזים כלשהם על הקושי עימו את מתמודדת. אין לי ספק שהנשיקה הראשונה תגיע במוקדם או במאוחר. עם זאת, ההתלבטויות והחששות מפני קשר משמעותי הם נושא שעשוי להעסיק אותך גם זמן רב לאחר מכן. יוצאים מזה על ידי הבנה יותר עמוקה של התהליכים הרגשיים שאת עוברת. זה יכול להיעשות ע"י התבוננות עצמית, שיחה עם חברות או חברים וישנה כמובן אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אשמח אם תוכל להפנות אותי לחומר (גם אם יש מקצועי) הקשור בתיעוד הפסיכולוגי של השינוי החל באנשים שעברו ניתוחים פלסטיים (כמו שאיבות שומן) האם אנשים אלו אכן מרגישים בעלי בטחון עצמי גבוה יותר? האם הם מאושרים יותר? תודה

דווקא שמעתי שניתוח שאיבת שומן עשוי לגרום לדיכאון. ללא קשר לתוצאות, אלא פעולת הניתוח עצמה. לדעתי, עדיף תמיד לעשות סדר בראש מאשר להתנדב לניתוח. אגב, עוד שמעתי על הניתוח הזה שאחוזי ההצלחה בו אינם כה מופלאים. לעיתים מזומנות יש צורך לחזור על הניתוח. העובדה שצריך ללכת עם מכנסיים מיוחדים במשך חצי שנה מעיקה ביותר. הניתוח מבליט עוד יותר את הצלוליט (כי מוסרת שכבת השומן שכיסתה אותה). אצל נשים עם עור לא גמיש, או לא צעירות העור אינו נמתח כמו שצריך. בכלל לא ניתוח כזה מהולל. סיכויי התמותה בו והסיבוכים גבוהים יחסית. אישית, חשבתי על הדבר הזה בגלל בעיית דימוי גוף, ובאופן אישי הגעתי למסקנה חד משמעית שלי הוא אינו מתאים, ועדיף לי לנסות לפתור את בעיית דימוי הגוף המעוותת שלי בשיחות, אבל יש אנשים שעושים את זה בניתוח ומאד מרוצים. לדעתי, השינוי החיצוני שחל בהם אינו משמעותי עד כדי כך, אבל הם אולי מרגישים אחרת כי עשו פעולה ממשית (שגם עלתה להם הרבה כסף). המשמעות של עשיית הניתוח כנראה גדולה יותר מהתוצאות עצמן. הסטטיסטיקה ממש אינה חשובה כאן. מה שמשנה זה מה קורה לכל אחד באופן אינדיבידואלי. מה שקורה איתך זה ה - 100% שלך. בכל מקרה אם כן מחליטים לעשות ניתוח שכזה, לדעתי, יש צורך בליווי בשיחות עם איש מקצוע (פסיכולוג) כדי להגיע להחלטה ולהיות שלם איתה ולעבור ביחד את ה"אחרי".

מיכל שלום תוכלי למצוא חומר רב הן באינטרנט והן במאמרים מקצועיים אליהם אפשר להגיע דרך מאגרי המידע בספריות האוניברסיטאיות. אין לי מאמר ספציפי אליו אוכל להפנות אותך. התשובה מורכבת בהרבה מחיובית או שלילית. התוצאה הנפשית תלויה בסוג הסיבה בגלל נעשה הניתוח, עוצמת הבעיה המקורית, רמת הציפיות, רמת התוצאות, אישיות, רקע חברתי ועוד. אישית הייתי ממליץ לפני כניסה לניתוחים פלסטיים משמעותיים לפנות לייעוץ פסיכולוגי. פעמים רבות השאיפות מנותקות מן המציאות החיצונית, וכגודל הפער בין המציאות לחוייה הפנימית כך גודל מפח הנפש מן התוצאות. אם אדם ניגש לניתוח שאינו קיצוני תוך הבנה מלאה של המציאות החיצונית והפנימית והתאמת ציפיות ריאלית, סביר להניח שהוא גם יוכל להנות מתוצאותיו. ולהיפך. לרוע המזל, כנראה שהמקרה השני נפוץ יותר ואנשים מתאכזבים מן התוצאות אליהם הגיע הניתוח. הסיבה העיקרית לכך היא שאנשים מחפשים בסופו של דבר אושר פנימי, ועושים את הניתח מתוך אמונה ששינוי חיצוני ייצור את האושר הזה. זו כמובן אמונה שפעמים רבות פשוט שגויה. בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן

אני זקוקה להמלצות על פסיכולוגיים טובים שמתמחים בחרדות באיזור המרכז...(איזור רמת גן) ואם מישהו יודע על המחירון שלהם בימים אלה שיוסיף אותו גם תודה

לילית שלום תוכלי לנסות במרפאה לטיפול התנהגותי קוגניטיבי CBT במרפאת קופ"ח ברמת חן. בברכה ד"ר אורן קפלן

לכל הקוראים של הפורום!! ברצוני להציע לכם שלושה ספרים יוצאים מהכלל, לקריאה!! "סערת נפש"- של דר. יורם יובל, פסיכיאטר וחוקר מוח. הספר מציג יותר מ- 10 סיפורים שונים של מטופלים (כולם שונים), אנשים כמונו. ובחלק האחרון שלו יש הסבר פיזיולוגי על המוח.. מאוד מעניין וקל לקריאה (אפילו ההסברים על דרכי הפעולה של המוח) "כל יום יותר קרובים"- דר. ארווין יאלום, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט. הספר בנוי בצורת יומן של מטופלת מתוסבכת ביותר, במהלך טיפול של כשנתיים במרפאתו של דר. יאלום. אחרי כל פגישה דר. יאלום עצמו ניהל רשימות שבהן תיאר את התרשמותו. ספר שמציג בצורה מרתקת טיפול משני הצדדים של המתרס.. "הריפוי של שופנהאור"- דר. ארווין יאלום. הספר האחרון שיצא השנה מאת המחבר הנ"ל. ספר גאוני מבחינת בנייתו, מתאר שני סיפורים במקביל, אחד של הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאור. והשני סיפורו של דר. ג'וליוס הרצפלד, פסיכולוג ותיק שנאלץ להתמודד מול הדבר הקשה והמפחיד- מחלת סרטן ממאירה, והדרך בה הוא בוחר לחיות את חייו לצד המחלה. ספר עמוק ולא שגרתי שמציג זוויות שונות של התמודדות עם מוות.. כתוב בצורה יוצאת מהכלל ומאוד מעניין!! בהצלחה...

