פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום קוראים לי מעיין אם את זוכרת...אני במצב מסויים של דיכאון לא יודעת איזה ולא יודעת כלום...אתמול והיום הרגשתי ממש רע,רק רציתי למות...אני כל הזמן חושבת על המחשבות האלה בראש שלי,כל מיני דרכים איך להרוג את עצמי, והכל בראש ,לא יודעת...אני צריכה מספרים של פסיכולוגים באיזור המרכז אם מישהו יודע...אין לי אומץ ללכת באמת לפסיכולוג אבל אני ישמור אותם למקרה שיהיה לי אומץ קטן(הבעיה היא גם שאני רוצה אם כבר לפתור את הבעיה שלי אז בלי שאף אחד יידע,לא הורים לא חברים,וזה נראה לי לא אפשרי אבל אני חייבת לפתור את זה כך,כי אם זה לא אפשרי אז נראה לי שאני לא יפתור את זה בחיים ו...אולי מתי שהוא ימות או משהו כזה...את מבינה אני חייבת שזה יהיה אפשרי...)אני כבר לא יודעת מה לעשות,אתמול בערב כל כך רציתי למות...הייתי כולי עצבנית,והרגשתי איך הלב שלי דופק בכל הגוף ו......ולפעמים כל כך רע לי עמוק בפנים שאני מעדיפה הרבה פעמים למות...כל הזמן אומרים את המשפט הקבוע "אולי את צריכה ללכת לטיפול" ,בפורומים כמובן(כי אף אחד כולל הורים כולל חברים לא יודע מה אני מרגישה...)ואולי אני מחפשת תשובות כאן ואולי אני פשוט צריכה לדבר עם מישהו שיבין אותי ולא נראה לי שיש מישהו כזה אז אני מנסה בפורומים...אני חוזרת מחר לצבא לשבועיים,לא יודעת איך אני יעבור את זה,מקווה שבשלום...אוף אין לי כוח יותר לחיות את החיים או להתמודד איתם...... תודה על ההקשבה מעיין...

לתחושה כזאת יש סיבה. תנסי להבין עם עצמך מה גורם לזה. ואז תנסי לחשוב איך ניתן לפתור את מה שמציק. ואז אולי הרגשתך תשתפר. לפעמים כשלא יודעים מה מציק כ"כ זה הגורם שמפריע לשיפור ההרגשה שלנו. (לפחות אצלי זה כך)

מעיין שלום, אם את חיילת אז את יכולה לפנות לקב"ן היחידה שלך. באופן דיסקרטי, ללא ידיעת ההורים או החברים. כך תוכלי שמישהו מקצועי יקשיב לך וינסה גם לעזור. אם את לא יודעת איך ואיפה, רופא היחידה שלך יוכל לכוון אותך. ממליץ לך בחום למצוא את האומץ כדי לעשות את הצעד הזה. בברכת חזקי ואמצי, גדעון

אבל הקב"ן לא יכול להעיף מהצבא?או מהתפקיד?אני לא יודעת באילו צעדים הוא ינקוט וזה מפחיד אותי...

שלום! מישהו יודע כיצד אני יכולה להגיע לד"ר יורם יובל? או לחלופין להמליץ לי על פסיכולוג טוב באיזור ירושלים. תודה

שושי שלום, למיטב זכרוני נשאלה שאלה דומה לפני מספר חודשים וניתנה תשובה מאחד ממשתתפי הפורום עם הטלפון של ד"ר יובל בקליניקה שלו. השתמשי בפונקציית ה"חיפוש בפורום זה". או המתיני לתשובות משתתפי הפורום. בברכה, גדעון

תנסי 02-5790911

היי דר' בעייתי היא כזו: אני עובדת כ-3 שנים במקום עבודה מסודר לא מרוצה מהרגע הראשון שנכנסתי אליו בשל אופיו.איני טיפוס מוכרן והעבודה דורשת זאת בתוקף.משכתי את הזמן ואלי זה יזקף לזכותי כי איני זוכרת ולו יום אחד בו הגעתי בכיף או חזרתי מהעבודה רגועה.נהפוך הוא מעולם לא הייתה בי רגיעה...תמיד מתח וכעס ליווה אותי בדרכי ובשהותי בעבודה.יש לציין שהעבודה מחייבת מפגש עם קהל ללא הפסקה מה שמאוד מקשה עליי כיוון שאיני ממש סבלנית עם הזולת ודי לא מקבלת כשלא מבינים מה שאני מסבירה. אני בקונפליקט אחד מהבחינה של רצוני העז כן לאהוב ולקבל את העבודה שכן אני מקבלת תמורה כספית יפה ונהנית ממסגרת שרבים היו שואפים להיכנס לתוכה אך איני יכולה להתכחש לתחושותיי הקשות בעקבות אותה מסגרת.שכן אני מרגישה לחוצה ושקשה לי מאוד להתמודד ולעשות שינוי חד על מנת להיטיב עם המצב. החלטתי לגשש מה אקבל במידה וארצה לעזוב.הסברתי שאיני מפיקה את המאה אחוז מצידי ורצוני להיות כנה ולומר "אפסו כוחותיי".הוסבר לי שלא אקבל דבר דהיינו פיצויים.מאוד נפגעתי כי חשבתי לתומי שברוב הזמן כן נתתי מעצמי והייתי טובה ועובדה לכך היה הרצון לקדם אותי ולכן ציפיתי בייחוד לאור פנייתי בנועם ולא במלחמה לקבל את המגיע לי.הוסבר שלא כך.אלא אם אפוטר והם לא מעוניינים בכך. מאז..יש לי רק הרגשה רעה יותר. המנהלת נכנסה לברוגז, עושה לי פרצופים בקושי מתייחסת.היא חושבת שאני עושה דווקא על מנת שיפטרו אותי ולכן כנראה מנסה לשבור אותי קודם.אני לא ממש יודעת כיצד לנהוג.אין לי עבודה אחרת המצב התעסוקתי לא בשמיים...ולכן אני חוששת מאוד. האם עליי לנהוג בצורה כזו שאקבל פיצויים? האם עליי לעזוב טרם מציאת עבודה רק כדי להרגיע את נפשי? האם התחושות שלי מוגזמות ועליי לקבל את רוע הגזירה ולהישאר שם? אני כבר לא מפרידה בין היותי אדם "רע" שלא מסתגל לבין מצב בו אני לא מתאימה למסגרת נקודה! אני מאוד מתוסכלת.יודעת שאשבר ללא עבודה כיוון שיש לי בעייה קשה בדימוי העצמי בכל הקשור לקריירה,פחד להיכנס למקום חדש. לפעמים אני רוצה להיות ראש קטנטן כי קשה לי להתמודד. אני מפרשת כל תגובה קטנה של אנשים ולוקחת קשה הכל!!!!!!!!!! מאוד מתוח לי ולחוץ לי ואני חושבת שעליי להיעזר במישהו מקצועי אך עד אז מהי המלצתך?? לציין...שהייתי מאוד רוצה לנקוט בגישה של "לא אכפת לי" ולא לחשוב כל הזמן איפה אני לא בסדר.תמיד נראה לי מבפנים שאני צודקת אך יש לי סביב האמונה הזו תהיות ומחשבות של מה יגידו...היא בטח כועסת אני רוצה שיאהבו אותי.." ממה זה נובע ד"ר.?? החברה הורסת - בא לי לנהוג כרצוני אך עליי להתאים לנורמה וקשה לי עם זה מאודדד!

