פורום פסיכולוגיה קלינית

לרופאים שלום אני בחורה בשנות העשרים לחיי מאז ומעולם הייתי חולמת חלומות ארוכים ולרוב מוזרים ומפחידים, לעיתים החלומות כל כך מבעיתים שאיננה רוצה לישון יותר ונתקפת דיכאון בדרך כלל למשך שבוע שבועיים לכן אני מקבלת כדורי שינה (זודורם) יש לי גם את הבעיה של היתקעות בין מצב העירנות לשינה בכמה חודשים האחרונים אני חולמת אפילו עם כדורי השינה ולאחרונה התחילו להיות לי חלומות נבואיים ולא נבואות טובות אלה פשוט טרגדיות על האנשים סביבי. כמה מהחלומות התממשו אני מטופלת בתרופות נגד דיכאון אבל אני מרגישה רע יותר ויותר מיום ליום האם אתם יכולים להמליץ לי על איזה מומחה לחלומות אמיתי ורציני?

שלום, אני יכולה לחשוב על שני כיוונים אפשריים: הראשון הוא בדיקה במעבדת שינה (יש מעבדה כזו בחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת ת"א, ואני מניחה שגם במקומות נוספים). כיוון שני יכול להיות התייעצות עם פסיכואנליטיקאי, שיוכל לכוון אותך לגבי התאמתך לטיפול פסיכואנליטי. במהלך פסיכואנליזה יש דגש רב על התבוננות בחלומות, אך מדובר בטיפול מורכב, ממושך ויקר. בכל מקרה, אני ממליצה לחזור ולשוחח עם הרופאים שנתנו לך טיפול נוגד דיכאון וכדורי שינה. בברכה, אורנה

שלום רב האם ידוע למישהו על קבוצת תמיכה או קבוצה טיפולית לילדים או בני נוער הסובלים מהפרעת חרדה ו/או ocd?

שלום אורית, לא ציינת את האיזור בארץ בו את מחפשת קבוצה. באופן כללי, אני מציעה לפנות למרפאות או למכונים פרטיים המתמחים בעבודה עם ילדים ונוער. אם מדובר באיזור ת"א את מוזמנת לכתוב למייל האישי שלי, ואולי אוכל לעזור. בברכה, אורנה

הנדון: בישנות יתר חרדה חברתית. שמי שלום בן 37 יש לי בעיה קשה ליצור קשר עם אנשים אחרים במיוחד עם המין השני לא פעם מוצא אני את עצמי נבוך כשאני מדבר אם בחורה ולא משנה באיזו נושא לא מסוגל ליצור מגע עיניים לזמן ממושך יותר (3-5 ) שניות המילים לא יוצאות לי בחופשיות והרבה פעמים יש שתיקה ארוכה למרות שיש הענות מהצד השני כמו כן לוקח אני EDRONAX MG 4 פעמיים ביום תקופה של 3 חודשים. מה עלי לעשות ואיזה טיפול חלופי יש, חשבתי לעבור איפנוזה או לנסות EMDR קראתי קצת בנושא ברור לי שרק טיפול תרופתי או שינוי פיזיולוגי יעשה את שלא (לא דיבורים) מה אתה מיעץ לי לעשות ואם הטיפול מוכר וניתן דרך קופת החולים תודה מראש שלום תורג'מן

שלום, אני מציעה לבחון את האפשרות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שיתמקד בחרדה החברתית. כמו כן, ניתן לךפנות למייל האישי של אורן קפלן בנוגע לטיפול בהיפנוזה ובשיטת EMDR. בברכה, אורנה

היי אשתי ואני הגענו בברית הנישואין לא מזמן.הבעייה שלנו היא סגנון ההתנהלות בכל הנוגע לכסף.לפני הנישואין ערכתי הסכם ממון ששומר את כל הוני בצד במקרה של סיום עצוב.לאחר הנישואין נוצר מצב בו אשתי מבזבזת כספים בצורה לא נשלטת ללא ריסון.היא אינה עוצרת לבדוק עצמה וטוענת כי לאור החתונה הא מרגשיה שמותר לה לבזבז.הגישה שלי היתה תמיד ידועה לה שאני כמחזיק במשכורת הגבוהה יהיה זה שיחליט על רכישות משמעותיות.היא כמובן קיבלה ויזה לחשבון שלי שאינו משוף ומאז משתמשת בו ללא בחינה מושכלת.אני מרגיש שאני בבעיה.מצד אחד איני רואה כיצד אפשר לעצור מבעדה לקנות ללא גבול גם דברים שאינה זקוקה להם ושאינה משתמשת ומצד שני אני רוצה שתרגיש נוח ושאינה כבולה.המצב יוצר אווירה עכורה ולעיתים מכלה כל חלקה טובה בזוגיות.לפני הפנייה ליועץ זוגי..שהוא אינו אופציה כרגע.מהו לדעתך המקור להתנהגותה של אשתי.אולי הרצון שלה לבסס מעמדה.אולי ניסיון להחזיר השליטה ולהראות שהיא קובעת..ושולטת על החלטות בקנייה..אולי בגלל הסכם הממון.יש לציין שלא קיימתי שום גישה תקיפה והייתי מאד מאד גמיש איתה.מה את אומרת?

שלום גיל, נישואים הם תמיד מפגש בין שני עולמות שונים, בעלי מבנה אישיות, הרגלים והיסטוריה משפחתית שונה. לאור זאת, נחוצות תמיד שפע התאמות הדדיות. הבעיה שתיארת אינה נתפסת בעיני כאי הבנה נקודתית בנושא הכספי, אלא משקפת הבדלי גישות מהותיים בינכם (בצרכים, בפנטזיות, בהנאות, בחרדות וכד'). אני חושבת שכדאי לנסות להכיר הבדלים אלה, ולבחור במשותף דרך התנהלות שתשקף את שניכם, ולא את גישתו של אחד מכם. אגב, ייעוץ זוגי קצר יכול לעיתים להסיר מכשולים רבים מתחילת חיי הנישואים... בהצלחה, אורנה

שלום אורנה, אני גר בבניין דירות בקומה אמצעית, ומעליי מתגוררת משפחה עם בן בגיל גיוס. הבן מקפיץ מעל ראשי כדור שעושה רעש שמאיים להוציא אותי מדעתי. ברוב הפעמים אני מתקשר לאימו, שמטפלת נקודתית בעניין ואז הקפצת הכדור נפסקת עד הפעם הבאה, כעבור מספר ימים. אשמח לקבל ממך איזו עיצה אפקטיבית. תודה.

שלום גדי, אני בהחלט מבינה את אי הנוחות שמתבגר משועמם יכול לעורר... עם זאת, אינני חושבת שהשכלתי בפסיכולוגיה קלינית מאפשרת לי לייצר פתרון מוצלח יותר משלך. אני מקווה שבעייתך תיפתר בקרוב (אולי עם הגיוס?) אורנה

איך רוכשים בטחון עצמי למה אין לי את היכולת לענות ולהגיב על דברים שנאמרים כלפי אני מרגישה שאני נותנת לאנשים אפשרות "לרכב" עליי. אני מרגישה ממש חסרת בטחון עצמי חסר עמוד שידרה, מפחדת מהצל של עצמי??? איך פותרים בעיה זו!!!???

שלום שרונינה, כמו מאפייני אישיות אחרים, בטחון עצמי מתפתח בתהליך הדרגתי ומורכב. התפתחותו קשורה הן לגורמים מולדים, והן לסביבה בה גדלנו. אני יכולה להמשיך ולהסביר, כיצד התיאוריות הדינמיות מקשרות תחושת ביטחון והערכה עצמית למסרים שקיבלנו מהדמויות המשמעותיות בילדותינו, אבל אני מרגישה שלא לכך את זקוקה. נדמה לי שאת מבקשת אוזן קשבת שתאפשר לך לחשוב על האופן בו התפתחה הערכתך העצמית, ועל הדרכים בהן את יכולה לשנותה. זהו תהליך אישי, ולעיתים איטי, שלא ניתן לבצעו "אינסטנט" באינטרנט. אני מציעה לפנות לטיפול במסגרת ציבורית או פרטית. בהצלחה, אורנה

שלום "לטיפול במסגרת ציבורית או פרטית" תהיה יותר צפציפית למי ניתן לפנות גוף כלשהו ???

שלום אורן ישנה אצלי בעייה שמדאיגה אותי מאוד, אני נוטל רידזין מזה כשבועיים במינון של 75 מ"ג ליממה, הבעייה שלי היא שכאשר אני מאונן אני חווה אורגזמה אך אין פליטה של זרע, רציתי לדעתי האם יש מקום לחשש והאם סביר להניח שהבעייה הזאת מתרחשת עקב נטילת הכדורים. תודה מראש יום נעים

שלום, הפורום הזה עוסק בפסיכולוגיה ולא יענו לך כאן על שאלות בנושא תרופות. כדאי לך לפנות לפורום של דוקטורס: פסיכיאטריה: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/385 קוקי

שלום, אנא פנה לרופא המטפל, ודווח לו על כל תופעה שאתה מקשר לטיפול התרופתי. בברכה, אורנה

שלום בני בן שנה וחצי ויש לו בגן מטפלת שכשהיא מחליפה להם טיטולים היא שמה כפפות על הידיים (במקרה גיליתי זאת). רציתי לדעת האם הדבר יכול לגרום להם בעיה בעת גמילה מטיטולים, כי הרי אומרים לא להגיד להם שקקי זה דבר מגעיל וכו' ופתאום הם רואים את המטפלת עם הכפפות וילדים הרי מרגישים ומבינים הכל... מה אתה אומר? האם אני צריכה לדווח הלאה? האם זה יכול להפריע? תודה.

שלום אפרת, אני מסכימה איתך שילדים (כמו מבוגרים) הם לעיתים רגישים ובעלי מודעות, אך באותה מידה הם מסוגלים לקבל בהבנה התנהגויות שונות ומגוונות. כשם שילדים יודעים שאמא ואבא יכולים להתנהג באופן שונה זה מזה, כך הם מקבלים התנהגויות שונות של מטפלות, חברים וכד'. באופן כללי, אינני רואה נזק פוטנציאלי מהעובדה שאחת המטפלות משתמשת בכפפות בעת החלפת חיתולים. אינני יודעת מדוע המטפלת משתמשת בכפפות, אך אינני בטוחה שיש הכרח להסיק שהתנהגותה מבטאת גועל (יתכן למשל שהיא סובלת מאלרגיה כלשהי למגבונים או למשחות). אני מציעה לשוחח עם המטפלת ולבטא את דאגתך. רק במידה ואת לומדת מתגובתה שהיא נמנעת בכוונה תחילה ממגע עם הפרשות הילדים, כדאי לשקול צעדים נוספים. באופן כללי, אני מציעה לסמוך על הטבע והזמן, שמביאים לגמילה מוצלחת אצל כולנו... אורנה

ד"ר שלום, לפני 5 חודשים הפסקתי טיפול של שנה וחצי בפאקסט, במטרה לטפל בדיכאון. התרופה גרמה לי לקשיים גדולים בריכוז, עד שעזבתי את הלימודים והחלטתי להפסיק ליטול את התרופה לגמרי. לפני חודש עזבתי את הפסיכולוגית שלי, כתוצאה מהדיכאון שחזר. אני לא מוצאת כוח יותר לקום בבוקר, והפסיכולוגית נמצאת בעיר מרוחקת (העיר שבה למדתי באוני'). אני צריכה המלצה לפסיכולוגית שנמצאת באזור ת"א. עדיף שמתמחת בהפרעות OCD (אני סובלת מטריכוטילומניה). לצערי מימשתי את זכאותי לקבל טיפול פסיכולוגי דרך קופ"ח מכבי (30 פגישות לכל החיים), ולכן אני מחפשת פסיכולוגי פרטי. בת 25, גרה בת"א. תודה, קורן

הי קורן, אני מכירה מישהי מצויינת באיזור ת"א שמתמחה בOCD ואני אשמח להמליץ עליה אם תפני אליי למייל האישי: [email protected] קוקי

שלום קורן, את מוזמנת לכתוב למייל האישי שלי. אני חושבת שיש מספר כיוונים שנוכל לחשוב עליהם ביחד. בברכה, אורנה [email protected]

שלום אני מטופלת אצל קלינאית תקשורת בעניין קשיי דיבור. לאחר כיותר מ-20 טיפולים לדבריה אין שינוי לטובה וגם לדעתי. היא הציעה טיפול פסיכולוגי כפתרון חדש. לטענתה, הבעיה שלי יותר מורכבת וקשורה לרובד יותר רגשי. אני לא מצליחה להתחבר לשיטות הטיפול והטכניקות הבסיסיות שלומדים אצל קלינאי התקשורת. האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לבעיית דיבור ? אשמח לשמוע את דעתך בנושא. תודה

שלום ליאנה, אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור למגוון בעיות, כולל בעיות דיבור הקשורות לרובד הרגשי. עם זאת, מאחר והאינפורמציה שיש לי היא מוגבלת, אנ מציעה לפנות לפגישות ייעוץ עם פסיכולוגים, ולשמוע דעות המבוססות על היכרות קרובה יותר עם הבעיה. בהצלחה, אורנה

שלום, מזה חמש שנים כשאני הולכת לבתי מלון,אני לא מצליחה להרדם בלילה.בעקבות זאת פיתחתי באופן לא מודע תגובות של חרדה שהולכת ומתגברת בסיפטומים שלה כגון: רצון לצאת מהבית מלון ולחזור הביתה (ביום האחרון שאני עומדת לחזור הביתה, אני מרגישה יותר טוב),בחילות,חוסר תאבון,קיבה עצבנית,הטלת שתן לעיתים קרובות,הקאה ביום,נשימות רדודות ומהירות,חולשה בכל הגוף,חוסר שינה,הרגשה שאני עומדת להתעלף. כל זה קורה רק שאני מגיעה לבית מלון-ועד שאני חוזרת לביתי. אני בד"כ אישה בריאה ביום יום.בשהותי בבית המלון-בעלי לא תומך בי מספיק. כשאני אומרת לו שהתחיל לי התופעות ,הוא לא מתייחס אלי,ולא דואג לי,הוא פשוט מתעלם ממני. אני רוצה שתייעצו לי על שיטות טיפול שיאפשרו לי להתמודד עם החרדה הזו ולהתגבר עליה באופן מוחלט,כי אני מודעת היום למצבי ומוכנה להתמודד בכל דרך בכדי לחזור להיות אישה בריאה וחזקה.(בכדי להנות עם משפחתי בבית מלון). האם כדאי בטיפול תרופתי,(חשבתי לקחת נרות "פארמין"נגד הקאות,כי כשאני רוצה לאכול ולשתות אז אני מקיאה,ואם כאשר אני רוצה לאכול-אז אני אוכלת אולי חצי קרקר כי אני מרגישה חסימה בקיבה ה"עצבנית" שלי לכל היום והלילה).האם פרמין עוזר או כל נטילת כדור קונבנציונלי שתמליצו לי?או תרופה מהטבע? האם תרופות ממכרים,גם אם לוקחים אותם במינונים קטנים? או טיפול פסיכולוגי?או כל שיטת טיפול שנוגעת לחרדה שלי...... איך אני לומדת על טכניקות שליטה רצונית על תגובותי הבלתי רצוניות ובלתי רצויות? תייעצו לי קודם כל על שיטות הטיפול הטבעיות ,ואח"כ על טיפול תרופתי. האם תמיכה משפחתית עוזרת? מודה לכם מראש.ואשמח לקבל את תשובתכם בהקדם האפשרי. שוקולדה

