פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכולם ושנה טובה. האם ייתכן שאתר דוקטורס הניח למצב ששלושת הפורומים המובילים לבריאות הנפש נשארו ללא ייעוץ מומחה? פסיכולוגיה קלינית/פסיכותרפיה ופסיכיאטריה המוביל, נשארו בלא מנהלי הפורום בתקופה האחרונה. איך ייתכן?

.

אז זה האוגוסט של הפסיכולוגים!

מרילין , רציתי לדעת אך זה מתקדם . שלחו הרבה ברכות? וגם רציתי לדעת אם זה יופרסם בפורום או לא, (הדוקטור עזר לי דרך המייל בבעיה מסוימת ואם זה לא יתפרסם הכניס גם משהו שקשור לזה ), כמובן שאם זה יתפרסם לא הוסיף מה שרציתי. תודה וכל הכבוד על הרעיון והיוזמה.

ובכן, העניין לא יתפרסם בפורום אלא ישלח ישירות לדואר האלקטרוני שלו בסוף סוכות. בהזדמנות זאת - קריאה שניה לכולם (לילה? יאיר? אפרת? איפה אתם?) אני מחכה לעוד כרטיסי ברכה עם איחולים - אם לא העניין יבוטל כי אין מספיק בכדי שזה ייראה מרשים, והמשתתפים הקבועים כדאי שיופיעו שם.. אז קדימה. הקדישו 7 דקות. תודה ושנה טובה. מרילין [email protected]

מישהו כאן התנסה/בעיצומו של טיפול קבוצתי? אשמח לשמוע פידבקים, ואם אכן זה עוזר.

אני בת 31, עובדת ומתפקדת בחיי היומיום. אבל הבעיה שאני סוחבת מילדות היא הסתגרות חברתית וקושי ביצירת קשרים עם אנשים. הדבר מתבטא למשל במסגרת שאני נכנסת לתוכה, אפילו מקום עבודה חדש, שם ישר אני מחפשת את השלילי בכל אדם ונוהגת להיות מאוד ביקורתית כלפי הסובבים אותי. אני משדרת ריחוק, הסתייגות, ואני מרגישה שאנשים לא רוצים בחברתי, מההיבט של להתקרב אליי ולשתף אותי במה שעובר עליהם. האמת? אני משדרת בדיוק את מה שאני מרגישה - אני לא אוהבת כל כך אנשים, ואין לי סבלנות אליהם. את מי אני מאשימה? רק את עצמי. לעיתים טוב לי ככה להיות מתבודדת, אבל לרוב קשה לי מאוד עם התכונות האלה שלי - תכונות הסוציומטיות. אני מקנאה באנשים שזורמים, ופתוחים חברתית, שקל להם ליצור קשרים ואיפה שיזרקו אותם הם ישר משתלבים ומתחברים. אולי זה הגיל, אבל זה מאז ומעולם היה ככה אצלי. הבעיה החברתית תוקעת אותי בדברים שאני רוצה לעשות בחיים (לטייל בחו"ל, לצאת לבאר או מועדון) אבל אין לי עם מי, כי קשה לי כל כך להתחבר. האם טיפול קבוצתי יכול להוציא אותי מהמעגל הזה? האם טיפול בכלל יכול לשנות תכונות אלו שבעיני הן ממש גנטיות (משפחתי גם משפחה של אנשים סגורים אנטי חברה)? אני מרגישה שהבעיות באות ממקום מאוד עמוק באישיותי - האם טיפול בקבוצה יפצח את התכונה הזו?

מכירה את האבחנה של אישיות סכיזואידית? את מתחברת למה שכתוב שם? http://psychcentral.com/disorders/sx30.htm

שירי, לדעתי מספיק שאת רוצה לשנות משהו בחיים שלך וביחסים שיש לך עם אנשים אחרים כדי שזה יהיה אפשרי. אולי לא תהפכי להיות אדם אחר לחלוטין, אבל העובדה שאת באה ממשפחה כזאת, עדיין לא אומרת שאין לך אפשרות לחיות בצורה אחרת. אני חושבת (וזאת רק דעתי ללא רקע מקצועי) שאת דווקא זקוקה לטיפול אישי ולא קבוצתי. למה? משום שנשמע לי שההתרחקות וההסתגרות שלך וגם הביקורתיות שלך משקפות משהו די עמוק ביחסים שיש לך גם עם עצמך, ושאת זקוקה להרבה תשומת לב אישית כדי לתת אמון, ליצור קשר קרוב, לגלות מה זה בכלל. ההנחה שלי היא שאדם מסתגר לא מפני שהוא "לא אוהב אנשים אחרים" אלא מפני שהוא לא מספיק אוהב את עצמו. אם ההסתגרות וה"אנטי חברתיות" מאפיינת יחסים משפחתיים שחווית כל חייך, זה לא כל כך מפתיע שאת נוהגת בהתאם למה שלמדת וחווית. אין לי ספק שטיפול יכול להיות דרך מרכזית לשנות את זה. ושוב, השינוי לא צריך לקרות משום שזה "לא נחמד לחברה" שאת מסתגרת או ביקורתית, אלא משום שנשמע לי שזה משהו שיושב עליך כמו איזה שריון שמעיק. משהו שכבר היית מעדיפה שלא יהיה איתך כל הזמן, אבל את לא ממש יודעת איך להסיר אותו. קשר זוגי, למשל, הוא קשר שמחייב הרבה קירבה, וגם בו צריך להתמודד עם מצבים שעולה ביקורת, ועם שאלות של פתיחות מול הסתגרות. אז נראה לי שגם בשביל להקים זוגיות ומשפחה יש צורך לפתור את הנושא הזה די לעומק. אם לך נמאס מהמצב הזה והחיים בודדים מדי ולא מספיק עשירים מספקים עבורך כך, אני לא רואה שום סיבה (אבל שום סיבה) שלא תצליחי לשנות את זה. אולי זה יהיה תהליך. אולי ההתקדמות לא תהיה מהירה. לדעתי טיפול (ושוב, במקרה שלך אני ממליצה על טיפול אישי בגלל ששורשי הבעייה נשמעים לי עמוקים מאד) הוא דרך מתאימה מאד לעשות את זה. אל תוותרי על לחיות חיים מלאים. אל תאמיני בכך שהמצב שלך הוא "קבוע" ולא בר שינוי. אני לא מאמינה בהפרעות אישיות, ואני לא מאמינה בתועלת של האבחנות האלה לאדם שמנסה למצוא את הדרך שלו לחיים יותר שמחים ומלאים.

בעיקרון אני מסכימה עם מה שלילה כתבה לך רק חשוב לי לומר, שיש אנשים שנתרמים מטיפול קבוצתי (רגיל) ואחרים לא, ככה שקשה קצת להניח מראש, אם כי שוב על פי תיאורך את הבעייה שלך נראה שטיפול אישי פסיכודינאמי היה עדיף.

שירי, אני מניח כי למרות שאת מזהה אצלך סבלנות מעטה מאד כלפי אנשים את מכירה בבעיה שנוצרת כתוצאה מכך. אין ספק כי התנאי הראשון לטיפול הוא ההכרה בבעיה והרצון לשינוי,להשתנות בעצמך. אני מתרשם כי בצד הרווח של ההסתגרות בתוך עצמך מסתתר חיסרון גדול מאד שגורם לך קשיים רבים בחיי היום יום ,כיון שמישורים הרבים של חייך את באה במגע עם אנשים ונאלצת לקיים עימם סוג של יחסי גומלין, המחייבים כניסה אינטימית ברמה כזו או אחרת שמהווה בעיה. את מחפשת את השלילי בכל מיפגש עם אנשים אחרים ,במסגרות השונות ,בכדי שתוכלי להצדיק את ההתנהגות שלך וההתבדלות החברתית. נדמה לי כי את נמצאת במילכוד כאשר אינך מבינה מהו המקור ומהי התוצאה,הסימפטום אשר מביאים לכך שתהיי מנותקת בכל הנוגע להתקשרות אינטימית ברמות שונות. האם זו העובדה שאת גוררת עימך סיבות גנטיות,פונקציה של חינוך,וחוויות שגורמות לך להיות חשדנית או שמא התגובה של החברה למסרים שאת מעבירה שלכאורה מלבה את התחושה הפנימית. אני חושב כי בשלב מסוים האופן שבו את מסתכלת על יחסים עם אחרים ,מוטה ועובר מסננת של חשדנות ופחדים שיכולים להיות פרי הבאושים של ארועים בעבר,פונקציה של ניצול,אולי הפחד מפני אבדן החרות בבחירה ובאופן ההתנהלות ויתכן מאד כי את גוררת חרדת נטישה אשר מקשה עלייך להיקשר לאנשים שמא תיאלצי לחוות בפרידה כואבת ואכזרית. את מתקשה להאמין בבני אדם ולכן גם אינך יוצרת קשרים עמוקים. פעמים רבות במצבים מהסוג הזה הבעיה היא בדימוי עצמי ובראיה אינטרוספקטיבית לקויה הנוטעת בך החשש כי במידה ומישהו ימעל באמונך לא תוכלי לקום ולהתגבר. נדמה לי שאם תביני כי סוגיית האמון היא לא פונקציה של עד כמה אנשים ישרים ואומרים את האמת כי אם עד כמה את סומכת על עצמך שבמידה ולא אומרים לך את האמת תוכלי להתמודד עם התוצאות ולהתרומם אף אם זה יהיה קשה..רק אז תוכלי גם לבטוח באנשים. הטיפול הקבוצתי יעיל בסוג הבעיות האלו. דגם הטיפול הקבוצתי מציע מנוף רב עוצמה במיוחד במצבים בהם יהיה עלייך לבחון את מידת האחריות שלך למצבך.שם תעצבי את תפקידך הבין אישי הייחודי בדומה לזה שאת ממלאת בחייך האישיים. במילים אחרות,ההתנהלות בטיפול הקבוצתי היא מעין בבואה של ההתנהלות שלך אל מחוצה לה. הדגשת המשוב בטיפול הקבוצתי גוררת בעקבותיה נטילת אחריות: תוכלי ללמוד כיצד החברים בקבוצה תופשים את התנהגותך,אילו רגשות היא מעוררת,כיצד היא מעצבת התנהגות של אחרים וכן תבחיני בכך כי אלו בעצם מעצבים את האופן בו את תופשת עצמך. ביחס לבעיות הגנטיות, ובכן אין ספק כי אנשים נולדים עם מירקם גנטי מסוים,אל נתוני קיום אשר מעמידים אותם בנקודת פתיחה שונה.ואולם נתונים גנטיים אינם גזירה משמיים ופעמים רבות השפעת הגן על ההתנהגות נמוכה.אנשים עם נטיות להשמנה או להתפרצות תוקפנית יכולים תוך עבודה קשה ליצור שינוי אשר ישנה גם את אופן מראם או התנהלותם במצבים מסוימים. במילים אחרות,הנטייה שלך להתכנס בתוך עצמך ולקיים חיים אשייים הניזונים מעולמך הפנימי וללא צורך בגירויים מהחברה יכולה להיות פונקציה של גנים חינוך והסביבה אליה נולדת אך הם בוודאי שלא "המילה האחרונה" . בהצלחה, יאיר.

שלום שירי הייתי ממליצה לך אם כבר, לנסות טיפול התנהגותי-קוגניטיבי קבוצתי, שמצליח לעזור לפחות חלקית , לאנשים שסובלים מחרדה חברתית (מובן שלא לכולם).

יש לך המלצה לקבוצה כזו שפעילה כרגע? תן לי מייל אם יש..

שלום רב! לפני כארבעה חודשים אחותי (בת ה-16) הייתה בטיול מבית הספר במסגרתו היתה צריכה להכנס למערה (מערת "הקמח") בזמן שהיתה במערה היא החלה להרגיש מחנק, הדופק עלה וכמו כן היו לה גם קשיי נשימה. כחודש לאחר מכן היא שהתה באולם הספורט בבית הספר (אולם די גדול יש לציין) ונתקפה פעם נוספת באותם הסימנים אך הפעם הם היו בצורה קצת יותר קשה; הקושי בנשימה התגבר מעט והדופק הגיע כמעט ל- 120... ולקח לה כרבע שעה להרגע. לפני כשבוע ארע אותו המקרה בדיוק. דבר נוסף: אין לה בעיה לעלות במעליות כלל וכלל. שאלית היא כזו: ע"פ הסימנים והמקרים שתיארתי בפניך מה לדעתך זה יכול להיות וכיצד ניתן לטפל בזה? ודבר נוסף הוא שהיא אמורה לטוס בעוד כחודש לפולין והיא חוששת ממה שיהיה לה במטוס (האם הסימנים יופיעו שוב...) האם יש לה ממה לחשוש? תודה מראש, לירז.

ויודעת מה, יש לי הרגשה שזה לא קשור לקלסטרופוביה וזאת מכיוון שבאולם ספורט גדול כזו חרדה לא תנבע מקלסטרופוביה. אני חושבת שהיא פשוט לקתה בהתקף חרדה שבמקרה הראשון הגיע בתוך מקום סגור. אסור שהיא תתחיל לשייך את ההתקפי החרדה האלה למקומות סגורים אחרת היא באמת תפתח קלסטרופוביה וחבל. הכי טוב במצב הזה לפנות לטיפול נפשי. דון

לצורך הטיסה הייתי משתמשת בכדור הרגעה , נקודתית, וכן שיהיו בעת הטיול בהישג יד תמיד מספר כדורים למצבים כאלה. שכן חודש אינו זמן מספיק להכחיד את התופעות מה שמצריך טיפול ממושך יותר.

שלום רב אני בן 32 נשוי+2 ילדים מיקנעם. כאשר אני מזומן לראיון עבודה אני תמיד מנסה להגיע רגוע ושקט עד כמה שניתן, אבל מכיוון שאנני עובד אני לחוץ מבפנים. כך שמראיין מיקצועי מייד חושף את חולשותיי ואז אני נכנס למגננה, משקר, אימפולסיבי, מדבר שטויות, לא הגיוני, ולגמרי "יורד מהפסים" ואז אני יודע שגם כאן אני כבר לא אעבוד. עוד פעם היתה לי הזדמנות לקבל משרה, אבל הרסתי הכל ואין לי שום סיכוי. איך יוצאים ממעגל קסמים נורא זה, קודם כל בשביל עצמי ומשפחתי ואח"כ כדי למצוא סוף סוף משרה סבירה. איזה טיפול יעיל אתה ממליץ? והיכן ניתן לקבלו? בברכת שנה טובה

שלום רונן, ראשית ד"ר קפלן לא יוכל להשיב לך עד אחרי סוכות, אך אתה יכול להפנות את השאלה לפורום פסיכותרפיה. בכל מקרה, אני חושבת שאפשר לגשת לבעייה בשתי דרכים - אחת יחסית ממוקדת - לתרגל שיטות הרפיה שמפחיתות חרדה לקראת הראיון (במסגרת טיפול התנהגותי/קוגנטיבי) או לחלופין להתאמן בבית בחברת חבר או בת זוג על הסיטואציה של הראיון, כך שהמראיין (שיעזור לך) אמנם יתקיל אותך בשאלות קשות שלרב גורמות לך להכנס למגננה, אבל אתה תלמד איך לענות על השאלות בצורה יותר נכונה. זה בסך הכל אימון, כמו אימון לפני מבחן. אתה יכול גם לכתוב תשובות ולהתאמן על ביטויין וכו'. דרך אחרת, פחות ממוקדת, קשורה למידה שאתה מרגיש שהבעייה הזאת קשורה גם לתחומים אחרים בחייך. אם חוסר הבטחון שאתה מתאר *אינו* ספציפי לתקופה שאינך עובד, ולסיטואציה הקשה והמסתכלת (עבור כל אחד!) של ראיונות עבודה, כדאי לבדוק את הדברים באופן יותר מעמיק. להבין יותר את המקורות של הדברים ולשנותם בצורה יותר עמוקה. זה נכון רק אם אתה מרגיש שזה משהו כללי, ולא משהו יחסית ממוקד בנושא העבודה. ואני חושבת שאולי אם תדע שראיונות עבודה יכולים להיות חוויה קשה ומשפילה עבור הרבה אנשים (במיוחד עכשיו כשקשה למצוא עבודה) אולי תהיה יותר סלחן כלפי עצמך ודרך הסלחנות גם תצליח לשנות את הדפוס שמקשה עליך להתקבל.

תודה על עזרתך הרבה בשלב זה, אנסה להפנים והשתמש בכל עצה שלך. אך אבקש לקבל את תגובתו של אורן קפלן למקרה זה.

אם היית צריך להגדיר את ההפרעה של מרלין מונרו לפי ה DSM איך היתת מגדיר אותה אודה מאוד מאוד להתיחסותך

אנה, מדוע את שואלת?

חלמתי על זה בלילה... חלמתי שאני כותבת שאין למרילין הפרעת אישיות, רק שהיא לא קיבלה מספיק תשומת לב בילדותה ולכן נשארה "ילדותית" ולא מפותחת (מבחינות מסויימות)... אני חושבת שלכולנו יש הפרעות אישיות, ולאף אחד אין. ואני יודעת שזאת לא הדעה המקובלת, אבל המאמץ הדיסאגנוסטי לפעמים מחביא את האדם, ומציג לראווה את החברה וערכיה.

היי האם מישהו מצליח להכנס למייל של וואלה? אפרת

לא!!! נפל להם השרת כבר 4 שעות.