שלי שלום , ברצוני לעודד אותך לפנות ליעוץ מקצועי. את מעלה דילמה שהינה מחד נורמטיבית ומוכרת ומאידך העוצמה שלה עבורך הינה קשה וגורמת לך סבל. מחד הרצון לעבוד במקום שיתאים לך, שתוכלי להיות עם חיוך ולהנות ממקום העבודה. (לא, זו לא דרישה מוגזמת) ומאידך אין אופציות אחרות ברורות, זה מקום משתלם כספית...ואת עושה את עבודתך נאמנה ובצורה טובה. הדילמה מביאה אותך כבר לסכסוכים עם המנהלת ולתחושות קשות שלא מעריכים אותך מספיק. לדעתי, זה רק עלול להחריף היות שהסכסוך עם המנהלת משקף למעשה את הסכסוך הפנימי ביניך לבין עצמך ואת השאלה הלא פתורה שלך. יעוץ מקצועי יוכל לעזור לך להבין טוב יותר את צרכייך ורצונותייך ויוכל ללוות אותך בהחלטה לגבי דרכך המקצועית. בהצלחה, גדעון

יש לי אח בן 30 שלא מוצא או לא רוצה למצא עבודה היות שהוא למד תואר ראשון בכלכלה ואינו מוצא עבודה בתחום ולא מוכן להתפשר בעבודה שחורה ולא מקצועית הוא גר אצל ההורים ולא רוצה להתחתן או להכיר בחורות ובעצם לא עושה כלום עם עצמו לא מוכן ללכת לעזרה פסיכולוגית והוריי קצרה ידם מלעזור לו יותר מה עושים במצב כזה?

בעלי גם לא עובד, וגם הוא מהנדס. וגם הוא לא מוכן לעבוד בעבודה אחרת. הדבר הראשון שלדעתי צריך לעשות (ואני לא רופאה, רק מניסיון) הוא לתת לבחור בטחון. הבטחון של הגברים שלא עובדים שואף לאפס, איך אתה רוצה שהוא יצא עם בחורות מה הוא יגיד להם שהוא מובטל? בחורות בבליינד דיט יודעות יופי להוריד עוד יותר את הבטחון והמצב רוח. צריך ללכת איתו ולא להתנגד ולהלחם בו. תנו לו בטחון אהבה... הוא ימצא עבודה הבטחון יעלה יכיר בת זוג,אל תלחיצו אותו. זו דעתי והיא לא מקצועית. בהצלחה

אבי שלום, כדי לעזור למישהו הוא צריך לרצות לקבל עזרה. המצב שאתה מתאר בו אחיך לא עושה כלום הינו מצב בעייתי. אך הבעיה היותר גדולה הינה אי מוכנותו לקבל עזרה. לדעתי עליכם להשקיע מאמץ לשכנע אותו לקבל סיוע. במידה ואינכם מצליחים הניחו לו להתמודד עם מצבו בקצב שלו. לפעמים הזמן הוא המושיע הטוב ביותר. בהצלחה, גדעון

שלום רב ד"ר קפלן. מזה תקופה ארוכה אני נוטל כדורים נוגדי דיכאון כאשר רק הקומפלקס האחרון(ליתיום,לוסטרל ומרוניל) הוא זה שעזר לי, אך גם לפני כן נטלתי כדורים שלא צלחו, בסה"כ הכללי אני נוטל כדורים במשך שנתיים וחצי(עם החלפות כמובן) וממש בימים אלה אני לקראת סיום טיפול בן 9 חודשים במעקב של פסיכיאטר ועכשיו לאחר תקופה נורא ארוכה אני בעצם אוכל לקיים יחסי מין כמו שצריך ואפשר, וזאת מכיוון שלאורך כל התקופה בה נטלתי תרופות היתה לי בעיה בקיום יחסי מין מכיוון שאף פעם לא הצלחתי להגיע לאורגזמה. תקופה כ"כ ארוכה כזאת בעצם דיכאה לי את כל היצר המיני ואני לא מרגיש שום דחף או תשוקה מינית כלל. בנוסף לכך, לאורך כל התקופה בגלל המצב הנפשי לא היה לי שום חשק למין גם אם הייתי כשיר מהבחינה הזאת, כך שנכון להיום אשתי ואני, ובעיקר אני מאוד לא נמשכים זה לזה וזה לא קשור אליה או אלי, כי אני נורא אוהב אותה ומוצא אותה נורא מושכת בעיניי אך אין לא לי ולא לה חשק ו/או קירבה מינית. רציתי לשאול אותך בעצם מנסיונך, מה צריך לעשות אדם אשר עבר דבר דומה לשלי על מנת להחזיר את חיי המין שלו למה שהיה, להחיותם? תודה רבה מראש, ארז

ארז שלום, הייתי ממליץ להפנות את השאלה גם בפורום פסיכיאטריה וסקסולוגיה כדי שיהיו לך עוד חוו"ד , שכן ישנם כאן כמה גורמים הקשורים לתחום המיני: ההשפעה התרופתי והשפעת המצב הנפשי הדכאוני. נראה לי שלאחר תקופה כזו, ישנה בודאי פגיעה בכל תחומי הקירבה, האינטימיות והזוגיות ולא רק המיניות, כך שתוכנית השיקום והחזרה לשיגרה צריכה להתייחס לכלל המרכיבים : הרגשיים, והגופניים. עליכם לשוחח בפתיחות על התקופה הלא פשוטה שעברת ולנסות ליזום קירבה הדרגתית ביניכם, שתהיה גם קירבה רגשית ובעקבותיה כך אני מעריך תגיע גם הקירבה המינית. הייתי ממליץ לך להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל בך, כדי שיהיה לך מושג כללי לגבי מה הצפי של חזרה לתפקוד נורמטיבי בתחומים השונים בחייך כולל התחום המיני. בהצלחה, גדעון

שלום לך ד"ר, רציתי לשאול, האם יש מסגרת-טיפולית-יומיומית לנערה מתחת לגיל 18? מקום שיוכל להכיל את הסבל והכאב שלא מרפים...ורק לתקופה קצרה...עד שהטיפול התרופתי ישפיע באופן משמעותי. (מסגרת שהיא לא בית חולים- אלא מסגרת למקרים קשים פחות...שבהם אין סכנת התאבדות אלא "רק" סבל ופגיעה עצמית- בולימיה וחיתוך....) אני מאוד אשמח לקבל כתובת או שם של מסגרת כזו, אם קיימת. זה מאוד חשוב שכן קשה לי מאוד להמשיך את חיי היום יום הרגילים. גם מבחינה פיזית (שכן האכילה שלי גרועה והגוף ממוטט), וגם מבחינה נפשית. המון המון תודה.

מירב שלום, את מתארת צורך במסגרת של "אשפוז יום". האם זו כוונתך? משהו כזה שבאים בבוקר לקבוצות ופסיכותרפיות וחוזרים הביתה. למיטב ידיעתי ישנה מסגרת כזו באזור המרכז, בביה"ח תה"ש. ואני בטוח שישנן עוד מסגרות כאלו, גם באזורים אחרים. נסי להתייעץ על כך עם הרופא המטפל שלך. הוא יוכל בהתאם למצבך להפנותך למסגרת מתאימה. בברכה, גדעון

אורנה שלום הבן שלי בן 8. בן בכור נבון שבדרך כלל מקבל את מה שמבקש ובגדר יכולתי לתת. הבעיה היא שהוא מאוד תובעני מבחינת התשומת לב, לא מסוגל לשחק לבדו ולהעסיק את עצמו, גם שאנחנו נמצאים עם חברים שיש להם ילדים הוא רוצה שאנחנו נשחק איתו, דבר שמקשה עליי להתפנות לאחיו הקטן, ואם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה הוא מתפרץ ומתחצף, רוטן וצועק. אני מרגישה שאני במחיצתו אני נמצאת כל הזמן בחרדה, עצבנית ובלחץ מפני התנהגותו ומפני התפרצות מצידו ואף פחד של מבוכה לפני האחרים. ככל שדיברתי איתו זה לא עוזר. עונשים כמו אי מתן דמי כיס וכו' - לא מרתיע אותו, ולצעוק עליו רק מחמיר את העצבנות מצידו ומצידי. ההתנהגות הזו יוצרת לחץ בבית ואף מתח ביני לבין בעלי. האם יש פתרון? מיטל

