פורום פסיכולוגיה קלינית

ביתי בכיתה ג' מקבלת לא מעט שיעורי בית, לוקח לה המון זמן עד שהיא מסיימת את השיעורים, תוך כדי עשייתם היא כמה מהמקום מתעסקת בכל מיני דברים, מדברת לעצמה, עושה הצגות, ועוד כל מיני דברים שלא קשורים לשיעורים, לעיתים היא אומרת לי שהיא עייפה ואין לה כח להמשיך (ברצוני לציין שמבחינת יכולת שיכלית היא מסוגלת להרבה יותר אך איננה מנצלת זאת). מה ניתן לעשות על מנת לשפר את יכולת הריכוז אצלה ובכלל שהשיעורים יעשו בצורה עיקבית וטובה ללא "הפרעות" שיש ממנה בדרך? תודה

אורית שלום השאלה מה הבעיה. בעיקרון יש שני כיוונים עיקריים, האחד קושי בהקשר של הלימודים או של הלמידה והשני בכיוון פסיכולוגי, למשל מוטיבציה, חרדה וכו'. הדבר הראשון הוא לנסות ולהבין את שורש הבעיה וממנה אפשר יהיה לדעת כיצד להמשיך ולעזור לבתך לשנות את המצב. הייתי מציע לך בשלב ראש לבקש שיחת ייעוץ עם פסיכולוג בית הספר של הילדה ולקבל ממנו קצה חוט. אפשר כמובן לפנות גם לאיש מקצוע אחר אם את מכירה כזה בסביבתך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני לא יודעת בדיוק איך לבטא את החשש שלי, והאם הוא פחד חברתי או לא. אני מרגישה לא בנוח ליד אנשים שאיתם יש לי "דיסטנס" לדוגמת בוסים בעבודה, מורים וכו'. הבעייה היא שאם אני צריכה להפגש עם מישהו מהם לצורך עבודה או לימודים, אני מתה מפחד רק מהמחשבה ומתכננת הכל מראש, זה מתבטא בזה שהלב שלי דופק , הפה מתייבש והידיים רועדות. הבעייה היא שאני מפחדת יותר שיראו את זה עליי. יש לציין שאני בת 26 וזה בהחלט מהווה מכשול מבחינתי. אני צריכה להפגש עם מישהו מאותם "אנשים" שציינתי ואני רוצה מצד אחד לבטל את הפגישה ומצד שני אני מפחדת שאם לא אתמודד עם הבעייה אז היא לא תפטר לעולם. מה לדעתך אני צריכה או יכולה לעשות ולמה זה קורה לי??

לפי מה שאת מתארת מדובר במצבים בהם את פוגשת מישהו שהוא "מעליך" ויכול להעריך אותך, לשפוט אותך. כמו רב הדברים בחיים אני מעריכה שזה קשור לחוויות שהיו לך בחיים (עם מורים, למשל) ואולי גם הם ההורים - שהם דמויות המבוגרים "האולטימטיביות" שנמצאות "מעליך" ולדעתם/והערכתם יש חשיבות רבה עבור ילד... אני חושבת שאם את רואה את התופעה כתופעה יחסית רחבה שמשפיעה על החיים שלך, לפנות לטיפול יהיה הכי טוב. מצד שני, אם את פונה לטיפול, שווה לך לדעת שמן הסתם נושאים רבים אחרים יעלו ואולי פתאום תגלי את הקושי גם במקומות אחרים בחייך. מה שאני מנסה להגיד זה שללכת לטיפול יכול לעזור לך להתמודד ולהתגבר על החרדה מאותם מצבים, אבל יכול להיות שפתאום תתמודדי עם נושאים הרבה יותר רחבים שקשורים לאישיות שלך ולחייך. למרות שזה דבר שיכול להיות מאד חיובי - לא כל אחד רוצה את זה בכל שלב בחייו...

איזה תשובה מדהימה

ט. שלום הקושי שלך עם דמויות סמכות הוא בר טיפול בשתי צורות. האחת הוא לתת לחוויות החיים שלך לעשות את שלהם, ככל שהגיל יעלה והזדמנויותיך להתמודדות מול סמכות תגברנה כך העניין יהיה יותר קל. הבעיה שזה יכול לקחת שנים רבות ויש לזה מחיר יקר של פגיעה בדימוי העצמי ובהישגים. האפשרות השניה היא שתפני כעת לטיפול פסיכולוגי ותנסי לבחון מה קורה. הדבר יכול להיות קשור להיסטוריה האישית שלך עם דמויות סמכות ראשוניות, למשל ההורים, לדימוי העצמי שלך ועוד. הקונפליקט הזה יוצר חרדה שפורצת בכל פעם שאת מתמודדת שוב עם דמויות שמייצגות את הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! בעצם אני לא יודעת אם אני שולחת למקום הנכון, אבל אני מנסה. יש לי בן בן 14.5, שיש לו מס' בעיות- כמו אובססיות של נקיון קצת מוגזם- דאגה מפני לכלוך, שיביא בעקבותיו ג'וקים וכו'- האובססיות משגעות את כל המשפחה, מכיון שהוא רודף כל הזמן אחר הנקיון. לנו יש גם ילדים קטנים, שהוא ממרר להם את החיים גם בגלל זה. בנוסף, מאוד ביקורתי, חצוף ממדרגה ראשונה בבי"ס ובבית. תפקודו בבי"ס לקוי ביותר, במיוחד בתחום ההתנהגותי. כמו כן, קיימת ממש קהות רגשית- ממש חוסר אמפאתיה לכל הסביבה- כולל הורים, אחים, מורים, קרובי משפחה. הוא לא אוהב חיבוקים וליטופים -כבר מעוד בהיותו ילד. אפילו נרתע מכך. הוא קשור יותר לרכוש, מאשר לאנשים. זה נשמע מזעזע- אבל זו האמת. יש לו סף תסכול נמוך והוא מאוד כעסן ומתרתח בקלות. בנוסף עבר אבחון דידקטי ופסיכולוגי בבי"ס שהעיד שיש לו בעיות רבות. בין היתר, עלו על חלק מהדברים שציינתי. כרגע, מקבל עזרה של הוראה מכוונת. בנוסף יש תקופות של מן אפאתיה ודכאון, במיוחד שהוא קצת חולה- מיד הוא בדאון רציני וכל האנרגיה שלו שואפת לאפס מוחלט. יצויין שלפני כשנתיים עבר מחלת הנשיקה, שאותה חטף בצורה די קשה. ההתאוששות היתה מאוד איטית. בקיצור, היינו מס' פעמים אצל פסיכיאטר- שנתן לו ריטלין עקב בעיות של קשב וריכוז- הצד היותר מתנתק, לא ההיפר. הריטלין לא השפיע במיוחד. ובפעם האחרונה, שהיינו אצלו המליץ על ריספרדיל. קראתי על התרופה. נשמע ממש מפחיד. מה דעתך על התרופה? אנחנו ממש מפחדים לתת לו כדורים כאלו, שיכולים לגרום לו להתמכרות ואולי יגרמו לבעיות נוספות. אודה לתשובה מפורטת מפי הרופא. תודה רבה.

איריס שלום הייעוץ כאן בפורום בתחומי פסיכולוגיה בלבד, בתחום התרופתי ניתן לפנות לפורום פסיכיאטריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. מה קורה בתהליך הטיפולי שמביא לשינוי במצב ובהרגשה? מה המטפל עושה או לאן הוא מכוון כדי שיתרחש שינוי או תיפטר הבעיה? ואיך אוכל לדעת שזה בכלל ייתכן? היתכן שטיפול ממושך יעזור לי, ואם כן ,איך אוכל לדעת את זה ? את כל זה אני שואלת, על אף שאני מרוצה מהמטפל ומאמינה בו- אבל מה חוץ מזה? אני מרגישה שהטיפול הזה הוא המוצא האחרון, ואני פוחדת שכלום לא ישתנה אצלי.

שלום שאלת שאלה פשוטה לכאורה אבל יש עליה כל כך הרבה דעות ותשובות. את שואלת למעשה מה עובד בטיפול, מהו המנגנון שמביא לשינוי. יש גישות שמנתחות את התהליך הטיפולי. למשל, בטיפול דינמי חושפים תהליכים אישיים לא מודעים ונותנים דגש ומקום לדברים שהודחקו והושארו באזורים סמויים של הנפש. בטיפול התנהגותי מפתחים כלים פרקטיים להתמודדות אחרת עם התנהגויות וסימפטומים מציקים. יש כאלה שמנתחים דווקא את הקשר של המטפל עם המטופל ורואים בו את עיקר הטיפול, דרכו אפשר להבין יותר טוב קשרים בין אישיים אחרים של המטופל בסביבה החיצונית. יש כאלה שאומרים שעצם הישיבה פעם או פעמיים בשבוע בצורה מסודרת אצל פסיכולוג היא הגורם המרכזי. אנשים באופן טבעי לא יושבים ומקדישים לעצמם ולנפשם זמן ייעודי, בדיוק כמו שכושר ספורטיבי עם מאמן אישי יעיל יותר מכושר עצמאי. יש עוד גישות רבות ואין טעם להרבות מילים. את מחפשת את המפתח להבנה של הטיפול ואולי כדי לברר את זה עם עצמך ועם המטפל שלך בתוך הטיפול. סביר להניח שיש לכך תשובה אישית שמתאימה לך. העובדה שאת מרוצה ומאמינה במטפל היא חשובה מאוד ולדעתי היא תנאי חשוב מאוד להצלחת הטיפול שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני קוראת את התשובה שלך ואתה מציין גורמים שונים אך אין תשובה חד משמעית וזה נותן תחושה שאולי זה לא מספיק זה אולי לא מצדיק את העלות אף אחד לא יכול לענות בצורה חד משמעית. אני כן רואה הבדל בין חברה לפסיכולוגית הפסיכולוגית מבינה הרבה יותר וכן היא מציבה אותי בפני עובדות שחברה אל היתה יכולה לעשות, אבל התשובות מה עוזר למה עוזר כל כך מעורפלות שזה מה שגורם לי כל פעם להרהר האם זה לא בזבוז כל התהליך הזה?1

שלום רב, בני הבכור, בן 11, מאז ומתמיד היה צמוד אלי, לאן שאני הולכת יעדיף ללכת איתי, לא לחברים, לא יתעסק בעיסוקיו בחדר אלה כמה שקרוב אלי, יכין את שעוריו במטבח או בסלון צמוד אלי, כל הזמן מדבר איתי ומשמיע לי את הרהוריו. הכל היה נראה לי טוב ויפה אני אמא אוהבת ומתחשבת. אבל... יש לי בבית עוד שני ילדים קטנים (6,7,) שגם להם אני צריכה לתת תשומת לב, הם לא כל כך נלחמים עליה ומוצאים את עצמם, ביום יפה הם יצאו בחוץ ויחפשו חברים וכו'. בכורי כבר גדול. אפילו צורתו החיצונית גדולה, הוא גבוהה , שרירי, בחור קטן ואני מצפה ממנו שילך לדרכו. אבל לא! הוא מספר לי על הסדרה קטנטנות, ועל הסיפור שחיבר, ועל החתול שראה בדרך והחליט לצייר אותו ועל איך יתכנן היום את שעוריו וכשאני הולכת למטבח הוא אחרי וכשאני הולכת לחדר הוא אחרי וכשאני נכנסת לשרותים הוא מדבר איתי מאחורי הדלת לפעמים אני מתפוצצת וצורחת דיייייייי. ומסכן הוא נעלב, ואני מתנצלת, מחבקת אותו ואומרת לו חמוד אתה צריך לתת לי מעט פנאי לפעמים אני לא מצליחה אפילו לחשוב. וכשאני הולכת לחברה הוא רוצה לבוא איתי וכשאני נפגשת עם הורי הוא יושב לידי ואז אני אפילו לא יכולה לדבר בפרטיות ואני מסבירה לו ומסבירה לו ולא עוזר. מה זה? מה עושים? אני מרחמת עליו ועלי הצילוווו. נ.ב. אין לו חברים, הוא לא עושה שום מאמץ לקבוע איתם, לא נפגש עמם רק אם יש צורך מיוחד או מפגש מיוחד. אשמח לקבל עצה או רעיון כיצד לטפל במקרה זה. תודה אור

אור שלום אני מתאר לעצמי שיש הרבה אמהות שהיו רוצות שהבן שלהם ירצה להיות איתם כל כך הרבה, עם זאת, אני מסכים איתך שיש כאן גם בעיה, במיוחד לאור זה שאת מתארת שהילד מתבודד ולא מביע עניין בקשרים חברתיים. במצב כזה ההיצמדות אליך יכולה גם לספר על סוג של חרדה שעימו הוא מתמודד. הייתי מציע לך לפנות לפסיכולוג ילדים ביחד עם בן זוגך. אל תערבו את הילד בשלב הראשון אלא פנו לקבלת הדרכה. תארו את המצב ואת השתלשלות העניינים ופעלו בהתאם לחוות דעתו של הפסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן רציתי לבקש מידע בכל הקשור לפסיכולוגיה של הספורט התחום הספציפי בו אני מעוניינת הוא פסיכולוגיה בהקשר לכדורגל.תודה

אורית שלום תלוי מה את רוצה בדיוק לדעת ובאיזה הקשר. בעיקרון, אפשר לנסות לברר בווינגייט, סביר להניח שלהם יהיה לפחות קצה חוט לכוון אותך. אחד הפסיכולוגים בארץ שעוסקים בתחום הוא ד"ר שרגא שדה. למשל הינה מאמר שכתב באתר וינגייט, ממנו אולי תצליחי להגיע למאמרים רלוונטיים למה שאת צריכה http://www.wingate.org.il/site/HE/wingate.asp?PI=112&doc_id=10408 ועוד אחד אחר, אמנם לא על כדורגל אבל אולי גם הוא יוכל להוביל אותך הלאה (עולה לאט) http://www.shvoong.co.il/secondLevel/all_articles1.asp?id=391 בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא מכירה אף אחד שהולך לפסיכולוג. האם יש מאגר מידע ובו המלצות על פסיכולוגים או מקור מידע אחר מלבד דפי זהב???