מסכים ומצטרף להמלצות

שלום, כיצד ניתן למצוא יועץ זוגי לי ולבעלי.... מאזור המרכז....? תודה

צילה שלום כמעט בכל יישוב יש תחנה לטיפול משפחתי וזוגי מטעם הרשות המקומית. אפשר לקבל שמות דרך קופת החולים אליה את שייכת. ויש כמובן מטפלים פרטיים רבים. אוכל להפנות אותך במידה ותרצי, שלחי מייל ל [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הילדה שלי בת שנה וחצי ילדה מאוד חכמה אבל היא מאוד מאוד עצבנית ועקשנית . כשהיא מתעצבנת היא מרביצה בכוח ולפעמים רואים את זה בסימני הפנים והשיניים שלה. אני ובן הזוג שלי לא הזוג הכי מאושר ויש ביננו בעיות ואני מפחדת שהיא מרגישה את זה . האם זה אופיני לגיל שלה ואיך אפשר למתן אותה.

תראי, ילדים בגיל הזה מאוד חכמים והם בהחלט עשויים לקלוט את האנרגיות השליליות בבית, בינך לבין בן זוגך... אני מציעה לך לפנות אולי לייעוץ זוגי ולפתור את הבעיות בינכם, זה יהיה לטובת כולם בסופו של דבר... ילדה בגיל הזה לומדת לחקות את הוריה ומגיל קטן היא קולטת ממכם מסרים ולומדת להתמודד איתם בכל צורה שהיא- במקרה שלך בעצבנות ועקשנות. היא מרגישה בכך שאתם עצבניים ולא רגועים ולכן היא מחקה את התנהגותכם. אני ממליצה לכם בחום לפנות לעזרה או פשוט ליישב בינכם את ההדורים, הרי לא הגיוני ממילא שהחיכוכים בינכם לא ייפתרו, נכון? אין צורך לחיות באוירה כזאת בבית שלך. מקווה שעזרתי, בהצלחה!

שרה שלום כדאי לטפל בעניין ומאחר ואת מתמודדת עם בעיה משפחתית רחבה יותר ולא רק עם הבת היה כדאי לנסות לטפל במכלול. בתך בוודאי מרגישה את היחסים בינך לבעלך, קשה לדעת עד כמה זה קשור להתנהגותה ולבעיה שאת מתארת, בעיקרון בהחלט יתכן קשר כזה. אני מציע לך לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג שמתמחה הן בטיפול זוגי/משפחתי והן בילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מאובחנת כ ADD ויש לי ריטלין שלפעמים עוזר ולפעמים לא. אבל קורה לי בכל מקרה משהו מוזר מאוד שברגע שאני קוראת טקסט אז אני מנסה להתרכז ובכל זאת אני שומעת קטעים של משפטים ששמעתי במהלך שיחות לי עם אנשים שדיברתי איתם. אני לא משוגעת וחושבת שזה מבחוץ אני מודעת היטב לכך שהמוח שלי משמיע אותם מהזיכרון . הענין הוא שאחרי כל משפט יש שקט מוחלט במוח בין הרווחים . וברווחים האלה המוח שלי לא קולט גירויים ולא חושב כלום כמו בשינה. השיחות המקוטעות הם בעצם משפטים כמו ששומעים מכשירים קשר שהדוברים אומרים משפט קצר בלחיצה וכשהם מסיימים את המשפט יש מרווח זמן שבו יש דממה מוחלטת ואחריה הצד השי עונה לו ואחר כך שוב פעם מרווח זמן שבו יש דממה מוחלטת שלוקחת אותי לשום מקום של מחשבה זאת אומרת למצב של איבוד תפיסת הזמן שכאילו נרדמים בו. והמשפטים הקצרים לא מעירים ולא מפחידים ולא מעירים אלא רק עוזרים עוד יותר למצב האדישות הזה אבל ברור שהם לא תורמים לריכוז בטקסט ומסיחים את הקשב מהטקסט . במרווח הזמן של השקט אין שום מחשבה ואין משהו שיפריע ברקע להתרכז בטקסט אבל בשקט הזה הקשב לא קולט שום דבר כמו מחשב שנתקע ומנסים ללחוץ על משהו במקלדת והמחשב לא מגיב לשום דבר כך גם הקשב. רציתי לדעת מהו הדבר המוזר הזה ואיך מתגברים עליו מפני שאבחונים פסיכולוגים לא גילו הפרעה נפשית וריטלין וקונצרטה לא עוזרים לזה בשום מינון .

שלום את מתארת חוויה פנימית שקוראת לך במצבים מסויימים. הייתי מציע לך לשים לב לא רק לתופעה עצמה אלא להקשר בה היא מופיעה. נסי לנהל יומן ולאחר כמה דקות בהן התופעה קוראת נסי להינתק ממנה ולכתוב מה קרה קודם לכן, אילו מחשבות עברו לך קודם לכן בראש וכו'. סביר להניח שזה סוג של התמודדות שנפשך מנסה לעשות, אולי כדי להגביר ריכוז, אולי כדאי להתנגד לריכוז ואולי מסיבה אחרת שקשה לדעת כרגע. כדאי לאסוף עוד מידע על אופי הבעיה ולאחר מכן תוכלי לדעת בצורה טובה יותר על מה זה מרמז. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מרגיש רע .. אין לי כוח להתמודד יותר עם כלום , לא עבודה לא לימודים לא עם החובות ולא עם הבדידות.. אין כוח. מה עושים? איציק

אם תמצא תשובה תגיד לי

לך לטיפול

איציק שלום אתה כותב את הסימפטומים, השאלה האם אתה יודע משהו על הגורמים למצב שנוצר. מאחר ואת בטיפול אני מעריך שזה נושא שעולה שם. האם זה דיכאון? האם בעיה חברתית? האם משבר כלכלי אליו נקלעת? יש צורך בהגדרה די מדוייקת של הבעיה כדי להמליץ על אופן הטיפול המתאים. אני מציע לעשות את העבודה הזו במסגרת הטיפולית בה בוודאי גם מכירים אותך באופן אישי יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה 8.5 צפה בסרט פונוגרפי מה עלי לעשות

היום , לצערינו , כל ילד בכל גיל יכול להגיע לחומרים קשים דרך האינטרנט - זה בוודאי לא דבר הכי טוב - אבל אני גם לא שמעתי על איזה טראומה או משהו כזה שקרו למישהו. לפי דעתי את פשוט צריכה לדבר איתו ולברר איך זה השפיעה עליו- אולי זה בכלל לא השפיעה עליו..

להורים שלום בתקופה הנוכחית בה האינטרנט פתוח לכל גם ילדים נחשפים לתכנים שבעבר לא היתה אליהם נגישות. הייתי מציע לשוחח עם הילד, להבין את ההקשר בו צפה בסרט, האם זה נושא שמדובר בין חבריו או קרה באופן אקראי. בהחלט אפשר לומר שזה סרט שלא מתאים לגילו ושאתם מתנגדים לכך שיצפה בסוג כזה של סרטים בעתיד. בהתאם לתגובותיו או אי תגובותיו תוכלו להחליט האם בזה לסיים את העניין או שיש צורך להמשיך ולעסוק בכך הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היום זה אחרי סוכות. נראה לכם שדר' קפלן יבוא?