מיטל שלום, אורנה תענה בהמשך השבוע ולבנתיים התייחסותי: באופן כללי ילדים זקוקים לגבולות וילדים יודעים להרגיש את נקודות התורפה של הוריהם ודווקא שם "בבטן הרכה" ללחוץ. אני מעריך שבנך מרגיש שאת נלחצת מהתפרצויותיו ומהמבוכה שהוא מסב לך. עם זאת זכותך להקדיש זמן גם לבנך הצעיר יותר ואף לעצמך מבלי שתהיי בלחץ שהוא יתפרץ. בחיים עלינו ללמוד שלא כל דבר נקבל. ובנך גם עליו ללמוד את זה. המילכוד טמון במשפט הראשון שלך: "שבדרך כלל מקבל את מה שמבקש ". עליו ללמוד שישנם דברים שיבקש ולא יקבל. בתחילה יצעק, אח"כ יבכה, אח"כ יעשה בושות אבל אם את לא תתרגשי, לא תנקמי בו, לא תצעקי עליו בחזרה. הוא ילמד שהוא יכול להיות מתוסכל ועדיין להיות אהוב. זה לקח חשוב מאוד בשבילו (וגם בשבילך כהורה). המשימה הלא פשוטה היא לשים לו את הגבולות בצורה עדינה, אוהבת, אבל תקיפה ולא להיות בחרדה מפניו. בהצלחה, גדעון

אני בת 17 אני לא אוהבת לבלות לא אוהבת לצאת למסיבות ורוב הדברים שמעניינים ילדים בגילי לא מעניינים אותי... לפעמים כמשהו מחבריי מורד אני יכולה לצפות את התוצאה אני מרגישה שאני מבוגרת.. אף פעם לא היה לי חבר, וזה מפחיד אותי שאני אשאר לבד.. אני לא מתלבשת חשוף וכאלה, כי אני בעד להתלבש איך שנוח לי ולא לנסות לרצות אחרים (מה שמאפיין את בני גילי) אני גם דיי מתביישת בגוף שלי, אני לא שמנה או משהו כזה... ובים אני הולכת אני עם בקיני ומכנס. הייתי רוצה שהתקופה המטושת הזאת תעבור, הייתי רוצה להיות כבר בת 25, לא בתולה, לומדת פסיכולוגיה, אחרי צבא וכל הבולשיט הזה... משהו לא בסדר אצלי? אני לא עוברת את מה שבני גילי עוברים, גם שהייתי קטנה אמא שלי ספרה שאף פעם לא ראיתי את התוכניות לילדים, כי לא האמנתי לזה. האם אני צריכה טיפול? האם אני סגורה מידיי? האם אני כן צריכה לצאת עם בני גילי אפילו שאני לא מזדהה איתם וחושבת שמה שהם עושים (לא כולם, אני לא מכלילה..) זה סתם לבזבז כסף על דברים דביליים..?

דניאל שלום, נראה לי שהרבה יזדהו עם מכתבך ובעיקר עם החלק הרוצה להיות כבר אחרי גיל ההתבגרות. מה שאת מתארת נשמע לי נורמטיבי. לא כל בני גילך אוהבים לבלות במסיבות, להתלבש חשוף. לא לכל בני גילך יש חבר בגיל 17 וכן הלאה... אך כשאת חשופה לסגנון כזה את בודאי מרגישה חריגה. יתכן שאת בוגרת יחסית לבני גילך. יתכן גם שטעמך שונה. כך או כך, נראה לי חשוב שתוכלי למצוא לעצמך חברה איתה את מזדהה ומרגישה שייכת. יתכן שחברים כאלו, שכמוך לא אוהבים סגנון מוחצן כזה יחזירו לך את התחושה שאת בסדר. את כמובן יכולה להעזר גם בטיפול, שיכול לסייע בהתמודדות עם תחושת השונות אותה את מציינת. בהצלחה, גדעון

כיצד ניתן להפסיק את ההקאות שנובעות מהתרגשות? כשאני מתוחה או מתרגשת ממשהו אני חשה בחילה ומקיאה.. גם לפני מבחני בגרות, ושנה הבאה אהיה ב יב', שם יש מלא בחינות בגרות לעשות... אני מקיאה כנראה כשאין לי שליטה... הייתי כבר בעבר אצל פסיכולוגית, אך זה לא עזר. היא נסתה לרפא אותי בעזרת שיה כזאת שצריך לעקוב עם העיניים וזה בעצם מוחק את החויה או משהו כזה, וזה לא עזר לי. היא גם עשתה לי מדיטציה וזה לא עזר. מה ניתן לעשות כדי למגר את התופעה, שממש מציקה לי כבר מגיל 12? אני רוצה להוסיף, שעוד ארבעה ימים אני נגשת לבחינת בגרות במתמטיקה בחינה של מועד ב' שאני בחרתי לעשות, ומעכשיו לא ישנתי כל הלילה והייתה לי הרגשה של בחילה, חשבתי כבר לדחוף אצבע כי לא הקאתי וההרגשה הזאת של הבחילה לא הפסיקה לרדוף אותי ואני לא יכולה לסבול אותה. איך שאני נשכבת במיטה אני מתחילה לשמוע רק את הנשימות שלי שהולכות ומתמהרות ואת פעימות הלב וזה עוד יותר מלחיץ אותי, השקט הזה... אני חייבת לציין שלפני בחינה רגילה אני לא נלחצת רק לפני בחינות בגרות, אני יודעת שזה טבעי להלחץ אבל יש תדירות מסויימת של לחץ, ושאני נלחצת זה פוגע בי פיזית, ואני לא יכולה לסבול את זה, ויש כבר כמה דברים שויתרתי עליהם עקב כך. אני מרגישה שלעולם לא הגיע למה שאני מסוגלת בגלל הסימפטום הזה... וזה מדכא.

גילי שלום, את מתארת תופעה של חרדת בחינות עזה המתבטאית בתחושת לחץ מוגברת, דפיקות לב, מתח עד כדי הקאה. ניסית כמה שיטות, ביניהן EMDR -( השיטה שתארת עם העיניים). הייתי מציע לך בשלב ראשון לעבור סדנא של חרדת בחינות. בסדנא כזו תוכלי ללמוד שיטות הרפיה ולעבוד על טכניקות שונות שיעזרו לך להתמודד טוב יותר עם החרדה שלך. אפשרות נוספת: טיפול התנהגותי קוגנטיבי, שיעזור לך להתמודד עם התופעות שתיארת. בהצלחה, גדעון

