פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, אני נשואה מזה 3 שנים, ועדיין לא הצלחתי לבסס את הזוגיות עם בעלי . אני מרגישה כי אין ביננו מחנה משותף, לא הבנה, תמיכה ואף לא סיפוק פיזי. אני מרגישה שבעלי אדיש כלפי לא נותן מילה טובה או מחמאה או אפילו נשיקה. ילדתי לפני מס' ימים, (הריון ראשון) במהלך ההריון ובימים אלו אני זקוקה לעזרה נפשית וכמובן פיזית, ולא מקבלת אותה מבעלי . כשביקשתי ממנו לפני מס' ימים עזרה בלהוציא את העגלה לחצר (יש לנו מדרגות וכלב) הוא סרב לעזור לי והסיבה היתה שאני צריכה ללמוד להסתדר לבד כי יהו מצבים שהוא לא יהיה בבית, הוא כל הזמן אומר שאני מתפנקת. במהלך ההריון עבדתי בפעוטון עבודה שמצריכה כוח פיזי (להרים תינוקות השוקלים מעל 12 קילו להאכיל להחליף טיטולים וכו'), הייתי עובדת 8 שעות ביום, חוזרת וממשיכה בסידורי הבית. ובמקום תמיכה ודאגה כמו שקיבלתי ממשפחתי הייתי מקבלת מילות גנאי מבעלי . כבר הגעתי למצב שאני לא יודעת אם כבר נשאר לי רגש כלפיו, עם לא בני הייתי נפרדת ממנו. לפני יומיים בכה בני במיטה ולא הרמתי אותו כיוון שלא רציתי שיתרגל לידיים בעלי חזר הביתה ואמר שאני לא אם טובה כמו שאני לא אישה טובה.ימי שישי אני זקוקה לעזרה בסידור הבית , הוא עושה חצי עבודה והולך לכדורגל ואני נשארת לנקות גם אחרי כניסת שבת היו ימים שלא הסכמתי שילך לשחק והוא פשוט לעג לי ויצא החוצה. אני רוצה לשפר את היחסים ביננו אבל לא יודעת איך לגרום לו להבין שהוא צריך לשנות את גישתו כלפי. אנא עזור לי.

שלום יעלי, הודעתך מעבירה תחושה חזקה של ניכור ואי הבנה ביניכם, ואני מבינה שאת חוווה תחושות אלה כבר זמן רב. את מרגישה לא מוערכת ולא אהובה, ועל רקע זה ההתמודדויות הראשונות לאחר הלידה הינן קשות ביותר. עם זאת, את נשמעת מלאת רצון טוב לשפר את היחסים הזוגיים, וואני מניחה שזה קשור לתחושה שיש לכם אפשרות להיות זוג קרוב ותומך יותר. אני חושבת שכדאי להתחיל לדבר על טיפול זוגי, שבו תוכלו להבין ובהדרגה לשנות את המעגלים השליליים הנוצרים בינכם. נסי להעלות את הנושא בכנות ובפתיחות, תוך הבעת הבנה שיש דברים שפוגעים ומכאיבים לשניכם, וכדאי לטפל בהם. אני מאחלת לכם הצלחה רבה, אורנה

יעלי- עלייך ליצור מאזן אימה שיבטל את גישתו של בן זוגך בדבר היותך מובנת מאליה. נראה כי חרדת נטישה באופן שתבהיר לבעלך כי הדרך שבה נוהג עימך כרגע פוגעת בך ומכאיבה לך מאד כמו גם בילדכם המשותף,בדרך עקיפה,תעורר אותו מהתרדמת בה לוקה בכל הנוגע למתן עזרה רגשית,נפשית,מנטלית,פיסית ואחרת לה התחיב ואשר צריכה להיות ברורה מאליה במסגרת הזוגיות . אני מציע שתפני לעזרה טיפולית אשר תעזור לך לבנות מידרג צרכים ועדיפויות בדרך שתשרת אותך ואת צרכייך המגוונים כמו גם של ילדך.במידה ובעלך לא יסכים לפנות עימך מחשש כי הטיפול יביא לשינוי שיאלץ אותו לשנות גישתו לגמרי..אני מציע שתלכי לבד משתי סיבות. האחת-הטיפול לבד יאפשר לך לקבל את תשומת הלב לה את זקוקה,יטפל בדימוי העצמי הנמוך ויאפשר חלך לרכוש כלים שיעזרו לך לעמוד על זכויותייך מבלי החשש כי הקשר שלך עם בעלך יפגע.בכך שינוי אצלך יגרום שינוי גם בנוגע למערכת הזוגית ויאלץ את בן זוגך להתארגן מחודש לחוקי משחק שונים. שנית-יתכן כי בעלך ירגיש בשינוי החל בך ובעמדה הנחרצת שלך לישנוי בעצם הפנייה וירגיש מאוים מכך.בדרך זאת או שיפנה יחד איתך כדי להציג את עמדתו או שיבין היטב כי את אינך מרוצה מהמצב כמו שהוא ואף נחושה לשנותו. עשי זאת מיד-ויפה שעה אחת קודם.

כיצד באים לידי ביטוי דפוסי התנהגות של קניבליזם.על איזה הפרעות מדובר

שלום דן, אני לא חושבת שיש "דפוסי התנהגות" מוכרים של קניבליזם - המקרים היחידים הידועים (מהעת המודרנית) שייכים לתחום של התנהגות פסיכופטית נדירה, ואני מתכוונת לפושעים ששיש סיכוי סביר שהיו גם פסיכוטיים בעת ביצוע הפשע. אם הנושא מעניין אותך, אני מציעה להסתכל ב- DSM (ספר המשמש לאבחון הפרעות נפשיות), שיש לו גם מהדורה מכוונת. אורנה

איפה נותן להשיג מאמר, בנושא קניבליזם ומשפט, ואם ניהך יכול לשלוח אלי עותק של המאמר או קישור תודה מראש. דויד

אני נוטלת תרופה נגד חרדה כבר כמה חודשים היא עוזרת לי במקביל אני בשיחות כבר הייתי אצל 2 פסיכולוגים יש לי נפילה כאשר אני חוזרת משיחה כלומר מפחדת ומרגישה לא טוב מה דעתך מדוע זה קורה והאם להפסיק בשיחות (האמת היא שאני צריכה שיחות רק לנושא זוגיות התחלת קשר ולא לחרדה כי על זה איכשהו מתגברת) נ.ב אין צורך ליעץ לי לשאול את הפיסיכולוגית מכיון שדיברתי איתה על זה הראשונה אמרה לי להפסיק השניה אמרה לי להמשיך בשיחות כל אחת אומרת משהו אחר איך אתה מסביר זאת?

הי עדי, עד כמה שאני יודעת, השיטה הנכונה המוצלחת והטובה ביותר בסופו של דבר, היא שילוב של טיפול פסיכולוגי (שיחות) עם טיפול תרופתי. הטיפול התרופתי מאפשר להגיע, כך אומרים, לרבדים עמוקים יותר ואולי כך קל יותר לאתר את מקורות החרדה ולתקן את התשתית ולאו דווקא רק את ההרגשה הזמנית, רגעית של החרדה. (זה לגבי מה שאמרת שאת לא זקוקה לטיפול בענייני חרדה.) אני מניחה שזה כמו שיש כאב ראש כרוני. במקום לקחת כדור אקמול כל יום - כדאי גם לקחת את הכדור בכדי להפחית את הכאב היום יומי, וגם למצוא דרך להבין את הסיבה ללמה הוא כרוני - ואז לאט לאט להיפתר ממנו לתמיד. וגם מנסיון, אני במסגרת טיפול פסיכולוגי ותרופתי (רק התחלתי)- ואני יכולה לומר לך שאני בודקת עדיין את השילוב אך אם כל האנשים האלו שלמדו שנים רבות כל כך וחקרו שנים רבות כל כך את העניינים האלו הגיעו למסקנה שהשילוב הוא המנצח - כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה בסך הכל לבדוק את זה.. אני מקווה שתנצלי את הטיפול כן גם בנושא החרדה ולא רק בנושא הזוגיות כי הטיפול בשיחות עושה פלאים! בהצלחה רבה ולילה טוב קוקי

שלום עדי, את מתארת מצב חרדה המתעורר בסיום פגישות טיפוליות. חשוב לנסות להבין מהן התחושות שמתעוררות בך לקראת סיום הפגישה הטיפולית, וכיצד אתן מתייחסות לכך בטיפול. הערתך לגבי קשרים זוגיים רומזת על האפשרות, שהחרדה קשורה באופן רחב יותר לקשרים שאת מקיימת (מעבר לקשר הטיפולי), ונושא זה ראוי לבדיקה. למרות בקשתך, עלי לחזור ולהפנות אותך לשיחה בנושא עם הפסיכולוגית שלך. נראה כי אני נוטה להסכים עם הפסיכולוגית הנוכחית, הסבורה שבירור נוסף עשוי לעזור. בברכה, אורנה

אנחנו 3 חברות טובות כבר 30 שנה, ואוהבות אחת את השניה כמו אחיות קרובות. אחת מאיתנו שקעה לאחרונה בדכאון מלווה במיחושים פיזיולוגים שונים. היא אבדה את שמחת החיים והפתיחות המוכרים שלה והיא מסתגרת יותר ויותר ולא משתפת אותנו במה שעובר עליה. ברור לנו שהיא ומשפחתה סובלים מאד. בשיחות איתה היא מגלה טפח ומכסה טפחיים ומנסה להסתיר את מצבה (ללא הצלחה) איננו יודעות כיצד לנהוג. האם להמשיך לנסות לתקשר איתה למרות שהיא משדרת כל הזמן שהיא לא מעוניינת בקשר- להשערתי כדי לא לחשוף אותנו למה שקורה לה. האם להניח לה או לא לוותר ולנסות להוציא אותה לבלות וכיוצ"ב? כמו כן האם להניח לה להמשיך ולבזבז את כל האנרגיות הללו על הסתרה או לדבר איתה באופן ישיר על מה שאנחנו רואות שקורה לה ובכך "לשחרר" אותה מהצורך בהסתרה? איך לנהוג? אודה מאד לעזרה ממומחה וכן ממי שחווה דכאון בעצמו ויכול להאיר את הנושא מהצד שלו.

שלום אור. מהתיאור שלך על המצב של החברה, אני יכולה להזדהות איתה מאוד. גם אני עברתי דיכאון כזה, ואני יכולה רק לנחש כמה קשה לראות אדם שכבה לאיתו מהצד, את תחושת חוסר האונים. אז ככה- אני ממליצה בחום לנסות לדבר איתה בפתיחות ככל האפשר, להמליץ לה בחום ללכת לטיפול, להבהיר לה שאתם שם בשבילה, שהיא לא לבד במערכה, לא להראות ביקורתיות לדוגמת-"קחי את עצמך בידיים", כי זה רק כואב יותר. עד כמה שזה קשה, אתן צריכות להיות חזקות, לא לוותר ולעזוב אותה אבל גם לא לחנוק אותה. אם יש איזשהו חשש שהיא תפגע בעצמה, תערבו גורם מקצועי כי אסור לקחת סיכון. בכל אופן, אני מאחלת לכם הרבה הצלחה, ואני רק יכולה לאחל לכולנו חברות טובות שכמותכם! בהצלחה.

הי אור, איזה כיף לה שיש לה אתכן שמוכנות להשקיע בלעזור ולרצות להוציא אותה מהדכאון. בתור חברה באיגוד הדיכאוניים העולמית...אני יכולה לומר שגם אני נוטה להתחבא ולהסתיר ולהתנגד לעזרה - אבל כשלא שאלו אותי, הגיעו אליי הבייתה עם ממתקים וליטפו לי את הראש - אני אשקר אם אומר שבתוך כל הדיכאון - זה לא היה לי נעים... יש מן תחושת ייאוש כזו שמלווה את הדיכאון שבעצם נותנת הרגשה שכלום לא ישתנה ותמיד זה יהיה ככה, רע, וכל נקודת אור מוערכת גם אם לא מבינים אותה באותו רגע - אבל מרגישים, ואת זה הגוף-מוח-נפש-לב, איך שתרצי, זוכרים ואוספים, וזה מקל.. אולי אין חשק ממש לדבר על זה באופן ישיר, כי יש הרגשה גם שאף אחד לא ממש מבין ואף אחד לא יוכל לעזור, אבל אם חברה באה ואומרת לי - תשמעי - אני לא יודעת מה עובר עלייך אבל עכשיו את באה איתי להליכה לים להתאוורר כי אני חייבת אוויר- וגם לך לא יזיק, וכל מה שאת צריכה תבקשי ממני ואני אשמח לעזור גם מבלי להבין..אני לא חושבת שאפשר להתנגד. יכול להיות שגם הדכאון מסתובב סביב:אף אחד לא אוהב אותי, אף אחד לא מכיר אותי באמת, כולם ינטשו אותי בסוף וכו' - ןגם אז - תמיכה ללא תנאי כזאת, נראית לא הגיונית או אפשרית אבל אם היא מגיעה - היא מבורכת כזאת... אפילו שאני זו שמתחבאת ומתנתקת מכולם, בסוף היום שרואים כמה אנשים התקשרו לבדוק לשלומי שוב ושוב , אפילו שאני מתעלמת, עושה משהו.. בקיצור מה שאני מנסה להגיד, שזה משאלתי בתור דכאונית גם כן, שאף פעם לא יוותרו, וגם אם לוקח לי זמן, שיהיו איתי וידאגו לי ויאהבו אותי ויחכו לי ולא ייעלמו לי וינטשו אותי לבד.. שיהיה המון בהצלחה קוקי

שלום אור, אני חושבת שחברתכן היא ברת מזל, על נכונותכן לתמוך בה. כפי שתיארת, מאוד לא פשוט להישאר ליד אדם דיכאוני, ולהתמודד באופן מתמשך עם הניתוק, הייאוש וההסתכלות השלילית האופייניות לדיכאון. דווקא בשל כך, חשוב ביותר שתמשיכו להיות לצידה. אחד הדברים החשובים ביותר שתוכלו לעשות למענה, הוא לעזור לה ביצירת קשר עם אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכיאטריה. לשם כך, מן הסתם תצטרכו לדבר איתה בכנות על תחושותיכן לגבי מצבה. אני משערת שזה לא יהיה פשוט, ומאחלת לכן הצלחה רבה, אורנה

אני הייתי בצד המדוכא הרבה זמן. הבעיה היא שבאמת מול אנשים מנסים לשים את המסיכה ולחייך. לפעמים זה נורא קשה. אל תוותרו עליה. תהיו בקשר. גם אם זה שיחות טלפון קצרות או ביקורים קצרים. רק כדי להראות לה שאתן שם. גם אם קשה לה כרגע לתקשר איתכן. הרבה פעמים בדיכאון מאוד קשה להסביר ולבטא את הכאב. יש צורך כזה להתקפל ולהשתבלל. אין טעם ללחוץ עליה לצאת. אפשר להציע בעדינות. ובכל מיקרה לתת לה את ההרגשה שאתן שם. כל הזמן. הא... ולדאוג שהיא תקבל טיפול כמו שצריך. פסיכאטרי ופסיכולוגי. וכל הזמן להזכיר לה שזה מצב זמני וזה יעבור. כל הזמן. טוב לה שיש לה חברות כמוכן. הלואי על כולנו.