שלום, את מתארת חרדה המתפתחת בתנאים מאוד מוגדרים וספציפיים, ולכן נראה לי נכון להתחיל בטיפול פסיכולוגי שינסה לאתר את הגורמים והמאפיינים של בעייתך. אני ממליצה לפנות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי שיתמקד במצבי החרדה. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, תוכלי לפרט לי על טיפול קוגנטיבי-התנהגותי שמתמקד במצבי החרדה שלי,ובמה זה מתבטא. הגורמים והמאפיינים של בעייתי לפי דעתי הם: 1. לא מצליחה לישון בבתי מלון- כי אני מרגישה שאני רגילה לכרית ומיטה שלי בביתי.בעקבות זה לא הצלחתי להרדם בחדר המלון,אז פשוט נלחמתי באמצע הלילה עם עצמי בכדי להרדם,בעקבות זאת התחילו לי תסמיני החרדה-הקאות,שילשולים וחולשה בגוף. במשך 5 שנים, כאשר הלכתי לבתי מלון תסמיני החרדות הלכו והתגברו,אני ומשפחתי לא היינו מודעים לכך שזה חרדה,אלא תמיד חשבנו שאני חולה בוירוס.אני עליתי על זה בבית מלון האחרון שהייתי בו לפני כשבועיים-זה משהו פסיכולוגי.כי גיליתי שתסמיני החרדה קורה לי בכל פעם שאני נמצאת אך ורק בבית המלון.לכן חיפשתי מידע על החרדה זו באינטרנט 2. הגורם השני-אי תמיכתו המלאה של בעלי: כל פעם ששהינו בבתי מלון עם בעלי,הורי ואחיותי- כשהתחילו לי תסמיני החרדה.(בעקבות גורם מס' 1) בעלי לא נתן לי תמיכה(נפשית) מלאה, לא עזר ודאגלי בכל דבר שאני ביקשתי ממנו,אפילו לא התעניין ושוחח איתי על מצבי הוא התעלם ממני,רק אומר לי מילים פוגעות ושליליות.בעקבות זה הוא גרם לי שאני לא ישתף אותו אותו במה שאני חווה ומרגישה כי פחדתי מתגובותיו.כאשר הגיע זמן השינה בלילה,הייתי רק איתו בחדר ואז הופיעו לי תסמיני החרדה כי הרגשתי שאני נמצאת עם אדם שלא נתן לי תמיכה מלאה.(יש לציין שבעלי לא היה מודע כמוני על התפתחות מצבי החרדה שלי-לכן שנינו לא ידענו כיצד להתמודד עם מצבי החדש).מצד שני גיליתי:כשהורי ואחיותי נתנו לי תמיכה מלאה לאורך כל שהותי-בעקבות זה התחלתי להרגיש יותר טוב,אבל בהתמודדות במצבי החרדה שלי,יש עליות וירידות.(כי זה בא והולך-בגלל שאני והגוף שלי מתמודדים עם מצבי החרדה שלי). שאלותי הן: מה הטיפול שאני צריכה לקבל אחרי שאיתרתי את הגורמים לחרדותיי? כשמתחיל לי תופעות החרדה הראשונים, איך אוכל לעצור את זה ולהתמודד עם זה? האם את ממליצה לעשות יוגה או מדיטציה (תרגילי נשימות) ? כאשר החרדה בלילה חוזרת,איך אני מתמודדת ומתגברת על זה (בלילה אני מרגישה בחילות,חולשה בגוף וקיבה "עצבנית")?בעקבות התסמינים האלו אני לא יושנת כל הלילה עד הבוקר.(אני מעסיקה את עצמי:רדיו,טלוויזיה,קריאת עיתון)-לא מצליחה להרדם.... איך אני מחזירה לי את התאבון ביום כאשר אני נמצאת בהתקף חרדה?(בהתקף אני יכולה רק לשתות ולא לאכול כל היום כי אני מרגישה "חסימה" בקיבה. אשמח מאוד לקבל את תשובתכם בהקדם האפשרי.תודה מראש שוקולדה.

עבור מחקר הבודק את השפעותיה של רכיבה טיפולית דרוש שאלון סטנדרטי הבודק דימוי עצמי ודימוי גוף בילדים בני 5-7 שנים. השאלון יופנה כמובן להורים.

שלום הילה, אני מציעה לפנות למגמות הקליניות של הילד באוניברסיטאות שבאיזור מגורייך. נסי להתעניין מיהם החוקרים העובדים בנושא דימוי עצמי ודימוי גוף. בהצלחה, אורנה

שלום, בן 23, לעיתים אני סובל מתופעה מוזרה באמצע השינה. אני מתחיל לשמוע רעש שמיתחזק מאוד ומרגיש שאני רוצה להתעורר. אני מרגיש שהעיניים שלי מתהפחות כשאני מנסה להתעורר ולא מצליח לצאת ממצב של שינה ולפקוח את העיניים. אני מתחיל להתנשף ולגנוח בכל כדי לקבל עזרה בהתעוררות כי אני לא מצליח והרעש נעשה חזק מאוד ומפחיד ביותר. בת זוגתי לפעים שומעת אותי ועוזרת לי להתעורר כשהיא מנערת אותי ולפעמים אני בסוף מתעורר לבד. ההתעוררות מלוות בצמרמורות דפיקות לב חזקות ופחד משתק. האם זו בעיה פסיכולוגית? אם לא למי כדאי לפנות? אם כן האם זה נורמלי? זה מה שנקרא ביעותים? כי אני לא חולם כשזה קורה. אשמח אם תעזרו לי תודה.

בני, אנא פנה ליעוץ רפואי, שיוכל לאבחן את בעייתך באופן ראשוני. בשלב הראשון כדאי להתייעץ עם רופא המשפחה, ועל-פי המלצתו ניתן לאתר מומחים בתחום (למשל, במעבדות השינה האוניברסיטאיות). בהצלחה, אורנה

שלום! אני אמא צעירה(28) לילדה בת 6 ועוד ילד בן 4 ביתי הולכת למטפלת אחרי ביה"ס למשך כ- 4 שעות בכל יום. (המטפלת הינה אמא של ילדה מהכיתה של ביתי) אתמול בערב ביתי פרצה בבכי כי איננה מעונינית ללכת לבית המטפלת ולמה? ביתה של המטפלת מעליבה אותה, מאיימת כי תסתור לה וכו' כל זאת קורה בעיקר כשהמטפלת נחה את מנוחת הצהריים בעוד שעליה להשגיח על ילדי ובני בעיקר הוא שובב וקטן (המטפלת טוענת כי ילדיה הגודלים שומרים על ילדי מה שנראה לי לא נכון בעליל !!! שאלתי איך אני מחזקת את הבטחון העצמי של ביתי (מה שגם לי אין ביטחון עצמי כל כך) מכל דבר היא חוששת היא תמימה מאד נאיבית וזה כואב לי לראות אך רומסים אותה (מה שהייתי בעבר היום פחות) ואיך אני מביאה את המטפלת לידי שמירה מוחלטת על ילדי מבלי שתנוח. אני מאד חסרת אונים איך להתמודד עם הנושא: בטחון עצמי. וחוסר האחריות כלפי ילדי אין היא עושה טובה אלא מקבל גמול מאד מכובד, אני מרגישה שרומסים אותי ואינני מכירה אנשים על מנת שאוכל לבטוח בהם ולתת להם לטפל בילדי מה אני אולי אפסיק לעבוד????????

שלום שרונינה, ההודעה שלך מעבירה בבירור את תחושת הדאגה לילדייך והצער על המציאות הבעייתית שנוצרה עם המטפלת. אני מבינה שאת מרגישה הזדהות עמוקה עם בתך, גם בגלל חוויות העבר שלך (בהן חווית את עצמך רמוסה ולא בטוחה בעצמך). אני חושבת שזהו זמן חשוב ומשמעותי עבורך לקום ולדרוש בביטחון את מה שמגיע לך ולילדייך: מילוי חלקה של המטפלת ב"חוזה" בינכם. נראה לי נכון לשבת עם המטפלת לשיחה, בה תבהירי כי הדברים לא יוכלו להימשך כך. את אינך אמורה לממן את מנוחת הצהריים של המטפלת, והיא אמורה לשמור על ילדייך בצורה טובה ומלאה תמורת התשלום שהיא מקבלת. אנא דווחי לנו על המשך ההתפתחויות. בהצלחה, אורנה

שלום! אני חוששת מהעובדה כי : 1. היא תגיד שזה לא מתאים לה ההתניות שלנו.(למרות שקשה לי להאמין-היא זקוקה לכסף) 2. שהשינוי "יתפוס" לשבוע ואחר כך יחזור לסורו! 3. יש לי בעיה אני לא מכירה אנשים שמעוניינים לטפל בילדי ובעיקר גב' אמינה (שאינה מכה!!!) מה עושים??? סומחים על המזל?!

אבקש להבין את יחסי הגומלין בין דיכאון קליני לכאבי שרירים איומים וחולשה גופנית נוראה. תודה.

שלום דיכאונית, מצבי חרדה ודיכאון קשורים באופנים שונים לירידה תפקודית של המערכת החיסונית, שיכולה להתבטא גם במצבי חולשה וכאב. אני מניחה ששאלתך אינה עוסקת בנושא באופן "כללי", ולכן ממליצה להתייעץ עם רופאך באופן אישי. בהצלחה, אורנה

כיצד ניתן לתרגם work up?

שלום רן, אינני יודעת באיזה הקשר רצית להשתמש במילה work up. אם הנושא קשור לפורום פסיכולוגיה קלינית, אנא שלח את המשפט המקורי ואנסה לעזור. אורנה

הבעיה שלי היא כזו: אני עובדת בחברה שאחד המנהלים שלה הוא אבא שלי. נכנסתי בתור "אחת מהחבר'ה" וככה התיחסו אלי העובדים. התפקיד שלי הוא לרוב פקידותי ואינני קשורה להנהלה בשום צורה שהיא חוץ מקשר משפחתי. לאחרונה הפעיל אבא שלי סנקציות כנגד עובדים שחיפפו בשעות על דעת עצמם מה שגרר תגובה חריפה ומרירה מאד (כמובן) אליהם ואליי. אחת העובדות שהייתי כבת בית אצלה ותמיד אמרה לי "אין קשר בינך לבין ההחלטות של אבא שלך" דיברה איתי היום בקושי וגם זה במושגים של "אתם" ו"הגישה שלכם". כאילו יש לי מילה בנושא אבל בלי קשר - אבא שלי צודק. המרירות באה אחרי שנים שעשו מהעבודה קייטנה ומאבא שלי פראייר (וזו המחשבה שלי בלי קשר להחלטות האחרונות.) אני רוצה לדעת כיצד אני צריכה לנהוג עכשיו... האם עלי להראות את מה שאני מרגישה וחושבת? לענות לה? להצטדק שאינני קשורה לעניין? הצורך הראשוני שלי הוא להגיד לה: אני מההנהלה בשבילך? קבלי אותי עכשיו בצד של ההנהלה. עכשיו אני רואה את הפרצוף של כל ההתחנפויות האחרות. היא מצידה המשיכה להאשים אותי כל היום בעניני "גישה" למרות שלא דיברתי איתה מילה מרגע שנכנסתי בדלת הבוקר וספגתי גישה קרירה מצידה.

שלום יערית, את מתארת מצב בו את קרועה בין נאמנות לאביך ולקשרים האישיים שיצרת בחברה. אני מניחה שזה לא פשוט "ללכת בין הטיפות" כפי שעשית בעבר, ואולי זה הזמן לנקוט עמדה יותר ברורה. אני כותבת זאת לאור ההתבטאות שלך בנוגע למרירות ולחנופה. אם כך את באמת מרגישה, נדמה לי שאת יודעת היכן מונחת הנאמנות שלך. אורנה

אני מובטל תקופה דיי ארוכה (כשנה בערך) אני בעל תואר ראשון אחותי הציעה לי עבודה (ע"י המשפחה מצד בעלה)במקצוע שלמדתי שלחתי קורות חיים לאותו אדם.. והעניין כמעט בוודאות שיסתדר אני ואחותי תמיד במריבות , מאז שהיא התחתנה (ורחוקה ) כמעט ואין מריבות. יש לנו מריבות קטנות, אבל בסוף מסתדרים ( אני בד"כ מוותר, כי אני יודע שהיא תחזור לביתה, ואין טעם להתנהג כמו ילדים קטנים ) לאחרונה , רבנו על משהו שטותי (שניתן היה לוותר עליו - "עינייני ניקיון בבית ההורים שאני לא מנקה את הבית לשיטתה) כשלא הסכמתי איתה , היא לא הפסיקה לציין את העובדה שהיא מנסה לסדר לי עבודה , והיא מביעה חרטה על כך . נפגעתי מזה , ואמרתי לה , שאם היא מסדרת לי עבודה מכל הלב זה יפה, אבל לא בכל מריבה שטותית היא תזכיר לי כמה שאני כפוי טובה, וכמה שהיא מתחרטת על שהיא מנסה לעזור לי. אני לא צריך להסכים איתה על כל דבר. אמרתי לה שאם היא תזכיר לי את זה שנית, אני אוותר על הצעת העבודה (שיכולה לקדם אותי ). השלמנו ישר ..מאז עברו שבועיים בסדר... אני מודה לה שהיא מנסה לסדר לי עבודה... אבל... מצד אחד יש עבודה שיכולה לקדם אותי אבל , מערכת היחסים שלי עם אחותי יכולה להתערער,(ככל שאנחנו יותר רחוקים היחסים בינו יותר טובים) ככל שאנחנו קרובים יותר , היא לא מפסיקה לרגע "להשתלט לי על החיים" ולאמר לי מה לעשות.. מצד שני, קשה לי מאוד למצוא עבודה... השכל אומר לי לקחת את העבודה.. אבל הרגש.. לא !!! רוב הסיכויים שאקח את העבודה.. האם אני נוהג נכון ? ( אשמח לשמוע דעה נוספת תודה "שם בדוי"

אז כמו שהכורח הוא אבי ההמצאה... כך צורכי השעה והפרנסה הם אבי ההדחקה וההבלגה. מאחר ואין לך הרבה ברירות ואפשרויות בחירה כרגע, אז תמחל על כבודך ותיקח את הג'וב. ומאחר ואתה במצב של כמעט אין ברירה - אין לך כרגע את הפריבילגיה של "האם אני נוהג נכון?" וחוץ מזה, תשתדל לשמור על מרחק מאחותך (רחוק מהעין וכו') עד יעבור זעם.

