פורום פסיכולוגיה קלינית

3 חודשים אחרי לידה-מבולבלת-הרבה אמא מעט מכל השאר אין ממני מאושרת בילדתי הקטנה כמה אהבה מצאתי בעצמי כמה דאגה לילדה אוהבת אותה מאוד ומרגישה עייפה עד מאוד ומבולבלת האם זהו תפקידי להיות אמא ותו לא מתלבטת לאן פני לחזור לעבודה האם לאותה העבודה לא יודעת מבולבלת ומרגישה שמאבדת את הביטחון לגבי עצמי. אני מקווה שאני אחלה בתור אמא אבל משהו לא מסתדר לי עם עצמי הייתי פעם בסרט הזה של חוסר ביטחון עצמי הלכתי לטיפול והיום אני מרגישה שתחושות האי וודאות ששיתקה אותי בעבר חוזרת למחוזותי. יודעת שלא מעט אימאות נמצאות במקום הזה כזמן חופשת הלידה מסתימת איך יוצאים מהבילבול איך מחזירים את הביטחון העצמי (איך חוזרים למשקל נורמלי)

אימא יקרה, את מתארת תחושת בלבול ועומס, שאופייניות למצבי דחק ושינוי בחיים. את מאושרת ומוטרדת, רוצה להיות בבית ורוצה להיות בעבודה, שמחה ואשמה בו זמנית. יש לי תחושה שתמצאי תמיכה רבה בשיחות עם אימהות אחרות, החולקות איתך מציאות דומה. בנוסף, יתכן שזה הזמן להתחיל בייעוץ מקצועי תהליכי, שיסייע לך להבין מהם כיווני ההתפתחות האישית והמקצועית המושכים אותך. החיים עם תינוקת הם מורכבים ומרגשים, ואל תהססי לקבל תמיכה ועזרה. בדיוק בשביל זה יש מטפלות שישמרו על התינוקת כשאת זקוקה לאוויר, יש פסיכולוגים לדבר איתם על התחושות שלך, ויש דיאטניות שיתמכו בירידה המבוקשת במשקל... בהצלחה בכל, אורנה

לאחרונה חלמתי חלומות די מפחדים לגבי בתי פעם אחת יצאנו לקניות בחנות בגדים ואני תוך כדי מדידות קולטת ששכחתי את הילדה ואני רצה לחפש אחריה. חלום אחר שהילדה נשרפה מהתנור בחדר קמתי בהיסטריה. האם זה נורמלי לחלום חלומות כאלה מה זה אומר האם מדובר בדיכאון אחרי לידה. מיד אחרי הלידה נאלצתי לעבור גרידה שכחו לי חלק מהשיליה וחוץ מזה היה די בלאגן בחדר לידה הדופק של הילדה ירד בקיצור היו בהתחלה חלומות על חדר הלידה על חדר הניתוח. בחודש האחרון היה שקט ולא זכרתי חלומות ופתאום החלומות על הילדה האם זה נורמלי? מה זה אומר

לאורן ואורנה שלום רב. ברצוני להציג בפניכם בעיה שמטרידה אותי מאוד, ולשמוע את דעתכם בנושא. אני בקרוב מתכנן בכל מיקרה להתחיל טיפול פסיכולוגי בנושא,אך ברצוני לשמוע כמה שיותר כבר עכשיו. אני בן 22. עד גיל 17 נימשכתי לנשים (יכול להיות שגם לגברים, אך זה לא היה בולט), ולאט לאט המשיכה שלי לנשים דעכה, ועכשיו המשיכה המינית שלי לנשים ממש חלשה, ובאה והולכת כל פעם, אך כשבדקתי את עצמי אל מול עירום גברי, גיליתי לתדהמתי שיש לי משיכה מינית חזקה לגברים. הרצון שלי הוא להשיב את המשיכה לנשים שהייתה לי. האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור ? מה יכל לגרום לשינוי בנטייה? האם שמעתם על מיקרים כאלה פעם ? אודה לכם אם תוכלו להשיב לי

שלום למוטרד, אני מסכימה איתך שפנייה לטיפול יכולה לסייע להבין את הקונפליקט שלך בצורה מעמיקה. בפורמט הקצר הנוכחי, אוסיף רק שמשיכה וזהות מינית הן מבנים פסיכולוגיים מורכבים, ובכולנו יש חלקים "גבריים" ו"נשיים" והיבטים שונים של משיכה (שאנחנו מודעים להם יותר או פחות). בהצלחה בחיפוש הדרך, אורנה

לא קיבלתי תשובה אם טיפול פסיכולוגי יכול לסייע/להשפיע על הנטייה המינית, כלומר להפוך את החלק שנימשך לנשים, שהוא כעת יכול חלש, ליותר חזק (על חשבון או לא על חשבון המשיכה לגברים).

בקשר לנטייה המינית שלך קיבלת תשובה מקיפה מד"ד גידי רובינשטיין. אתה יכול לקבל את עצתו או לא לקבלה וללכת ל"עצת נפש". גם אם תשאל בעוד מאה פורומים את אותה שאלה-תקבל את אותה תשובה. הנטייה קיימת אצלך!!!!

אבל לכל מקום שאני פונה, לפורום של גידי רובינשטיין, לפורום הזה, לפורום של אילן בירן, או לאתר של עצת נפש אני מקבל תשובה/עצה לגמריי שונה ! ושאלתי היא לא לגביי הקיום של הנטייה, אלא האפשרות לשינוייה (מאחר שלא קיימת לה יחידות).

שלום. רציתי לשאול מה אורכה של פגישה טיפולית במסגרת טיפול פסיכודינמי ארוך טווח? ושאלה נוספת, אני סובלת מהפרעת חרדה מוכללת, ואני כל הזמן חשה עליות וירידות, בעיקר מעין מעברים בין דיכאון לתקווה, אני גם לא מבינה איך הטיפול בשיחות יעזור ומתי אדע אם הוא אפקטיבי או לא...זאת בניגוד לטיפול התרופתי שדי מהר הביא להקלה.... תודה.

שלום ניבה, מרבית המטפלים נוהגים לסיים את הפגישה הטיפולית לאחר 50 דקות, אך יש גם ווריאציות אחרות (פחות נפוצות). בדר"כ המטפל/ת יגדירו בתחילת הטיפול את משך הזמן, עלות פגישה, נוהל ביטול פגישות וכד'. נהדר שהטיפול התרופתי השפיע במהירות. הטיפול הפסיכולוגי הוא באמת אחר - לא תמיד קל לכמת אותו לערכים של יעילות ותועלת. לגבי מצבי חרדה, המחקר מצביע בבירור על כך שטיפול תרופתי ופסיכולוגי (בעיקר טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) מעצימים זה את זה, ומסייעים לשמירה על שיפור לאורך זמן. בהצלחה, אורנה

שלום ניבה, מרבית המטפלים נוהגים לסיים את הפגישה הטיפולית לאחר 50 דקות, אך יש גם ווריאציות אחרות (פחות נפוצות). בדר"כ המטפל/ת יגדירו בתחילת הטיפול את משך הזמן, עלות פגישה, נוהל ביטול פגישות וכד'. נהדר שהטיפול התרופתי השפיע במהירות. הטיפול הפסיכולוגי הוא באמת אחר - לא תמיד קל לכמת אותו לערכים של יעילות ותועלת. לגבי מצבי חרדה, המחקר מצביע בבירור על כך שטיפול תרופתי ופסיכולוגי (בעיקר טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) מעצימים זה את זה, ומסייעים לשמירה על שיפור לאורך זמן. בהצלחה, אורנה

שלום ,, השבוע זו הפעם הראשונה שהתחלתי לפקפק ביעילותו של הטיפול שלי. האם באמת יש הוכחות לכך שטיפול פסיכולוגי באמת מעלה את הערכה העצמית של אדם, גורם לו לאהוב את עצמו ולא לרצות לנסוע להשאיר את עצמו באיזה מקום ולחזור (או אולי עדיף להיפך- להשאיר את עצמו פה ולנסוע לאיזה מקום:-)). פשוט אחרי השיחה האחרונה שלי עם המטפל שלי הרגשתי כאילו אין טעם בכך, אזלו ממני כל הכוחות, הרצון לשפר את עצמי נעלם. לדעתי צריך איזשהו מינימום של רצון להשתפר, מה עושים כשלא מרגישים כל מוטיבציה להמשיך ולעבוד על עצמך?. להשלים עם הדכאונות והחרדות נראה פתאום אפשרות יותר מציאותית, וגם עולה לי הרבה פחות. אני לא אוהבת את עצמי נקודה. לא רואה מצב שזה היי פעם ישתנה. שנה טיפול פעמיים בשבוע עד עכשיו לא עשו את ההבדל, זה נכון שיש תקופות טובות יותר, אך התקופות הרעות לא משתנות ודומות מאד למה שהיו לפני הטיפול. כמו שאמרתי, אשמח לשמוע מניסיונכם או סתם לקבל מילת עידוד תודה

שוב את בקיצוניות? :-) אפשר אולי גם להגיד שהטיפול עוזר, בדרכו, בקצב שלו, וגם שהוא לא הפתרון האולטימטיבי לכל דבר? את יודעת, לפעמים צריך להלחם, ולרצות להשתפר, ולפעמים טוב לוותר ולהשלים. יש דכאון, יש חרדה, אין שלמות. ואחרי שקצת נחים, מוצאים שוב איזה רצון לשפר קצת, שיהיה אחרת. חוץ מזה חוש ההומור שלך לא עוזב אותך :-) אני גם תמיד טענתי שהדבר הטוב ביותר שאדם יכול לעשות זה לסוע לחופשה ולהשאיר את עצמו מהבית. אבל אין לנו חופשה מעצמנו, ותחשבי איזה מזל זה. אנחנו בתוך חבילה כזאת, מהודקת (אצל רב האנשים) וצריך למצוא דרך לפתור את הפאזל, להרכיב את החלקים, ליצור תמונה יפה. ואת אפילו מקבלת עזרה בכך. איזה בת מזל את שיש לך פסיכולוג נחמד בתוך קופסת משחק ;-) לא הכל אפשר לקבל בטיפול, ואולי זה הייאוש. לא משתנים מהקצה לקצה, רק לאט, בקטנה, כל פעם קצת. צעד קדימה אחד וחצי אחורה. או שאולי זה אמור להיות הפוך? :-)

להבדיל מהפעם הקודמת שהיית מיואשת (מה זה מיואשת, הורדת אותי יחד איתך למטה :-)) הפעם את מעבירה את הייאוש שלך בצורה אחרת. כאילו שאת מנסה לשכנע את עצמך בדבר מה. ("פעמיים בשבוע לא עזרו. אני לא אוהבת את עצמי. נקודה") משום מה זה נשמע (סליחה על הפרשנות יתר) כאילו את דווקא כן מרגישה אחרת, אבל מאד מנסה לשכנע את עצמך שאת באותו מקום שהיית קודם. היתכן? האם הייאוש שאת מנסה לתקשר הוא לא באופן פרדוקסלי בעצם סימנים של תזוזה ושיפור?

היי לילה, המעודדת הלאומית שלי. אלופת הארץ. את צודקת . ביטלתי פגישה היום. מה שלא עשיתי מעולם. ואכשהו אמרתי לעצמי בדרך הביתה מהעבודה: " איך העפתי אותו בוולה". בחיוך קטן. אני יודעת שהגעתי לנקודה קריטית בטיפול ושבוע שעבר זה כאב כאב כאב, ומצאתי את הסיבה הכי מטומטמת להעיף אותו. שתקתי ב10 דקות האחרונות של הפגישה ולא איפשרתי כניסה ובנוסף ביטלתי היום את הפגישה. אני יודעת בתוכי לאן אני צריכה להגיע ומבינה לאן זה יוביל (בקשר מסויים שלי עם מישהו קרוב) ופוחדת מזה נורא. לא התנגדות - האמא של ההתנגדות.! אני מודעת לזה אך לא יכולה לעצור את זה. אני רוצה לכעוס עליו למרות שאין לי באמת סיבה, אני רוצה שהוא יעשה טעות אבל הוא בדרך- כלל לא עושה מה שמשאיר אותי עם העבודה הקשה והכואבת. האמת היא שהעובדה שלא הלכתי היום באמת שינתה משהו. הוא לא מחזיק אותי בכח, אני צריכה לרצות את הטיפול (כמו שמישהו חכם כתב לי פעם כאן) ואני מתחילה להרגיש שוב רגשות חיוביים כלפיו מה שלא ממש איפשרתי כל הסופ"ש .(כשכתבתי לך אלופת הארץ זכרתי שפעם אמרתי לו שהוא אלוף העולם - והתואר הזה כנראה עדיין שמור לו). ועוד דבר קטן- אחרי שכבר למדתי להזדקק לו אני עוד עלולה להשתפר ולא להזדקק לו כלל - היעלה על הדעת?.:-) ידעתי שתכתבי לי, ועצם הידיעה שכשאחזור מהעבודה אקבל ממך זריקת עידוד כבר שיפרה לי את מצב הרוח . תודה. ותגידי חשבת להפוך את מה שאת עושה למקצוע? לדעתי את יכולה להתפרנס מזה בכבוד ואף יותר (את לא חייבת לענות). במחשבה שניה- בטוח את מביאה את מי שאת לכל מקצוע שבחרת...