ע.ב. לא ממש. אין מאגרים מסודרים וזה בד"כ עניין שעובר מפה לאוזן. יש כמובן את מאגר הפסיכולוגים של קופות החולים אבל כמו בדפי זהב זה לא ממש נותן המלצות. אני מצרף מאמר על עובדות בסיסיות לגבי טיפול פסיכולוגי http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

a

אני בהריון שלישי- פנצ'ר שהשארתי אותו , אני לא מסוגלת לעשות הפלה. כרגע יש לי שני ילדים בבית, בן שש ובת שלוש. העניין הוא הזוגיות, כל כך הרבה כעס וכאב שלא נוגעים. התחלתי בטיפול פסיכולוגי לפני שנה, בינתיים לאור הויכוחים ביני לבין בעלי, הצלחתי לשכנעו ללכת לטיפול זוגי. אז- התחלנו בטיפול זוגי, סוף סוף אני שומעת אותו, סוף סוף הבן-אדם מדבר.. ואני רואה כמה כעס יש לו ושואלת את עצמי איפה הכעס היה חבוי כל השנים ואיך אפשר בקלות רבה כל כך לטאטא ולהתעלם. כל כך הרבה פעמים יש בינינו כעסים ששנינו ממהרים לשים בצד. כך שהחיים שלנו כזוג הפכו ליותר מעשיים ותכליתיים מכל דבר אחר. אין כמעט רגש אחד כלפי השני, כלפי הילדים יש המון אהבה, חום , רגש מלא ואוהב. ואני מסתכלת על הפער הזה, של כמה שיש לו לתת לילדים וזה המון, וכמה לי הוא לא נותן כלום. אני חושבת שהוא לא אוהב אותי, אך לא מעיז להגיד משהו או לפרק את החבילה. ופתאום רע לי כל כך שאני בהריון ועוד חודשיים היא תצא לעולם שבו אני ואביה בכלל בסימן שאלה גדול כל כך... אני שונאת את ים האהבה שהוא מקבל מהוריו ומאחיו ואני לא מקבלת כלום ממשפחתי. אני יודעת שאני עם סיפור חיים לא קל, ילדות איומה שבהכרח משפיעה על היותי אם ורעיה. אני מאוכזבת מהטיפול הזוגי, מלבד זה שהוא התחיל יותר לדבר ולהתבטא ולתת לעצמו להרגיש, אני לא מרגישה הבדל בינינו, להיפך, אני מדברת יותר לא יפה, יותר כועסת , יותר זועמת, יותר לבד עם ההריון ועם כל מה שנלווה אליו, כל התחושות והרגשות והדמעות שבאות בקלות... אני לבד. וזה עוד יותר עצוב כי אני באה ממשפחה גדולה, אבל כמעט ואין קשר על רקע העבר הקודר ועל הכאב הגדול שאני נושאת מבית הוריי, וההתעלמות הענקית שלהם מכל מה שקרה בעבר. ואני תקועה בעברי, ותקועה בחיי מול בעלי, ותקועה עם הריון שקשה לזוז איתו ולעשות החלטה לכיוון כלשהו, ואני תלותית..כל כך תלותית..ועצובה. וכרגע מה שאני מרגישה שהטיפול הזוגי הוא סתם טיפול וגם כועסת כל כך על הפסיכולוגית שלי שכשרע לי , היא לא שם לעזור.. סתם מאוכזבת מכל העולם אבל הכי מעצמי ומהמקום שאני נמצאת בו עם עצמי ועם בן זוגי ועל זה שלא התקדמנו לא להיפך...

עצובה שלום את מתחילה את ההודעה בכך שהיה פנצ'ר ואין לך כוח לעשות הפלה. תיאור כזה הוא בד"כ פנצ'ר לכאורה, אין ספק שהיה ויש בה חלק מסוים מבחינתו ההריון הזה הוא בדיוק במקום ואולי ישמש כטריגר לשינוי המצב הקיים. אחרי שנים של בדידות וכעס את בתוך טיפול אישי ובתוך טיפול זוגי. אין אפשרות לעשות תהליכים כאלה בצורה קלה ונעימה. התחלת במקביל כמה תהליכים וההריון ביניהם, שמטרתם שינוי יסודי של מה שקורה אצלך בחיים. אם הכל היה הופך למאושר ומסודר תוך שבועיים הייתי חושד שמשהו כאן טוייח בצורה מלאכותית. אני מציע לך לתת זמן. בעלך מדבר ומשתף פעולה בטיפול, זהו קצה חוט שממנו יש סיכוי שתתחילו גם לתקשר בצורה חיובית יותר. נשמע לי שהעצבות שאת כותבת עליה הן בכותרת והן בהודעה עצמה איננה קשורה רק למצב הנוכחי. את מספרת על החוויה האישית שלך עם משפחת המקור ואין ספק שרצף האירועים הנוכחיים מעוררים עצב עמוק שקשור אליך אישית ולהיסטוריה שלך ולא רק לקשר הזוגי ומה שקורה סביבו. המלצתי אליך היא שתתני זמן. עצב ואכזבה הן תחושות טבעיות במקום בו את נמצאת כרגע. תני לעצמך לעבור דרכן באומץ בתקווה שהתחושות שתגענה אחריהן תהינה הרבה יותר חיוביות. בברכה ד"ר אורן קפלן

התיאורים שלך נשמעים מוכרים להחריד, וזה כל כך עצוב. עברתי תסריט דומה לפני ארבע שנים, והיום, כבר אחרי הגירושים, ואחרי ההסתגלות של הילדים ושלי למצב החדש אני לא יכולה להגיד שיש פחות עצב בחיים שלי. ההבדל הוא שעכשיו רק אני אחראית על העצב הזה, ואין יותר ענן של אשמה שתלוי מעל הבית הזה, אשמה שלי כלפיו, שלו כלפי. הדברים נאמרו, הכאיבו, ועשו את שלהם. נדמה לי שאין מנוס מלפקוח את העיניים בתוך קשר זוגי "תקוע" ולקרוא לדברים בשמם, למרות שזה תהליך מכאיב מאוד, ולמרות שאף אחד לא יכול להבטיח לך שבסופו של התהליך "הכל יהיה בסדר". גם לך קשה לשאול את עצמך בכנות עד הסוף מה את רוצה מהקשר הזוגי שלכם, וזה קושי מובן מאוד - התשובות עלולות להיות קשות. אבל, מכיוון שהתחלת את התהליך, ואת בתוכו, אין לך ברירה עכשיו. לא קיימת דרך נסיגה מתהליך של מודעות. זה כמו ההיריון הזה - אי אפשר לוותר, להתחרט, לסגת. זה מהלך שצריך להגיע לסופו.

האמת היא שאני לא כ"כ בטוח ב"הפרעה" שלי אבל אני ארחיב . אני בן 30 ומספר שנים יש מין תופעה כזאת שכל פעם שאני יוצא מהבית, אני חייב לבדוק אם הכל סגור ( חלונות- אנו גרים בקומה ראשונה . , דוד חשמל- בעיקר שאני יוצא בבוקר לעבודה וחוזר מאוחר) הערה חשובה- נדמה לי שזה קשור בהיותי קטן- תמיד אבי היה בודק לפני כל יציאה מהבית חוץ מזה , גם שאני יוצא מהאוטו ולמרות שבדקתי אם נעול האוטו הרי שקורה לפעמים שאני חוזר אחרי כמה מטרים כדי לבדוק שוב. פה למעשה מטרידה אותי המחשבה שאני קצת סנילי..בן 30 חשוב להדגיש שזה קןרה רק בחפצים שלי ולא בחפצים של אנשים אחרים.. וכמו שאמרתי בהתחלה , אני לא יודע אם זה קשור לפורום אך אשמח אם מישהו יביע את דעתו בנידון .. תודה על ההתייחסות !

דודו שלום מה שאתה מתאר מתאים ל OCD שזו הפרעה טורדנית כפייתית ואכן היא חלק ממשפחת החרדה. זה לא סניליות אלא תגובה של החרדה. תוכל לקרוא יותר בקישור למאמר הבא על חרדה. קרא אותו ונסה לבדוק אם הסימפטומים המופיעים שם מתאימים למה שקורה לך. במידה וכן אפשר לטפל בבעיה הן ע"י טיפול פסיכולוגי והן ע"י תרופות. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, בימים אלה מתבצעים שינויים אירגוניים במקום עבודתי ודבר זה גורם לשינוי קיצוני במצב רוחי. אני עובדת מזה כ-5 שנים בחברה מאוד מצליחה ועם אנישים מקסמים. יש לי תפקיד די מרכזי במערכת, אני מאוד אהודה ודי במרכז העיניינים ובנוסף אני עובדת נאמנה ומקצועית ואף זיכיתי בעובד המצטיין . הבעיה היא כזאת ואני אפרט: עד לפני מס' חודשים הייתי אדון לעצמי, עבדתי מול המנכ"ל ולא היה לי בוס ישיר.הבעיה היא ששאר הבנות לא ממש תפקדו והוחלט להביא משהו שינהל אותנו.מעבר לבוס החדש, שתי בנות פוטרו ( אחת מהן עובדת 12 שנה בחברה) ובמקומן תגענה שתי בנות חדשות שאחת מהן מכרה של הבוס החדש ואילו השנייה עובדת בחב' בת שלנו. שתי הבנות אינן מכירות את המערכת ואת אופי העבודה דבר אשר יכול " להזיק " לי בעבודתי שכן זהו מעגל שאחד קשור בשני. אין לי ממה לחשוש בקשר למקומי, נהפוך הוא , הבוס שלי ביקש את עזרתי בכך שבתקופה הקשה הזו אתן יד בכדי שהעבודה תזרום.השינויים האלה מדכאים אותי והפכתי מבנאדם שמח ותוסס לבנאדם אפתי ונטול שמחת חיים בעבודה. הדיכוי השתלט עליי ואני לא יכולה לשנות זאת. אני רואה רק שחור , לא רואה את האור בקצה המנהרה. האם החששות שלי מוצדקות או שמא אני פוחדת משינויים? תודה, לי- עוז