כן, שמעתי שנפל להם הסרבר כבר הרבה שעות בגלל עומס גולשים. מה קורה עם הודעות שנשלחות? יש סיכוי שהן מגיעות אח"כ? הן נשמרות איפה שהוא? תודה

שלום לכולם, חשבתי שאולי, כל מי שרוצה, יכתוב מן כרטיס ברכה וירטואלי שכזה לראש השנה לד"ר שמלווה אותנו כל השנה, ואני יכולה לאסוף את כל הכרטיסים, להדפיס אותם, ולעשות מהעניין חוברת קטנה. אני מכירה מישהו שמכיר אותו שיוכל לשלוח לו את המחברת, כך כשהוא יגיע חזרה מהחופשה, אחרי כל הבאלאגאן שהיה פה לפני שהוא עזב, תחכה לו מחברת קטנה עם איחולים מכל מי שנמצא פה, אני בטוחה שזו תהיה מחווה נורא יפה שהוא יעריך מאוד, ובטח זו תהיה כניסה חדשה ומשמחת חזרה לפורום. כל מי שיש לו ביקורת שיחסוך אותה לדעתי, ורק מי שמעוניין יפנה אליי למייל או כאן ונראה מה יצא מזה. יש לנו עשרה ימים לכתוב ושאר הזמן יהיה לארגן את העניין. שנה טובה ומוצלחת לכולם [email protected]

כל הכבוד על הרעיון המשובח! אני שמחה להיות הראשונה ששולחת לך- שלחתי לך קובץ WORD עם הברכה והציור (!) שלי ואם לא קיבלת את זה תכתבי לי בפורום. אני מקווה שכולם ישתתפו! (במיוחד יאיר היקר)(באמת יקר!)(ההודעה שלו תכנס ראשונה לספר, לדעתי..מה את אומרת?) החוברת תתפרסם כאן בכדי שכולנו נוכל לראות אותה גם נכון? בהצלחה ושנה טובה!!!

מרילין, הרעיון יפה ולטעמי, אבל אולי אפשר לשלוח לו את זה במייל שמקום לשלוח לו הבייתה, זה נראה לי יותר מתאים מכיוון שכולנו מכירים וירטואלית בלבד. אולי שמי שיגיב, יביע דעתו בעניין. בתור משתתף שקט (קורא בדרך כלל בלבד) אני שמח לכתוב משהו הפעם, ואני אשלח לך בקרוב את שלי. (אני מסכים עם הקודם או הקודמת שיאיר יקר לפורום). א.

אני לא מסכימה שאין הבדל בין 300 ל-500 שקל. בהתחשב בכך שזה כל שבוע אז לחודש זה עולה 1200 או 2000 ש וזה מאוד משמעותי מכל משכורת סבירה. בענין של קשר אמיתי התכוונתי שהכסף הרב נניח 500 כשטיפול מתחיל בהדרגה ובשלבים הראשונים רק מספרים את ההיסטוריה ובעיקר המטופל מספר על עצמו אז בשביל זה 500 או 700 שקלים?.?. לי זה נראה זועה ולא הייתי מוכנה לשלם ככה נדמה לי שאיזה מטפל או מטפלת כתבו פה שלדעתם לא צריך לקחת יותר מ-300 הייתי רוצה לדעת מי זה וללכת אליו או אליה

שעבור מישהו שמרוויח באמת הרבה, זה אולי לא מאד משנה. אבל אני מבינה את מה שאת אומרת שזה מרגיש "יותר מדי". לגבי מה שכתב מטפל/ת - ראשית זה טיפה מוזר לכתוב כך, כי או שאדם הינו מטפל, או שהינו מטפלת... לא? שנית, בפורום הזה כל אחד יכול לכתוב תחת איזה שם וכינוי שבא לו, ולא בהכרח כל מי שכותב שהוא X הוא X. רק נקודה למחשבה. (לפני כמה ימים היתה גם הודעה בשמי שלא היתה שלי... ככה שצריך תמיד להתייחס בע"מ להודעות).

את פסיכולוגית? מתמחה? סתם סקרנית....

!!!

אני אצל פסיכולוגית מדהימה , עם המון נסיון והא לוקחת לי 250 ש"ח לפגישה. הייתי אצל פסיכולוג שלקח 400 ש"ח והוא לא היה יותר מקצועי ממנה כך שלדעתי ניתן למצוא פסיכולוגים טובים עם המון נסיון ב-300 ש"ח

שלום לכם, אולי אתם יודעים? האם פסיכותרפיסט שהוא גם פסיכיאטר לוקח בדרך כלל יותר? יש לכם מושג כמה מטופלים קבועים יש בממוצע/בערך/במקסימום למי שרוב עיסוקו היא פסיכותרפיה (באופן פרטי) ? או כמה שעות ביום מטפלים יכולים לשמוע ולעבוד עם המטופלים שלהם? נכון שתלוי מי מה מו, אבל אם אפשר לקבל איזה אומדן כללי אשמח. (ברור לי בהחלט למה שאלתי וגם למה עכשיו ואולי התשובה האומדנית והכללית לא תיתן לי כלום, אבל אם מישהו יודע ומוכן להיות נחמד, אז בבקשה) תודה לכם

400 ש"ח ל-50 דקות זה כבר שוד לאור היום. פסיכיאטרים לוקחים יותר מפסיכולוגים (לפעמים גם 800 ש"ח לפגישה) אבל צריך לבוא רק פעם בחודשיים-ארבע חודשים ולא פעם בשבוע.

שנה טובה עדי. אני מניח שכולם שבעו מהברכות ההדדיות או שכל כך עסוקים בכתיבה יוצרת על חשבון הסובלים כאן ,כך שלא נותר להם מספיק זמן לעצור ולקחת צעד אחורה ולהבין שלא לענות זה לא מנומס ויוצר תחושה של ניכור במיוחד כשלא יודעים מי כותב ההודעה. שנה טובה ומבורכת,שנת הצלחה ובריאות טובה יאיר.

לילה שלום! קודם כל , אני רוצה לומר לך שהתשובות שלך נהדרות וקולעות. יש לי בעיה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן. אני בת 30, רווקה. ישנו הרושם שאני מפחדת מהצלחה יתרה בחיים. אני לא שאפתנית- יש לי יכולות להגיע רחוק בעבודה אבל אני מעדיפה להשאר בתפקיד ממוצע (אמנם די מכובד אבל אני מסוגלת ליותר) , הז כאילו שאני מפחדת לקחת סיכונים בחיים ולהתנסות בדברים חדשים. - מאתגרים אולי אבל מפחידים.. אני מאד רוצה להתחתן, אבל רק במימד של :רעיון לעתיד" , כן זה יבוא אבל לא עושה משהוא ממשי בשביל לקדם את העניין זה נראה מן משהוא שאחרים עושים אבל לא במימד ריאלי....במקום זה אני מפנטזת על היום שאני יתחתן. אם אני מביהנ נכון : קשה לי לתרגם רצונות ושאיפות למעשים מוחשיים. זה כמו שאני לא מעונינת להצליח יותר מדי. אני גם אוהבת לפעמים להיות בדיכאון...ואני לפעמים אוהבת שרואים שאני בדיכאון.....שאני לא ייראה שמחה מדי. אני בעצם עוברת ליד החיים ולא חיה אותם באמת. שום דבר לא בא אצלי לידי מימוש פיזי. אני מושכת לימודים באוניברסיטה _(בערב) כבר 6 שנים( ודי מצליחה) , כאילו שאני מפחדת לסיים כבר את התואר. אין בי דחף לשנות , לסיים דברים כמו אצל אחרים, בכלל הכל בא אצלי יותר מאוחר מאחרים. האם זאת תופעה מוכרת? סליחה על המכתב הארוך ושתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה. דנית

אני חושבת שאת יכולה לשאול את עצמך-מה יקרה לך או בסביבה הקרובה שלך{הורים או אחים ואחיות} אם תגמרי את התואר או תמצאי חבר? יכול להיות שזה יערער כמה שיוויי-משקל שנשמרים היטב כאשר את במצב הנוכחי-כמי שלא גומרת או שלא דואגת לענייניה.

אני לא חושבת שיש שם למה שאת מתארת. אבל האבחנה שיש משהו בחיים שלך שהוא קצת חיים "ליד החיים" נראית לי חשובה. אחרי שקראתי את ההודעה שלך הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שנשמע שאת לא ממש רוצה דברים. בהקשר של קשר זוגי, נשמע שיש לך ספקות ביחס לכל הנושא של זוגיות, ואז זה גם מאד מובן למה הרצון נשאר בגדר פנטזיה מרוחקת, ולא משהו ששייך ממש אליך. מצד אחד - (אולי לא הבנתי נכון) - נשמע כאילו אין לך חבר/בן זוג ושזה ממש בסדר לך, מצד שני את כן מפטנזת על להתחתן. אבל בהודעה שלך את מדלגת על איזה שלב באמצע (הרי חתונה לא מגיעה ישר). בדרך כלל מה שמוביל לקשר הוא לא רק הרצון להתחתן אלא איזו כמיהה לקשר, לאהבה, לשותפות, ותחושה של תשוקה מינית וכו', וכל אלה ביחד גם מתגבשים ובאים לידי ביטוי ברצון להתחתן. ואת כותבת שגם ביחס לעצמך, לשאיפות המקצועיות שלך, לקריירה שלך את לא ממש מוחלטת. את לא יודעת אם את לא רוצה להצליח, או שאולי את מפחדת. ואולי את לא בטוחה מה באמת את רוצה - ואז כמובן קשה מאד לדעת מהי הצלחה. (מול מה מודדים אותה?). ביחד שני הדברים מתקשרים אצלי לשאלות לגבי עצמך. מי אני, מה אני רוצה לעשות, מה אני יכולה לעשות, מה יכול להיות לי בחיים, מהן פנטזיות שקשורות אלי, ומהן פנטזיות שלא מספיק קשורות אלי וכו'. אני כמובן לא יודעת את התשובות ביחס אליך, ולא את השאלות (רק הצעתי שאלות שככה נראות לי קשורות לשאלה הבסיסית - מי אני). אבל אני חושבת למה לא להתחיל להתבונן פנימה (אני מאד בעד ביחד עם מטפל/ת) ולהגיע למצב בו תדעי יותר, ותהיי יותר מחוברת לרצונות שלך. אחרי שתדעי יותר מה הסיבות שאת קצת "שוחה במקום", אולי תמצאי את עצמך הרבה יותר בתוך החיים (וכאלה שיתאימו לך, לא השטאנץ) הרבה יותר בדרך להגשמה ולמימוש, ופחות בפנטזיות כלליות, ויותר בפנטזיות האישיות שלך. אשמח מאד אם תגיבי. כתבתי מה שעלה בדעתי, אבל כמובן שיכול להיות שזה לא מה שקשור אליך.

הי לילה! תודה על התשובה הקולעת (כרגיל אצלך) אז ככה אני מטבעי בחורה לא כל כך שאפתנית. מספיק לי שתהיה לי עבודה מסוגרת וקבועה וגם די מכובדת (יש).. בלימודים אני מצליחה.. הבעיה היא שהתופעה הזאת של אי היכולת ל"הכנס" לתוך דברים עד הסוף..פוגעת לי בתחום הכמעט הכי חשוב בחיים: הזוגיות. יצאתי עם אינספור בחורים שרצו אותי אבל לא רציתי להמשיך בקשר כי הקשר איתם היה נראה לי בנאלי מדי, (כאילו שכל הקשרים הזוגיים הם כמו באגדות)... יש לי כמיהה לקשר , לזוגיות ,תשוקה מינית וכל הדברים שציינת , אבל זה כמו שאני מצפה לקשר שלא קיים במציאות. כל קשר שאני מתחילה , אני מחפשת סיבות למה הוא לא מתאים לי, ואז כמו שכתבת אני מדלגת על שלב "האמצע". מצד שני ,יש בחורים שלא רוצים אותי (קורה וטיבעי) ,ואז נורא "נוח" לי להכנס למן דיכאון ולחשוב על כמה אני לא מוצלחת. יש לי גם דימוי עצמי מאד קטן. ככה אני חיה את חיי בשקט. הבעיה היא שמסביבי:משפחה, חברים , עבודה נורא מודאגים מזה שאני לבד...וכל הזמן אני שומעת משפטים בסגנון של: "איך את לבד" זה לא יכול להיות שאת לא מוצאת , בטח את בררנית, את כל כך חמודה....וכולי. המשפטים האלה מכניסים אותי למרה שחורה ומלחיצים אותי. יכול להיות שאם הייתי שאפתנית , אז הייתי עושה הרבה מעבר למה שאני עושה ,בשביל למצוא חבר (לאוו דווקא לחתונה, אני רוצה זוגיות יותר מאשר סתם להתחתן יכול להיות שאני לא ממש רוצה , יכול להיות שאני מפחדת להתאהב, מפחדת שייפרדו ממני, כל מה שאין בו ביטחון של 100 אחוז , מפחיד אותי שזה שלעצמו מטורף לגמרי. אני יודעת שאני חייבת להכנס לטיפול , הבעיה היא שאין לי כח נפשי לזה. אני טיפוס סגור. בכל אופן רציתי רק לשפוך קצת מה שעל ליבי. אני יודעת שבוודאי הדברים הן עמוקים ודורשים בירור ואת זה אי אפשר לעשות דרך האינטרנט. שנה טובה לך ולכל עם ישראל. דנית.

לפעמים אנשים פוחדים לממש את את השאיפות שלהם כיון שאלו תופסות מקום בפנטזיה,כזו המשמשת להם מקור לתקווה,סימן דרך לעתיד לבוא. יתכן ואת חוששת שבשעה שתגשימי כל שאיפותייך יוותר חלל אשר תתקשי למלאו . נראה כי את חיה בשולי החיים ופוחדת לחיות אותם. סרוונטס אמר."חיים שלא ניבחנים לא שווים שיחיו אותם".. פעמים רבות אנשים דוחים את המשימות שעליהם לסיים כיון שנוצר כשל ביחסי הגומלין שבין המניע להישג ובין הפחד מכישלון.במילים אחרות הצורך שלך להצליח עלול להיות מושפע מהפחד שלך מהכישלון מה שגורם לך לדחות את הסיום של הלימודים,ההתקדמות בעבודה ושאיפות אחרות כדי שתימנעי מלשאת בתוצאות אשר עלולות להביא לתגובות שמאיימות עלייך בכל הנוגע להצלחה או כישלון. הפחד מההצלחה אינו שונה במקורו מהפחד מהכישלון ופעילות הגומלין בינהם עשויה בהחלט להיות מושפעת מהמניע.אולי את חוששת מחוסר הוודאות שתתעורר במידה ותצליחי וזאת כיון שבחברה תחרותית שמסביבך ישנו חשש כי הצלחה שלך תעכיר או תפגע במערכות יחסים שלך עם הקרובים אלייך,ואולי את חוששת שההצלחה שלך תימנע מבעדך להתקדם "בעולם של גברים". יאיר.

אני במקומך הייתי מודה גם לאחרים שטרחו והתיייחסו לדברייך למרות שלא התבקשו, ואפילו אפשר להגיד מחלו על כבודם (זה הרי לא פורום פניות אישיות) חוץ מזה שלדעתי את מפסידה ברגע שאת מפנה את השאלה רק לאדם אחד. אנשים שונים יש להם התנסויות שונות ולכן גם ראייה שונה של דברים, מה שיכול להעשיר אותך לכן פנייה שמצטמצמת לאדם אחד לדעתי היא שגוייה בכל מקרה אם את רוצה להתכתב עם לילה מומלץ לעשות זאת באופן אישי.

כדאי לפקוח קצת עיניים ולראות שהודעות כאלו לרוב נכתבות על ידי האדם עצמו. למשל- כאשר כתוב ללילה, כנראה שלילה כתבה את ההודעה.... או כאשר כתוב ליאיר, כנראה שיאיר כתב אותה. לא הגיוני שאדם חיצוני יבחר לכתוב דווקא למישהו ספציפי, אלא סתם מישהו שרוצה יחשבו ....

יכול להיות האינטרס של מישהו לכתוב הודעה לעצמו? "לעשות למען שמו"?

שאוהבים את תחושת הכוח, ואולי יש להם תחושה שהם חשובים, מועילים, ושאנשים אחרים רוצים את עצתם. ככה נראה לי, יכול להיות שאני טועה, אבל מה פתאום שמישהו יכתוב 'ללילה' או 'ליאיר' שמתם לב שזה רק לגבי אנשים ששנויים במחלוקת? כאילו שהם רוצים להראות שלמרות כל העליהום, עדיין יש כאלה שמעוניינים לשמוע את עצותיהם.

שלום, אני מאחל לכולם שנה טובה, שנת התחדשות,שנת הגשמה ויצירה, שנה של מיצוי חוויות ,של מציאת משמעות ואושר החלמה מהירה לכל הסובלים והסובלות , אני מקווה שתימצאו חבר טוב,אח קרוב,בכל עת בה תיזדקקו לעזרה, בברכת הצלחה יאיר.

יאיר חבל שזה לא בא מהלב אתה יכול לנצל את רוח הדברים לבקש סליחה מאלה שנפגעו ממך.