אני-2, הפסימיות שאת משדרת הנובעת מהתהליך שאת עוברת אינה בהכרח סמן ניבוי שלילי בנוגע לעתיד. את מרגישה עייפה מעט מהדרך ואולי יתכן שאת זקוקה להפסקה כדי לחשוב כיצד היית רוצה לראות עצמך ללא "הקביים המלאכותיים".בסופו של דבר הראייה הפסימית אינה שלילית אם אינה גוררת עימה את החרדה הנילוות ,המונעת ממך לבטא עצמך ולממש יכולותייך.לעיתים יש מקום להשלים עם המורכבות התוך אישיותית יחד עם תכונות האופי הנלוות ולהבין כי הראייה הפסימית עשויה להיות הדרך שלך להימנע מכישלון או מרגשות שליליים הנוגעים לכישלון אפשרי(מהטיפול ואולי גם ביחס לחלקים אחרים בחייך).יכולת ההנעה העצמית הנוגעת למוטיבציה נוגעת לרבדים שונים באישיותך.אפשר שישנם מניעים שונים המביאים אותך לחוש כפי שאת חשה,יתכן שחלקם אינם מודעים ואף מנוגדים לאחרים.מעניין לבחון את הנטייה לדאוג לכולם ועד כמה היא באה על חשבון על הדאגה לעצמך. טיפול בנוגע לדימוי עצמי אינו תהליך פשוט וגם לא קצר.עליות ומורדות הן חלק מאותו תהליך ודווקא תחושת הדיכאון לעיתים משמשת אות לכך שהניתוח נוגע בלב ליבו של המקור לפיחות בערך העצמי שאת משווה לעצמך.(האם הדימוי העצמי הנמוך הוא כתוצאה מסביבה שאינה תומכת,האם הוא מגיע מתוכך למרות סביבה אוהדת,נראה שישנן סיבות רבות הרלוונטיות לכך).אין להתעלם מכך שתחושת הדיכאון הנילוות לתהליך אותו את עוברת מקשה על ראייה בהירה בנוגע להמשך וביחד עם הנטל הכלכלי לא אחת עלולה להטות כובד המשקל להחלטה פזיזה.אפרופו הדאגה,נראה כי האדם היחיד שאת מאפשרת לו לדאוג לך הוא ..המטפל..ולכן גם רמת הציפיות שלך ממנו גבוהה..לעיתים את מתאכזבת כשמתגלים בקיעים בהרמוניה שלפעמים מתגלה כמלאכותית משהו בשל האופי העיסקי שבה(אהבה שתלויה בדבר..)..ומידי פעם עולים בך הרהורי כפירה בכל הנוגע למידת כדאיותו של הטיפול על רקע התחושה כי את בכל מקרה נותרת לבדך.. לעיתים אנו היינו רוצים לראות דרך מישהו שאנו מאד מעריכים את הדעה החיובית שלנו על עצמינו משתקפת דרך עיניו(מעניין לדעת במי היית בוחרת..) ולעיתים אנו צריכים לומר לעצמינו זאת..זקופים וגאים. אני מקווה שתגלי את הדרך להרגיש טוב עם עצמך, פרומתיאוס

קראתי, קראתי וקראתי שוב. דבריך היו לי כמתנה. תודה.

שלום לזקוקה לעידוד, את מעלה שאלות נוקבות וחשובות, לגבי טבע הנפש והטיפול הנפשי. למרות שניתן לפתח דיון פילוסופי בשאלות אלה, אני מרגישה שהדבר הנכון ביותר הוא להמליץ לך להביא את התחושות האלה לתוך הטיפול עצמו. זהו המקום הנכון לדון בו בייאוש, גם כשהייאוש נוגע לטיפול עצמו... חזקי ואמצי, אורנה

הילדה שלי בת שנתיים וחודשיים התחילה לאחרונה להתעורר מספר פעמים בלילה בבכי היסטרי, בלתי ניתנת להרגעה לפחות רבע שעה. לא ניתן לגעת בה או להתקרב אליה או לדבר אליה. לאחר כרבע שעה היא מתחילה להרגע וחוזרת בד"כ לישון במיטתה. אני חייבת לציין שעד עכשיו הילדה ישנה רצוף בלילות, שאלתי בגן האם קרה לה משהו חריג. ואמרו לי שלא. שבגן היא מתנהגת למופת. אך בבית היא התחילה לבכות הרבה ולהרביץ. היא אינה חולה. ולא נראה כי משהו כואב לה. לקחנו אותה לרופא ילדים והכל בסדר אצלה. אנחנו ממש בחוסר אונים כי נראה שהילדה ממש סובלת ואין באפשרתנו לעזור לה. כשהיא במצב כזה שום דבר לא מרגיעה אותה. מה עושים? האם זה נורמלי? תודה רבה.

שלום מתי, העובדה שבתך בת השנתיים נרגעת לאחר כרבע שעה, ואפילו חוזרת לישון במיטתה, בהחלט מעידה על כך שאת מצליחה להרגיע אותה. אני מבינה שקשה במיוחד לא לדעת מה הגורם לסבלה, אך בשלב זה הדבר הנכון ביותר הוא להמשיך לעזור לה לשאת את המצוקה. אם ההתעוררויות ימשיכו מעבר למספר שבועות, אני ממליצה לפנות לאיש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית (ניתן לקבל קישור גם דרך טיפת חלב). בהצלחה בלילות, אורנה

שלום, אני בת 26, חיי מאוד מורכבים ולא פשוטים חייתי וגדלתי לבד בדירות שכורות מאז גיל 17 יש לי משפחה אך רחוקה מימני פיזית ונפשית , אני חיה ומשתכרת בזכות עצמי ואף גם לומדת{מנסה } אין לי חברים אוליי אחד או שניים, יש לי עבר מלא במערכות יחסים שנטשתי בגלל חוסר ביכולת לאהוב באמת, אני מרגישה שאיבדתי את עצמי, המראה החיצוני שלי טוב מאוד שאני כל כך שונאת את עצמי כך שלדעתי אני נראת כמו תמונה ותו לא, עברתי דברים הכי קשים שאפשר לתאר בחיי האומללים כגון ניצול מיני בילדות, כמה הפלות לאחר מכן בקיצור אף פעם כושר השיפוט שלי ואחריות על מעשיי לא היו נכונים, הרבה פעמים איבדתי תקווה ולא היה לי סיבה לחיות אך לא היה לי אומץ לכלום, בכיתי כאבתי פגעתי פגעו בי הכל מסובך כל כך אף אחד לא מבין אף אחד לא יבין. אבל....... נעלתי את הדלת מהעבר המחורבן שלי , אני בחורה חזקה מאוד , הלכתי לטיפול פסיכיאטרי קיבלתי טיפול לפני כשלשה שבועות בכדור שנקרא ציפראלקס הוא מטיב עימי אני כבר לא בוכה כל לילה על עצמי ומבדידותי אני שותקת וקפואה זומבי אמיתית, קמה בבוקר חוזרת לדירה אוכלת ומקיאה{מיזה כ12 שנה} ועולה לישוןןןןןןןןןןןןןןןן....והמוןןןןןןן יש לציין שאני מבינה בדיוק את כל הבלה בלה של החיים שלי ומה גרם למה ומי כך שאין סיכוי שיהיה לי את היכולת הנפשית והכספית ללכת לפסיכולוגים... בעצם זה המצב ואין לי שאלה סתם איזשהו רצון לשתף את כל העולם מה שאף פעם לא קרה תודה שקראתם..

את יודעת, גם בסרט "נערה בהפרעה" אפילו הדמות שמגולמת על ידי אנג'לינה ג'ולי (לא הדמות הראשית) לבסוף מוצאת עזרה. אני לא יודעת איזה דמות בסרט נגעה ללבך, או אם את בכלל משתמשת בסרט הזה כאנלוגיה למצבך. את מציינת שני גורמים שמונעים ממך ללכת לטיפול, אחד הקושי הנפשי שטמון בטיפול, והשני הוא הקושי הכלכלי. אני חושבת שאת מאד זקוקה לטיפול, ושאולי השאלה שאת כן שואלת בפורום הזה היא איך אפשר לעשות את זה בכל זאת. אני חושבת שברב המקרים (אולי לא שלך) יש אפשרות לסדר את העדיפויות בחיים כך שגם לטיפול פסיכולוגי תהיה אפשרות כלכלית. אפשר להצטמצם בהרבה תחומים, אני חושבת. תחשבי שאת מאד חולה, מאד פגועה, ורק טיפול ממושך יוכל לעזור לך להשתקם, להבריא. האם לא תעשי הכל כדי ללכת על הטיפול הזה? את מבינה את הדברים, אבל החלמה לא נמצאת רק בהבנה, אלא ביכולת באמת לקבל עזרה, להאמין שדברים יכולים להיות אחרת, למצוא את הכח לבנות לך חיים, שהם לא רק המשך של מה שהיה, אלא משהו שהיית רוצה לעצמך. בכוחות שיש לך, אני הייתי מחפשת עזרה, ולא מוותרת עד שתמצאי אותה. אפילו, ואולי זאת העיצה הכי גרועה שנתתי מימיי - אולי אפילו יש מקום לשקול מסגרת שלמה שבה תחיי ותתמודדי עם הבעיות... אני לא יודעת עד כמה האפשרות הזאת טובה, אבל נדמה לי שלפעמים כשהבעייה באמת מורכבת, צריך שכל הכוחות מסביב יתאספו כדי לפתור אותה. אבל את מרכזת של הכוחות האלה. רק את מחליטה אם להמשיך לחפש או לוותר.

רומי יקרה, את מתארת רצף חיים מכאיב ומורכב, שוודאי משפיע על תפקודך ורגשותייך. אני שמחה לשמוע שפנית לעזרה וקבלת טיפול תרופתי, אך תופעות הלוואי שאת מתארת ("קפואה, זומבי"...) מחייבות התייעצות נוספת עם הרופא/ה. קרוב לוודאי שהטיפול התרופתי רק מתחיל את השפעתו, ובתחילת הטיפול חשוב להיות במעקב תכוף יותר. ציינת שזה לא הזמן בשבילך לפנות לטיפול פסיכולוגי, אך מהודעתך עלתה גם תחושה שאת זקוקה למישהו שיקשיב ויבין אותך. לפעמים ההבנה הרציונלית של הדברים, אינה פותרת את הכאב הרגשי שאנו חשים. אני ממליצה לבדוק את האפשרות לקבל טיפול מסובסד במסגרות כמו "מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש". אינך חייבת להישאר לבד עם התחושות המורכבות. בהצלחה, אורנה

בעבר היה לי דכאון קל, אבל זה לא המצב היום, אין לי בעיה לחייך או לצחוק,אין לי חוסר באנרגיות, או בעיות תאבון או שינה.לפחות לא באמצע שבוע. בסופי שבוע זה משהו אחר לגמרי. בסופי שבוע:כשאני מקבלת שיחה בטלפון שהיא לא מזוהה, אני חוששת לענות. כנ"ל אם מישהו דופק בדלת. אני מנתקת את עצמי מכל החברים, לא יוצאת מהבית, חוץ מלבקר משפחה. גם לא עונה לטלפונים של חברים. אני מנסה להלחם בזה, אבל לא ממש מצליחה. יכול להיות שזה בגלל חרדות? מה ניתן לעשות?

שלום איילת, משהו ללא ספק מטריד ומפחיד אותך, גורם להסתגרות והימנעות. פני לאיש מקצוע, שיוכל לעזור לך לברר מה קורה. צרי איתי קשר אם את זקוקה לסיוע בהפנייה. בהצלחה, אורנה

איזה איש מקצוע? פסיכולוג או פסיכיאטר? אשמח להפניה

מירב.

הי מירב, תשובתי נמצאת בהמשך הנושא הקודם (איבה אוטיסטית). אורנה

שלום, אני פניתי אליך לפני כחדשיים בקשר לביתי שעברה חרם בגיל 13 וכיום היא סטודנטית. אתה הצעת להניח לה וכניראה שאני זו שלחוצה ולא היא לדעתך.בנוסף ציינת שניתן לפנות לעזרה נפשית באוניברסיטת בה היא לומדת במקרה שלה זה "בן גוריון". לצערי היום המצב מאוד קשה מאחר והיא ילדה שרגילה להוציא ציונים גבוהים מאוד וכיום בתקופת המבחנים היא התחילה עם מבחן ראשון שקיבלה 80 והייתה מאוד מאוכזבת.בהמשך ,הציונים שלה הוסיפו לדרת ואז איבדה את הבטחון ואף קיבלה ניכשל. אני לא מבקשת ממנה לעולם להביא ציונים גבוהים נהפוכו-אמרתי לה שעקב התקופה החדשה שהיא עוברת היא חייבת לקבל כל ציון ולא לבחון את עצמה ולכעוס. אחרי כחודש ימים שהיא לא הגיעה הביתה עקב הלימודים, השבת היא באה ומצבה היה קשה מאחר והיא לא יכלה יותר להסתיר ממני וסיפרה שהיא מרגישה לא טוב, לא ישנה, לא מצליחה להתרכז בלימודים ואפילו אמרה "אמא אני פוחדת מהלימודים" כשהיא מצביעה על הדפים מהם היא לומדת וזה מלווה בבכי" אני מרגישה שאני לא קולטת כלום". אני גם מרגישה שהבטחון שלה ירד והצעתי לה עזרה נפשית ז"א פסיכולוג. יש לציין שבעבר היתה אצל פסיכולוג שאיכזב אותה מאוד והחליטה שאף מטפל פסיכולוגי לא יכול לעזור נפשית. שאלתי אליך מה עלי לעשות? בנוסף איך אני מגיעה למקום שנותן תמיכה נפשית לסטודנטים בתקופות מבחנים או בכלל, שמגיבים בצורה כזו . תודה רבה

שלום אפרת, ניכרת דאגתך ואהבתך לבתך, שעוברת כעת תקופה קשה. סטודנטים רבים, במיוחד בתחילת דרכם באוניברסיטה, מגיבים בלחץ ובחשש. בדיוק מסיבה זו קיים בכל אוניברסיטה "דקנאט הסטודנטים", שתפקידו לתמוך ברווחת הסטודנט. אני ממליצה לבתך ליצור קשר עם השירות הפסיכולוגי (בדקנאט הסטודנטים) של אוניברסיטת בן-גוריון, ולקבל שם סיוע פסיכולוגי במחיר מסובסד. ספרי לבתך שישנן דרכים יעילות להתמודד עם חרדה, ובחלק משירותי הייעוץ באוניברסיטאות מועברות סדנאות ממוקדות להתמודדות עם חרדת בחינות. בהצלחה רבה, אורנה

בני בן ה10 משחק בלבני נשים מודד מתחפש בסתר אומנם מה לעשות?

הניחי לו לעת עתה... כל עוד הבדיקה מסתכמת בלבישת לבני נשים לעיתים ואינה חורגת מכך ובאה לידי ביטוי באופנים אחרים...תמתיני שבדיקת הזהות שלו לגבי מיניותו תלבש זהות ומשמעות ותתקבע.. בכל אופן: כל בחירה מינית שלו עקב נטיה ומשיכה מינית שלו..הנה לגיטימית ואנושית...ותצריך את תמיכתך המלאה בו וקבלתו כמות שהוא! חזקי ואמצי! המתוסכלת האלמותית.