הוא כל-כך חסר לך?

הייתי מאושרת והיו לי חיים טובים.. לפני שנתיים אבא שלי נפטר באופן פתאומי מהתקף לב ומאז נהרסו חיי.. חשבתי שאני מתמודדת טוב עם מה שקרה והרגשתי שאני חזקה ושמחה, אמא שלי ואחותי התאבלו ובכו ואותי זה עצבן וניסיתי להתנהג רגיל.. לפני כ10 חודשים התחילו לי כאבים ולחצים בחזה והייתי בטוחה שזהו, שזה התקף לב ושגם אני עומדת למות. עשיתי את כל הבדיקות והכל יצא תקין ולפחות פיזית אני בריאה. נפשית- אני חושבת שלא. עדיין יש לי כאבים, ולמרות שאני יודעת שהכל תקין, אני לא יכולה להאמין בזה ולכן כל כאב מבחינתי הוא התקף לב ואני רוצה ללכת לביה"ח ואני פוחדת שלא למות.. זה שולט בחיים שלי!!! במה שנשאר מהם, לפחות.. אני כבר לא מאושרת, אני מתוסכלת ועצובה כל הזמן..פוחדת כל הזמן ומרגישה שאף אחד לא עוזר לי.. שהרופאים פשוט לא מוצאים מה יש לי, ממש היפוכונדרית נהייתי! אני בטיפול כבר חודשיים ואין הקלה. בבקשה תעזרו לי, אודה לכל מחשבה או עיצה. אני בת 24. תודה.

היי הילה מהצגת הבעייה על ידך, נראה שאת כבר מודעת לסיבה למצבך, וזה כבר טוב.... את מספרת שלא נתת לעצמך להתאבל על האובדן הנורא של אביך. התנהגת "כאילו" הכל בסדר. לא בכית, לא כעסת (יש המון כעס שצריך לצאת כשמישהו קרוב נלקח מאיתנו בפתאומיות), ולא הרשית לעצמך להיות עצובה. נסיוני אומר, שעד שלא מסיימים את התהליך התקין של האבל, קשה להמשיך הלאה, ואז הנפש מגיבה, לפעמים גם דרך הגוף. טיפול פסיכולוגי אמור לתת לך את האפשרות לעשות את התהליך מול המטפל/ת. זהו תהליך שלוקח זמן עד שהוא מתחיל, כי צריך קודם לפתח יחסי אמון וקרבה עם המטפל/ת, ולפעמים לוקח זמן עד שמגיעים לטפל בפצע הגדול. אני מציעה לתת סיכוי לטיפול הזה. כאשר הדברים יתחילו לצאת (העצב, הבכי, הכעס, לפעמים אשמה...), תוכלי לעבור את שלבי האבל, ולהמשיך קדימה. לפעמים, הדכאון, החרדה והכאבים כל כך חזקים, שכדאי להיעזר גם בטיפול תרופתי בהתייעצות עם פסיכיאטר. אני מאחלת לך המון הצלחה. היא אפשרית רינת

אני חושבת שכשאימך ואחותך התאבלו את הדחקת. את הדחקת כאב עצום אולי כי פחדת להתמודד איתו, אולי כי חשת שמישהו צריך להיות חזק במשפחה ולקחת על עצמך את התפקיד. אני לא יודעת מאיזה סיבה באמת, אבל יש לי הרגשה שפשוט הדחקת ולאחרונה הכאב מנסה לעלות למעלה למודע שלך, המנגנון של ההדחקה שלך כנראה מתחיל לקרוס ואת מפתחת חרדות עקב הרגשות העצומים שעולים בך. יכול להיות מאד שבגלל שאבא לך חטף התקף לב את חרדה שגם לך זה יקרה. אבל זה שאביך לקה בהתקף לב ונפטר לא אומר בהכרח שזה יקרהגם לך ועל אחת כמה וכמה לא בגיל 24 שאת עוד צעירה ובריאה. סתם המלצה אישית, לכי לטיפול פסיכולוגי, זה מאד עוזר לפעמים שיש מישהו שמחזיק לך את היד ועוזר לך לפרוק ולאבד את הרגשות העצומים שבך. מקווה שעזרתי קצת וחג שמח דון

שלום לך אבקש לדעת מדוע מגיל ילדות יש לי נטייה קבוע לכסס ציפורניים ואני לא מצליח להגמל מכך וגם בעת לחץ ולימודים וכו..אני מרעיד את הרגליים אבקש לציין שבעבר גם סבלתי מחרדות ואני לוקח כבר שנתיים כדור אפקסור 75 מיליגרם וזה עוזר לי,אבל הכסיסה והרעידות לא פסקו מה דעתך??

היי, גם אני כוססת ציפורניים, אך זה עובר במשפחה....אך אני במתח ומצב נפשי די עצבני וגם נוטלת סרוקסט לטיפול בחרדה ודיכאון. כשהייתי לאחר התקפי חרדה גם הזזתי את רגליי בעצבנות. כרגע הרגליים נרגעו. בקשר לציפורניים עשיתי בנייה וכעת אני לא נוגעת בהן. רק בריאות!

שלום, אימי בת 67 מתלוננת מזה 3 חודשים על כינים תת עוריים "המטיילים" לה על הגוף , יוצאים לה מהפנים וכו' . כדי להיפטר מהבעייה היא מתעסקת באופן מוגזם בטיפול בבעיה, הכולל נקיון גוף וראש בתכשירים שונים , החלפת מצעים יום יום וכו'. היא ראתה 3 רופאי עור שונים אשר לא הבחינו בדבר ואמרו שכנראה אלה סימפטומים של דיכאון. אימי מתעקשת כי היא מרגישה איך הכינים יוצאים לה מהעור ואומרת כי היא מוציאה אותם ביד הורגת אותם וכן מתעקשת כי זוהי בעיה פיזית ולא נפשית ומסרבת ללכת לפסיכיאטר. היא אומרת :" מה הם עשו אותי משוגעת ????" אציין כי אימי איבדה בן צעיר לפני 4 שנים ויש לה מסכת חיים לא קלה . שאלותיי הן : 1. מהו הטיפול בבעיה מעין זו ? 2. האם הטיפול ממושך ? תודה שלום, אימי בת 67 מתלוננת מזה 3 חודשים על כינים תת עוריים "המטיילים" לה על הגוף , יוצאים לה מהפנים וכו' . כדי להיפטר מהבעייה היא מתעסקת באופן מוגזם בטיפול בבעיה, הכולל נקיון גוף וראש בתכשירים שונים , החלפת מצעים יום יום וכו'. היא ראתה 3 רופאי עור שונים אשר לא הבחינו בדבר ואמרו שכנראה אלה סימפטומים של דיכאון. אימי מתעקשת כי היא מרגישה איך הכינים יוצאים לה מהעור ואומרת כי היא מוציאה אותם ביד הורגת אותם וכן מתעקשת כי זוהי בעיה פיזית ולא נפשית ומסרבת ללכת לפסיכיאטר. היא אומרת :" מה הם עשו אותי משוגעת ????" אציין כי אימי איבדה בן צעיר לפני 4 שנים ויש לה מסכת חיים לא קלה . שאלותיי הן : 1. מהו הטיפול בבעיה מעין זו ? 2. האם הטיפול ממושך ? תודה