שלום, אני די מיואשת.. לפני כשלוש שנים איבדתי את אבי בפתאומיות. הוא נפטר מהתקף לב בגיל צעיר ובבריאות מעולה. היה בריא, בכושר , לא עישן.. ללא הצדקה, בכלליות. עקב כך, ומעבר לאבל הנורא ולהתמודדות היומיומית הקשה מנשוא פיתחתי פחד ממחלות וממוות. כל דבר קטן, כל כאב- הייתי בטוחה שיש לי התקף לב או סרטן או משהו שיהרוג אותי מייד. הייתי הולכת לחדרי מיון, עושה את כל הבדיקות האפשריות ופשוט לא חיה. היום זה קצת יותר טוב, אבל עדיין יש לי בראש קול קטן שמפחיד אותי כל פעם שכואב לי משהו ואני בטוחה שזה משהו נורא ואיום. אצלי ואצל בן זוגי ואצל משפחתי. הבעייה היותר גדולה היא ששיגעתי את בן זוגי עם ההתנהגות הזאת( גרנו ביחד והוא זה שבא איתי לחדרי מיון ושהיה איתי ותמך בי שנה וחצי של בדיקות ובכי). מבחור שמח ומאושר, הרסתי את חייו ועכשיו אני רואה גם אצלו את הפחד שלי.. שכואב לו משהו הוא נלחץ ובטוח שיש לו משהו... אי אפשר לחיות ככה ואני מבקשת עזרה, בבקשה- כבר לא אכפת לי מעצמי אבל איך אני יכולה לגרום לו לחזור לעצמו? אני לא יכולה לחיות עם האשמה הזאת, שהוא ככה בגללי, שהעברתי אותו את כל הסבל הזה. אנחנו בני 24 ואני מרגישה שאנחנו כמו זוג זקנים. בבקשה, תעזרו לנו.

ערב טוב לך, אני לא מבינה בכל התהליכים מהאבל עצמו ועד לעכשיו, משך זמן אבל וכו', אבל נראה לי שיש לך חרדות סביב הנושא הזה של מוות ומחלות - והוא מפריע לאיכות חייך (ובן זוגך) ולכן נראה לי רעיון טוב לפנות לטיפול פסיכולוגי, שבתור טיפוס חרדתי בעצמי, עוזר עד מאוד - גם למחשבות וגם באיך שזה מבטא את עצמו בחיים. יכול להיות שזה היה בך גם קודם רק זה לא התעורר עדיין, ועכשיו זה ער וחי ובועט וצריך לטפל בזה ולהתחיל להרגיש יותר טוב ולסבול פחות. אבל בואי נחכה יחדיו לתשובתה המלומדת של הפסיכולוגית שלנו כאן.. קוקי

שלום היא-ליא, את מתארת התמודדות מורכבת עם אובדן פתאומי, המאופיינת ברמות גבוהות של חרדה ואשמה. אבל על אדם קרוב הוא תהליך מתמשך ורווי כאב, הנע לקראת קבלה והשלמה. אני מרגישה שהעזרה שאני יכולה להציע לכם באתר אינטרנט היא יחסית מוגבלת, ולכן אני מציעה לפנות בהקדם לפסיכולוג/ית, שיוכלו לעזור להבין לעומק את מצבכם. חזקו ואמצו, אורנה

כמה שדיכאון יכול להיות פשוט, כמובן. התחלתי טיפול זה לא מכבר, ובפגישות האחרונות המטפלת שלי לא מפסיקה לשאול אותי שאלות שמרמזות על חשד לפגיעה מינית בילדות, פוסט-טראומה וכו'. מעבר לכך שזה די מרגיז אותי (אין לי כל זכרונות כאלו ושום רצון שיהיו), זה מבלבל אותי מאוד.. איך מנסים להראות טראומה ללא הטראומה? דיכאון עמוק לא חייב להיות קשור לטראומה, או שמא כן?! איך מבחינים בין סוגי הדיכאון השונים? איך מאבחנים מטופל? אני בפורום (ובטיפול) הנכון או שפסיכיאטריה היא התשובה? ולמה, למה אכילת תרד לא באמת נותנת יותר כוח (לחיות) כפי שהובטח לנו כשהיינו קטנים??!!! תודה מראש מבולבלת ומותשת עד אימה.. (פופאי, הצילו!)

בוקר טוב לך, הלוואי שתרד היה עוזר כמו שאומרים.. והלוואי שהיה איזה שוקולד קסם שמעביר דיכאון - אבל עד שימצאו אותו - את בטיפול, אז את עושה את מה שלעולם יש להציע בינתיים.. יש כל מיני סוגי דיכאון כמובן ולא כולם קשורים בפוסט טראומה כמובן. מתוך נסיון בתור מטופלת, כדאי מאוד להעלות את כל מה שאת שואלת ואומרת כאן בטיפול. המטפלת יכולה להתמודד עם כל מה שתגידי, גם אם זה יהיה: "מרגיז אותי שאת רומזת לטראומה וזה מבלבל אותי מאוד", כך לפחות יהיה ניתן לפתוח דיאלוג בנושא שיכול להוביל הלאה ותוכלי להבין ממנה מה היא עושה ולא רק להתבלבל.. והנה לך לינק למאמר של ד"ר אורן קפלן על דיכאון, סוגי דיכאון, טיפולים וכו'. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm שיהיה לך שבוע רגוע ושמח

שלום למבולבלת המותשת, ראשית אני רוצה להבהיר כמה נקודות לגבי אבחנה של דיכאון. המאפיין העיקרי של דיכאון הוא ירידה ניכרת במצב הרוח, בפעילות, בהנאה ובאנרגיה, הנמשכת שבועיים לפחות. התקף דיכאוני יכול להגיע לדרגות חומרה שונות, הניתנות לאבחון בריאיון קליני עם איש מקצוע בתחום הפסיכיאטריה או הפסיכולוגיה הקלינית. אירועים טראומטיים אינם חלק אינטגרלי מאבחנה של דיכאון, אף שסביר כי הימצאותם תעורר מצבי חרדה וירידה במצב הרוח. אינני יכולה לדעת מה כיוון את המטפלת שלך לעסוק בנושא של פגיעה מינית, אך חשוב ביותר שתשוחחי איתה על תחושותייך. לגבי טיפול תרופתי, בהחלט מומלץ להתייעץ לגבי שילוב של טיפול תרופתי נוגד דיכאון ופסיכותרפיה. ולגבי התרד...אני מצטרפת לצערך... חזקי ואמצי, אורנה

אם כי אני עונה מאוחר אך מוטב מאוחר מאשר בכלל לא המון תודה על ההיענות והמידע

שלום לך , בשעה שהנני מקיימים יחסים אנטימים עם בחורה , או באוננות עצמית יש לי מחשבות מיניות מוזרות , כגון : אני חושב על עונשים שהייתי מקבל בבית ספר בחו"ל כשהייתי ילד קטן כגון : מכות בישבן ללא לבנים , ועוד מחשבות על עונשים כאלה . זה מביך אותי , בברכה שנל

שלום שנל, אני חושבת שהמחשבות שאתה מתאר הן נושא מתאים לדיון פרטי ואינטימי בחדר הטיפול. בהצלחה, אורנה

שלום : יש לי תאומים וגיל שנה וחצי אני רוצה להכניס אותם למסגרת אך עדיין לא גיבשתי דיעה לגבי מסגרת הטובה ביותר לילדים . הייתי רוצה את עזרתכם בנושא. האם מעון שלעיתים מכיל 35 ילדים בכיתה או משפחתון עם 5 ילדים או מטפלת שתגיע לבתי ברצוני להוסיף כי יהיה לי תינוק נוסף בבית ומבחינת הנוחות מטפלת היא האפשרות הטובה בשבילי , אך איני רוצה לפגוע בילדים הגדולים והדעות חלוקות לגבי העדיפות האופטימלית. תודה מראש

שלום תמי, ההמלצה שאכתוב היא כמובן כללית ביותר, ואולי כדאי לגשת לפגישת ייעוץ פרטנית עם איש מקצוע, על-מנת להבין את הקונפליקט שלך לעומקו. באופן כללי, בגיל הרך מומלץ שהטיפול בילד יהיה אישי וקרוב, ומבחינה זו מטפלת ומשפחתון עדיפים על גן גדול יותר. כמובן שלכל מצב יש יתרונות וחסרונות... בכל מקרה, אינני רואה כל פגיעה בתאומים אם המסגרת החברתית הגדולה תידחה בעוד שנה, ואם ממילא את מתכוונת להיות בבית עם התינוק הנוסף ומטפלת היא סידור נוח ואפשרי מבחינתך - מדוע לא? בהצלחה, אורנה

שלום, יש לי מספר שאלות: מהם הגורמים להפרעה? האם מדובר רק בגורמים פסיכולוגים או שגם ביולוגים? ייתכן שאדם בוחר להיות עם אישיות סכיזואידית או שזה לא קשור לבחירה? האם ההפרעה קיימת גם אצל ילדים? מהו הטיפול המומלץ ועד כמה הוא מועיל? האם יש קשר כלשהו לסכיזופרניה או לאוטיזם? האם ניתן לקבל קצבת נכות מביטוח לאומי בגין ההפרעה? איזה תחומי עיסוק יכולים להתאים לסובלים מההפרעה? האם ידוע לך על ספר בעברית או באנגלית המוקדש לנושא? תודה מראש, נחום.

שלום נחום, אני אשתדל לענות על מרבית שאלותיך. אנשים המאובחנים כבעלי הפרעת אישיות סכיזואידית מאופיינים בנסיגה ממגעים רגשיים וחברתיים. הם חשים מתח, בושה ואי נוחות בחברת אנשים, ומעדיפים לסגת לתוך עצמם. התנהגותם עלולה להיראות מוזרה, קרירה ומנותקת, אך למעשה יש כאן בעיקר קושי גדול בביטוי רגשות. סבורים שתכונות כמו ביישנות והתבודדות מופיעות אצלם כבר בילדות, אך שים לב שנטיות אינן אבחנה! אנשים בעלי אישיות סכיזואידית נוטים באופן טבעי לעיסוקים שמתבצעים ביחידות, ומן הסתם עיסוקים כאלה מתאימים להם יותר מעבודה בצוות. לגבי ביטוח לאומי - אינני יודעת מהם הכללים המדוייקים למתן קצבאות, אך אני מניחה שהפרעות מסוג זה אינן נכללות (לפחות לא לפני שמוכחת הפרעה קשה בתפקוד). אינני מכירה ספרות כה ספציפית, אך מומלץ לערוך חיפוש באינטרנט ובחנויות הספרים. בהצלחה, אורנה

מה הטיפול המומלץ להפרעת אישיות סכיזואידית? עד כמה הטיפול מועיל?