שלום נטע, ילדים מרבים לשחק במשחקי תחפושות ולהתנסות בזהויות שונות. במרבית המקרים אין בכך עדות לבעיה בזהות האישית או המינית. לא ציינת האם בנך חברותי ופעיל, מתפקד היטב כתלמיד וכו'. במידה והתפקוד שלו תקין, קרוב לוודאי שיש להניח לו להמשיך לגדול ולהתנסות... עם זאת, אני מבינה שהנושא מטריד אותך, ויתכן שמטריד גם את בנך (למשל: מה זה אומר "לשחק בלבני נשים בסתר" - האם הוא מסתתר מחבריו? מהוריו ומאחיו? האם היו אירועים לא נעימים שבהם העיסוק שלו "נחשף"?). במידה ואתם עסוקים בנושא באופן כזה, אני ממליצה להתייעץ באיש מקצוע, במסגרת השירות הפסיכולוגי החינוכי או במסגרת פרטית. בהצלחה, אורנה

אילו הפרעות נפשיות יכולות להתפתח לאחר לידה והאם כולן זמניות וניתנות לטיפול?

השכיח והנפוץ ביותר הנו: דכאון לאחר לידה... בדיכאון קל ולא מג'ורי הפוגם בתפקוד הפסיכומוטורי..סביר להניח שהוא זמני ויחלוף.. כל דכאון קשה יותר רצוי לאבחן ולטפל בזמן... כמו כן יכול להתפתח הפרעות חרדה ופאניקה..במיוחד לאחר לידת ילד ראשון והכתרתך לאם- עם כל המשתמע! כל טוב, המתוסכלת האלמותית.

איזה יופי שהעתקת את התשובה של דר' הידש מפורום פסיכיאטריה.

שלום רונה, התקופה לאחר לידה דורשת התמודדות עם שינויים רבים, וההסתגלות אינה תמיד פשוטה. במצבי דחק מסוג זה עלולות להתעורר בעיות נפשיות וגופניות שונות, שלא באו קודם לכן לידי ביטוי. חשוב לדעת שהמצב החמור ביותר, המחייב מעורבות מיידית של איש מקצוע מתחום הפסיכיאטריה, הוא מצב של דיכאון פסיכוטי. אם יש לך חששות בכיוון זה, אני מעדיפה שתפני את השאלה לפורום פסיכיאטריה. אם את זקוקה למידע לגבי מצבים אחרים, אנא ספרי יותר על חששותייך, כדי שאוכל להתייחס באופן ספציפי. אורנה

שלום אני אחרי לידה ראשונה מאוד מאוד קשה וטראוומטית אני לדתי את ביתי הראשונה בלידה רגילה שלקחה המון המון שעות ובסוף הסתבדר שהילדה שלי שתהייה בריאה נולדה עם מום שלא ראו בסקירות הילדה שלי הייתה מאושפזת חודש בטיפול נמרץ וברוך השם היא עכשיו בבית אבל עכשיו הבעיה היא אצלי אני לא מצליחה להסתגל יש לי מחשבות טורדניות נוראיוותתת!! לא עוזבות אותי כל כמה שניותתת אני בדיכאון קשה אני מרגישה שאני הולכת לאבד את החיים שלי לאט לאט בבקשה. אני צריכה עזרה

שלום, פניתי לא מזמן לפסיכולוג באופן פרטי בבעיה הקשורה בבני. בסוף השיחה שאלתי את הפסיכולוג אם אפשר לקבל קבלה על התשלום כי אני רוצה לנסות לקבל החזר מקופ"ח מכבי. הפסיכולוג מיד הציע שניתן לעשות את כל הטיפול דרך קופ"ח מכבי. כמובן ששמחתי מאד כי הדבר הקל עלינו מאד מבחינה כספית, אך מטרידה אותי המחשבה האם הוא היה מחוייב לעשות זאת?. הרי פניתי אליו באופן פרטי. האם הוא הפסיד מכך? תודה

לדעתי אסור לו לקבל באופן פרטי מי שחבר ב"מכבי" אם הוא עובד עם הקופה. משמעות הדבר שאת גם חותמת אצלו על וויתור סודיות רפואית עבור "מכבי". האם חתמת על מסמך כזה?

אכן כן. בזמנו הייתי לחוצה מבעייתו של בני והייתי מוכנה לחתום חו גם על ערבות בנקאית אם היה מבקש. מה זה בדיוק אומר ויתור על סודיות רפואית. מישהו יכול להגיע לתיק של בני?

שלום לשואלת, מדברייך ניתן להבין שפנית אל הפסיכולוג באופן פרטי, והוא יידע אותך על האפשרות לקבל אצלו טיפול מסובסד ע"י קופ"ח. גם אם לא הייתה זו חובתו, הרי הפסיכולוג נהג באורח הגון, מאחר ותפקידו הינו להציע לך את הטיפול המתאים ביותר (גם בהיבט הכלכלי). אם השאלה מטרידה אותך ניתן בהחלט להעלות אותה בטיפול, שכן גם שאלות "חיצוניות" לטיפול הן חלק ממנו. בהצלחה, אורנה

סיימתי תואר ראשון במדעי ההתנהגות לפני כמה שנים.בפועל לא עסקתי ממש בתחום.. כעת אני עובדת בעבודה שאינה קשורה כלל ובטח לא תמקצע אותי בכיוון. האמת שאני מאוד אוהבת לימודים ולא היתה לי בעייה מעולם להשקיע ולהצליח אולם יש לי כרגע מבוי סתום- מצד אחד שאיפתי כמובן להמשיך לתואר שני להצליח להתקדם ולצאת ממעגל העבודה המייאש שלא ממצה ולו במעט את הפוטנציאל ומאידך אני ללא החלטה מגובשת מה ללמוד במה להמשיך איני בת 20 שיכולה להחליט לשנות כמה מסלולים באם לא ימצא חן בעיניי מסלול שאבחר וכן יש לי חרדה גדולה מהגיל וההרגשה שפספסתי בגדול והפחד שקיים בי פשוט שיתק אותי ו"הרס" לי את שאיפותיי. אין לי בעייה ללמוד כעת אך שוב עצם הבחירה והחשש שוב לאחוז בתואר שלא יניב דבר וכן בעייה עמוקה יותר זה חשש עצום להצליח דהיינו להיות בדרגה סמכותית או ניהולית אף פעם לא האמנתי שאוכל לעשות זאת ואולי זו אחת הסיבוות שלא המשכתי ללמוד.. כאילו אמרתי לעצמי:" טוב, תואר ראשון זזה לא הרבה ואז אוכל עדדין לתפוס עמדה זוטרית.. אבל עם תואר שני אהיה חייבת להוכיח עצמי אחרת למה למדתי?? יש לי הרגשה חזקה מאוד של תסכול חשש ודימוי עצמ נמוך ולכן אני לא מצליחה לטפס הלאה על אף שנראה לי שהחברה כן חושבת שאני מתאימה גם בעבודה הנוכחית שבה אני סובלת במלוא מובן המילה אני "כאילו" מכשילה עצמי.מצד אחד,מצפים ומאמינים בי ויש לחשושים לגבי קידום..אז,אני נרתעת-העבודה באמת לא מעניננת אותי אבל אני נשארת כי אני יודעת שיהיה לי מאוד קשה להצליח במקום חדש לאור ניסיוני הארוך (אפילו בתק' הצבא הציעו לי "קידום" ולא רציתי..) בתוך תוכי אני מתה להצליח שיעריכו אותי שאוכל להוכיח לעצמי אני מנסה משתדלת אך לא ממש מצליחה וזה קשה לי לחיות בתחושת פספוס. כואב לי שלא ניסיתי לפתור זאת מילדות-אני ממש זוכרת סיטואציות בכיתה א' והלאה שפשוט פחדתי להצביע בכיתה שמא אטעה.זה מאוד קשה לדעת שאני כן טובה ויכולה להצליח ורק בגלל מחסום פסיכולוגי מטופש ואכזרי אני "תקועה" ומתוסכלת. אם רק הייתי יודעת להסיר המכשול הזה חיי היו נראים מאושרים יותר-חבל@@@ ד"ר אשמח להבין למה זה קורה...לפעמים עדיף לא להבין דברים ולקבל אותם כמובן מאליו ואז הם לא ממש מציקים מאשר לנתח את אישיותי ולהבין עד כמה סבוכים חיינו. מה באמת יכול לעזור ומה עושים בטיפול פסיכולוגי בבעייה כזו.

שלום כרמית, את מתארת ברגישות רבה קונפליקט פנימי מתמשך, בין תחושות שונות של ערך עצמי. את מתקשה לקבל החלטה מקצועית שהיא גם החלטה זהותית, ולכן את חשה חוסר מיצוי עצמי ואובדן דרך. אני מרגישה שהפורמט הנוכחי אינו מתאים לדיון מעמיק יותר בתחושותייך. בשלב זה ברצוני להמליץ על שני כיווני מחשבה: הראשון הוא ייעוץ מקצועי תהליכי, במסגרתו תוכלי לברר מהם המכשולים שמפריעים לך בקבלת ההחלטה ובירור הדרכים השונות העומדות בפנייך. הכיוון השני הוא תהליך טיפולי, במהלכו תוכלי להתבונן בגורמים העמוקים של הקונפליקט שאת מצוייה בו. כל אחד מהכיוונים מדגיש היבט אחר של הקושי שאת עומדת בפניו, ועשוי לסייע בחיפוש הדרך שלך. בהצלחה, אורנה

שלום יש לי ילדה בת שלוש.לאחרונה החלה לפתח פחד מעכברים.אין סיבה חיצונית לפחד.יש לציין שלאחרונה היא התקררה ופיתחה דלקת בדרכי השתן אשר מפריעה את מנוחתה(מתאפקת ולעיתים אינה עוצרת מבעד לשחרור השתן כיון שכואב לה) לפני כשנה נולדה לה אחות.אלו הנתונים ונראה שהיא מקבלת אותה בעזרת הכנה טובה ללא ארועים משמעותיים. השאלה-כיצד ניתן לטפל בפחד מעכברים ..עצות מעשיות ומהו המקור שיתכן לפחד הזה? תודה

שלום יצחק, אתה מציין שילדתך בת השלוש עוברת בשנה האחרונה שינויים רבים: היא מסתגלת לשינויים במשפחה בעקבות לידת אחותה, היא מתמודדת עם דלקת בדרכי השתן ולאחרונה היא מבטאת פחדים. קרוב לוודאי שהתנהגותה של בתך נורמטיבית לגילה, ומבטאת את המתח שהיא מצוייה בו. ילדים בגילאים שונים מרבים לבטא פחדים, והם זקוקים למבוגרים בסביבתם על-מנת לחוש מוגנים ומוחזקים. כדאי לנסות לבטא הבנה כלפי המצוקה של בתך, ובו בזמן להעביר את התחושה שהמבוגרים בסביבתה "מטפלים בעניינים", כולל בעכברים... במידה והפחדים מתמידים זמן רב, אני ממליצה להתייעץ במפגש אישי עם איש מקצוע, שיוכל לסייע לכם להבין את הפחדים ולטפל בהם. בהצלחה, אורנה

היתה לי לפני שנה בערך תקופה מאוד לחוצה מלווה בסימני חרדה. התגברתי בעזרת הרפיה שלמדתי וחומר שקראתי. היום אני בהריון, פעם נינוחה ופעם מתוחה, נלחצת מכך שאין דרך חזרה. ברצוני לציין שאני רוצה בהריון. מה דעתך?

שלום נועה, לא ציינת איזה סימפטומים של חרדה הופיעו בעבר, ומה בדיוק קורה היום. חשוב שתדעי שהריון (גם רצוי) הוא מצב דחק מורכב, הדורש הסתגלות גופנית ונפשית מתמשכת. טבעי לחוש לעיתים מתוחה או מבולבלת לגבי העתיד. אני ממליצה להיעזר בספרים כמו "ההריון הפנימי" של יונה רפאל, או "הולדתה של אם" של דניאל שטרן, הממחישים היטב תהליכים נפשיים בהריון. בנוסף, ניתן כמובן להיעזר באיש מקצוע שיאפשר התייחסות להיבטים השונים של המתח שאת חווה. בהצלחה, אורנה

לאחרונה נודע לי על מישהי שמרגישה אלי איבה אוטיסטית, איני יודעת מה פרוש המושג. מישהו יכול להסביר לי מה זה והאם זה עובר? תודה

שלום לסובלת מאיבה אוטיסטית, אינני מכירה את המושג, אבל אני מניחה שהכוונה לתחושת כעס המבוטאת באורח אוטיסטי - כלומר בצורה מנותקת, עם קשיים ביצירת הקשר. האם זה נשמע לך מתאים? אורנה

אורנה שלום רב. תודה שענית לי. קודם כל יש לתקן שאני לא זאת שסובלת התופעה זו. שאלתי על התופעה כיוון שהצגתי שאלה ברדיו לורדה ראזיאל זאקון, והיא אמרה לי שהמושג נקרא איבה אוטיסטית. התיאור שלך נראה לי מתאים מאוד. העניין הוא שלאחרונה גיסתי בתוודאה בפניי שהיא לא סובלת אותי עד כדי כך שנזקקה לטיפול ארוך, הדבר גרם לה כמעט לגירושין מאחיו של בעלי. אני והיא מתראות לעיתים רחוקות, וכשזה קורה אינני מנסה להתבלט או להתייחס אליה בצורה לא נעימה, ההיפך הוא הנכון. כלומר, אין לה סיבה הגיונית להרגיש אליי את מה שהיא חשה, שלהגדרתה "לא יכולה לסבול אותי מהרגע שראתה אותי לראשונה". בשיחה עם ורדה ראזיאל העלתי את הדברים לאחר שקיבלתי הלם קל מההתוודעות של גיסתי. וורדה העלתה בפניי את המושג, ולא הסבירה. לכן רציתי להבין יותר, כדי לדעת אם יש מצב שזה עובר. כי אם לא, איני רואה סיבה לפתח את הקש ביננו, למרות שאנו משפחה... תודה על תשובתך, ואשמך אם תחווי את דעתך.