שלום, אני חושבת שכדאי ליצור הפרדות מסוימות בין הנושאים: חיפוש עבודה הוא נושא שדורש התייחסות אחרת מהקשר בין אחים. נראה לי נכון לשוחח עם אחותך ולבקש גם ממנה "הפרדת כוחות": אם היא מעוניינת לעזור לך בחיפוש עבודה זה נפלא, אך זה לא יכול להיות מותנה בהשתנות היומיומית של הקשר ביניכם. בעתיד, אולי תרצו לבדוק לעומק את מקורות המתח שאתם חשים. בהצלחה, אורנה

אם הייתי מוצא עבודה אחרת זה היה פותר את כל הבעיה, מכוון שהעבודה היא בתחום התמחותי ומכוון שעדיין לא מצאתי, החלטתי לקחת את העבודה (זה ייקח עוד זמן) הבהרתי לה שם היא רוצה לעזור לי זה יפה,ושאני אקח את העבודה בכל מקרה ומודה אני על כך אם היא לא תתחרט על העזרה הרי זה משובח.. בכל מקרה אני לא אשתנה .. לא מתאים לה.. בעיה שלה, היא יכולה להתחרט כמה שהיא רוצה.. היא זו שהציעה את עזרתה , מתוך כוונה טובה , ולא מתוך ניצול הזדמנות להכתיב לי מה לעשות.ולא מתוך כוונה לקבל בחזרה . אשתדל לשמר את היחסים כפי שהם (אני לא יהרוס אותם) תודה

שלום! אני בת 25 יוצאת עם חבר שלי במשך 4 חודשים (אנחנו גרים ביחד) לאחרונה אני סובלת מתחושת קנאה מוגזמת וללא שום סיבה בכל הקשור בו (אני אחרי מערכת יחסים של 4.5 שנים עם שנה הפסקה באמצע) אני די סובלת מהעניין ההרגשה לא נעימה ואני מבינה שאין בסיס לרגש זה אשמח אם תפנה אותי לגורם המתאים או תעזור לי להתמודד עם המצב המון תודות מראש

שלום רין, אני ממליצה לפנות לטיפול פסיכולוגי פרטני בגישה פסיכודינמית. ישנן דרכים רבות להגיע למטפל/ת, הקשורות במידה רבה לתקציב העומד לרשותך. אני ממליצה להתחיל בקבלת המלצות ממכרים שעברו טיפול, בדיקה בקופות החולים, שירותי היעוץ של אוניברסיטאות וכד'. בהצלחה, אורנה

מאחר ואני פגועה מינית מתמשכת משחר ילדותי ומפאת כי ה"קורבנות" שבי צפה ועולה ומשפיעה על אורח חיי ויצירת היחסים הבין אישיים שלי ובמיוחד הזוגיים שלי, שמאופינים במשיכה ריגעית והתלהבות עצומה והנן מערכות יחסים נטולות כל רגש, לרוב ועל בסיס פורקני בלבד, ואף לעיתים על רגש לא מחייב וממסד. כאשר כמה פרדוקסלי, יצר הליבידו שלי דומיננטי מאד בחיי ולא פיתחתי הימנעות מהגורמים המאיימים(הגברים בכבודם ובעצמם) ואני חשה כי אני מתמסרת בקלות, מה גם שאני בחורה מצודדת, סקסית ונחשקת, כך שלדימוי הגופני שלי כתוצאה מההתעללות המינית המתמשכת וממקרי האונס שהתרחשו לי במהלך חיי, הן בילדותי והן בבגרותי, ישנה השפעה מרחיקת לכת על הפרספקטיבה שלי, אורח החיים שלי, יצירת הקשרים הבין אישיים והזוגיים והפסיפס הזה שנוצר כתוצר מוגמר. אני בשלה ומוכנה לטיפול בנושא המסובך- המדובר. אך מרוב עצים אינני רואה את היער.. אני מעוניינת בטיפול ממוקד של מטפל/ת מומחה/ית בטיפול בפגיעה מינית. אך למי עלי לפנות?על ידי מי להענות? האם תוכל לייעץ לי על מטפל/ת בתחום המוגדר, המדובר, באזור ירושלים? אני מאמינה ששיטה התנהגותית קוגנטיבית תהלום אותי, אך חשוב לי שהמטפל/ת תהא מומחה/ית בטיפול בנפגעי תקיפה מינית ושרוב הכשרתה תהא בתחום הנדון. אודה לכל הפנייה ועצה. פגועה מינית

שלום, אני חושבת שעל מנת לאתר מטפל/ת המתמחה בתחום ספציפי כדאי לפנות למרכזים שעוסקים בנושא: למשל מרכזים לטיפול בנפגעי אונס ותקיפה מינית. אני מניחה שניתן לאתר אותם בעזרת האינטרנט, ושהם בהחלט יוכלו להפנות אותך למטפל/ת באיזור ירושלים. אנא כתבי אם תזדקקי לעזרה נוספת, אורנה

"דרך האחדות קשה יותר מדרך הפירוד. לפירוד - מספיק צד אחד. לאחדות - דרושים שני הצדדים". (ברל כצנלסון) האומנם חזון אחרית הימים? לפירוד דרוש רק צד אחד? היכן ה-2 צדדים לכל מטבע?שהנו מטבע הדברים?

לילה טוב, אתה נמצא בפורום פסיכולוגיה קלינית. לא לגמרי ברור מה אתה מחפש כאן, ועוד פחות - מה אתה שואל את הפסיכולוגית.. אם אתה שואל שאלה אישית - עדיף שתפרט מעט יותר אם ברצונך לקבל תשובה עניינית ועוזרת.. לילה טוב.. קוקי

שלום, את/ה מעלה שאלה חשובה, הן בהיבט הפוליטי והן בהיבט האישיותי. עם זאת, התייחסות פסיכולוגית דורשת מעט יותר אינפורמציה. אורנה

אני בחורה בת 25 , בחודשים האחרונים גוברת בי התחושה שאני צריכה לגשת לטיפול פסיכולוגי זאת מאחר ויש לי דפוס של חוסר יכולת לסיים קשרים זוגיים בזמן , מאחר והבנתי שאני יכולה למצוא את עצמי יום אחד נשואה ואומללה מהבחירה אני חושבת שאני צריכה עזרה חיצונית ע"מ לתת לקשר הנוכחי להסתיים באמת וכדי לא לחזור על דפוסים דומים בעתיד . חברתי היתה בטיפול אצל פסיכולוגית חינוכית שלטענתה ההתמחות שלה היא בפסיכותרפיה .הייתי מעדיפה ללכת למישהי שהמליצו עליה כמו אותה אישה אבל השאלה שלי היא האם יש התאמה בין תחום העיסוק הזה לעזרה אותה אני צריכה ? ואם לא למי עלי כן לפנות אם בכלל ואיך למצוא אותו ? בתודה מראש , גלית

הי גלית, זה משמח אותי לראות שיש אנשים שברגעים קשים יותר ומסובכים יותר בחיים, רואים את הטיפול כאופציה, ומבינים שניתן להיעזר באנשי מקצוע בכדי להקל עלינו ולשפר את איכות חיינו...זה בכלל לא מובן מאליו. נראה שאת יכולה פשוט לפנות לטיפול פסיכולוגי דינאמי, שלבטח יעזור לך להתמודד עם הבעיות עליהם את מדברת ואיתם את מתמודדת. מנסיון,זה מחולל פלאים... את יכולה לחפש פסיכולוג/ית קליני/ת. פשוט תנסי לקבל המלצות ממכרים, בדרך כלל זו הדרך הטובה ביותר.. בהצלחה ולילה טוב קוקי

שלום גלית, אכן בעלי מקצוע שונים בתחום הטיפולי מתמחים בפסיכותרפיה, וזה יכול להיות מבלבל. אני חושבת שהתאמה בין מטפל ומטופל היא נושא מורכב, שאינו קשור באופן בלעדי עם תחום ההתמחות. במילים אחרות, את יכולה להינות מאוד מפסיכותרפיה עם פסיכולוגים חינוכיים, קליניים, יעוציים, מטפלים באומנויות וכו', ובדרך כלל מדובר בהתאמה בין-אישית של "זוג" ספציפי: מטפל ומטופל. לאור זאת, הדרך הטובה ביותר לדעתי היא להיפגש לפגישה ראשונה עם מספר אנשי מקצוע, להעלות שאלות שמטרידות אותך, ולבדוק כיצד את מרגישה בנוכחות המטפל/ת. על-מנת להגיע לאותם אנשי מקצוע כדאי להתייעץ עם מכרים שעברו טיפול, להתעניין בקופת-חולים וכן הלאה. בהצלחה רבה, אורנה

תודה על תשובתך. במידה והחלטנו לקיים בדיקת השפיר שתאפשר לקבל תשובות ברורות בנוגע למהלכה העתידי(הפרוגנוזה) של ההפרעה הכרומוזלית..האם את חושבת שאנו צרכים להחליט לפני התוצאות מה עלינו לעשות במידה והתוצאה היא שהעובר יגדל להיות חולה ותלותי בעל סיכויים להתפרצות אלימה או שמא עלינו לדחות ההחלטה המורכבת הזו לאחר התוצאות.יש לזכור שהזמן דוחק ביחס להפסקת ההיריון.מהן לדעתך השאלות שאנו צריכים לשאול עצמינו..אולי ביחס לחרטה בנוגע להחלטה כזו או אחרת..אולי בנוגע לגבי טובת מי עומדת לעינינו כשאנו מחליטים וכו. תודה..

שלום צביקה, אני מרגישה שאתם שואלים את השאלות בצורה עמוקה ומחוייבת, ולא נראה לי שאתם זקוקים לשאלות נוספות מצידי... אולי להיפך, תחושו הקלה מסוימת אם תאפשרו לעצמכם להתמודד עם המצב צעד אחרי צעד, מבלי לצפות מעצמכם לדעת מראש. יש לי תחושה שתוכלו להינות ולמצוא תועלת במספר פגישות טיפוליות, בהן תתבוננו ביחד בהיבטים השונים של הבעיה העומדת בפניכם, באווירה רגועה ותומכת. בהצלחה, אורנה

תודה..

Asperger's syndrome : זה השם באנגלית ואת יכולה למצוא במנועי החיפוש גם באנגלית הרבה חומר בעניין. באופן כללי - מדובר בסוג של אישיות לא תקינה שמאופיינת בהתבודדות חברתית, חוסר עניין באנשים אחרים, והתעסקות אובססיבית בעניין אחד. התיסמונת נחשבת לצורה קלה של אוטיזם. (ותתקן אותי הפסיכולוגית שלנו אם אני טועה במשהו..) "תסמונת אספרגר היא מגבלה נוירולוגית התפתחותית המתבטאת בעיקר בקשיים באינטראקציה חברתית ורגשית. לבעלי התסמונת אינטליגנציה תקינה, ולעתים קרובות אף גבוהה מן הממוצע, יכולות מילוליות טובות וזיכרון מעולה לפרטים. קיים פער משמעותי בין היכולת הקוגניטיבית והפוטנציאל המילולי שלהם לבין תפקודם בחיי היומיום. מאפייניה העיקריים של התסמונת הם: קשיים באינטראקציה חברתית - בעלי התסמונת מתקשים מאוד ביצירת קשרים בינאישיים וחברתיים. הם אינם יכולים להביע את רגשותיהם או להבין את רגשותיו של הזולת ומחשבותיו. הם נאיביים מאוד, ומתקשים בפענוח קודים חברתיים. הם עלולים לטעות בפירוש סיטואציות חברתיות ולהתייחס אליהן באופן לא מתאים. קשה להם להסתגל למצבים חדשים ולשינויים. יחד עם זאת, בהדרכה הולמת, הם מסוגלים לרכוש מיומנויות חברתיות. קשיי תקשורת - לבעלי התסמונת יכולות מילוליות טובות, אולם השפה שהם משתמשים בה היא תבניתית, והם אינם קשובים לביטויים דו-משמעיים, מטפורות ודקויות לשוניות. יש להם קשיים בהבנת תקשורת לא מילולית (שפת גוף, מחוות, אינטונציות ) ומשום כך, עלולים להגיב לסיטואציות שאינם מבינים באופן מוגזם ולא הולם. התמקדות מופרזת בתחומי עניין צרים ולעתים גם יוצאי דופן (כגון לוחות זמנים של רכבות או דינוזאורים), הם יכולים להיות מומחים גדולים בתחום מסוים, בזכות הזיכרון המעולה שלהם לפרטים. התמחות ייחודית זו יכולה להיות פתח לשיקומם, ולעתים אף להוביל לקריירה מדעית או אמנותית יוצאת דופן. סרבול מוטורי קל ותנועות גוף מגושמות . התסמונת הוגדרה ב- D.S.M בשנת 1994, ויש ויכוח בין אנשי המקצוע בשאלה האם לשייך אותה לספקטרום האוטיסטי או לראות בה קטגוריה בפני עצמה, בגלל מורכבות התסמונת לא קל לאבחן ולזהות אותה . הטעם בהגדרת בעלי תסמונת אספרגר כקבוצה נפרדת ולא כחלק מן הספקטרום האוטיסטי הוא בהפניית תשומת הלב לצורכיהם המיוחדים, שכן יכולותיהם המילוליות הגבוהות, האינטליגנציה שלהם ורצונם העז בקשר חברתי (גם אם אינם יודעים ליצור אותו) מצריכים דרכי טיפול והתמודדות הולמות, שיאפשרו את שילובם הנאות, לאורך חייהם, בכל מערכות החיים. " לקוח מהאתר הישראלי שתוכלי להיעזר בו: http://www.asperger.org.il/files/default.htm בהצלחה קוקי

מה ההבדל בין תסמונת אספרגר לבעלי הפרעת אישיות סכיזואידית? המכנה המשותף גובר על השוני..אם בכלל. אשמח כי תפרטי לי. תודה לך.

שלום מיטל, קוקי המסורה כתבה תשובה מצויינת. לא נותר לי אלא להעיר, שלמרות שהחומר זמין ונגיש באמצעות האינטרנט, מאוד כדאי להתייעץ באופן אישי עם הרופא המטפל. אינני יודעת אם זה מתאים למקרה שלך, אך אני מנצלת את ההזדמנות להדגיש שמותר וחשוב להתעקש על תשובות מותאמות ובהירות מהגורמים המאבחנים. בברכה, אורנה

.