שלום, אם "מוציאה אותם ביד והורגת אותם" מן הראוי שתבקשי לראות, ותוכלי להחליט בעצמך...!

שהיא תראה רופא פסיכיאטר או פסיכולוג. אולי אפשר להסביר לה שלפעמים בשל סיבות *גופניות* שקשורות לאיזון בין *חומרים בגוף* נגרמות כאלה תופעות, ושה*רופא* שמטפל בכאלה בעיות הוא פסיכיאטר. אני חושבת שאולי זה יעזור לה לקבל את הרעיון שהיא אינה "משוגעת" אלא זקוקה לעזרה, ואולי דרך הנתיב הרפואי, היא תצליח גם לקבל קצת עזרה שקשורה לחויות החיים הקשות שעבור עליה. לגבי הטיפול עצמו אני לא יודעת ולכן לא יכולה לעזור לך, אולי תפני את השאלה לפורום "פסיכיאטריה" ו"פסיכותרפיה" כדי לקבל תשובות מקצועיות בהקדם.

אלפי אנשים פונים לטיפול פסיכולוגי..שאני אגב בכלל לא מזלזלת בו. אבל אם נודה באמת:כל בן אדם יודע בדיוק מהן בעיותיו הספציפיות וכן מה צריך לעשות בשביל לפתור אותן. הבעיה היא , שאנשים נוטים "לברוח" מהבעיות שלהם או מהפתרונות שלהן , כי לפעמים לא נעים להתעסק בזה ואז הם הולכים לפסיכולוג ..כאילו בשביל לברוח מהפתרון האמיתי. אפשר לחשוב שלפסיכולוגים יש מטה קסמים כדי לפתור בעיות. כל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות בשביל להיות מאושר...מצד שני אנשים בגירים כבר לא משתנים. אני מבקשת לטעון שאנשים יותר מדי תולים את תקוותיהם בפסיכולוגיים. חברה- תעזרו לעצמיכם, יש לכם כוח , אין אחד שמכיר אתכם יותר טוב מאשר עצמיכם!!! עם יד על הדופק: יש כאן מישהוא , שטיפול פסיכולוגי באמת עזר לו? האם נתגלו לו במהלך הטיפול דברים שלא ידע על עצמו לפני הטיפול??? תגובות יתקבלו בברכה.

לי עזר מאד טיפול פסיכולוגי!!!!! מה שכתבת זה נכון, אדם צריך לעזור לעצמו, אבל לעיתים הוא זקוק למישהו שידריך אותו ויוביל אותו למקומות בתוך עצמו שקשה לו להגיע אליהם לבד. יש מצבים שלא ניתן להתמודד איתם בלי טיפול פסיכולוגי כאשר החרדה או הדכאון מציפים עקב כל מיני מחשבות והרגשות וראיות עולם שונות והרסניות. טיפול פסיכולוגי מחייב עבודת צוות של שני אנשים, המטפל והמטופל, אם אחד מהם לא יעשה את העבודה אין סיכוי שהטיפול יעבוד. לאף פסיכולוג אין מטה קסמים אבל טיפול עוזר לאללה לאנשים שמוכנים נפשית להתמודד איתו ולעזור למטפל שלהם. ועוד משהו תמר, אני רוצה להגיד לך שהטיפול שעברתי היה אחד החוויות הכי מדהימות בחיים שלי. אז יש הרבה מקרים אני מניחה שטיפול פסיכולוגי עוזר לאדם. בחיים לא הייתי מוותרת עליו. ויודעת מה, זה שילוב של מטפלת מקצועית וטובה ומטופלת ששיתפה פעולה באופן יסודי וכימיה מיוחדת ביותר. דון

אני לא מסכימה עם מה שכתבת לדוגמה :"כל בן אדם יודע בדיוק מהן בעיותיו הספציפיות וכן מה צריך לעשות בשביל לפתור אותן." לא כל בן אדם שפונה לטפול יודע מה הסיבה לבעיותיו וכיצד ומה צריך לעשות כדי לפתור אותם. קחי לדוגמא ההתקף פאניקה שקורה ברגע שקט ונוח האדם אינו חש בבעיה כל שהיא ולא תמיד הוא מודע מדוע זה מתרחש, טיפול פסיכולוגי יכול בהחלט לעזור לו... וכן אדם שיודע ה בעיותיו לעיתים צריך עזרה. את כותבת שאנשים נוטים לברוח מבעיותיהם, אני חושבת שעצם ההליכה לפסיכולוג מעידה שאין הם רוצים לברוח אלא הם פשוט צריכים עזרה מאדם מקצועי. לגבי שאלתך האם יש משהו שטיפול עזר לו כן לי הטיפול עוזר ולמרות הקושי הרב (זה בכלל לא קל) יש בזה גם חוויה מסוימת(רק לאחרונה אני מוכנה להודות בכך) יתכן שלא גיליתי דברים חדשים עלי , אך עצם זה שאני יוכל לדבר על ארועים זוועתיים שארעו לי מבחינתי זו התקדמות שעוזרת לי להתרכז ולהרגיש טוב יותר וכד' הקצור זה שווה אני חושבת על המניעים שלך לכתוב הודעה שכזו, האם זה בגלל שאת שוקלת ללכת לטיפול? או האם זה בגלל שהלכת לטיפול ופשוט לא היתה כימיה בינך לבין הפסיכולוג או שפנית לאדם הלא נכון?

רחל , זה באמת חשוב מה שכתבת לגבי המניעים, אבל בכל אופן מי שלא מאמין שפסיכולוג יכול לעזור לו - שלא ילך !- כי זה יהיה בזבוז כסף רציני ולא יועיל.