אורנה שלום רב. תודה שענית לי. קודם כל יש לתקן שאני לא זאת שסובלת התופעה זו. שאלתי על התופעה כיוון שהצגתי שאלה ברדיו לורדה ראזיאל זאקון, והיא אמרה לי שהמושג נקרא איבה אוטיסטית. התיאור שלך נראה לי מתאים מאוד. העניין הוא שלאחרונה גיסתי בתוודאה בפניי שהיא לא סובלת אותי עד כדי כך שנזקקה לטיפול ארוך, הדבר גרם לה כמעט לגירושין מאחיו של בעלי. אני והיא מתראות לעיתים רחוקות, וכשזה קורה אינני מנסה להתבלט או להתייחס אליה בצורה לא נעימה, ההיפך הוא הנכון. כלומר, אין לה סיבה הגיונית להרגיש אליי את מה שהיא חשה, שלהגדרתה "לא יכולה לסבול אותי מהרגע שראתה אותי לראשונה". בשיחה עם ורדה ראזיאל העלתי את הדברים לאחר שקיבלתי הלם קל מההתוודעות של גיסתי. וורדה העלתה בפניי את המושג, ולא הסבירה. לכן רציתי להבין יותר, כדי לדעת אם יש מצב שזה עובר. כי אם לא, איני רואה סיבה לפתח את הקש ביננו, למרות שאנו משפחה... תודה על תשובתך, ואשמך אם תחווי את דעתך.

חבר קרוב קיבל מרשם לתרופה הזאת. הוא סובל מחוסר אנרגיה וגם הפרעות קשב וריכוז.אפשר פרטים לגבי תופעות לוואי של התרופה וקצת בכלליות.האם יש בעיה למי שעבר ניתו לב פתוח להשתמש בתרופה...

שלום דנה, שאלות לגבי תרופות כדאי להפנות לפורומים בתחומי הרפואה והפסיכיאטריה. עדכני אותי במידה ותזדקקי לאינפורמציה נוספת. אורנה

רציתי לדעת, מה עושה פסיכולוג שלא אוהב את המטופל כי הרי הטיפול לעיתים הוא למשך שנים! מה קורה במקרה כזה?

אני אמנם בטיפול, אך אני גם מטפלת. מנסיוני גיליתי, שזהו דבר נדיר שמטפל לא אוהב ממש את המטופל שלו. לרוב, גם אם הקשר לא פשוט, המטפל מוצא את הנישה אותה הוא אוהב אצל המטופל. מוצא את נקודת האור שלו וממנה הוא ממשיך הלאה. ולפעמים, המחשבה, שהמטופל לא אהוב - היא היא אישיו הטיפול ולאו דווקא המציאות עצמה. אם הקשר עמוק דיו - כדאי להעלות זאת בטיפול. האם את המטפלת או המטופלת? אם את המטופלת - חשבי על מה שאמרתי לגבי שאולי זהו דבר סובייקטיבי שלך. ואם את המטפלת - אולי זכרי מה נקודת האור של המטופל שלך.

הי ליטל, זה נכון שאחד המרכיבים החשובים בקשר טיפולי הוא האמפטיה שהמטפל חש כלפי המטופל, אבל הבנה אמפטית וקשובה זו לא בדיוק אהבה... בכל מקרה, קשר טיפולי ממושך (כמו כל קשר אחר) מתפתח ומשתנה, ובמהלכו גם המטפל וגם המטופל חווים כל מיני תחושות. חשוב לנסות לדבר עם המטפל על תחושות כלפיו (גם על תחושה כמו : "אתה לא אוהב אותי"), כי זה בדיוק מה שמקדם את התהליך הטיפולי. אורנה

נראה לי שלא הובנתי נכון. אני אמנם בטיפול אבל אני לא מרגישה שנואה או משהו כזה - אני כן מרגישה אמפטיה מצד המטפל. אני לא מתכוונת לזה שאנשים מתבלבלים בין אהבה לאמפטיה, זו פשוט שאלה שמסקרנת אותי - איך מטפל יתמודד עם מטופל במצב שאין כמייה מינימלית, או אפילו סלידה ממנו? במישור המיקצועי והאישי, מה עושים. תודה.

אני חייבת להבין קצה לפחות לבעייתי כי לבטח תמליץ לי ללכת לטיפול לקבל תמונה כוללת עדיין אשמח אם תוכל להאיר את דבריי.. מדוע אין אני מסופקת מדבר?? לא מעבודה? לא בתחום הזוגיות?. לא מחיי משפחה והורות-(אני עתידה להתחתן השנה ..) לא מאושרת מבפנים לא יודעת לקבל החלטה מאוד שלילית לגבי החיים שאינם צודקים שאינם פיירים?? מרגישה תמיד בלחץ במועקה.? כועסת עצבנית לא מוכנה לזרום לקבל דברים ברוח טובה הכל במלחמה רבה על מקומי מתווכחת על דברים מנסה להראות שתמיד אני צודקת לא מאמינה באחר?? תמיד חוששת ל"הידפק" מנסה להיזהר ממחוייבות נרתעת להתקדם במקום עבודה יד כדי הכשלה עצמית?? אני יכולה להשתגע כאשר עליי לקבל החלטה אני חייבת להרגיש בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון ולכן אני בעצם לא מחליטה אם זה למשל להמשיך ללימודי תואר שני או להתחתן שעכשיו אני מתפוצצת מכעס בסידורים עד כדי רצון לעזוב הכל.. אני חייבת לשפוט כל הזמן אנשים ברמה מטורפת גם בעבודה שעליי "לשחק" תפקיד אני כועסת מבפנים על כל אדם ואדם על אישיותו ועל שאלותיו המטופשות לדעתי.. למה אני לא נינוחה לא מקבלת תדברים מאליהם??. לא קל לחיות כך במתח ובעסה תמידית.. האם כולם בסוף מתפשרים על דברים ורק לי יש תחושה שיכול להיות אחרת.. מה שנגמר רק בתחושה ומחזק את מעגל הייאוש!!

הי מבולבלת, אני חייבת להסכים עם תחילת ההודעה שלך - שללכת לטיפול יכול להבהיר במשהו את הבלבול. בכל מקרה, כדאי שתדעי שגם אירועים חיוביים מאוד בחיים (כמו חתונה) יכולים לעורר מתח, כעס ובלבול, וזה בהחלט תהליך טבעי. מדוע לא להיעזר באיש מקצוע כדי להבין את מקורות העומס שאת מרגישה? בהצלחה, אורנה

שלום רב אני מתגורר בירושלים והייתי רוצה להתחיל טיפול\ייעוץ פסיכולוגי אני נתקל בשתי סוגיות אשר כרגע מונעות\מעכבות אותי. 1) מחיר 2) הפסיכולוג כלומר אני יודע שטיפול פסיכולוגי הוא מאוד יקר. האין מקום בו ניתן לקבל ייעוץ במחיר מוזל? מהו בכלל מחיר סטנדרטי של ייעוץ שכזה? ויתר על כן, לאיזה פסיכולוג לפנות? יש כל כך המון אסכולות. פרוידיאני? יונגיאני? מודרניסט? אני הולך לאיבוד בתוך כל הסבך הזה. אולי כדי שאציין את בעייתי - התמודדות עם זהות מינית הומוסקסואלית בעיקר, חרדות, פראנויות, קשיי הסתגלות ומה לא... בתודה מראש! יובל

הי יובל, החלטה על טיפול איננה החלטה פשוטה, ובדרך-כלל חושבים על הטיפול ו"מתכוננים" אליו זמן רב מראש. כדאי שתדע, שזה בהחלט לגיטימי להיפגש עם מספר פסיכולוגים פרטיים לפגישת היכרות, לשוחח עימם על גישתם הטיפולית ולבדוק עם מי מתאים לך להמשיך. טווח המחירים לפגישה טיפולית הינו רחב מאוד, ונע בין 200 ל- 500 ש"ח לפגישה, ואף יותר. כמו במקצועות אחרים, המחיר תלוי במיקום, בניסיון ובגורמים רבים נוספים, ולא תמיד המטפל היקר ביותר הוא המטפל שאיתו תהנה לעבוד. בכל מקרה, ניתן לקבל טיפול במחיר מוזל בשירותי הייעוץ של האוניברסיטאות (סביב 125 ש"ח לפגישה לסטודנט, ו- 180 ש"ח לפגישה למי שאינו סטודנט), דרך קופות החולים ובגופים ציבוריים אחרים. במקומות אלה ניתן לקבל טיפול מצויין, אך לעיתים יש רשימת המתנה ארוכה וכמובן לא תוכל לבחור את המטפל/ת בעצמך. בהצלחה, ותעדכן אותנו, אורנה

יובל היקר, ראשית, להיות הומו זו לא בעיה - זו הויה.קבל זאת ותהנה. זה טבעי. טבעי כמו להיות סטרייט. אני סטרייטית ורואה הומאיות באותה הטבעיות (רוב חברי הגברים הם הומואים). (כבר פתרתי לך בעיה אחת). אני בטיפול אצל פסיכולוג קליני קלאסי (דינאמי) ובשבילי - הוא נפלא. מאד תלוי בקשר ביניכם, במידת הפתיחות ובנכונות לעבוד קשה. בעבר, הייתי אצל מטפלת גרועה ומבחינתי - שהיא הייתה לגמרי חסרת משמעות בעיני (לא עשתה רע - אך גם לא טוב). ובאופן מעשי - מצא לך: בן זוג אוהב מטפל טוב לתמיכה בתחילת הקשר הזוגי ולכל השאר. בהצלחה.

יובל היקר, ראשית, להיות הומו זו לא בעיה - זו הויה.קבל זאת ותהנה. זה טבעי. טבעי כמו להיות סטרייט. אני סטרייטית ורואה הומאיות באותה הטבעיות (רוב חברי הגברים הם הומואים). (כבר פתרתי לך בעיה אחת). אני בטיפול אצל פסיכולוג קליני קלאסי (דינאמי) ובשבילי - הוא נפלא. מאד תלוי בקשר ביניכם, במידת הפתיחות ובנכונות לעבוד קשה. בעבר, הייתי אצל מטפלת גרועה ומבחינתי - שהיא הייתה לגמרי חסרת משמעות בעיני (לא עשתה רע - אך גם לא טוב). ובאופן מעשי - מצא לך: בן זוג אוהב מטפל טוב לתמיכה בתחילת הקשר הזוגי ולכל השאר. בהצלחה.

שלום ליאור, יש מגוון של גישות פסיכולוגיות העוסקות בהערכה עצמית. אחת הגישות שיכולה להסביר את "התופעה" שאתה מציין היא הגישה הדינמית. על פי גישה תיאורטית זו, ההערכה העצמית שלנו מתעצבת דרך האינטראקציה עם ההורים שלנו בילדות המוקדמת. כך שהיא בעצם נובעת יותר מחוויה פנימית שלנו את עצמנו (האם הרגשנו שההורים שלנו אוהבים אותנו או מקבלים אותנו וכדומה), ולאו דווקא מהמציאות ה"אובייקטיבית" העכשווית שלנו. לדוגמא, בחור שהוריו, מסיבה כל שהיא, לא היו מסוגלים לתת לו את התחושה שהוא אהוד או אהוב בילדות, גדל עם תחושה שהוא לא מספיק טוב או מוצלח או שלא ניתן באמת לאהוב אותו. לתחושה זו לא חייב להיות קשר ממשי עם המציאות שלו כאדם בוגר (הוא יכול להיות מאוד מוצלח ונאהב...). עם זאת, חשוב לציין שההערכה עצמית איננה מאפיין קבוע שאינו נתון כלל להשפעות חיצוניות, או שאינו ניתן לשינוי. זהו אחד הנושאים שמומלץ לבחון אותם בטיפול פסיכולוגי (בדרך כלל דינמי). בהצלחה, אורנה

תודה אורנה על התשובה... כיוון שאני אחד שלא מצליח להרגיש אהבה ואהדה... אינני יודע מה לעשות... אנשים אוהבים אותי ומעריכים אותי מאוד מאוד ואני לא מצליח להרגיש אפילו קמצוץ....

הי ליאור, נשמע שאתה מאוד מודע להבדלים בין החוויה הפנימית שלך ותגובות הסביבה אליך. האם שקלת לבחון את הנושאים האלה בטיפול? זה יכול להיות מאוד פורה... שלך, אורנה

שלום יש לי שאלה שהייתי מעוניינת בחוות דעתך לגביה: פרויד דיבר על דחפי האדם - מין ותוקפנות אשר מניעים אותו. ואילו האדם הרי שואף להיות רציונלי בהחלטותיו והתנהגותו. שאלתי היא - מה מניע את האדם להתעלם מהרציונל ולפעול על פי הדחף? כפי שקורה בבגידות או בהכאה או כל דחף אחר.. אינני מדברת על חולי נפש או אנשים בעלי אובססיות, אך האדם הנורמלי הממוצע - מה גורם לו להתעלם מהרציונל ולפעול דווקא על-פי הדחף? תודה מראש

שלום לפילוסופית, התנהגות האדם מושפעת מהרבה מאוד גורמים; דחפים, יצרים, משאלות, זכרונות עבר, ציפיות, היגיון ועוד. כל הגורמים הללו נמצאים באיזשהי מערכת מורכבת של איזון, ובמצבים שונים (וגם באנשים שונים) חלקים מסוימים נעשים דומיננטיים יותר. לכן כדאי לבחון כל מצב לגופו... אגב, גם פרויד טען שאנחנו נולדים עם רמות שונות של דחפים, הנמצאים באינטראקציה עם חלקים אחרים של האישיות והסביבה (אגו, סופר-אגו), כך שדחפים ורציונל פועלים תמיד במשותף. אורנה .

שלום. אני התחלתי עכשיו טיפול ואני רציתי לדעת מנסיונך כפסיכולוגית ומנסיון של אחרים בפורום- האם נהוג לדבר עם המטפל על מין, על התנסויות שלי וכו'? אני שואלת את זה כי לא נשאלתי על זה מצד המטפלת ואני לא יודעת אם ואיך להעלות את הנושא הזה. אני מניחה שזה שהיא מבוגרת מקשה עליי, זה נראה לי כמו לדבר על זה עם אימא שלי ואת זה אני לא עושה. אשמח לתגובות.