שלום לכל משתתפי הפורום אני מאחל לכולכם חגים שמחים ושנה טובה, חשבתי להיפרד לחודש הקרוב באוירת החגים המתקרבים בשיר של יהודה עמיחי שמספר משהו על איבחונה של אהבה טובה מול הורסת. עצות האהבה הטובה – יהודה עמיחי עצות האהבה הטובה: אל תאהב הרחוקות, קח לך מן הקרובות, כמו שבית נכון לוקח לו מאבני המקום שסבלו בקור ולהטו בשמש ונצרבו. קח את זו עם זר הזהב סביב האישון האפל, שיש לה ידיעה מסוימת על מותך. אהב גם בתוך ההרוס, כמו הדבש במפולת האריה של שמשון. ועצות האהבה הרעה: בעודף האהבה, שנשאר לך מן הקודמת, עשה לך אישה חדשה, ועם מה שנשאר ממנה, עשה לך אהבה חדשה, עד שלא יישאר לך כלום. שתהינה לכולכם רק אהבות טובות. להתראות אורן

אהבתי. מקסים. חופשה נעימה, שנה טובה, ותחזור מהר מהר. אפי

עד מתי אפרת,עד מתי. אני בטוח שלא הבנת את המרכיבים הסיפרתיים בשיר כמו גם הנפשיים. עד מתי תלכי אחרי הרועה בביטחה ובזייפנות גם אם השביל הוא היישר לבית המטבחיים? דחית החופשה עד למתן הסופרלטיבים,התלות לא מאימת?אני מקווה שחופשתך תהיה ארוכה עוד יותר כפי שהבטחת.

וגם אהבתי מאד את השיר (לא הכרתי אותו).

מצטרפת לברכות... חג שמח ושנה טובה לך ולשאר המשתתפים...

ד"ר קפלן שתהיה לך שנה טובה ותנוח לך...כמה שזה חשוב:)

אני רוצה לשאול לא את דר קפלן אלא אנשים שהולכים לטיפול פרטי כמה אתם משלמים תודה על תשובות אמינות

500 ש"ח .

מי לוקח ממך 500 ש"ח- פסיכולוג או פסיכיאטר?

אתה יודע שעלות הטיפול תלויה מאד גם בעיר (שכירות בת"א גבוהה מבקרית אתא) ובתדירות הפגישות. אם נפגשים יותר מפעם בשבוע, יש מקום אולי לעשות הנחה כלשהי.

400 ש"ח לפגישה (50 דקות, בימים רגילים)

הי אורי . אכן 300 ש"ח זה המינימום. מכירה משהו מעולה שלוקח פחות כתוב לי למייל [email protected]

בענין הכסף קראתי את המדובר כאן ואני לא אחשוף את עצמי אבל מתוך אידאולוגיה אגיד שעל שעת-טיפול 60 דקות אין לדעתי לקחת יותר מ-300 שקל .

אני לא ממש מבינה בשביל 50 דקות פגישה 700 שקל?????. ויש מישהו שמוכן לשבת אצל כזה מטפל ולחשוב שקורה שם משהו אמיתי-טיפולי? או 500 שקל?

אין הרבה הבדל בין 500 למי שיש לו, ל-300 למי שיש לו פחות ל-150 למי שגם זה לא אפשרי עבורו. אני מסכימה איתך שזה יקר, כמובן (אפילו מאד) אבל אין מניעה שהקשר שנוצר בטיפול כזה יהיה משמעותי, באותה מידה שגם בטיפול "זול" אין ערובה שיהיה קשר "אמיתי". מה את חושבת?

רשמתי שאלת המשך למטה.

ניקי שלום עשי חיפוש נוסף והפעם רשמי שתי מילים hallucination ptsd שפירושן, הזיה וסינדרום דחק פוסט טראומתי. סביר להניח שתקבלי הפעם תוצאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך אני, ראשית, אתוודה בפניך. אני הייתי מאלו ששיתפו איתך פעולה ומחו בצורה ישירה ואינטנסיבית נגד המינוי של לילה ונגד שיקול הדעת של ד"ר קפלן. אני כתבתי מספר תגובות (תגובות עצמאיות משלי ותגובות לדברי גולשים אחרים). כשכתבתי את רחשי לבי הייתה לי מטרה ברורה, להוביל ל"פיטוריה" של לילה ולהתנצלותו של ד"ר קפלן. האמנתי בצדקת דרכי ובנכונותה, והאמנתי שזה תלוי רק בנו. ידעתי כי אם נתמיד בכך ונשמיע את קולנו, נצליח, ואם את/ה זוכר/ת, באחת מתגובותיי כתבתי כי הסוף צפוי מראש - לילה תותקף, יום-יומיים לאחר מכן תועף ולבסוף יופיע הד"ר ויתנצל על דבריו. וכך היה. ברגע שמטרת היעד הושגה, נרגעתי, הבנתי וקיבלתי את הדברים. מבחינתי - חזרה לשגרה! אין לי עוד עניין בניגוח והתנצחות עם הד"ר או אם לילה, ונראה שרבים נוספים בעקבותיי קיבלו את הדברים ואת ההסברים בהבנה ובהשלמה. ד"ר קפלן חזר והתנצל, ועשה כן מעל ומעבר. כמו כן הוא ניסה להרגיע, ליישב את ההדורים, התנצל בפני לילה ואף לקח על עצמו את כל האחריות. גם אם זה בחזקת "המובן מאליו" אני תוהה כמה היו נוהגים כמותו. את/ה יודע/ת, הכישלון הוא יתום, ובמדינה שלנו נוטים לא אחת לייחס את האחריות לכישלונות לאחרים או להצדיקם באמצעות טיעונים לוגיים-רציונליים, חסרי אחיזה במציאות. צריך לדעת בחיים מתי למחות, אך צריך גם לדעת מתי לסלוח, למחול, לקבל, לנסות ולראות את הדברים בעיני הצד השני, וגם בעת רתיחה - לדעת כי קיימת גם אפשרות אחרת, וכבר אמרו חכמינו זצ"ל שבשלושה דברים אדם ניכר - בכוסו, בכיסו ובכעסו. אי אפשר להיות כל הזמן "מנהלי חשבונות" או קטגורים. לצערי, אני רואה שאת/ה ממשיכים לקצוף ו"להתסיס", והפעם איני מזדהה עם תוכן דבריך. טענותיך אינן מוצדקות, ונראה שנסחפת מעט. צר לי לראות כי שיתפתי פעולה עם אדם/אישה שזה קו מחשבתו/ה. מדבריך עולה ריח חזק של "נקמה" ושל "הטענת המצב" בעוצמה שאין לה מקום וסיבה. אולי הדברים מזכירים/קשורים לאירוע בעברך, ואת/ה מתיקה (התקה הוא סוג של מנגנון הגנה לא מודע) את הכעס שבמקורו קשור באדם אחר לד"ר קפלן. אם בעבר הזדהיתי עם דבריך, ושמחתי לעבוד איתך ב"צוות", כעת דבריך זרים לי ומקוממים אותי, ואיני רואה בך עוד שותף/שותפה. יכול להיות שדבריי מרגיזים ומקוממים אותך, אבל אולי זה הזמן לחשבון נפש אישי שלך עם עצמך. ואגב, כשתתפכח/י יהיה נחמד אם יהיו לך את הכוחות והיכולת להודות בטעותך ולבקש סליחה, כי גם על זה אמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים, גם צדיקים גמורים אינם עומדים". ותחשוב/תחשבי על זה...

יופי של דברים

ליעל, תודה על החיזוק שבדברייך. ללילה, אשמח אם תגיבי לדברים שכתבתי. וזה גם המקום לבקש ממך (שוב) סליחה. אני הדמות שחשבה שאת layla החשוכה והאפלה, ודרשה לדעת מי את ("זכות הציבור לדעת!", זוכרת...?). אני מקווה שבימי סליחה ורחמים אלה דבריי יפלו על אוזן קשבת ולב מבין (אם כי כתבתי כבר בימי ה"לוחמה והקרבות" מכתב התנצלות ועידוד ארוך שהופנה אליך אישית ונמחק בעת "גיזום העצים" (אם את זוכרת, כתבתי על התחושות הקשות שמתחברות אצלנו לאירועי חיים אחרים שבהם הרגשנו "לא חשובים" ו"לא מועדפים" על ידי אנשים משמעותיים בחיינו)). שיהיה לך חג שמח ושנה טובה.

רק שזה נגמר כבר רמה שירשורים למטה וחבל לפתוח פה שוב הכל מחדש, לא? זה קצת סתירה פנימית כזאת.

ובכן כשאני הגעתי לוויכוח האמת הוא היה כבר ממש בעיצומו והיו כבר איזה עשרה שמות של אנשים שהתנגדו ככה שגם ללא השתתפותך כנראה שהיינו מגיעים לאותה תוצאה. עם כל הכבוד. רק להשכלתך הכללית אין לי ולא כלום על דר קפלן, לא כל ניסיון להבין יש מאחוריו כעס וזה שאתה לא מזדהה איתי מה לעשות נולדנו בני אדם שונים אחרת היה כאן מאוד משעמ בברכת כל טוב וחג שמח אני.

שלום ד"ר קפלן, הצטערתי לקרוא על כל הבלגן שנגרם בפורום. מקווה שיסתדר בסופו של דבר בצורה הטובה ביותר ושרק נלמד ממה שקרה. יש לי שאלה שמאוד מטרידה אותי ורציתי לשתף אותה. יש לי מחשבות חוזרות ונשנות על כאב. הרצון לכאב מאוד גדול אצלי. ובכל פעם של כאב פיזי, זה מתורגם אצלי כהנאה. גם אם זה ממכות. רוב היום עובר לי במחשבות על כאב. וזה נראה לי מעבר לפנטזיה מינית. כמשהו מאוד לא נורמלי. אני פוצעת את עצמי, וגורמת לאחד מבני משפחתי להרביץ לי. (מה שגורם לי הנאה מרובה). אני נמצאת בטיפול עכשיו. אבל לא מרגישה שזה עוזר. אנחנו לא מדברים הרבה על הנושא. וכשכן, נוצרת לי הרגשה, שהמטפל נמנע מלדבר על הנושא, או שומר מאוד את מחשבותיו ולא מעוניין שאדע את דעתו על הנושא. לפעמים נוצרת לי אפילו התחושה שהוא צוחק עלי בשל מצבי. זהו טיפול רגיל. כלומר שיחות רגילות על החיים שלי...בעיקר על המשפחה. וזה גורם לי תחושה נוראית. כאילו הוא לא מבין אותי. לא מבין שזהו הנושא שהכי חשוב לי, וכו'. אני מרגישה שאני זקוקה לעזרה יותר "יעילה". (אני נמצאת בטיפול מספר חודשים, והתחושות לא השתנו מאז תחילתו. כולל דיכאון. אני די מיואשת מכל העניין). אני מרגישה הרבה פעמים שאני צריכה לעזוב את הטיפול. אבל פוחדת שיפגע ביחסים ביננו. יש ביננו יחסים די טובים. מה דעתך? בתודה מראש, שרה.

שרה שלום החיבור בין כאב להנאה נוצר פעמים רבות כאשר הכאב (הנפשי או הפיזי) מופיע בהיסטוריה האישית בעוצמה גבוהה וללא שליטה. אחד ה"פנטנטים" להתמודד עם הכאב הוא להפוך אותו לדבר מה מהנה. באופן כזה נכנסת מידה של שליטה לדברים שבד"כ מאופיינים בחוסר שליטה מוחלט. דפוס ההנאה מכאב הופך לתהליך עמוק ולוקח זמן להתמודד ולשנות אותו. קשה לי להאמין שהמטפל שלך צוחק עליך. יותר סביר שזו השלכה שלך עליו מתוך בושה ומבוכה סביב הנושא. אני מציע לך להעלות את לבטיך לגבי הטיפול באופן ישיר עם הפסיכולוג. אל תשכחי שאת מגיעה עם בעיה ששורשה הוא ביחסים בין אישיים מסובכים (ואת משמרת אותה ככזאת כאשר את גורמת לאחרים להכות אותך). במצב כזה רק סביר הוא שיחסיך עם הפסיכולוג יהיו גם הם מורכבים. הדיכאון הוא חלק טבעי ונפוץ במקרים כאלה ורק מדגיש את הצורך בטיפול קבוע ומסודר. אל תעזבי את הטיפול בחטף, נסי להתעקש על הקשר הטיפולי ואם הוא יהפוך מקשר שאינו עוזר לקשר שכן עוזר לך, זה בפני עצמו תהיה חוויה חיובית מאוד שתתרום למצבך, מעבר כמובן לשיפור הקונקרטי במצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני כבר די הרבה זמן מרגיש חצוי. אני לא יודע לאיזה צד אני שייך האם אני חולה נפש או בנאדם נורמלי עם בעיות. אני אסביר: יש תקופות שאני תלוי לגמרי בכדורים נוגדי דיכאון שלא ממש עוזרים לי. אני מיואש , לא יכול לעבוד , לא יכול לחפש עבודה , וגם נלחץ מיזה שאין לי כסף וזה מן מעגל כזה שרק מחמיר.. ויש גם תקופות יותר טובות שאני עובד , או לומד ומצליח לא רע וגם עקב כך המצב הכלכלי יותר טוב וגם מרגיש יותר טוב מבחינה נפשית. התקופות האלה יכולות להמשך עד 8 חודשים ואפילו שנה. הבעייה היא כמובן בתקופות הרעות: מבחינה כלכלית מה שקורה הוא שאני לא פונה לקבל דמי אבטלה (או שלא מגיע לי מכל מיני סיבות בירוקרטיות). אני לא פונה לקבל השלמת הכנסה (אין לי כוח לכל הבירוקרטייה) וגם תמיד אני במין אופורייה כזאת שאוטוטו אני מוצא עבודה.. אני מידי פעם מוצא עבודות זמניות והמשכורת ממש מצחיקה. ואז אני חושב למה לא לפנות ללשכת הסעד \ עובדת סוציאלית שיעזרו לי? אחותי שעברה את כל המסכת הזאת אומרת לי שזה ממש לא פשוט במיוחד שאני במצב גבולי כזה ולפעמים אני עובד.. וגם זה שלא אושפזתי אף פעם גם מקטין את הסיכויים להשיג משהו. אני חצוי ומבולבל וזה יותר מקשה עליי לעשות משהו. אשמח לקבל כל הערה או פתרון למצבי. תודה על ההקשבה. איציקון

איציקון שלום מחלת נפש היא ביטוי פופולרי אך מאוד לא מדוייק. הנפש אינה חולה, יש בעיה שניתן להגדיר אותה במונחים רפואיים ופסיכולוגיים. התלונה העיקרית שלך היא על דיכאון. דיכאון היא מחלה שיש לה טיפול תרופתי ופסיכולוגי. לעיתים היא נמשכת זמן רב וצריך להילחם בה. נדרשת סבלנות רבה והיענות לטיפול לאורך זמן. יש לצפות לגלי עליה וירידה לאורך הדרך. הפסיביות שאתה מתאר היא חלק מהבעיה וחשוב להילחם עם זכויותיך. נסה להיעזר באדם קרוב שיוכל לתמוך בך בנקודות הצומת הללו בהן אתה זקוק למשהו מהממסד. אין כאן פתרון מיידי וקל אלא תהליך ממושך שאם תעבור דרכו יש סיכוי רב שתוכל להשתקם ולעמוד על הרגליים. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בטיפול פסיכולוגי. אין ספק שאני חווה העברה חזקה מאוד למטפלת שלי. משהו שנראה לי קצת מוגזם . הבעיה שלשמה באתי נדחקה לפינה והבעיה שלי עכשיו זו היא. היא יודעת על כך ואנחנו מדברות על זה. אבל- יש לי הרגשה שיש כאן גם עניין של העברה נגדית ואנחנו מסתבכות בהגדרת היחסים ביננו. כיצד ניתן לצאת מהפלונטר הזה??? אני לא בטוחה לגבי רגשותיה אבל מודה שזה מעסיק אותי המון. (ואולי בדמיוני?) ואפילו נוטה להאמין שאני המטופלת המיוחדת שלה . ואף היא כמוני מעוניינת בקשר חברי איתי. מבחינתי אני חשה שהטיפול די מוצא אבל אני חשה תסכול ופחד לעזוב אותה.

שלום יער, לי נשמע שאת ממש בלב הטיפול, ובטוח שלא בשלב שבו הכל מוצה. אני אומרת זאת משום שהתעוררות של רגשות חזקים מצדך, הוא דבר שלהבנתי מהווה שלב בטיפול. אני לא יודעת בגלל איזו בעייה פנית, אבל לפעמים כדי לגשת לבעייה עצמה, צריך לעבור איזו דרך. צריך לתת אמון, צריכה להיות היכרות מספיק קרובה של המטפלת איתך, צריך להווצר דיאלוג, ולדעתי כל מה שקורה שקשור ליחסים בינך לבינה יכול להיות מאד רלוונטי להמשך הטיפול ובסופו של דבר לרווחתך. הרגשות החזקים, הרצון להיות מיוחדת, הפחד מאותם רגשות, הפחד מכך שדברים לא מספיק משתפרים בחיים - כל אלה דברים שלדעתי קשורים והולכים ביחד, ולדעתי זה מאד טבעי שזה קורה. כל עוד שתיכן מדברות על זה, והמטפלת שלך יודעת שאת מוטרדת מכך שאין מספיק התקדמות ב"בעייה הקונקרטית" - המצב תקין. אני בטוחה שהיא מבינה שאת רוצה שבסופו של דבר שלטיפול יהיה אפקט על החיים, אבל אולי זה תהליך שלוקח זמן.

מוכרת לי הסיטואציה הזאתי מחיי שלי. ולכן אני יכולה להגיד לך מראש גם אם נניח הפסיכולוגית שלך רוצה קשר חברי איתך היא מציבה לעצמה ולך גבולות ברורים- לא לחרוג מהקשר של מטפלת-מטופלת. יכול להיות אגב שאת בהחלט יקרה לה מאד, אבל זה לא אומר לרגע שהיא תחרוג מהגבולות. גם אני מאד יקרה למטפלת שלי ואני יודעת את זה, אבל ברור לי לגמרי איפה הגבול.