אלפי אנשים פונים לטיפול פסיכולוגי..שאני אגב בכלל לא מזלזלת בו. אבל אם נודה באמת:כל בן אדם יודע בדיוק מהן בעיותיו הספציפיות וכן מה צריך לעשות בשביל לפתור אותן. הבעיה היא , שאנשים נוטים "לברוח" מהבעיות שלהם או מהפתרונות שלהן , כי לפעמים לא נעים להתעסק בזה ואז הם הולכים לפסיכולוג ..כאילו בשביל לברוח מהפתרון האמיתי. אפשר לחשוב שלפסיכולוגים יש מטה קסמים כדי לפתור בעיות. כל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות בשביל להיות מאושר...מצד שני אנשים בגירים כבר לא משתנים. אני מבקשת לטעון שאנשים יותר מדי תולים את תקוותיהם בפסיכולוגיים. חברה- תעזרו לעצמיכם, יש לכם כוח , אין אחד שמכיר אתכם יותר טוב מאשר עצמיכם!!! עם יד על הדופק: יש כאן מישהוא , שטיפול פסיכולוגי באמת עזר לו? האם נתגלו לו במהלך הטיפול דברים שלא ידע על עצמו לפני הטיפול??? תגובות יתקבלו בברכה.

שלום לכולם ! 1.תראי , אני שנים בטיפולים פסיכולוגיים פה ושם. וזה נכון , אם אתה מצפה שהפסיכולוג יפתור לך את הבעיות ואתה תשב ולא תעשה כלום - זה בטח לא יקרה. 2. אבל לפעמים לבן אדם אין כוח להתמודד לבד עם צרות שנופלות עליו. הוא כל כך שקוע בבעיות שלו עד שהוא לא יכול לראות את הפתרון. כמובן שאפשר להעזר בקרובים וחברים אבל אנשים שקרובים אליך ומעורבים בחיים שלך , עם כל הרצון לעזור , לפעמים יתנו לך עצה שהייתה אולי מתאימה להם - אבל לא לך. 3.דבר שני לאנשים סביבך ישנם גם אינטרסים אחרים , ומן הסתם לא יתנו לך עיצה לנהוג בצורה שעלולה לפגוע בהם. בקיצור הם לא אובייקטיביים. 4. הפסיכולוג לא משוחד , אין לו ממש אינטרסים כאן (הציניים יגידו שיש להם אנטרס לקחת ממך כמה שיותר כסף). 5. ועוד. עצם זה שאתה יודע שאתה משקיע זמן וכסף במשהו זה אומר שאתה מתכוון לעזור לעצמך , זאת אומרת שלפעמים רק הכוונה להגיע למקום מסויים , אפילו לפני שאנו נכנסים בדלת - היא חלק חשוב בפתרון הבעייה. יש עוד סיבות אבל זה נראה לי מספיק בנתיים איציק

שלום שמי אור (21) אני וחברתי מזה 3 שנים נפרדנו לאחרונה והכאב בלתי נסבל אני מרגיש שאיני יכול בלעדיה ממש כואב לי כמו בדיכאון רק שאני לא רואה את הדרך לצאת משם לצערי גם סבלתי כל חיי מבעיות חרדה קשות ובטוח אני שיש לכך חלק בענין שאיני מצליח להתגבר או מזה שאני כל כך מפחד לחיות בלעדיה שאלותי 1האם יש קשר בין החרדה לחוסר היכולת להתמודד ואם יש איך לטפל ומה לעשות (גם אשמח לשמע המלצות על ספרים שיעזרו וכו 2 יש לי גם חוסר יכולת להחליט אם אני אוהב אותה ואז לנסות לחזור אליה למרות הקשיים שהיא מצאה בחברות או שבעצם אני לא אוהב אותה ורק רגיל אליה איך אוכל לעשות לעצמי את חשבון הנפש בצורה אמיתית כי כרגע אני מרגיש שרוב הדברים של חיי זה עקב דברים חיצונים (כמו פחד חרדה ) ולכן איני סומך על עצמי תודה על העזרה אור

הכאב שאתה חווה הוא משהו שאי אפשר להמנע ממנו. פרידות הן הדברים הקשים ביותר בחיים, אני כבר שנים טוענת ככה. במיוחד בקשר ממושך, שהתחיל בגיל צעיר, אבל לא רק. בכל קשר. אני חושבת שהדבר הכי נכון שאתה יכול לעשות עכשיו הוא לשרוד את התקופה הזאת. לנסות לחזור אליה מתוך הכאב לא יהיה נכון, כי למעשה אתה לא מבצע החלטה חופשית, אלא החלטה שנובעת מתוך נסיון להפיג את הכאב הנוראי שאתה מרגיש. יכול להיות שזה זמן טוב לחפש תמיכה מחברים, משפחה, אנשים אחרים שבכל זאת קרובים אליך. אם אתה מרגיש שהקושי הזה קשור גם לדברים אחרים בחייך, אולי זאת הזמנות טובה לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לעשות קצת סדר בחיים שלך, ברגשות שלך, במה אתה רוצה ואיך אתה יכול להתמודד עם חרדה. אני חושבת שהרבה פעמים פרידות כאלה הן נקודות מדבר שמביאות להרבה צמיחה וגדילה. אז למרות שזה כואב ונוראי, התקופה הזאת תעבור. ומה יהיה אחריה, כן תלוי בך. האם אתה מוכן להתמודד עם הכאב או שאתה מנסה לברוח ממנו. כמו שאמרתי - זה יכאב מה שלא תעשה, ההמלצה שלי היא לפנות לטיפול כדי שהפיתוי לברוח למקום המוכר בלי להתמודד לא ינצח. תשמור על עצמך! זה באמת יעבור!

לילה תודה רבה לך על העידוד והמילים החמות הרגשתי שכתבת מנסיון אישי ורציתי לשאול אם באמת יש מקום לטפול פסיכולגי במצב כזה ואם כן במה הוא יכול לעזור ומה את חושבת שעדיף לטיפול של חרדה פסיכאטר =כדורים או טיפול פסיכולגי וגם אני מקווה שזה יעבור תודה

שלום, שמי גיל-לי סטודנטית בת 24. לפני חמישה חודשים עישנתי גראס, בפעם השנייה בחיי, ומאחר שמבחינה פיזית הייתי מאוד חלשה הסמים השפיעו עליי מאוד וחוויתי"סרט".דופק מואץ, קור, חום, סחרחורות, ראייה כפולה, צמא, לא יכולתי ללעוס,"הירדמות" של הפה, קשיי נשימה.הייתי בטוחה שאני משתגעת או הולכת למות וביקשתי שיקחו אותי לבית חולים . לאחר שבוע התחילו לי קשיי נשימה, דופק מואץ והרגשה שאני הולכת למות. במיון אמרו שזה לחץ, עברתי בדיקות לב,נשימה הכל תקין. הקשיי נשימה חוזרים ובנוסף אני מרגישה לחץ והתנפחות בלחי ימין,דבר שקרה לי גם לאחר שעישנתי. האם קיים קשר פיזיולוגיבין השפעת הסמים או שהקשר הוא הטראומה בעקבות העישון.למי עליי לפנות וממה נובע הלחץ והכאב בצד אחד של הפנים. תודה, גיל-לי