שלום אורטל, יש כל מיני סגנונות של טיפול, ויותר מכך - יש כל מיני סגנונות אישיים של מטפלים ושל מטופלים. מה שברור הוא שטיפול אמור להיות המקום לבטא את רגשותיך האמיתיים, בכל התחומים, כולל מיניות. אני מציעה להעלות את החששות שלך בנוגע לשיתוף הפסיכולוגית בנושאים מיניים, בפני הפסיכולוגית עצמה. אני יודעת שזה לא פשוט, אבל פעמים רבות שיתוף המטפלת ברגשותייך כלפיה מקדם את הטיפול. בהצלחה, אורנה ,

רקע: אני אם חד הורית, המגדלת את ילדי מחמדי במבואות בית הורי. הבעייה: ילדי בן ה-6(בקרוב) מתנהג בצורה מאד מוזרה ותמוהה לאחרונה... יש לו דפוס התנהגות שחוזר על עצמו בריטואל קבוע... ובו..לאחר שאני נוגעת בו לצורך נשיקה, לטיפה או עוברת לידו ומתחככת בו בטעות.. הוא רץ לאמא(בדרך כלל, ואם אינה בשטח לאבי) או אבא שלי, על מנת לנטרל את הנגיעה שלי. כמו כן הוא לא מוכן בשום אופן שאני אכין לו אוכל ו/או אגע בו בזמנים רבים במהלך היום.. ופוצח בצעקות איומות ועסוק בבריחות, כאשר אני מנסה ללטפו, לדובבו או לשדלו שאכין לו אוכל במקום אימי.. רק לאמא שלי הוא נותן חופש פעולה מלא! ופעמים רבות שאני מנשקת אותו או מחבקת אותו הוא אץ לאמא שלי שתגע בו גם, במקביל! ובאם בטעות אני נוגעת באוכל שלועל מנת לעזור לו לאכול וכדומה..הוא רץ לאמא שלי ומבקש ממנה שתגע לו באוכל, בכל חתיכה וחתיכה שנגעתי בטעות... (על מנת לנטרל את הנגיעה שלי כאמור)ומאיים שאם לא יעתרו לגחמותיו החולניות, הוא אינו ממשיך לאכול! נהיר לי שאין זה התנהגות נורמטיבית.. אך לדאבוני אינני יכולה לעצור אותה(וניסיתי בדרכים שונות בשיטת המקל והגזר) ואינני יודעת מה התסמינים הללו מורים על בעיתו הנפשית האמיתית... האם יתכן כי הוא סובל מתסמונת טורדנות כפיתית?(ocd) האם יתכן והמקור להיווצרות המחלה שהתפתחה לו לאחרונה.. מקורה בהתעללות מינית מצד מבוגר (חשד מאד סביר ומבוסס שנבדק ברצינות תהומית - כרגע..)?! ואם כן: מדוע הוא מתעל את האגרסיות והתסכולים שלו מפני התקיפה המינית- כלפי? כלפי אמו מולידתו..השוחרת את טובתו? ולא כלפי התוקף? האם ישנו שם(דיאגנוזה קלינית)להפרעה הנוראה הסטטמתית הזאת? אם כן..מהו? על מנת לקרוא לילד בשמו(תרתי משמע) מהם דרכי הטיפול להפרעה המוזרה, בהתחשב בנסיבות!?? עלי לציין כמובן שהרעפת תשומת לב מיוחדת, הענקת מתנות וניסיונות חינניים לדובבו- עלו בתוהו.. וההתנהגות החולנית התמוהה, נותרה בעינה. חסרת אונים. אמא מודאגת

אמא מודאגת יקרה, את צודקת בכך שההתנהגות של בנך יוצאת דופן. אמנם, ילדים בגיל זה מראים התנהגויות טקסיות כחלק מההתפתחות הנורמלית, אבל במקרה זה נראה לי שדרושה התערבות של איש מקצוע. לא מספיק ברור האם בנך נמצא בטיפול בעקבות האפשרות לפגיעה מינית, ואני מאד ממליצה לפנות בהקדם לאיש מקצוע. בכל עיר או יישוב יש מערכות סיוע ממשלתיות (המרכז לטיפול בילד או השירות הפסיכולוגי) שניתן לפנות אליהם לקבלת עזרה. חשוב שתדעי שילדים במצוקה נוטים לבטא את מצוקתם כלפי הוריהם, ואכן זה אחד החלקים הקשים ביותר בלהיות הורה. נסי לזכור שהתנהגותו כלפייך נובעת ממצוקתו. אני לא נכנסת כרגע לטיפול ב- OCD, כי לא מספיק ברור האם הילד סובל מכך. חזקי ואמצי, אורנה

שלום מתוסכלת, רצית למצוא "הוכחה" לכך שבנך סובל מהתעללות מינית ולבסוף כביכול את מוצאת אותה. במקום ללכת לטפל בעצמך, את מעבירה את הבעייה שיש לך הלאה. המצב בוודאי מורכב ולא קל, אך נשמע שאת מעדיפה להפיל תיקים כבדים על ילדך במקום להתמודד עם מה שעבר עליך בחייך.

אשמח אם תפני אותי לרשות ציבורית ממסדית ומוסמכת לטיפול בילדי יחידי... תודה רבה. אמא מודאגת.

שלום אני סטודנטית לפסיכולוגיה, תואר ראשון, אני לקראת סיום התואר ואני מעוניינת להכין את אחת העבודות הסמינריוניות שלי בנושא ה"פרפיליות" בעיקר בנושא הפטישזם, סאדיזם ומזוכיזם, אשמח לקבל מקורות מידע (אתרי אינטרנט, ספרים,מאמרים, מחקרים וכדו') בנושא. בתודה מראש שגית.

הי שגית, מומלץ להיכנס ל- psychinfo (כפי שאת מן הסתם יודעת...) ולחפש את הנושאים המתאימים. בכל מקרה, ספר מורכב אבל מאוד מעניין בנושא (מבוסס על חשיבה דינמית) הוא הספר של ג'סיקה בנג'מין Bonds of Love שמנסה להסביר את תופעת הסאדו-מאזו מתוך דינמיקת ילדות. בהצלחה בתואר הראשון, אורנה

שלום לך תודה רבה על התגובה, אכן נכנסתי לאתר שהפנת אותי אליו אך לא מצאתי חומרים רלוונטים לנושא הנדון, הספר bonds of love אכן מעניין וחוקר את התופעה אך חסרים לי חומרים אקדמאיים לנושא הנחקר ואשמח לקבל הפניות נוספות. בתודה שגית לוי

שלום לכולם כפי שציינתי לפני מספר ימים אני אפסיק את פעילותי בפורום לפסיכולוגיה קלינית למהלך החודשים הקרובים עד לסיום סמסטר ב'. אני מברך את אורנה ראובן מגריל שתענה במקומי בפורום בתקופה הזו. להתראות ד"ר אורן קפלן

תוכל עוד לענות לי הלילה?

נתגעגע

ולהתראות אחרי סמסטר ב' (אני מקווה). בינתיים אני סקרנית לקרוא גם את התגובות של אורנה... אז תודה על תקופה ארוכה של תשובות מעניינות, ואפשרות לקיים לעיתים גם דיונים בפורום.

הכל אני יודעת...אני יודעת שאין סיבה שיהיו לי רגשי אשמה. אני יודעת שלא הבאתי את הדברים עלי. אני יודעת, שהייתי רק ילדה. אני יודעת שאני חכמה...אז למה אני מרגישה כל כך רע? למה הדכאון האין-סופי. הרי לא נאנסתי. רק פגעו בי כל כך הרבה פעמים מינית. אנשים שונים. אז אולי כן הבאתי את זה על עצמי? באיזו זכות אני מרגישה כל כך רע ולא נאנסתי. אולי הייתי צריכה...אז היה צידוק לרגשי ההאשמה. לדכאון התמידי.

בעלת רגשי אשמה יקרה, פגיעות מיניות בילדות (ולא רק בילדות) מובילות לתחושות דיכאון, כעס, קושי לתפקד ועוד. ההגדרה של עד כמה האירוע היה "חמור" ("אונס" או "לא אונס") היא לא ממש רלוונטית לאפקט של הפגיעה או לתחושות הפנימיות שלנו. אגב, פעמים רבות אנחנו מרגישים דברים שאנחנו יודעים שהם לא "רציונליים", ובעצם הרגש שלנו וההבנה האינטלקטואלית שלנו הן שתי מערכות נפרדות שלא תמיד פועלות בכפיפה אחת. עם זאת, בהודעה שלך ניתן להרגיש את המורכבות וההתלבטות שלך, ונראה לי שיש מקום להסתכל על הדברים באופן יותר מעמיק בטיפול פרטני או בטיפול קבוצתי במסגרת מתאימה (כמו מרכזי סיוע). שלך, אורנה

שלום אשתי מטופלת אצל פסיכולוגית התפתחותית בנוגע לילדה והיחסים הנירקמים בין השלושה.לאחרונה מגיעה מצידה בקשה להצטרפותי לפגישה. אני יכול שלא לחוש כי אני מגיע "למגרש חוץ" בו הקואיליציה המקומית תעשה כלל שביכולתה "לשכנע ליישר קו" עם מה שטוב ונראה מועיל בעיני אישתי בכל הנוגע לקשר עם ילדה בתוך המערכת הזוגית. א.האם תחושותיי מוצדקות ביחס "למחנאות הטיבעית" לאור העובדה כי זוהי המטפלת שלה. ב.מה עליי לעשות בנידון. תודה מראש עומר

שלום עומר, לפי מה שהבנתי, אישתך פנתה לייעוץ בנוגע לבתכם - כך שהפסיכולוגית איננה המטפלת של אשתך, אלא המטפלת של בתכם. התושבה שלי מבוססת על הנחה זו. חשוב שתדע שקשיים של ילדים מטופלים בצורה הטובה ביותר כאשר ההורים הם חלק פעיל ומעורב בתהליך, ולכן נוכחותך מאוד יכולה לעזור. התחושה של "מחנאות" מאוד מובנת לי, מעצם המצב שאשתך והפסיכולוגית נמצאות כבר בקשר מסוים. עם זאת, דווקא משום שמדובר בטובתה של בתך, אולי שווה בכל זאת לנסות ולהיפגש עימה (אגב, אתה יכול לבקש פגישה אישית עם המטפלת ללא נוכחות אשתך, אם זה יקל עליך). כמו כן, אתה יכול לדבר על התחושה ה"מחנאית" שלך עם הפסיכולוגית, ואולי היא תוכל לעזור גם בנושא הזה. בהצלחה, אורנה

למה יש אנשים שנראים ממש ממש טוב אבל הם בטוחים שהם מכוערים והמראה שלהם ממש מפריעה להם והם רוצים לשפר אותו כל הזמן. ולעומתם כאלה שאינם נראים טוב והמראה שלהם ממש לא מפריעה להם? אותו כנ"ל לגבי כל תכונה אחרת ממראה כמו חוכמה, אלגנטיות, יכולות חברתיות וכדומה... למה יש אנשים שיש להם הכל! - חכמים,חתיכים,מוכשרים אבל הערכה עצמית ממש נמוכה ולעומתם אנשים שאין להם כמעט כלום אבל הם מרוצים מעצמם ותופסים מעצמם כהכי טובים

היי ליאור, בשל בעיות טכניות של מתחילים...התשובה להודעה שלך נמצאת כהודעה נפרדת עם הכותרת "הערכה עצמית"... אורנה

לכל משתתפי הפורום שלום, אני שמחה להצטרף לצוות הפורומים של דוקטורס, ואשתדל להשיב לכל שאלותיכם. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני כאן עוברת לרגע...לא מהקבועים. תחדשי.

אני לא ממש יודעת למה אני כותבת, אולי כדי לראות איך מישהו אוביקטיבי מבחוץ רואה אותי.. אני בת 24, סטודנטית לפסיכולוגיה- רוצה להיות פסיכולוגית קלינית.. זה החלום שלי.. אבל גם חלום זה ביחד עם הרבה חלומות אחרים שהיו לי, כבר מוטל בספק.. אבא שלי נפטר לפני שנתיים מהתקף לב פתאומי- זה הרס את חיי... ממישהי שמחה ומאושרת שהכל לפנייה, הפכתי להיפוכונדרית, לעצובה, למישהי שאני לא אוהבת.. אני עושה הכל רגיל- לומדת ועובדת ומתפקדת אבל זה קשה כי אני לא רואה אושר יותר בעבורי. לדוגמה- אני עם חבר שלי מספר שנים- מאוד רציתי להתחתן איתו אבל עכשיו כבר לא- כי אני לא רוצה לרשום על ההזמנה הורי הכלה- ואת שם אבא שלי עם ז"ל ליד השם!! אני לא רוצה!! ואין לי ברירה... אני לא יודעת מה לעשות ואיך להתמודד, אני כל כך מאוכזבת מעצמי- גם כן פסיכולוגית קלינית לעתיד.. אני רוצה לחיות ולהיות מאושרת שוב.. מה אני יכולה לעשות? נאלצתי להתבגר ברגע ועכשיו אני מרגישה ריקנות ועצב וזהו. לא יודעת לאיזו תגובה אני מצפה, אבל אודה לכל תגובה שהיא.

טליה שלום מותו של הורה הוא שבר שנותר בלב למעשה לתמיד. הוא מציב בפני האדם התמודדות ואבל על האדם הקרוב שאבד, אבל גם משפיע בצורה רחבה מאוד על תפיסת העולם ומשנה אותה. מות הורה מקרב אדם במהירות הבזק אל מותו שלו. אמנם זו ידיעה ברור מאליה, מרגע הלידה ועד רגע המוות, אולם זה נעשה לפתע מוחשי מאוד, גם אם לא תמיד יש תשומת לב מודעת לכך. את מתארת סימפטומים שמן הצד נשמעים דיכאוניים: דברים שונים בחיים שלך מאבדים את ערכם או את טעמם, את מפחיתה בערכך ("גם כן פסיכולוגית קלינית לעתיד") ועוד. עם זאת, בתהליך אבל מופיעים לא פעם סימפטומים דיכאוניים כחלק טבעי מתהליך האבל. אני חושב שאת צריכה לבחון עם עצמך בצורה רצינית האם את נמצאת בדיכאון והאם צריך לטפל בזה. אין ספק שבלי קשר לאבחנה את מתמודדת כרגע עם דברים קשים ולכן מתאים לפנות לטיפול, במידה ואינך נמצאת כיום במסגרת כזו. אני מצרף קישור למאמר עד דיכאון. אני ממליץ לקרוא אותו ולנסות לענות על שאלונים לאבחון עצמי שנמצאים בסופו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. אני רוצה להתחיל טיפול. מאחר ויש לי בעיות כלכליות אני רוצה ללכת לטיפול במסגרת קופת החולים. אבל אין לי שמץ של מושג איך לבחור פסיכולוג מתוך הרשימה. לפני כ6 שנים הלכתי לטיפול (גם הוא היה ממומן בחלקו) אצל פסיכולוגית שמאוד לא התאימה לי ולא הייתה מאוד מקצועית (הפגישות לא התחילו בזמן, שמעתי את המטופל שלפני, היא ענתה לטלפון מסוכן הנסיעות שלה באמצע פגישה, וכו'), והפסקתי מהר מאוד את הטיפול. איך ממזערים את הסיכוי למפגש עם פסיכולוג לא טוב או לא מתאים?? אני לא רוצה לחכות אחר כך עוד 6 שנים. תודה רבה. ענת

ענת שלום הטוב ביותר הוא לקבל המלצה ממישהו שהיה בטיפול כזה. אם אינך מכירה נסי לקבל המלצה מרופא המשפחה שלך או התקשרי לצוות בריאות הנפש במרכז מכבי באזורך, הסבירי את הבעיה שהיתה לך בעבר ובקשי מהם לעזור לך לאתר מטפל מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי, ענת, . אני אדם לא שמח, אבל המון דברים טובים בחיי קרו במקרה מחלט. (הסיפור ארוך...גלי סבלנות...) לפני כ-4 שנים, החלטתי ללכת שוב לטיפול. אך בגין דכאון ועצלות כללית, לא התכוונתי להשקיע מאמץ רב בכך. פתחתי את ספר מכבי (וידעתי שאני רוצה רק מטפל גבר) וחיפשתי מי נמצא ברחוב שלי או מקסימום שניים שלושה רחובות ליד. מצאתי שניים. אחד היה מאד עמוס וברחובי והאחר שני רחובות ליד ויותר פנוי. קבעתי תור לשניהם. הלכתי לרחוק יותר במיקום (אך הקרוב יותר בזמן). והתרשמתי די לטובה. אך אמרתי לעצמי, אבדוק גם את השני. התקשרתי אליו ואחרי דין ודברים קצר - הוא נשמע לי נורא. החלטתי להישאר עם הראשון. היום - הוא אחת הדמויות החשובות בחיי. הוא מקדם אותי. לא היתה בחירה נפלאה ממנו. בזכות המקריות ומכבי - התמזל מזלי. אז אולי לא ניתן לבנות על מזל של אשה אחת...אבל ודאי לא לדאוג. סמכי על עצמך. אם את רואה שמטפל אינו טוב עבורך, אחרי זמן שיפוט מתאים - דאגי לעצמך וחפשי אחר. בהצלחה!