לי עוז שלום תקופות שינויים יוצרות אי וודאות וזו מהווה תשתית לחרדה. רוב הסיכויים שזה מה שקורה לך. את אומרת שהדברים די זורמים מבחינת העבודה שלך, יש לך יחסים טובים עם כולם ואין לך חשש של ממש לגבי מקומך. לפיכך השינוי שהתרחש הוא כנראה המקור לחרדה שהציפה אותך שמלווה גם במאפיינים דיכאוניים. מאחר והשינויים הארגוניים מתרחשים בימים אלו יתכן שזה עניין של עוד קצת זמן והכל יחזור לקדמותו. הייתי ממליץ לך לתת אכן את הזמן להתייצבות ומן הסתם גם את תרגעי. עם זאת, מאחר ואת מתארת תגובות די חזקות ואלו עלולות אפילו להשפיע בצורה כזו או אחרת על תפקודך בעבודה ובחיים בכלל, יתכן ששווה לפנות לטיפול כבר כעת ולעצור את הגלגל באופן יותר מיידי. ניתן לפנות לייעוץ פסיכולוגי וכן אפשר להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי תרופות נוגדות חרדה. לבסוף, מעבר לאירועים המקומיים יהיה חשוב להבין ולחשוב מה קרה והאם לשינויים המתרחשים כעת והשפעתם הנפשית עליך יש משמעות גם בהיבט הרחב יותר של החיים שלך וההיסטוריה האישית שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נמצאת במצב עדין -אני ממש ממש לא מסופקת מעבודתי מאוד מרגישה ריקנות כעס תסכול שאני בעבודה.אני מחפשת להגיע הביתה אל השקט ולא להיות מחוייכת בכח לעולם שנראה לי שחציו "דפוק".אני מאו דביקורתית,לא מקבלת את האחר ולא זו הסבה שמאוד קשה לי.מצד אחד אני מתה לברוח ויש רגעים שבא לי שיקראו לי ויגידו לי "הבייתה" כך שהסבל יפסק..מצד שני בשל החשש הגדול לעבור מסכת עינויי חיפוש עבודה חדשה ואי אמון בסיסי ביכולת שלי למצוא אני נאטמת ונשארת בעבודה שוב מעגל קסמים לא עוזבת ולא טוב שנשארת.נראה לי שעליי כן להישאר כי התנאים מעולים והצלחתי לעשות הרבה מבחינה חומרית בשנתיים האחרונות אך הזמן טס ואין שינוי של ממש במצב הרוח להיפך נראה לי שכולם מתקדמים ורק אני עומדת דום..מה עוד שכ"כ מיהרתי ללמוד תואר ראשון לאחר הצבא והיו לי ציונים טובים ויתכן והפוטנציאל לא ממומש אך אין תגובה מעשית למצב.נמאס לי להיות פסיבית ולומר ש"השוק" בחוץ על הפנים,נמאס לילקטר בבית,בעבודה על כמה רע לי אני שונאת את התחושה הזו שנותנים לי אופציה להרויח כסף מה שלאחרים אין ועדיין לא להעריך...לציין שגם במקומות העבודה הקודמים לא הכי הסתדרתי אבל שוב יש את ה"תירוץ/סיבה" של מנהל לא בסדר,עבודה לא מעניינת וכד'..לאחי הבכור בעייה מאוד קשה של הסתגלות למסגרת,הוא נמצא בסל שיקום-עבודה של כמה שעות וכשהוא מדבר איתי אני מרגישה איזשהוא דמיון אליי גם בקושי שלו לקבל דברים _(כשהיה צעיר יותר גילו לו סכיזופרניה.. האם יכול להיות שגם לי יש תסמינים של המחלה כי יש גורם גנטי בה?? האם אני מכניסה לעצמי שטויות לראש? ולמה אני בן אדם שמנתח כל דבר?? זה מתסבך את החיים...

דגי שלום את כותבת על מעגל קסמים של אכזבות ממקומות עבודה כולל העבודה הנוכחית. המהירות בה הלכת ללמוד תואר ראשון אולי מספרת גם על הקצב שאת מחפשת ורוצה בחיים שלך. הבעיה שבריצה ובשאיפה קדימה לעיתים הולך לאיבוד ההווה. את מתכננת הרבה דברים קדימה ובוחנת את עצמך איך את רוצה וצריכה להיות, אני לא כל כך שומע התייחסות לאופן הפשוט והבסיסי יותר של ניהול החיים מבחינה משפחתית, חברתית, רוחנית וכו'. במצבים כאלה יש חשש שהקונפליקט והתסכול במקום העבודה הם שטח נוח להשלכה של חלקים פנימיים שחשים קונפליקט ותסכול הרבה יותר פנימיים. התנועה והמחשבות שנעות בין הצלחה מסחררת לחוסר תפקוד סכיזופרני מספרים אולי על הקונפליקט הזה. אני לא חושב שמקום עבודה כזה או אחר יהווה פתרון כרגע, אני מציע לך לפנות לטיפול ולבחון את ההתמודדות הזו מזויות שונות ונוספות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! התחלתי טיפול ב"פאקסט" בערך כשבוע ויש לי תופעות לוואי התיעצתי עם הפסיכאטר שלי ואמר לי שכרגע כדאי לנסות בכל זאת עד כחודש אחרת אני אצטרך לשלם יקר לתרופה אחרת ,יש לי בעיית חרדות +בולמיה , התופעות הן נימנום עייפות כבדה בבוקר קושי ממשי להתעורר(כדור נילקח בלילה) ותחושה של בחילה אני כן מעונינת בטיפול ועלי לציין כי תופעות הפחדים נעלו לא כליל אך יש הקלה משמעותית יש לי מס' שאלות: 1. האם כדאי להחליף בכל זאת תרופה ומה עליי למשות בעניין התשלום(נכבי) 2.האם יש טיפול טוב יותר לגבי הבולמיה 3.האם כדאי לשתף את בעלי בשיחה עם המטפל ,משום מה יש לי הרגשה כי הוא חושב שאשתו "משוגעת"...? 4.ובכלל מה קורה כשיש בעל פולני כשהוא דואג ולא יודע לדבר אלא בעיקר פרצופים כעס והסתגרות....? אגב קראתי את המידע שלכם לגבי החרדות מעניין מאוד...תודה

כתבתי את ההודעה כבר .... חוסר ודאותתתת!!!!!!!!!!!!!!

איילת שלום אני עונה על ההודעות ולעיתים זה לוקח קצת זמן, הנה הגעתי גם להודעה שלך. לגבי התרופות לא אוכל לייעץ לך, אני מציע שבנושא הזה תפני לפורום פסיכיאטריה שכן זהו נושא לייעוץ רפואי ולא פסיכולוגי. לא ברור לי מדבריך האם את נמצאת גם בטיפול בשיחות או רק בתרופות. במידה ואין טיפול פסיכולוגי ברקע אני מציע בהחלט לפנות שכן הבעיות שאת מתמודדת איתן אינן רק פיזיולוגיות ותרופות לא יתנו פתרון משמעותי, לפחות לא לטווח הארוך. בהחלט רצוי לשלב את הטיפול התרופתי בשיחות. בהחלט מומלץ לשתף את בעלך, אם המטפל מסכים זה יכול להיות רעיון טוב להביא את בעלך לפגישה או שתיים. זה טוב שיש לך בעל דואג גם אם יש לזה צדדים פולניים, אולי יהיה אפשר לגייס אותו בצורה טובה יותר דרך הטיפול ואז הוא פחות יכעס ויסתגר. בברכה ד"ר אורן קפלן

ש

שוב שלום, וסליחה, לא שמתי לב שהשאלה נעלמה.בכל אופן, אני כבר כתבתי כאן על נושא התלות במטפל לא מזמן, ורציתי לשאול אותךלגבי משהו שמטריד אותי.אניבתחילת הטיפול וזה די מהר עטף אותי בתחושה של בטחון ושייכות, אבל עכשיו "התפכחתי" והבנתי שזו מערכת יחסים מאוד תכליתית וחד כיוונית, הפסיכולוגית הפכה כל כך מהר לדמות מרכזית וחשובה לי, ואני יושבת שם מספרת לה ה-כ-ל ומקוה שהיא "תציל" אותי, ומרגישה קרובה אליה, בעוד שבעצם אני רק "לקוחה" ואולי בכלל לא איכפת לה ממני באמת..גם נורא מעסיק אותי מה היא חושבת עליי, ואני רוצה שהיא תעריך אותי.. האם מנסיונך, מטפלים מחבבים/אוהבים את המטופלים שלהם? והאם מה שאני מרגישה טבעי, ויחלוף באם הטיפול יצליח? תודה

זה עוד יעבור הרבה גילגולים בתוכך. מתחושת קירבה ותחושה שהיא מצילה אותך, לכעס על זה שהיא לא "ממש" יכולה להציל אותך (בסופו של דבר, את אדם נפרד) והכעס יהיה לא רציונלי (אולי) אבל די מוחשי, ואז אולי תחושי אכזבה, ואחר כך שוב תחושי שהיא כן "אמא" טובה, ואז שוב תתאכזבי כי אם היא אמא טובה איך זה שיש לך כל כך הרבה ילדים?! ואז אולי תחושי תלויה יותר, אולי אחר כך פחות, יום אחד תרגישי שאת רוצה עצמאות, תפחדי מהעצמאות, תצאי לעצמאות, תחזרי לחוש תלויה - ובאמצע כל זה מתרחש הטיפול. ואולי זה הטיפול? :-) בסוף זה יתגלגל למקום יותר שלו - אני מניחה. אבל אם זה נושא חשוב בחיים שלך, וכנראה שהוא חשוב, הביטוי שלו בטיפול הוא בלתי נמנע... כל השאלות האלה הם חלק מהטיפול, הם לא חיצוניים לו... אני באופן אישי חושבת שמטפלים חייבים לחבב את המטופלים שלהם. אני חושבת שכל פעם שאנחנו מטפלים במשהו או במישהו אנחנו נקשרים אליו, והוא הופך יקר לנו. אי פעם מצאת גור חתולים ברחוב? זה רק חתול (מלוכלך ובטח גם עם פרעושים), אבל בכל זאת, אחרי שני לילות שאת מאכילה אותו בטפטפת הוא הגור די יקר. כך אני חושבת גם בטיפול, שמתעורר אצל המטפל/ת רגש "מטפל" - רגש שכולל אכפתיות.

אני חושבת שאולי אפילו כאן את מחפשת מישהו (את הדוקטור כנראה) ש "יציל" אותך ויגיד לך שכן, שמטפלים מאוד אוהבים את המטופלים שלהם בדרך כלל, ושבטוח את יקרה לה מאוד, וזה נראה כאילו רק עבודה - אבל בעצם במסגרת היחסים האפשריים ביניכם - שהם טיפוליים - היא עושה כל מה שהיא יכולה, היא מתקרבת הכי שאפשר, והיא דואגת ואוהבת הכי שאפשר. כל מה שאת מרגישה טבעי לגמרי ולכי עם הטיפול ואת יכולה באמת להגיד לה הכל, כולל את זה שאת מרגישה לפעמים שאת רק לקוחה - וגם על זה אפשר לדבר. הטיפול מצליח תוך כדי גם, ולא רק בסוף. אל תדאגי והכל יהיה בסדר.

טליה שלום ה"התפכחות" שאת מתארת נשמעת לי כתגובה של פגיעות ועלבון לסיטואציה שבהחלט כוללת תלות. זו הליכה לקצה השני, במקום לחוש את התלות אפשר לחוש ניכור ולהגיע למסקנות שאת מגיעה אליהם שלמעשה את עוד שם בתוך הרשימה. המציאות היא מורכבת ואין לה תשובה באלטרנטיבות של שחור ולבן. הקשר עם המטפל הוא מקצועי מצד אחד אבל הוא מאוד אישי מצד שני. זה בהחלט גם הדדי אבל מורכב ותלוי גם במטפל ובמידה בה הוא משלב את הקשר הבין אישי כחלק מחומר הגלם הטיפולי במפגש. כל שאני יכול להציע לך הוא להעלות את כל התכנים הללו בטיפול ולראות איך הם נוגעים בך לא רק בתוך הטיפול אלא בהקשרים הרחבים יותר של החיים שלך, אין לי ספק שבקונפליקט בין תלות והישענות לבין אי תלות ובדידות תמצאי הרבה דברים לבירור ומחשבה. מה שאת מרגישה טבעי לחלוטין והוא חלק מהתהליך הטיפולי עצמו שאת עוברת. בברכה ד"ר אורן קפלן

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/6

שלום הקישור חוזר לפורום הזה בברכה ד"ר אורן קפלן

מדוע לא ענית על שאלתי מה-15/11 ? (תלות????)