הי אני בת 23. אנסה לכתוב בקצרה ככל שאוכל... אני לא יכולה כמובן לפרט פה את הכל כי זה יותר מדי דברים אבל בכלליות אני מקבלת מספר שנים סרוקסאט שלא עוזר לי החיים שלי הם פשוט לא חיים אני סובלת יום יום אני לא מסוגלת להתעורר ישנה 12 שעות מינימום וזה גורם לי לבעיות נוספות כמובן. אני סובלת כל הזמן אני בוכה יש לי התקפי חרה נוראיים כמו ברגע זה... אני רועדת, נחנקת, חם לי אני רוצה למות! נמאס לי לרצות למות כל יום אני מתעוררת עם ההרגשה הזאת והולכת לישון איתה... אני לא יכולה ככה יותר... אני לא יכולה לסבול יותר... אין לי מהיכן לקבל עזרה... אין לי אפשרות ללכת לרופא פרטי ובבריאות הנפש תור המתנה הוא חודשיים מינימום... ביררתי... אני לא חושבת שאוכל לעמוד בזה... אני לא חושבת שאוכל לשרוד את החודשיים הקרובים עד לתור... ההרגשה הזאת לא חדשה היא מלוות אותי המון שנים רק שעכשיו נשברתי ואני מודה שאני חייבת עזרה רפואית.. ועכשיו אני מבינה שאין לי גם מהיכן לקבל עזרה רפואית... אני לא בחורה רעה אני לא עושה דברים רעים אני לא טיפשה בעיקרון ורוצה להצליח באיזשהו מקום אבל אני חוששת שזה לא יקרה כבר... העבר שלי רודף אותי כל הכאב וכל הסבל שלי לא נותן לי מנוח... אני רק רוצה למות זה הכל להפסיק את הסבל הזה... אני לא מבינה למה אנשים שרוצים לחיות מתים ואני ממשיכה לחיות למרות שאני לא רוצה. זה לא פייר! אני לא מסוגלת יותר אני באמת לא יכולה... אולי כדאי לי לוותר על הכל לוותר על כל תקווה שאי פעם היתי בי לוותר על החיים שחשבתי שפעם אני אוכל להגיע אליהם להתאשפז באיזה בית חולים לחולי נפש וזהו? אולי לא מגיע לי יותר מזה.... אולי אני באמת מטורפת... תאמינו לי יש לי את ל הסיבות בעולם להרגיש ככה... זה לא שאני איזה מפונקת שמשעמם לה בחיים... ממש לא יש לי את כל הסיבות שבעולם להרגיש ככה אבל אני פשוט לא רוצה להרגיש ככה יותר.. נואשתי... אני לא יודעת מה לעשות למי לפנות? מי יכול לעזור לי? אני צריכה לדבר עם מישהו לספר לו על הכל.. ואין לי עם מי אני צריכה לשמוע שאני לא מטורפת... שמה שאני מרגישה זה טבעי.. שאני יכולה להתגבר על זה... שיש דרכים... אני צריכה ללמוד על דרך... ואין לי איך... בבקשה מישהו בבקשה אני כל כך צריכה שתעזרו לי אני לא יכולה יותר... אני לא יכולה... בבקשה אני מתחננת לעזרה לכיוון אני לא יודעת למה... אולי אתם יודעים? אין לי אף אחד בעולם הזה שאני אוכל לפנות אליו אף אחד! אין לי כסף לרופא מומחה אין לי מה לעשות... בבקשה מישהו יכול לעזור איכשהו? לא אכפת לי איך.... אני רק רוצה או להפסיק לסבול או למות... אין פה אפור... רק שחור ולבן... אין עוד משהו... אין כוחות למשהו אחר... בבקשה! בבקשה! עיזרו לי איכשהו... בבקשה...

שלום לך, את כותבת באופן כה כנה על יאושך מחד , רצונך להעזר מאידך והרצון הכל כך מובן להפסיק את הסבל והכאב הנפשי. נראה לי שהאינטרנט הינו מקום שבו היכולת להעזר הינה די מוגבלת וצריך קול אנושי שיוכל לנחם ולהראות אופציות. מה דעתך בלילות שחורים כאלו להרים טלפון לער"ן - עזרה ראשונה נפשית? ובאופן כללי יותר - טיפול נפשי משולב בטיפול תרופתי הוא מה שיכול לאפשר תיקווה. אני מציע לא להתייאש ולהיכנס לתור המתנה של קופת החולים שלך. בסופו של דבר תורך יגיע ואז תזכי למקום שבו יקשיבו לך ויתנו לך תיקווה. עזרי עוז וכוח, בברכה, גדעון

אני בת 30 נשואה ואם לשניים. אני היפוכונדרית, ורמות החרדה שלי בכל הנוגע למחלות גבוהות מאוד. הייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי שמיתן את רמת החרדות. וכיום כשאני מוטרדת משינוי גופני זה או אחר ההתמודדות שלי טובה יותר (כך גם בעלי חושב). אולם, כרגע אנו עומדים לפני נסיעה ארוכה לחו"ל וואני נמצאת כעת בשיאו של התקף לחץ שכולל מחשבות של מה יהיה אם אפחד ממשהו? אם יהיה איזשהוא שינוי גופני? נכון שיש רופאים בארה"ה אך אחד הדברים המאפיינים אותי זה ללכת לרופאים מוכרים. התחלתי בסדרת בדיקות אצל רופאים אבל נראה לי מגוחך להתחיל ללכת לרופאים מקצועיים שלא לצורך ולבקש בדיקה שגרתית (לדוגמא, ללכת לאף אוזן גרון שיבדוק את בלוטות הלימפה בגרון). מכיוון שהנסיעה הזאת מאוד חשובה לי הייתי מבקשת לקבל את עצתך להתמודדות עם תופעה זו.

שלום ניצן, אם יש לך אפשרות לחזור אל המטפל/ת שסייעו לךבעבר למתן את רמת החרדה, אנא עשי זאת. במידה והדבר אינו אפשרי, עדיין כדאי לפנות לטיפול אשר יוגדר מראש כטיפול קצר-מועד עד לנסיעתך. בברכה (ונסיעה טובה), אורנה ראובן-מגריל

יש הודעה שקוראים לה דכאון שכתבה טל וענתה לה קלרי - ופסחת עליה בטעות...

תודה, שמתי לב לכך לאחר זמן מה...

דר קפלן שלום! בעבר התייעצתי איתך לגבי בעלי בנושא הורות וזוגיות. הנני מעוניינת לקבוע תור לטיפול ,אם יש באפשרותך לקבל אותנו וכמובן אם אתה מקבל חברי קופ"ח מכבי? אם תשובתך היא שלילית אשמח אם תפנה אותי ליועץ שאתה מכיר שעובד עם קופה זו אשמח לתשובתך המהירה לי

ד"ר אורן קפלן לא עונה בתקופה הזאת בפורום. אם את רוצה לפנות אליו באופן אישי שלחי לו מייל. אם את רוצה , יש פה 3 מנהלים אחרים.

שלום לי, אכן כדאי לשלוח לד"ר קפלן מייל לכתובתו האישית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אישתי מתלוננת שיש לה עיעוף חוזר על עצמו בעין שמאל. העיפעוף לא כואב ולא תמיד רואים, אבל היא מרגישה בעיקר אחרי שיפשוף העיניים ורק באותה עין שמאל חוזר העיפעוף. התופעה קיימת מזה חודש, ואני מבקש לדעת את הסיבה ומה עליה לעשות תודה יוסי כהן

יכול להיות שזה פשוט מעייפות יתר או מתח.

שלום יוסי כהן, אני מציעה שאשתך תפנה לרופא המשפחה, ותקבל ייעוץ ראשוני לגבי תהליך האבחון שכדאי לבצע. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

סובלת אני לעתים מדכאונות אני יודעת שיש לי חוסר סירטונין. איך ניתן להשלים חוסר זה מבלי לפגוע במערכות בריאותיות אחרות תודה

הי ויקי, החוסר הוא באיזון של הסרוטיונין, ולא משלימים את זה כמו ויטמינים. אם את סובלת מדכאונות פני לטיפול פסיכולוגי ושם תוכלו להעריך את המצב. יכול להיות שטיפול בשיחות יספיק לך בכדי להעביר את הדיכאון, ואם לא אז הוא ימליץ על טיפול תרופתי. וגם אז, אין זה אומר שזה פוגע במערכות אחרות. הרי יש חוסר איזון שאותו יש לתן, אז כאילו הפגיעה היא עכשיו ולא אחרי הטיפול בזה.. תרגישי טוב..