תודה רבה

הכח אוזל, אין אנרגיות, וצריך להמשיך. לקום בבוקר, ללכת לעבודה לחייך לכולם, לתפקד, לטפל בבית, להשקיע בילדים... והכל על טיפת הכח האחרונה. יש חשק להכנס למיטה לכסות את הראש בשמיכה ולתת לחיים האלה לעבור. עוד יום שרודף עוד יום. כלום לא קבוע. כלום לא אמיתי. רק הכאב שבפנים צורב. עד מתי?

לא לחייך לכולם, רק לחלק. רק למי שבא. להגיד גם "אין לי כח היום" ו"אני עצובה". ולתת חיוך אמיתי רק כשאפשר. לתת לילדים להשקיע בך. לקבל מהם. לעשות דברים שהם לא רק לתפקד. כל יום לעשות משהו לא יעיל, לא חיוני, רק כי את יודעת שהוא עושה לך טוב. להכנס למיטה ולתת לשעה לעבור. לא לכל החיים. לקום רעננה יותר. להפסיק להגיד כלום והכל, ולהתחיל להגיד - זה כן אמיתי, זה לא אמיתי. זה קבוע, וזה משתנה.

אני2

אני2 שלום זה נשמע מאוד עצוב וסוחט. אני לא יודע כמובן מה עומד מאחורי הדברים אבל זו בוודאי לא דרך טובה לחיות ולחוות את החיים. אי אפשר להתעלם מהרכיב הדיכאוני שיש בדבריך. במצבים כאלה מאוד חשובה התמיכה, בין אם היא בתוך המשפחה וחוג החברים ובין אם תמיכה מקצועית. עם הראש על השמיכה החיים לא עוברים יותר טוב. השאלה כיצד מישירים מבט אל מול המציאות ומצליחים להתארגן איתה אחרת. כל טוב ד"ר אורן קפלן

ביתי בת ה-4 מסרבת לעשות קקי בשירותים. (מאז שנגמלה בגיל שנתיים מעולם לא עשתה..) היא עושה רק בחיתול ואוסיף גם שעדיין מרטיבה בלילה ולכן ישנה עם חיתול. אשמח מאד לקבל עצה. אציין שניסינו לתת פרסים גם על נסיונות ודיבורים וכו' אך כלום לא עזר.בזמן האחרון בחרנו ל"התעלם" מהנושא ואנו לא מדברים איתה בעניין. מה עוד אוכל לעשות???

חני שלום צריך כנראה להכין תוכנית התנהגותית. אני מציע שתפנו לפסיכולוג ילדים לקבל הדרכת הורים ופעלו לפי ההנחיות. נסו לקנות קלטת בנושא, למשל קלטת בלי חיתולים עם חני נחמיאס או דברים דומים. אין טעם כמובן להפעיל לחץ בנושא כי זה לא יעזור, אבל בהחלט צריך למצוא דרך שאפשר יהיה לדבר על הנושא באופן ישיר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום לאחרונה נתוודעתי מעט לעולם ה bdsm לאחר שהתחוור לי שחברתי רוצה וזקוקה להיות נשלטת מושפלת ומוכה תוך כדי האקט המיני ובהקשר אליו . לאחר ששמעתי במשך הזמן על הנושא , הסתבר לי שזו תשוקה שקיימת אצל לא מעט נשים (כמו אצל לא מעט גברים ) . כמו כן הבנתי שהם יכולים לספק את הצורך הזה ועושים זאת ומגיעים לסיפוק נפשי מכך וחיים עם זה בשלום ובכיף . כך שאני לא מתייחס לזה כאל בעיה אלה כאל תופעה מעניינת ולכן אני רוצה לשאול , מה הרקע הפסיכולוגי שמביא נשים או גברים אלה להזדקק לשליטה , השפלה ולכאב , שבאופן פרדוקסאלי גורמים להם להנאה כל כך גדולה .

איציק שלום אני לא בטוח שאפשר לתת תשובה שמתאימה לכולם. מקובל לחשוב שאנשים שנפגעו מכך שלא היתה להם יכולת שליטה על חייהם או לפחות כך חוו את עצמם (לעיתים בגיל צעיר מאוד), מפצים על חוויה זו דרך סאדו מזוכיזם. במידה מסויימת, אם "אינך יכול להילחם בתופעה הצטרף אליה", כלומר, אם בין כך נדונת לכאב וחוסר שליטה, הפוך את זה לאורח חייך בשליטה מלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה שכשאני הולכת ברחוב אני הולכת לא משוחרר..כלומר אני לא משחררת את הרגליים (הולכת בכבדות ומחשבת כל צעד)...הרגשה כזו כאילו מישהו מאחורי מסתכל על הצעדים שלי זה קורה רק כשאני הולכת לבד ואני קוראת עכשיו את מה שרשמתי ובטח תגיד אולי יש לי פחד או משהו כזה..אבל לא נראה לי..אני לא מפחדת...... למה זה?......

ספיר שלום האם מדובר בתחושה שאת חייבת ללכת בצורה כזו או שמדובר בעייפות או לאות שגורמות לך ללכת כך? השאלה מה באמת המקור לסגנון ההליכה הזה. יתכן שמדובר בסוג של התנהגות כפייתית ומחשבות טורדניות שעשויות להיות קשורות להפרעת חרדה. עם זאת, הדברים צריכים בדיקה יותר עמוקה וקשה לי לתת לך תשובה מדוייקת לאור מה שכתבת. במידה וזה מציק לך או במידה וישנם עוד דברים שביחד יוצרים הפרעת חרדה, אפשר ורצוי לפנות לטיפול. במידה וזה זניח ולא משפיע על איכות חייך תני לזה לקרות ואל תייחסי לכך תשומת לב. בברכה ד"ר אורן קפלן

רשמתי..אני הולכת ככה כי אני מרגישה שמישהו מאחור מסתכל עלי..על הצעדים שלי זה כפייתי..כי רק כשאני מרגישה שיש אנשים מאחורי אני מתחילה ללכת ככה.. אם יש זקנים מאחורי או נשים אני הולכת רגיל..לא יודעת למה רק אנשים מסויימים או שאני לא הסתובבתי וראיתי מי מאחורי אני הולכת ככה..

יש לי ילד בן 10 עוד מעט, והוא ילד נורא עצבני..הוא לא מספר לי מה עובר עליו בכיתה ומה קורה עם החברים שלו ..את כל המידע הזה אני שומעת מאימהות אחרות של ילדים בכיתה והם מספרות לי שיורדים עליו וצוחקים עליו. הוא שמן וילדים כמו ילדים תמיד ימצאו את הקורבן.. איך אני יכולה לעזור לו?ולגרום לו לספר לי?? נ.ב ילד אחד צחק עליו שהוא שמן והוא הלך לשירותים ובכה.. בבית הוא בכלל לא רגיש וכל הזמן עצבני וצועק ותוקפני לכולם.. יש קשר?..

http://www.hebpsy.net/community.asp?id=27&article=386 יוכל לתת לך קצת כיווני מחשבה, ואפשרות לדיון בנושא. לדעתי, העובדה שבבית הוא עצבני בהחלט קשורה לחוויות שיש לו בבית ספר. כאשר ילד (או אדם) סובל חלק ניכר מהיום מפגיעה בבטחון שלו, ומלעג, זה משהו שנשאר איתו ולא נעלם ברגע שהוא מגיע למקום אחר. תוקפנות וכעס יכולים לחפות על רגשות של עלבון ופגיעה, כך שגם בבית נשמע לי שבנך "רגיש" (אולי פשוט צריך לראות את זה מעבר להתנהגות היותר תוקפנית). אני חושבת שאולי במקום להשאיר את בנך לבד עם הבעייה, לחכות שהוא יספר לך, את יכולה ליזום שיחה בנושא, להראות יותר מעורבות, לבדוק מה יכול לעזור לו.

לאמא שלום ילדים לא נוהגים תמיד לחלק עם הוריהם מה שקורה להם ומה שקורה לכם לא נראה לי חריג. עם זאת, ברור מדבריך שהילד סובל ושצריך לעזור לו. כדאי לדעתי לשוחח עם יועצת בית הספר. אם החברים לכיתה לועגים לו יש מקום להתערבות של המערכת החינוכית במקרה וזה בהחלט אפשרי, במיוחד בגילאים הללו. במקביל, צריך לראות מה קורה בבית וכיצד מתמודדים עם זה. לא נראה לי שכדאי להשאיר את הדברים כך. בהקשר הזה כדאי אולי לפנות לפסיכולוג ילדים לקבל הדרכה. יתכן שתוכלי לשלב בין שני הדברים ולבקש שיחה עם פסיכולוג/ית בית הספר. ניתן ליצור קשר ישיר בטלפון עם השירות הפסיכולוגי מטעם העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, שמי חן ואני בחורה בת 19. אני פונה אליכם בבקשת עזרה דחופה בשביל חבר שלי שהוא חייל בן 20 וקצת.... הוא מתעצבן מכל מיני דברים כמו רעש של אדם ששותה משהו או אוכל. הוא לא אוכל בננה בגלל הרעש שזה עושה כשלועסים. אם לא עונים לו או מגיבים על משהו שאמר תוך שניה הוא מתעצבן. הוא רוצה לקבל טיפול. השאלה שלי היא אם יש לכם משהו להמליץ עליו. סוג של טיפול, מקום שבו מטפלים במחיר זול עם הנחה לחיילים או בחינם. אשמח מאוד אם תחזירו תשובה מפורטת כמה שיותר מהר. תודה ויום נעים! חן.

חן שלום יתכן שחברך סובל מסוג של הפרעת חרדה שגורמת לכל התופעות הללו. יש אפשרות לקבל טיפול חינם דרך הצבא. הוא צריך לפנות לקב"ן דרך היחידה שלו והוא יפנה אותו לטיפול מתאים. אין טיפול בחינם לחיילים מחוץ למסגרת הצבאית כי לאף גורם ציבורי אסור לקבל חיילים. תוכלו לקרוא את המאמר הרצ"ב על חרדה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

עם אישתי אין ולא היתה לי בעית זיקפה. לעומת זאת בנסיונות עם אחרות יש לי בעית זיקפה. מדוע ? האם יש טיפול? ואיזה טיפול? מדובר על יחסים מחוץ לנישואים...מזדמנים וכו... ידוע לי שאין לי בעיה אורגנית אלא פסיכולוגית... ובכל זאת...מה עושים???

מה אתה רוצה, שיעזרו לך לבגוד?

רגשי אשמה וייסורי מצפון הם רגשות בעלי עצמה אשר עלולים לחבל ביכולת המינית. הגוף שלך מיישר קו עם העולם הפנימי שלך המחזיק בין היתר בצד המתנגד לקשר הצדדי.מאחר והמקום כאן אינו משמש ערכאה שיפוטית על מעשיך הערכיים האישיים הרי שבסופו של דבר המפתח לפתרון הבעייה הגופנית נעוץ בפתרון הקונפליקט הרגשי הנוגע לסוג הקשר בו אתה מגלה קשיים(זאת במידה וזה נוגע רק לקשר הצדדי). יהיה עליך לבחון את ההביטים הרגשיים הנוגעים להחלטתך להשלים צרכים אל מחוץ למערכת הזוגית ואולי בתוך כך לבחון דרכים אחרות לפיתרון הבעיה שאולי הובילה אותך אל מחוצה לו. בהצלחה.

דוד שלום אני תוהה למה אתה מתכוון בשאלה מה עושים. ברור לי שקונקרטית אתה מתייחס לבעית הזקפה, אבל אולי במקביל אתה שואל גם מה עושים עם חיי הנישואין שלך. במידה והיתה לזה תשובה מתאימה אני מתאר לעצמי שהבעיה עליה אתה שואל כאן היתה נפתרת או פשוט כלל לא מתעוררת. מאחר ובעית הזיקפה היא פסיכולוגית תוכל לפנות לסקסולוג או לפנות לרופא לקבלת תרופות בסגנון ויאגרה. עם זאת, אני חושב שעדיף לטפל בשורש העניין ולא בסימפטום החיצוני. בברכה ד"ר אורן קפלן

ענה לעצמך, מדוע אתה בוגד, וחשוב, האם יכולה להיות תקנה לקשר שלך ושל רעייתך? מה חשוב יותר לתקן את הקשר או להרגיש את ריגושי הבגידה (ואני שואלת ממקום לא שיפוטי). יכול להיות שתוכל להשקיע אנרגיה שתועיל לך בשיפור הקשר ביניכם. האם לא ייעלמו רגשי האשמה. היה ישר עם עצמך.תחשוב האם אתה עדיין אוהב אותה? האם היא שווה את רגשי האשם? אני בטוחה, שאם אשתך לא היתה שווה את המאמץ היית כבר נפרד ממנה. אולי יש עוד צ'אנס? בהצלחה.