טליה שלום מעבר לכותרת שאומרת שכנראה רצית לשאול על נושא תלות, ההודעה עצמה ריקה. אם תכתבי את השאלה אשמח לענות עליה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפסיכולוג שלום אני אמא לשלושה ילדים. רציתי לשאול כיצד זה ייתכן שכאני בעבודה אני רגועה, שמחה, צוחקת וברגע שאני מגיעה הבייתה אני נהפכת לבן אדם אחר לחלוטין. ממורמרת, צועקת, מחוסרת סבלנות, מחכה שהילדים ילכו כבר לישון, שקטה ומכונסת בעצמי. אני חושבת שאני צריכה לפנות לפסיכולוג התנהגותי כדי לשנות משהו בצורת החשיבה שלי אך למרות שפניתי למספר פסיכולוגים מקופת חולים "מכבי" נעניתי בשלילה כי אמרו שכרגע יש עומס. אנא עזרתך וחוות דעתך. תודה שלי

שלי שלום יש שתי אפשרויות. האחת היא שאחרי יום שלם, גם אם הוא רגוע, את מגיעה הביתה עמוסה. האפשרות השניה היא מן הסתם שיש קשיים בבית שגורמים לך לאי השקט הזה. האם בסופי שבוע כאשר את בבית מבלי ללכת לעבודה המצב בבית זהה לאמצע השבוע? האם יש משהו ספציפי סביב יחסיך עם בן זוגך או עם הילדים שיכול להסביר את העניין? אני חושב שפניה לפסיכולוג אכן מתאימה. אני מציע לך להתקשר למוקד מכבי או לצוות בריאות הנפש ולבקש מהם לאתר עבורך פסיכולוג של מכבי שאינו עמוס. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך, בימים הקרובים אני, הגרוש שלי והבת שלי בת ה- 9 צריכים לעבור מבחן מסוגלות הורית. אנו עוברים את המבחן על מנת לקבוע את סדרי הראיה של האבא עם הבת שלי. לא מצאתי בשום מקום תיאור של תוכן הבחינה. אשמח אם תוכל לעזור לי ולתת לי מידע לקראת מה אנחנו הולכים, גם אני וגם הילדה שלי. המון תודה

שלום יש הרבה סוגים של מבדקים למסוגלות הורית. לעיתים מסתפקים בראיונות של כל אחד מבני הזוג עם ובלי הילדים. לעיתים מוסיפים על זה מבחנים פסיכולוגיים מסויימים סטנדרטיים שמהם אפשר לקבל מושג על אישיותם ותכונותיהם של ההורים. אני מתאר לעצמי שמי שיעביר את התהליך יתן לך הסבר מסודר מה ההליך. אין לכך מודל אחד קבוע מראש ולכן אינך מוצא על כך פירוט תוכן. נסה להגיע עם ראש פתוח, דבר בצורה כנה וישירה. הכי חשוב זה שאפשר יהיה להכיר אותך ולהרגיש שאתה מי שאתה ולא מנסה לשחק מישהו אחר לשם הרושם. אין כאן קריטריון להצלחה כי אנשים שונים זה מזה, דווקא היכולת להיות אוטנטי ואמיתי הן תכונות בסיס לעבור את התהליך בצורה טובה. בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן

לאחרונה אני חסרת שקט ומאד מתוחה ולא יודעת בדיוק למה. אלו תחושות שתמיד היו ברקע - אבל מדי פעם הן עולות על פני השטח. הדבר שהכי מטריד אותי - הוא דווקא פיסי, או אולי רק ביטוי פיסי - וזו בעצם השאלה: במקרה של בהלה או כעס אני מתחילה לרעוד, בעיקר בידיים, דפיקות הלב מואצות ותחושה של כאילו בעיטה בבטן. היה לי מקרה של כמעט תאונה והנהגת בלמה ממש קרוב אלי - הגב נתפס לי כתוצאה מהמקרה רק מהבהלה. איך מתמודדים ויותר חשוב איך מונעים מצבים כאלו?

לילך שלום מה שאת מתארת נשמע מתאים להתקפי חרדה קראי את המאמר הרצ"ב ובדקי אם הסימפטומים מתאימים. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בכל מקרה כדאי לשוחח עם רופא המשפחה האם יש צורך בבדיקות כלשהן. אם אכן מדובר בחרדה כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי וכן להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי תרופות נוגדות חרדה. אגב, העובדה שיש ביטוי פיזי לתופעות אינה שוללת שעדיין מדובר בחרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לילך אנו יצורים של גופנפש זאת אומרת שיש קשר קבוע ולא ניתן להפרדה בין מה שאנו מרגישים בגוף לבין מה שאנו מרגישים ברגשות, בנפש, בנשמה. במקרים של בהלה ופחד, הרעידות הן התגובה הטבעית של הגוף. כדי להבין עוד איך התנהגויות מבטאות רגשות הכנסי לאתר www.rc.org עוד דוגמה: סוגים שונים של צחוק מסבירים לנו מה הצוחק מרגיש - למשל צחוק של מבוכה, צחוק מאושר, צחוק מבדיחה, צחוק ציני או מיואש....

שלום לילך אנו יצורים של גופנפש זאת אומרת שיש קשר קבוע ולא ניתן להפרדה בין מה שאנו מרגישים בגוף לבין מה שאנו מרגישים ברגשות, בנפש, בנשמה. במקרים של בהלה ופחד, הרעידות הן התגובה הטבעית של הגוף. כדי להבין עוד איך התנהגויות מבטאות רגשות הכנסי לאתר www.rc.org עוד דוגמה: סוגים שונים של צחוק מסבירים לנו מה הצוחק מרגיש - למשל צחוק של מבוכה, צחוק מאושר, צחוק מבדיחה, צחוק ציני או מיואש....

שלום אני בן 17,נשרתי מבית הספר,ועכשיו אני רוצה לחזור ללימודי אקסטרני,רק מהמחשבה של חזרה ללימודים כולי נלחץ מאוד ולא בא לי ללכת .האם יש לי חרדת לימודים?

בן שלום אם אתה לחוץ מהחזרה ללימודים מן הסתם יש לך חרדה. יש סיבות רבות לחרדה שכזו והנפוצה ביותר היא החשש מכישלון. אני מציע שלא תדחה את הלימודים, אם את רוצה לחזור ללימודים חשוב שתעשה זאת כעת, ואם יש צורך פנה לייעוץ פסיכולוגי כדי להתגבר על המחסום. בברכה ד"ר אורן קפלן

מדוע רופאים לא מספרים בדיחה לפציינט?

בטח שמספרים! אפילו בדיחות מצחיקות :-) אפרת

גור שלום יש אפילו שיטת טיפול בהומור וצחוק, רק צוחקים כל הזמן. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת 1. מהם הסימפטומים של דמנטיה ? 2. האם אפשר לטפל בדמנטיה על ידי שיחות ואיזה סוג של טיפול פסיכולוגי יעיל כלומר האם טיפול התנהגותי או פסיכודינאמי וכו' ?

שלום יש הרבה אתרים באינטרנט בהם תוכלי לקבל אבחנה מפורטת. למשל http://medic.bgu.ac.il/aai/mazealz/dementia.htm הטיפול בד"כ תרופתי ולא פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן בבקשה ממך, עצה. אייך לעבור בדיקה הכרוחה במתן זריקה בשלום? אני מתה מפחד.... אני בוכה רק שאני חושבת על זה... רק תייעץ לי אייך לעבור את הדקות הנוראיות מבלי לאבד שליטה ולצרוח (אני בת 38) תמי (אסור לי לקחת כדור כלשהו לפני..)

תמי שלום את סובלת מפובית מחטים, זוהי תופעה נפוצה למדי של אנשים שחרדים מזריקות, בדיקות דם ובדיקות רפואיות נוספות. אפשר לטפל בבעיה באמצעים דומים לטיפול בכל חרדה, הן ע"י טיפול פסיכולוגי, בעיקר התנהגותי קוגניטיבי. אפשר להיעזר גם בהיפנוזה ובשיטת EMDR עליהם תוכלי לקרוא במאמרים דרך הקישור שמשמאל. במקרים חריפים אפשר לקחת תרופות נוגדות חרדה אם יש לתופעה השפעה גם על מצבי חרדה נוספים בחיים או תרופות הרגעה לפני הטיפול הרפואי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנחנו זוג נשוי שגר באנגליה (לונדון) שנקלע לבעיות רציניות בתחום הזוגיות. אנחנו מחפשים מטפל זוגי בלונדון שאולי יעזור לנו להציל את נישואינו. אודה מקרב לב על המלצה על מטפל כזה , מומלץ אם יהיה ישראלי או דובר עברית תודה מראש

על מטפלת ישראלית מקצועית, נחמדה ומנוסה רב שחייה בלונדון שנים רבות. במידה והיא לא עוסקת בטיפול זוגי (למרות שאני חושבת שכן) היא תוכל להפנות אותך הלאה. תשלחי לי אימייל, ואשלח לך את הפרטים.

ליטל שלום אינני מכיר, נסו את המלצה של לילה בברכה ד"ר אורן קפלן

אני עייפה מלהילחם בתחושותיי לגבי איך אני מצטיירת בעיני אחרים.הייתי מרגישה טוב יותר אם הייתי זורמת משום שכל דבר שאני אומרת/עושה יכול לגרום לי למצב רוח ירוד למרות שבפועל אותו אדם יכול לא לעניין אותי כלל אך המחשבה שדעתו אינה חיובית עליי מתסכל אותי.למה זה קורה שכ"כ חשוב לי להיראות בסדר ואדם נחמד??אולי כי אני אישית לא מרגישה זאת בפנים..אם אני שומעת הערה שלא נשמעת לי אני חייבת לענות בחזרה ואם לא אגיב לא אוכל להתעלם מהמצב ופשוט אעשה פרצוף עד שהבעייה תיפתר.מדובר באנשים מהעבודה בעיקר,כעת אני לא כ"כ מסתדרת עם המנהל האישי שלי אני מרגישה שהוא לא אמיתי ודי צבוע אבל במקום להיכנס "למשחק" כמו כולם אני ממש מתעצבנת ומחפשת בכל דרך של קרבה להתקיף..הוא מצידו גם לא כ"כ אוהב אותי.החברים בעבודה טוענים שאני מאוד דומיננטית ושהנמהלים מפחדים ממני ומאוד מעריכים את דעותיי אך אני לא מרגישה כך כלל תמיד התחושה שאותי לא אוהבים ואני ממש צריכה חיזוק מילולי לדעת איפה אני עומדת ביחס לשאר..אני חושבת שאני אדם מאוד קשה ולא מצליחה "לרכך" את דעותיי בחברה ולהפסיק את מחשבותיי הבלתי פוסקות.מאידך,אני ממש לא מבינה איך אפשר לחיות בעולם צר עין כ"כ והתחושה היא ממש של חוסר צדק וחוסר אמת.העקיצות של בני האדם נוטים לי לחשוב שהקנאה קיימת כ"כ חזק אצל האחר חוסר פרגון ולמרות שאני כ"כ מאמינה שהאחר הוא פשוט "רע" מיסודו אני עדיין מעריכה את דעותיו כלפיי.הייתי רוצה מאוד להרגיש בטוחה גם בלי האחר אלא אם הוא חשוב בעיניי ולא כל הערה תמשוך אותי מטה כאילו מה כבר קרה.אני לא רוצה לשנות את אופיי בכל הקשור לעקרונות שמצטיירים אצל האחר כנוקשים אבל כן הייתי רוצה להרגיש אחרת עם ההתנהגות שלי ולא לחוש בבועה של תסכול ומועקה.

ד.ד. שלום את מתארת את התוצאות, כלומר את האופן שבו את נוהגת לתקוף או לעמוד על זכותך ומקומך בעבודה. לפי תיאורך זה נשמע משהו שיוצא בעוצמה רבה, חלקו בוודאי חיובי וקשור למילים כמו אסרטיביות ועמידה על זכויותיך, חלקו בוודאי שלילי וקשור לכוחניות תחרות וקנאה. השאלה מה בתוכך יוצר את התגובות הללו, האם זה רלוונטי לאיומים שאת חשה באופן אובייקטיבי או תרגום לא מדוייק של המציאות. בהחלט יתכן שזה שילוב של השניים ואולי מסיבות כלשהן את נופלת שוב ושוב למקומות שבהם האיום הזה קיים ומופעל. התסכול והמועקה שאת מרגישה הם לא רק תוצאה של ההתנהגות אלא גם סיבה. אם את באמת רוצה לעשות עם זה משהו פני לפסיכולוג ונסי לברר מה קורה שגורם לך להגיע למקומות הללו שבסופו של דבר אינם נעימים גם עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, מדובר בחולת נפש במצב קשה ביותר. האישה מעשנת 4 קופסאות סגריות ליום. שאלתי- האם נכון במצבה הנפשי הקשה להפעיל עליה לחץ להפסיק את העישון? ניסינו להוריד כמות, זה לא הולך. מצד אחד הסגריות - הנאתה היחידה בחיים ,אך היא כמעט מדליקה סגריה בסגריה, ומעשנת מתוך שעמום,ומחלה פיסית נראית רק עיניין של זמן... בשל מצבה הנפשי הקשה, קשה לה להעסיק את עצמה,ומלבד לשכב במיטה, לעשן, לשמוע מוסיקה(לפעמים), והרבה לבכות על גורלה המר -אין היא עושה, ונראה שאינה מסוגלת לעשות דבר.