שלום ויקי, אני מסכימה עם המלצתה של קלרי לפנות לייעוץ פסיכולוגי ופסיכיאטרי. טיפול במצבי דיכאון וחרדה אכן מתבטא בשינויים ברמת הסרוטונין במוח, וכדאי שתקבלי ייעוץ פרטני בנושא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, לא הבנתי כל כך מה ההבדל בין הפורום הנוכחי לבין פורום פסיכותרפיה. אנא הארתכם. שנית, שיקלו ברצינות להסיר את תמונתו של ד"ר אורן קפלן שאינו משתתף בפורום ולשים תמונות של מנהלי פורום פעילים... אני בטוחה שכולנו רוצים לדעת מי עונה לנו....כמו בפורומים אחרים. בתודה, שואלת

שלום, אני אנצל את ההזדמנות שהנושא עלה, לשאול למה יש צורך בכל כך הרבה מנהלים? ד"ר קפלן הסתדר יפה מאוד ודאג לתת לנו תחושה של בית חם ומוגן. עכשיו יש כאן תחושה של תחנת רכבת קצת. הפורום בכלל לא מה שהיה, כל המשתתפים הקבועים עזבו ביחד עם דר' קפלן, אין כאן תחושה נוחה של משהו שנעים לשתף כאן, אני מתנצלת ואני לא מתכוונת לפגוע במישהו מהמנהלים אבל אחרי הכל זה פורום פסיכולוגיה קלינית, שאמור לעסוק בנפש, בדבר הכי עדין שיש לנו, ואתם בטח יודעים שביטחון זה משהו חשוב מאוד בטיפול, אז למה יש כאן תחושה של מקום זר ולא נעים? וחוץ מזה דר' קפלן הבטיח שבסוף השנה האקדמית הוא יחזור וינהל את הפורום.... והבטחות כידוע.....צריך לקיים..... יעל

שלום יעל, אני מבינה מהודעתך שבעבר הייתה לך תחושה חמה ומוגנת בפורום, וההסתגלות לשינויים בוודאי אינה פשוטה. כל אחד ממנהלי הפורום עושה את המיטב על מנת להשיב בצורה מעמיקה, מקצועית ואנושית, ואני מקווה שבהדרגה תוכלי לקבל זאת. בכל מקרה, בימים הקרובים נכתוב בצורה בהירה לאיזה זמנים או נושאים אחראי כל אחד ממנהלי הפורום, ואני מקווה שזה יקל על ההתמצאות במרחב... לגבי ד"ר קפלן, אני בטוחה שהוא יתייחס לנושא בזמן הקרוב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני מניחה שפורום פסיכותרפיה נועד באופן ספציפי לדיון בשאלות הקשורות בתהליכים טיפוליים, בעוד פורום פסיכולוגיה קלינית נועד לשאלות בתחומים נרחבים יותר. לגבי התמונות, אנא כבדו את בחירתו של כל אחד ממנהלי הפורום האם לצרף את תמונתו או לשמור על אנונימיותו... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מנהל פורום פסיכותרפיה הוא ד"ר לעבודה סוציאלית, הוא איננו פסיכולוג בשום אופן.

סתם לידע כללי- מנהל פורום פסיכותרפיה הינו ד"ר לפסיכולוגיה קלינית. אפשר להיכנס לאתר ולראות את המידע המיקצועי הרלוונטי לגביו.

יש לי בעייה נפשית אני בדיכאון כל הזמן,זה בא בהתקפות כאלה. אני מעוניינת לדעת מה יש לי היכן אני צריכה לפנות כדי שיאבחנו מה יש לי? תודה רבה חופשיה

אירית, למה שלא תצרי קשר עם איש מקצוע (פסיכולוג או פסיכיאטר)? תוכלי לקבל חוות דעת מקצועית באשר למה שמטריד אותך (דכאון או הפרעת אישיות...) ויותר חשוב - עזרה מקצועית. כי לא משנה בעצם מה ההגדרה הפורמלית של הבעיה שלך, יותר חשוב שתקבלי עזרה מקצועית כדי שתוכלי לשפר את איכות החיים שלך. ס.מ.

אני מסכימה עם מי שענתה לך קודם. יש רופא לכל דבר, וגם לנפש, לכן יש לפנות אליו כשצריך ולרצות להרגיש יותר טוב - והטיפול הפסיכולוגי, מנסיון, כבר יעשה את שלו. תרגישי טוב..

שלום, בהחלט מומלץ לפנות לאבחון ולטיפול אצל איש מקצוע, בתחום הפסיכולוגיה הקלינית או הפסיכיאטריה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב. אני בת 59. לאחרונה אובחנתי כלוקה בפיברומיאלגיה. מאחר ו"ניצני" המחלה, החלו מיד עם מעבר טראומה נפשית קשה, לפני כמעט 8 שנים, שהביאה בעקבותיה גם טראומות גופניות, אני מתחילה לחשוד שייתכן שיש פה שילוב של נפש-גוף, וחוששת, בעקבות תגובות כאלה ואחרות על תלונותי הפיזיולוגיות, שמא מחלה זו אכן נמצאת בקטגוריה של מחלות נפש?!... עובדה היא שמחלה זו מעלה חיוך על שפתי רופאים (אותי זה לא מצחיק כלל!...), ואפילו במוסד לביטוח לאומי לא יודעים כיצד להתייחס אליה, ולפי מה שהבנתי, גם לא מקנים עבורה אחוזי נכות, או הכרה באובדן כושר עבודה בעטייה. אנא, עזרו לי להבין: האם זו אכן מחלת נפש? (אגב, אין תרופה, כרגע, למחלה זו, והגלולה שאני מטופלת בה, אלטרולט, ניתנת בדרך כלל לטיפול ב...דיכאון!... בתודה מראש על תשובתכם בהקדם, ליאנה

בשום פנים ואופן לא!!!!! מחלות נפש מטופלות ע"י פסיכיאטר בתרופות אנטי פסיכוטיות, מה שלא נכון לגבי פיברומיאלגיה. במחלות נפש יש אלמנט של פסיכוזה , כלומר ניתוק מן המציאות גם תופעה זו לא קיימת בפיברומיאלגיה. יתכן שהסיבות למחלה הן נפשיות בין היתר , אך לא כל מלה שסיבותיה נפשיות (ולא רק) היא מחלת נפש.

המגוון של מחלות נפש לא מסתכם רק בפסיכוזות למיניהן. גם דכאון קליני נחשב למחלה נפשית, והטיפול אינו כולל - לרוב - אנטי פסיכוטים.

ליאנה, פיברומיאלגיה אינה בשום אופן "מחלת נפש". כמו רבות מהמחלות האחרות, היא בוודאי מדגימה קשר הדוק בין גוף ונפש (מתי שהוא הרפואה המערבית כנראה תבין ותפנים שאי אפשר להתייחס לגוף האדם רק כאל אסופה של נתונים ביולוגיים, וכי אנחנו מכלול המורכב מגוף ונפש). המחלה עלולה לפרוץ בין היתר בגלל טראומה (גופנית או נפשית) והיא לעתים מוחמרת כאשר הנפש נמצאת בסוג של "סטרס" (לחץ). היא עדיין מחלה די חדשה בקנה מידה רפואי, עד לא מזמן אכן חשבו ש"הכל בראש" והיחס שהחולים זכו לו היה מחפיר. היום אין זה כך, והמודעות עולה. אם הרופא שלך חושב שהמחלה משעשעת - - - הייתי מציעה לך לעזוב את הרופא המשועשע ולמצוא לך אחד קצת פחות משועשע עם חוש הומור בריא יותר. (אני רצינית לחלוטין). יש אגודה בארץ לתמיכה וסיוע בחולי פיברומיאלגיה. עשי חיפוש באינטרנט ואולי כדאי שתצרי איתם קשר. דווקא במחלות כאלה, חשוב לא להרגיש לבד עם המצוקה, ונראה לי שמאוד יזור לך להיתמך ולתמוך. הערת סיום - העובדה שאת מטופלת בכדורי "אלטרולט" שהם בין היתר גם משמשים ככדורים אנטי-דיכאוניים אינה מעידה על כך שמדובר במחלת נפש. סתם לידע כללי, יש הרבה תרופות שאמנם מיועדות למטרה מוגדרת אבל מצאו שהן יעילות גם להקלה/טיפול במחלות אחרות אבל במינונים שונים. אלטרולט נגד דיכאון ניתן במינון גבוה לאין שיעור מאשר המינון שאת מקבלת. במינון נמוך מאוד, הוא לפעמים ניתן גם לטיפולים במיגרנות (והלא מיגרנה אינה מחלת נפש, מן הסתם). אחד הטיפולים המקובלים במיגרנה כטיפול מונע, הוא מתן תרופות להורדת לחץ דם - גם אם המטופל לא סובל כלל מלחץ דם גבוה... רפואה, עד כמה שהיא נפלאה, אינה מדע מדוייק וחלק גדול מהתוצאות מושגות באמצעות ניסוי וטעייה. השורה התחתונה - אין לך מחלת נפש, אבל בהחלט תועיל לך תמיכה. ההמלצה שלי היא האגודה. בהצלחה ותרגישי טוב.