יער שלום העברה והעברה נגדית מתרחשים בכל טיפול פסיכולוגי ולמעשה בכל קשר בין-אישי אחר. הנושאים סביבם יש העברה ועוצמת התופעה משתנים מסיטואציה אחת למשניה. העברה משמעותה שתכנים נפשיים ששייכים לסיטואציה אחרת מושלכים על הטיפול או על הקשר הבין-אישי מבלי שזה בהכרח מכיל באופן ממשי את התכנים הללו. העברה לפיכך היא חומר גלם חשוב לטיפול הפסיכולוגי כי היא מספרת על תכנים נפשיים משמעותיים למטופל. אינני יודע מה זה העברה "מוגזמת". מה שנוצר נובע ממשהו ששווה לגעת ולטפל בו. אם הוא "מוגזם" בטיפול כנראה שהוא חזק מאוד גם בחיים ומזל שהוא עולה בטיפול כי שם אפשר לפחות לגעת בו באופן ישיר ולטפל בו. כל עוד הדברים ממשיכים לעלות במפגש הטיפולי התהליך נמצא בעיצומו ואני לא בטוח שכל מה שאת מתארת הוא בעיה. במידה רבה יתכן שהוא הפתרון לבעיה שבגללה פנית לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי שאלה, אחרי שנה וחצי של שיחות עם פסיכולוג החלטתי לסיים את הפגישות שמאוד עזרו לי, האם זה בסדר להביא מתנה קטנה לאות תודה ומכתב? או שזה לא נהוג?

אני בדיעה שתעשי מה שאת מרגישה. מקסים בעיני לאמר תודה לאדם שעזר לך ואין שום בעיה לדעתי להביע את זה במתנה.

מתנה (רצוי לא משהו יקר מאד) ומכתב אישי, הינם מחווה יפה שבוודאי תתקבל בהערכה והנאה (למרות שאין כמובן חובה לנהוג כך.).

ירדן שלום אין כל נוהג לגבי זה. אם את מרגישה שאת רוצה זו תהיה בוודאי מחווה יפה ומתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובלת מדיסוציאציה - התנתקות מהמציאות לעתים קרובות ומעבר אל עולם של דמיונות. פעמים רבות עם שליטה חלקים ולפעמים בלי שליטה כלל. מרגישה קשה מאד בדיכאון ורוצה למות. מחפשת דחוף חומר על הבעיה שלי. על מנת שאוכל להתמודד איתה. איזה אתרים יש בנושא בעברית? מה לעשות שאני חולמת הרבה על התאבדות והפסיכולוגית שלי כרגע נמצאת בחו"ל בחופשה. מחכה דחוף לתשובה שנה טובה! מלי

מלי שלום את יכולה לקרוא חומר באינטרנט על הנושא, זה טוב לדעת וזה יכול להוות מעין תרפיה עצמית עד שהפסיכולוגית שלך תשוב. היכנסי למנוע החיפוש גוגל והקלידי את המילה דיסוציאציה, תקבלי חומר רב. במידה ואת מרגישה שהמצב מחמיר לא כדאי להמתין, אפשר לפנות לייעוץ מקומי עם איש מקצוע, רצוי אדם שקיבלת עליו המלצה או את מכירה. כמו כן במצבי חרום ניתן להיעזר בפסיכיאטר ובתרופות להרגעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אמא שלי סובלת מדיכאון קליני. זה בא והולך כבר שנים. סוף סוף בגיל 60 לאחר נפילה רצינית היא התחילה טיפול באחת המרפאות לנפש. נראה שהיא רוצה לשים לזה סוף. שמעתי שדיכאון קליני זו מחלה שתמיד חוזרת מתישהו ושתמיד המטופל צריך לחיות על כדורים ולהיפגש עם פסיכולוג באופן קבוע כל החיים. האם זה נכון? ואם כן אז מה שווה טיפול נפשי אם בסוף ההפרעה חוזרת. גם התקפי חרדה שטופלו באופן יסודי ועברו עקב טיפול מעולה יכול לחזור? אפילו שהבעייה הבסיסית טופלה? אשמח לתשובות. תודה דון

דון שלום לא כל דיכאון או חרדה הן תופעות כרוניות שמלוות את כל החייים. עם זאת, במידה ואמך סובלת שנים מהבעיה יתכן שעבורה כן מדובר במחזורים חוזרים ונישנים של דיכאון ובמקרה כזה חשוב שהיא תהיה במעקב מקצועי באופן קבוע עד לשיפור מצבה, וגם לאחר מכן בביקורת אחת לתקופה. חרדה איננה תופעה פתולוגית. זהו מנגנון אזעקה של הנפש בפני מצבי אי וודאות ומצבי חרום. לפיכך זה די טבעי שחרדה תתעורר אחת לתקופה. פניקה בפני החרדה היא הדרך הבטוחה להפוך אותה לדבר בעייתי. קבלה עצמית וידיעה שיש בידיך כלים להתמודד עם החרדה גם אם היא תגיע, היא הדרך הנכונה להתמודדות. רצ"ב קישור לשני מאמרים על חרדה ועל דיכאון. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי את הכלים להתמודד עם חרדות, למזלי. הייתה תקופה שסבלתי מהתקפיי חרדה אבל למדתי להשלים איתם ואז הם התפוגגו יחד עם טיפול מעולה שקיבלתי. סתם סיקרן אותי ... שנה טובה דון

דר קפלן שלום כתבתי לך למטה בתגובה להודעתך מכתב שכלל מספר שאלות לא מצאת לנכון להתייחס ולו לאחת מהן, המכתב היה מיועד אליך בלבד ואוליי אשמתי שלא ציינתי זאת אני חושבת שזה יהיה במקום אם תמצא לנכון לענות בכל זאת על השאלות לאחר שטרחתי וכתבתי את ההודעה. א. מה הכוונה "לא להסכים עם תחושות"? ב. אני חושבת שאדם כשכותב הודעה משקיע בה, לפחות אני, לא זכור לי שהיו שם קללות או ביטויים מעליבים אפילו, ממש לא, רוב הכותבים ככולם ראו בך אחראי. גם החיים לא תמיד וורודים, לכן מחיקת כל השירשורים במצבים כגון אלה לדעתי זקוקה באופן כללי למחשבה מחודשת. זה חלק ממה שקורה בפורום, זו הייתה תוצאה של החלטה מסויימת שגרמה לרגשות קשים, ומחיקה כזאת כאילו באה לייפות את המציאות, ולא להשאיר זכר לדברים שכן היו. ב. אני חושבת שאילו הוספת בהודעתך התנצלות למי שגרמת לו תחושות קשות זה היה במקום. ד. חזרה כל הזמן על כך שזהו פורום מקצועי, היא סתירה לכך למשל שהתכוונת להשאיר את הפורום בניהול אחת מחבריו, שכן אז היה הפורום הופך לפורום תמיכה הדדית. כזה כבר יש אחד. אני חושבת שאי אפשר ברגע שההודעות נושאות אופי שלא ככ מוצא חן, ברגע שאתה משאיר למשל את הפורום פתוח, באותה תקופה הפורום הוא פחות מקצועי. או לא נכון- לא להגדיר את אופיו של הפורום בהתאם למצב. כלומר כל עוד הכל על מי מנוחות יכולה להתרחש דינמיקה, אבל ברגע שהרוחות קצת מתלהטות הפורום מייד הופך להיקרא מקצועי, והדינמיקה- שולית, עד כדי שיש למחוק לה כל זכר. הדינמיקה היא חלק מהפורום, כל עוד אין פה גסויות, קללות, וכד',- ולא היו!- אין סיבה וזה אף מעליב, למחוק הודעות בהן אדם השקיע מזמנו וממרצו. אני אישית שהייתי מושקעת בסיפור הזה ונפגעתי, רואה עצמי נפגעת גם ממחיקת הודעות שישבתי עליהן והן ביטאו את תחושותיי. צר לי שלא מצאת לנכון להתייחס, כאמור, ואני מקווה שהפעם אקבל תשובות.

וזו ההודעה הנוספת שהופנתה אליך ולא נענתה. בהמשך להודעה הקודמת שלי בשירשור זה, : שכללה מספר שאלות, אני מצרפת שאלה נוספת: בין ההודעות שנמחקו הופנתה אליך שאלה עיקרית- שעניינה בחירתה דווקא של אחת המשתתפות, תוך ציון חוזר של העובדה כי יש גם אחרים שנגישים כל היום למחשב, שמשיבים בקביעות בפורום, שמוכשרים לא פחות (אם כי לדעתי עניין הכישרוניות ממש לא רלבנטי כאן). גם אם אין בשמם אות שחוזרת על עצמה פעמיים, ושניתן לסמוך עליהם לא פחות. כך שלמעשה לא נתת הסבר לבחירה שלך, ולאפלייה שעשית, ואף לא הייתה עד כה שום התנצלות מצידך. במקום זאת רק הוספת חטא על פשע, בצורת מחיקת הודעות שלא היו לא בהן לא גסויות ת ולא קללות, אלא דיון לגיטימי בעקבות הודעה שהיא עצמה טרם נמחקה. מחיקת הודעות שאנשים טרחו עליהן והשקיעו בהן אנרגיה נפשית וזמן- והגיבו באופן לגיטימי , אינה במקום. אני מציעה לשקול זאת להבא. אוליי הפעם תהיינה התייחסויות.

אני שלום ראשית אני באמת מצטער על כך שנפגעת והתנצלתי באופן ישיר גם בפני אלה שהודעתם נמחקה למרות שלא הכילה תכנים בעייתיים. כבר ציינתי ששיטת הבניה הטכנית של עצי ההודעות בפורום הזה בנויה כך שלעיתים מחיקת הודעה אחת גוררת מחיקת הודעות נוספות ובהחלט יתכן שהודעותיך נפלו קורבן להתרחשות כזאת. גישתי לאורך כל הדרך היתה גמישה ופתוחה למדי והודעות שהיו ללא ספק נמחקות בפורומים אחרים נשארו על המסך. כמובן שגם גישה זו זכתה לביקורת לא פעם. נדרש שיווי משקל עדין וכנראה שאי אפשר להימלט מפגיעה בסופו של דבר במישהו, בין אם הודעה פוגעת נשארת ובין אם היא נמחקת. מישהו צריך להפעיל שיקול דעת בנושא ומן הסתם זה אני. בתקופות מורכבות כמו בשבועות האחרונים אני נאלץ לנקוט בגישה שמרנית יותר כדי לשמור על איכותו המקצועית של הפורום. אני באמת מצטער על עוגמת הנפש שהיתה לך אישית בכל התהליך הזה ומקווה שהסברי ונסיוני הכן לענות לך באופן ישיר ולא מתחמק ירגיעו משהו מהתחושה הזו. אני מסכים איתך שיש סתירה מסוימת בפעילות פורום זה ולכן היא באה לביטוי גם בדברי. הפורום הזה נועד במקור, כמו רוב הפורומים באתר דוקטורס, למתן מענה למבקרים מזדמנים שמבקשים לשאול שאלה מקצועית. בשל האופי המיוחד של הפורום ועיסוקו בתחומי הנפש הוא מייצר גם דינמיקה מסויימת שיצרה עם הזמן קבוצה. למרות שזו לא היתה מטרתו הראשונית של הפורום, הקבוצה הפעילה של מבקרים קבועים נוצרה ואני גם מברך ונהנה מפעילותה הערה ומהתשובות שאנשים מקבלים לא רק ממני כפסיכולוג אלא מחברי הפורום שלחלקם נסיון רב בעצמם. הכל בסדר עד אותו רגע שנוצר קונפליקט בין שתי המטרות הללו של הפורום. כאשר הדינמיקה הפנימית של הפורום מרתיעה אנשים מלהיכנס לפורום לשאול שאלות ולהשתתף נוצרת בעיה שמבחינתי חייבת להיפתר. התלהמות ואלימות מילולית לדוגמא, היא בעיה מסוג כזה. אינני מוחק הודעות כלאחר יד ואם תעייני במאות העמודים הקודמים תוכלי גם להיווכח בכך בעצמך. אני מקווה שלא נגיע שוב למצבים כאלה, למרות שזה בהחלט אפשרי. אני יכול להבטיח שברצוני לשמור הן על הפורום והן על המשתתפים בו וזה האינטרס העיקרי שלי בתור מנהל הפורום ובתור פסיכולוג. אני לא בטוח שכעת ניתן באמת להגיע להסכמה מלאה ביננו כי באויר יש עדין תחושות קשות. מאחר ומחר אני עוזב בכל מקרה נוכל להתבונן מחדש ובאוירה יותר נקיה על הדברים בהמשך ואני אשמח לשמוע מה את חושבת וגם לענות לך. כל טוב ד"ר אורן קפלן

שוב התחמקת מלענות

לדר קפלן תודה רבה על ההתייחסות האישית למכתב הראשון. למרות שלא התייחסת לכל הנקודות שהעליתי, וגם לאילו שהתייחסת - התשובות לא ממש מספקות , - בכל זאת תודה. מראש אומר שמקובל עליי אם תענה לי לכשתחזור, בפרספקטיבה, כפי שהצעת. כמי שעקבה באורח צמוד אחר הדיון , שוב,- לא היו כאן הודעות שכללו קללות או לשון גסה, ניבולי פה וכיו"ב- שזה סוג הודעות שאין וויכוח שיש למחקן ומייד מהפורום. במיוחד אם אתה כבר משווה לפורומים אחרים- אנחנו עוד רחוקים מרחק רב מלהגיע אליהם... אפילו בימים אחרונים אלה, והודעות קשות בהרבה מאלה, לא נמחקות בפורומים אחרים. (ואני לא בעד מצב זה). אישית , שוב, גם לא הרגשתי שהזעם מופנה אלא כלפיך כאחראי. בנוסף מה שהפריע לי הוא שבמהלך הדיון הופנו אליך שאלות שלא מצאת לראוי להשיב עליהן. השאלה הנוספת שלי היא, אם דיון שכזה מרחיק אנשים מהפורום, הרי שמחיקת ההודעות בדיעבד, לאחר שממילא הן עוברות לעמודים אחוריים, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הרתעת האנשים. לכן השאלה שלי היא מה הטעם בניסיון לייפות את המציאות בדיעבד. או שלא נותנים מקום לדיון כזה מלכתחילה, ואם נותנים- למה לנהוג כאילו לא היה? אני חושבת שברגע שלקחת החלטה שכפי שכתבת,- ידעת מראש כי היא עלולה לגרום לסערת רוחות מסויימת, ואף איפשרת דיון בנושא, ניתן היה לצפות לדיון שכולל גם התלהטות מסוייימת של היצרים, אך שוב- כל עוד לא היו שום ניבולי פה,- ולא היו,- לא הייתה סיבה למחיקת ההודעות. שאלה נוספת שנשארה פתוחה היא זו שהובעה במכתבי השני כאן, מדוע נבחרה משתתפת מסויימת. - נוכח העובדה שיש משתתפים נוספים שמחוברים בקביעות למחשב ושמסוגלים לעשות את העבודה. חופשה נעימה ושנה טובה, אני.

רק שתדעי שאני חושבת שאת ממש חיובית ועוזרת מאוד, וחבל שאנשים קטנונים ומחפשים על מי להוציא את זה, אני מקווה שאת מתעלמת מההערות השליליות ושתמשיכי לייעץ לאנשים, לא סתם מינו אותך להחלפה

באמת. עושה הרגשה טובה. :) אבל בתור X משגיחת הפורום שזכתה ל... *כחכוח* *כחכוח* תהילה (גם פרסום שלילי הוא סוג של תהילה) של יום ורבע בדיוק רציתי לשאול - למה שלא תכתבו הודעות כאלה בעץ קיים? אני חושבת שדיונים כאלה לא יוצרים תדמית טובה לפורום, למי שנכנס אליו לראשונה, ויש יתרון גדול לרכז דברים כאלה יחד. זאת רק דעתי, מתוך אכפתיות לניהול טוב של פורומים באשר הם... ושוב באמת תודה.

בכל מקרה, שלא תעיזי להעלם עקב מה שהיה. אני נעזרתי בך המון , (אני קוראת את כל ההודעות שלך ונהנית)

שלום, רציתי לדעת אם זה הגיוני שאחרי תקופה ארוכה של שיחות על העבר וההווה בחיי (תקופה של שנתיים) בעקבות תקופות של חרדה ולחץ (טיפוס דאגן), ואחרי שהבנתי המון עליי ועל החיים שלי, יש טעם לנסות טיפול אחר (קוגניטיבי) ואולי קצת להפסיק לחפור בחיים שלי? אולי זה כבר לא מוביל לשום מקום וצריך לנסות לטפל פשוט בבעיה עצמה?

ירדן שלום אין לי תשובה חד משמעית עבורך כי מדובר בדבר אישי מאוד שצריך להתאים לך. הטיפול הדינמי אינו אמור להסתכם בנבירה בעבר ובחיים שלך, הוא אמור לקדם את איכות החיים שלך באופן משמעותי. אם הטיפול לא נותן מענה לבעיה עצמה יש מקום לבדוק מה קורה. זה לא קשור לסגנון הטיפול כי גם טיפול קוגניטיבי יכול לעזור או לא לעזור. אני מציע להעלות את הנושא לדיון בטיפול הנוכחי. שינוי הטיפול במצב כזה יטפל רק בסימפטום אבל לא יתן מענה לשאלה מה צריך לקרות כדי שיהיה שינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לשאול איזה קשיים נפשיים יכולים להופיע לפני שניגשים לפעילות פיזית ? למשל אדם עושה בדיקת לב ריאה במאמץ ולפי כל הבדיקות אין שום סיבה אורגנית לשום בעיה . אבל הוא מותש ובאמת גמור ונופל על הרצפה ולא יכול לקום ולא מסוגל להמשיך והבדיקות מופסקות מידי פעם . ונאמר לו שהסיבות לקשיים שלו הם לא רפואיות בכלל אלא סובייקטיביים . אז השאלה היא איזה סיבות נפשיות יכולות לגרום לדבר הזה ?