בני הבכור בן 7 משתעל כחודש וחצי שיעול יבש רק בשעות היום. הרופא טוען שמדובר בשיעול פסיכולוגי. מה הכוונה ומהו הטיפול? תודה מראש לבנת

שלום לבנת, אני מניחה שהרופא התכוון לשיעול שאין ממצא גופני המסביר אותו, ולכן יתכן שהוא מבטא מתח נפשי מסויים. אני חושבת שכדאי לחזור אל הרופא ולהתייעץ איתו בנושא, בעיקר משום שאין כל סיבה שתצאי מפגישה עם רופא עם אבחנה שאינך מבינה וללא כל כיוון טיפולי. מרבית הסיכויים הם שכדאי להניח לילד להתגבר על "השיעול הפסיכולוגי" מבלי לעשות מכך עניין. עם זאת, אם את חשה שבנך הבכור מנסה לבטא בעזרת השיעול משהו "אחר", כדאי להתייעץ עם השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) באיזור מגוריכם. בהצלחה, אורנה

בתור מי שהפחדים שלו לאבד את המטפל חזקים במיוחד הייתי רוצה לשאול את המטפלים, האם אתם שומרים על עצמכם שלא יאונה לכם כל רע, גם למען המטופלים שלכם? כמו שהורה שומר על עצמו כדי שילדיו לא יאבדו אותו, הכוונה שלי כמובן לשמירה הגיונית ולא משהו קיצוני היסטרי? או שפשוט ככל אדם בריא ונורמלי (בשונה ממני) גם המטפל אוהב את עצמו, יקר לעצמו (במידה מאוזנת, כמובן) ואינו חושב לפגוע בעצמו, אין לו איזה סיבות לא מודעות שמניעות אותו להרס עצמי, כמו אצלי:-) וגם אין לא שום סיבה לא לשמור או להזניח את עצמו (בכלל כל עניין האהבה העצמית הוא דבר שקשה לי להבין) אשמח לתשובה או אם תעשו לי קצת סדר בעניינים (ובעצם גם לי אין מושג מה שאלתי, ואולי גם לא ברור לי מפורשות מדוע:-)) תודה רבה לכם ושבת שלום

שלום פולי, שאלתך מבטאת דאגה עמוקה למטפל שלך, ובדיקה האם יצר ההרס העצמי שאת חווה הוא תכונה שמאפיינת את כולנו, גם מטפלים... אני מקווה שאת מבטאת את השאלות האלה בטיפול שלך, משום שהן חשובות מאוד להתפתחות הטיפול. מבלי "להיכנס" לראשו של המטפל שלך, אני מניחה שהוא שומר על עצמו מסיבות רבות ומגוונות, וגם בשביל המטופלים שלו... אבל אני באמת ממליצה לדבר על כך איתו. בהצלחה, אורנה

האם ההפרעה היא גנטית? האם היא יכולה להיות קיימת ולא להתפתח בסביבה נכונה שלא תגשים את הנטיות המולדות? מדוע בעלי הפרעת אישיות גבולית נוטים לדכאונות קשים ולהתקפי פאניקה יותר מאנשים שחוו חויות פוסט טראומטיות? האם ניתן לתפקד ולנהל אורח חיים תקין כבעלי הפרעת אישיות גבולית? למה האבחנה חמקמקה ולא ניתנת לכימות ומדד מדויק? מהם דרכי הטיפול היעילים להפרעה וההתמודדות? האם היא ניתנת למיגור כליל? אבקש המלצות לספרים בעברית שכל הספר נסוב על ההפרעה המדוברת. שבת שלום כריססטינה המדוכאת.

שלום כריסטינה (ואני מקווה שאת פחות מדוכאת עכשיו), אני אשתדל לענות על השאלות המרכזיות שלך, אך בשל עומס הפניות יתכן שלא אוכל להסביר הכל באריכות, וכמובן שנוכל לכתוב על העניין עוד... הפרעת אישיות גבולית היא מושג שנוי במחלוקת מאז היווצרו. באופן כללי, בהפרעת אישיות גבולית קיים פיצול בולט בין טוב ורע, וקיימות תנודות ביחס לאנשים אחרים, מאידיאליזציה מוגזמת לאכזבה קשה ודבליואציה. כמובן שאותן התנודות הרגשיות קיימות גם ביחס לעצמי ולהערכה העצמית. אנשים שסובלים מההפרעה נוטים להתפרצויות כעס, שמאחוריהן קיים פחד גדול מבדידות ומהרגשת ריקנות וחוסר ביטחון. מבחינת סיבתיות, סבורים שבעיות בוויסות הרגשי מקדימות הפרעת אישיות גבולית, ויתכן שיש קשר לבעיות בעיבוד חוויות של פרידה ואובדן. מאז שהאבחנה התפרסמה, יש עלייה מאוד גדולה באבחון הפרעת האישיות הגבולית, ומן הסתם לעיתים שלא בצדק. אני מקווה שהאינפורמציה הזו עוזרת. אינני מכירה ספר בעברית המתמקד בנושא, אך כדאי לערוך חיפוש שיטתי באינטרנט ובחנוניות הספרים. בהצלחה, אורנה

עכשיו אני בסיומו של משבר נפשי...(שבו הייתי במשך תקופה ארוכה..) רציתי לדעת אם תוכלי לעזור לי...כי אני לא יודע איך להסתכל על מה שקרה. מה אני אמור להגיד לעצמי בכל פעם שאני מבין איפה הייתי..? איך לקבל את כל הנזקים שנגרמו? אני לא מקבל את התשובות האלה מהטיפול בו אני נמצא. אבל מניסיונך, האם את מכירה גישות כלשהן, של אנשים שעברו משברים נפשיים לשאלותי? כל דבר שתכתבי יכול לעזור לי. אני כ"כ שמח שאני במקום אחר עכשיו... אני רק לא יודע איך לקבל בהבנה את מה שחוויתי. וזה מה שאני רוצה יותר מהכל. המון המון תודה.

שלום, הודעתך מעבירה בצורה חזקה את עומס התחושות שאתה חווה כעת: אתה שמח שהמשבר מאחוריך, אך אינך יודע כיצד להבין את מה שהתרחש וכיצד ממשיכים מכאן הלאה. זוהי תגובה טבעית ומובנת, מאחר וההתמודדות לא נגמרה עם סיום המשבר. לפניך עוד אתגרים רבים, בדרך להפיכת המשבר לחלק בעל משמעות ברצף החיים, או בשפה "פסיכולוגית" - בדרך לאינטגרציה של המשבר בתוך עולמך. כתבת שאינך מקבל את התשובות בטיפול, ואני מציעה להתעקש להעלות שם את השאלות. התשובות הן מן הסתם אישיות ומורכבות, ויעבור זמן עד שתגיע אליהן. יתכן שאינך "מקבל" תשובות, פשוט כי הן עדיין לא קיימות. צריך עוד "לחפש" אותן ולשאול באומץ את השאלות... נסה לבטא הרגשה זו בטיפול. אני בטוחה שהמטפל/ת שלך (האם ליוו אותך במהלך המשבר?) ישמחו לקחת חלק בחיפוש הזה. בהצלחה רבה, אורנה

שלום רב! רציתי לדעת, מנקודת מבטך/כם, האם הכאב באמת מזכך את נפש האדם... תודה רבה.

על פי התורה יסורים אכן מכפרים! והמונח כפרת עוונות בא לבטא כי באמצעות היסורים אנו מיטהרים, עורכים קתרזיס וחשבון נפש ומטיבים את דרכינו. כך שתהליך התעצמות הכאב כשלעצמו הנו תהליך של העצמה אישית ואישיותית, מכפר ומטהר וכמו כן הכאב מביא אותנו לחשבון נפש מעמיק על מעשינו ואורח חיינו ונתיבות דרכינו וכתוצאה מההלקאה העצמית וההכאה על חטא- לתהליך הפקת לקחים וקבלה לעתיד שמשנה ומטיבה את דרכנו ומזככת אותנו להיות טובים יותר והומנים יותר.

שלום ורוניקה, מעניין היה לקרוא את ההסתכלות שלך על נושא הכאב והשפעתו על הנפש... אני חושבת שכל אדם עושה את הדרך שלו עם הסבל הנפשי - לפעמים זה עוצר אותנו, לפעמים מושך קדימה, לפעמים גורם לנו לכתוב שירים... אורנה

היי, עד כמה שכיחה תופעת טעויות כתיב בכיתה ב. בהכתבות ומיבדקים התוצאות מרשימות מאד.אולם במהלך שיעורי בית או כתיבה מתוך סיפור,כתיבת חיבור..ישנן טעויות כתיב קשות. מה דעתך

בהכתבות ובמבדקים לרוב התלמדים בגיל היסודי אין טעויות כתיב, היות והם מתכוננים למבדק, כשם שמבוגר מתכונן למבחן מסויים ולאחריו לא בהכרח זוכר את החומר כי לא נעשה בו שימוש. מנסיוני בכתיבה החופשית כפי שהתייחסת מופיעות רוב שגיאות הכתיב, כמו כן בגיל זה אין לילד עדיין מיומנות של קורא מיומן, ולפיכך מופיעות שגיאות הכתיב. בל נשכח שילד בכיתה ב' רק הפנים לא מזמן את יסודות הקריאה והכתיבה ולכן תופעה זו היא טבעית לחלוטין. בארץ כמו בדברים אחרים ישנן חילוקי דיעות בקשר לנושא: האם לתקן לילדים את שגיאות הכתיב או לא לתקנן כדי לא לחסום את הכתיבה, וכן באיזו דרך יש לעשות זאת?! לדעתי, הדרך היעילה ביותר "להילחם" בשגיאות הכתיב היא ע"י מתן כללים ברורים לכתיבה תקנית, כאשר כל פעם מכניסים כלל אחר. למשל: בראש מילה כאשר שומעים את הצליל ח זה תמיד האות חית כי הכף מקבלת דגש וכן כך גם לגביי וו או בית. ניתן ללמד את הכלל " בגד כפת בראש מילה מקבלת דגש. דוגמא אחרת הכללים כגון: מילים רטובות כותבים בטית ולא בתו (מטרייה, טפטוף, נטיפים, אמבטייה...) משפחה כותבים באלף (אבא, אמא, אחים, אחיינים, סבתא, סבא,וכך גם בכינויי שייכות אחי, אחותי..) ישנם כמובן אפשרות למצוא כללים רבים בשפה, וכן ללמד את יוצאי הדופן, הילדים מטבעם הם סקרניים ומסוגלים ללמוד את כללי הלשון! כאשר יש הסבר מלווה או כלל זה הופך את הכתיב ליותר קל. מקווה שעזרתי , בהצלחה.

עוסקים בשגיאות כתיב, ונפלה לי שגיאה בלשון ובהקלדה, אז תיקון טעות :ישנה אפשרות וכן ישנם חילוקיי דיעות. זה רק מראה שגם למבוגר קורות טעויות , אז קל וחומר לילד. כמובן שהרעיון הוא למזער אותן. סליחה, בפעם הבאה אעשה הגהה.

שלום נירה, אני מניחה כי שגיאות כתיב הן תופעה נפוצה בתהליך ההתבססות של המיומנות החדשה, ושהן קשורות ליחסי הגומלין בין למידת כללים וביטוי עצמי חופשי. בבעיות ספציפיות אני מציעה להתייעץ עם המחנכת, יועצת בית הספר, ובמידת הצורך במומחים בתחום האבחון הדידקטי. בהצלחה, אורנה

שלום רציתי לשאול שאלה מעט כללית. יחסי הגומלין שבין תהליכי הרגש ובין תהליכ השכל(ההגיון) האם יהיה זה נכון לומר שמקורות הרגש(על פי מיבדקים מעבדתיים שמצאו כי החשיבה המופשטת מגיע לאחר תהליכי רגש) באים קודם לתהליכי הרציונל שבאים כעלי תאנה ומכסים את הטיעון,המניע הרגשי הראשוני. אני יודע שהתיאוריה של פרופ כהנמן,פסיכולוג וכלכלן שזכה בפרס נובל נשענה על הטענה כי כל התנהגות מתחילה ברגש כאשר אחר כך באים תהליכי חשיבה ומשפיעים בצורה מסוימת. מה תוכלי לומר לי על יחסי הגומלין. מה משפיע על היחס בין השכל לרגש אצל אינדיבידואל? מהם התהליכים הקודמים וכויוב תודה.

שלום זיוה, ההמשגה של יחסי הגומלין בין תהליכי חשיבה ורגש היא תלויית תיאוריה, וכוללת מודלים רבים ומגוונים. אני מניחה כי ניתן לתאר תהליכי חשיבה כקודמים לתהליכי רגש ולהיפך, אך אינני בטוחה שזהו המקום לדיון תיאורטי בנושא. האם ישנם מצבים פרטניים מסויימים המעניינים אותך באופן מיוחד? אני יכולה לכוון אותך למצב מעניין (בהיבט של חשיבה-רגש) המתקיים כאשר מתפתחת הפרעת לחץ פוסט-טראומטית. ככל הנראה, נוצרת בשלב הראשון היקבעות של זיכרון רגשי-חושי בעל עוצמה רבה, ורק לאחר מכן מצטרף אליו זיכרון מילולי. בהצלחה בהמשך החקירה שלך, אורנה

א

אני סובלת מחרדה חברתית ושאלתי היא האם תוכלי להמליץ לי על מטפל באיזור הצפון שמטפל בטיפול קבוצתי בתודה מראש

הי טלי, הנה כמה קישורים שאולי דרכם תוכלי למצוא את מה שאת מחפשת: - אתר החרדה החברתית הישראלי http://www.geocities.com/harada_hevratit/ -פורום חרדה חברתית (שבו תוכלי לבקש עוד המלצות) http://www.hydepark.co.il/hydepark/forum.asp?forum_id=695 -סדנה קבוצתית לטיפול בחרדה חברתית(אמנם לא בצפון, אך מרוכזת) הסדנה מיועדת לעזור לסובלים מחרדה חברתית לקבל כלים בסיסיים להתמודדות עם הבעיה בפרק זמן קצר. למי שנרתע עד היום מלהשתתף בקבוצה בגלל המיקום במתחם של בית חולים פסיכיאטרי-זה הפתרון למי שלא יכל להשתתף בגלל השעות באמצע יום עבודה-זה הפתרון למי שהתייאש מהתור הארוך של ממתינים לפתיחת קבוצת תמיכה-זה הפתרון הסדנה תכלול שלושה מפגשים בתאריכים 16,23,30 בדצמבר 2004 (שלושה ימי חמישי) רצופים מיד לאחר חג החנוכה. כל המפגשים יחלו בשעה 8 בערב. מנחה הסדנה: ד"ר ריצ'ארד אורינג-מומחה לטיפול קוגנטיבי התנהגותי. ד"ר אורינג עבד בבי"ח גהה מספר שנים יחד עם ד"ר צופי מרום והנחה קבוצות תמיכה בנושא. ד"ר אורינג מרצה בקורסים לפסיכולוגיה במכללה למנהל ומטפל בסובלים מחרדה חברתית בקליניקה הפרטית שלו. כל מפגש ימשך כשעתיים ויכלול: הרצאה בנושאים מהותיים לסובלים מחרדה חברתית, שורש הבעיה ודרכי התמודדות. מצגת מיוחדת שתכלול את עקרונות הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי המחשה של דרכים לפתרון הבעיות בעזרת משתתפי הסדנה זמן לשאלות ותשובות מקום המפגשים: בית ציוני אמריקה, דניאל פריש 1 פינת רח' אבן גבירול, תל אביב קומה ב' אולם 4 עלות הסדנה (לכל שלושת המפגשים): 250 ¤ ניתן לרכוש כרטיסים לסדנה בכל יום החל מהשעה 10 בבוקר ועד 10 בערב. התשלום במזומן בלבד. למעוניינים להשתתף מומלץ לשריין כרטיסים בהקדם. מספר המקומות בקבוצה מוגבל. כרטיסים לסדנה ניתן לרכוש בעמדת המודיעין בבית ציוני אמריקה בכל שעות היום והערב. לפרטים נוספים ניתן להתקשר לאריאל או יעל בטלפון:03-5323588 או בנייד: 050-6750625

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/493963/xFP/493955

שלום טלי, בנוסף לקישורים אלה, אני מציעה לפנות למרכזים קהילתיים לבריאות הנפש באיזור מגורייך. מרפאות ציבוריות מציעות לעיתים קרובות טיפול קבוצתי מצויין. הסתכלי בקישור הבא: http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc בהצלחה, אורנה

שלום אורן ,אורנה אני הייתי בטיפול פרטני די ממושך על ידי פסיכולוג קליני הומלץ גם לפנות לקבוצת תמיכה שאלתי היא. 1) מה ההבדל בין טיפול פרטני לקבוצתי? 2) האם יש ערך מוסף לטיפול קבוצתי? 3) האם טיפול קבוצתי טוב לבעיות מסוימות או לכלל הבעיות בתודה איציק

שמעתי על סדנאות מיוחדות הפועלות בארץ שעובדות על רגשות. אנשים מספרים שהם השתחררו ממטען של שנים. זה בטח לא מבטל טיפול פסכולוגי, אבל קבלתי תגובות חיוביות מאוד.