המחשבה היחידה שעולה אצלי היא שסוג של ריפוי בעיסוק (משהו שכולל עבודת ידיים) יכול גם לעזור למצב רוח וגם להעסיק את הידיים כך שהעישון לא יוכל להיות בשרשרת וללא הפסקות. האם האשה מקבלת טיפול? אולי אפשר להעלות את השאלה למי שמטפל בה?

שלום אין טעם לנסות לשכנע אותה להפסיק לעשן, אבל בהחלט כדאי להשפיע על הורדת הכמות בצורה ניכרת, גם אם זה לא הצליח בעבר. האם היא נמצאת במעקב מקצועי כלשהו? הטוב ביותר הוא לשלב את המניעה דרך הטיפול, אולי משהו בתרופות יכול גם לעזור לה להיגמל. תופעת עישון מוגבר אצל אנשים במצב נפשי קשה מוכרת ונפוצה ולכן המטרה צריכה להיות להגיע לאיזון יותר סביר מזה הקיים כיום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, האם דה סנסיטיזציה מתאימה לטיפול בחרדה חברתית? והאם עדיין נחשבת לשיטת טיפול יעילה?

טל שלום היא מתאימה לטיפול בכל סוגי החרדה כולל חרדה חברתית. היא שם כללי לטיפול ויש בוודאי גישות רבות של דה סנסיטיזציה, באופן כללי זה חלק מטיפול התנהגותי קוגניטיבי שבהחלט עשוי לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, האם יעוץ פסיכולוגי יכול לעזור לאדם בבחירת תחום לימודים מסויים? והאם ניתן לנבא את סיכויי הצלחתו בתחום מסויים ? תודה מראש

היי יש פסיכולוגים תעסוקתיים שבזה בעצם הם עוסקים... יכולים להגיד על סמך שיחות איתך מה מתאים לך. וגם שאת תחליטי ותגיעי למסקנות עם עצמך מה בא לך, מה נראה לך מתאים.

שלום בהחלט כן, יש פסיכולוגים תעסוקתיים שזו התמחותם ויש מספר מכונים, אחד מהם מכון הדסה שנותן ייעוץ בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, ראשית, אני מודה לך על מתן מענה מהיר והתייחסותך לפנייתי. מעולם נתתי לקצב שלי להכתיב עבורי מה טוב ומה לא טוב ומעולם לא נכנעתי ללחצים סביבתיים. אך אני מוכרחה להודות שלהגיע לגיל זה ועדיין להיות בבתוליי אינו ברור. אני חתיכה, יפה (באמת, לא בקטע של התרברבות או משהו. אני בד"כ מאד צנועה, אך אני רוצה להמחיש את התסכול), אשת קריירה, בעלת תואר ולא ברור לי מדוע איני מצליחה לעבור את המחסום הזה וזה לא שאין לי צרכים. אני מתקשה לחשוף עובדה זו בפני הגברים, עימם אני יוצאת. חברה שלי היתה במצב דומה עד לפני שנה וחצי (בגילי) והיא סיפרה זאת לבחור שאיתו יצאה והבריחה אותו. אני לא יודעת באיזה שלב לחשוף את העניין וכיצד. אני בהחלט לא רוצה להבריח אף אחד, אבל עצם זה שאני מסתירה את זה, לדעתי, אינו משפיע לחיוב. מעולם לא הייתי במערכת יחסים רצינית. אמנם יצאתי עם גברים, אך המקסימום היה לחודשיים. אני אשמח לקבל את דעתך בעניין. נירית.

נירית שלום יש כאן שתי התמודדויות. האחת בטווח הקצר והיא לעבור את מחסום הבתולים שמטריד אותך ומביך אותך גם בהקשר של בני זוג ואיך להסביר להם את המצב. איכשהו זה נראה לי פחות בעייתי, אפשר לפתור אותו בצורה טכנית יחסית בהזדמנות מתאימה שתקרה לך בהמשך. העניין השני שהוא לטווח יותר ארוך הוא להחזיק בקשר זוגי לאורך זמן. כאן יש משימה יותר מורכבת שמעוררת הרבה שאלות. אני לא חושב שכאן זו המסגרת שאפשר דרכה לתת את התשובות. אולי כדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לברר היכן הנקודות הרגישות בחייך שתורמות למצב נוצר ואולי דרך פיתוח המודעות גם תצליחי לשנות דברים. דבר אחרון, אין סיבה שגבר יברח אם תספרי לו על המצב. זה כנראה האופן שבו מספרים את הדברים והאופן שבו הם מתפתחים אח"כ. מה שקרה לחברתך לא בהכרח רלוונטי למה שיקרה לך ואל תיקחי דוגמאות מהמצבים הבעייתיים . בברכה ד"ר אורן קפלן

תלישת גבות אצל ילדים. שאלתי היא האם זו הפרעה , ואם כן כיצד היא נקראת ומאין היא נובעת. תודה

שלום בד"כ מדובר על תופעה שקשורה לתלישת שיערות במקומות שונים בגוף. הנושא עלה כמה פעמים בפורום ולהלן פירוט על התופעה. תלישת שיער (טריכוטילומניה) היא סוג של הפרעה כפייתית ועלולה להיות עקשנית למדי. הבסיס הנפוץ לבעייה הוא סוג של חרדה ולחץ, ובהמשך פשוט כוחו של הרגל. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. אני מכיר מקרים שניתן טיפול תרופתי גם לילדים, צריך להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים. היכולת להפסיק תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול. אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה, אבל בגלל הבושה שבעניין אין עליה דיווח רב. אני מציע לשוחח עם הילדה ולפנות איתה לייעוץ מקצועי. התופעה אינה עוברת מאליה רק כי אומרים לילד להפסיק ונדרשת התערבות מקצועית. הטיפול כעת עשוי להיות יעיל. השארת המצב כפי שהוא עלולה להפוך לבעיה כרונית לשנים רבות. המחקרים מראים שבגיל הילדות הטיפול הרבה יותר קל ומהיר מאשר אצל מבוגרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם יש בפסיכולוגיה הגדרה לבעייה של חוסר החלטתיות קיצוני? כלומר האם זו איזו מחלה או בעיה מוכרת שנפוצה? הכוונה היא למצב של התלבטויות תמידיות לגבי כל נושא כמעט, חוסר שלמות עם עצמי לגבי רוב הדברים וכו'. תודה רבה ...

אני לא יודעת את ההגדרה הפסיכולוגית למצב שתארת, אבל ניראה לי שחוסר החלטיות נוגע לחוסר איזון בין הרגש לשכל. כשיש קושי בקבלת החלטות ניראה לי שמנסים לקבל את ההחלטה בעיקר עם המוח ולא מחוברים לרגש, להקשבה העצמית.כשנותנים מספיק ביטוי גם לרגש, תחושת השלמות העצמית גדולה יותר.

ליטל שלום חוסר החלטיות הוא סימפטום אבל מקורותיו יכולים להיות שונים למדי. יש למשל דחיינים, כאלה שידחו כל דבר למועד מאוחר יותר. לעומת יש אנשים שבאישיותם יש מרכיב שגורם להתלבטות. גם כאן יכול להיות מצד אחד תופעה כמו חשש מההפסד בשל האלטרנטיבה שלא נבחרה, או בכיוון אחר ביטחון עצמי נמוך שחוסם העזה לקבל החלטות. לפיכך אין טעם לתת הגדרה כללית אלא צריך להתמקד במקורות האישיים של אותו אדם שעליו מדובר. בברכה ד"ר אורן קפלן

קודם כל אומרים דה-סנסיטיזציה ובעברית: הפחתת-רגישות הדרגתית. זאת שיטת טיפול התנהגותית המלמדת להפחית את הרגישות לגורם המפריע. למשל לנחשים.

דנה שלום דה סנסיטיזציה תורגמה לעברית כ"הכהייה שיטתית" והרעיון הוא לחשוף את המטופל למקור החרדה הפובי שלו לאט לאט בשלבים. למשל, חרדת טיסות, בתחילה יראה תמונות של מטוסים בחדר הטיפולים, אח"כ יצפה במטוסים ממריאים בעיר, אח"כ משדה התעופה, וכך הלאה עד שבסופו של דבר יעלה ממש על מטוס שזה מוקד החרדה המרכזי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן- הקהייה.

אורן- הקהייה.

אורן- הקהייה.

אשמח אם תשיב לשאלתי בדבר החרדה בה אני שרויה לאחרונה (השאלה רשומה למטה תחת הנושא "חרדה" ושמי). תודה מראש

לימור שלום אני מתנצל על כך שדילגתי בטעות על הודעתך הקודמת. עניתי עליה כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנני בחורה קנאית בדרך כלל. אך כשזה קורה אני כועסת על עצמי ומתביישת בתחושותי. אני גרושה עם ילדה בת 5. אחת הסיבות לגרושי היו רצוני לילדים נוספים בעוד בעלי לא רצה. גם ההריון הראשון הושג בקושי ולאחר מספר שנים ( הבעיה לא היתה פיסית אלא חששות שלו) נושא ההריון רגיש אצלי. כאשר נודע לי שבחורה הקרובה לליבי הרה אני לעיתים מתמלאת קנאה במקום שמחה ואהבה .וכן כעסים על בעלי לשעבר שמנע ממני משפחה "נורמלית" כפי שחלמתי של 3-2 ילדים בטווח גילים סביר. אני שונאת את עצמי על זה. איך מתבגרים

קרן יקרה !!! אני מבינה אותך .תחשבי שככה אלוהים רוצה .ואת כל האהבה שיש לך תתני לביתך .ותתמקדי רק בחייך .אולי בעזרת השם תכירי מישהו שהוא כן ירצה להביא ילדים. אני גם אוהבת ילדים משוגעת עליהם חשבתי פעם להביא איזה 7 ילדים .לא הבאתי 7 .אז אני מסתפקת במה שנתן לי ה" ושישמור על מה שיש . אל תקנאי בחברתך .אל תתני לה הרגשה כזו .שמחי בשמחתה .תפרגני לה מאוד חשוב . וכשהיא תלד בעזרת השם תעזרי לה .ככה זה חברות .

קרן, אני מעריצה אותך (ומקנאה בך..) על הכנות והפתיחות שלך! מעטים האנשים שמודים בינם לבין עצמם בקנאה, ובודאי אינם חושפים אותה בגלוי. אך האמת, שמימי קין והבל זה אחד הרגשות האנושיים הנפוצים ביותר, ואחד הקשים שבהם. גם אני סובלת מקנאה פעמים רבות, גם כלפי דברים שאני בכלל לא רוצה, אם כי במשך השנים (אני לקראת 40, בררר....) אני לומדת לשמוח בחלקי ולפרגן יותר לאחרים. אבל זה תהליך ארוך שיש בו עליות ומורדות. העצה הכי טובה שיש לי בשבילך, היא שככל שתקבלי את הקינאה יותר בטבעיות ולא תלחמי בה, כך היא תפחת בטבעיות במשך הזמן. דוקא כשסותמים לה את הפה היא הולכת ותופחת, השדה החוצפנית הזו.... ובהצלחה עם התינוקות... כן ירבו.. אם כי תזכרי שגם אחד הוא עולם ומלואו!

קרן שלום הקנאה קשורה לתחושה שיש משהו אצלי שאינו מושלם ומחיפוש של החלקים שחסרים בחוץ אצל האחרים. את מספרת על חסכים וחוסרים בחיים שלך שאת כועסת ומתוסכלת על קיומם. הכעס הזה יכול להפוך למשהו מאוד ממלא שמעורר תחושות של טינה וקינאה כלפי חוץ ופגיעה בדימוי ובביטחון העצמי כלפי פנים. מה שקרה אינו ניתן לשינוי, השאלה כיצד את מתכוונת להמשיך הלאה וכיצד את מתכוונת להחזיר לידיים שלך את השליטה על החיים שלך. ההרגשה שאני מקבל מהודעתך היא שאת מרגישה שעד היום מישהו אחר שלט בחיים ולכן דברים לא הסתדרו בהתאם לרצונך. אני מעריך שחלק מהפתרון לקנאה שהוא עדיין לשים את העיקר בחוץ ואצל האחרים, הוא להעביר את השליטה והאמונה לידיים שלך עם כל האחריות והכובד שזה עלול לגרום. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך מבחינים בין תסמיני דמנציה ללא הלוצינציות וללא מחשבות שווא, של דיכאון, סכיזופרניה לבין תסמיני דמנציה של אלצהיימר ?