נטלי שלום סיבולת גופנית, מידת הסבל שאדם מסוגל להכיל, כל אלו מושפעים מגורמים פסיכולוגיים. אם התבוננת מעט בתחרויות האולימפידה באתונה יכולת לראות בקלות כיצד ספורטאים מצליחים להתגבר על מכשולים קשים ולהגיע להישגים בזכות מוטיבציה, ולהיפך, לא להצליח למממש את יכולתם בגלל מרכיב הלחץ. אינני יודע מה המקור לבעיה שאת מתארת, זה צריך להיבדק באופן אישי לאותו אדם, אבל אין ספק שזה יכול להיות קשור לגורמים פסיכולוגיים, בעיקר אם לא נמצא גורם רפואי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי חרדה וגגיכאון מחלישים. יכולים להחליש. עצב. תקופות חיים לחוצות ועומס .

בשלושה ימים האחרונים אני חש ברע, יש לי גלי חום בגוף (כאילו מתחילה לי שפעת אך היא לא מגיעה) האם יכול להיות שמדובר בדיכאון חורף? מעולם לא סבלתי מדיכאון כזה... האם זה אופייני לדיכאון חורף?

אולי זה לכשעצמו יכול לספר על כך שאתה לא חש כל כך טוב מבחינה נפשית לאחרונה. לידיעתי, ולנסיוני (לצערי) היו מסביבי הרבה אנשים חולים ממש לאחרונה, ולא תמיד זה מתפרץ, לפעמים רק נשאר כמו מין "שפעת בהמתנה". בכל מקרה, אני ממליצה לך לחשוב למה אתה חושב שזה יכול להיות דכאון (האם סבלת בעבר מדכאון ואתה חושש מחזרה? האם יש לך מצב רוח אחר לאחרונה? וכו') ובמקביל גם לשים לב לגוף. לנוח, לאכול אוכל חם וטוב. הסתיו כבר התחיל. שינויי עונות קשורים הרבה פעמים גם למצב של "מחלה" - כאשר אנשים לא מווסתים את ההתנהגות שלהם ביחס לסיטואציה החיצונית (למשל בין קיץ לסתיו - לאכול פחות קר, להתלבש קצת יותר טוב), ואולי גם ביחס לסיטואציה הפנימית (במקום פיזור, וחיפוש אחרי משהו מוחצן, הפניית אנרגיה פנימה) כי יש בסתיו משהו שמזמין כניסה פנימה... עוד מחשבה - האם באופן כללי אתה מאד מודאג מהמצב שלך מבחינה גופנית/נפשית? אם אתה באופן כללי חרד ביחס לבריאותך (הכוללת) אולי כדאי לעשות בירור אצל רופא ואם אתה מרגיש צורך גם אצל פסיכולוג לראות איך דברים מתקשרים זה לזה... תרגיש טוב!

עידן שלום החורף עדיין לא הגיע למרות שרוחות ספטמבר עשויים לעורר אסוציאציות של חורף. אני מציע לא לתת עדיין תווית למה שקורה לך ולבדוק מדוע אתה מרגיש לא טוב. בשלב ראשון כדאי לפנות לרופא המשפחה כדי לוודא שאין משהו רפואי אובייקטיבי שנמצא ברקע. בכל מקרה, עם או בלי בעיה כזו כדאי להתייחס לתחושות שלך שכנראה מטרידות. האם אתה יודע לשחזר מדוע המחשבה על דיכאון עלתה אצלך בעקבות גלי החום? האם סבלת בעבר מדיכאון? בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמר על דיכאון הכולל גם שאלונים לבדיקה עצמית שתוכל לתת לך קצה חוט לשאלות. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מקווה שאני בפורום הנכון, יש לי ילד בן ארבע שבזמן האחרון מאוד מתעניין באיבר המין שלו, אתמול מצאתי אותו עם בת דודתו בת החמש שנהם ערומים והוא שכב מעליה יש לציין שאיבר המין שלו עמד, אני יודעת שזה לא מצביע על חשק מיני אבל הייתי המומה, שוחחתי איתו בנושא והסברתי לו את ענין הצניעות כיבוד הפרט וכו', מה עוד אפשר לעשות כדי להחדיר לו את הענין בצורה יותר עניינית ומדויקת והאם זה נורמלי התנהגות מעין זו? אודה על כל תשובה או עזרה, שרית.

שרית שלום מצד אחד זו התנהגות טבעית ואין מה להיכנס ללחץ ממה שקרה. מצד שני חשוב להסביר לילד שהגוף והערום הם דברים פרטיים. כל עוד הוא מתבונן או נוגע בעצמו באופן פרטי זה לגיטימי לחלוטין, אבל שהוא לא יכול לגעת בחברים וחברות באופן כזה. חשוב לערוך את השיחה ברוח טובה, אפשר להדגים מה מותר ומה אסור בעזרת בובות ומשחק. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב, אני סובלת מהתקפי חרדה, ממחשבות שווא וחזיונות שווא שמקשים עליי מאוד בימים אלה. המטפלת שלי נמצאת בחופשה, ואני במקום שאני לא יכולה לקבל בו תרופות זמניות אפילו להרגעה ואני לא יודעת מה לעשות. דמיון מודרך עובד רק לעיתים, יותר על המחשבות ופחות על החזיונות. בדרך כלל אני לא סובלת מכך בכזו עוצמה, אבל עכשיו שאני כן, אני לא יודעת איך להירגע ואיך לישון.אני לא מצליחה להירדם בכלל כי המחשבות תוקפות בעוצמות שאני לא מצליחה להרגיע את עצמי. אין שום מצב לקבל תרופות כרגע, גם בגלל תרופות שלא קשורות שאני לוקחת במקביל, שיקח לי חודשיים לסיים אותן, עדין אני צריכה עצה מהירה איך אני יוצאת מהמצב אליו נכנסתי. המחשבות מאוד ברורות ולא מעורפלות, אני יודעת בדיוק מה מלחיץ אותי אבל אני לא מצליחה להירגע, גם לא על ידי כתיבה או ספורט. מה עושים??? תודה רבה

שלום הפתרונות המהירים הם בעזרת תרופות ובעזרת הרפיה ודמיון מודרך. את שניהם את פוסלת כך שקשה למצוא פתרון מהיר במצב כזה. אולי כדאי לבדוק אפשרות לפנות באופן זמני למטפל אחר במידה והמצב נעשה בלתי נסבל והמטפלת שלך חוזרת עוד הרבה זמן. אני מציע לך לנסות בכל זאת את עניין הדמיון המודרך, בעיקר אם את כבר מכירה את הכלי הזה. נסי להוסיף לו מוסיקה שנעימה לך בווק-מן בזמן ההרפיה, זה עשוי לעזור. כמו כן נסי לעשות ספורט: שחיה, הליכות, חדר כושר, כל פעילות גופנית עשויה לעזור לך כיוון שספורט גורם להפרשת חומרים שדומים לתרופות נוגדת חרדה ודיכאון. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, מישהו שמע או עבר את הקורס של לנדמרק אדיוקשן? לד"ר אורן- מה דעתך? שבת שלום אבי

פסיכולוגיה בגרוש - או פסיכולוגיה המונית ככה אני יכולה להגדיר את זה בקצרה או כמו שעלה פה בפורום לפני מס' חודשים, זה כמו לקחת אקמול ואח"כ שוכחים מזה ככה הפורום, באותו רגע או באותה תקופה קצת מושפעים אבל לאחר שבוע - חודש כאילו כלום. ככה בכל אופן קרה לי ולמס' חברות שהכרתי שם. יש כאלה שאמרו שזה השפיע עליהם לטובה אבל הם מעטים ואין לי קשר איתם כיום כך שאני לא יודעת אם באמת יש על זה השפעה מה שהם מנסים לעשות שם זוהי "טחינת שכל" במלוא מובן המילה על חשיבה אחרת לחיים עם משמעת של רס"ר בצבא. לסיכומו של עניין, אני נפלתי במלכודת שלהם וניסיתי - התאכזבתי וביזבזתי סכום כסף שהלך לפח. ההחלטה בסופו של דבר היא שלך אם ללכת או לא כך או כך - שיהיה בהצלחה בהמשך החיים

לדעתי - לא לגעת במקל משלושים מטר! בכל מקרה הקורס הזה בפירוש אינו מתאים לאנשים עם בעיות עמוקות ואפילו מזיק. מה שידוע לי למשל זה שאם באת למפגש הכרות "רק להתרשם" ונתת להם את השם שלך, הם ירדפו אחריך ולא יעזבו מוכר לי מישהו שכן יצא מרוצה, אדם שהרגליים שלו לא ממש על הקרקע... לי זה בכל אופן זה ממש לא מתאים כל הרעיון. זה האתר שלהם http://www.landmarkeducation.co.il/

אבי שלום בשנים האחרונות נוצרו כל מיני סוגים של סדנאות מרתוניות ולנדמרק משתלבים בטרנד הזה. יש אנשים שזה מתאים להם, יש כאלה שזה מעורר אצלם אלרגיה. מה שחשוב זה להבין ששינויים בחיים לא קורים בטווח קצר. סדנאות מרוכזות מסוג כזה יכולות לתת לפעמים קצה חוט לתהליך ארוך שצריך להתחיל אחריהם. סדנא מרוכזת שמתבססת על תהליך קבוצתי שכזה יכולה להיות גם שלילית לאדם שמגיע במצב נפשי רגיש או עם תכנים מורכבים מבחינה נפשית. מאחר ועל פי רוב אין סינון מקצועי לסדנאות הללו צריך לקחת זאת בחשבון מראש. מעבר לזה אין לי דעה חד משמעית לכאן או לכאן. אני לא מתלהב אבל גם לא מביע התנגדות למי שהולך בידיעה ברורה ומודעת מראש למה שהוא נכנס. בברכה ד"ר אורן קפלן

עדי, קראתי את תגובתך לפורום של לנדמרקוחבל לי שרבים מתרשמים באופן שלדעתי מטעה. אני הייתי בפורום לפני ארבע שנים ולשמחתי כל בני בתי עברו את הפורום וזה שינה את התקשורת בבית (שהייתה בסדר גם קודם) אבל השתדרגנו מאוד. כמו דייטה תזונה וספורט, שצריך לשמור על אורח חיים חדש, כך גם הטכנולוגיה לחיים בתקשורת ועוצמה של לנדמרק מחייבים אימון ו"שמירה על כושר". זה לא במקום טיפול פסיכולוג, הם גם לא מתימרים להחליף טיפול. לנדמרק אדיוקשן זה חינוך לחיים. ואני ממליצה עליו לכל יקירי ובכל הזדמנות. זה שווה כל שקל. אירית

אני והרבה אנשים שאני מקיר עשו את הפורום. וכן מקבלים שם המון. הפורום הוא רק שלב ראשוני ומכין לשאר השלבים. האוירה חיובית. וכל אחד לוקח מהפורום את מה שמתאים לו. לאותה אחת ש"התאכזבה" את כנראה לא היית קשובה. בפורום קיבלת כלי נהדר לחיים ואת פשוט לא משתמשת בו. לכן את וחברותייך יצאתם מאוכזבות כמו שנאמר בפורום את במפח נפש ואת בוחרת להשאר בו. אז ותרי על ה"ראקט" ותרויחי שקט ונועם הליכות אפילו אופטימיות ויכולות חדשות. שהרי כולנו יודעים שאין דבר העומד בפני הרצון. אז שיהיו לכם חיים נפלאים.

שלום בזמן האחרון יש לי הרבה דימיונות ומעין הזיות . שמדברים אלי מהטלויזיה ומהרדיו. מצלמים אותי ועוקבים אחרי ... ממש סלב... (-: אני מודעת מאוד לעובדה שזה לא אמיתי ולכן אין מדובר במשהו פסיכוטי (גם פסיכיאטר אישר...) הפסיכולוגית שלי אמרה שזה נובע מהעובדה שהוסרו אצלי הגנות בצורה לא מבוקרת ובבת אחת. בעקבות זיכרון שעלה מטראומת ילדות . רציתי לדעת מכיוון שהיא כרגע בחופש ואני סקרנית, האם זאת תופעה מוכרת ומה שמה כדי שאני אחפש עליה מידע . תודה מראש. ניקי

ניקי שלום מאחר וקיבלת חוות דעת מקצועית משני מטפליך אני חושב שאת יכולה לסמוך עליהם ולהבין שזה מה שקורה. תופעות כאלה כחלק מפוסט טראומה אכן מוכרות. תוכלי לעשות חיפוש באינטרנט תחת PTSD , ראשי התיבות של התופעה באנגלית. בברכה ד"ר אורן קפלן

דוקטור , עשיתי חיפוש ל- ptsd אבל לא רשום שאחד הסימפטומים הם מה שתארתי . האם יש שם אחר שאוכל לחפש? שנה טובה ותהנה בחופש.

שלום לכל המשתתפים בפורום הימים האחרונים לא היו קלים כאן. הרבה כעס ותחושות קשות עלו. אין לי ספק שכולן היו כנות ובאו מהלב, גם אם עם חלקן לא הסכמתי. אני מעריך את כל מי שביטא איכפתיות ממה שקורה כאן, גם אם חלק מהדברים היו בוטים וזועמים. הודעות מסוימות שנכתבו לא יכלו להישאר בפורום ונמחקו. זהו פורום מקצועי עם מטרות ברורות והדינמיקה הקבוצתית שנוצרת בו אינה יכולה להפוך למרכז העשיה כמו בפורומים לתמיכה הדדית וצאט, גם אם היא משמעותית וחשובה לרבים מאיתנו. ברצוני להדגיש שמאחר ושיטת עצי ההודעות של הפורום הזה בנויה מבחינה טכנית בצורה מסוימת נמחקו גם הודעות שבהחלט היו צריכות להישאר. אני מתנצל מראש בפני אלה שהודעתם נעלמה יחד עם העץ כולו. כולי תקווה שהדברים ירגעו עם הזמן ונוכל לחזור לפעילות שגרתית. כמו שנהוג לומר "אחרי החגים". סוף שבוע מוצלח לכולכם ד"ר אורן קפלן

א. מה הכוונה "לא להסכים עם תחושות"? אתה מן הסתם מתכוון שלדעתך הן לא היו צריכות להתעורר? ב.האם לא אמרת שתשנה את ההודעה שמעל הפורום? ג. אני חושבת שאדם כשכותב הודעה משקיע בה, לפחות אני, לא זכור לי שהיו שם קללות או ביטויים מעליבים אפילו, ממש לא, רוב הכותבים ככולם ראו בך אחראי. גם החיים לא תמיד וורודים, לכן מחיקת כל השירשורים במצבים כגון אלה לדעתי זקוקה באופן כללי למחשבה מחודשת. זה חלק ממה שקורה בפורום, זו הייתה תוצאה של החלטה מסויימת שגרמה לרגשות קשים, ומחיקה כזאת כאילו באה לייפות את המציאות, ולא להשאיר זכר לדברים שכן היו. ד. אני חושבת שאילו הוספת בהודעתך התנצלות למי שגרמת לו תחושות קשות זה היה במקום. ה. חזרה כל הזמן על כך שזהו פורום מקצועי, היא סתירה לכך למשל שהתכוונת להשאיר את הפורום בניהול אחת מחבריו, שכן אז היה הפורום הופך לפורום תמיכה הדדית. כזה כבר יש אחד. אני חושבת שאי אפשר ברגע שההודעות נושאות אופי שלא ככ מוצא חן, ברגע שאתה משאיר למשל את הפורום פתוח, באותה תקופה הפורום הוא פחות מקצועי. או לא נכון- לא להגדיר את אופיו של הפורום בהתאם למצב. כלומר כל עוד הכל על מי מנוחות יכולה להתרחש דינמיקה, אבל ברגע שהרוחות קצת מתלהטות הפורום מייד הופך להיקרא מקצועי, והדינמיקה- שולית, עד כדי שיש למחוק לה כל זכר. הדינמיקה היא חלק מהפורום, כל עוד אין פה גסויות, קללות, וכד',- ולא היו!- אין סיבה וזה אף מעליב, למחוק הודעות בהן אדם השקיע מזמנו וממרצו. אני אישית שהייתי מושקעת בסיפור הזה ונפגעתי, רואה עצמי נפגעת גם ממחיקת הודעות שישבתי עליהן והן ביטאו את תחושותיי.