למרות שעד כמה שידוע לי גראס הוא לא סם כזה שמשגע עד כדי כך את המערכות אבל אם את חלשה או יש לך איזה שהיא בעייה פיזית אז יכול להיות שבהחלט יש קשר. לדעתי תפני לפסיכיאטר, הוא בטוח ידע להגיד לך אם זה מהגראס ואולי להתאים לך כדורים להרגעה. רק מה, תשתדלי לפנות למישהו ממש מקצועי ולהיזהר מהתמכרות לכדורי הרגעה, כי יש סוג מסויים שממכר וזה מסוכן . תרגישי טוב דון

הפסיכולוגים תמיד אומרים שהם לא פותרים את הבעיות, לא מתקנים את המציאות, אבל עוזרים למטופל להתמודד איתה. האם אפשר להתמודד עם כל מציאות? ומה אם היא כל כך קשה מבחינה אובייקטיבית? יעלי

אולי לפעמים צריך גם לטפל במציאות כדי שתהיה פחות קשה... יכול להיות שדרך טיפול נפתחות בפני אדם אפשרויות לשינוי שהוא לא ראה קודם לכן, וזה עוזר לשנות מצבים שהם קשים מאד. לפעמים יש גם קשר גומלין בין מציאות מאד קשה, לבין יכולת נמוכה להתמודד עם המציאות. ואז, המציאות הקשה הופכת עוד יותר קשה. במקרים כאלה פסיכולוג יכול לעזור. לפעמים אם יש תקופה מאד קשה, נוכחות של אדם נוסף, גם אם לא משנה את המציאות, יכולה להקל ולעזור לעבור תקופה שבכל אופן אחר הינה בלתי נסבלת. גם זה שווה הרבה. אני מקווה שאת מצליחה להעזר למרות הקושי.

אני אתחיל במשפט שלפעמים עודד אותי בתקופות קשות. אלוהים מציב בפנינו רק אתגרים שאנחנו יכולים לעמוד בהם. אני לא מאמינה גדולה אבל לכל אחד יש את האלוהים שלו. בכל מקרה, אני מטופלת אצל פסיכולוג כבר 8 חודשים. הגעתי אליו לאחר קשר שהתפרק לפני חתונה, הוא התפרק בגלל אלימות מילולית קשה ואלימות פיזית, לאחר הריון והפלה, עזיבת הארץ שלו וחזרתו עם מיליוני סימני שאלה לגבינו, והפרעות אכילה. ועכשיו אני חייה. הפסיכולוג שלי נתן לי את הכלים לראות את המציאות. ברגע שאת רואה ומבינה אותה, הרבה יותר פשוט להתמודד. וטיפ קטן.... אם את מרגישה שהעולם חרב עלייך, ומציאות קשה מנשוא. לכי לביה"ח למחלקת אונקולוגיית ילדים. תראי אייך הבעיות שלך מתמזערות בשניה.

ואם במקרה אני כבר במחלקה הזאת ואלו הבעיות שלי????? כלומר, האחרים מבקרים אותי כדי למזער את הבעיות שלהם?

איך בן אדם יכול לדעת אם הוא משוגע או לא? איך בן אדם יכול להוכיח שהוא לא משוגע? איך ניתן לדעת על אדם שהוא משוגע? נא להתייחס בשיא הרצינות לשאלה

תגדיר "משוגע" ונתייחס ברצינות (באמת)

יש לי בערך מיליון תשובות לשאלה הזו ומיליון שאלות גורפות. בעיקרון אם אתה מדבר על אדם שאיבד שפיות, במונח הרפואי. יש כל מיני סיפטומים שיכולים להעיד על כך אבל את "גזר הדין" רק פסיכיאטר ליכול לתת. וכן גן ההוכחה אם אדם משוגע או לו דרך פסיכיאטר. אם אתה מתכוון למשוגע בקטע שאולי יש לו בעיות והוא אולי בדיכאון, או שיש לו בעיות נפשיות. אפשר גם לגלות את זה בהתנהגויות של אובדן, הרס עצמי, בעיות אכילה, עצבים ממושכים וכד'. לגבי השאלה אם אדם יכול לדעת אם הוא משוגע אני בספק. כל העניין בלאבד את השפיות זה שאדם מוצא לעצמו מעין מציאות אלטרנטיבית בה הוא בחר והיא לא מותאם לסביבה ולנורמות החברתיות.

הפרעות אכילה? בן אדם בדיאטה הוא משוגע? :-O

ועוד משהו.. למה כוונתך "הרס עצמי"?

שלום לכם, שני דברים (ל-ונוס ול"מישהו") הפרעות אכילה זה לא דיאטה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!בשום פנים ואופן לא!! אבל זה גם לא שגעון. בעיני זה תפיסת חיים שונה. ולא תקינה. זה לא אומר שהאדם משוגע..... כנ"ל לגבי דיכאון הרס עצמי, אובדן, וכל מה שציינת (מישהו). אלה דברים שיכולים להיעלם לאחר טיפול פסיכולוגי טוב. רוב בני אדם עוברים בחיים שלהם משברים (גיל ההתבגרות וכד') ולפעמים הם כוללים את מה שציינת. זה אומנם לא תקין (ובגלל זה מומלץ לפנות לייעוץ), אבל אף אחד מהם אינו משמש כבדיקה לאי שפיות. (במידה והתכוונת במילה משוגע, לאי שפיות.) אי שפיות- זה משהו שונה לגמרי. וכן. רק פסיכיאטר יכול לקבוע. אבל בהרבה ספרים, נותנים מספר קריטריונים להערכה (התנתקות מהמציאות, ..וכו') בכל אופן, אני לא מכירה אפשרות אחרת לקרוא ל"משוגע". זה המונח היחיד שדומה לו, ואפשר להגדיר אותו. לילה, אני חושבת שאמרת דברים מאוד נכונים ורלוונטיים. רציתי לשאול, מאיפה המשפט היפה הזה (באנגלית..)?