לאחרונה (וזה אגב לא היה לי בעבר,שמתי לב שזה החל כשהתחלתי תרופה מסויימת,וההפסיק כשהפסקתי אותה,אך נאלצתי לחזור לקחת אותה....והרופא טוען שזה לא קשור...),יש לי מין תנועות תיפוף קיצביות לפי שירים המזדמזמים לי בראש,או שאני (עם האצבע או הרגל..),עושה תנועות המגדרות תחומים מסויימים,כמו משבצות,או ביניינים,לפי קווי הגבול החיצוניים שלהם. האם אני אובססיבית? תודה.

שלום מאי, בתיאור של אין אינדיקציות מספיקות כדי לאבחן הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית. עם זאת, אני מאוד ממליצה לשוחח על תחושותייך עם הרופא, שיוכל לתת לך אבחנה מלאה ומבוססת. בהצלחה, אורנה

שלום רב, ראיתי תוכנית על הרצח של אסף שטיירמן בערוץ 8. הסיפור היה שהוא נרצח ללא מניע על ידי רעי חורב - ללא מניע, ללא בעיות נפשיות חמורות - ללא התעללות מינית או הזנחה או התעללות מכל סוג שהוא - למעט דיכאון לא חמור, אך בשל היותו מתבגר אני מניח שזה סביר ולא נדיר. שאלתי היא - מה מניע אדם כזה לרצוח, כיצד יתכן שאדם יוכל לרצוח אדם אחר שהוא לא מכיר ללא סיבה, מה עובר עליו פסיכולוגית? הוא לא טען אפילו לאי שפיות זמנית והוא שחזר בקור רוח את הרצח. הוא לא הביע צער או חרטה או עצב, כלום. האם אדם כזה עובר טיפול פסיכולוגי בכלא - הרי בסופו של ריצוי העונש הוא ישתחרר - ואיך אני יכול להסתובב ברחוב אם אני אדע שהוא לא עבר טיפול - ואם בכלל הוא זקוק לטיפול - כי הוא לא מוגדר כבעל בעיות נפשיות, שבטח חייבות להיות לו בכדי לבצע דבר שכזה. ודבר אחרון, האם את יודעת האם יש דבר כזה "גנים" של רוצח, והאם אדם כזה, שמבצע רצח כזה ללא שום בעיה - האם הוא פסיכופט? האם הוא חייב לסבול מבעיות נפשיות או יכול להיות שהוא בריא בנפשו? ואם כן, כיצד זה מתקבל על הדעת? אני מתנצל על אריכות שאלתי ומקווה שתוכלי להשיב לי על כל שאלותיי. אני שואל כביכול שאלות תיאורתיות, אך מאחוריהן פחד גדול וחרדה לצאת מהבית בשל הסיכויים שדבר כזה עלול לקרות גם לי. ועם זאת, חשוב לי להבין את התיאוריה. (אני כבר נמצא בטיפול אך מטפלי בחו"ל ולא באפשרותי לדבר איתו בשבועות הקרובים. בבקשה עזרי לי.)

שלום, אני לא מכירה באופן מספיק מעמיק את האירוע הקשה שתיארת, אך אנסה לעזור ככל יכולתי. מהתיאור שלך אני מבינה שהרוצח לא אובחן כסובל מפסיכוזה, ולכן אני מניחה שדובר על הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית (שמכונה גם הפרעת אישיות פסיכופטית). אני רוצה שתדע שאבחנה זו אינה שכיחה במסגרות טיפוליות, ואת האנשים הסובלים מהפרעה זו ניתן לפגוש בעיקר בבתי כלא. המאפיינים העיקריים של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית הם חוסר התחשבות בחובות ובערכים של החברה בה הם חיים: הם פועלים באנוכיות, מופעלים ע"י דחפים, חסרי התחשבות ורגישות. לבעלי ההפרעה אין מוטיבציה אמיתית לטיפול ולשינוי, אך מטפלים במסגרות כפויות (כמו בתי כלא) מדווחים על הצלחות מסוימות בטיפול קבוצתי. וכעת אני רוצה להגיע לנושא המרכזי בעיני בהודעתך - והוא דווקא לא מבנה האישיות של רעי חרב, אלא דרך ההתמודדות שלך עם האירוע הזה. אני מסכימה איתך שהאירוע מחריד ומעורר שאלות נוקבות על תוקפנות ועל אובדן החמלה, אך הימנעות מיציאה מהבית בשל החשש שתפגוש הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית היא כבר סיפור אחר... אני חוששת שזה עוד חלק לא נעים ובלתי נשלט של המציאות, שאין לנו ברירה אלא להתמודד איתו. אם לנסח זאת באורח פשטני ביותר, ברחוב יש כל מיני דברים מפחידים, ובכל זאת אנחנו אוספים את הכוחות ויוצאים לשם, ולפעמים אפילו נהנים... אני מאוד ממליצה לברר את נושא החרדה וההימנעות באופן מעמיק בטיפול. אני מקווה שתוכל להרגיש פחות חרד בקרוב, אורנה

ערב טוב לך אורנה, תודה רבה לך על ההשקעה בתשובתך, אני רואה שמספר השאלות הוא רב... אני מבין את דברייך, ואכן הדבר ידובר בטיפול בקרוב. עם זאת, באמת חשוב לי להבין את הדברים בכדי לעזור לעצמי להירגע מהחרדה. ברצוני להבין אם אנשים כאלו סובלים מנטיה שכזו - מגיע הם מגיעים לבתי כלא ולא לבתי חולים לחולי נפש - לדוגמא - האם מטפלים בהם - או שלא? יכול להיות שהוא ירצה עונשו ללא טיפול ובכל זאת כן ייצא לעולם שוב. הכיצד? איך ניתן להתגבר על חרדה מדברים מסוג זה? הרי עצם העובדה שאת, לצורך העניין, לא חושבת על כך שאת יוצאת מהבית, אין אומר שהדבר לא מציאותי, מפחיד, מלחיץ, מחריד וכו' - זה פשוט לא עולה בך ולא מנצח את שאר התחושות. אני מטןפל גם בטיפול תרופתי - וזה לא עוזר לכל המחשבות הללו, ושוב, הכיצד?.... ושאלה אחרונה - האם זה עובר בתורשה? לרעי חורב יש ילד. והוא לא יכיר אותו משום שהוא יהיה בכלא עד שהילד יהיה בין 30 ולכן - זה לא יהיה "נרכש" אלא אולי מועבר בגנים, לפחות הנטיה האישיותית - האם זה נכון? ובאמת דבר אחרון - מדוע לאנשים שנולדו עם הפרעות אישיותיות מסוג דומה מגיע לשבת בכלא ולא לזכות בטיפול הולם שיעזור להם? מדוע לא מדברים על בעיותיו הנפשיות, שנראה שיש לו - בכדי להקל על האם? אני לא יכול להפסיק לחשוב על כך וחולם על כך בלילות... תעזרי לי שוב....

שלום. לאבי יש אח שהוא קטן ממנו במספר שנים , האח הזה הוא אזואיסט וקמצן וחושב רק על עצמו , לוקח מכולם אבל לא מתיחס אלינו ולא מחזיר עשירית ממה שנותנים לו , לצערי הוא התאלמן לפני מספר שנים . לי אין יחסים טובים איתו כי הוא פגע בי לא פעם בהתנהגות שלו ולכן אני משתדלת לא להיות בסביבתו הקרובה , שלום שלום מה שלומך וזהו , אני לא מזמינה אותו אלי והוא לא מזמין אותי אליו וכך זה כל המשפחה סביבו , עד לאחרונה הזמינו אותו וגם אני אלינו אבל עקב התנהגות מגעילה ואגואיסטית החלטנו לנתק מגע בקשר קרוב. שאלתי היא כזו . הוזמנתי לארוע ואינני חייבת ללכת אבל אם אלך אצטרך לשבת לידו באותו שולחן ואצטרך כמובן לדבר איתו משהו שלא בא לי כל כך . חוץ מזה אצטרך גם לקחת את הורי וגם אותו ברכב שלי וגם את זה אני לא רוצה . מה עושים? 1. לא הולכים? 2. הולכים ולא מתיחסים ? 3. לוקחים את הוריי בלבד? 4. באים ויושבים בשולחן אחר ? רעיונות נוספים אין לי !!!!!!!!!!!!! תודה

שלום מרים, אני חושבת שתצטרכי למצוא את הדרך האישית והנכונה לך, במבוך שבין רצונך להימנע מהאירוע, רצונך להיות בת-משפחה טובה, תחושת המחוייבות שלך להורייך ועוד. כל אחד מאיתנו מגיע להחלטות מסוג זה בעצמו, ואני מסכימה איתך שלפעמים מדובר בהתחבטויות נפש לא קטנות... אני מציעה לשקול מהו הנושא החשוב לך ביותר בשלב זה ולפעול בהתאם, מתוך הבנה שלכל בחירה יש יתרונות וחסרונות. כדאי להקדיש מחשבה גם לשאלה האם יש לך אפשרות לפגוש את דודך באירועים משפחתיים ולקיים איתו קשר קורקטי, מבלי להיות קרובה אך גם מבלי להתעלם... בהצלחה, אורנה

שלום רב! אני בת 27 ללא שום בעיות בריאות הגוף והנפש. לאחרונה אני נמצאת במצב סטרס מסויים. וכשדברתי על כך עם חברה פתאום חשתי בפריחה בגפיים שנראתה היטב. למעט פריחות בילדות עקב עונות מעבר וכו' איני זוכרת שום פריחה ואיני אלרגית לדבר, כמו כן אין שום סיבה נראית לעין שבגינה נחשפתי לאלרגן מסויים. כמה דקות לאחר שהחלפנו נושא שיחה, הפריחה החלה להעלם. האם ייתכן וזה קשור למצב נפשי? אם כן, עד כמה זה שכיח? ברור לי שאין סיבה לדאגה... אך מאחר וחוויתי תופעה זו הייתי שמחה להחכים בנושא תודה מראש!

שלום דדי, מצבים נפשיים מקבלים לעיתים קרובות ביטויים גופניים (ולהיפך...), והקשר בין מצבי סטרס ותופעות עוריות מוכר. במידה והתופעה תחזור על עצמה, אני ממליצה לברר באופן יותר יסודי הן את גורמי הסטרס והן את הסימפטום העורי. בברכה, אורנה

אימי גרושה בת 55, בפנסיה כבר זה מספר שנים מנסה להעסיק את עצמה בכל מיני עיסוקים כמו לימודים וטיולים. אבל, אין לה עיניין רציני בכלום, היא אובסיסיבית וחרדתית (דור שני ניצולי שואה) ובעלת קשיי ריכוז. היא אדם קשה, אי אפשר לומר לה את האמת, מפחדת מאוד מטיפול פסיכולוגי מהסטיגמה של זה, היא פוסלת כל דבר שלא לפי הקו שלה, היא רבה עד זוב דם אם מנסים טיפה לשנות אותה או להעיר לה. לפיכך, בנותיה מתרחקות ממנה ובקושי רוצות לדבר איתה. השיחות איתה מאוד שיטחיות ונוסבות רק סביב עיסוקיה. חברותיה יוצרות איתה קשרים שטחיים בלבד ונזהרות מלבקר אותה. זה עוד ניחא, אם לא היתה הבעיה שלה זה לא עושה טוב. אני מרגישה שהמצב רוח שלה מדרדר עד כדי חוסר טעם בחיים. היום שיצאנו כל המשפחה למסעדה שמתי לב שאין לה מצב רוח ועיניין בכלום. אנחנו דיברנו על כל מיני דברים, והיא לא התעניינה בכלום ולא היה לה מצב רוח לכלום. אני חשה כאילו היא התיאשה לגמרי מהחיים. היא מנסה ומשתדלת לצאת אבל בשעות שהיא לא צריכה לצאת היא פשוט ישנה ומאבדת עיניין בחיים. אין לה עיסוקים שמאתגרים אותה, אין לה עיניין, להכיר בן זוג היא התיאשה עוד לפני שהתחילה - היא מחפשת מישהו איכותי, אבל מישהו איכותי ישר מזהה שלא מעניין אותה כלום והיא לא מוכנה להתפשר על מישהו פחות איכותי. האם יש איזה שהוא פתרון? הרי לא ניתן להכריח אדם ללכת לטיפול פסיכולוגי או ללכת לטיפול פסיכיאטרי ולקבל כדורים. אם אדם לא רוצה להיות מודע שרע לו ושהוא בדיכאון מה ניתן לעשות. יש לי מועקה ענקית, ואני ממש לא יודעת מה ניתן לעשות אם בכלל. אשמח לשמוע עצות

שלום ש, תחושת המועקה והדאגה עוברת בבהירות בהודעה שכתבת, ואני מרגישה שאולי כאן טמון "מפתח" מסוים להתמודדות עם המצב. אני מבינה שאינך נוהגת לדבר עם אמך באופן פתוח ומעמיק, אך יתכן שדיכאון (יותר נכון, חשד לדיכאון), הוא הזמן המתאים להתחיל לעשות זאת. אני תוהה מה אימך הייתה מרגישה לו קראה את הודעתך, ואיך תרגיש אם תשמע אותך מבטאת את דאגתך פנים אל פנים. אני מאמינה שהרגישות והנחישות שבוטאו בהודעתך יגעו בה, גם אם לא תרגישי בכך מייד. דיכאון הוא מצב מאוד בודד, מלווה בתחושה מתמשכת אובדן סיכוי לשינוי, וזוהי חובתנו להישאר שם ולהציע תמיכה ודאגה. אני מציעה להיפגש עם אחיותייך ולגבש דרך התמודדות בה תבהירו לאמכן שאתן רואות את מצבה, ובאמת מעוניינות לסייע. בהצלחה בהתמודדות הלא פשוטה העומדת בפניכן, אורנה

מה ההבדל בין פסיכולוג לפסיכולוג קליני מבחינת צורת טיפול ובכלל?