הי אני. חבל על המאמץ. מסתבר שאם כותבים כאן הודעות ארוכות, יוצאות מהלב ומתוך כאב פנימי אין לזה שום משמעות. הדברים של דר' קפלן מלאים בסתירות פנימיות, חוסר התחשבות, והרצון החזק שעולה מתוך הדברים שלו הוא באמת לא להשאיר שום זכר למה שהיה. פשוט מחיקה גורפת של הודעות שהוא לדעתי בכלל לא קרא. אילו היה קורא לא היה מרשה לעצמו לזלזל ככה ברגשות שלנו. כנראה שהרצון החזק שלו של להיות פורום מקצועי,מונע ממנו להפוך את הפורום הזה לגם קצת אנושי. אני ממש מאוכזבת. בעיקר מכך שהיה עץ (אולי בעצם שיח קטן) שהכותרת שלו הייתה 'ככה לא עושים את זה' . בסה"כ הודעה קטנה על מישהי שנפגעה מכך שדר' קפלן לא נפרד מאיתנו כמו שמן הראוי היה שיעשה. גם העץ הזה נעקר מן השורש למרות שלא הביא בעקבותיו שום תגובות זועמות. כנראה שדר' קפלן חושש שמשהו מהדיון החשוב מאוד שהיה כאן, ידבוק בו, בשמו המקצועי, ולכן הוא בחר לגדוע. דר' קפלן, מילים יפות הן ריקות מתוכן אם אינן מגובות במעשים שתומכים בהם. עצם העובדה שישנם עוד הדים וגלים לאחר שבחרת לצנזר, מראה שהבעיה לא הייתה עם 'לילה' כלל וכלל, אלא עם המעשה שלך! אני מנניחה שאתה כבר מבוצר לגמרי, וההודעה הזו תלך בעקבות חברותיה הטובות, יש לסל האשפה. אבל אנ יקוראת ללילה ולאפרת לחזור לפורום! אתן חסרות. משתתפת

זה מזכיר לי את ההורים שלא מצליחים להתנתק מהילד בגן. ואז הילד בוכה, ומתקשה עוד יותר להיפרד. יצאת לחופש או לא?..... וגם לי חבל על הגדיעה הסוחפת של העצים. בדברים שאני כתבתי לא היה שום מסר פוגע, ובכל זאת נמחקתי. אל נא תעקור נטוע. חופשה נעימה, ואל תדאג, אנחנו נתגעגע, אבל נסתדר.

אבל מובן לי לגמרי למה זה נעשה , אין לי ביקורת כלפי הדוקטור , לדעתי הוא לא עשה שום טעות, גם המינויי של לילה היה נכון בהחלט.

הסכמתי מאוד עם ההודעה שבה נאמר על הילד בגן והוריו. ובמיוחד עם המשפט האחרון. כלומר, ללא ספק הפורום זקוק למישהו שינהל אותו בימים אלו. אבל הנסיבות אינן מאפשרות, ו-ל-כ-ן, אין טעם פה לכעוס. כי אני לא חושבת שיש פה אשמים. סה"כ טעות. אנחנו מתגעגעים (כמו שנאמר) לפורום "הרגיל" שהיה עד כה. אבל אני מקווה שהמשתתפים יפסיקו לכעוס, וינצלו את האנרגיות לעזור אחד לשני. משתתפת כואבת.

בהמשך להודעה הקודמת שלי בשירשור זה, : שכללה מספר שאלות, אני מצרפת שאלה נוספת: בין ההודעות שנמחקו הופנתה אליך שאלה עיקרית- שעניינה בחירתה דווקא של אחת המשתתפות, תוך ציון חוזר של העובדה כי יש גם אחרים שנגישים כל היום למחשב, שמשיבים בקביעות בפורום, שמוכשרים לא פחות (אם כי לדעתי עניין הכישרוניות ממש לא רלבנטי כאן). גם אם אין בשמם אות שחוזרת על עצמה פעמיים, ושניתן לסמוך עליהם לא פחות. כך שלמעשה לא נתת הסבר לבחירה שלך, ולאפלייה שעשית, ואף לא הייתה עד כה שום התנצלות מצידך. במקום זאת רק הוספת חטא על פשע, בצורת מחיקת הודעות שלא היו לא בהן לא גסויות ת ולא קללות, אלא דיון לגיטימי בעקבות הודעה שהיא עצמה טרם נמחקה. מחיקת הודעות שאנשים טרחו עליהן והשקיעו בהן אנרגיה נפשית וזמן- והגיבו באופן לגיטימי , אינה במקום. אני מציעה לשקול זאת להבא. אוליי הפעם תהיינה התייחסויות.

מה הטעם להשיב לך? הרי שום תשובה לא תרצה אותך , את תקועה בבועה שלך ולא רואה שום דבר חוץ מהפגיעה שלכאורה את חושבת שהדוקטור עשה . שאלי את עצמך מדוע נפגעת כל כך , ואחרים לא , האם זה לא קשור לחייך הפרטיים? מדוע מפריע לך כל כך הבחירה בלילה. הדוקטור לרגע לא אמר שהוא אוהב או מעדיף את לילה על גבי אחרים. הוא נתן לה תפקיד של מחיקת הודעות (שלדעתי אפילו לא באמת האמין שיהיה בכך צורך - אלא רק ליתר ביטחון). גם אם היה בוחר בדרך אחרת כמו בחירה במשתתף אחר , למנות מישהו זר ,סגירת הפורום או אפילו להשאיר את הפורום פתוח היית מוצאת בזה מגרעה. כי את פשוט כזאת - מוצאת את הרע בכל דבר. רק להזכירך לפני יותר משבועיים הודיע הדוקטור שהוא יוצא לחופש ורבים ביקשו ממנו למנות מישהו מהפורום או סתם מישהו שהוא סומך עליו וזה מה שהוא עשה. למה הקנאה הזאת בלילה . למה את לא עושה חושבים ומנסה לברר בינך לבין עצמך מה באמת הבעיה , מה באמת מפריע לך , חסר לך יחס ומצאת את זה בפורום? את צריכה להרגיש מוערכת ולא מרגישה? בסופו של דבר הכל נובע מחוסר הביטחון שלך , ומהתפיסה שלך את עצמך. עשית לי כבר כאב ראש עם הרגשי נחיתות שלך . טיפול מומלץ! ובהקדם!

אין פורום "רגיל" מה שהיה כאן לאור מינוי לילה היה "הפורום האמיתי"..שייצג הזעם והקינאה וריגשי הנחיתות והתחרותיות והילדותיות ששכנו אל מתחת לפני השטח ורק המתינו להזדמנות המתאימה. מי שהיגיב\ה כמו שהיגיב\ה וודאי מצאו מחזוריות קבועה במצבים דומים בחייהם האישיים. מי שרוצה להאמין בקהילה הזו כקבוצה אחת ולו בשל שותפות גורל לאתגר השיכלי והריגשי שהטבע הוא בוחנם,הרי שמרמה עצמו ובוודאי שלא בפעם הראשונה, המשיכו כך זאבים חמודים

.

שלום אני בהחלט מוכן לקבל גם סוג כזה של אינטרפרטציה על קשיי הפרידה שלי מהפורום. אין ספק שהייתי יותר שבע רצון מעצמי כמנהל הפורום אם הימים האחרונים לא היו עוברים על הפורום הזה כפי שעברו ובמיוחד על מי שנפגע באופן אישי. מי שעוסק בפסיכולוגיה צריך לקחת בחשבון שסוג כזה של אירועים קורה. יש כעסים, יש זעם, ולא תמיד אתה נתפס כמושלם ואהוב. לא פעם אתה תופס את התפקיד של הרע, האטום, הלוזר או כל תפקיד אחר. ולפעמים אולי זה גם נכון ולא רק השלכה. בלימודי הפסיכולוגיה אף אחד לא העביר לי קורס בלהיות אדם מושלם. אולי למזלי. מתוך הבלאגן שנוצר עלתה נקודה אחת בהחלט חיובית וזה שהתגלתה כאן קבוצה די גדולה של אנשים שאיכפת להם ומחוברים רגשית הן לפורום והן למשתתפים בו וכנראה גם אלי. אני מקבל את זה בשימחה ומקווה שזה גם ישמש כחומר גלם לשיפור פעילות הפורום בעתיד. למי שמודאג מכך שאני לא יוצא כבר לחופשה, חלפו רק ארבעה ימים מאז הופיעה ההודעה הנ"ל (ואגב, היא תוסר מחר, התמיכה הטכנית של הפורום לא עבדה בשישי שבת). תכננתי מראש לתת את ההודעה כמה ימים לפני נסיעתי, ולפי רוח הדברים זה היה גם בצדק. בכל מקרה, מחר אני מתכוון לענות תשובות אחרונות ובאמת להיפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה ראיתי שלא הגבת היום , ואני תוהה האם זה קשור לכל הבלאגן (שלא בצדק ) שהיה. אל תדאגי אם מישהו יעז להגיד לך משהו אני הרביץ לו דרך המחשב .

וגם אפרת לא ענתה היום. סולידריות, או חרם?

גם ד"ר קפלן לא ענה היום.

ל - :-( אפרת רשמה למטה שהיא בחופש ומסרה שנה טוהה . היא לא בחרם היא פשוט כמו כולם , נהנת בחופש

למרות שפעם היה משחק משעשע שנקרא kong fu mail ואז היה אפשר. לשאלתך, לא כתבתי גם כי לא היה לי חשק, אבל בעיקר כי לא היה לי מה לכתוב. (כן, זה קורה. ואולי כדאי שזה יקרה לעיתים קצת יותר קרובות...) לגבי האי חשק. יש שיטת טיפול שנקראת aversion therapy. (אם אני לא טועה במינוח - יכול להיות שאני לא מדייקת). נניח מישהו רוצה להפסיק לעשן, אז כדי לסייע לו בכך מצווים עליו לעשן 3-4 קופסאות. ואז עוד קצת נרגילה. טיפה מקטרת ולקינוח עוד 2 סיגרים קובנים ונובלס וג'יטן. נהיה לו מגעיל. (האמת היא שסביר להניח שהוא יחטוף "התקפת ניקוטין" - שזה ככל הנראה דבר מאד לא נעים). הדחייה שתווצר אצלו מהסיגריות, תסייע לו להתרחק מהן בהמשך. אני מרגישה שזה מה שקרה כאן. נהייתה לי תחושה מגעילה מכל מה שרץ כאן בפורום. מכל המלל האינסופי, מכל הקינאה, ההאשמות הכינויים... "מלקקת לד"ר קפלן", "חנפנית" ועוד רמיזות ביחס ליחסים הלא אתיים שאני מנהלת איתו. שמעתי ש"לילה" היא יהירה ומתנשאת, ואף הובאו ציטוטים כדי "להפליל" אותה ועוד כהנה וכהנה. בתכלס, טוב שד"ר קפלן החזיר את הפורום למצב שבו מרבית חברי הפורום רוצים להיות בו. אין שום סיבה שאני אהיה "משגיחה" כאשר זה לא מיטיב עם הפורום. אז טוב שזה הובן ושהמצב חזר לקדמותו. בנוסף, אני שמחה להיות חופשיה ומשוחררת לגלוש כרצוני, ולא לגלוש כרצוני, ולהגיד מה שבא לי, בלי שאחר כך א'-ת' תלנקק להודעות שלי כדי להוכיח שאני חיית ריבים חסרת רגישות. מבחינתי הסתבר לי שיש פה קהילה עם קצת יותר משתתפים קבועים ממה שחשבתי - דבר שלא הייתי ממש מודעת אליו קודם. אולי בגלל שפרט לבודדים מאד כולם מגיבים בשמות חסרים, בדויים, ומשתנים. למה, אגב? אני הבאתי את לילה. הבאתי אותה אמיתית - היא נחשפה כאן, סיפרה על עצמה, הביעה דעות עקביות. יש לה היסטוריה, אישיות, אפילו חלמתי עליה חלום לילה אחד. לרב המשתתפים שהביעו עמדות נחרצות ביחס לשאלת ה-so called מינוי שלי, אין אפילו שם מזהה (לא חייב להיות שם אמיתי, מה לי קוראים לילה? לא סביר). זה קל לתקוף כשאין צורך לעמוד מאחורי מה שאומרים. רק להתחבא מאחורי שמות חסרים. אבל האמת היא שזאת לא ממש ביקורת, כי מבחינתי אתם (וזה מופנה בעיקר כלפי הקולות שמביעים יחס עוין כלפי) יכולים להמשיך להאמין שזאת "קהילה" ואפילו להשלות את עצמכם שזאת "קהילה תומכת". אולי יום אחד היא תהיה. אני בטוחה שיענו תשובות טובות לחלק מהפונים, כמו שכבר קרה בעבר, ושיהיו דיונים מפרים, ושאנשים יצאו מכאן עם מחשבות חדשות ומיטיבות, אבל האינטראקציות בין חברי הפורום נגועות בכל כך הרבה קינאה ועוינות ומילים רעות... מבחינתי תמיכה היא מילה עם טיפה יותר משמעות. קצת יותר תוכן. קצת יותר מחוייבות מאחוריה.

לילה ממש עצוב לקרוא מה שרשמת , האמת שאת רוב ההודעות לא יצא לי לקרוא וטוב שכך מה שקראתי הספיק ביותר.. עד עכשיו לא היה לי שם כי לא ממש הגבתי בפורום אבל אני קוראת קבועה של הפורום . לדעתי רוב ההודעות הן של "אותה הגברת בשינויי אדרת" (בעבר כיניתי אותה גברת אות אחת לדורותיה ומאז היא שינתה את השם מספר פעמים מיכל ועוד ועוד). אל תתני לה להשפיע עלייך . החלפת השמות הרבה רק הייתה כדי ליצור תחושה שיש הרבה נגד המינויי אם כי במציאות אני לא חושבת שמדובר ביותר משתיים או שלוש. (לא הבנתי עוד - אם "גלי" ו "אני" זאת אותה אחת , נראה לי שכן) . אני חושבת שהמינויי שלך הייתה החלטה נכונה בהחלט , אבל הפכה לבלתי אפשרית שלא בצדק. באמת חבל שכך התנהלו הדברים. גם עלי כל הרוע שיצא כלפייך מאוד השפיע , מה שגרם לי להגיב לשם שינויי . אני לא חושבת שאפשר למצוא באמת תמיכה ומחויבות ביחסים שמתנהלים דרך מחשב (יאיר זה לא כולל אותך :-) ) , מכיוון שאי אפשר לדעת מי מאחוריו. אומנם לילה הוא לא שמך האמיתי אך עדיין , דרוש הרבה אומץ כדי לכתוב כאן ,להביע עמדה ,לספר ולשתף מעצמך. רוב הסיכויים שלא תשמעי ממני יותר עד לפעם הבאה שמישהו יראה בעיני מותקף שלא בצדק.(-: לי אין את הביטחון להמשיך ולכתוב ולספר ולהשמיע עמדה שיתכן שלא יסכימו איתה... אני מקנאה בך בזה (הקנאה שלי היא מחמאה ולא רוע). שיהיה לך רק טוב ומחכה לשמוע ממך עוד הרבה תשובות חכמות. לירז.

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/489/xFT/479824/xFP/480118

לילה שלום ראשית אני שמח לראות אותך שוב בפורום. דאגתי לך והרגשתי מאוד רע סביב מה שהתרחש כאן סביבך. אני חושב שהעובדה שמכות אנונימיות דרך המחשב אינן מעוררות כל כך הרבה רגשי אשמה כמו מכות פיזיות בחוץ, הרבה אנשים נוהגים להשתמש בהן מבלי לחשוב יותר מידי. מצד אחד יש בזה משהו חיובי. ניתן להסתתר מאחורי מעטה האנונימיות ולהוציא דברים שלא ניתן היה לבטא במקומות אחרים. הביישן יכול להתחיל עם בנות זוג, האובססיבי לשליטה יכול לשחרר קצת את הרסן, ושומר החוק המנומס יכול קצת לקלל בלשון גסה ואפילו להנות מכך. הבעיה היא שלעיתים זה גולש להתפרצות דחפית כל כך קיצונית שהיא הופכת לאלימה ופוגענית, לא פחות מזו שפורצת במציאות הלא וירטואלית. לא מעט מכך חשת על גופך בימים האחרונים וזו הסיבה העיקרית שנאלצתי למחוק את רוב העצים הללו. אני מקווה שהדברים ישקעו וירגעו ובסופו של דבר נחזור לשגרת פעילות רגועה ונעימה. כל טוב ד"ר אורן קפלן

אני מחפשת פסיכולוג שמטפל בהתקפי חרדה בשיטה ההיתנהגותית קוגניטיבית באיזור המרכז, מישהו יכול לייעץ לי איך למצוא? תודה

להלן הרשימה המלאה של המטפלים המשתייכים לאגודה של המטפלים הקוגניטיביים התנהוגתיים. צריך להמתין מעט עד שהעמוד יטען. דרושה תוכנת אקרובט רידר לצפייה, וניתן להוריד אותה בחינם מהרשת להלן הקישור: http://itacbt.co.il/alphone.pdf

שלום לכולם תמיד בסוף פגישה יש לי צורך מאוד גדול לחבק את הפסיכולוגית שלי לפני שאני הולכת. כבר אמרתי לה , אבל רציתי לדעת אך זה אצלכם? זה לא מוזר לדבר מול מישהו על הדברים הכי רגישים וללכת , כאילו כלום.

ואת לא היחידה שמרגישה ככה :-). אבל הבעיה שמגע פיזי בין מטפל למטופל הוא תחום אפור שיכולות להיות איתו הרבה בעיות.

גם לי יש צורך לחבק אותה אחרי כל פגישה. זה משהו לא נישלט. לעיתים קרובות שאני הולכת אני נותנת לה נשיקה בלחי כי היא כזאת מותק שקשה לי להתאפק. אני לא יודעת איך היא מרגישה עם זה. בתקופות רעות שממש הטיפול היה מאסיבי התחבקנו אחרי פגישות. אחר כך כשתהחזקתי ועלה לי הביטחון היא הפסיקה לחבק אותי.וזה הדבר היחיד שחסר לי מהתקופה הקשה ההיא. כי היא ראתה בחיבוקים לתת כוח ואני ראיתי בהם גם את הכייף שלי לתת לה אהבה. לי זה היה כייף. חבל שהיום זה נמנע ממני כי זה מאד חסר לי. אבל אני לא יכולה להכריח אותה לחבק אותי. אז אני נותנת לה נשיקה. נראה לי שזה ענה לך על השאלה (: הכי טבעי בעולם מה שאת חשה. ניסית לחבק אותה?