שלום ליאנה, לצערי לא אוכל לסייע לך במידה רבה, מאחר והמידע שיש בידי על פיברומיאלגיה (תסמונת המתבטאת בחולשת שרירים ובתשישות) אינו רב. למיטב ידיעתי, פיברומיאלגיה אובחנה בעבר רק בהתבסס על דיווחי החולה (מה שעלול להוביל לתגובות המעליבות שתיארת מצד הממסד), אך לאחרונה יש יותר ידע לגבי קריטריונים רפואיים לאבחון, אשר עשויים לשנות את המצב. כדי לדעת יותר, וליצור קשר עם חולים נוספים ועם מטפלים מומחים בתחום, אני מציעה לך לחפש באינטרנט אתרים רלוונטיים לפיברומיאלגיה. נשמח אם תעדכני אותנו בהמשך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, איך אפשר להתמודד עם דיכאון? אני כל הזמן סביב איך לא לאכול ואם כן אז כמה שפחות. אין לי כוחות להתמודד עם החיים כל קילו שאני עולה אני מרגישה לא טוב ואני רוצה להעלם. כבדים עלי החיים. יש לציין שאני עובדת במקום מסודר וי לי חיים " נורמליים " אבל כשאני מגיעה הביתה אני כולי שבורה ואין לי כוחות להרים את הראש. אני מרגישה שהמצב מחמיר אניראה לי שאין תקווה להמשיך אותם כי זה רק סבל. מה עליי לעשות. תודה. מעיין.

שלום מעיין, נשמע שלא קל לך בכלל אבל את במצב טוב כי נשמע שאת מבינה שאת צריכה לטפל בעצמך בכדי להרגיש יותר טוב. אני הייתי מציעה לך לנסות לפנות לטיפול פסיכולוגי שם יוכלו לטפל גם במצבי הרוח, בעיות האכילה ובכלל. מנסיון של טיפול בדברים דומים, אני מבטיחה לך שאפשר להרגיש הרבה יותר טוב ואין שום סיבה להמשיך ולסבול. תרגישי טוב..

היי מעיין, נראה כאילו אני עצמי כתבתי את הדברים שנאמרו מפיך. אני יודעת שזה בטח לא ינחם אותך, כפי שזה לא מנחם אותי לדעת שיש עוד רבים כמוני... אינני יודעת מהיכן נובעים תיסכולייך והמעגל האינסופי של ייאוש , אכזבה , אכילה לא מבוקרת ולאחר מכן כעס והשמנה. אצלי זה נובע מבדידות וחוסר אהבה והכוונה היא אך ורק לזוגיות ולא לבדידות וחוסר אהבה של חברים, כי את זה יש לי בשפע. אני, בדיוק כמוך מנהלת חיים " נורמאלים " כביכול, אהודה בעבודה ועוד יתרה מכך הכח המניע מבחינה חברתית. אך כשאני מגיעה הביתה, פתאום זה בלתי נשלט ואני מתחילה לאכול מכל הבא ליד וזה כמובן נובע מהעצבות והבדידות שאני חשה. שבוע אחד אני יכולה לקבל מחמאות על איך שרזיתי ושאני נראית מצויין ושבוע לאחר מכן אני מעלה שני ק"ג ואנשים לא מבינים איך פתאום שמנתי. הקיצוניות הזו לא מובנת להם, אך היא מובנת טוב מאוד למי שנמצא במעגל כמוני. אני הייתי בטיפול פסיכולוגי, אך טיפול לא יכול למנוע אכילה בלתי מבוקרת, ברגע שתמצאי מזור לכאביך גם זה ייפתר, אני מאמינה. בכל אופן טיפול פסיכולוגי מומלץ ולדעתי זו מתנה שאת צריכה להעניק לעצמך. בתקווה שתמצאי את האושר המיוחל ותגיע לשלווה ונחת. תנסי לא להילחם ברגשותייך, מצבים מעין אלה לא נמשכים לנצח, כך אני מאמינה לפחות. שבוע טוב, ליעד

היי ליעד. תודה שענית לי. תראי, מה לא ניסיתי ולאן לא פניתי, הייתי אפילו בטיפול בבית חולים קפלן פעם בשבוע שזה שלוש שעות מהבית שלי. אין יותר כוח שיגידו לי מה וכמה לאכול. יש לנו בקופת חולים דיאטנית אחת שמתעסקת עם הפרעות אכילה והיא אמרה לרואה שלי שהיא לא יכולה לטפל בי כי המצב שלי לא טוב ומה שמתאים זה רק מסגרת של בית חולים ואישפוז. ליעד, אני מעדיפה למות ולא להתאשפז. אני מואד מודה לעובדת הסוציאלית של הקופת חולים שלי שהיא לא מאשרת לי להגיע לטיפול בתל השומר לפחות הצוות הרפואי לא יכול להגיד לי מה לעשות וזה מעולה בשבילי אני יכולה לעשות מה שבא לי ואפילו לצום קמה שאני רוצה.

שלום מעיין, קראתי את הדיאלוג המרגש בינך לבין הכותבות האחרות, ואני חושבת שזו עדות חשובה לכך שאנשים יכולים להבין את הכאב שלך, להזדהות ולתמוך. יתכן שגם אנשים מסוימים במקום העבודה שלך, יוכלו לתמוך בך יותר אם תשתפי אותם בתחושות האותנטיות. בנוסף, יצירת קשר טיפולי משמעותי היא בעיני שלב חשוב בדרך העומדת בפנייך. אני מאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, קראתי את מה שכתבת לי ונורא נלחצתי, אני עובדת בבית חולים בתור מזכירה רפואית ואם אני יספר את המ שעובר עליי שם אז יעיפו אותי מהעבודה כמו שקרה לי בעבודה הקודמת שלי שלצערי הפסיכיאטרית שטיפלה בי הייתה חברה טובה של הבוסית שלי והיא גרמה שיפטרו אותי מישם, עברתי תקופה מאוד קשה ועם הרבה משברים, אם אני יאבד את העבודה שלי עכשיו אני לא יודעת אם אני יצליח להתגבר על זה. יצרתי קשר עם ליעד והיא באמת מקסימה טוב שלפחות יש כאן את הפורום הזה שאפשר ברגעים של משבר להתייעץ. הלוואי שדרך כאן אני יוכל לנסות להתמודד כי אני במצב נפשי מאוד ירוד ומאוד קשה לי להתמודד עם החיים האלה. אני פוחדת מטיפול כי אני לא מסוגלת לשתף פעולה עם אף אחד. כאן בפורום לא רואים עם מי מדברים וזה יותר קל לענות. אורנה, תודה רבה על שענית לי. מעיין.

לד"ר שלום רב. ברצוני לשאול אותך לגבי חברה שלי טובה. היא סובלת מדיכאון ומטופלת אצל פסיכאטר. הבעייה היא שיש לה התקפי מצב רוח רע והמלווה לפעמים בחרדות והיא הולכת לא במכוון לכיוון של שתיית אלכוהול. ושאלתי היא האם זה מביע כי יש לה בעייה של שתייה ?,כי רק כאשר היא במצב רוח כמו שציינתי הנ"ל היא שותה. איך אני יכולה לעזור לה? אם אתה יודע על טיפול שהוא באומנות למשל לבעיית דיכאון, אני אשמח מאוד אם תגיד לי. אודה אם תכתוב לי תשובה בהקדם. טל

שלום טל, אם חברתך הולכת לפסיכיאטר - אז סביר להניח שהיא לוקחת תרופות פסיכיאטריות - נגד דכאון או חרדות - ואז הדבר הכי גרוע שהיא יכולה לעשות זה לשתות עם זה אלכוהול. את יכולה לעזור לה על ידי זה שתסבירי לה עד כמה זה חמור וגרוע ושתדבר עם הרופא שמטפל בה על כך. אני לא חושבת שזה אומר שיש לה בעיות אלכוהול. אישית אצלי בהתקפי הדיכאון הכי חמורים גם אני שותה אלכוהול, זה מקל ומקהה את החושים ונותן תחושה כביכול עדיפה על פני הדיכאון.. אם היא לוקחת את התרופות והן לא עוזרות לה - גם על כך יש לדבר עם הרופא, אולי שווה להחליף אותם. בהצלחה..