שלום, פסיכולוג הוא אדם שסיים לימודי תואר שני בפסיכולוגיה. תואר שני בפסיכולוגיה ניתן ללמוד במגמות שונות: קלינית, קלינית של הילד, רפואית, שיקומית, פסיכוביולוגית, חברתית, קוגניטיבית, ארגונית ועוד. רק חלק ממגמות אלה הן טיפוליות (כלומר, לומדים בהן מקצוע טיפולי), והאחרות מתמקדות במחקר. פסיכולוג קליני הוא אדם שסיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, ולאחר מכן התמחה בתחום (4 שנות התמחות בחצי משרה) ונבחן בבחינת התמחות. כלומר, התואר פסיכולוג קליני מעיד על רכישת ידע ומיומנויות בתחום טיפולי, אך עדיין אינו אומר דבר על סגנון העבודה הטיפולית של הפסיכולוג הקליני. על-מנת לדעת על כך יותר, מומלץ לשוחח עם המטפל/ת ולשמוע על האוריינטציה הטיפולית (טיפול דינמי, קוגניטיבי, משפחתי ועוד, התמקדות בטיפול קצר-מועד על סוגיו השונים וכו'). מקווה שעזרתי להתמצא מעט במבוך, אורנה

שלום אני ואשתי נמצאים בדילמה קשה והיינו רוצים לשמוע את חוות דעתך. לאחר כניסתה של אשתי להריון נערכה סקירה גנטית אשר תוצאותיה הביאו לידי אבחנה המביאה סיכוי נמוך של מחלה מסוימת הנובעת כבעיה של חוסר באנזים מסוים. אנו עדיין נמצאים בשלב שבו הפסקת הריון היא אפשרית אולם הנטיה של בעלי המקצוע לרבות ועדת אתיקה שנעסקה בתחום המחלה האפשרית היא לא להפסיק את ההריון ולהמשיכו כרגיל וזאת עי לקחית סיכון כח הילד בסיכויים נמוכים ייאלץ להתמודד עם טיפול מתמיד(סיכויים מאד נמוכים). אנו מתלבטים בנוגע למתן נקודת פתיחה אחריות לילד שיוולד עם אפשרות להיות ניזקק לטיפול מגילאים נמוכים.מצד שני מטבע הדברים נוצר תהליך של התקשרות לעובר(שבוע 16).איננו יודעים כיצד להתמודד עם הסוגיה המורכבת כאשר ניבחנים שיקולים של הילד וגם שיקולים שלנו.ישנה אפשרות לקיום בדיקת מי שפיר אשר נושאת בחובה סכנה של חצי אחוז ביחס לעובר והיא תאפשר לדעת באופן וודאי בנוגע לסיכוי של הגן להתפרץ בשלב מסוים של חייו של הנולד.מהן לדעתך השאלות המרכזיות שעלינו לשאול את עצמינו כשאנו בוחנים את האפשרות הנוגעת לידיעה באופן בטוח על מצבו(עם קיום הדיקור של מי השפיר)מצד אחד הסיכון לחיי העובר,מצד שני הידיעה הברורה של הפרוגנוזה בנוגע לבעית האנזים..חוסר וודאות אל מול וודאות במידה ויהיו תוצאות לא טובות.. מאד אשמח אם תשתפי אותנו בהתרשמותך.(יש לציין שבנוגע להפסקת ההריון-מטבע הדברים יהיה קשה לעשות צעד מזה מחד לאור ההתקשרות והתהליכים הנפשיים ומאידך ערכים אחרים של מתן הזדמנות לילד בריא ..וכו) תודה מראש. צביקה

שלום צביקה, אתה מתאר דילמה קשה, המעסיקה הורים רבים לעתיד. הריון הוא מצב מתמשך בו אנחנו צריכים לשאת בבת-אחת גם אי-וודאות גדולה (מיהו ה"אדם" שמתפתח ברחם? איך ארגיש איתו/ה? איך אפשר לדעת שהכל יהיה בסדר?), וגם אופצייה להרבה מאוד בדיקות והליכים רפואיים, שלפעמים נותנים הרגשה שאפשר "לשלוט" במצב. אני חושבת שתמיד קיימת מידה מסוימת של אי-וודאות, וכל אדם מוצא את דרכו להתמודד עימה. אני מתארת לעצמי שאתם שומעים מגוון דעות ועצות, וחשוב להקדיש זמן להתבוננות אישית שלכם במצב, שיכולה להיות שונה מאוד מהתרשמויות של אנשים אחרים. ההסתכלות האישית שלי בנושא (ואני מדגישה שזוהי הסתכלות אישית בלבד), היא שכדאי להמשיך ולהתייעץ עם הרופא המטפל בכם בנוגע לבדיקת מי השפיר. במצב שאתה מתאר ישנם סיכונים גם בביצוע הבדיקה וגם באי-ביצועה, ולאור זאת נדמה לי שצריך להסתכל על הבדיקה באור מעט אחר (מאשר במצב בו איננו יודעים על סיכון שהבדיקה אמורה לשלול). אני מאחלת לכם הצלחה רבה, בכל דרך בה תבחרו, אורנה

שלום, אני סטודנטית לעיצוב גרפי ומדיה אינטראקטיבית בשנקר,ואני בימים אילו שוקדת על פרוייקט הגמר שלי, הפרוייקט שלי עוסק בשיווק של מוצר חדש, ואני פונה בעקבות שאלה אותה אני מנסה לחקור והיא מה יוצר הזדהות אצל אנשים, אשמח מאוד אם תוכלו לענות או להפנות אותי למחקרים בנושא

שלום, אני חוששת שתחום ההתמחות שלי (פסיכולוגיה קלינית) אינו מעניק לי ידע רב ביישומים השיווקיים של מושגים פסיכולוגיים. אני מציעה לבדוק את התחום של "התנהגות צרכנים" (כלומר, האופן בו ניתן לנתח ולהבין את התנהגות הצרכן באמצעות תיאוריות פסיכולוגיות). נסי להסתכל בספרו של ד"ר אורן קפלן "חוקרים מדברים". בהצלחה, אורנה

היי... לאחרונה שמעתי על המושג דיכאון קיומי , מהו? תודה.

שלום מיטל, דיכאון קיומי אינו אבחנה מוכרת. אני מניחה שניתן לקשר את המושג לפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית, המתייחסת (בין השאר) לסופיות הקיום כמרכיב חשוב ביצירת משמעות אישית. האמת היא שכל דיכאון הוא במובנים רבים "קיומי", מאחר והירידה במצב-הרוח, בהתעניינות, בהנאה ובאנרגיה יוצרת הוויה או "קיום" אופייניים ויחודיים לדיכאון. מקווה שזה עוזר, אורנה

היי לא יודע אם זה המקום לכתוב קצת מימה שעובר עליי.. אני בחור בן 30 שגר עדיין עם אבא ( אימא ניפטרה לפני 4 שנים ממחלה), אף פעם לא גרתי מחוץ לבית. עד לפני כמה שנים התוכנית שלי היתה לגור עם הורים ,לחסוך כסף, להכיר מישהי ,לשכור דירה יחד, חתונה, לקנות בית וילדים וכמובן עבודה טובה ומסודרת. היום בגילי הנוכחי אין לי כלום ולא השגתי כלום מהיעדים האלה. עד לפני שנתיים עבדתי במקום טוב ומסודר עד שפוטרתי ומאז אני רק מוצא עבודות זמניות של חודשיים שלושה עובד שנה הביתה ואחרי זה עבודה של חודש פה חודש שם אני בחור בלי תואר או תעודה ( עדיין בגיל שלי לא החלטתי מה אני רוצה ללמוד). מגיל 18 צבא אני זוכר את עצמי כעצמאי מבחינה כלכלית תמיד דאגתי לעצמי לכסף מעבודות שעבדתי וככה מימנתי את עצמי ועד היום ככה חוסך וקונה לעצמי אפילו את האוכל בבית. כרגע אני מובטל כבר חודש וחצי מרצון ( יש הצעות עבודה מסרב לקבל כי לדעתי הם לא בשבילי ) ומצד שני בגלל היאוש שתופס אותי..אני מתכנן בשבועיים הקרובים לטוס לחו"ל לנסות את מזלי שם...הייתי אמור לטוס לפני שבוע אבל דברים קצת מתעכבים. אני רווק..לפני כשנה בדיוק הכרתי משיהי במקום הכי לא צפויי מבחינתי אתר הכרויות יצאנו הכל היה מושלם איתה אפילו חשבנו לשכור דירה יחד והלאה לחתונה. מבחינתי היא היתה ההתגשמות כל מה שרצתי ויותר מזה שגם היום חצי שנה אחרי שניפרדה ממני לא יודע מאיזה סיבה לא אמרה לדעתי כי אין לא תואר או עבודה קבועה למרות שהיא מכיחשה זאת לדעתה אנחנו שונים במה לא יודע לא אומרת אני עדיין אוהב אותה מטורף עליה ומוכן לעשות הכל למענה יותר מהמשפחה שלי. עד לפני חודש היינו עדיין בקשר טלפוני וניפגשים פעם בשבוע בערך אבל לפני חודש החליטה שהיא רוצה נתק טוטאלי ממני ולשכוח אותי ככה היא תתיגבר עליי ותוכל להמשיך בחייה ואוליי עוד כמה חודשים נוכל לחזור להיות חברים טובים. מאז אני לא מצליח שלא לחשוב עליה..אם יש לי דייטים לא נותן להם צאנס בגלל שחושב עליה...ועדיין מקנא אם שומע מחברים שיצאה או ניפגשה אם מישהו. כל הדברים הללו יחד עם זה שאני בלי עבודה בלי אהבה (חסר לי שאין לי מישהו להתקשר להגיד בוקר טוב ולילה טוב ) , אפילו בלי חברים המון קשרים ניגמרו כי כל אחד פונה לדרכו כך שנישארתי היום רק עם 3 חברים והם גם גרים רחוק ממני . אני כל היום בבית ישן אוכל (עליתי 10 קילו) במשקל שלי בן 30 אבל מרגיש כמו בן 60 מיואש מהכל מצוברח ומריר כלפי אנשים כי מרגיש חרא וכישלון...בגלל זה החלטתי לטוס לחו"ל לתקופה לנסות לשכוח את הכל פה אוליי לפתוח חיים חדשים שם. מכל החברים משפחה או ידידים אף אחד לא נותן לי סיבה או מנסה לשכנע אותי כן להישאר..ניראה שזה לא מזיז להם. אני יודע שאוליי זה ניראה כפיתרון של בריחה מאשר התמודדות עם המצב..אבל הענין הוא שאין לי את הרצון וכוחות להתמודד עם כלום...מרגיש ממש מיותר שאין לי סיבה לקום בבוקר..אני כל היום יושב מול המחשב ברשת מעביר זמן בצאטים עם חברה אוכל או ישן. זה נורמאלי? לדעתכם אני צריך ללכת לראות משיהו מקצועי לדבר איתו?

שלום, אתה מתאר מצוקה והתלבטויות רבות, שבהחלט כדאי לשוחח עליהן עם איש מקצוע. אין בכך כדי לומר שהנסיעה לחו"ל היא בריחה, בהחלט יתכן שהיא הדבר הנכון עבורך. לצד זאת, אני מציעה להתחיל קשר טיפולי בו תוכל לברר לעומקן את השאלות המטרידות אותך. אם אתה מתכנן נסיעה ממושכת, כדאי לברר על אפשרויות הטיפול ביעד הנסיעה. בהצלחה, אורנה

אני בת 29 אמא לשתי ילדים קטנים. לפני כמה שבועות קרתה לי תאונה..{ במקום ברקס לחצתי על גז ועליתי על הרגל של דודתי} מאז היא בטיפולים עם הרגל וכרגע היא בבית החולים. מאז אני לא יכולה לתפקד זה משפיע על חיי היום יום שלי.. אני כל הזמן במתח ואין לי סבלנות לילדים וכמובן בעלי סובל גם בגללי. אני לא מצליחה לסלוח לעצמי שהיא סובלת ככה בגללי אם תוכלי לייעץ לי איך לצאת מיזה ולחזור לחיי נורמלים אני אשמח תודה

שלום שירה, את מתארת אירוע קשה ביותר, שמעורר באופן טבעי רגשות אשמה קשים. אני חושבת שכדאי להתייעץ עם איש מקצוע בהקדם (ולמהירות הפנייה יש חשיבות), כדי שתוכלי למצוא את דרכך להתמודד עם מה שקרה. אני מחזיקה לך אצבעות, אורנה

שלום! אני רוצה לדעת על קלפטומניה אצל ילדים, באיזה גיל זה יכול להתחיל ? ומאיזו סיבה? בתי בת 7 וחצי והיום נודע לי מהמורה שכבר פעמיים היא "תפסה" אותה עם חפץ שלא שייך לה , ועכשיו שאני חושבת על זה , ראיתי לא פעם חפצים שונים אצל בתי שלא שייכים לה וכששאלתי אמרה שחברים נתנו לה. מיותר לציין שלבתי לא חסר כלום וכל דבר שחסר לה ללימודים מייד ניתן לה.(יש לי רק 2 בנות והיא הקטנה והמפונקת) עדיין לא שוחחתי עם הילדה ואני לא כל כך יודעת אייך להתייחס בעיניין. תודה על תגובתכם ליאת

שלום ליאת, אני לא בטוחה שהעניין המשמעותי במקרה זה הוא האבחנה עצמה. מתן אבחנות של הפרעות נפשיות לילדים הוא נושא מורכב ביותר, ואני מציעה למקד את הכוחות בנושא מעט אחר: חשוב לנסות ולהבין מהם המניעים של בתך, אילו רווחים נפשיים היא עשוייה לקבל בעקבות התנהגות זו, האם היא מנסה לסמן לכם מצוקה כלשהי וכד'. אני ממליצה להיעזר באיש מקצוע מומחה בטיפול בילדים בעת הבירור וההחלטה על טיפול. בהצלחה, אורנה

אני עכשיו בצבא, משרתת בדובר צה"ל. נלחמתי כדי להתגייס, שכן אני חולה בדלקת מפרקים של גיל הילדות מגיל 8 וחצי. ההורים אסרו עלי לדבר על המחלה ומאז ועד גיל 17 שמרתי את הסוד הנורא לעצמי, ושקרתי כל הזמן, כדי שלא יעלו על "הצרעת". אני לא מכירה את עצמי ,תמיד הלכתי אחרי דיעות של אחרים, תמיד חייתי בצל ההורים. רציתי להיות משקית תש או חובשת והתגייסתי לבסוף לחיל האויר כי אבא היה 20 שנה והוא יודע שהתפקידים האלה גרועים. הוא היה הח"א אז זה המקום הכי טוב להיות בו. ההורים שלי נורא שולטים בי,ועדיין מנסים בגילי הנוכחי- 20. המחלה שלי הייתה אמורה להסתיים עד גיל 16 ,אבל המשיכה עד היום. אני מפוחדת ובמתח כל הזמן. אבל לא רואים עלי. לא רואים גם שאני חולה. אני נראית בריאה למראה, וזה גם מה שההורים חושבים, שהכל בסדר. אבל אני כבר לא יכולה יותר, אני לא נהנית מכלום, ההורים טוענים שחצי שנה אצל הפסיכולוגית זה מספיק. הם חושבים שבקשתי ללכת אליה מלכתחילה כי היה לי רע בצבא. הם מפסיקים את הטיפול בקרוב מאוד. עברתי כבר 4 תפקידים, הרגשתי שהלכתי עיוור אחרי רצונותיו של אבא ולבסוף עזרתי אומץ כנגד ההורים ועברתי לירוקים לדובר צה"ל. עכשיו טוב לי פחות או יותר בצבא אז הם מפסיקים את הטיפול, "גם ככה אני סתם הולכת אליה, אין בי שיפור אני עדיין לא מתנהגת יפה להורים". קשה להם עם זה שאני מגבשת אופי משל עצמי כנראה. בקיצור אני חושבת שהמחלה נובעת ממצבי הרגשי ושעד שאני לא ארד לשורש העניין, המחלה לא תעזוב. . אין לי כסף כי אני חיילת, וכמו שכבר הסברתי אין לי הורים נפש חיה שתבין ממש לליבי. אני צריכה עזרה. אני לא אוכל להמשיך בחיי כל עוד אני עם המטען הזה. הייתה לי גם חרדת מבחנים קשה בתיכון; וכעת אני כל הזמן לא מבינה,סרטים,ספרים,מבחנים,קטעי שיחה, ואני נכנסת ללחץ. הפסיכולוגית לפחות טוענת שאין לי פגיעה קוגנטיבית,זה הלחץ של שנים שלא משתחרר,ומתח שמפריע לתפקד כמו שצריך. בבקשה תעזרו לי להמשיך בחיי. אני רוצה להפסיק לבכות בלילות.(אני בבסיס סגור ). * ביררתי ואין טיפול אפשרי מבחינת הצבא, כלומר קב"ן לא יוכל לטפל בי כי אני מתנדבת אשר שייכת רק למרפאה אזרחית.(אגב הייתה לי בעיית הרטבה לילית עד גיל 15 בערך).