אתם עד כדי כך קרובות לפסיכולוגית שלכם? אני בחיים לא הרגשתי ככה ויש בנינו מין דיסטנס כזה, גם זה נורמלי?

לי גם. יכולות להיות מיליון מחשבות, והמון בילבולים. אצלי יותר קל לקום וללכת, בכלל שאני נרכנסת לאינטמיות על החיים שלי עם הפסיכולוג אני מתחילה להתעצבן עליו ולסובב את השיחה להיות ויכוח. לי גם פשוט אייך שנוח ומרגיש....

לכל הכותבים שלום הצורך לחבק כמו גם הרתיעה מקשר קרוב מידי, כולם טבעיים ולגיטימיים. יש לגבי זה חוויות שונות וגם דעות שונות. בעיקרון מגע גופני בין פסיכולוג למטופל אינם דבר שבשגרה. עם זאת, יש מצבים וקשרים בהם זה יותר מתקבל ונוצר. מתגובותיהם של אנשים רבים יתכן שזה יותר קל או פחות מסובך כאשר זה קורה בין פסיכולוגית למטופלת מאשר במצבים אחרים. הבעיה שבד"כ עולה לסדר היום סביב השאלה הזאת היא היכן הגבול בין חיבוק חם לבין מגע מיני, או באופן כללי היכן מציבים את גבולות הטיפול. האם למשל אפשר שהפגישה הטיפולית תתקיים בבית קפה באוירה אחרת? האם להזמין את הפסיכולוג הביתה? האם להזמין לחתונה או אירוע חשוב? שאלת האינטימיות היא שאלה חשובה בטיפולים פסיכולוגיים ומעבר לתשובה הקונקרטית היכן עובר הגבול, שאותו קובע כל מטפל וכל מטופל לעצמו, יש כאן שאלות משמעותיות מבחינה אישית שבהחלט שווה להעלות אותן במסגרת הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

תשובה שנכתבה כלאחר יד. ההשוואה בין הזמנת המטפל לבית קפה,ארוע וכיוב אינה ראויה אל מול האינטימיות הטיפולית הנובעת מהקשר הטיפולי בין המטפל למטופל. כנראה שסימני השחיקה והבלייה נותנים אותותיהם, החופשה נדרשת, אגב פרויד טען שעבודה העונה על הצרכים העמוקים של הבוחר בה,במודע ושלא במודע, אינה מצריכה יציאה לחופשות שכן היא כוללת בתוכה את כל שסץומי הביטחון הממוגנים שיאפשרו את "האיוורור הרצוי"... נקודה למחשבה מר ד"ר

מה קורה לכם אנשים..? קצת פורפורציה...ההבנאדם יוצא לחופשה תנו לו ליסוע בשקט..לא רצה שכל אלו הסובלים מחרדת נטישה יתקשו שם לו מחליפה ,לא מספיק טובה לכם מוחקת לכם הודעות כנסו שדר קפלן יחזור. מה כל הכעס הזה ? אפשר לחשוב הוא לא מטפל פרטי פה של אף אחד , הוא איש טוב ונחמד שעונה לשאלות של כולנו..תרדו מהעניין הזה כבר. קצת בגרות..

אני חושב שד"ר קפלן עשה מעל ומעבר ורגישותו לאנשי הפורום גדולה.

לי זה נראה כמו ילדים שכועסים על האבא שעוזב אותם קצת, או צריך לנסוע ולהתרחק מעט אבל בגלל שהם ילדים גדולים ומבינים שזו זכותו, על אף העניין עדיין מרגישים כועסים. אני חושבת שזה מקסים שאורן יצר פה סביבה כזו של אנשים שבאיזושהי צורה נהיו קשורים אליו ויתגעגעו לנוכחותו, והודעות כאלו כמו שהופיעו כאן סך הכל מצביעות על רגשות חזקים שעלו, וזה יפה שאורן הצליח לעשות לנו כאן חדר מיוחד שכזה שגם אם אנחנו אנונימים אחד לשני - עוצמות כאלו נהיו אפשרייות בינינו. נראה לי שכולנו נתגעגע אליך, וכל הרעש שהיה , היה בעצם בכדי להראות לך עד כמה. חופש נפלא

אני בת 15, ויש לי בעיה ממש גדולה, שמאוד מפריעה לי, אני לא יודעת לבטא את עצמי מול יותר משניים שלושה אנשים (לא קל לי בכלל בכל סיטואציה), ולכן אני לא מדברת במצבים כאילו. אני הולכת לפסיכולוגית כבר חודשיים ולפני זה הייתי אצל פסיכולוג, אבל שניהם לא מצליחים לעזור לי כנראה, והשנה הכל אותו דבר בבי"ס ובמפגשים אחרים. אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יכולה לסבול את המעצור הגדול הזה שבניתי בתוכי, וביחוד את זה שהוא אט אט הופך להשתרש ולהיות חלק ממני. משום שאני לא רוצה לסגור בפני דלתות בגיל כל כך צעיר. ואני יודעת שזה חשוב. אז אולי יש לך עצה או דרך או תרגילים שאני יכולה לעשות כדי לעזור לעצמי? אשמח לשמוע כל דבר תודה רבה ובתקווה שאצליח מתישהו..

נשמע כמו חרדה חברתית. ישנו טיפול קוגניטיבי התנהגותי שהוא המומלץ במצב כזה, (בין היתר) תוכלי לקרוא פרטים עליו (ועל התופעה בכלל) באתר חרדה חברתית, ולהתייעץ עם חברי הפורום של האתר.(בהייד פארק). ישנם ספרים, סדנאות, במקרים יותר חריפים גם טיפול תרופתי, אין תרופת פלא. גם טיפול פסיכולוגי הוא עניין שאורך זמן, לפעמים לוקח המון זמן עד שמוצאים את המטפל הנכון.

קודם כל תדעי שאת לא לבד ואין לך מושג כמה אנשים דומים לך יש שסובלים בדיוק מאותה בעיה,במיוחד בקבוצת הגיל שלך, יכול להיות אכן שמדובר בחרדה חברתית, אבל אל לך לפחד מהשם המפחיד הזה. חוץ מטיפול פסיכולוגי שבהחלט יכול לעזור (לאט, לאט חכי :-)), את יכולה להתאמן על קבוצת חברים או בני משפחה שהם קבוצה אוהדת שלך ולהתחיל משם את המהפך שלך. לאחר שתרגישי בטוחה בעצמך תוכלי לנצל את המיומנויות שרכשת גם בבי"הס ובמקומות אחרים. בהצלחה!

אני מבינה אותך. הייתי גם כזאת בתיכון. זה מאד קשה וכואב. כי יש לך רצון לדבר ולהיות כמו כולם אבל יש משהו שחוסר אותך ועוצר אותך שבעצם השם שלו זה רגשי נחיתות. בטח אחרים חושבים שאת סנובית, או:"שלא נאה לך..." אני יודעת שזה לא קל. את חייבת אבל לפתוח את זה בטיפול ולתת לרגשות שלך להשתחרר מול הפסיכולוגית. טיפול טוב מעלה את הביטחון. הקסם בטיפול וזה לא בעצם קסם, זה פשוט שיתוף פעולה, ככל שתרצי ללעזור לעצמך יותר, את תשתפי פעולה יותר והטיפול יעזור יותר. תנסי את זה.

שי שלום אם הנושא מטריד כבר שלוש שנים ואולי אפילו יותר מכך, ייקח זמן עד שהוא יפתר. המחסום שאת מתארת הוא גם כלי הגנה ולא רק משהו שלילי. בעזרתו את נמנעת מפגיעה ועלבון שאולי נתפסים על ידך, באופן מודע או סמוי, כגרועים עוד יותר. עד שהדפוס הפנימי הזה לא ישתנה, יהיה קשה לראות שיפור משמעותי במציאות החיצונית. חודשיים היא לא תקופה ארוכה ואני חושב שכדאי להמתין עוד בסבלנות, במיוחד ששנת הלימודים רק החלה כעת ואולי את האימונים והשינוי אפשר יהיה לראות בתוך שנת הלימודים. את מבקשת תרגילים ומיומנויות. יש באמת שתי גישות פסיכולוגיות עיקריות, האחת יותר "דינמית" שעוסקת בדיבור הפנימי שנמצא בתוכך, והשניה יותר "התנהגותית" בכיוון של תרגילים ורכישת מיומנויות. לעיתים קרובות אפשר לשלב בין השניים, מה שיכול לעזור להאצת הטיפול. במקרים של חרדה קשה שמונעת שינוי רצוי גם להתייעץ עם רופא פסיכיאטר ולקחת תרופות נוגדות חרדה. אחרי כל כך הרבה זמן הדפוס האישיותי כבר חזק למדי וכדי לשנותו צריך להשתמש בתותחים הכבדים ביותר. את כל זה אני מציע כמובן להעלות לדיון בטיפול עצמו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נוטלת נורטילין ומאז החלה לי נשירה בשיער הרבה זמן שללתי אצל רופא עור האם זה בגלל התרופה?

רויטל שלום אנא פני לאחד הפורומים הרפואיים בנושא. בפורום זה הייעוץ בנושאים פסיכולוגיים בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

סתם עד שאני יענה...התחשק לי לכתוב. לפני כמה לילות דברתי עם איש אחד שהיה לי חכם נורא, דיברנו הרבה על אהבות ואכזבות וחתולים. אמרתי לו שהתכונה שאני הכי אוהבת מעריצה בחתולים וגם קצת בי זה שלא משנה מאיזה גובה הם יפלו או מאיזה גובה יזרקו אותם תמיד ינחתו על הרגליים יחייכו חיוך חתולי אדיש ומתנשא וימשיכו ללכת כאלו כלום לא קרה ואף אחד לא נפל ובטח לא הם. כשאמרתי את זה לאיש שהיה לי חכם נורא הוא שתק רגע ואחר כך , ענה שזה בכלל לא ככה אלא אחרת לגמרי , שבעצם החתולים רק עושים כאילו שכלום לא כואב והם נפלו על הרגליים. בעצם הם נופלים על הגב ונשברים כל פעם מחדש לרסיסים אבל הם חתולים ויודעים שזה חלק מהתדמית שלהם ושכולם מצפים שהם יפלו תמיד על הרגליים אז הם לא מראים לאף אחד שזה בכלל לא ככה באמת. האיש הזה לא ראה את הפנים שלי בלילה ההוא , כשאמר את המילים האלו וטוב שלא ראה כי אם היה רואה את הפנים שלי, בטח, שהוא היה מוריד ת'עניים ורואה ת'רסיסים שלי על הרצפה. ורד מוסנזון.

זה לא שאני לגמרי מנותקת מהמצב... פשוט הגבתי ומחקו אותי :-( . אני באותה עמדה באופן כללי של המיעוט שדברים יצאו מפרופרציות...

ללירז זה באמת לא קשור למה שמתרחש מתחתיך ,אבל שיר יפה.

והשם שלך הוא זה שחתום מטה..., את בן אדם מאוד מאוד מוכשר. גם אם השיר אינו שלך, זה מראה שיש לך רגישות עצומה, ולב גדול. ואם את אוהבת חתולים ושירה תנסי את שני אלו שכנראה מרגישים כמוך. חתולשלאפאחד -יהונתן גפן רשימות של חתול רחוב - ניסים אלוני למרות שרוב השירים שם לא עוסקים בחתולים, החתול הסתנן לשם הספר, ולא סתם. אני אישית אהבתי את הספרים כדאי לך לנסות.

לא אני כתבתי את השיר... יש לי כבר את שני הספרים שציינת ואני אוהבת מאוד . בכלל את כל הספרים של יונתן גפן יש לי ואת כולם אני אוהבת. אני מאוד אוהבת גם את יהודה עמיחי ו"רחל" . אתה אוהב? מומלץ! בלי להעליב... השם שבחרת עושה לי אסוציאציות ממש מפחידות. למה בחרת שם כזה? שיהיה לך רק טוב מלירז

לירז שלום בחרת מילים שמספרות על חוויה קשה ואולי מה שקשה במיוחד זה שאי אפשר להראות לאלו שבחוץ עד כמה קשה ותמיד צריך ליפול לכאורה על הרגליים. ואז השאלה מדוע טוב שהוא לא ראה? אולי אם היה רואה את הרסיסים שעל הרצפה, היה יכול לאסוף אותם ולהרכיב באהבה חלק אחר חלק. אולי מה שמפחיד זה שהוא יביט על החלקים וילך לו לדרכו. לילה טוב ד"ר אורן קפלן

שלום לכל משתתפי הפורום. אני מודה שאני מופתע מאוד מעוצמת התגובות שהתקבלו כאן בפורום בימים האחרונים. כוונתי המקורית היתה לשמור על הפורום וכך גם כוונתה של לילה בנכונותה להיענות לתפקיד שביקשתי להטיל עליה. במצב שנוצר, לילה מובלת ללא רצונה לפינה בלתי אפשרית, הן מבחינת המחיר האישי שעליה לשלם שוודאי אינו בא בחשבון מבחינתי, והן מבחינת משאבי הזמן שידרשו לה כדי להתמודד עם עומס ההודעות. בהתייעצות שערכתי עימה הגענו למסקנה שהיא לא תיקח על עצמה את התפקיד שהפך למשהו קשה ולא נעים. אני מודה ללילה על נכונותה ומתנצל בפניה אם נוצרה עוגמת נפש בעקבות כל התהליך הזה. כאמור, הכוונות היו מן הסתם חיוביות ואני לוקח על עצמי את האחריות המלאה למה שהתרחש כאן בסופו של דבר. מה בכוונתי לעשות? אני אתייעץ שוב עם הנהלת האתר כדי להחליט במשותף כיצד לנהוג. נטייתי המיידית כעת היא שהפורום ישאר ללא הנחיה כפי שהיה גם בפעמים הקודמות בהן יצאתי לחופשה ויחזור לפעילות שגרתית אחרי החגים. ההודעה בראש הפורום תוחלף מחר בהתאם להחלטה שתתקבל. ערב טוב לכולכם ד"ר אורן קפלן

הניצחון לחלמאים. אימת היתוש על הפיל. הקינאה וצרות העין גברו על ההגיון והתבונה. כנראה שהכמות הפכה לאיכות.

יש לי שאלה שמאוד מטרידה אותי, יש לי פסיכולוג כבר שנה ופתאום בצורה מאוד מוזרה הוא כאילו הטיף לי דברים לא לעניין וזרק לי הערות שהייתי בשוק ועם דמעות בעיניים על איך שאני, ושאני לא באמת כנראה כמו שאני מציגה את עצמי בדברים מסויימים, וכל מיני דברים שנשמעו ממש כועסים עליי והדרך שלי ואיך שאני רואה את עצמי, ממש דברים כאילו מתוסכלים ויצאתי בסרט נוראי ממנו ובשוק, וני לא רוצה לחזור אליו. השאלה שלי היא אם באמת יכול להיות שהוא פישל והיה מתוסכל ממשהו אצלי ודברים קצת יצאו משליטתו, ושהוא טעה? פסיכולוגים מפשלים בכאלה דברים? לקחתי את הדברים שהוא אמר עליי נורא קשה

אבל השאלה היא האם את חושבת שהוא טעה באבחנות או טעה בבחירה לומר אותן ובדרך שבה בחר. שני הדברים שונים מאוד. אתחיל ממה שצריך להאמר- אינך אמורה לחוש תחושות כאלו כלפי המטפל שלך, וכל רגש כזה צריך לעלות לדיון. ייתכן והדברים הובנו אצלך כביקורת, או כהטפת מוסר, ומהמקום שבו הוא אמר אותם הם נראו אחרת. בטיפול הרבה מאוד פעמים עולים וצפים רגשות שעולים בחיי היום יום, כמו למשל- פחד מביקורת, רצון להיות 'בסדר' , רצון לספק את כולם, וייתכן שהדברים שהמטפל שלך אמר לך נגעו בדיוק בנקודות הרגישות. במידה ואין זה כך, את צריכה להבין שכל פסיכולוג הוא בראש ובראשונה אדם. לפעמים ההבנה הזו מנפצת אשליות וגורמת לכאב גדול, אני למשל, תקופה ארוכה מאוד רציתי שהמטפל שלי יתנהג אלי כמו לאדם ולא כמו למטופלת, ויאמר לי דברים כמו בשיחה בין חברים, לא יהיה תמיד מחושב וקר, וברגע שהוא אכן התנהג כך, הרגשתי רגשות מאוד אמביוולנטיים, כעס גדול על זה שהוא מטיח את האמת בפני, לא מגן עלי ושומר עלי ועוטף אותי בצמר גפן... הטיפול הוא תהליך שבו אנחנו אמורים להגיע לתובנות משמעותיות על האופן שבו אנו מתנהלים, התובנות אמרות להגיע מאיתנו, אבל תוך כדי עידוד והכוונה של המטפל. כנראה שהמטפל שלך חשב שהוא משקף בפניים את המציאות כמו שהוא ראה אותה, ייתכן והוא הגזים, אבל כנראה שיש משהו מאחורי המעשה. מניסיוני, דווקא הפעמים שבהן הרגשתי ש'אני לא רוצה לחזור יותרק היו הפגישות המשמעותיות ביותר. ולצערי, דווקא אלו שבעקבותיהן רציתי עוד, לא היו מקדמות מבחינה טיפולית. אפרת

אפרת, דבר ראשון תודה. אני חושבת שהוא גם טעה באבחנה ובטח בדרך שבה הוא אמר והציג את הדברים, ממש גרם לי להרגיש רע ולבילבול, כי הרי יש למטפל המון אחריות עליו ובטח בגלל שהמטופל חושף את כולו בטיפול. אני מוטרדת מכך שאני ממש מרגישה שאני לא מעוניינת בו כמטפל יותר, אני חושבת שקרה משהו שלא צריך לקרות, הרי לא באתי אליו באמת כדי שיגיד לי איך הוא רואה אותי ושיעביר ביקורת, אני חושבת שזאת הייתה מין פליטה, השאלה שלי אם זה נכון לעזוב ויאך אני עוזבת? לא בא לי לבוא לשם. ועוד דבר, הגיוני שבאמצע טיפול של שנים מחליפים מטפל, שהוא כבר לא מתאים? ומתי יודעים שמסיימים טיפול???