המילה "משוגע" הומצאה על ידי אנשים שרוצים להגדיר : 1. מישהו שסתם לא מתאים להם לדבר איתו 2. מישהו שלא מסכים עם דעתם 3. מישהו שעושה דברים שלהם אין אומץ לעשות 4. מישהו שעושה דברים בניגוד לאמונתם 5. מישהו חלש מהם 6. מישהו שבא מתרבות אחרת וכו' (אז מי באמת משוגע ?!) איציק

בני בן שנתיים וחמישה חודשים בערך מתחילת ספטמבר התחלנו בתהליך גמילה מרצונו רק שזה לא ממש הולך חלק וידוע לי שזה לא אמור ללכת חלק בהתחלה הוא לא היה מרטיב בלילה בכלל לאחרונה הוא מרטיב, במהלך היום בהתחלה היו המון פיספוסים שממשיכים גם עכשיו אם אני לא רודפת אחריו כל הזמן בוא לעשות פיפי וכאלה לגבי קקי הוא עושה בתחתונים פעם אחת הצלחתי להושיב אותו בישבנון אבל לא הסכים שוב אני מודאגת כי אנחנו הולכים להכנס לחורף ואיך אפשר להמשיך כך תהליך גמילה אם הוא לא ממש מצליח? הרי בחורף זה עוד יותר בעייתי עם החלפות והשאלה שלי אם הוא לא ממש מצליח האם לחזור לטיטולים???? זה לא יגרום לבלבול רציני??? אנא מצפה לתשובה תודה

אבל דבר אחד אני בטוחה בו, לקחת את הנושא כמה שיותר "באיזי" - כמה שפחות עם רגשות חזקים, בלי כעסים, לבי לגרום לו להרגיש שהוא לא בסדר. הוא בסך הכל באמת פעוט - כמעט תינוק - וכדאי מאד לא להפנות כלפיו כעסים או דאגות שהייתם מפנים כלפי ילד מבוגר יותר (זה יכול לפגוע בו). אני יודעת שאצל אחותי, הילדים אמנם לא היו מסתובבים עם טיול כל הזמן, אבל כשהם היו צריכים קקי, הם היו מבקשים ממנה לשים להם, ועושים. כמובן שכולם עד גיל 4 כבר היו ממש בסדר, וגמולים, אבל זאת רק דוגמה לכך שזה לא תהליך קל, שלפעמים כל הנושא של השירותים מפחיד את הילדים, ואם יש דרך ליצור מצב שבו אין רגשות רעים - זה העיקר. הבשלות הגופנית של ילד בן שנתיים וחצי אינה כל כך גדולה - לכן הרטבת לילה היא דבר שמצופה שיקרה, עד שהמח (מבחינה נוירולוגית) מבשיל! אם תביני את זה, לא תקחי את זה קשה. זוהי אי נוחות אבל אי נוחות שאין ברירה אלא לעבור אותה.

שלום! אני פונה בקשר לבעיה שיש לבעלי. תמיד הוא היה אדם היפראקטיבי ועצבני אבל לאחרונה ישנה תופעה חדשה: הוא צועק ושובר דברים. אציין שמעולם הוא לא הרים יד, אלא פשוט מטיח חפצים ברצפה מתוך התקפי עצבים - כאילו שיש בו איזה זעם עצום. הוא מאוד מצטער אחר-כך ומאוד סובל מזה ולא יודע מה לעשות. כמו כן, אנחנו בתקופה של הרבה לחצים: מעבר דירה, הריון, עסק חדש (הוא עצמאי). הוא טוען שקשה לו לרצות את כולם והוא נתון ללחץ מתמיד אין לו זמן פנוי בכלל ותמיד "יש לאנשים תלונות אליו". כאשר הוא לא באחד מה"קריזים" האלו הוא אדם נעים ובעל אוהב ותמיד משתדל לעשות ולהספיק כמה שיותר. אני מאוד מיואשת מהעניין כיוון שמעבר לזה שזה לא נעים לי וכל דבר קטן עשוי "להדליק" אותו , אני רוצה גם לעזור לו ולא יודעת איך. כמו כן, אני ממש מתביישת מאנשים/ מהסביבה שצריכים לשמוע מדי פעם את צעקותיו ואת שבירת הדברים. חשבתי שאולי אם אעשה משהו קיצוני - כמו לשבור גם איזה חפץ שלו, או לשפוך עליו מים קרים אז הוא ילמד לקח וירגע, אבל במחשבה שנייה העצבים האלו נראים לי משהו שנובע מבפנים אז אולי זה לא יעזור. אני יודעת שתמיד כדאי לפנות לייעוץ, ובכל זאת הייתי שמחה לשמוע איזשהי עצה/ רעיון להתמודדות. תודה.

הי רוית, נראה שאת כבר יודעת שייעוץ יעזור יותר מתשובה אנונימית באינטרנט. נשמע מהצד שאת מרוצה מהנישואין בסה"כ וכנראה מה שצריך זה רק תקשורת בריאה בנושא והבנה משותפת שכדאי לפנות לטיפול. אפשר להגיד לו שיש טיפולים קצרי מועד, זה אולי יעודד אותו להתחיל ולנסות. ולא רק בשביל עצמו הוא צריך להשתדל, אלא לטובת נישואיו ואם יש הריון אז הרוגע שלך ושל התינוק חשוב מאוד ובכלל עדיף היה אם זה היה מטופל. אל תסתפקי בשום תשובה מכאן ושיהיה בהצלחה..

שלום לכולם , אני חושבת שאני צריכה עזרה , יש לי בעיה , אני נמצאת במתח מתמיד , הדבר מתבטא בכך שאני כל היום עצובה ומתאפקת שלא לבכות ומנסה להרחיק את המחשבות השליליות שצצות לי בראש , בנוסף הדבר מקשה עליי להרדם בלילות ולפעמים אפילו רגיעון לא עוזר... מה יש לי , אני מרגישה מאוד בלחץ בעקבות המצב. דברים שיכולים להשפיע הם : לא מזמן חבר שלי שהוא אהבת חיי הציע לי נישואין והסכמתי אנחנו עומדים להתחתן תוך 4 חודשים בנוסף בחודש האחרון יש לי בעיות הורמונליות ומופיעים לי דימומים ספונטניים ללא קשר למחזור החודשי (האם יכול להיות קשר ביין הדברים) אנחנו עומדים לעבור דירה עליי לציין שההרגשה הזאת באה בערך פעם - פעמיים בחודש ונמשכת יומיים-שלושה ולעיתים גם לפניי מחזור אני מרגישה כך , אבל הפעם יש לי מחשבות ממש שליליות לגביי כל החיים שלי ומה שקורה בהם אבל לאחר ההתקף זה עובר לי , לפעמים יש לי גם בזמן ההתקף התפרצויות בכי , ולעיתים ההתקף בא לפניי כל דימום כזה האם אני חולת נפש , משהו אצלי לא בסדר? איך מתמודדים? אני נמצאת כרגע בעיצומו של התקף כזה ומאוד מאוד מודאגת בבקשה תענו חי