שלום הנושא מורכב ומעבר למה שאת לתאר כאן בפורום. אני מציע לך לפנות לספרי פסיכיאטריה בסיסיים המצויים בכל ספריה אוניברסיטאית ואף בחנויות ספרים גדולות, ולקרוא את הנושא. אופי הדמנציה מושפע מההיסוטוריה האישית של הפרט ולא רק מהמצב כיום. אדם עם רקע של דיכאון או סכיזופרניה יאובחן אחרת מאשר אדם שסבל מאלצהיימר. כל המחלות הללו מאופניינות בהתפתחות תסמינים על פני זמן שמאפשרת התבוננות על התהליך והבנתו באופן שונה אלו מאלו גם אם יש לעיתים תסמינים שנראים דומים. בברכה ד"ר אורן קפלן

בבקשה תעזור לי!!!!! עוד כוויה ועוד כוויה ועוד ועוד ועוד......... זה לא נגמר, הנה עשיתי עוד אחת...... כואב לי, צורב לי, יש לי תחושה שאפילו לפסיוכו' שלי נמאס ממני......... ומהצרות שלי. כמה גרוע עוד יכול להיות? הנה אבא נוסע שוב לביה"ח..... הנה מתחיל עוד שבוע של ריצות, בלבולים ובכי בלתי פוסק! באמת עדיף להיות עמוק באדמה.........

שלום לצערי לפורום הזה יש מגבלות ואני חושש שלא אוכל לעזור לך בשלט רחוק. אני שומע את הייאוש הגדול דרך ההודעות האחרונות שלך כאן בפורום ואני מקווה שהתקופה הקשה שקוראת עכשיו תחלוף במהרה. כרגע את זקוקה לטיפול צמוד, כזה שקורה פנים מול פנים, והשירות הוירטואלי שאני יכול לתת כאן בפורום פשוט אינו מתאים ואינו מספק. אני מאחל לך כל טוב ומקווה שתמצאי דרך להפסיק לפצוע את עצמך ולקחת על עצמך אחריות על כל מה שקורה. את לא אשמה שאביך אושפז ולכן אין סיבה שתענישי את עצמך על כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שכחת לענות לי אנא ממך , דעתך חשובה לי מאוד

הפוחד שלום לא שכחתי ועניתי למטה בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, מה אם המטפל שלי לא מומחה בהפנוזה? האם אני צריך לפנות למטפל אחר? והאם אפשר באמצעות הפנוזה לשנות דברים שאי אפשר לשנות בטיפול רגיל ? ואני גם רוצה לשאול אותך האס נסית הפנוזה כאמצעי טיפול בהסמקה ומה היו התוצאות ? ומתי מחליט המטפל להשתמש בהפנוזה ? האם רק במצבים חמורים? תודה מראש

(בינתיים עד שהוא יענה:) http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm ועוד משהו: http://www.psychologia.co.il/hypnosis2a.htm תהני.

שלום, מה אם המטפל שלי לא מומחה בהפנוזה? האם אני צריך לפנות למטפל אחר? והאם אפשר באמצעות הפנוזה לשנות דברים שאי אפשר לשנות בטיפול רגיל ? ואני גם רוצה לשאול אותך האס נסית הפנוזה כאמצעי טיפול בהסמקה ומה היו התוצאות ? ומתי מחליט המטפל להשתמש בהפנוזה ? האם רק במצבים חמורים? תודה מראש

שלום היפנוזה אינה הדרך היחידה לטפל ולכן אני מציע להתייעץ עם המטפל האישי. אם הוא יחשוב שיש צורך בהפניה למישהו אחר תוכלו לדבר ולברר כיצד ועם מי לעשות זאת. מאחר והסמקה היא תופעה גופנית הטיפול הפסיכולוגי מתמקד בד"כ בהבנה ושליטה בגורמים הרגשיים שגורמים להסמקה ולא בהסמקה עצמה. את זה אפשר לעשות עם או בלי היפנוזה. הייחודיות של הטיפול בהיפנוזה הוא בכך שאפשר לטפל באמצעותה גם בהיבט הפיזיולוגי של ההסמקה שנוצרת ע"י זרימת דם מוגברת. ראיתי הצלחות וראיתי חוסר הצלחות במקרים כאלה, זה דורש התאמה מאוד אישית של הטיפול למטופל. היפנוזה אינה נועדת למקרים חמורים אלא למקרים שמתאימים לטיפול. השימוש הנפוץ ביותר הוא במקרים של בעיות הקשורות לממשק בין גוף לנפש, כמו במקרה הסמקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, בתי בת כשנתיים ומזה 10 חודשים, בערך החלה מושכת/משחקת ותולשת את שיערה בזמן הירדמות/שינה... בתחילה לא ייחסתי חשיבות עד שהיא ממש הקריחה ופתאום הבנתי שזה אפילו כואב נורא (אז איך זה שהיא אפילו לא בוכה?!) בכל אופן, לאחר התיעצויות (שכללו משיכת שיערה בשמן תינוקות-כדי שיחליקו אצבעותיה.. אבל זה לא עזר משום שהיא החלה מגלגלת סביב אצבעה ואז תולשת) החלטנו לקצוץ חד משמעית את השיער ואז היא החלה מחפשת/מוצאת שיערות על הרצפהשטיח וכולי ...- מוציאה את המוצץ מפיה שמה השיערה בפיה ומכניסה המוצץ חזרה לפה........ אני החלטתי שאני מתעלמת... אך לפני כחודשיים מנהלת הגן קראה לי וציינה שבתי מחפשת שיערות ושמה בפיה וביקשה ייעוץ עם רופא.. חשבתי שזה יעבור לבד, ושאין מקום לדאגה ... בכל אופן, בינתיים, אני והגננת "מצ'פרות" את בתי על כל שיערה שהיא מוצאת ומביאה לנו בביסקויט או בכל דבר אחר שהיא אוהבת (אני לא בעד הצ'ופרים הללו אבל אם זה עוזר קצת אז...) בכל אופן, אציין שעד עתה גם בזמן השינה (היא נרדמת איתי ואח"כ היא מועברת למיטתה) בזמן הזה היא נרדמת רק אם היא משחקת בשיערי ותוך כדי שינה גם תולשת לי שיערות (בתחילה לא הערתי אבל עכשיו אני מציינת בפניה שזה "כואב לאמא") היא מפסיקה למס' רגעים ושוב ממשיכה וחוזר חלילה.... האם אתה ממליץ על טיפול ואיזה?? האם יש מקום לדאגה ?? והאם הבעיה מוכרת?? וממה זה נובע??? תודה מראש,

מתוך הספר: פסיכיאטריה של הילד ושל המתבגר: "פיקה: מוגדרת כדפוס קבוע של אכילת חומרים שאינם מזון. טריכופגיה (אכילת שערות). גיל הופעת המחלה נע בין גיל שנה לשנתיים. הטיפולים המוצעים לפיקה – שילוב של טיפול התנהגותי, הגבלות פיזיות וטיפול משפחתי. לכל אלה מידת הצלחה משתנה."

טליה שלום התופעה אכן מוכרת ואני מציע לך לפנות לקבל ייעוץ. בשלב ראשון הייתי פונה למכון להתפתחות הילד באזור מגוריך. זאת נראית לי הכתובת הנכונה ביותר לבירור ראשוני לגבי ילדה בגיל צעיר. אם אינך יודעת נסי לברר עם רופא הילדים שלך או בקופת החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בני בן 8.5 (כיתה ג') בן יחיד, שהוא ילד נחמד, עדין, רגיש (מדי!) חסר משמעת כלפינו, הוריו. צריך להזכיר לו אין-ספור את כל המטלות שלו: שיעורי-בית, הכנת הילקוט למחר, סידור החדר ללכת סופ-סוף להתרחץ ועוד. לאחר שנמאס לנו להזכיר לו כ"כ הרבה פעמים וכבר נגמר הזמן, אנחנו נאלצים לצעוק כדי להניע אותו כי צריך כבר לצאת לבי"ס, או כי צריך כבר ללכת לישון ב-22.00 (!). ואז הוא נעלב ונוצרת אוירה מאוד לא טובה וכולם הולכים עם הכעס הזה לבי"ס ולעבודה או לישון. ניסינו לדבר איתו ברוח טובה, להעביר אליו את האחריות, הבטחת נקודות שיביאו לפרסים אם יישא במטלות שלו לבד ללא תזכורות וכעסים וכו' ודבר לא עזר. האם אפשר לקבל רעיון איך לטפל בענין. תודה. ל.

שלום, הייתי פונה לפסיכולוג בית הספר ושואלת אותו. מקווה שעזרתי במשהו, עדי

ל. שלום כנראה שאת הפטנטים הקונבנציונליים כבר ניסיתם. אולי כעת צריך לברר יותר לעומק את מקורות העניין כי הטיפול הישיר בסימפטום אינו מצליח. הייתי מציע לכם לפנות ולקבל הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים ולבנות איתו תוכנית עבודה לשינוי המצב. באופן מיידי הייתי מציע להכין פנקס ולתעד יום יום את המצב בבית. כתבו האם היה עימות וכן אם לא. ציינו הן את הימים החיוביים והן את השליליים. נסו לראות אם בימים שיש בעיות אפשר לראות משהו שקדם לכך, אצלכם או אצלו. כך תוכלו להתחיל ולברר את העניין כי ברור שיש כאן מקור שאותו צריך לחשוף. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בחורה בת 25 ומעולם לא היה לי ניסיון מיני. יצאתי עם גברים פה ושם אך מעולם לא הגעתי לשלב של קיום יחסים. תמיד חשתי שאני שמה מחסומים לרגשות שלי ולמה שאני באמת רוצה לעשות. למה? אני לא יודעת לומר לך. רוב האנשים סביבי כבר עשו זאת לפחות עם פרטנטר אחד אם לא יותר. כיום, אני יוצאת עם מישהו והגענו לשלבים מאד אינטימיים בפגישה השנייה. כל זה כחלק מטקטיקה של לנסות לשבור את המחסום הזה והחשש מאינטמיות. ייתכן גם כי זה מכר של קרוב משפחה. אולם, אני רק מקווה שלא שידרתי מיניות יתרה.

נירית שלום אף אחד לא קבע שקירבה מינית צריכה לקרות בגיל כזה או אחר. נסי להתעלם מהלחץ החברתי שאת מציבה לעצמך וקבלי את הקצב האישי שלך. אם החלטת שאת רוצה להאיץ עם הבחור הזה תהליכים, לכי על זה. אם זה נראה לך מהיר מידי, האיטי. הכי חשוב שתעשי את זה באופן שבו את תרגישי טוב עם עצמך. במידה ואת מרגישה שיש לך בעיה מהותית בקירבה ואינטימיות אז כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. במידה וזה רק עניין של קצב, תני לזמן לעשות את שלו בלי לחץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, ראשית, אני מודה לך על מתן מענה מהיר והתייחסותך לפנייתי. מעולם נתתי לקצב שלי להכתיב עבורי מה טוב ומה לא טוב ומעולם לא נכנעתי ללחצים סביבתיים. אך אני מוכרחה להודות שלהגיע לגיל זה ועדיין להיות בבתוליי אינו ברור. אני חתיכה, יפה (באמת, לא בקטע של התרברבות או משהו. אני בד"כ מאד צנועה, אך אני רוצה להמחיש את התסכול), אשת קריירה, בעלת תואר ולא ברור לי מדוע איני מצליחה לעבור את המחסום הזה וזה לא שאין לי צרכים. אני מתקשה לחשוף עובדה זו בפני הגברים, עימם אני יוצאת. חברה שלי היתה במצב דומה עד לפני שנה וחצי (בגילי) והיא סיפרה זאת לבחור שאיתו יצאה והבריחה אותו. אני לא יודעת באיזה שלב לחשוף את העניין וכיצד. אני בהחלט לא רוצה להבריח אף אחד, אבל עצם זה שאני מסתירה את זה, לדעתי, אינו משפיע לחיוב. מעולם לא הייתי במערכת יחסים רצינית. אמנם יצאתי עם גברים, אך המקסימום היה לחודשיים. אני אשמח לקבל את דעתך בעניין. נירית.