שיר שלום מדוע לא? לימודי הפסיכולוגיה לא מגינים על אף אחד מטעויות. הפסיכולוג לא אמור להיות אדם מושלם, ובטיפול עולים לא פעם קונפליקטים וכעסים, כמו גם במקומות אחרים בחיים. השאלה כיצד מתמודדים על הכעס והקושי. ללכת מבלי שוב זה לא הפתרון, לא בטיפול ולא במקום אחר. זה שהפסיכולוג שלך הטיף לך מוסר זה לא אומר שהוא מפספס אותך. יתכן למשל שמאוד איכפת לו ממך ומכעיס אותו לראות שאת עושה משהו שלדעתו פוגע בך. בהחלט יתכן שהוא אמר את הדברים בצורה לא אמפתית מספיק ובכך פיספס אותך. זה ממש לא אומר שהקשר הטיפולי ביניכם אבוד או לא מתאים. אני מציע לך לחזור לטיפול ולספר בדיוק את מה שתיארת כאן. אני מסכים עם דבריה של אפרת שדווקא מסוג כזה של תחושה יכולים להתפתח דברים משמעותיים מאוד בטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר קפלן הנטייה שלך ליצור מניפולציה סמויה עי מתן משוב לכמה טירוניות ברורה ומופגנת כמו גם ניסיון המלכת הסגנים שיקילו במלאכה שעל כתפיך. אין לי בעיה עם מניפולציה שנעשית לטובת הרבים ואז היא כמובן גלויה ולגיטימית,אלא שזו נעשית בצורה סמויה וחתרנית וכל מטרתה לתת גיבוי סמוי שהמסר שעולה ממנו הוא שניתן לסמוך על תשובותיהן ולהסתפק בהן אף כי הדבר אינו נכון לחלוטין. הגישה שלך הדוחפת לפנייה לטיפול ואו הישארות ללא קבלת האינפורמציה המלאה רק מחזקת את תחושת קלות הדעת וחוסר הרצינות שעולה מן התשובות.

שלום רב, רציתי לדעת האם מדעי החברה:פסיכולוגיה וסוציולוגיה הם מדעים אימפריילים?

סיגלית שלום אני מניח שאת שואלת האם הם אמפיריים, מבוססי מחקר. שתי התחומים מבוססים בעיקר על מחקר. רגשי הנחיתות של תחומים רכים כאלה, שבניגוד לפיסיקה ומתמטיקה צריכים שוב ושוב "להוכיח" את מדעיותם, גרמה לכך שכמות ואיכות המחקר בתחום מדעי החברה הוא הרבה יותר אינטנסיבי וחזק מאשר בתחומים אחרים. אישית אני חושב שזה מוגזם לצד השני, יש גם מקום לחשיבה הומניות ופילוסופית, לא כל דבר צריך להוכיח בצורה מדעית, אנשים יודעים לפעמים את התשובות מבפנים גם בלי מאמר מדעי שמוכיח זאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני מחפש פסיכולוג\ית באזור הקריות,בבקשה מי שיכול להמליץ לי,אני לא רוצה ללכת דרך הקופת חולים אז אני לא יודע למי לפנות אם למישהו יש המלצות בבקשה שיכתוב

אבל עדיף שתכניס אימייל בהודעה שלך, או שתכתוב לי לאימייל שמופיע בשורת האימייל. תודה.

פסיכולוג מעולה: מנחם אופיר רח' הארזים, קרית חיים.

היי בועז רציתי לדעת האם אתה ממליץ מנסיון אישי? האם אתה יודע כמה הואלוקח לפגישה? ושאלה אחרונה מה זה פסיכולוג קליני ומה זה פסיכולוג רגיל? איך אני יודע למי אני צריך לפנות? תודה

ד"לר שלום רב. בתשובתך לאחת השאלות ציינת שטיפול פסיכולוגי דרך כללית מושלם יכול להיות גם לגמרי בחינם אם פונים למרפאת חוץ ומשיגים טופס 17. מה הכוונה בדיוק, מה זה מרפאה חוץ ואיך משיגים דבר כזה?

לדורית, תפני למזכירות בקופת החולים אליה את שייכת. שם תקבלי את מלוא הפרטים. בהצלחה.

דורית שלום אינני בטוח מה המצב כיום, אבל לפחות בעבר היה אפשר לקבל טיפול בבית חולים, למשל במרפאה הפסיכיאטרית של איכילוב, בחינם. כך גם במרפאות חוץ אחרות של בתי החולים. במרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות היה נהוג תשלום סמלי של כמה שקלים. הדברים משתנים מיום ליום ולכן צריך לברר ספציפית את האפשרויות. לצערי קופות החולים לא מוסרות תמיד מידע מלא וכדאי לעשות סבב טלפונים למספר מרפאות ציבוריות באזור מגוריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום רב...אני בדילמה מספר ימים. נמצאת בחוסר איזון ערכי מהותי הדיסוננס שלי נובע מתוך סיטואציות שנבנו והובנו למעשה בדיעבד. וזהו הסיפור לפני כשבועיים בן דודי התחתן בחור מאוד מוכשר ואינטלגנט כבן 30 עובד בשב"כ גם אחיו השני הקטן יותר עובד בשב"כ ונשוי גם הוא לעו"ד (אני בכוונה מפרטת בכדי להגיע לעיקר) אח נוסף גם מוכשר מאוד בקורס טייס באמת ילדים לתפארת. ההורים שלהם אנשים עמלי יום אם עקרת בית ואב נהג..בקיצור אנחנו במשפחה המורחבת מכיוון שראינו כזה פוטנציאל תמיד עזרנו ותמכנו היות ושאר המשפחות הגדולות יותר מבוססות כלכלית וההורים של אותם ילדים ל"תפארת" אינם יכולים לסייע כלכלית. הגענו לחתונה של הבן הבכור והרגשנו כול המשפחה המורחבת ניכור רציני מבעל השמחה - החתן בן הדוד שלי כמו כן גם משאר אחיו ואף מהוריו.כאילו אנחנו המשפחה המורחבת יצאנו "מכלוב" ועכשיו אנחנו כביכול עושים "בושות" לילדים בהתחלה זה לא הובן לאחר מספר ימים נאמר ע"י האמא של החתן שממש השתוללנו ובישנו אותם.מה שלא נכון בכלל. אני הייתי בהלם טוטאלי המרצע יצא מהשק אנחנו עוזרים ותומכים אבל למעשה מתבישים בנו..לא שאני מרגישה לא מעורכת או בעלת דמוי נמוך ונהפכו אני אדם עם הערכה גבוהה מאוד כלפי עצמו ולא סובלת מדימוי עצמי נמוך..אבל התבישתי מאוד מהילדים האלה שאנחנו מתפחים והם "יורקים" לך בפרצוץ ...אני בדר"כ אומרת את מה שאני חושבת ואין לי בעיה בכלל להביע את הבושה שהם עשו לנו ושאני מתבישת בהם בשל ההרגשה שלהם ולא להפך,מכיוון שאבא שלי אח בכור ואנחנו אמורים לערוך את החג אצלהם - הם גרים בבית סבתי כי אין להם כסף,אז פשוט שתקתי בכדי לא ליצור כביכול "פיצוץ" היות והם טוענים שאני יוצרת את הבלאגן תמיד,כי קשה להם לשמוע את האמת בפנים..חוסר האיזון שלי האם לומר את מה שאני מרגישה כלפיהם גם אם זה יאמר בצורה אסטרטיבית אני יודעת שהם לא יראו את ההערות שלי כבונות או לשתוק בשל העובדה שאבא שלי לא ירגיש לא בנוח בגללי בחג ראש השנה..פשוט דילמה שמדירה שינה מעיניי..אני מתה אבל מתה להטיח להם את האמת שלי..אבל אבא שלי יותר יקר לי מהם וחשוב לי הנוחות שלו...אודה לך מאוד על תשובה מהירה לפני החג בכדי להגיע להחלטה הנכונה.

הילה שלום אם תטיחי בפניהם את האמת כמו שאת רוצה לעשות סביר להניח שזה יעשה בהרבה זעם. הדאגה שלך לשלום המשפחה ובמיוחד לאביך מוצדקת ואני לא חושב שזו דרך שתשפר במשהו את הדברים, לא עבורך ולא עבור אף אחד אחר. לסיפורים משפחתיים שכאלה יש נטייה להתנפח, לכל צד יש את הגרסה הצודקת שלו, העלבון צורב וגדל והריחוק הופך לדבר שאי אפשר לגשר עליו יותר. חבל. נסי לחשוב על בן משפחה או קרוב-רחוק אחר שמקובל על כל הצדדים. אדם שקול שעימו היית יכולה לשבת בנועם ולחלוק את אשר על ליבך. אדם כזה יוכל לתת לך מידע על המצב, לתת חוות דעת אובייקטיבית יותר, לגשר או לפשר בין הצדדים וכו'. במידה ומה שעומד בפניך אינה רק הרגעה מיידית של העלבון, נסי לחשוב לטווח הארוך וכיצד אפשר לפתור את הבעיה שנוצרה. אני לא חושב שיש בידך מספיק מידע וכלים כדי לתת פתרון כולל ואת צריכה עזרה מפרטנר נוסף בתוך המערכת המשפחתית. בברכה ד"ר אורן קפלן

מישהו יודע על קבוצת תמיכה למבוגרים הסובלים מ-ADD?

קוני שלום, יש פורום תמיכה ברשת שכתובתו: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?id=694 אני בטוחה שתוכל לקבל שם פרטים נוספים על קבוצות קיימות. בהצלחה

לד"ר ולמי שענה, אני חוזרת על הודעתי מלמטה. לפני כמה ימים שאלתי על מחשבות אובדניות בקשר לאחותי. אני רוצה לספר מה התחדש מאז שפניתי לפורום. עכשיו אני באמת דואגת ומבינה שאחותי לא דיברה על זה סתם. דיברתי איתה שוב. היא אמרה במפורש שאין לה רצון למות, והיא יודעת שמוות זה לא פיתרון לבעיות. אבל לאחרונה היא מרגישה ריקנות וחוסר טעם או עניין בחיים. היא אמרה שחייה נראים כך: קמה בבוקר, הולכת לעבודה, חוזרת הביתה, ממשיכה לעבוד מהבית, הולכת לישון. היא נהנית מעבודתה ומצליחה בה מאוד, אך מרגישה שמיום ליום העבודה גוזלת ממנה יותר ויותר כוחות. אין לה בן-זוג או משפחה, ואין לה חיי חברה מפותחים. היא טוענת שאלה לא "הצדדים החזקים" שלה, ולכן "הרימה ידיים" והשלימה עם המצב, למרות שהיא יודעת שזה "לא עסק" למלא את החיים בעבודה. היא הסבירה שדווקא "תוכנית המגירה" נותנת לה כוח ותקווה, כי היא מרגישה שיש לה ביד דרך - גם אם היא רק פוטנציאל לא מציאותי - לשנות או להפסיק את המצב הקיים. הצעתם לספר להורים שלנו, אבל ההורים שלנו מבוגרים, חולים, ועסוקים בעצמם. אני מתלבטת אם להזמין אותה אליי בחג ולשכנע אותה לפנות לפסיכולוג. אני לא יודעת איך היא תגיב. היא טיפוס סגור ועקשן. אני צופה או מתקפה חזיתית, או שהתכחשות (היא תגיד לי שנסחפתי ושאני עושה פיל מזבוב). מה דעתכם ? מה הייתם ממליצים לי לעשות ?

אני חושבת שכיום ללכת לפסיכולוג/ית (או אולי את יכולה לקרוא לזה "ייעוץ") זה משהו שהרבה אנשים עושים ממגוון סיבות. גם מבעיות קשות, וגם בגלל דברים הרבה יותר קטנים. הרבה פעמים זו גם שאלה של רצון לשפר את איכות החיים. אז יתכן שהיא לא תגיב לרעיון שלך בשלילה. את יכולה אפילו להמליץ לה להתייעץ בקשר למצבה בפורום זה (או אחרים) ברשת. באופן כללי, נראה לי שאם היוזמה תעבור אליה, וזה יהפוך להיות משהו שהיא עצמה חושבת עליו, זה יהיה הרבה יותר טוב, מאשר לפנות להורים או ללחוץ עליה. למעשה, ההורים לא נראים לי כל כך רלוונטיים. מדובר בשאלות שלה מול החיים שלה. אגב, את יכולה להביא לה מתנה לחג ספר כמו "סערת נפש" של יורם יובל, או ספר פסיכולוגיה אחר, אם היא אוהבת לקרוא. יש לי חבר שבעקבות ספר כזה שינה את דעתו כליל לגבי טיפול וביוזמתו הלך לאחד... (דבר שלא הייתי מאמינה שהוא יעשה!)

איריס שלום חשוב שאחותך תפנה לייעוץ מקצועי בהקדם האפשרי. יתכן שהיא סובלת מדיכאון וזקוקה לטיפול תרופתי. אין ספק שהיא זקוקה לטיפול פסיכולוגי ותמיכה נפשית בתקופה הזו. נסי לשכנע אותה באופן ישיר ואם זה לא מצליח חשבי את מי תוכלי לגייס כדי לעזור לה להגיע לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום כתבתי לך לפני מספר ימים שאלת המשך אבל לא ענית אולי לא ראית את השאלה אז אני שואלת שוב. עד כמה הבדיקה נחשבת לאמינה ומהימנה? זאת נחשבת לבדיקה אובייקטיבית? ייתכן ששני פסיכולוגים יגיעו לתוצאות שונות כאשר חומר הגלם הוא זהה? כאשר הפסיכולוג כותב את הדוח שלו יש מקום להשפקת העולם שלו? האם התיאוריה הטיפולית שעל-פיה הוא עובד (דינמית, התנהגותית) תשפיע על האיבחון וההמלצות לטיפול? ובעיקר האם פסיכולוג אחר היה יכול לרשום דוח אחר על סמך אותם מבחנים? תודה מראש לימור

לימור שלום מבחנים פסיכודיאגנוסטיים הם תחום רחב מאוד. יש מבחנים יותר מדוייקים שלגביהם הממצאים יחזרו על עצמם יותר ויש כאלה שפחות. בכל מקרה, זה לא מתמטיקה ויש שונות רבה בתוצאות, הן בין העברות שונות בזמן והן בין פסיכולוגים שונים שמעבירים. עם זאת, ממצאים מרכזיים וחשובים אמורים לחזור על עצמם. תחום בריאות הנפש כולו אינו מדוייק. מכונים שעוזרים לארגונים לקלוט עובדים למשל מפספסים בצורה משמעותית מאוד, אבל השאלה היא תמיד מה האלטרנטיבה. החלטה אקראית היא עוד יותר לא מדויקת. אישית אני ספקן הרבה יותר מהפסיכולוג הממוצע לגבי מבחנים פסיכולוגיים, אני מתאר לעצמי שיש גם גישות אחרות וכאלה שיאמרו שזה מדע הרבה יותר מדוייק ממה שאני תיארתי, כך שגם את זה צריך לקחת בחשבון. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, האגודה לזכויות החולה מכינה פניה לבג"צ בנושא הפליה במתן טיפול רפואי על רקע גיל. חולים אשר נמנע מהם לקבל טיפול במסגרת הציבורית על רקע גילם, או שלדעתם קיימת הפליה בקבלת שירותים רפואיים בקופות החולים על רקע גילם, מתבקשים לפנות אלינו בטלפון 6022934 - 03 או באמצעות הדואר האלקטרוני [email protected] בברכה, עדינה מרקס - יו"ר האגודה לזכויות החולה http://www.patients-rights.org

מאבק חשוב מאוד, עם פחות מידי הכרה שלו בציבור הרחב.

האם יש חובת דיווח לאדם ששומע בעקיפין שמישהו מדבר על לסיים את חייו (למרותש אמר זאת בעבר בצחוק..) ?

שלום אין חובה חוקית אבל אולי יש חובה מוסרית. כמובן שצריך להפעיל שיקול דעת בהתאם לאופי בו נאמרו הדברים, גם משהו שנאמר "בצחוק" יכול להיות מאוד רציני וכדאי לקחת את הרמזים בכל כובד הראש. בעיקרון עדיף למצוא אדם קרוב שאפשר לשתף אותו ולקחת החלטה משותפת שמתאימה למצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדעתי חשוב מאוד לעשות הבחנה אם מדובר בקטין או אדם מבוגר...