מתח גבוה כמו שאת מתארת מראה על בעיות אישיות שדורשות התמודדות נכונה .אם את חברת קופת חולים תפני וקבלי טיפול מסובסד.כאחד שמטפל דרך הקופה אני מבטיח לך שאנשים מצוינים נמצאים שם ותוכלי לקבל עזרה לבעייתך.הטיפול הוא בבית המטפל או בקליניקה ועולה בסביבות 160 שח לפגישה תלוי בקופה

לכל אדם יש תקופות מתוחות בחיים. את פשוט צריכה לברר עם עצמך מה גורם לך למתח הזה. אולי זו תקופה לחוצה, אולי זו בעייה הורמונלית, אולי זה שניהם ביחד. חשוב שתבררי עם עצמך ואם את סובלת מזה אז לא יזיק פגישה עם פסיכולוג. וכמובן שזה לא אומר שאת חולת נפש... דון

אני בת 29 נשואה ואמא לשלושה ילדים לפני כשנה וחצי בעלי סיפר לי כי בגד בי פעם אחת . באותה תקופה התחלתי לימודים בקורס שמאוד הלחיץ אותי כי חששתי שלא אצליח במבחנים בנוסף בעבודתי נקלעתי לויכוח עם אחת האמהות של הילדים בהם אני מטפלת . התחלתי להרגיש שאני מאבדת הכל ולא מצליחה לרצות אף אחת מפני שתמיד חשבתי ועדין חושבת שאני צריכה לרצות את כל העולם ותמיד מפחדת מה יגידו עלי אם אעשה כך או כך סחבתי את הכל ולא סיפרתי לאף אחד כולם הבינו שאני במתח ולא אוכלת ולא שותה וגם בקושי מדברת יש לציין שהאופי שלי הוא קצת שקטה ולא מספרת הרבה לכולם באותה תקופה התבישתי לספר שבעלי בגד בי כי הרגשתי שזה בושה שכל העולם ידע ומה יגידו איך אני נשארת איתו וכל דבר בחיי היום יום שלי אני חושבת על מה יגידו אחרים בקיצור התמוטטתי יום למחרת בעבודה כרגיל לאחר ויכוח קצר עם אחת העובדות הרגשתי משהו מוזר ופתאום התחלתי לבכות בקולי קולות כולם לא הבינו מה קרה לי והוציאו אותי מחוץ לגן שמא הילדים לא יראו את זה ויהיה להם טראומה קשה בעלי ויקטור לקח אותי לאוטו ולקח אותי לבית החולים התנהגתי מוזר מאוד נשכתי את בעלי והתפשטתי בקיצור זה לא מאפיין את מה שאני בבית החולים חזרתי אחרי דקות ספורות להכרתי ולהתנהגות רגילה.לאחר שקיבלתי זריקת הרגעה פשוטה. וכעת אחרי שנה וחצי זה חזר שוב בסופר בעלי לא עבד ואני באתי לעזרתו ולאחר כמה מחשבות שעלו לי בראש הבנתי שערב חג ועדיף לי להיות בבית לארגן ולסדר את הילדים ואת הבית.וכן בגלל שראתי את כל האנשים בסופר וחששתי שמא משהו ידווח על כך שבעלי עובד וחותם אבטלה וכן בגלל שחששתי שאנשים יראו אותי וישאלו אותי שאלות. ביקשתי מבעלי שיבוא ויקח אותי אבל הוא התרגז בגלל שהוא באמצע העבודה ואינו יכול לקחת אותי. היה ביננו ויכוח והוא אמר שאני אעלה ברגל ולא מענין אותו אם יש לי כסף או לא. ואחר שוב זה קרא איבדתי את ההכרה והתחלתי לדבר שטויות זה אני יודעת מכיון שבעלי סיפר לי.הגעתי לבית החולים ושמא נתנו לי זריקת הרגעה והזריקה לא עזרה ואז הפנו אותי לבית החולים לצפת ושמא לא רציתי להיות מכיון שרציתי ללכת הביתה להיות עם הילדים ולעבור את החג איתם עד שיצאתי מבית החולים הרגשתי הקלה שאני חוזרת הביתה והכול בסדר. אבקש בכול לשון של בקשה אם תאכלו לעזור לי במצבי הנוכחי מכיון שאני זקוקה לייעוץ. תודה ושיהיה לכולם רק טוב ורק שמח תמיד וכיף ושידעו להסתכל רק בדברים החיובים.

שלום דנה, נשמע לי שהדבר הכי נכון לעשות הוא לפנות לייעוץ פסיכולוגי, כדי שמישהו מקצועי יוכל להבין מה עובר עליך, ולהציע לך טיפול שיעזור לך להתמודד עם מה שקורה לך בשנה האחרונה. את מספרת לא מעט על הרקע ל"התקפים" האלה, ונשמע שחווית תקופות קשות מאד, טיפול נפשי יכול לסייע בהתמודדות עם רגשות של בושה, צער, כעס, ולפתוח פתח לדרך חדשה ויותר טובה. את יכולה לבקש הפניה מקופת חולים, לטיפול/ייעוץ אצל פסיכולוג/ית. כדאי לך לעשות זאת בהקדם כדי לדאוג לבריאות הנפשית שלך, באותו אופן שאת בוודאי דואגת לבריאות הגופנית שלך. שיהיה לך חג שמח בבית!

בתי בת 9 אינה אוכלת את רב אבות המזון וניזונה בעיקר מפחמימות ומעט דברי חלב היא בוחלת באוכל ואינה מוכנה לנסות טעמים חדשים אני מאמינה כי הבעייה היא התנהגותית כיוון שאינה מוכנה לנסות והיא נגעלת הבעייה הופכת להיות גם בריאותית ומאוד מקשה בכל מיני מקומות ומצבים כאשר אין את מה שהיא רגילה לאכול . כיצד והיכן ניתן לטפל בבעייה מסוג שכזה ?

שלום יעל, האם את מנסה טעמים חדשים בכל מיני מצבים ומקומות? בכל מקרה, תיגשי איתה לרופא הילדים לוודא שאין לה חסרים תזונתיים. מקווה שעזרתי, עדי

הנני סובלת מחרדות, כגון חרדת טיסות, לאחרונה לקיתי בהתקף חרדה קשה בעקבות טיול שערכתי שכלל טיסות ומאז אני מתקשה לחזור לתפקוד נורמאלי, הדבר מתבטא בקשיי נשימה דופק מהיר חוסר תיאבון ירידה במשקל, שאלתי מהי הדרך היעילה ביותר לטיפול. אשמח לתשובתך.

נוגה, קיים מגוון רחב של טיפולים אשר יכולים לסייע לך לחזור לתפקוד נורמלי. מומלץ מאוד לשלב טיפול פסיכולוגי (לדעתי, קוגניטיבי התנהגותי כי הוא קצר וממוקד) עם טיפול תרופתי. שיהיה לך בהצלחה!