שלום טל, חשוב להעלות את נושא שתיית האלכוהול בפגישה הקרובה עם הפסיכיאטר, ולקבל את חוות דעתו. בנוסף, אני בהחלט תומכת במחשבה שלטיפול התרופתי כדאי להוסיף טיפול פסיכולוגי. אם חברתך נמשכת לתחומי האומנות, טיפול באומנות הוא בהחלט אופציה טובה לבדיקה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב אני מקווה שהבעיה שלי נוגעת ומטופלת ע"י הפסיכולוגיה הקלינית .אני יוצא כחודש עם בת זוג שרמת המשיכה אליה לא גבוהה במיוחד .זה נובע מצורת הלבוש שלה ,פלולה שמופיעה על פניה וכדומה.האם לדעתך יש קשר בין העובדה ששנים רבות אני הולך לטיפולי מסאג הכוללים הרפיה ונחשף לבחורות יפות ו"מושלמות".יתכן ורמת המשיכה יורדת? יצויין שיצאתי עם עשרות בחורות במהלך חיי ואת רוב הקשרים סיימתי למרות שהיו לי קשרים ארוכים מאוד.כמו כן אני מאבד עניין מהר מאוד מקשר לאחרונה. תודה יונתן מושב חצור

קודם כל שמתאהבים באמת, מתלהבים באמת, ה"פגמים" די נעלמים ואנחנו בוחרים לראות דווקא את הטוב ולא את חוסר המושלמות. יכול להיות שאתה לא מתלהב ממנה במיוחד בלי קשר למראה החיצוני, ואז התגובה שלך למראה החיצוני גם כן לא נלהבת, ואני לא חושבת שזה קשור להיחשפות לנשים אחרות שהן יפות יותר. הסיבות לסיום קשרים במהרה יכולים להיות מסיבות רבות ולא פירטת מספיק בכדי לדעת למה (למשל מתי היה הקשר האחרון, מה טיבו איך הסתיים וכו).

שלום יונתן, ההתרחשות בקשר זוגי, כולל תחושת משיכה ותחושות נוספות, היא בהחלט נושא לדיון בטיפול פסיכולוגי. אלא שאת זה לא ניתן לעשות באמצעות שאלה באינטרנט, ויש צורך להקדיש לכך זמן ומאמץ. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, מקווה מאוד שתוכלו לעזור לי. אני מבקש לדעת איך נקראים בעברית מונחים פסיכולוגיים אחדים: 1. fixed idea - מחשבה טורדנית? 2. ravings of a madman 3. mania 4. complication OR after-effect 5. משהו שנקרא (בשפה שלי) "פסיכוזה מניאקלית-דפרסיבית". 6. משהו שנקרא (בשפה שלי) "מצב מעורפל של הנפש או של ההכרה". תודה רבה מראש לעונים!

שלום מוטי, נשמע שאתה מתעסק בטקסט העוסק בפסיכופתולוגיה, ואני מציעה לך להתחיל מתרגום מילולי (ברמה המילונית). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

האם התופעה שבני מבקש את מותו כאשר הוא פגוע רגשית (כשכועסים עליו) אמורה להעיד על משהוא? עלי לציין שהוא לא מבין מהיא המשמעות של המוות אלא הוא מייחס זאת לפציעה ושכיבה בבית חולים.

שלום שמואל, מנוסח השאלה שלך לא לגמרי ברור לי מה פירוש "מבקש את מותו", אבל אנסה להתייחס בכל זאת. לפעמים אנחנו, המבוגרים, משתמשים באמירות "אופייניות" במצבים שונים, מבלי לתת את הדעת על מלא משמעותן. הילדים שלנו, בעיקר הצעירים, שומעים אותנו ומחקים את תגובותינו. וכך, אמירות כמו "בא לי למות" או "נמאס לי מהחיים", שאנחנו אומרים בלי להתכוון לכך ממש, נלמדות ע"י הילדים. כשאנחנו שומעים זאת מהם - זה באמת יכול להבהיל. אפשרות נוספת היא, שהילד למד מניסיונו שביטויים "חריפים" כמו רצון למות מעוררים אצלכם תגובה רגשית מיוחדת (אשמה?) ואולי גם מצליחים לבטל את הכעס שלכם. ולכן, אני מציעה לבדוק עם הילד למה באמת הוא מתכוון כשהוא אומר זאת. כשהוא יראה שאינכם נבהלים מן האמירות שלו, יתכן מאד שהן ייפסקו. בברכה ליאת

שלום רב בן 22 סטודנט שסובל מלחץ בעיקר בתקופת מבחנים לפני מספר ימים בתקופת המבחנים היתחילו אצלו טיקים של הזזת השפתיים קדימה בלי שהוא יהיה מודע לכך האם זה נובע מלחץ מה עושים כדי לעצור זאת יש לציין שלמרות שסבל מלחץ גם בעבר, לא סבל מטיקים אף פעם האם יש טיפול תודה רבה

תקופת מבחנים היא אכן תקופה מאתגרת עבור מרבית הסטודנטים. הסמיכות בין תקופת הבחינות לבין הופעת הטיקים יכולה להיות הסבר מתקבל על הדעת. במסגרת שירותי הייעוץ של האוניברסיטאות מתקיימות באופן שוטף סדנאות להתמודדות עם חרדת בחינות. מדובר במספר מוגבל של מפגשים (8-10 בדר"כ), בהם לומדים הסטודנטים לשלוט טוב יותר בביטויי החרדה. לגבי טיפול בטיקים עצמם (אם לא יחלפו עד אוגוסט) מוטב לפנות לנוירולוג. בהצלחה בבחינות ליאת

אחי בן 16. לפני כחודש בערך אחי נכנס למעין סטטוס של אפטיה ועייפות מתמדת שהתבטאה בחוסר תקשורת עם הסביבה, חוסר רצון לעשות דברים שבשגרה (לשחק במחשב) ורצון לישון רוב הזמן. לאחר פנייה לפסיכולוג ופסיכיאטר (האחרון המליץ על טיפול תרופתי) ובפרק זמן של כשבוע מתחילת המקרה חזר הנער לעצמו בהדרגה ותוך יומיים חזר לעצמו אופן מלא לחולטין . אבקש לציין כי הוא לקח את הטיפול התרופתי רק במשך ארבעה ימים. (לצערי לא זכור לי סוג הכדור). לפני כשבוע חזר אחי לאותו מצב בדיוק. שוב לקחנו אותו לפסיכולוג ופסיכיאטר אך המצב לא משתנה. שאלתי הכללית היא מה האנליזה שלכם למקרה ואופן הטיפול היעיל ביותר? בנוסף, האם יש מקום לשלב בדיקת נוירולוג על מנת לשלול כל בעיה פיסולוגית במוח ואם כן על איזה בדיקות הייתם ממליצים?