שלום לפסיכולוגית, אולי תוכלי לפרט עוד על הרטבה לילית עד גילאים כאלה , סבלתי מאותו דבר ואני רוצה להבין למה זה קרה לי ולאחים שלי, ולמה ההורים לא עשו כלום תודה

שלום אלמונית, את מתארת קשיים גופניים ונפשיים המלווים אותך שנים רבות. אני מבינה שהתמודדותך מתבצעת בעיקר לבד, וכי אינך מקבלת את התמיכה שאת זקוקה לה מסביבתך הקרובה. אני חושבת שהמשך הטיפול הינו חשוב ביותר, ומציעה לשוחח עם ההורים על תחושותייך בנושא. במידה והם לא יאפשרו לך להמשיך את הטיפול הנוכחי (וזו כמובן האופציה המועדפת בעיני), חשוב לפנות למרכז קהילתי לבריאות הנפש (מרפאה ממשלתית איזורית), שם תוכלי לקבל טיפול פסיכולוגי ללא תשלום. אני חושבת שיש חשיבות רבה לכך שלא תעברי את ההתמודדות המורכבת הזו לבד. בהצלחה, אורנה

שלום, הבעיה קשורה לקשר שבין אחותי הגדולה(27 נשואה) ובין אימי. המצב החל כאשר לאחותי היתה בעיה רפואית שגרמה להפלת העובר.אימי סיפרה על כך לקרובי משפחה(ללא כוונת לפגוע) ואחותי הרגישה כי לא היתה מוכנה לכך ולכן ניתקה את אימי בכל הנוגע למצבה בעינייני הריון ,לימודים ובכלל. אני מרגישה שאימי מאד עצובה בשל כך וגם אחותי מפסידה כיון שמאבדת את תמיכתה של אימי ברגעים חשובים.יש לציין שהקשר בינהן טוב והן אוהבות מאד האחת את השניה.אפשר להוסיף ולתאר את המצב בינהן ככזה שאימי לאור הניתוק מהמידע והדאגה בנוגע לאחותי מבטאת כעס מודחק עי שאלות עוקצניות או ביטויים של.."על מה נדבר-מזג האוויר וכו"..אני חושבת ששתיהן פגועות מאד.אחותי על הגילוי שלא נראה לה וגם על הביקורתיות הסמויה מצד אימי ואילו אימי על הניתוק וחוסר השיתוף.נראה שמה שקורה בינהן הוא שיש פגיעות ורגישות. אני מעוניינת להיות המתווכת.ושואלת ראשית מה דעתך על המצב.ושנית האם תוכלי לומר לי מה אומר להן כדי להביא אותן לידי פתיחות וגילוי.(ללא הפנייה לטיפול משפחתי-לא נרא לי שיש צורך בכך.זה נקודתי ובר תיקון) איילה

שלום איילה, אני מעריכה מאוד את רצונך הטוב לעזור לאמך ולאחותך, אך חשוב שתקחי בחשבון את האפשרות שהן עדיין אינן "מוכנות" לפיוס ולקירבה מחודשת. תיארת פגיעות ורגישות שיכולות להיות מכאיבות ביותר, ולעיתים קרובות אנחנו זקוקים לזמן על-מנת לעבד את הכאב ולהירגע. נדמה לי שעיקרון מנחה יהיה לשמוע כל אחת מהן בנפרד, ולנסות להבין כיצד הן עצמן רואות את פתרון המשבר. אני מקווה שיהיו להן רעיונות משל עצמן (למשל, לפעמים לכתוב זו לזו על רגשותיהן קל יותר משיחה פנים אל פנים). נסי להגיב ברגישות לרצונותיהן, כולל האפשרות שהן אינן מעוניינות בתיווך, או אולי לא בתיווך מתוך המשפחה. בהצלחה בפרוייקט המורכב והרגיש הזה, אורנה

אני נמצאת בדיכאון כבר תקופה מסוימת בגלל תחושות של עצב בשל אי מציאת בן זוג. העניין רק מחריף בשל לחץ של הסביבה הקרובה (וגם הרחוקה) לחתונה.אני מרגישה שהכל סוגר עלי ושעם כל יום נוסף שעובר,השעון מתקתק לקראת שעת האפס.זאת תחושה נוראית של בדידות.מה לעשות כדי להפחית את הלחצים הנוראיים האלה ולהגיע לאיזושהי תחושת איזון?

היי מבין ומזדהה עם מצבך לא יודע בת כמה את אני בן +30 וגם עובר את אותו דבר ויותר אחרי פרידה קשה ודי מגעילה אחת שאני ראיתי איתה עתיד והיא לא. זאת ועוד קשה לי מלחץ המשפחה השאלות ( משפחה פולנית ) וכל הסביבה חברים מהתכון או מכירם אחרים שכבר נשואים ועם ילדים ואני לא..מרגיש די בעסה מזה ורע שאוליי חושב שעוד יום אחד אתחתן עם הדבר הבא שיבוא מתוך ברירית מחדל ( אני לא בררן בבת זוג). מקווה שנימצא את האושר בקרוב וגם אני ישבור כבר את הכוס ואת תהיי מתחת להינומא בהצלחה ביי

רונית יקרה, את מתארת בבהירות רבה תחושת לחץ ובדידות מעיקה. האופן בו התנסחת מעיד לטעמי על התועלת שאת עשוייה למצוא בשיחות טיפוליות. ישנן דרכים טיפוליות לעזור הן עם תחושת המתח העכשווית, והן עם שאלות עמוקות הקשורות לדימוי האישי, להתנהלות בקשרים קרובים וכד'. בנוסף לטיפול פרטני, אני ממליצה לבדוק את היצע הקבוצות הטיפוליות שעוסקות ביחסים בין-אישיים. זו עשויה להיות התנסות מעניינת ומאתגרת. בהצלחה רבה, אורנה

שלום אני מחפשת ספרות מקצועית, ליתר דיוק איפה בדיוק בכתבים של פרויד, יונג, אריקסון, לאקאן אפשר למצוא חומר מקצועי על "ילדה הורית"? המון תודה

אולי תתחילי באליס מילר "הדרמה של הילד המחונן".

שלום גולדן, אני מצטרפת להמלצה של א' להתחיל את המחקר עם ספרה של אליס מילר. אני מניחה שהביבליוגרפיה של הספר תפנה אותך למקורות נוספים. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, כרגע לצערי אני נמצאת בין קבוצת המטופלות שהתאהבו במטפל שלהן, למרות היותן קשורות לבן זוג. אני אומרת לצערי מכיוון שזה רק פוגע. למה פוגע? אני אתן לך דוגמא. כשאני מחכה לפגישה למשל ולפני ישנה מטופלת אחרת שאני שומעת כי הוא מצחקק איתה כמו שהוא איתי (הדלת הייתה פתוחה,בשלב יציאתה מהחדר).הרגשתי כל כך פגועה למרות שזה הרי לא הגיוני, הרי אני לא המטופלת("הבת") היחידה. אבל פשוט הרגשתי ואני לא מגזימה מן קנאה, מועקה חזקה, אפילו הרגשתי כאילו תקעו לי סכין בגב. גם הדיכאון גבר לי. אולי פשוט הטיפול רק מזיק לי, למרות הקשר המיוחד עם המטפל. מקווה שלא יצאתי מבולבלת מדי אשמח לתגובה

זה באמת לא הגיוני ואת חייבת לעשות הכל ומהר-מהר להיפטר מהרגש הזה של קנאה ומועקה וכביכול תחושת "בגידה". מניסיון אישי - זה מה-זה מטופש ולא לעניין ורק בגלל שהוא גבר ואת אישה. עובדה שהיום אצל מטפלת אין לי בכלל את התחושות והתסכולים האלה.

שלום שמש, רגשות אהבה כלפי מטפל/ת הם חלק מוכר ונורמלי של תהליך טיפולי. אני חושבת שהמונחים "לא הגיוני" או "טיפשי" אינם מתאימים להתייחסות לרגשות אלה, אשר מאפשרים לנו ללמוד רבות על האופן בו אנחנו מתאהבים ומקיימים קשרים "מחוץ" למרחב הטיפולי. אני מאמינה שהטיפול יתקדם באופנים משמעותיים ביותר אם תדברי על תחושותייך עם המטפל עצמו. זהו תהליך מורכב, אני יודעת, אך שכרו בצידו. בהצלחה, אורנה

היי, אל תגיד לי לכי לפסיכולוג - עד אז תן לי עצה בין אם כפסיכולוג או כאדם..זה עוזר לי כשאני שומעת משהו אובייקטיבי.. קשה לי מאוד בחיים אני לא מקבלת כלום בהבנה אני תמיד מוצאת שלילה בדברים ותמיד יש לי מה לומר..אני חושבת שאני ממש במשבר אני נמצאת בעבודה שומעת אחרים ונראה לי שאני לא קשורה לאפחד..כאילו הדברים שנאמרים אינם מעניינים אותי כלל מה גם שכלל לא בא לי לעבוד.הכי טוב לי כשאני בבית שלי עם עצמי בעיקר... אני כועסת וחשה עצבות בתדירות גבוהה..כאשר אני במגע עם האחר אני "משחקת" אותה נחמדה ואכפתית בפועל בא לי רק לברוח ולהיעלם..העבודה דורשת שעות רבות ונתינה ואני לא חושבת שיש לי עוד את הכח החזקתי בצורה הזו מעל שנתיים אבל די קשה לי ורע לי ככה.על עזיבה אני מדברת אבל בפחד מושלם כיוון שלמצוא משהו אחר זה כמעט בלתי אפשרי והכסף הכסף מדבר...בבית עם החבר לא ממש נוח כי אני לא משרה אוירה נעימה אני נכנסת מהעבודה כמו "אריה" ומתחילה לשאוג...לא טוב לי כך ואני באמת רוצה איזה push קטן תוך כדי הסבר כללי אפילו מדוע אני לוקחת דברים כ"כ קשה ובהסטריה..אני פשוט מקנאה לראות אנשים מהצד מטפלים בדברים באופן נשלט רק אני יוצאת מדעתי...מכל דבר ומרגישה שחייבת לשלוט בכל דבר קטן שקשור אליי.. בקיצור,ה"חברה" פשוט הרסנית כאשר אתה מייחס לה כ"כ חשיבות ולכן אולי בתת מודע אני מתייחסת לאחר וזה מה שגורם לי כ"כ קושי וטינה כלפי אנשים..

אולי במקום לראות כל הזמן ובכל מקום רק את הרע, ההרסני, הגרוע תנסי לראות את הטוב, הנעים, המהנה, המשעשע והמענג. תקדישי קצת מחשבה והרבה עבודה עם עצמך ותנסי לברר מה באמת את רוצה. הרי לא ייתכן שכל מה שמעסיק אותך זה להעביר ביקורת על כל העולם. זה הרי גורם לך להתעצבן, להתרגז, לא מצעיד אותך לשום מקום ומסיט אותך מהדברים שבאמת יעשו לך מעניין וכייף. נסי לעשות מה שבאמת מעניין ומסקרן אותך, הרפי קצת מהעניין הזה של "פריק קונטרול" ותיווכחי שאפשר גם אחרת.

שלום טינה, אני מרגישה שחשוב לך לנסות ולהבין את עצמך בצורה עמוקה, ואת מחפשת את ההסברים הן בתוכך והן בהתנהגות הסובבים אותך. אני חושבת שיש סיבות רבות ושונות לחוש מתח ומצוקה, ואינני יכולה להסביר מהן הסיבות שלך מבלי להכירך באופן קרוב. למרות ההנחיות הברורות שנתת לי בתחילת ההודעה, אני חושבת שמטפל שיכיר את הקונפליקטים שלך מקרוב יוכל לעזור בהבנה העצמית ובשינוי העצמי שאת מבקשת. הסקרנות שלך לגבי עצמך היא התחלה מצויינת לטיפול, אורנה

שלום רב, בני בן 12 אובחן ע"י פסיכיאטר בגלל מחשבות אובדניות והוגדר כבעל אישיות נרדיסטי (אולי נרציסטי). הייתי רוצה לדעת למה כוונה? בתודה מראש , לאה

http://www.behavenet.com/capsules/disorders/narcissisticpd.htm

שלום לאה, אני מרגישה שהדבר הנכון ביותר הוא לפנות לאיש המקצוע שנתן לבנך אבחנה זו (אני משערת שמדובר בהפרעת אישיות נרקיסיסטית). אין זה סביר שתצאי מפגישה אבחונית ללא הבנה מספקת של האבחנה והשלכותיה הטיפוליות. אני מקווה שבנך נמצא בטיפול, ומאחלת לכם הצלחה בדרך להרגשה טובה יותר, אורנה

אורנה שלום יש לי פחד מקבלת תשובה שלילית ועם התמודדות עם דחיות. כשאני פונה לאנשים (בד"כ בדרגה גבוהה ממני כגון בוסים) בבקשה או הצעה והם מסרבים אני מרגיש כאילו "האדמה פוערת את פיה" ולרגע אני מתבונן על עצמי מבחוץ ורואה את עצמי מואר ומייד מתעשת. התגובה שלי היא להתקיף ולהתעקש על דעתי בצורה מוגזמת או להסכים מיד עם דבריו. הדבר גורם לי להמנע ממצבי עימות ולכן אני מרגיש שאינני מצליח להתקדם.האם זוהי חרדה? האם זה נחשב גלישה פסיכוטית? מה עלי לעשות?