שלום איציק, טיפולים קבוצתיים יכולים לעזור במגוון של בעיות. יש קבוצות שהן ספציפיות לבעיות מסוימות (למשל קבוצות לחרדת בחינות, קבוצות לחרדה חברתית, קבוצות לנפגעי פגיעה מינית, קבוצות למשפחות שכולות, קבוצות להפרעות התמכרות וכו'). במצבים של מטרה או נושא ספציפי של הקבוצה, בדרך כלל מגיעים להקלה בקושי אליו מכוונת הקבוצה. יש גם טיפולים קבוצתיים פחות ממוקדים ואז התרומה שלהם יכולה להיות, כמו בטיפולים דינמיים - שינוי תובנות לגבי העצמי, ודרך כך התגברות על הקשיים אותם אנחנו חווים. גם מבחינת האנשים המתאימים לטיפול קבוצתי, יש מגוון רחב. קודם כל צריך לראות שהאדם מתאים לקבוצה (וזה התפקיד של המטפלים....), אבל בסופו של עניין כמעט כל אחד יכול למצוא תועלת (כזו או אחרת) בטיפול קבוצתי. אני חושבת שהבחירה בין טיפול קבוצתי לאישי היא בסופו של דבר, בידי המטופל. אני רק רוצה לציין שלקבוצות יש פעמים רבות כוח מאוד חזק על המשתתפים בהן, ולכן פעמים רבות אנשים חווים עוצמות גבוהות יותר בקבוצות מאשר בטיפולים אינדיווידואליים. אז שוב, טיפול קבוצתי באופן כללי מתאים למגוון של אנשים ומצבים וצריך פשוט לבחון כל מקרה לגופו. בהצלחה, אורנה

האם טיפול בפסיכותרפיה מספיק במקרה של דיכאון או שצריך גם לשלב תרופות? באיזה מצב הית ממליצה למטופל ללכת גם לאבחון פסיכיאטרי?

הי מירי, אני מניחה שתלוי במידת הדיכאון בה מדובר. אני מניחה גם שהמטפל אמור לדעת ולהנחות אותך בנושא, ולהמליץ על טיפול תרופתי במידה והוא חושב שיש צורך. בכל אופן, אם השאלה עלתה לך, אולי כדאי להפנות אותה אל המטפל שלך ואז תוכלי לקבל תשובה אישית יותר ומותאמת לך ממי שמכיר אותך הכי טוב בהקשר הטיפולי. בכל אופן הליכה לאבחון פסיכיאטרי לא מחייבת לקיחת תרופות עדיין, כך שאפשר לעשות זאת במקביל, אך לדעתי יש לשתף את המטפל בכל התהליך. בהצלחה ולילה טוב קוקי

המטפל ממליץ לי על זה כל פגישה ואני ממש נגד. אני רוצה ללכת על זה כפתרון אחרון אחרי שמיציתי פתרונות אחרים ואני חושבת שהוא מיהר מדי להמליץ לי על זה ולכן רציתי לשמוע את דעתה של אורנה. הוא אמר שזה לא מצב בו זה הכרחי (אך עדיין לוחץ עלי כל פגישה...?!). אני ממש מפחדת להתחיל בתלות של תרופות וכל ההחלפות והתופעות לוואי ותהליך הגמילה.אני גם מפחדת שזה יחסום לי אופציות לעבודה בעתיד כי יש מקומות (מסווגים וכ"ו) שמבקשים ויתור על סודיות רפואית.וחוץ מזה שהדימוי העצמי הרעוע שלי עוד יותר יפגע מזה. כל הסיפור הזה עוד יותר מדכא אותי ומעצבן אותי שהוא מחפש פתרונות קלים ולא עוזר לי. אני ממש חסרת אונים.אולי במקום שישכנע אותי כל כך הרבה שיקשיב לי? בכל אופן, תודה רבה על התשובה : )

שלום רב. האם יש למטפל חובת דיווח כאשר מטופל שלו מביע בפניו מחשבות אובדניות? מצד אחד, מדובר בהצלת נפש. מצד שני, אם יש חובה כזאת, הרי שהמטופל לא יכול להרגיש בטוח לספר למטפל את כל מה שהוא מרגיש. שאלה עקרונית שעלתה בשיחת סלון, לא בעייה אישית...

שלום עדי, שאלת חובת הדיווח היא שאלה מורכבת ביותר, ולמיטב ידיעתי החוק מחייב דיווח רק לגבי פגיעה בילדים. לא מצאתי איזכור לנושא בקוד האתיקה של הפסיכולוגים, אך את מוזמנת להיכנס לאתר "פסיכולוגיה עברית", לראות את קוד האתיקה עצמו ואף לשלוח שאלה בנושא. www.hebpsy.net בהצלחה, אורנה

שלום אני בן 18. השאלה שלי קשורה יותר לתחום הספורט. אני שחיין ויש לי בעייה ואני מקווה שתוכלי לעזור לי. אני מכין תוכנית עבודה של חלוקת כוח והכנה מנטלית..אך כשאני נכנס לבריכה ועוקפים אותי..אני פשוט מוותר.אני מאד רוצה להצליח ובתקופה האחרונה נכשל כל פעם. מצד אחד הרצון הענק להצליח ומצד שני הפחד הגדול מהכישלון והאכזבה שאני שותף להם כבר זמן מה. מה לדעתך אני צריך לעשות תודה

הי גדי, מה דעתך בנוגע להתייעצות אישית עם פסיכולוג ספורט? כספורטאי אתה מתמודד עם לחצים בלתי פוסקים, ובהחלט ניתן ללמוד דרכי התמודדות יעילות. בהצלחה בבריכה, אורנה

לרופא שלום, יש לי ילד,עם בעיות קשר וריכוז, בנוסף יש לו בעיות נפשיות כגון חרדה, ברצוני לשאול אם בעיית זאת יכולה להעיד על חסר בכרומוזון 22, ואם כן למה לא מאתרים תינוקות שנולדים שיש להם בעייה כרומוזונית, כמו כן לא נאמר לי שום דבר כשהוא נולד. תודה

שלום רוזיט, פסיכולוגים קליניים עוסקים בהיבטים האבחוניים והטיפוליים של הפרעות שונות, והידע שלי לגבי תהליכים ספציפיים בגנטיקה של הפרעות פסיכולוגיות הוא מוגבל. אני מציעה להתייעץ עם הרופאים המטפלים בבנך, ולקבל מהם אינפורמציה מלאה בנושא זה. מנקודת מבט פסיכולוגית, ברצוני להוסיף שההתמודדות של הורים עם חולי אצל ילדיהם היא התמודדות קשה ביותר, הן ברמת התפקוד היומיומי והן ברמת ההשלכות הרגשיות המעמיקות. יתכן שרצונך להבין את המקור הגנטי לבעיה, ותחושת הכעס על כך שלא יידעו אותך לאחר הלידה, קשורים לתהליך ההתמודדות הרגשי שאת עוברת. במקרה כזה, תשובות מדוייקות לגבי כרומוזומים הן לא תמיד מספיקות (הרי ילדך נמצא כאן, וזקוק לעזרה יומיומית), ויתכן שתרצי תמיכה וליווי אישיים ע"י פסיכולוג. בהצלחה, אורנה

ממה נובע מזוכיזם ואיפה אפשר לקרוא חומר עליו?

לילה טוב אישה, אני יכולה להמליץ לך על ספר יופי בעניין: "עבד, התענגות, אדון - על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות" יצחק בנימיני עידן צבעוני (עורכים) הוצאת רסלינג סרט המזכירה יהיה מעולה באותו עניין!!! בלי קשר אפשר למצוא חומר רב באינטרנט ובסטימצקי גם. לילה טוב ובהצלחה

שלום אישה, בנוסף להמלצות של קוקי, אני ממליצה להתעניין בכתיבה של ג'סיקה בנג'מין, המציעה התבוננות פסיכואנליטית בהיווצרות של נטיות מזוכיסטיות. בברכה, אורנה

שלום, סבלתי לפני כשנה וחצי מקשיי נשימה- הרגשתי כאילו חסר לי חמצן ורק אם פיהקתי או לקחתי מספר נשימות עמוקות, הגיע החמצן. זה היה מטריד מאוד- עברתי אז צילום חזה ובדיקת תפקודי נשימה אצל פונמונולוג מומחה והכל תקין- הוא קבע שמדובר בלחץ ושהוא נתקל בתופעה זו אצל מטופלות צעירות רבות, סטודנטיות. ( אני בת 24, סטודנטית). התופעה עברה לחלוטין כשבוע לאחר שיצאתי מהרופא. לפני כ3 ימים- היא חזרה. אני יודעת שאין לי מה להלחץ כי זה כבר היה לי והתברר ככלום אבל זה מאוד מציק ועושה לי כאבי ראש, מרוב שאני כל היום מפהקת כדי לנשום. האם אתם מכירים את התופעה ויודע מה יכול להקל? אין משהו ספציפי שאני יכולה לחשוב עליו שהחזיר את זה.. אולי תקופת הבחינות.. אודה לכל עיצה.

שלום נופר, התיאור שלך מתאים במידה רבה לתגובות לחץ וחרדה, ואני ממליצה להתייעץ עם פסיכולוג קליני מומחה בתחום החרדה. יש סיכוי סביר כי ניתן לסייע לך באמצעות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי קצר. בהצלחה, אורנה

בישראל פותחה שיטה מהפכנית לטיפול ביתר לחץ דם.מדובר בטיפול לא תרופתי וללא תופעות לואי באמצעות מכשיר לשימוש ביתי,קל להפעלה ונעים לשימוש.הוכח כי הטיפול יעיל ביותר גם לסובלים מחרדות,סטרס ומתחים.השיטה הודגמה בערוץ 2 ע"י פרופסור אהוד גרוסמן מבי"ח שיבא.ניתן להיתנסות במשך חודשיים ב-95 ש"ח בלבד.למעונינים בחומר מדעי או במידע נוסף:ד"ר אביחי 050-5204546

היתה לי מטפלת לפני שנים, ומאז ועד היום אני אוהב אותה אהבה עצומה ומאד רוצה להיות אתה בקשר אישי, הצעתי לה כמה פעמים ואמרה שלא רוצה ושלא אצור אתה קשר, אף שבטפול נהנתה לדבר אתי על נושאים אישיים. אני עצוב מאד שהיא לא בקשר אתי. איך אפסיק לסבול מאהבתי אליה והאם יש סכוי שאשיג אותה פעם?

איש הרוח, קודם כל עליי להרגיע אותך שרבים מאיתנו (המטופלים) אוהבים ואף מתאהבים במטפל שלנו. יש לכך המון סיבות, אבל אף אחת אינה משנה משום שזה מה שאנו מרגישים ולא נראה שאפשר לשנות את זה.. אם היית עדיין בטיפול הייתי מציעה לך לדבר איתה על הכל - ואני בטוחה שזה היה עוזר בדרכים שונות, מכיוון שאתה לא אני יכולה רק להמליץ לך ללכת לפגישת ייעוץ אצל פסיכולוג - למספר פגישות בכדי להתמודד ספציפית עם זה. אפשר להבין את המטפלת שלך משום שאין זה אתי (ואף חוקי) לשמור על קשרים אישיים (ויותר מכך - רומנטיים ומיניים). המטפלת נועדה לטפל בך ויודעת מה טוב בשבילך גם עכשיו - וזה כמובן, לשמור על קשר לא אישי.. אני מכירה את הצד של המטופל שרוצה בכל זאת עוד ועוד, ולא מרפה, ואת הרצון העז כן להיות יחד ואפילו תחושת האכזבה - שמצד אחד נוצרה אינטימיות בטיפול, ומצד שני היא נפסקת בבת אחת. סביר להניח שנושא זה יכול להיות מוכר לך גם ממקומות אחרים בחייך - ולכן יכול להיות שתעזור לך תקופה קצרה אצל פסיכולוג לייעוץ פרטני. ליבי איתך ומבין אותך ואני מקווה שיהיה לך קל יות ויותר עם הזמן...