שלום רב! אני בת 15 וחצי... למרות גילי הצעיר אני מקווה שתתיחסו למכתבי זה ברצינות ותנסו להבין אותי כמה שיותר כי זה די קשה.. יש לי אחות בת 8 אמא נהדרת ואבא בעייתי מאוד שההורים שלי היתחתנו המצב של אבא שלי הייה בסדר... הוא לא הראה שום סימנים לאובססיה מסויימת... אחרי שנולדתי הוא ממש הישתנה.. התחילה להיות לו אובססיה לאוכל.. אבל זה דבר די נורמלי אצל אנשים.. אבל לא אצל אבא שלי... במגיל קטן אין לי דמות של אבא.. הוא הרשה לי לקלל אותו לא לרכוש לו כבוד כלל...הוא לא הציב לי גבולות שהייתי זקוקה להם כילדה שגדלה וגם אחרי זה כנערה מיתגברת.. הוא מקלל המון ועושה דברים לא נורמלים... אני יודעת שזה נישמע מוזר אבל זה לפעמים מפחיד מאוד... מאז שאחותי הקטנה נולדה המצב רק החמיר... אמא שלי הייתה בפיקוח על ידיו 24 שעות ביממה... כדי לראות אם היא מבצעת טוב את תפקידה כאמא... אני בכלל לא מדברת על זה שרציתי שיהיה לי אבא כמו כולם שלא יקלל שיקדיש לי, שאני אוכל לבלות איתו יותר מ-5 דקות ולא להתחיל לבכות... הוא אף פעם לא הרים עלינו יד... אבל המצב שלו רק הולך ומחמיר עד שאני מפחדת שבאיזה שהו שלב גם זה יקרה.. יותר מ-5 שנים ניסינו לפתור לו את הבעיה... עם מי לא דיברנו... ההורים שלו וההורים של אמא שלי... הוא הבטיח אין ספור פעמים להישתנות...אבל אחרי כמה ימים חזר לסורו! לפני חצי שנה לקחנו אותו לפסיכיאטר וגם זה הייה אחרי לחצים שלנו.. הוא נתן לו מין כדור הרגעה שהוא צריך לקחת בבוקר ובערב... הוא לקח במשך חודש והפסיק.. ואז היינו צריכים לרדוף אחריו שיקח... לא שהכדור עזר .. אבל הוא הייה מרגיע אותו קצת... הוא בן אדם מאוד לחוץ ועצבני... הוא צועק מהר ומיתרגז מטבעו...! אין לו כבוד לכלום כבר... אתם לא רואים את ההתנהגות היום יומית שלו... זה דבר מחריד.. אני כבר לא מדברת עם הריבים בינו לבין אמא שלי שאני שומעת כבר מגיל 5... אז חשבתי שזה דבר נורמלי שהורים רבים.. אבל הגעתי למצב שימי שישי אני רק רוצה לצאת לברוח מהבית לא להיות שם... לא לשמוע אותם רבים לא לשמוע את הקללות שלו... ההיתנהגות הלא שפויה שלו...! הוא בן אדם טוב...באמת.. שאנחנו צריכים עזרה אנחנו מקבלים ממנו אבל לי ולאחותי קשה מאוד לחיות עם בן אדם חולה בנפשו...! שלא נדבר על אמא שלי שחייה את זה 15 שנה..! אני מרגישה כבר שאני עומדת להישתגע מהמצב הזה.. אבל זה לא כל כך פשוט כמו שזה ניראה.. כל הדלתות סגורות בפנינו ...!!! אתם בטח שואלים למה אני מיתכוונת?! אז ככה.. למישפחה שלו גם לא חסר... אם אמא שלי תירצה להיתגרש הוא ממש לא ישאיר לה את הבית...! ברגעי כעס הוא לא חושב עלינו וזה גם אמא שלי אמרה.. אמא שלי לא עובדת ואין לה גב כלכלי..שירשה לה לקחת סיכון... אין לנו לאן ללכת ...אחותי נימצאת בכיתה מיוחדת... זה בית ספר רגיל רק שיש בו כיתה קטנה.. שמקבלים שם יותר יחס מאשר בכיתה של 40 ילדים.. וכיתה כזאת קשה למצוא בכל מקום..! אין לנו מה לעשות... זה פשוט להמשיך לחיות ככה עד שאני או אחותי נעשה צעד קיצוני שיעורר את כולם...! ואחותי גם סובלת מאוד.. היא בוכה אין ספור פעמים למה אין לה אבא נורמלי שהיא יכולה לדבר איתו בלי שיצעק ויקלל והיתנהג אליה לא יפה... לה מגיל קטן אין דמות של אבא כי כשהיא נולדה המצב שלו הייה כבר קשה.. שאני נולדתי הוא לא הייה ככה... זה דבר מדהים איך הוא יכול להפוך לבן אדם הפוך ממה שהוא הייה ב-15 שנה שלא קרה בזמן הזה שום משבר או משהו שיגרום לכך..! רציתי לשאול אם אפשר להוציא מהפסיכיאטר שהוא הלך אליו טופס שהטיפול לא הצליח... כמו להוציא אותו בן אדם לא שפוי ולהיסתמך על זה ברבנות שלא יתנו לו לקחת מאיתנו את הבית... או להקשות עלינו במזונות..אני יודעת שזה נישמע מגעיל אבל כל יום אני מתה מחדש, ואני חושבת שאם זה לא יקרה אז את מי שבאמת יאשפזו זה אותי כי באמת שאני כבר לא יכולה ליותר... בבקשה תייעצו לי?... אימרו לי מה לפי דעתי אני צריכה לעשות?.. כל דבר יתקבל בברכה..! בתודה מראש איילת!

איילת שלום קראתי בעיון רב את כל מה שכתבת ואני חושב שהכותרת שלך מאוד מדוייקת, את צריכה עזרה !!!. לצערי הפורום הזה אינו המסגרת המתאימה ובכמה שורות לא אוכל לעזור לך או אפילו לתת עיצה רלוונטית. את צריכה להיכנס למסגרת טיפולית פסיכולוגית מסודרת כדי שיהיה לך מקום ומקור תמיכה קבועים ושתוכלי להתייעץ ולדבר על המצב המסובך אליו נקלעה משפחתך. יש אפשרות לפנות דרך קופת החולים ולקבל טיפול מוזל. אני מציע שתנסי לדבר עם אדם מבוגר עליו את סומכת שיוכל לעזור לך להגיע לטיפול המתאים. במידת הצורך אפשר גם להיעזר בעובדות סוציאליות של העיריה שמתמחות בהקשרים המשפחתיים עליהם את מדברת. בברכה ד"ר אורן קפלן

איילת שלום קראתי בעיון רב את כל מה שכתבת ואני חושב שהכותרת שלך מאוד מדוייקת, את צריכה עזרה !!!. לצערי הפורום הזה אינו המסגרת המתאימה ובכמה שורות לא אוכל לעזור לך או אפילו לתת עיצה רלוונטית. את צריכה להיכנס למסגרת טיפולית פסיכולוגית מסודרת כדי שיהיה לך מקום ומקור תמיכה קבועים ושתוכלי להתייעץ ולדבר על המצב המסובך אליו נקלעה משפחתך. יש אפשרות לפנות דרך קופת החולים ולקבל טיפול מוזל. אני מציע שתנסי לדבר עם אדם מבוגר עליו את סומכת שיוכל לעזור לך להגיע לטיפול המתאים. במידת הצורך אפשר גם להיעזר בעובדות סוציאליות של העיריה שמתמחות בהקשרים המשפחתיים עליהם את מדברת. בברכה ד"ר אורן קפלן

בס"ד שלום לך ד"ר קפלן, עיינתי במסמך שהבאת לי ומצאתי שיש לי את החרדה הזו: חרדה (פוביה) חברתית Social Anxiety Disorder (SAD) השאלה שלי היא כזו, האם אני חייב ללכת לטיפול פסיכולוגי? או שאני יכול לקנות איזה ספר ובעזרתו לטפל בבעיה שלי? אני אצליח עם ספר? יש סיכוי? ואם כן, אז על איזה ספר אתה ממליץ? יש לי את הספר "רכישת ביטחון עצמי" של בריאן רוט, מה אתה אומר עליו? אנא ממך ענה לי בהקדם, כל דקה חשובה לי. תודה.

שלום אתה יכול לקנות ספר ולטפל בבעיה. תוך זמן קצר תדע האם זה עובד או לא. אין חובה ללכת לטיפול פסיכולוג אך פעמים רבות זה לא מסתדר לבד. באנלוגיה, אנשים יכולים לעשות כושר לבד אבל ברוב המקרים הכושר משתפר הרבה יותר מהר עם מדריך כושר גופני. בברכה ד"ר אורן קפלן

הנה עברו לי בראש. רגשות רגשות רגשות. כמו אהבה, חיבה, חמלה ורחמים, תשוקה ומשיכה, התאהבות, געגוע, כמיהה, רצון, ציפיה אכזבה, ייאוש, שנאה, טינה, נוקמנות, סלידה ודחייה תוגה ויגון, עצב, צער, דכדוך, שעמום, אושר, שמחה פחד, בהלה, חשש וחרדה, בעת, אומץ, מחויבות קנאה, חמדנות, כעס, רוגז, זעם, בושה, אשמה, נחיתות, השפלה הערצה, סגידה, אמונה, יראה שביעות רצון, התעלות רוח איך תקראו לתחושת המרחב, וההיפך? לתחושה שאתה נרמס? לחסר? לאין רגש? מה שכחתי, על מה דילגתי? אולי חלק לא לעניין בכלל ומה קורה כשיש כאב לא מאותר, מה קורה כשלא יודעים לזהות להבחין ולהפריד בין הרגשות וגם כשמזהים קצהו של רגש (עם המון המון עזרה) הוא נעלם מייד... איך הייתם קוראים למצב כזה?

אובדן? את כותבת יפה.

יסמין שלום קראתי את מה שכתבת ואכן יש הרבה רגש בכתיבה שלך על רגשות. בכל מקרה, לא הייתי בטוח אם את גם שואלת אותי משהו בהקשר הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי דר', כתבתי לך לפני צאתך לחופשה. לדעתך היה שכדאי לטפל בחלומות החוזרים ע"י שיטת EMDR (אם אני לא טועה בשם) האם תוכל להפנות אותי לאדם שמתמחה לכך? תודה על הכל.

גלית שלום אפשר לטפל בנושא ע"י EMDR. פני לקבלת המלצה לאגודה הישראלית ל EMDR www.emdr.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

אם קורה במסגרת הטיפול שלי, שאני יוצאת נסערת בצורה חריגה, או בוכה מאוד מפגישה (ממש לא קורה הרבה). האם מקובל שהפסיכולוג יתקשר לשאול מה שלומי, או שלפחות יציע שאתקשר אליו אם ימשיך להיות לי קשה? משאלתי ברור שאצלי זה לא קורה. זה גורם לי להרגיש נורא "נטושה" עד הפגישה הבאה. לדעתי צריכה להיות כאן איזו אחריות של המטפל, למרות שהפגישה מסתיימת אחרי 50 דקות. אדגיש שוב שבדרך כלל אני לא זקוקה לקשר איתו בין הפגישות, אלא במקרים מיוחדים ונדירים. מעניין אותי לשמוע את דעתכם, ואיך זה אצלכם.... וכמובן את דעתך, ד"ר קפלן.

אפשר להבינך בהחלט. היה כדאי שתיידעי את הפסיכולוג על הרגשתך, ייתכן שאינו מודע להשלכות של שיחת טלפון והתעניינות מצדו ללא קשר למפגש. כך היה אצלי וזה עזר מאוד.

אפשר להבינך בהחלט. היה כדאי שתיידעי את הפסיכולוג על הרגשתך, ייתכן שאינו מודע להשלכות של שיחת טלפון והתעניינות מצדו ללא קשר למפגש. כך היה אצלי וזה עזר מאוד.

אצלי במקרים אלו הפסיכולוגית של מציעה שאני יתקשר. וזה עוזר.

אצלי במקרים אלו הפסיכולוגית של מציעה שאני יתקשר. וזה עוזר. לעניות דעתי , כדאי שתעלי את הנושא בפגישה ותשמעי את דעתו זה רק יכול להוסיף לקשר בינכם ולהבהיר את הענין

ליבי איתך. מוכר לי.אני חושבת שדבר אחד הוא התחושה הזאת שאת לבד אחרי פגישה קשה, צריכה לחכות את כל הזמן הזה, להתמודד לבדך עם מה שאת מרגישה, והדבר השני הוא הקושי להגיד את זה עוד לפני שאת הולכת, לספר על כך בפעם שאחרי, לנסות למצוא דרך להפוך את הקשר שלכם ליותר קרוב, מתואם, תומך, עבורך. אני חושבת שיש אחריות של מטפל, אבל יש הרבה אחריות של מטופל. האחריות שלך כלפי עצמך היא לנסות להביא את הכאב הזה לתוך הטיפול, מתוך תקווה שהנושא יטופל, ואת לא תרגישי כל כך לבד. השאלה היא רק, לפעמים, מי אנחנו רוצים שיחזיק באחריות... (והתשובה שהיא במקום כלשהו באמצע לפעמים לא מספקת דיה...)

תודה דנית רחל ולילה. כשזה קרה בפגישה האחרונה, אמרתי שאני יוצאת בתחושה קשה. הוא לא הציע שאתקשר, מה שפגע בי. כמובן שאפשר לקחת את זה לדיון על מקומות שבהם אני פגועה ומחכה שהצד השני ייזום במקום ליזום בעצמי, ולבנות על זה כל מיני הסברים, העניין הוא, שזה לא קורה לי במקומות אחרים, וגם בטיפול - זה פעם שנייה בטיפול של שנה וחצי.....ואני לא מורגלת בשיחות איתו בין הפגישות. אני חושבת שזה נוגע בקשר הכל כך מיוחד בין מטפל למטופל. הרי בכל קשר אחר, הפגישה לא היתה מסתיימת כשאני בכזה מצב, וגם אם כן, והייתי יכולה ליזום שיחה נוספת כדי לומר איך יצאתי ומה קורה איתי.... אלה רגעים שאני כועסת נורא, על המטפל, ואפילו על עצמי, שזקוקה כל כך..... בכל מקרה, שוב תודה על התגובות האמפתיות....