מזדהה עד כאב אצלי זה מתבטא בכך שאני קובעת ראיונות עבודה למכביר וכבר חודשיים נמנעת מללכת לראיונות העבודה. על אף שיש לי את הכישורים הנדרשים ויכולות גבוהות. ומתחננים שאעבוד. ואני נמנעת להפגש ומצד 1 ככל שאני יקובעת יותר ראיונות ומבוקשת יותר אני נהנת מהעניין וזה מעלה לי את האגו ומאידך זה פשוט מתסכל אותי בצורה קשה מן מעגל סגור שכזה אני מאד רוצה, אני בדרך כלל גם מבוקשת בעבודה ומתרשמים ממני לטובה אך אני פוחדת אף בסיכון זעיר מדחיה ומונעת מעצמי לקחת סיכון לצורך סיכוי. מה עושים? אני בפלונטר רציני. מובטלת מוכשרת.

מובטלת מוכשרת יקרה, למרות שהזדהית עם ההודעה הקודמת, כשקראתי את ההודעה שלך עלתה בי תחושה שמדובר במקרה שונה מעט. נראה לי שמה שמפחיד אותך, יותר מהדחייה, הוא אכזבה. יש משהו קוסם בלהיות הבטחה לא ממומשת. כך אנחנו (כפי שתארת) יכולים לשמור על הערך העצמי שלנו מבלי לסכן דבר. עם זאת, החיים בעולם ה"אולי" אכן בטוחים יותר אבל הם לא באמת חיים בעולם האמיתי. הם דומים להבדל בין לצפות בהצגה ולהשתתף בה. התחושה של להיות צופה בחיים של עצמך במקום להשתתף ולחיות אותם איננה מתכון כל כך טוב. בדומה להודעה הקודמת גם כאן אין לי פיתרון קסם. אינני יודעת האם את (באופן ממשי) יכולה להרשות לעצמך לחיות ללא תעסוקה לאורך זמן, אני משערת שבשלב מסוים לא תהיה לך ברירה אלא להתמודד עם הפחד...אם עדיין למרות ההכרח את עדיין מתקשה להתחייב לעבודה אני בהחלט ממליצה לפנות לטיפול. אני חושבת שהנטייה שלך, שמיקדת אותה בפחד מדחיה, קשורה לחלקים אחרים שלך שאולי עדיין לא היכרת או נגעת בהם עד הסוף. טיפול פרטני (בהעדפה דינמי) יוכל לסייע לך במסע אל ההבנה... בהצלחה אורנה

שלום רונן, למרות התגובה המעניינת והמשתתפת של המובטלת המוכשרת, נראה לי כי מדובר בשני מקרים קצת שונים. קודם כל חשוב לי לומר שאף אחד (ולא משנה מה מישהו יגיד לך) לא מתמודד טוב עם דחייה. זה נכון שיש אנשים שיותר רגישים לזה מאחרים. לפעמים כאשר אנחנו מקבלים דחייה (אפילו ספיציפית ועניינית) זה מרגיש כאילו משיהו אמר לנו שאנחנו לא מספיק שווים (באופן גלובלי ואפילו טוטלי) וזו תחושה מאיימת ומערערת, כך שזה לא מפתיע שננסה להימנע ממנה. אז קודם כל זה לא נשמע לי כמו גלישה פסיכוטית, אלא יותר, לפי מה שאתה מתאר, כמו ביטוי מסוים של חרדה חברתית. אני לא ממש יודעת את כל הפרטים עליך (וזה גם לא ממש המקום לברר זאת), אבל שווה לחשוב האם זה ספציפי לאינטראקציה עם דמויות סמכות או מעבר לכך, האם זה משהו חדש או משהו שאתה מכיר מזמן ועוד כל מיני ומיני פרטים ושאלות מסוג זה. התשובות יוכלו אולי לעזור לך למקם את הסיבה שעומדת מאחורי הפחד הזה שאתה מתאר. אני משערת שהיות ואתה מודע לבעיה, אתה קצת מתקשה להתגבר עליה בכוחות עצמך. אני חושבת שאולי כדאי לנסות ולמצוא טיפול קבוצתי, בעדיפות טיפול קבוצתי שעוסק בחרדה חברתית. אני מאמינה שדרך ההתנסות בקבוצה תהיה לך הזדמנות לחוות את עצמך בהקשר של תגובות של אחרים אליך ואולי לנסות ולהבין מודע זה קורה. לצערי אינני מכירה פתרון קסם שניתן לתת אותו על גבי הרשת בפסקה או שתיים, אבל אני כן יכולה לומר לך שמה שאתה מרגיש אינו כה מוזר או יוצא דופן, וכי ייתכן שאתה פשוט יותר רגיש לכך מאנשים אחרים....נסה לפנות לטיפול קבוצתי.... בהצלחה אורנה

שלום מהם לדעתך הקונפליקטים המאפיינים עורכי דין הנאלצים להגן על רוצחים ואנסים ומעשים קשים אחרים. איך לדעתך יש להתייחס לכך.אני עורך דין במקצועי ונראה כי יהיה עליי לייצג רוצח.ישנה התמודדות מצד אחד עם הסלידה מהמעשה ומצד שני הזדהות עם הלקוח.נאמנות לייצוגי ואף חשיפה לצד הקורבני שבו.איך את רואה את זה.ומה ניתן לעשות במטרה ליישב הסתירה המצפונית שבין הצו המוסרי תרבותי נורמטיבי הזועק אל מול מעשים קשים ומצד שני ההזדהות עם הרוצח בשל הקירבה אליו והנאמנות המקצועית מצפונית החייבת ייצוג הולם כמו בכל מדינה דמוקרטית. חזי

שחום חזי, אכן שאלה קשה. אני משערת שעורכי דין שונים מתמודדים בצורות שונות עם הקונפליקט המוסרי הזה. לכן מה שאני כותבת כאן הוא אופציה אפשרית ולא מנגנון כולל שמתאים לכולם. ייתכן שחלק מעורכי הדין משתמשים בסוג של "בידוד" רגשי - כלומר מנתקים את הרגש מהעבודה, ופשוט "עושים את התפקיד". חלק אחר יכול להשתמש במה שמכונה "אינטלקטואליזציה"" שאומר שהם מוצאים צידוק שכלי על מנת להתמודד עם הקונפליקט. צידוק כזה הוא בדרך כלל קרוב יותר למה שאמרת לגבי המטרה הגלובלית של שמירה על דמוקרטיה (כלומר הם פותרים את הקונפליקט דרך זה שהם בעצם טוענים שאין קונפליקט בין טוב לרע כי הרי הם בצד של הטובים של שומרי הדמוקרטיה). אני משערת שיש חלק שמדחיק את כל הקונפליקט ובכלל אינו מודע לו. ואולי חלק אכן מנסים ליצור "פיצול" בין מעשיו של האדם ובין האדם עצמו, ומנסים לראות את הלקוח שלהם כקורבן של נסיבות, מציאות או עבר משפחתי. בקיצור יש לא מעט דרכים להתמודד עם קונפליקט מסוג זה. אגב, כפי שאתה בטוח יודע, יש עורכי דין שיותר קשה להם להתמודד, והם או עוזבים את המקצוע או הופכים לסלקטיבים בבחירת הלקוחות שלהם. ישנם גם מקרים קיצוניים יותר (כפי שהופיע בחדשות לפני מספר שבועות). בכל מקרה, אני אכן חושבת שזהו מקצוע לא פשוט ומורכב, שיכול לגרור איתו עומסים רגשיים רבים. לצערי לא מספיק אנשים בתוך המקצוע ערים למורכבות זאת ופונים לעזרה. אני מקווה שזה עוזר, אורנה

שלום, אני חושבת שיש לי הפרעה כזאת של ריבוי אישיות, זה לא בדיוק שכשאני אישיות מסוימת אני שוכחת את האחרות לגמרי באופן פסיכוטי שכזה פשוט אני תמיד מזמינה לעצמי אופי מסויים ואישיות מסוימת לפי מה שמתאים לי, אני יכולה לשנות מקצה לקצה את הדעות שלי והחשיבה שלי, זה ממש מפריע לי, ולפעמים הישויות כאילו משתלטות עלי ואיני יכולה לחזור לעצמי האם אני באמת סובלת מההפרעה?

הי, לרגע זה לא משנה אם זה נכון או לא, מה שכן חשוב הוא שזה מטריד אותך. עד כמה, אני לא יודעת, אך את יכולה פשוט ללכת לפגישת יעוץ של פעם פעמיים אצל פסיכולוג ולשמוע את דעתו. סיפרת כל כך מעט, וללא הכרות אישית לא ממש תוכלי לקבל כאן חוות דעת מקצועית... אני הייתי הולכת על זה. אפשר גם דרך קופת חולים או שירותי הייעוץ או העיריה. בהצלחה.. קוקי

לעניות דעתי, מה שאת מתארת זה לא ריבוי אישיות. האם יש לך אפשרות לשלוט במצב לפני שאת נינכסת אליו ,ז"א כשאת כותבת "אני תמיד מזמינה לעצמי אופי מסויים " אולי את יכולה לעצור לרגע ולומר לעצמך לא המצב הזה לא טוב לי לאחר מכן למרות שעכשיו זה משרת אותי, או שהאופי המסוים מגיע ללא שליטה.

לדעתי זה לגמרי טבעי. הרי ברור שמנכ"ל חברה שנראה שקול ומחושב ואולי אף מסתיר את דעותיו האישיות בעבודה , יתנהג באופן שונה לגמרי עם ילדיו ובאופן שונה עם הוריו, חבריו וכ"ו. החיים הם במה... ממה שאת מתארת, אפשר גם לבדוק אם את עושה את זה בשביל שאנשים יחבבו אותך ולכן מתאימה את עצמך אליהם ומחקה אותם או אומרת מה שהם מצפים לשמוע. אולי את פוחדת שאם הם יגלו את ה"אני" האמיתי שלך הם לא יאהבו אותך. ואם זה כך תשאלי את עצמך אם את מקבלת את עצמך כמו שאת. כמובן שהכל השערות :)

ריבוי אישיויות היא הפרעה נפשית נדירה ביותר ולפי תאורך את אינך לוקה בה. כמו שענו לך בתשובה קודמת , אם המצב מפריע לך פני לעזרת פסיכולוג שיווכל לאבחן את הבעיה בצורה מקצועית ולעזור לך .

שלום אלמונית, האשליה שלנו שה"עצמי" שלנו או האישיות שלנו היא משהו אחיד, חד משמעי ולא משתנה, ברוב המקרים איננה ממש תואמת מציאות. בכל אחד מאיתנו יש כל מיני חלקים, שיכולים להיות מאוד שונים זה מזה. רוב האנשים אינם רגישים כל כך לשונות שיש בתוכם, וחווים את עצמם כמשהו אינטגרטיבי והמשכי. כנראה שאת יותר רגישה לחלקים השונים שלך. אינני חושבת (מהפסקה המאוד קצרה שכתבת) שאת סובלת מריבוי אישיות. אני חושבת שאולי את נמצאת בתהליך של הכרות ועיצוב של העצמי שלך....אני חושבת שהתהליך יהיה יותר ברור ואולי פחות מכאיב או מדאיג אם יתלווה אליו תהליך טיפולי.... בקשר להפרעה של ריבוי אישיות (שאכן מסווגת כהפרעה נדירה מאוד, ואף יש מחלוקת מקצועית לגבי קיומה...) היא בעיקר מתאפיינת על ידי תקופות אורוכת של דיסוציאציה (כלומר בדרך כלל לאנשים הסובלים מכך יהיו "חורים" בזיכרון - שעות או ימים שהם לא זוכרים אותם כלל). אי הידיעה או המודעות לאישיויות המרובות בתוך ההפרעה הוא חלק אימננטי וכמעט הכרחי לקיומה. את יכולה לנסות ולקרוא על כך בתוך האינטרנט - יש לא מעט אתרים על כך. אך אני בהחלט ממליצה לקחת את רוב האתרים האלה בערבון מוגבל, היות והם לא מקצועיים ולפעמים יותר נוטים ל"הוליוודיות" מאשר לדבר האמיתי. שוב, אני ממליצה בחום לעבור את תהליך המיצוב שאת עוברת בתהליך טיפולי בהצלחה אורנה

אני מטופלת די הרבה זמן (שנים..),ואני מוצאית את עצמי לאחרונה ,תוהה האם הטיפול עוזר במשהו... עברתי תקופות מאוד קשות,ואף אישפוז,ותרופות, כיום אני ללא תרופות (מיוזמתי!!!),וטוב לי עם זה...ולכן אני תוהה,האם צריך לנבור בבעיות החיים...ליצור עוד ועוד בעיות (כיוון שבעיות יש בשפע...השאלה אם יש פיתרונות...),ואולי הפיתרון היחיד הוא,להמשיך הלאה בחיים,כמו כולם,בלי יותר מדי אנליזות על הצדדים הפתולוגיים שבנו,על העצב,הרצון למות וכו'? אולי צריך להתמקד בלחיות,לתפקד,ליצור מטרות ותוכניות ובעיקר לעשות...??? אני תוהה האם טיפול לא מביא אנשים (או אותי...),למקומות מאוד מאוד רעים...ובסך הכל היציאה מהם הרי תלויה בנו...אז למה כל הבלגן?? תודה.

יש לי כמה דברים להגיד.. הראשון הוא שאולי קרה משהו בטיפול, או עם המטפל, דווקא עכשיו - ובמקום לחשוב על זה ישירות את שואלת את עצמך על מהות הטיפול בכלל - אבל זה לא בטוח.. מה שכן, אני מניחה שכשהגעת לטיפול ידעת בדיוק למה את באה. הייתה מצוקה, סביר להניח, לפי מה שאת מספרת, ואם עכשיו את עומדת יציבה על 2 הרגליים יכול להיות מאוד שזה בעזרת הטיפול והתהליכים שעברת.. את אומרת שצריך להתמקד בלתפקד - אך אולי לפעמים יש מצוקות שמפריעות לנו לתפקד ואז הטיפול די יעיל, את לא חושבת? אולי אחרי הרבה שנים של טיפול את מרגישה שאת יכולה בעצמך, ואולי זה רעיון טוב, וכדאי לדבר על כך בטיפול, אבל אני בטוחה שאת זוכרת את הימים בהם לא יכלת לראות את חייך ללא הטיפול..ימים, אם היו, שלא יכלת להרים את עצמך מהמיטה, שלא יכלת לנשום מרוב דיכאון או סיבות אחרות.. אני לא הייתי מגדירה את הטיפול כ "לנבור בבעיות החיים". סך הכל ישנם מספיק דברים שעצם האי נגיעה בהם לא עושה אותם ללא משפיעים עלינו עד מזיקים לנו.. אני לא אומרת שטיפול הוא חובה לכל אחד, אבל קשה לי להאמין שכששני אנשים יוצרים טיפול יחד (כל אחד מהמקום שלו) , שזה "מביא למקומות מאוד מאוד רעים". יכול להיות שזה קשה, אך בסוף יוצאים מחוזקים, ואיכות החיים משתפרת עד כדי שאנחנו יכולים לתהות אם בכלל אנחנו זקוקים לטיפול.. אני מקווה שתמיד תמיד תרגישי טוב קוקי

אני תוהה לגבי טיפול בכלל... זה נכון שהמטפלת הנוכחית שלי,היתה לצידי בשעות קשות,אבל לא מבחינת הטיפול עצמו, את הצעדים לקראת החלמה,לקראת הפסקת הטיפול התרופתי,מעבר לדירה עצמאית,עבודה וכ'ו - אני עשיתי ל ב ד י !!!!!! והיא רק הפחידה אותי,ודאגה בלי סוף שלא אצליח!!! אני החלטתי שדי עם האישפוז,ושאף אחד לא יעזור לי רק אני עצמי!!! ולכן אני תוהה לגבי טיפול ומה זה בעצם נתן לי...