שלום לאיש הרוח, הכללים המחמירים בנוגע לקשרים אישיים בין מטפלים ומטופלים נועדו לשמור על שני הצדדים, ולאפשר עבודה טיפולית טובה. אנשי מקצוע רבים מאמינים שההפרדה בין המרחב הרגשי שמתפתח בטיפול לבין המציאות החיצונית, מאפשרת להתבונן בתוך הטיפול בהתפתחות של רגשות רבי עוצמה. באופן זה, אנחנו יכולים להתבונן ולחקור את רגשות האהבה והכעס שאנו חשים כלפי המטפל, וללמוד מהם על חוויות רגשיות שיש לנו גם "בחוץ". לו הקשר עם המטפל היה יכול להתממש, קרוב לוודאי שלא יכולנו להתבונן ברגשות אלה באותה הצורה (שכן אז האירועים "בתוך" הטיפול לא היו שונים בדבר מהיחסים שאנו מקיימים "בחוץ"). אני יודעת שהכללים האלה עלולים להיראות נוקשים, ושלעיתים קרבות הלב אומר לנו שדווקא עם המטפל/ת שמבינים אותנו בצורה כל-כך עמוקה, היינו יכולים לחיות באושר. יתכן ותרצה לנסות להבין את התחושות האלה ואת מקורותיהן בעזרת מטפל אחר. יתכן שתמצא עידוד מסויים גם בקריאת חומר בנושא העברה והעברה-נגדית (transference, counter-transference). כך או כך, אני מרגישה שיש לכבד את רצונה של המטפלת שלך להימנע מיצירת קשר אישי. בהצלחה בהתמודדותך, אורנה

לפני כשבועיים איבדתי את בן זוגי, את חברי ואהובי, הוא התאבד, ככה באמצע החיים והתוכניות להמשך חיים משותפים ומאושרים, והשאיר אותי באמצע הכנות לחתונה ובהריון די מתקדם. בנוסף להלם שבמוות הפתאומי והמיותר הזה אני מגלה גילויים מחרידים על שקרים איומים ונוראיים שהוא שיקר לי במהלך השנתיים האחרונים שחיינו יחד, גיליתי שהוא הסתיר ממני שהוא שקוע בחובות נוראיים שהסיכוי לצאת מהם הוא אפסי. מנקודת הזמן שבה אני נמצאת היום אני לא יודעת איך ומאיפה להתחיל לאסוף את עצמי. את השברים ואת התנפצות כל החלומות והתקוות שמתו יחד איתו. ואני מרגישה שאני שוקעת לתהומות שקשה מאוד לצאת מהם.....מבקשת עזרה ועצה טובה איך להתמודד עם הכאב הנוראי הזה ותחושת הבגידה האיומה הזאת

ניני יקרה, אני מצטערת בשבילך מאוד שזה מה שעובר עלייך אך אם את כאן מחפשת עזרה, אתבמצב טוב הרוצה לאסוף את עצמו - ועל כך אני שמחה בשבילך. התקופה הזו מלווה כל כך הרבה קשיים והתמודדויות, ובין כל זה יש את ההריון. אני חושבת שעומדת מולך תקופה קשה - של אבל מהול באכזבה, של צער מהול שימחה על התינוק ועוד ולכן אני הייתי ממליצה לך מאוד מאוד להיות במסגרת מטפלת ותומכת ולהתחיל דחוף טיפול פסיכולוגי. את צריכה לדאוג לשניכם עכשיו ולא רק לעצמך, ולכן את צריכה להתייחס לכך כמו אל רפואה - את לא יכולה להרשות לעצמך קריסה מכל סוג שהוא. לפי מה שכתבת, חברך אינו בעלך ולכן כפי הנראה לא תאלצי לשלם את חובותיו, שזה בטח הדבר האחרון שאת רוצה או יכולה לחשוב עליו כרגע. דבר זה מאפשר כן לפנות לטיפול ולשלם עבורו. בכל אופן יש דרכים אחרות דרך העיריה שירותי הייעוץ או קופת חולים. אני מציעה לך עוד להקיף עצמך בסביבה תומכת ולהסכים לקבל כמה שיותר עזרה, ממשחפה וחברים וכל מי שמציע על מנת להקל עליך ואפילו במעט את התקופה הקרובה, והארוכה והקשה שעוד עומדת בפניך. ני מאחלת לך עם כל הכאב שההריון ימשיך בצורה בריאה וטובה ושהלידה תהיה התחלה טובה בתוך כל הכאוס שנוצר בחייך.

קוקי יקרה תודה לך על העידוד והתמיכה, את ההריון החלטתי להפסיק מאחר והוא היה בשלביו הראשונים ובחרתי שלא להמשיך אותו. אני מוקפת במשפחה וחברים תומכים מאוד ועם כל זאת הכאב הינו בלתי נסבל, אבל המוות של אהובי הוא עובדה קיימת וכעת נותר לי רק לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה. תודה לך

שלום ניני, את מתארת מציאות קשה ביותר, הכוללת התמודדות עם אובדן ועם גילויים מכאיבים. אני ממליצה בחום להיעזר באיש מקצוע, שיוכל ללוות אותך בניסיון להבין אירועים אלה ולהתמודד עם השלכותיהם. חזקי ואמצי, אורנה

אכן עשיתי כך, זה יהיה תהליך ארוך וקשה ,אני מקווה שאצליח להבין בסופו של דבר מה באמת קרה ולהתמודד עם המציאות כפי שהיא. תודה

שלום, רציתי לדעת למה משמש כדור אסיול? האם הוא מתאים להתקפי פניקה? ומה ההבדל בינו לבין כדור הסרוקסט?

בוקר טוב דנית, הפורום הזה עוסק בפסיכותרפיה בלבד, בכדי לקבל תשובה על תרופות כדאי לך לפנות לפורום שאותו מנהל פסיכיאטר שמוסמך לענות לך על שאלות בנושא תרופות, הנהלת הפורום הזה מורכבת מפסיכולוגים.. המלצה על פורום מוצלח הוא של דוקטורס גם: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/385 בהצלחה קוקי

הי דנית, קוקי צודקת...פורום פסיכיאטריה מומלץ ביותר לשאלות מסוג זה. בברכה, אורנה

שלום פסיכולוגים יקרים .אני בטיפול בפסיכולוגי כבר מספר שנים וכעת מעניינים אותי מספר תחומים שעליהם הייתי רוצה לקרוא בצורה נרחבת וללמוד אותם. הנושאים: 1. הם חרדות - כמו חרדת הנטישה ההבלעות החרדה מהמוות ומהכאב.... 2. פסיכולוגיה התנהגותית קוגנטיבית: במה היא דוגלת , כיצד היא פועלת... 3. נרקסיזם ... 4. הדחף לרכישת שליטה וכוח. אני ישמח לשמוע על סיפריות... פקולטות, מועדונים, חוגים , אנשים , אתרים וספרים שבהם אפשר למצוא מידע על הנושאים הללו

שלום ליאור, באוניברסיטת תל אביב יש יופי של ספריה (מדעי החברה) ויש בה שירות ממוחשב עם אנשים שעוזרים להתמצא - וניתן למצוא שם את כל מה שאתה מחפש. אתה שואל על נושאים מאוד כלליים ורחבים ולכן כדאי לך לפנות לספריה ולבחור מכל מה שיש להם להציע. בלי כל קשר -אני הייתי ממליצה לך ללכת לסטימצקי, לבקש עזרה - ומישהו בטוח יעזור לך למצוא כמה ספרים טובים. יש עוד חנות מעולה "תולעת ספרים" שיש להם המון ספרים בנושאים שביקשת וגם הם ישמחו לעזור. חוץ מזה, אתה יכול במנועי החיפוש כמו GOGLE למשל לערוך חיפוש ואז לפחות תוכל לסנן חלק מהחומר ולהתחיל להתמקד יותר על מה בדיוק אתה מחפש. וגם בלי קשר, כל שיעורי האוניברסיטה הם חינם ופתוחיםלקהל הרחב - פנה למזכירות ובקש מערכת שעות ובחר לך קורסים שעוסקים בביהביוריזם למשל, שם גם תפגוש אנשים טובים.. ודבר אחרון - יש אתר מצויין www.hebpsy.co.il ובו המון חומר טוב ולוח אירועים שמדווח על כל מה שקורה בתחום - ערבי קריאה, הרצאות, סדנאות- גם שם תמצא המון. שיהיה בהצלחה! קוקי

ליאור, אתה מתעניין בנושאים רחבים ומרתקים. נסה לעשות חיפוש ראשוני באינטרנט, שיכוון אותך למאמרים ולספרים מתאימים. בנוסף, אני מצטרפת להמלצה של קוקי לגבי ספריית מדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב. זוהי ספרייה מצויינת, המכילה חומר ברמות מגוונות. בהצלחה, אורנה

בני כמעט בן שלוש ובתקופה האחרונה הוא מרבה לדבר ולשאול על תינוקות הרבה הוא מדמה את עצמו לתינוק הוא אומר לי אמא אני תינוק קטן ורצה שאני ארים אותו ואחבק אותו וממש אתייחס אליו כאל תינוק או למשל הוא עושה עצמו כתינוק זוחל על הרצפה ומתבכיין וגם היו פעמין שהוא שאל אותי אם יש לי תינוק בבטן או שהוא אומר ששיש לו תינוק בבטן וביום שישי בלילה הרדמתי אותו ונרדמתי איתו במיטה באמצע הלילה הוא מתעורר כמו מתוך חלום ואומר לי "אמא איפה התינוק שלך? הנה הוא פה על הרצפה קטן קטן" ואני אמרתי לו שבכלל אין לי תינוק שיש לי רק אותו בינתיים והוא התעקש שיש לי וחזר לישון. הייתי מעוניינת לדעת מה התופעה הזו ואם זה נורמאלי או שיש לי סיבה לדאגה ואיך מטפלים ומתמודדים????????

שלום רונית, הבן שלך מגלה עניין רב בתינוקות: הוא עסוק בשאלה עד כמה הוא עצמו עדיין תינוק, האם תמיד תטפלי בו כפי שמטפלים בתינוק, ומה יקרה לו אם יהיה לך תינוק אחר. קשה לדעת מה עורר את העניין הזה (האם יתכן ששמע שיחות מבוגרים בנושא?), אך בכל מקרה נדמה לי שכרגע הוא זקוק לחיבוק אוהב ורגוע שלך. נסי לתת לו תחושה בטוחה שהוא שלך, גם כתינוק וגם כשהוא גדל, ספרי לו על עצמו כתינוק וכמה יפה התפתח מאז, והרגיעי אותו בכל דרך שאת יודעת שעוזרת לו. לא תמיד קל לגדול, ויתכן שהוא מתגעגע לימים בהם היה תינוק קטן ומוגן בזרועותייך... בהצלחה, אורנה

הבן שלי גם בן שלוש ולפעמים טוען ומתנהג כתינוק ( אך לא מדבר על תינוק אחר בבטן) אני משתפת איתו פעולה ונהנית איתו במשחק. לאחר כמה דקות זה עובר. אני לא נלחצת מזה כפי שאנני נלחצת מאף משחק אחר. מתנהגת אל זה כאל דבר טבעי.

אורנה שלום, תודה רבה על התגובה ורציתי בכל זאת התופעה לא נובעת מתוך חסך של משהו נכון? ואם כן איך אפשר לדעת ממה????

בקשר לחלוומות יצא לי לחלום חלום שהרגשתי שאני יודע שאני בחלום וכאילו אומר אני העשה כך או כך דברים שלא הייתי מבצע במציאות . אבל חלמתי חלום שפתר לי בעיה בעבודה

צהרים טובים, לא ממש ברור מה אתה שואל בעצם..אם תרצה תגובה של הפסיכולוגית אני הייתי מפרטת יותר ומסבירה מה בדיוק אני שואלת.. בהצלחה..

ערב טוב, אני סובל מכפיתיות, נהנה מעלבונות תודה על עצתכם

אם אתה רוצה תשובה ספציפית יותר, שתוכל להתאים לך אישית יותר, עד כמה שפורום כזה יכול להיות, כדאי שתפרט יור על בעייתך ועל מה בדיוק אתה שואל. זה יעזור למי שיענה לך. בכל אופן, אם אתה סובל מכפייתיות, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי אפשר דרך שירותי הייעוץ או קופת החולים אם אין באפשרותך לממן טיפול פרטי. בהצלחה ותרגיש טוב קוקי

שלום הנרי, אתה כותב על כפייתיות, אולי על נטייה מזוכיסטית, אך הדברים אינם מספיק ברורים. אנא כתוב בצורה מפורטת במה אתה זקוק לעצתנו. אורנה

יש לי ילדה בת 12 שהיא מאוד ילדותית לגילה משחקת בבובות ומתנהגת ממש כמו ילדה בת חמש כאשר יש מפגשים שלה עם ילדות מהכיתה שלה אני שמה לב כי הן מאוד בוגרות וממש נערות מתבגרות שמדברות על כל מיני נואים של מבוגרים והיא עסוקה בדברי ילדים לדוגמא היה מקרה בו החתול שלנו עשה מעשה שלא צריך לעשותו ואז עפ"י המלצת הוטרינר ריססנו אותו במעט מאוד מים ולמרות שהסברנו לה בבגרות על כך היא נשכבה על הרצפה וצרחה ללא הפסקה ובכתה למרות שבהזדמנות אחרת חברה מהכיתה דיברה בבגרות ואמרה לה שכך צריך להיות. 2- בתקופה האחרונה נודע לי ממנה כי אין לה חברות בכיתה והבנים והבנות לא משחקים איתה ואף יוצאים לעיר או למסיבות ולא מזמינים אותה. 3- מזה תקופה ארוכה שהיא לא מזמינה חברים אלינו הביתה וגם לא הולכת אליהם וכל היום מאז שהיא חוזרת מבית הספר היא רק בבית וכך גם בשבתות היא רק בבית למרות שנתקלתי במספר פעמים שכן הזמינו אותה אך היא לא הולכת אודה אם אוכל לקבל יעוץ מה לעשות בעניין