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/1217

שלום ד"ר אורן. אני בת 34 , עוסקת מזה כ 12 שנה במקצוע הקשור בתחום הייצוא לפני כחודש פוטרתי ממקום עבודתי האחרון עקב יחסים עכורים עם האחראית הישירה שלי שגם היא עובדת שכירה בחברה. יש לציין שאני מאד מקצועית בתחומי,ואין לי ספק שאותה אחראית ראתה בי איום על מעמדה ועשתה כל שביכולתה על מנת לשים לי רגליים כבר מהרגע בו הגעתי לחברה. היא לא בחלה בשום אמצעי - אם זה לעשות מטעמים מכל טעות בעבודה שהייתה מגלה אצלי,ולהכנס למנהל הבכיר יותר,אם זה לטפטף רעל בכל הזדמנות אצל אנשי השיווק שעבדו בחברה שהם בקשר מצויין איתה ,ולשכנע אותם להכנס לאחראי ו"להרעיל"אותו על לא עוול בכפי . מיותר לציין את המתח היומיומי שבו הייתי שרוייה ,ובעיקר לאור העובדה שהרגיזה אותי מאודהעובדה שהיא לא תרמה במאומה לעבודה השוטפת,פשוטו כמשמעו - היא אדם לא יציב ,עצלן ,פשוט אלופה בלגרום לאחראים להרגיש שהיא עובדת הכי קשה מכולם,אולם למעשה רק אנשי צוותה ראינו שהיא לא עשתה כלום כל היום חוץ מלמרוח את הזמן ולהתבטל ולא לתפקד כאחראית ישירה . יש לציין שבכל שנות עבודתי לא פגשתי בטיפוס כל כך נאלח כמותה - אין מילים. גם אני ,אין ספק ,תרמתי להתססת האווירה נגדה ונכנסתי בכל הזמנות אפשרית לממונה על שתינו ,כדי להתלונן על תפקודה הלקוי ועל מסכת ההכפשות שלה כנגדי. יש לציין שגם במקום העבודה הקודם לא הסתדרתי עם המעסיקה ,ולמעשה אני לא בורחת מאחריות גם למעשיי. ברור לי שעליי "להוריד פרופיל" כי אין לי ספק שהידע והמקצועיות שלי מהווים איום כלשהוא על האחראיות שהיו לי,ואולי בכלל ,קיים בי איזשהוא "עודף בטחון" ורצון להבליט את הידע שלי יתר על המידה ,באופן כזה שמאיים על אחרים. אין לי מושג מה בהתנהגות שלי גורם לכך ,שלכל מקום שאליו אני מגיעה ,אני לא מחזיקה מעמד יותר משנתיים וזאת על רקע סכסוך עם האחראי הישיר שלי. אולי יש בי קושי לקבל מרות ? ,אולי אני צריכה קצת יותר לחשוב לפני שאני נכנסת להתלונן. איך זה שאנשים הרבה פחות מקצועיים ממני שורדים שנים באותו מקום(כמו האחרון),ואני תמיד זאת שמוצאת את עצמי בחוץ ? אני כרגע מובטלת,כועסת מאד על החברה שמצאה לנכון לפטר אותי במקומה , וזאת לאחר שהגיעו המון תלונות עלייה , אני מאוד פגועה כי נתתי את הנשמה בעבודה ומבחינתי - היא ניצחה במאבק הזה . סליחה על סערת הרגשות ועל המכתב הארוך , אבל אני אמא לילדים ,נמצאת במצב כלכלי קשה ,ואשמח אם תאיר את עיניי ותתן לי עצות כיצד לנהוג במקום העבודה הבא,, תודה על תשובתך ענת

מתוך הספר, כוחו של תת המודע / ג'זף מרפי "...'עלינו לפטר אותך', בעצם, אתה פיטרת את עצמך. המנהל היה פשוט הכלי שדרכו התגשם המצב השלילי. זו ההיתה דוגמה של חוק הפעולה והתגובה. הפעולה הייתה מחשבתך, והתגובה הייתה ההתנהגות שנבעה מתת המודע שלך ועברה למציאות ולסובבים אותך ......" אני מבינה מאוד את סערת הרגשות שאת עוברת, ואולי ישנה דרך להפוך את האירוע הלא נעים של הפיטורים, לסוג של 'מתנה', הזדמנות לבדוק ולהכיר את עצמך ואת מניעייך וצורות ההתנהגות שלך. בצורת הראייה שלי, 'עודף בטחון וצורך להבליט את הידע ....' הם ביטוי לחוסר ביטחון. תחושה / ביטוי של עודף ביטחון הוא כיסוי לחוסר ביטחון. בין אם ישיר באותו נושא לבין אם העברה מנושא לנושא. (אדם שהוא חכם וחווה שהוא חכם - לא צריך לצעוק שהוא חכם ... , ואת המילה חכם אפשר להחליף בכל מילה אחרת, כל אחד עם המילה המתאימה לו. אני מבינה מדברייך שאת זקוקה לעבודה, ורוצה לעבוד, ומצד אחד את מאוד מקצועית ונותנת את הנשמה בעבודה אבל מצד שני את לא מצליחה להישאר באותו מקום עבודה לתקופות ארוכות .... אני במצב כזה הייתי מתחילה לבדוק עם עצמי - מעבר להפסדים שאני מפסידה, גם מה אני מרוויחה. הרוויחים הם בדרך כלל רווחים סמויים שאנו לא אוהבים לראות אותם, אבל הם קיימים ומפעילים אותנו ומאפשרים לנו לשמר תחושות ועמדות שלנו על עצמנו. בברכה א

ענת שלום סערת הרגשות שלך מובנת, זה טבעי שתרגישי כך כעת ואני מקווה שתמצאי במהרה מקום עבודה חדש ושהדברים יסתדרו. לגבי מה שהתרחש, לפי מה שאת מתארת זו אינטראקציה בינך ובין המנהלת שלך שיצרה ביחד חומר נפץ. כנראה שלא מדובר רק במקצועיות שלך אלא גם בידיעה העמוקה שלך שאת צודקת ושאם לא מכירים בכך ב 100% נוצר חוסר צדק או תחושה אחרת של תסכול. יתכן שבמצבים הללו את מחפשת הכרה ואם זה לא קורה, כמו עם המנהלת שלך לשעבר, את נכנסת לעימות וכעסים. העניין הוא לא להיות פחות מקצועי, שכן זו החוזקה שלך והתכונה שבגללה ירצו להשאיר אותך במקומות העבודה. העניין הוא כנראה להרגיע את הכעס הפנימי ולספור עד 10 לפני שאת מגיבה על דברים שמרגיזים אותך. סביר להניח שבמהלך חייך תפגשי עוד אנשים שירגיזו אותך ואולי באמת רוב האשמה היא על המנהלת שלך. אני חושב שהרצון שלך גם להתבונן על מה שקורה לך ומה שאת עושה הוא נכון ועשוי בהחלט לקדם אותך בעתיד. זה טוב אם תוכלי לקבל פידבק מאנשים שרואים אותך. אם יש לך חברות ממקום העבודה הקודם נסי לקבל מהן פידבק שכזה שעשוי לשמש לך חומר גלם להתמודדות עם מצבים כאלה בעתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ועל מה הסליחה ? ואולי אפשר למצוא דרך שתסלח לעצמך ? ניראה לי שאתה יותר מכולם ראוי לסליחה של עצמך בברכה א

לדוקטור רן לי היקר שלום רב, הלכתי לזונה , לא יודע למה היה לי יום רע בחיים- מאוד רע. (זה קורה לכולם.) אז החלטתי ללכת , פתאום לאחר אותו ארוע הרגשתי שנסחפתי , שעשיתי טעות , אוליי יש לה איידס? איך לא חשבתי על זה לפני כן, אני מרגיש קצת "מטונף" . אני הכי חושש מהאיידס למרות שנזהרתי והשתמשתי בקונדום . אני מרגיש כיאלו זה נעשה באיזה רגע של חוסר שיקול דעת . האם לדעתך אני חסר אחריות ? והאם החששות שלי מוצדקים ? (יש לי חבר שאמר שזה מאוד טריוואלי והרבה אנשים הלכו לזונה (החלונות האדומים וכו ) ואין לי מה להרגיש אשם.). בהמון תודה והערכה , הפוחד

החברים שלך מנסים לעודד אותך, אבל האמת היא שאולי זה לא כל כך משנה אם זה "בסדר" או "לא בסדר" וכמה זה מקובל ללכת לזונה, אלא מה אתה מרגיש ביחס לזה. ואם אתה מרגיש לא טוב, אז זה לא ממש משנה מה אחרים אומרים. (ואני דווקא יכולה להבין שזה גורם להרגשה רעה.) אני חושבת שמה שחסר בהודעה שלך הוא קצת יותר הבנה ביחס להרגשה שלך לפני שהחלטת ללכת. אתה כותב שהרגשת רע, יום רע, אבל אולי סביב הנושא הזה של ההרגשה הלא טובה, והבחירה שלך ללכת לזונה יש דווקא הרבה דברים לברר. למה חשבת שזה מה שיעודד אותך? האם המצב רוח הרע קשור לנושא של יחסים עם נשים? האם זה משהו שקרה לך בעבר? ומה היית מעדיף לעשות כשיש לך יום רע?

עם לילה כמובן

לילה אין ספק שאת צודקת , ברור שהסיבה שפניתי לזונה יותר מורכבת . האמת שגם מאוד נסחפתי כשנכנסתי לשם לא חשבתי אפילו שזה יגמר ככה. (אמרתי שסתם אסתכל עליה ) . אבל הפחד האמיתי שלי הוא מאיידס ? למרות שהשתמשתי בקונדום. האם הוא מוצדק? האם יש ממה לפחד . האם אפשר להיות רגוע ?

החבר שלך צודק, הרבה מאוד אנשים משתמשים בשרותי הזנות. זו עובדה. אולי לא אהודה, לא רצויה .... אבל זה כך. לגבי האיידס, מאחר והשתמשת בקונדום - אני מניחה שלא נדבקת. אבל כמובן שרק בדיקה שהיא מאוד פשוטה יכולה להסיר חד משמעית את הדאגה. אבל ממה שאני קוראת בהודעה שלך, הנקודות המרכזיות הן - 'אני מרגיש קצת 'מטונף'', - היה לי יום רע .... נסחפתי .....עשיתי טעות התחושה של אדם שהוא עצמו מטונף, זו תחושה קשה מאוד, ואני שואלת את עצמי, האם התחושה הזו נובעת מעצם ההליכה לזונה או משהו אחר פנימי בך מרגיש כך - ולכן הלכת לזונה שתוכל להעביר את התחושה לגורם חיצוני, ואז אולי קל יותר להתמודד עם התחושה לגבי ההשתלשלות של יום רע, נסחפתי, טעות - מעורר אותי לשאול אותך האם אתה בדרך כלל אדם שמעדיף לא להיסחף - שמא ההיסחפות תוביל לטעות ? ניראה לי מבין השורות שלך - שאתה מנסה להעניש את עצמך או חושש מאיזה עונש שתחושה שלך מגיע לך ..... ההיסחפויות בחיים שלנו יכולים להוביל אותנו למקומות מאוד טובים, מפתחים, מצמיחים, ... וגם למקומות של חוסר אחריות. מאחר והשתמשת בקונדום, אני מניחה שגם בהיסחפויות שלך יש מידה מסויימת של בקרה עצמית. מההודעה שלך ניראה לי שיש לא מעט מקומות בחוויה הפנימית שלך שראויים להתייחסות, על מנת שתוכל להתמודד טוב יותר עם ימים קשים, על מנת שתוכל לוותר על תחושת המטונף ... ועל מנת שתוכל להיסחף מבלי להרגיש שזו טעות, על מנת שתוכל להיות מודע טוב יותר לאירועים בחיים שלך ולדרך התנהלותם. בברכה א