את כותבת "בלי יותר מדי אנליזות על הצדדים הפתולוגיים שבנו,על העצב,הרצון למות וכו'?" הרי לא סתם יושבים ומדברים על רצון למות, האם הרצון למות קיים, באיזה עוצמה הוא קיים? בהחלט הפתרון הוא להמשיך הלאה בחיים , אבל איך אפשר להמשיך כשרוצים למות?! זה נכון שתמיד יש בעיות בחיים ואני חושבת שזה גם היופפי שלהם לכן לו הייתי במקומך היית שואלת את עצמי איך אני ממשיכה הלאה בלי הטיפול, איך יראו חיי, אם הייתי צריכה להתמודד רק עם הבעיות היומיומיות ללא דיכאונות ועצבות שלא קשורות למצב אוביקטיבי בהחלט הייתי עוזבת , אבל האם זה כך?!

רחל יקרה, נשמע מדבריך שהטיפול שאת נמצאת במסגרתו הוא טיפול בגישה הדינמית. טיפולים מסוג זה אכן מתסכלים לפעמים ומעלים את התהייה מה התרומה שלהם (ובעיקר איך) לחיים שלנו. הרי הם לא נותנים שום פיתרון חד משמעי או דף הנחיות לחיים...טיפולים מסוג זה אינם מדריכים ל"אושר" שניתן למצוא כמעט בכל חנות ספרים. הטיפול מושתת על חוויה מתמשכת לאורך זמן שבעצם מעצבת אותנו ואת התפיסות שלנו, ומתוך כך בסופו של דבר משנה את דרכי ההתמודדות שלנו וכך את מצבנו בחיים. אני יודעת שזה נשמע קצת מעורפל, אך אחרי הכל יש כאן גם מגבלת מקום...אני חושבת שאת יכולה לנסות ולחלוק את רגשות התסכול עם המטפלת שלך (למרות שיש לי תחושה שאת עושה זאת). אני לא חושבת שטיפול "מסבך" עניינים. ההשקפה הזו יותר משקפת את הפחדים שלנו משינוי או את התסכול שלנו מהדרך הארוכה שמביאה אליו, מאשר את המציאות. ואכן כמו שקוקי אמרה, גם אם לא מדברים על משהו, אין זה אומר שהוא חסר השפעה (ולפעמים אפילו להיפך- דברים לא מדוברים הם בעלי יותר השפעה מאלו שכן). עם זאת, למי שנמצא בתהליך טיפולי ארוך יכולות להיות כל מיני תקופות. ייתכן כי אפשר לשקול הפסקה (זמנית או לא זמנית) של התהליך הטיפולי שאת נמצאת בו, על מנת "לנוח". אך אני חושבת שזה חייב ללהיות מדובר בטיפול שלך. דוני בכך עם המטפלת.... בהצלחה אורנה לבסוף, אני רק אציין

אני בהחלט חושבת שאדם שרוצה למות כל הזמן (כמו שאני הייתי...),לא יכול להמשיך הלאה,עד שהוא מחליט בעצמו שהוא רוצה לחיות ,וללמוד להתגבר על דברים,כי אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילו,גם לא המטפל הטוב ביותר בעולם,לא יחזיק אף אחד בחיים... אני החלטתי שאני רוצה לחיות,וזאת היתה החלטה שלי בלבד,ואינני חושבת שהטיפול עזר לי בזה,זו היתה בחירה שלי,וכך התחלתי לחיות... אני בהחלט רואה את עצמי ללא טיפול,לא שזה לא מפחיד...אלא שאני לא מרגישה כ"כ קשורה למטפלת שלי,והיא לא קשורה לעצם רצוני לחיות... אני חושבת שהחיים רצופי קשיים,וצריך לחיות בעולם האמיתי בחוץ,וזה לא העולם הטיפולי שבטיפול... אני חושבת שאת הצעדים המשמעותיים עשיתי לבדי...וזה מה שגורם לי לתהות לגבי המשכת הטיפול...

חילחיח

שלום יש לי בעיה שאני אומר כל הזמן נודר ... או כשאני נמצא ליד מישהי אני אומר : הרי את.... - מה שאומרים בחתונה. ואני מנסה לצאת מזה. הבעיה שלי שפשוט אמרתי בלב פעם נודר.. ואחר כך עוד פעם ואז זה הפך למחלה ואותו דבר שהייתי אומר הרי את... ואז זה הפך לכמו מחלה שאני מנסה כשאני רואה מישהי לא לחשוב על זה ואז בעצם כמו שכתוב במה ששלחת כשנלחמים בזה והמחשבה אי אפשר לנצח אלא רק על ידי התעלמות מהמחשבה למרות שהייתה נוראית. זה קורה לי כשאני אוכל, מצחצח שיניים ובכלל בכל דבר ולמה... כי לפני שאני עושה זאת אני מנסה להשתדל לא לחשוב על זה וכמובן נכשל כי אני מנסה להילחם בזה. הבעיה היא למה : כי כשאני אוכל ותוך כדי אומר בלב נודר או נודר לא (אגב נודר לא אני אומר כמניעה - וזו הטעות במקום להמשיך לחשוב ניסיתי להילחם במחשבה) ואז אני מפחד שזה נדר כי אני אוכל ומזיז את הפה בזמן האוכל ומפחד שנדרתי- וגם כשאני אומר הרי את בזמן שאני רואה מישהי או אוכל אני מפחד שיש התחייבות כלפינו ואלו בעיקר הבעיות. אני מפחד מהמילה נדר והמילה הרי את.... אני למדתי ממה ששלחו לי במאמרים שזה מעיד על 2 יצרים ואסור להילחם ביצר הזה אלא לתת לו לעבור ולחלוף ולא להתמודד מולו. שכשזה קורה לי באותו רגע אני אומר לעצמי לא להילחם - כי אם אלחם זה יינצח ולא יעבור. אך בעצם מה זה אומר ? האם זה נחשב נדר לגבי מה שרשמתי לך? האם כשאומרים הרי את .. בלב ובמחשבה ותוך כדי אוכל ושתיה - מה זה אומר מבחינת ההלכה והתורה ? זה מה שחשוב לי. וזה משגע אותי למרות שאמרו לי שלא. עזרה........ הבעיה שלפעמים זה ממש כפייתי וכאילו תקוע בגרון תודה

אלמוני יקר, כאשר שלחת הודעה דומה לפני מספר שבועות, הצעתי לגשת לייעוץ פרטני בנוגע למחשבות האובססיביות המטרידות אותך. אני מבינה שעדיין לא עשית זאת, ורוצה להדגיש שיש מצבים בהם קריאת חומר תיאורטי איננה עוזרת. אתה זקוק לעזרה מקצועית, וניתן לטפל בך היטב באמצעות שילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. אנא פנה לעזרה, הסבל שאתה מתאר הוא קשה כל-כך... ודרך אגב, מחשבה אינה זהה עם התנהגות, ולכן לחשוב "הרי את..." אינו מעיד כלל על נישואין. שמור על עצמך! אורנה

מי מטפל בזה ? כמה זה עולה בערך ? יש לך הסבר לזה ? תפני אותי למאמר שקשור לתופעה זו בבקשה ... תודה

שלחתי לך מייל תודה

בעייתי סבוכה : אימי חולת סרטן ואין לה תמיכה בבית (רגשית) מצד אבי -שהוא אדם מנוכר ויש לו מאהבת .אבי אינו דברן כלל וכלל והוא אדיש בצורה קיצונית. אין הוא תומך באימי ומתעסק בענייניו. גם אחותי מתנכרת לאימי -עקב אישיותה הבעייתית גם כן-היא אדם אגואיסט ומנוכר כמו אבי. יש לציין שאימי אדם חם מאוד ואהובה מאוד על סובביה. היא אמנם אדם חזק ושלתטן (במובן הפולני) אך שום דבר לא מצדיק התנכרות כזו לדעתי. מצבה הבריאותי אינו טוב וכך גם מצבנו הכלכלי-אנו בחובות עתק ושוב-אימי היא ה"דואגת" ואבי אדיש ואינו עושה דבר. יש לציין שמצב זה מטריד אותי מאוד-הניכור, הבעייה הכלכלית החמורה ומחלת אימי...אימי ב"ה מתפקדת ,אך נופלת למשכב לעיתים קרובות עקב הטיפולים. אחותי גרה בבית סמוך השייך להוריי ואינה משלמת שכר דירה(היא גרה עם בעלה והם בני 30)-אימי מסרבת לקחת מהם על אף הניכור-אימי לא רוצה שאחותי תתנתק ממנה לגמרי כי היא גם ככה מנותקת... אני כועס מאוד הן על אבי והן על אחותי. כשניסיתי לדבר עם אבי על הנושא הוא אינו עונה פשוטו כמשמעו . אחותי טוענת שכך טוב לה ומספיק לה הקשר הזה-לדבר עם אימי מידי פעם ...(פעם בשבוע) .אימי בת 47 אגב. אבי בן 53. אני בן 22 .... אני הייתי בטיפול פסיכולוגי בקשר לטראומה שעברתי בצבא אך הפסקתי אותו עקב עלות ועקב זה שהוא הפסיק לעזור לי. כל פעם שהעליתי את הנושא של מחלת אימי אמר הפסיכולוג:"עזוב את זה בוא נדבר עלייך" ...יש לציין שגם אימי טופלה אצלו אך הפסיקה כי לא עזר לה ועקב עלות. כפי שניתן לקרוא אני קשור לאימי . אני בז לאבי ולאחותי על הניכור. אני גר בבית אגב עם אבי ואימי ואני נכנס לדכאון כל פעם ומרחם על אימי. אין לי אפשרות לעזוב הבית עקב עלות ועקב כך שאימי מבקשת ממני לא לעשות זאת. אגב עזרתי לה מבחינה כספית. שאלתי: איך מתמודדים עם אבי ואחותי , עם יחסם המנוכר שאינם רוצים לשנות? כיצד אני עושה עבודה עם עצמי להתמודד עם מצב קשה זה? ומה לעשות מבחינה מעשית ? אימי ניסתה לדבר עם אבי אך הוא לא מגיב או שמגיב בבוז ...הם מסוכסכים זה זמן רב ומחכים שדירתנו תמכר אך אין קונה... יש לציין שכל העובדות כאן יש הם כהווייתם-אבי ואחותי מנוכרים וזו לא דעתי האישית בלבד.גם הפסיכולוג אפיין את אחותי כרובוט לאחר ששמע ...ודאי שיש בהם צדדים אחרים אך לפחות לא כלפיי אימי. ברצוני לעשות מעשה קיצוני שיערער אותם במיוחד את אחותי כגון להפסיק לדבר איתה בכלל (לא שכרגע אני מדבר הרבה) ובכלל לנקוט ביד קשה נגד שניהם. לי אין בעייה כמו אימי -אני בול עץ למי שאני חושב שהוא מנוכר. אין לי רגשות כלפיהם בניגוד לאימי שתמיד אבל תמיד נתנה מעצמה על אף יחסם... אמרתי לאימי שתיתן למעקלים לבוא-הבית רשום על שם אבי -אך היא אינה מסוגלת -היא דואגת ותמיד דאגה לצד הכלכלי ובכלל להכל...אבי הוא פלקט ...עובד מ8-17 ובסופ"ש יוצא לפאב...האם אני מגזים? מה עליי לעשות? אין לי כסף לפסיכולוג והוא גם ככה לא עזר ממש... אני יכול לתת לאימי עזרה כלכלית-טיפוליה עולים הון-אך מה לגביי יחס אבי ואחותי לאימי ? אשמח לשמוע דעה נחרצת תודה

שלום אמיר, אתה מתאר מציאות קשה ומכאיבה, ואינני חושבת שתחושת הכאב שלך מוגזמת. כתבת בסיום ההודעה שאתה מבקש "דעה נחרצת", אך אני חוששת שהנושא מורכב מכדי שנוכל להכריע הכרעה חד-משמעית. אני מניחה שיש כאן סוג של "רשומון", בו כל אחד מספר סיפור אחר, והסיפור של אימך רחוק מרחק רב מהסיפור של אביך או של אחותך. אינני חושבת שמישהו מבני המשפחה מאושר למול המחלה, הקושי הכלכלי והניכור, אך יתכן שכרגע יהיה קשה מאוד לגשר על הפערים. אני מרגישה שלמרות רצונך "לתקן" את מערכות היחסים הקשות בין בני המשפחה, חשוב שתקדיש כוחות ומאמצים לעצמך - אתה אדם צעיר, ועליך לדאוג להתפתחות האישית והרגשית שלך, לגדילה ולמעבר לעצמאות. אתה כנראה גם מקור התמיכה המשמעותי ביותר של אמך, וכדי לעזור לה אתה זקוק לכוחות רבים. חבל לי שאמך ואתה אינכם נעזרים באנשי מקצוע. אני מאמינה כי פנייה למרכז קהילתי לבריאות הנפש (כלומר, מרפאה ממשלתית באיזור מגוריכם), תאפשר קבלת טיפול ללא תשלום. נראה לי שכדאי לבדוק זאת. החזק מעמד, אורנה

בהחלט יש לי את הפער הזה בין הרצון להתפתח כאדם צעיר אך נטל רובץ עליי וחוסם... בקשר למרפאה ציבורית: הבנתי שהטיפולים בקופת חולים לא משהו לפי אנשים שהיו. טופלתי אצל פסיכולוג אך כל פעם שהעליתי נושא של אימי הוא אמר: בוא נתעסק בך מספיק עם אמא" ולא פתרנו הנושא ... האם הפסיכולוג היה לא טוב? הוא עזר לי קצת בהקשר לנושא אחר -טראומה מהצבא... אבל זה מאוד יקר .........ולפעמים הרגשתי שסתם דיברנו לריק ... מעניין הוא שכולם באמת אומרים לי להתפתח , אך זה מאוד קשה כך על אף שאני אדם מאוד מאוד שאפתן וכו'....הסיטואציה באמת קורעת את חיי...