שלום דנית, בתהליך ההתבגרות יש הרבה מאוד הבדלים בין-אישיים, ויתכן שבתך שנראית היום ילדותית לגילה תדביק בקרוב את הקצב של חברותיה. עם זאת, אני בהחלט ממליצה להתייעץ בנוגע לקשיים החברתיים של בתך. מומלץ לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) באיזורכם, ובמידת הצורך לקבל מהם הפניות נוספות. בהצלחה, אורנה

שלום רוב חיי היה לי ocd ברמה קלה שלא הפריעה לי. ליפני שנה המחלה היתגברה מאוד . מילחמה עצמית במחלה עזרה קצת אך פיתחה דיכאון וחרדות. מבדיקת דם שעשיתי מתברר שרמת ויטמין ה b12 אצלי היא 124 ליפני שנה זה היה 150 האם יש קשר בין הדברים ועד כמה נמוך זה 124 תודה מראש גלית

שלום גלית, אני ממליצה להתייעץ עם רופא בנוגע לרמת ה- b12 למיטב ידיעתי, הקשר בין OCD ורמת הוויטמין הנ"ל אינו חד-משמעי ואינו מספיק ברור. המלחמה העצמית שאת מנהלת ראוייה להערכה רבה, אבל לפעמים אנחנו זקוקים לעוד אדם שילווה אותנו בתהליך. האם ניסית טיפול פסיכולוגי ותרופתי ב- OCD? את מוזמנת לכתוב למייל האישי שלי על-מנת לקבל פרטים נוספים. בהצלחה, אורנה [email protected]

לאורנה שלום, בני סובל מocd ומהזיות (או השליות, דמיונות...) , הוא מספר שרואה דמויות אחרות בחדר. כרגע הוא מטופל אצל פסיכולוג פרטי, ולפני מספר ימים עבר הערכה אצל אחד הפסיכיאטרים הטובים אשר קבע שהמראות שהוא רואה אינן על בסיס פסיכוטי אלא חלק מהמחשבות הכפייתיות, יש לציין שבני אוהב מאוד לקרא ספרי מדע בדיוני ופנטזיה (שר הטבעות, הוביט וכו'). הרופא פסיכיאטר קבע שבשלב זה יש להתחיל עם טיפול התנהגותי קוגניטיבי ורק אם הטיפול לא ילך אחרי מספר חודשים (3-4) עליו לעבור לטיפול תרופתי. לפי דעתו של הפסיכולוג היה עדיף שיתחיל לקחת תרופות מעכשיו. בני לומד ומתפקד כרגיל, לעיתים קשה לי לאמין שהוא רואה דברים שאינם קיימים, חוץ מהטקסים (שהם רבים), הוא אינו בדיכאון ולא נראה מפוחד. אני מעוניינת לקבל חוות דעת שניה, האם עדיף ללכת לפסיכולוג או לפסיכיאטר? בני אינו מוכן ללכת לפסיכיאטר יותר, בעלי ואני רוצים ללכת בלעדיו, אשמח לקבל שמות או כתובות של מומים ל ocd. האם ישנם מקרים של ocd בהם רואים מראות או השליות?

שלום נועם, כשקראתי את הודעתך חשתי כי אתם מטפלים בצורה אחראית ביותר במצב של בנך. על סמך האינפורמציה שהצגת נראה לי נכון להתחיל בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, ולא להשהות אותו עד שתסיימו את ההתייעצות הפסיכיאטרית. אשמח להפנות אותך לאנשי מקצוע נוספים, אם תכתבי למייל האישי שלי: [email protected] חזקו ואמצו, אורנה

בשביל האבחנה מאד מומלץ לבצע טסטים פסיכולוגים ע"י פסיכולוג שעוסק בכך.

שלום, אתמול כשהלכתי לישון- פתאום הרגשתי שאני חרדה. התרגשתי כמו לפני מבחן חשוב או כאילו בציפייה לשמוע תוצאות בדיקה חשובה או משהו. ממש הרגשתי חרדה ובהיסטריה ונהיו לי דפיקות לב מהירות והיה לי קשה לנשום ולהרגע. כל זה קרה פתאום.. לא הייתי חרדה ממשהו ספציפי.. האם זה התקף פניקה? ומה ניתן לעשות אם קורה דבר שכזה? תודה. אני בת 24.

שלום הילה, בהחלט ייתכן שעברת אתמול התקף פניקה, אך כמובן שלא אוכל לאבחן זאת בצורה מלאה בפורמט הנוכחי. באופן כללי, התקף פניקה מוגדר כאפיזודה של פחד חריף, המתפתחת במהירות ומגיעה לשיאה בתוך פחות מ- 10 דקות. במהלך האפיזודה חווים דפיקות לב מהירות, הזעה, רעד, קוצר נשימה ועוד. בשלב הנוכחי אין צורך לעשות דבר. אני מקווה שמדובר בהתקף חד-פעמי, ואז אין צורך בטיפול. אם ההתקף יחזור, כדאי בהחלט לגשת לטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, וללמוד טכניקות של הרפייה. בהצלחה (ולילה טוב...), אורנה

ד"ר שלום, הנני בשנות ה- 40 בהריון בפעם הראשונה (ללא נשואין). לפני ההריון סבלתי מכל מיני חרדות, בעיקר מרופאים ומטיפולים. כאשר היתי נגשת לרופא והרופא היה ממליץ לי לעבור בדיקות נוספות - תמיד נכנסתי לחרדה ועשיתי לי סרטים בראש. בפאת גילי הלא צעיר אני נאלצת לעבור בדיקות נוספות כגון מי שפיר וצריכה מעקב צמוד. אני מרגישה שכל זה פשוט עושה לי רע. אני לא הראשונה ולא האחרונה שצריכה לעבור בדיקת מי-שפיר. לפני כ-5 ימים עברתי את הבדיקה. בגלל חרדות של חודש מראש הרגשתי מאוד רע לאחר הבדיקה. חולשה פיזית שנבעה מכוחות נפשיים מדוללים. שיא השיאים היה כאשר קיבלתי דף הנחיות לאחר הבדיקה ושם היו כתובות הנחיות ברורות מה לעשות כאשר יש חום, גלי קור, דימום, ירידת מים וכו'.... מיותר לציין שבגלל החרדות שלי הרגשתי שהחם עולה לי (למרות שלא היה חום) והרגשתי קר פנימי וחשבתי לעצמי, הינה אוטטו החום עולה לי ואז אצטרך ללכת לבית חולים. כך היה במשך כל ה-72 השעות "המסוכנות" לדברי הרופא. אבל בזה הסיפור לא נגמר - למרות שה- 72 שעות המסוכנות חלפו הרגשתי התכווצויות ואז נאלצתי ללכת לבית החולים לבדיקה (שכמובן היתה תקינה). ואז למזלי הרע נפלתי על רופא שאמר לי שהסכנה המיידית חלפה, אבל עד חודש ימים יש סכנה לאחר בדיקה כזו. מיותר לציין שאני לא עומדת בלחצים האלו, למרות שאני אמורה להינות מההריון הזה ולשים את הדברים בצד ולא לנסות לשלוט בדברים שלא תלויים בי. למרות שאני קוראת ספרים על חשיבה חיובית ואיך להתגבר על חרדות, אני מרגישה שמאז ההריון אני כמעט ולא מצליחה לשלוט בפחדים שלי מרוב דאגתי לעובר. אני יודעת שבגלל הלחצים שלי אני יותר מזיקה לעובר שלי אבל אין לי שליטה על זה. אני די פוחדת שהחרדות שלי ישפיעו על התינוק שלי וכאשר הוא יוולד לא אהיה אימא מספיק טובה. בעבר היתי בשיחות אצל פסיכולוג, בזמנו זה עזר לי. מאז שאני בהריון אני מרגישה פחות בשליטה ודואגת פי מאה מימה שהיתי דואגת בעבר. אודה לך אם תוכל לחוות את חוות דעתך. בברכה מאיה

אין ספק בכלל, בעיקר עקב כך זציינת שטיפול פסיכולוגי עזר לך בעבר, שאת חייבת לפנות לטיפול בהקדם האפשרי. את חייבת להפחית את רמת הלחץ והחרדות, הפחדים וכל המלווה אליהם. העניין יקל עליך וכמובן שעל תינוקך, פשוט שהטיפול ילווה את ההריון וגם את התקופה שאחריו. זה נראה לי לגמרי עניין הכרחי ולא מותרות, ואני מציעה להתחיל מייד. שיהיה בהצלחה ושיהיה לך הריון קל קוקי

שלום מאיה, מזל טוב על ההריון. זוהי חוויה מרגשת ומופלאה, אך גם מלחיצה ומבלבלת ביותר. כל-כך הרבה דברים משתנים בבת אחת, וכל-כך הרבה דברים עוד עתידים להשתנות... את עומדת בגבורה בכל הבדיקות הגופניות הנדרשות, אך נראה לי חשוב לא להזניח גם את הנפש. אני ממליצה בחום לחזור לטיפול הפסיכולוגי, ולתת לעצמך את הליווי שאת זקוקה לו. בנוסף, אני ממליצה לך לקרוא את הספר "הריון - העולם הפנימי" מאת יונה רפאל, שמביא שיחות עם נשים בשלבים שונים של הריונן. אני בטוחה שתזדהי... בהצלחה, ושמרי על עצמך היטב, אורנה

שלום בני בן 5 והוא ילד מאוד אנרגטי, פעיל, חברותי, עם הרבה שימחת חיים ואוהב לתת ולקבל חיבוקים ונשיקות. אנחנו משפחה מאוד חמה ומחבקים הרבה אחד את השני. בזמן האחרון שמתי לב שבני מאוד עירני וסקרן לאזורים אינטימיים בגוף ואני רוצה לדעת אם זה נורמלי ואיך להגיב. הנה כמה דוגמאות: 1. בני מחבק ומנשק חברים טובים שלו בגן, החיבוקים שלו לפעמים חזקים מדי ולפעמים מעורב בזה התחככות בתוסיק שיכולה להתפרש כחרמנות. 2. הוא משתמש הרבה במילה תחת, בולבול , תוסיק וכדומה... 3. יש לו אחות קטנה והוא די סקרן לגבי מה שיש לה בין הרגליים, זה בא לידי ביטוי באמבטיה ולפעמים הוא מוריד לה את המכנסיים בצחוקים, ולפעמים נותן לה מכות קלות בתוסיק בשובבות. 4 . הוא מאוד אוהב את אמא שלו, כמו מאהב קטן. מנשק , מחבק, מלטף ולפעמים גם שולח ידיים לציצי ולתוסיק שלי. בקיצור, אני מאוד נבוכה מההתנהגות שלו ולא יודעת מה לעשות. דיברתי איתו על זה שאסור לגעת לאנשים אחרים באיברים אינטמיים והוא די מבין את זה אבל חוזר על ההתנהגות הזאת שוב ושוב. מה עושים? זה נורמלי? תודה אמא מודאגת.

שלום גליה, התיאור שלך נשמע בהחלט נורמלי. ילדים מתעניינים במיניות של עצמם, ומגלים סקרנות כלפי המיניות של הוריהם ואחיהם. עם זאת, אני ממליצה לקבוע גבולות ברורים להתעניינות הגופנית, ולהקפיד עליהם. כלל רלוונטי בעיני מתייחס לאחות הצעירה, שאולי אינה מאושרת במיוחד כשאחיה מוריד לה את המכנסיים, וחובתכם לשמור עליה. המשיכו להסביר לו מה נעים ומה לא, והדגימו בעצמכם כיצד נוגעים באופן אוהב אך מתחשב. בהצלחה, אורנה

לאביבה, שיצרה איתי קשר טלפוני בנוגע לבעיה דומה, אנא כתבי למייל האישי שלי. אורנה

ניסיתי את כל סוגי הטיפול למינהםם הן קונבנציונאלי והן אלטרנטיבי. האם הטיפול בהיפנוזה יעיל ומומלץ להפרעות חרדה המשולבת בדכאון קשה? למי עלי לפנות בנדון? תודה

"היפנוזה הוא מצב תודעה מיוחד שניתן באמצעותו להאיץ תהליכים טיפוליים מסויימים. השימוש בהיפנוזה נפוץ במיוחד בנושאים של טיפול במצבי לחץ, חרדות, פוביות, הרגלים מטרידים, וסידרה של בעיות פיזיולוגיות כגון כאב, יתר לחץ דם, בעיות בטן (מעי רגיז למשל), מחלות עור וכמובן ברפואת שיניים". מתוך מאמר של אורן קפלן ששווה לקרוא את כולו. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm תוכלי לשלוח מייל לד"ר קפלן - הוא מטפל בהיפנוזה, ואם הוא עסוק, אני בטוחה שהוא ישמח להפנות אותך לאחרים שהוא מכיר שיש להם רישיון לטיפול בהיפנוזה. בהצלחה קוקי

שלום לסובלת, קוקי שוב השאירה אותי מחוסרת עבודה, והיא אכן צודקת בהמלצתה לקבל אינפורמציה נוספת ממטפלים המתמחים בנושא. בהצלחה רבה, אורנה

דיכאון קשה מהווה קאונטראינדיקציה לטיפול בהיפנוזה. יתכן לפיכך שהטיפול המומלץ הינו תרופתי ועל כך תצטרכי להתייעץ עם פסיכיאטר.

.....