הפוחד שלום שאלת האחריות והמוסר היא עניין אישי ואני לא חושב שאני יכול לשפוט את העניין. במידה ואתה מרגיש שזו היתה טעות, אל תחזור עליה שוב. מאחר והשתמשת בקנדום הרי שאין חשש שנידבקת. חרדת האיידס שפיתחת היא תופעה מוכרת וקשורה לא רק לחשש האובייקטיבי מאיידס אלא גם מרגשות האשמה שלך מכל מה שקרה. בכל מקרה פנה כעת לבדיקת איידס וחזור עליה אחרי 3 חודשים שוב. מן הסתם אי אפשר לקבל ביטחון של 100% כיום, אבל רוב הסיכויים שהכל בסדר. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי שמי לימור. אני בת 30 ואם לשני ילדים (בת 6 ובן שנתיים). לפני כ-8 שנים קיבלתי לראשונה התקף חרדה (זה אני יודעת בדיעבד) שפתאום הופיע אצלי בלי שום הודעה מוקדמת, התחלתי להקיא, בכיתי בלי סיבה, שלשלתי וממש לא יכולתי להמשיך בתפקוד היום יומי. כעבור שבוע כבר הרגשתי יותר טוב. פניתי למטפלים שונים: רפואה אלטרנטיבית, פסיכולוג (כ-10 מפגשים) במטרה שיבוא ריפוי מיידי שכמובן לא הגיע. בסוף פניתי לפסיכאטרית שרשמה לי כדור ממשפחת הפרוזק. שתיתי מעט זמן ולאחר מכן הפסקתי על דעת עצמי. עברו כל הסימפטומים וחזרתי לתפקוד כמעט רגיל (עד היום כל דבר המוציא אותי משיגרת היום יום :נסיעה לחופש, מסיבה גדולה וכד' מעורר אצלי פחד גדול, לפעמים עד כדי התקף חרדה). מאז ועד היום התחתנתי, ילדתי שני ילדים. התקפי החרדה הופיעו פעם בשנה, שנתיים. מה שמפריע לי ולכן אני פונה אליך, אני מקווה שזהו המקום המתאים, הוא שמאז ספטמבר השנה הופיעו לי לפחות 3 התקפי חרדה. אמנם המשכתי לתפקד. בד"כ הם מגיעים בלילה, אז הלילות קשים ואני מתפקדת בבוקר, אני מתעקשת להמשיך לתפקד גם אם קשה לי מאד. אבל אני קמה לעבודה ולאט לאט חוזרת לעצמי. השאלות שמטרידות אותי, הן: האם העובדה שאני מתגברת לבד על התקפי החרדה, לא יובילו בסופו של דבר להתקף גדול, ז"א האם אני מפנימה או שאני צריכה לטפל בכך. האם ישנן דרכים נוספות שאני יכולה לעזור לעצמי? אני פוחדת לקחת כדורים כמובן והענין הכלכלי הוא זה שמונע מבעדי לפנות לפסיכולוג. אני רוצה לציין שאני פוחדת מאד מבתי חולים וברגע שאני מקבלת התקף חרדה שכולל בחילות חזקות, הקאה, פעולת מעיים, אני ישר חושבת על אשפוז ומיד זה מעגל קסמים שאני מכניסה את עצמי עוד יותר לפחד. אשמח לקבל את עצתך ואם אתה זקוק למידע נוסף אני אעדכן אותך בכל. תודה.

לימור שלום נראה לי שאת עדיין סובלת מחרדה באופן די קשה שפוגע באיכות חייך, אולם מסיבות כלשהן אינך מטפלת בבעיה בצורה רצינית. העניין אינו האם הכל יתאסף להתקף חרדה גדול. העניין הוא שגם בהתקפים הקטנים ובחשש התמידי שזה יהיה חזק ויהרוס אותך את למעשה לא מתפנה לחיות את חייך ולהנות מהן כפי שיכול היה להיות. הענין הכלכלי אינו טיעון כיוון שאפשר לקבל טיפול גם במסגרת ציבורית. נראה לי שנכנסת למעגל סגור שכולל גם פחד מהטיפול עצמו והוא מקפיא את המצב ולא נותן לך לעשות שינוי. לפי מה שאת מתארת היה רצוי שתקבלי טיפול פסיכולוגי ובמקביל תקחי תרופות נוגדות חרדה לתקופה ארוכה עד הגעה לתוצאות משמעותיות. החשש מפני התרפות הוא סטראוטיפי וחסר כל בסיס אובייקטיבי. פשוט חבל על כל יום שעובר בתוך מעגל הקסמים כפי שתיארת אותו במילותיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

הודעה זו אני מפנה לפורום זה מכיוון שחשבתי שהוא המתאים ביותר מבין הפורומים הקיימים באתר (לדעתי)... בעייתי היא כזו: אני נערה בת 16 ממרכז הארץ הוריי גרושים כבר קרוב ל-10 שנים אני חיה עם אמי אבי חי באירופה. לאחר גירושי הורי החלה אצלה בעיה שמפריעה לי מאוד בחיי היומיום והיא שאיני מסוגלת לשלוט בצרכי. נבדקתי כבר ובעיה זו אינה ביולוגית כי אם פסיכולוגית (או שכך לפחות נאמר לי) הלכתי עד היום ל-3 פסיכולוגים שונים אך גם הם לא הצליחו לעזור לי. לאחרונה יש לי חבר בו אני מאוהבת אני רואה אותו כמעט כל יום ואני בטוחה שהוא אוהב אותי. מאז שהתחלנו לצאת תדירות של בריחת הצואה ירדה אך לא נעלמה לחלוטין. שאלתי אלייך מתחלקת למספר חלקים: 1. מה ניתן לעשות על מנת למגר את התופעה הבלתי רצויה הזו? 2. האם כדאי לי לספר על בעייתי לחברי? 3. אני בקרוב אמורה ללכת לצו ראשון. האם בעיה זו תשפיע על גיוסי אם כן כיצד? והאם יכולים לשחרר אותי מהצבא על דבר שכזה? בתודה מראש מישהי מיואשת

שלום העובדה שהתופעה פחתה לאחרונה בעקבות קשר זוגי מעידה כנראה על ההיבטים הרגשיים שבה. חשוב שתמשיכי בטיפול דוקא בתקופה הזו ובמסגרת הזו תוכלי לקבל החלטות כמו למשל האם ואיך לשתף את חברך בעניין. לא הייתי ממליץ לעשות זאת מייד, כדאי לחשוב על הדברים ועל האופן בו תשתפי אותו. אולי היה אפשר גם לשלב היפנוזה בטיפול, זה סוג בעיות שהיפנוזה עשויה לעזור בהן. הייתי ממליץ לך לפנות גם לפסיכיאטר ולשקול לקחת תרופות נוגדות חרדה. יתכן שהן עשויות לשפר את המצב כי כנראה יש למתח וחרדה חלק במה שקורה. לגבי הגיוס, זה יכול להשפיע על הפרופיל הרפואי. אין סיבה לשחרר אותך מהצבא אבל ישנן מגבלות לגבי אופי השינה שלך, כל עוד הבעיה קיימת את לא תוכלי לישון בבסיס אלא בבית וזה משפיע כמובן על אופי השירות הצבאי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני כרגע לא נמצאת בטיפול פסיכולוגי (אם כי הייתי במשך 3 שנים - לא רצופות וזה לא עזר כלל) הפעם האחרונה שהלכתי אל פסיכולוג הייתה לפני כ-5 שנים וזה לא עזר לי כלל. ושאלה נוספת האם הליכה אל פסיכיאטר ושימוש בתרופות שיתן לי לא יגרמו לי לבעיות בתפקוד היומיומי שלי, אני גם לא ממש סובלת ממתח או חרדה לפי מה שידוע לי אפילו לפני בגרויות או בתקופות עומס אני מתפקדת מצויין ולא נילחצת האם עדיין אתה ממליץ על פסיכיאטר? ובקשר לטיפול בהיפנוזה איך אני מגיעה באמת אל אדם שמבין ויכול לעזור לי ולא לסתם איזה מישהו לא מקצועי? תודה רבה על כל העזרה

רציתי לשאול האם הרקע הרפואי גופני של הבעיה נשלל לחלוטין? אני שואלת כי לפעמים (אמנם לא תמיד) דברים הם לא "רק פסיכולוגיים" או "רק גופניים" ואז יכול להיות שבכל זאת, יש אפשרות להיעזר גם על ידי טכניקות/טיפולים רפואיים? אני מניחה שאת אינך היחידה שסובלת מבעייה כזאת - ואז עולה אצלי השאלה האם אין האם אין מומחים לבעיות כאלה שאפשר לפנות אליהם? (בין אם מתחום רפואי או מתחום נפשי או מתחום רפואי-נפשי משותף?)

שלום דווקא בגלל שחלפו כל כך הרבה שנים ובינתיים התבגרת ואת מסתכלת אחרת על החיים ועל העולם, יתכן שכעת הטיפול הפסיכולוגי יועיל. תחשבי איך הסתכלת על דברים בגיל 13 ואיך את מסתכלת עליהם כיום. לפי מה שאת מתארת חשוב שתפני כעת ותטפלי באופן רציני בדברים שהטרידו אותך ומטרידים כיום. אני בהחלט ממליץ על הפניה לפסיכיאטר גם אם אינך מרגישה חרדה באופן ישיר. לפעמים יש תופעות שיוצאות באופן לא מודע מתחת לפני השטח ובהחלט שהבעיה שאת סובלת ממנה היא כזו. את יכולה לבחור פסיכיאטר שגם מטפל בהיפנוזה וכך אולי לשלב דברים. תוכלי לבחור מטפל מאתר האגודה הישראלית להיפנוזה בכתובות www.hypno.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

אבא לי לא מפסיק לאיים בהתאבדות!!! הוא כבר שבועיים וחצי בביה"ח..... מה יהיה אלוהים? אין לי כבר כוחות! עכשיו הטיפול שלי עלה ל-2 פגישות בשבוע... המצב שלי מדרדר... וגם של אבא... לא יוכלה לסבול את זה יותר!!! אני מעדיפה למות!!!! להיות עמוק עמוק עמוק בתוך האדמה! בבקשה תעזרו לי.....

שוב שלום אני רוצה לחזק את ידיך ולקוות יחד איתך שהכל יסתדר. אני בטוח שאביך בידיים טובות והתרופות בהן הוא בוודאי מטופל יתחילו להשפיע בעוד שבוע שבועיים. את זקוקה לסבלנות רבה, התהליך הזה לוקח זמן. נסי לשמור מרחק עד כמה שהדבר ניתן במצב הנוכחי, טוב שהעלת את מינון הפגישות. את זקוקה לקבוצת תמיכה מסודרת, אני לא חושב שהפורום הזה יוכל להעניק את זה, אבל יש פורומים לתמיכה הדדית באינטרנט שאולי שם תוכלי להיות ולהשתתף. העניין כעת הוא לא לפתור את המצב, כי את זה רק הטיפול והזמן יעשה, אלא לעבור את התקופה הנוכחית ולא להיות לבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי, יש לי שתי שאלות: 1. האם אתה מכיר ספר או אתר שכולל את תקציר התאוריות החשובות בפסיכולוגיה? 2. האם ידוע לך מהם תנאי הקבלה לביה"ס לפסיכותרפיה? (האם מספיק תואר ראשון בעבודה סוציאלית או שדרוש לכך גם תואר שני בעו"ס קלינית? תודה, דפי.

דפי שלום עדיף לדעתי לקרוא ספר שמרכז גישות בתחום מסויים ולא סוקר מגוון גישות. למשל, ספר שמתייחס לגישות הדינמיות, ובנפרד לקרוא ספר שמתייחס לגישות קצרות מועד וכו'. אם את רוצה משהו בסיסי אפשר אפילו לקרוא את סערת נפש של ד"ר יורם יובל. אם את רוצה ספרים אקדמיים יותר נסי לקרוא אחד מספריו של סטיבן מיטשל, יש אחד או שניים גם בעברית, זה יתאים לסקירת הגישות הדינמיות. בנושא הטיפול ההתנהגותי והקצר מועד יצאו כמה ספרים שהם אסופת מאמרים בנושא, למשל, ספריו של גבי שפלר. לגבי החוג לפסיכותרפיה, למיטב ידיעתי נדרש תואר שני קליני, לפחות באוניברסיטת תל אביב. ראי את הקישור הרצ"ב, אבל כדאי לבדוק גם במקומות נוספים. http://www.tau.ac.il/medicine/Cme/Psychotherapy/Program.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

האם תיכן השפעה של חומרים הזייתיים כגון מסקלין על עצב הואגוס?

יוני שלום בפורום זה הייעוץ בתחומי פסיכותרפיה בלבד. אני מציע שתציב את שאלתך באחד הפורומים הרפואיים שבאתר. בברכה ד"ר אורן קפלן