ורד שלום ברוב המקרים הפסיכולוג לא יתקשר אבל ישנה בד"כ אפשרות להתקשר אליו. הסיבה העיקרית לא להתקשר למטופל היא שזה לא רק ביטוי לתשומת לב אלא יכול להיות גם חדירה לפרטיות והתערבות בטיפול באופן שאינו ניתן להבנה ושליטה מראש. זה לא ברור מאליו מתי המטופל רוצה שהפסיכולוג יתקשר ומתי לא. עדיף לדעתי לקבוע בחוזה הטיפולי שבמידה ויש צורך או נוצר צורך המטופל יכול ליצור קשר ובמידת הצורך והאפשר גם להיפגש שוב באותו שבוע. עדיין כמובן ישנם מצבים שהפסיכולוג ייקח את היוזמה ויחליט להתקשר אך אלו מצבים נדירים למדי. הטיפול שייך למטופל והוא זה שאמור לקבל את ההחלטה האם הוא רוצה ליצור קשר ולדבר עם הפסיכולוג מחוץ למסגרת הפגישות הקבועה, או לא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכל משתתפי הפורום בשל עומס רב ביקשתי מהנהלת אתר דוקטורס לעשות הפסקה בפעילותי בפורום. אני מעריך שאוכל לחזור לפעילות בסוף סמסטר ב' השנה כשמחוייבותי האקדמיות תפחתנה. בחודשים הקרובים תחליף אותי בפורום פסיכולוגית מצויינת שתענה באופן קבוע בפורום. השינוי יקרה תוך כשבוע. בינתיים אני עדיין כאן ובקרוב נוסיף את פרטיה של הפסיכולוגית המחליפה והיא אף תתחיל להשיב על הודעות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לד"ר אורן, בדיוק היום בבוקר חשבתי לעצמי שאולי קצת התעייפת מהפורום. והתגובות שלך מאז שחזרת קצת שונות . ולכן לא הופתעתי כלל לקרוא את הודעתך. וחוששת שגם לא תחזור. מאחלת לך כל טוב ותודה על העצות הטובות, האמפטיה, החום, והאהבה שלרוב היו בתגובותייך.

ד"ר קפלן שלום, רציתי לציין ולהודות שנהניתי מאוד לקרוא את תשובותיך וכן נהניתי מהיחס שלך לפונים. תודה, רחל

שכחת לומר שיהיה לך חבל בלעדינו ושאתה אוהב אותנו ואתה נהנה בפורום בערך כמונו ושאתה תשמח לחזור כשתחזור...

שלום בהמשך לדברי ולתגובות, אני עונה בפורום לפסיכולוגיה קלינית כ-4 שנים כמעט מדי יום. מן הסתם אני המשתמש הותיק והקבוע ביותר בפורום הזה וההחלטה לעשות הפסקה היתה לא פשוטה. בתשובה לציפורת, לא שכחתי לומר אבל אני לא חושב שזה האופן בו אני רוצה להתבטא כעת. אני מתאר לעצמי שהם יכולים להיות גם ברורים מאליהם. בברכה ד"ר אורן קפלן

עם אישתי אין ולא היתה לי בעית זיקפה. לעומת זאת בנסיונות עם אחרות יש לי בעית זיקפה. מדוע ? האם יש טיפול? ואיזה טיפול?

דוד שלום משמעות מה שאתה מתאר היא שאין לך בעיה פיזיולוגית ושבעית הזקפה נובעת מגורמים פסיכולוגיים כגון חרדה. השאלה איננה קשורה לזיקפה אלא לחרדה שמתעוררת כאשר אתה מקיים יחסים עם נשים אחרות והשאלה כמובן האם זה דבר שניתן או שאתה רוצה לטפל בו. אם מדובר על יחסים שאתה מקיים מחוץ למסגרת הנישואין יתכן שהחרדה די מובנת מאליה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אם לילדה בת 9, ילדה מבריקה וחרוצה, אחראית ובוגרת נפשית לגילה (גם מבחינה גופנית גדולה לגילה) בעיתי איתה היא שכל לילה לפני השינה קיים אצלה מעין "טקס" הכנה לשינה, היא צריכה שהפיגמה תהיה ישרה, הכרית ישרה המכנסים ישרים ומתוחים ואפילו השיער צריך להיות בתנוחה הנכונה, רק אחרי "שהכל במקום" היא מצליחה להיכנס לשלב של שינה. דבר זה קורה כל ערב ונמשך כ 10 - 15 דקות של הכנה. בסופו של דבר גם אני וגם בעלי כבר עייפים וחסרי סבלנות כלפיה. גם הענין ההגיני מטריד אותה מעוד ואסור שהמגבת איתה היא מתנגבת תיפול על הריצפה, או תונח במקום שהוא לא אישי שלה. ניגוב הגוף לאחר מקלחת וההתלבשות לוקח לה כחצי שעה. אין לנו כוח ואנו נתחילים לאבד את הסובלנות וצעקים ומתחיל אצלה בכי ותחושה של אי אהבה וצער על שבכלל נולדה. אנא עזור לי הפנה אותי לגורם אשר יוכל לסייע , אנחנו גרים במרכז הארץ. תודה ע.

ע. שלום התנהגות כפייתית כזו היא ביטוי לחרדה. הליכה לישון היא גורם מעורר חרדה באופן כללי אבל אצל ילדים במיוחד. הטקס הוא דבר מעגלי שמתחזק מעצמו. ללא נגיעה במהות העניין, בחרדה עצמה, יהיה קשה להפסיק את הטקסים. צעקות לא יובילו, זה כמו לומר למישהו "אל תבכה" כשהוא ממרר בבכי. חפשו פסיכולוג ילדים וקבלו ממנו הדרכת הורים כיצד לנהוג. אפשר להתייעץ גם עם הפסיכולוג של בית הספר בה לומדת הילדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום רב, קודם כל תודה על תשובתך לגבי נושא משחקים מיניים ושנית יש לי שאלה נוספת לגבי ילדי, ביני ובין בעלי פרץ וויכוח סוער מכיוון שילדי ספג מכות מבנה של אחותי שהוא יותר קטן ממנו הוא בן 3 כמעט ובני בן 3.5, עד לפני מס' חודשים בני היה מרביץ די הרבה בגן שלו ועל כן הוא היה יושב לחשוב לאחר שיחות מרובות עם בני על כך שאסור להרביץ אלא לגשת לגננת או למי שאחראי כאשר מציקים לו בני חדל להרביץ למעט מס' פעמים, כיום בני לא מרבה להחזיר עד כמעט בכלל ומרבה לבכות ולגשת אלינו במידה שלוקחים לו צעצוע או מרביצים, בעלי נורא כועס שבני לא מחזיר כש"צריך" ואני אנטי מכיוון שעד שבני חדל לשבת לחשוב בגן עכשיו שוב נלמד אותו להחזיר ואז יש את האפשרות ששוב הוא יחזור לסורו וירביץ סתם כך, מה עליי לעשות? אשמח לקבל את תשובתך, שבוע טוב.

אדווה שלום אני לא חושב שהפתרון הוא שחור או לבן. הייתי ממליץ לך לרשום את בנך לקורס לילדים של ג'ודו קראטה או אומנות לחימה אחרת. בקורסים האלו יש דגש עם פיתוח טכניקות להפעלת כוח תוך שיקול דעת ויכולת שליטה עצמית. החוכמה היא לדעת שאתה חזק ושאינך צריך להפעיל את הכוח שלך. אנשים כאלה מקרינים בד"כ לסביבה את ההרגשה הזו ולכן מראש גם מסתבכים פחות באירועים אלימים. הפעלת כוח ברוב המקרים היא ביטוי לדימוי עצמי נמוך וכשהוא מטופל הצורך באלימות פוחת. נראה לי שזו גישה שעשויה לגשר על הפער בינך לבין בעלך כיוון שעונה על שני נקודות המבט. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר תודה רבה על תשובותיך הן עזרו ועוזרות לי מאוד.

כשהייתי ילדה ונערה מתבגרת, במשך שנים, הייתי סופרת צעדים (מחזורים של 3 צעדים בד"כ) וכל דבר סופרת במחזורים של 3 כי חשבתי שזה יגן עלי מדברים רעים. היום זה כבר לא קורה אבל היות ואני סובלת מחרדות אני תמיד חוששת שיש לי נטיה ל-OCD וזה עלול להתפרץ באחד הימים. האם אני צודקת או סתם דואגת?

שלום התנהגות כפי שאת מתארת אופיינית כמעט לכל הילדים בשלב כזה או אחר. השאלה האם זה מוכלל להתנהגות שפוגעת בחיי היום יום. בנוסף, ספירת צעדים היא התנהגות אחת מתוך שלל של התנהגויות ומחשבות שמאפיינות OCD. מאחר ומדובר באבחנה הלקוחה מתוך משפחה רחבה של הפרעות חרדה השאלה המרכזית שאת צריכה לשאול את עצמך היא עד כמה את חושבת שחרדה מאפיינת את חייך כיום, עד כמה יש לחצים שאת מרגישה שאינך עומדת בהם, עד כמה קורים דברים או קיימות מחשבות אשר משבשות את חייך וכו'. במידה וכן כדאי לטפל בזה. במידה ולא, אני לא רואה סיבה שספירת צעדים בגיל צעיר תנבא פריצת OCD בהמשך. בכל מקרה, רצ"ב קישור למאמר על הפרעות החרדה השונות http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך. האמת היא שבשנים האחרונות, בעקבות מותה של אמי, אני סובלת מחרדות. יש לי התקפי חרדה שנמשכים כמה ימים וזה קורה פעם ב- 2-3 חודשים. המשך של החרדה מקשה עלי במיוחד כיוון שבשלב מסוים אני מותשת, מבוהלת מידי וקשה לי לסבול. כדור הרגעה עוזר לשעה-שעתיים בלבד. אני מטופלת בסרוקסט ואני בטיפול פסיכולוגי אבל בעקבות קריאה על OCD נזכרתי בספירת הצעדים בגיל הילדות (זה לא השפיע על איכות החיים בכלל, זה פשוט היה משהו שעשיתי כל הזמן כשטיילתי לבדי ברחוב) התחלתי לחשוש שאולי אני מועדת למחלה. מה דעתך?

אחת לכמה חודשים אני קוראת את ההודעות בפורום זה. ניכר שישנם גולשים קבועים העונים,וכן מצטרפים חדשים. ישנם המחליפים את שמם בכל כמה ימים אך סגנון הכתיבה מלווה אותם. וישנם הנשארים בשמם באופן קבוע. אין ספק כי תשובות רבות הן מעניינות, חכמות ועונות על צורך של האדם השרוי במצוקה. השאלות שלי מופנת לנותני התשובות הקבועים: מאין הזמן הרב בישיבה מול המחשב ימים על גבי ימים ושעות על גבי שעות בניהול דיאלוגים? האם המחשב והפורום לא הפך לכם לתחליף בחיי החברה? שאלות אלה אינן מביעות חוסר הערכה לתרומותיכם, אך יש בהן נסיון להבין את הצד השני, וכן גם סקרנות לגביכם.

שלום מתעניינת, את שואלת הרבה שאלות, רק לא את השאלה שבעיני היא החשובה. (זה בסוף) את שואלת "מאין הזמן הרב בישיבה מול מחשב ימים על גבי ימים ושעות על גבי שעות..." בעידן המודרני, ישיבה מול מחשב היא פעילות די נורמטיבית - אני למשל עובדת מול מחשב שמחובר לאינטרנט. הרבה אנשים עושים את זה... (אם זה טוב או רע זאת שאלה אחרת). את שואלת האם הפורום לא מהווה תחליף לחיי חברה - אני לא חושבת שהפורום הזה מספק תחליף לחיי חברה, ראשית, משום שאין כאן חיי חברה! יש קהילות באינטרנט שמתקיימים בהם קשרים אישיים, קבוצתיים, קרובים, אך הפורום הזה אינו כזה. אז איפה את רואה את התחליף? למה נדמה לך שאם מישהו כותב כאן הודעות זה אומר שאין לו חיי חברה? בנוסף, את שואלת "האם המחשב לא הפך לתחליף לחיי חברה"? בעיני זאת שאלה שמעידה על תפיסה מיושנת של "מחשב" בתור כלי שמחבל באפשרות לתקשורת בין אישית אמיתית, משהו שמייצג את העולם הטכנולוגי הקר והמנוכר. בעיני מחשב הוא כלי, כלי שאפשר לעשות איתו הרבה דברים - להשתמש, לנצל לרעה, ליצור תקשורת, לעבוד, לשמור מידע, ללמוד, וכו'. השאלה היחידה שאני חושבת שבעצם יש לה משמעות לשאול היא למה אנחנו כאן. למה אנחנו מגיבים, קוראים, וכו' - אבל רק אותה אינך שואלת. במקום זאת, את מספרת לנו על ההנחות שלך לגבי הסיבות להמצאות בפורום.

אם התשובה לי קצת... לא חביבה. בכל זאת, יש תחושה של "חוקר" שמתבונן בהשתאות (ומלמעלה) על מושאי המחקר שלו בהודעה שלך. אבל אולי זה באמת לא משהו שהתכוונת אליו, אז... נו טוב. ערב נעים.

שלום רב ! אני עוברת אורח כאן והכותרת של ההודעה שלך משכה אותי להיכנס פנימה. אינני מכירה את אופי התשובות של הגולשים הקבועים כאן, אבל דבר לי אלייך : (ובלי קשר לפורום הזה במיוחד) - אם יש אנשים שהמחשב מהווה להם תחליף לחיי חברה, או תוספת לחיי חברה, מה רע בכך? לפי דעתי, זה דבר חיובי, ואם זה עושה למישהו טוב , אז למה לא? בנוסף, קחי בחשבון שלהערכתי יש עדיין בני אדם, שעושים לעצמם טוב על הנשמה, אם הם עוזרים לאחרים. זה נותן להם סיפוק, וגם זה דבר חיובי, מסכימה אתי? לגבי זמן פנוי : כל אדם וסדר העדיפויות שלו. יש כאלו שהשיחה עם אחרים במחשב תורמת להם יותר מאשר , למשל, לשבת שעות מול הטלביזיה ולצפות במשחקי כדורגל. חשבי על כך.

צודקת בהחלט, מסכימה עם כל מילה. תודה לכל העונים ומשמשים אוזן קשבת.