-הייעוץ שקיבלתי היה במסגרת בי"ס(פסיכולוג בי"ס). אני מסיימת בי"ס בקרוב מאוד, ומחמת בעיה כלכלית אין באפשרותי לממן פגישות אצל פסיכולוג, פשוט אין אופציה כזאת. ודרך קופ"ח לא אעשה זאת כי זה איני רוצה שזה יצויין בתיקי כי הצבא הולך לחטט לי בתיק. -השאלה היא האם יש לך עצות אולי איך להתמודד עם האהבה הזאת לנשים גדולות ממני? יש דרך להתגבר על זה? אני חוששת שזה ימשיך גם בצבא וכך הלאה ויפגע בתפקודי. יש לציין שאני גם נמשכת מינית לנשים, וכן לבנות גילי, אך האהבה לנשים היא בעיקר אפלטונית ופחות מינית. -ממה אהבה כזו יכולה לנבוע (לנשים מבוגרות)? -האם זה ימשך לי לכל החיים? בהנחה שהבעיה כאן (גם מה שהסקנו בטיפול הפסיכולוגי בבי"ס) היא עם הקשר עם אמא שלי והמחסור באהבה ובתשומת לב שהיה לי. יכול להיות שעם מערכת יחסים מסודרת עם גבר, הרגש הזה יעלם\יטשטש? תודה רבה

שלום נירה (ותודה קוקי), ראיתי את הודעתך אתמול, ולא השבתי כי הייתי זקוקה לזמן נוסף על-מנת לחשוב במה אני יכולה לעזור לך. נירה, אני חושבת שעל מנת למצוא בתוכך את התשובות תצטרכי להמשיך בתהליך בדיקה מעמיק. אני לא יכולה לומר במקומך ממה נובעת אהבתך לנשים מבוגרות, ואני לא מתיימרת לנבא עד מתי זה יימשך. אני חושבת שהפרשנות שהוצעה לך בטיפול היא חשובה ומעניינת, ובהחלט כדאי להמשיך לעבוד על הנושא (גם אם תבחרי לעשות הפסקה בטיפול בזמן השירות הצבאי - וזה אגב כלל לא הכרחי). אני מקווה שתחווי מערכות יחסים שימלאו אותך אושר, וירפאו במידת מה את החוסר שהרגשת בקשר עם אימך. מחזיקה לך אצבעות, אורנה

אני עובדת כשנתיים וחצי במקום עבודה שדורש סבלנות אמפתיה ונכונות לעזור (עבודה עם קהל). העניין הוא שמעולם לא נהניתי מכך כי באופיי אני אדם מאוד לא סבלני מאוד לא מקבל את האחר..ולכן אני מרגישה לחץ נפשי קשה מאוד לפני לכתי לעבודה ובעבודה עצמה.קרוביי טוענים שעליי לקחת דברים בפרופורציה ולא להילחץ כ"כ אך זה אינו עובר ומדי פעם אני מרגישה ממש דכאון רק מעצם המחשבה. מאחורי תחושות אלו יש לי כנראה תחושה חזקה של פחד מהצלחה ומקידום. אני זוכרת עצמי מאז ומתמיד חוששת מלהצילח לקחת פיקוד וסמכות.בצבא כשהייתי אמורה להיות בקורס הדרכה פשוט ברחתי...כנ"ל בכל מסגרת שהיא.כאשר הייתי צריכה לצאת מבועת השגרה ולעשות משהו קצת יותר "ניהולי" פשוט נתקפתי פחד עצום.. כואב לי להרגיש את תחושותיי וזה מלווה אותי מס' שנים לא קטן. השבוע קיבלתי הצעה לגשת למבחנים לצורך קידום בעבודתי הנוכחית. קיבלתי כזה פחד מכך שמרוב טיפשותי אמרתי שאיני מעוניינת. אני ממש לא מצליחחה להצביע על הגורם: שכן ברור שהפחד שיתק אותי שוב וראיתי סיטואציה שעליי לקחת החלטות וידעתי שאני לא מסוגלת וכן לנהל צוות עובדים - מה שנראה לי כבלתי אפשרי@@ מצד שני אני ממש מתעבת את סוג העבודה ולכן יתכן שזו סיבת פסילתי את הקידום. אני מאוד מוטרדת בתחום המקצועי שכן אני מרגישה נוחות מסויימת עם עבודה שדורשת "ראש קטן" אם כי כנראה אני מציגה לממונים עליי תמונה אחרת.. ומצד שני בשל החשש העמוק הזה שפסל כ"כ הרבה אפשרויות בחיי אני נקרעת בין הרצון ללחץ האינסופי לבין מימוש הקידום ואולי ע"י כך פתרון הבעיה. התייעצתי עם אחי והוא פסל אותי כשאמרתי שעניתי בשלילה להצעה..כ"כ היה לי קשה עם תגובתו ועם ראיית עצמי כ"נכשלת" במאמץ לנצח הבעייה...ופרצתי בבכי...פשוט הטחתי בפניו את כל עברי המלא בחרדות מהעובדה שאיני מצליחה להתקדם ולקבל את מה שנראה לי כרצוי ולכן אני פשוט "תקועה" במה שלא מסב לי עניין ונחת..העיקר פרנסה.אני שואלת לעצתך ממה חרדה כה קשה יכולה לנבוע? האם עצם העובדה שאיני מצליחה לטפל בבעיה בעצמי מעיד על חולשה או שמא זו בעייה מורכבת שמאלצת אותי לפנות לאיש מקצוע. קשה לי להאמין שאיני מצליחה לטפל במה שכ"כ מוכר לי.. אני מרגישה כעת שאיני יכולה כלל לחזור לעבוד...רע לי עם ההרגשה שאכזבתי את ההנהחלה שהיתה "בהלם" מתגובתי וחשבה שכל מה שציפיתי לו היה להתקדם. איני מאמינה בעצמי מבחינת התאמה וחוששת להרע המצב.. כיצד אני חוזרת לשגרת העבודה המעיקה הזו? שאין לה מוצא מבחינת שעמום ייאוש ויקנות.. האם זה הזמן לעזוב כי באמת אין אני יכולה לשאת תחושות אלו... אשמח לדעתך בנושא.

שירלי יקרה, הרבה מאוד פעמים אנחנו זקוקים לאדם נוסף, מבחוץ, שיעזור לנו להתבונן בחיינו ולהבין את הכאבים שלנו. הקושי לטפל בבעיה שכל-כך מוכרת לך אינו מעיד על חולשה, ורק מסמן שאולי הגיע הזמן להתבונן בדברים לעומק בעזרת איש מקצוע. אני מציעה לא לקבל עכשיו החלטות חשובות לגבי העבודה (ואולי גם להסביר להנהלה שאת זקוקה לזמן מסויים כדי לחשוב על הצעתם), ולהתחיל טיפול פסיכולוגי. אני מניחה שבטיפול ניתן יהיה להתחיל מחשיבה על הקונפליקט הנוכחי, ובהדרגה לנסות להבין חוויות ותחושות שקשורות לכך. למשל, מה מקור החוויה שלך שאינך אדם אמפטי ומקבל, למה קשור החשש מקידום וסמכות, וכן הלאה. בהצלחה רבה, אורנה

שלום רב. זאת הפעם הראשונה שאני מתייעץ בעניין כלשהו בפורום מסוג זה. ובעייתי היא כזו: אני בן 32 ובעברי סבלתי די רבות מהתנכלויות פיסיות ונפשיות מתלמידי בתי הספר שבהם למדתי. העניין נמשך שנים רבות ועבר איתי עד לתחילת התיכון. במהלך הלימודים, לאחר שהחלטתי לפנות לסיוע המורה/מחנכת הופניתי ליועצת הפסיכולוגית של בית הספר כדי לבדוק מדוע יש לי קשיי הסתגלות. (לא עזרו הטענות כי אין לי קשיי הסתגלות ומדובר בסתם התעללות שיש לעצרה). בכל מקרה. עם סיום התיכון והצבא, הכל השתפר עד שהיום אני חי חיים מלאים, נשוי באושר, בעל קריירה טובה ומוקף בחברים טובים. אבל יש משהו עדיין שמפריע לי מאוד. יש בי איזושהי חרדה מפני עימותים עם בני אדם אחרים. זה די מגוכח כי אני כבר הייתי אמור להתגבר על העניין, אבל זה חוזר ומציק לי כל הזמן. אם מדובר בללכת לשכנים לבקש דבר מה, או אפילו להתקשר למודעות מכירת רכבים/דירות בעיתונים. בתחילה חשבתי שמדובר בסתם ביישנות (אני אדם אסרטיבי ביותר כאשר מדובר בחברות גדולות או ארגונים לא אישיים) עד שבזמן האחרון אבדתי את התיאבון וסבלתי מחוסר שינה כמעט שבוע בגלל אדם שהפנה אליי מבטים לא נעימים בעבודה (גם לאחר שאזרתי אומץ ושאלתי אותו מה קרה והסתבר שזה לא שייך אליי כלל). אני חוזר ואומר לעצמי שזה טפשי ויש לסיים עם זה, אני כבר מבוגר,או טו טו אבא ואין שום איום סביבי. אך ברגע שצריך להתקשר למודעה למכירת רכב בעיתון, למשל, אני נתקף חרדה אמיתית (דפיקות לב וכו') וכשמגיע רגע שבו אני צריך להביע דעה מנוגדת לדעתו של אחר, אני לא עושה זאת (אני לא מדבר אם אשתי על זה כי המצב הזה פוגע באגו שלי מעט, אני מייחס זאת לביישנות). ניסיתי להתגבר על הפחד בכך שהכרחתי את עצמי לעשות דווקא דברים שאני מפחד מהם אך זה לא עזר והחרדה עולה כל פעם מחדש. איך ניתן להתגבר על חרדה מסוג זה?

שלום א., אתה מתאר את ההשפעות ארוכות הטווח של חוויות הילדות שלנו. לפעמים אנחנו מצליחים להתרחק מרחק רב מהילד שהיינו, רק על מנת לגלות שהילד הזה עדיין כאן... ציינת שבקרוב תהיה אבא, ואני מאמינה שייתכן והדברים קשורים. אתה מדמיין את הילד או הילדה שעתידים להיוולד לך, מקווה ומייחל לחיים טובים עבורם, ונפגש ביתר שאת עם החוויות הקשות שהיו לך כילד וכנער. מה דעתך על "חוויה מתקנת" עם אנשי מקצוע בתחום הנפש? אמנם לא התאפשר לך לחוות חוויה אמפטית עם הפסיכולוגית של בית הספר, אבל יש סיכוי טוב לפגוש פסיכולוג/ית שתרגיש בנוח לשוחח עמם על המתח שאתה חווה בעת עימותים בין-אישיים, ועל הקשר של מתח זה לחוויות העבר. בהצלחה רבה, אורנה

שמחה מאוד שהצטרפת לאורן. את עושה עבודה נפלאה.

אני מסכימה לגמרי!!! :)

תודה רבה, אני משתדלת...

שלום אני סובלת מתופעות חרדה שמבחינתי חזקות, כבר במשך שנתיים, אני הייתי בטיפול תרופתי (סרוקסט) ואני עדיין בטיפול פסיכולוגי. התופעות עוד ממשיכות וזה סבל גדול. רציתי לדעת אם טיפול בהפנוזה יכול לעזור? האם המטפלת שלי יכולה לעשות את זה? ואם לא אז איך אני יכולה אם קשה לי לסמוך על אנשים. תודה מראש

הי, מטפל שיכול לטפל בעזרת היפנוזה צריך שיהיה לו רשיון טיפול בהיפנוזה. את יכולה לשאול את המטפלת שלך אם היא מתמחה בעניין, ואם לא, האם היא יכולה להמליץ לך מישהו שכן, אם תסכימו על הכיוון הזה יחד. אם את בוטחת בה, אז אני מניחה שתבטחי גם במי שהיא שולחת אותך אליו. שיהיה בהצלחה קוקי אגב, מאמר של ד"ר קפלן בנושא היפנוזה (מאוד מעניין!): http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm

שלום עדי, התשובה של קוקי מצויינת, ולא נותר לי אלא להצטרף לכל מילה. אורנה

רציתי לשתף ולהתיעץ בקשר לפחד שלי מגברים. אני בת 34 ומחפשת קשר זוגי לחיים. השבוע יצאתי עם גבר שהכרתי בארוחת ערב, היה לי נחמד איתו אבל מאז אני חולמת סיוטים וזה "סרט" שחוזר על עצמו שוב ושוב עם כל בחור. למשל, חלמתי שאני רואה גופות מוטלות מתות על הרצפה ונאמר לי שהן הורעלו על ידי גבר ביחסי מין. כלומר שהרעל שלו עבר אליהן דרך הפין שלו. בחלום אחר חלמתי שאני עקרב- נקבה ושלאחר ההזדווגות בן זוגי- העקרב, הוא עוקץ אותי למוות. [ במציאות צאצאי העקרב הם אלא שגורמים למותה של אימם ]. במקביל לסיוטים שלי, בפועל קשה לי מאד להציב גבולות. ללא יכולת לשלוט על המילים שלי, אני מזמינה את הגבר להשתמש בי, אני רומזת על אפשרות לבלות במיטה על הערב הראשון ומשדרת שהוא האדון ואני העבד. מה עליי לעשות ?

ערב טוב, טיפול פסיכולוגי נשמע כמו משהו שאת יכולה לעשות. משהו עובר עלייך שקשור לענין ויש לרדת לסוף דעתו. בתור ותיקה בטיפול - אני מאוד ממליצה לנסות, כי שום תשובה של כמה משפטים בפורום לא תעזור לך באמת לפתור את הבעיה, ושנמע שבאמת יש מצוקה. בהצלחה המון קוקי

שלום רימון, קוקי צודקת בהצעתה לבחון את הנושא לעומק. אינני יודעת אם שמת לב לקישור שעשית בין תחושת החרדה מגברים, וההזמנה המינית הקלילה שאת משדרת. סוג כזה של ניגודים רומז על נושא שכדאי להתבונן בו לעומק. מומלץ ליצור קשר עם פסיכולוג/ית, ולבחון עימם את ההיסטוריה האישית והזוגית שלך, ואת החוויות השונות שעיצבו את חרדותייך. בהצלחה רבה, אורנה

אני בת 18 סובלת מטריכוטילומניה(=תלישת שיער כפייתית). אינני יודעת אם זה חלק מOCD, או כהפרעה העומדת בפני עצמה. ידוע לי שאני סובלת מפרפקציוניזם ,ומאוד ביקורתית כלפי עצמי. ראויי לציין שאיני יודעת בודאות שאני סובלת מטריכוטילומניה, אני משערת זאת, וזאת לאחר קריאת מאמרים וכד' בנושא. הכיצד אדע אם זה חלק מOCD, או הפרעה בפני עצמה? יש לציין שאני חוששת שהOCD מתבטא בפרפקציוניזם שלי. הכיצד אדע מהו הגבול בין פרפקציוניזם שיש לרבים מאיתנו, לבין הפרעה אובססיבית קומפולסיבית. שאלות נוספות,: 1.ממה יכול להיוולד פרפקציוניזם? בלימודים הוא בעיקר מתבטא אצלי, והורי לא יותר מדי הקשו עליי בנושא. הוא החל בגיל 14 בערך, ורק הלך והחמיר. יכול להיות שזה נובע מכך שכל הזמן סבלתי מהערות חוזרות ונשנות מבני משפחתי על כך שאני טיפשה, ופשוט אני מנסה להוכיח להם ולי בכל מחיר שאינני טיפשה ?(לא שזה עוזר, מאז אני מקבלת "חכמה בלימודים וטיפשה בחיים") יש לציין שזה רק היבט אחד של הפרפקציוניזם, זה לא נגמר בזה, אך לא ארחיב. 2. כיצד אוכל לטפל בעצמי בעניין הפרפקציוניזם? הוא מתסכל אותי מאוד ומשפיע על כל תחומי חיי. תודה רבה

http://www.trichotilomania.info/

יש מאמר באתר : טריכוטילומניה כהפרעה אובססיבית קומפולסיבית. נראה לי שיכול לעניין אותך לקרוא אותו. מריטציה

שלום לורן, ראשית, אני מצטרפת להמלצות המצויינות של מריטציה. שאלת שאלות עמוקות וחשובות על אישיותך, ואני מרגישה שאת זקוקה ליותר מתשובות נקודתיות. אני יכולה לכתוב לך למשל, שטריכוטילומניה היא הפרעה קשורה ל- OCD, אך ניתן לאבחן אותה גם בנפרד, ושפרפקציוניזם מאפיין אישיות עם נטיות אובססיסיות-קומפולסיביות, אך לא תמיד מוצאים אותו ב- OCD. אינני חושבת שזו האינפורמציה לה את באמת זקוקה. נראה לי נכון לגשת לפגישת אבחון וייעוץ פרטנית עם פסיכולוג או פסיכיאטר. פגישה כזו יכולה לענות על חלק גדול מהתהיות המעסיקות אותך, ואולי גם לסלול את הדרך לטיפול שיביא הקלה. בהצלחה רבה, אורנה

אנחנו סקרנים כאן...

לאור לחץ הקהל, אבדוק מה אפשר לעשות בנידון...

בעלי נכה לאחר תאונת דרכים. היום היתה יום הולדת בכיתה לביתי בכתה א' בת 7 כאשר הילדים בכתה ראו את אבא שלה הם התחילו לצחוק עליה, שאבא שלה נכה צולע ולא יכול להזיז את היד. הילדה התחילה לבכות, מיותר להגיד שנפגע מאוד. המורה הוציאה אותה החוצה שטפה לה את הפנים ניסיתי להרגיע אותה שאבא שלה נכה אבל אבא של הילדים האחרים הוא לא אבא טוב כמו שלנו, ולילדים אחרים יש אבא שמן או מכוער. אך כמובן שזה לא כ"כ מרגיע. כיצד נוכל להתמודד עם תופעה זאת בעתיד שבוודאי תחזור על עצמה, וכיצד עלינו לנהוג לאחר מקרה זה. בברכה

אסתי יקרה, הצטערתי לקרוא על מה שהתרחש במסיבת יום ההולדת של בתך. אני בטוחה שזו הייתה חוויה בלתי נעימה לכולכם, אבל אולי ניתן יהיה להפיק ממנה משהו טוב. מהתיאור שלך ניתן להבין שילדי הכיתה לא היו "מוכנים" למפגש, כלומר הם לא נפגשו קודם עם הנכות של האב. הם הגיבו מתוך מתח ואי הבנה, וניסו לדחות ולהרחיק מעצמם משהו שהפחיד והטריד אותם. אני חושבת שניתן לשנות התנהגות כזו, באמצעות הורדת רמת החרדה, כלומר באמצעות מתן האינפורמציה הדרושה. נראה לי נכון להיפגש שוב עם הכיתה (אולי שעת מחנכת בתיאום עם המורה תתאים לכך), ובמפגש זה להסביר להם בצורה מתאימה לגילם על נכות ועל שוני. אולי תוכלו לספר להם מעט על ההתמודדות שלכם עם הנכות, ולתאר מצבים יומיומיים שונים. אני משוכנעת ששיחה כזו יכולה להגיע ללב הילדים, בעיקר משום שכפי שכתבת בעצמך, כל אחד מאיתנו מתמודד עם שוני וחריגות מסויימים. אני מאחלת לכם הצלחה ובריאות, וכמובן יום הולדת שמח, אורנה

שלום רב, אני בת 17 וחצי כיתה יב' וכבר קצת למעלה משנה יש לי תופעות של פחד מאירועים חברתיים, חשש מלהכיר אנשים חדשים וזה נגרם כתוצאה מכך שכשמכירים לי אדם חדש או שאני נמצאת עם אנשים ומדברים אני אני פשוט נתקפת דופק חזק חזק, זיעה, רעד ברגליים, לחץ בראש קושי בנשימה ואני פשוט פתאום במצב שאני לא מבינה מה קורה סביבי, עוד דבר שקורה לי הוא ששניי נעשות אדומות בצורה מחרידה , לא הסמקה רגילה, זה מגיעה למצב שאנשים חושבים שאני נחנקת או עומדת להתעלף. אני מאוד נבוכה. לפני מעל כשנה כשאני וחבר שלי לשעבר נפרדנו התנתקתי מהחברות ואז הכל התחיל, אני חושבת שזה אולי כי מאז אני לא פעילה חברתית ולא יוצאת עם חברות, יש לי חבר ואני מאושרת איתו כמו שמעולם לא הייתי אבל עדיין כשפונים אליי או קוראים בשמי זה קורה לי. מה שמוזר שזה לא רק זה אלא גם כשיש לי טלפון, או שמצלצלים בדלת או ששכנה\מכר\ה נכנסים למקום שאני נמצאת בו, זה מעיק מאוד על חיי ומשבש אותם לגמרי, אני תמיד הייתי כל כך חברותית ואוהבת אנשים, אני גם נאה ותמיד הייתי בעלת בטחון עצמי, עוד דבר זה שאני מודעת לכך לגמרי , אני גם מתוכננת וכבר מצאתי טריקים אפילו כדי שלא ייראו וכדי שהחשיבה שלי תשתנה.. אתמול דפדפתי פה בין כל ההודעות וראיתי לינק למאמר על חרדות וזיהוי חרדות, קראתי והבנתי שיש לי חרדה חברתית פשוט ככה, קראתי והרגשתי שקוראים עליי!, רציתי לשאול איזה טיפול אני יכולה לקבל כדי שהסזיוט הזה יעבור ושהחיים שלי יחזרו לנורמה?? וגם כמה זמן הוא לוקח ורואים תוצאות? לאן אני אמורה לפנות? אני לומדת פסיכולוגיה בבית ספר ואני יודעת שבמצב של חרדה\לחץ מסויים יש טיפולי הרפיה, זה באמת עוזר? ואיך? אני אובדת עצות אני מודה לך מראש מעומק ליבי....

שלום בת 17 וחצי, התיאור שנתת באמת מתאים לחרדה חברתית. אני יודעת שזו בעיה מטרידה מאוד, אבל במרבית המקרים אפשר לטפל בה היטב באמצעות טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. הרפייה היא הרבה פעמים חלק מהטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, למשל כאשר מנסים ללמוד תגובות חלופיות למצב החרדתי. אני מציעה לפנות להורייך ו/או ליועצ/ת בית הספר ו/או לקופת חולים, ולאתר בעזרתם פסיכולוג/ית מתאימים בהקדם האפשרי. בהצלחה רבה, אורנה

עד לפני כמה שנים, היו לי תמיד בעיות עם השיער שלי. היה לי שיער מקורזל מאוד, שמאוד לא נוח היה להסתדר איתו. נאלצתי להסתובב עם שיער קצר כי הוא תמיד גדל בצורה כזאת שלא ניתן היה להשאירו באורכו, והוא התנפח. לאחר החלקה שעשיתי בגיל 11, שדי עזרה במקצת, הצלחתי להאריך את שיערי, אך הוא עדיין היה אותו שיער מגעיל ומקורזל. בגיל 14 החלטתי להתחיל ולעשות פן. תחילה עשיתי פן לעיתים רחוקות, עד שזה הפך להיות באורח קבוע. אך אף פעם כמעט לא הייתי מרוצה ממראה השיער שלי, והוא תמיד הציק לי, לעולם לא היה לי ביטחון בעניין הזה. יום אחד פגשתי ידידה, אולי כשנה אחרי שהתחלתי לעשות קבוע פן, והיא הסתכלה בשיערי ואמרה "בטח יש לך קצוות מפוצלים, תראי לי." היא הסתכלה ואז אמרה "אה לא, אין לך, מוזר". בכל מקרה, זה היה מוזר לי, כי אף פעם לא היו לי קצוות מפוצלים ולא ממש ראיתי דבר כזה. לאחר מספר חודשים גיליתי כמה שערות מפוצלות ופשוט התחלתי לתלוש אותן. עם הזמן הן החלו להיות יותר קשות ויותר מפוצלות והתחלתי פשוט לתלוש את כולן. עד שיום אחד גיליתי מן שביל קטן יחסית של קרחת, נחרדתי, והחלטתי שאם כבר אני תולשת, זה לא את כל השערה אלא רק חלק. זה הגיע למצב שהיו לי הרבה שערות חצויות, מן שכבה נוספת של השיער, קצרה הרבה יותר. עד היום, כנערה בת 18, אני תולשת שיערות ללא הרף, מותירה אחריי ערמות של שערות בכל מקום בו אני דורכת, ובאופן מוזר (אני תולשת גם מהשורש וגםאת חצי השערה) אינני מוצאת קרחות בשיערי על אף המריטה האינטנסיבית. אינני מתלוננת בעניין הזה, אך האם זה כי השיער שלי פשוט מספיק לגדול כדי לא להגיע עד כדי קרחות? כי יש לציין שעדיין יש מקומות, בעיקר בקודקוד הראש, שרואים שנתלשו משם הרבה שערות. טוב, אז זהו סיפורי. קודם כל אציין בזאת שלאחרונה נחשפתי לתופעה הנקראית טריכוטילומניה. כבר 3-4 שנים אני תולשת שיערות, ולאחרונה זה ניהפך להיות די רציני ולכן ניסיתי לחפש את השורש לבעיה- מדוע אני תולשת שיערות בצורה כזאת?, ועל כן העלתי את ההשערות המצויינות לעיל. יש לציין שגם סבלתי המון בעקבות שיערי המקורזל בעבר. זה פגע לי רבות ביחסים עם בני גילי, ספגתי לעג מכל מקום שלא הלכתי, אנשים הצביעו עליי, צחקו, זאת במשך כל חיי עד גיל 14, וזה פצע שישאר לי לכל החיים, אני חושבת שגם סוג מסוים של חרדה חברתית נוצרה עקב כך, היא מטשטשת עם הזמן, אך עדיין יש דברים, כמו פחד במה לדוג' וקושי להתסכל לאנשים בעיניים ורעד במקרים מסויימים בסביבת אנשים. הסיבה שהזכרתי שהיה לי שיער מקורזל ודימוי עצמי נמוך עקב כך היא בניסיון לקשר את מה שקורה לי עכשיו, למה שהיה לי בעבר. האם יכול להיות שבתת מודע, מרוב הסבל שעברתי בעקבות השיער שלי, אני מנסה לתלוש אותו ו"להיפטר" ממנו? האם לדעתך יש לזה קשר ישיר, או שהסיבה נעוצה באמירה שידידה אמרה לי, שמאז אני תולשת שיערות "לא בריאות" וזה נהפך למעין הרגל ואף אובססיביות? אני נוטה לסבול פה ושם מחרדות, האם לדעתך הסיבה נעוצה בזה? ובבקשה חווי דעתך על כך ואל תפתרי אותי ב"יש צורך בטיפול פסיכולוגי\פסיכיאטרי (ד"א, לטריכוטילומניה יש צורך רק בפסיכיאטר או ניתו גם ללכת לטיפול אצל פסיכולוג? בייחוד כשאין האדם מעוניין בתרופות..) שיאבחנו את המצב", אימרי לי בבקשה באופן אובייקטיבי האם דברים כאלה יכולים לגרום להפרעה זו, והאם ניתן להתמודד עם זה לבד בבית בהנחה שהיא איננה חמורה (הרי קרחות עוד אין לי)? אודה לך מאוד על התייחסותך המודאגת

שלום למודאגת, את צודקת שהתופעה שתיארת בדר"כ מאובחנת כטריכוטילומניה, ואני ממליצה מאוד לקרוא עליה עוד באתר: http://trichotilomania.info/ אני יכולה להוסיף שטריכוטילומניה בהחלט נחשבת להפרעה בתחום החרדה, ושלעיתים קרובות הטיפול הפסיכולוגי מתמקד בהבנת מקורות החרדה ובבדיקת הדרכים להורדת רמתה. מכך את יכולה להבין שאני בהחלט ממליצה על ייעוץ פסיכולוגי (אולי כדאי לברר באתר שהזכרתי האם יש המלצות על מטפלים בתחום). בהצלחה רבה, אורנה