שלום ירון, מדבריך עולה דאגה כנה ואמיתית לשלומו של אחיך. ככלל, במצבים של תלונות פיזיולוגיות, מוטב לשלול לפני הכל מצבים רפואיים שונים אצל רופא המשפחה. עייפות ורצון לישון יכולים לנבוע מגורמים שונים, לאו דווקא מבעייה מוחית. לאור העובדה שפסיכולוג ופסיכיאטר כבר ראו את אחיך, יש להניח שמכאן לא נוכל לתת אבחנה טובה יותר. לא סיפרת איזו תרופה הוא קיבל, אך חשוב לזכור שישנן תרופות שהשפעתן המיטיבה מתחילה רק לאחר שבועים שלושה ואפילו יותר. רק בריאות ליאת

בני בן 1.8. בדרך כלל ילד בריא עם התפתחות טובה. בזמן האחרון שמתי לב שהרבה פעמים הוא זורק את עצמו על הרצפה ומתחיל לצרוח, לבעוט ברגליים, להתגלגל ועוד. הדבר היחידי שעוזר במצב זה - לקחת אותו על הידים ולעמוד. עם מנסים לשבת איתו - הוא מתחיל שוב פעם לצרוח. בגן הגננת שמה לב לאותו הדבר. האם זו בעיה פסיכולוגית? אם כן - כיצד מתמודדים עם זה? לפעמים אנו פשוט חוסרי עונים ומספר פעמים אפילו רצנו לרופא, שלא מצא שום דבר חריג.

אנה יקרה, התיאור שלך אכן מוכר להרבה מאד הורים. בנך מתקרב לשלב ההתפתחותי הנורמלי שזכה לכינוי "גיל שנתיים האיום". בגיל הזה, הפעוט כבר רכש יכולות מוטוריות מרשימות, והוא חוגג אותן בניסיונות חוזרים ונשנים לעשות דברים בעצמו. בגיל הזה נראה גילויים ראשונים של תחושת עצמאות ונפרדות, ולכן קוראים לו גם "גיל הדוקא". למרות ההישגים החשובים הללו, היכולת להתמודד עם מצבים רגשיים עוצמתיים עדיין אינה בשלה. לפעוט עדיין קשה לווסת את עצמו, להתמודד עם תסכול ולשלוט בכעס שלו. לכן, ילדים רבים - בעיקר כשהם מתוסכלים - מגיבים בהתפרצויות זעם קשות. חשוב מאד שאנחנו - ההורים - לא ניבהל מהתקפי הזעם, ונדע שמדובר בשלב התפתחותי שיחלוף. את נוהגת נכון, אנה, כשאת לוקחת את בנך על הידיים ומרגיעה אותו. האחיזה המחבקת והיציבה מחזירה לילד את הביטחון, כאילו אומרת "יש מי ששומר עליך". יש לך "אישור" גם לשבת, אפילו אם הצעקות מתגברות. אז עליך להישאר שקטה, להמשיך לחבק בשקט עד יעבור זעם. אל תתני לילד לחוש שהוא יכול לשלוט בהתנהגות שלך באמצעות הצעקות שלו. זאת משימה לא קלה, אבל מי אמר שלהיות הורה זה קל? בהצלחה, ואת לא לבד ליאת

אני סובלת כבר שנים מדיכאונות וחרדות שלא מפסיקים ומפריעים לי לתפקד. מה הפתרון??

שלום, במרבית המקרים, הטיפול שנמצא יעיל ביותר הוא שילוב של טיפול תרופתי נוגד חרדה/דיכאון, עם טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני כמעט כשנה לא עובדת, מצאתי כמה עבודות שמהם פוטרתי , ולפני כחודש התחלתי במקום עבודה חדש אבל בדרכי לעבודה הרגשתי ברחוב חוסר אויר ורעידות בכל הגוף, נאלצתי לעזוב את העבודה, ומאז אני בחרדות מפחדת לנסוע רחוק מהבית, ואני מרגישה חוסר אנרגיה (או קשיים בנשימה) הומלץ לי על כדור רסיטל ועדין לא לקחתי אותו מה דעתך על כך? אודה לך על התייחסותך.

שלום ליאור, אני חושבת שבהחלט כדאי להיעזר בטיפול תרופתי בשילוב עם טיפול פסיכולוגי (במקרה שתיארת יש עדיפות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי). בכל מקרה, חשוב להיעזר בייעוץ פרטני (פנים אל פנים), ואת מוזמנת להמשיך לעדכן אותנו... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

פסיכולוג שוכח להגיע לפגישה עם מטופל. התיחסותכם.

שיעפו, זה עוד לא קרה לי... אבל קרה לי שפסיכולוגית קבעה שתי פגישות לאותה שעה, ואני הייתי אחת מהפגישות האלה... זה היה בגדר כל הקודם זוכה. נאלצתי להמתין אצלה בסלון מול הטלוויזיה. פסיכולוג ששוכח להגיע לפגישה עם מטופל צריך לבדוק את עצמו היטב, בדיוק כמו מטופל ששוכח להגיע לפגישה עם מטפל. סביר להניח שיש דברים לא מודעים מאחורי השכחה הזו. כמובן שכדאי לדבר על זה בפגישה שאחרי, אבל רצוי שהפסיכולוג יבדוק מה קורה איתו בקשר למטופל הספציפי הזה. ס.מ.

שלום, קשה לדון באירוע ללא פרטים נוספים. למשל, האם מדובר בשכחה חד-פעמית? רב-פעמית? כיצד הפסיכולוג התייחס לאירוע? ללא מידע מסוג זה קשה לומר האם מדובר בטעות מביכה (אך אנושית...), או בקושי בתהליך הטיפולי שיש לברר אותו לעומקו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

"טעות מביכה (אך אנושית)"? אם מטופל שוכח פגישה, הרי שזה מצע פורה לדיון מעמיק עד צאת הנשמה וכלות הנשימה. אבל כשמטפל שוכח פגישה זה עוד יכול להיכנס לקטגוריה של "בסדר, קורה"?

המושג- "תמות בין אישיות",תמות?

שלום, תמה (theme) היא נושא. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

בראשונה, אבקש להודות לכל צוות הפורום על העבודה הקדושה שאתם עושים, יישר כח. לא אחת נעזרתי בכם-ועל כך אני מודה לכם מקרב לב. היי, הייתי מעוניינת להתייעץ עמכם לגביי אימי. בת 69. בריאות תקינה. הבעיה היא שבערך לפניי כשנתיים (משוער) אבי ואני הבחנו בהתנהגות לא שגרתית שלה, והכוונה: 1. כל אדם שהיא פוגשת, אפילו אדם זר, היא מסוגלת לשוחח עימו שעות, תוכן השיחה על הכל מכל, על חייה האישיים, תוך שאלות על חייו. כך זה בערך עם כל אדם זר שהיא פוגשת - פשוט משוחחת שעות, ללא כל הגיון. לפניי מספר ימים, הכניסה לביתה אדם זר שהגיע למכור את מרכולתו (אבי נכח במקום) מאוחר יותר גם אני, והיא פשוט החלה לשוחח עימו מעל שעה, על המזל האסטרולוגי שלהם, יום ההולדת שלה. יש לציין שכל הדיבורים הללו עם אדם זר נראים מגוכחים ביותר לסביבה. שהריי עם כל הפתיחות בעולם, ואנחנו הריי ישראלים :) שום אדם לא יחל בשיחות נפש אם כל אדם שני שפוגע ברחוב. חשוב עוד לציין, שכשהוריי טסו לחול יחד עם קרובת משפחה, היא שמה לב לכך ושאלה את אבי בנימה לא פוגעת "אם הכל בסדר" מאחר שאימי החלה לדבר עם מוכר שני בכולבו, או כל מלצר. כאשר אבי פונה אליה, ומבקש ממנה לחדול, שהריי היא שמה עצמה ללעג, היא אינה מקשיבה לו וממשיכה בדיבור אינסופי.חשוב עוד לציין שהיא חגה מעל אותם נושאים בדיוק. 2. לעיתים, כאשר היא פוגשת אדם שלא ראתה תקופה מסויימת, היא לא מזהה במי מדובר. עליי לציין שנערכו לה בדיקות אצל אורולוגיות ע"י מומחה. בממצאי האיבחון לא נמצאה בעיית זיכרון כלשהי... 3. אבי ואני מרגישים שכאשר מדברים איתה היא שקועה במחשבות ולמעשה אינה ממש "איתנו" כאילו בוהה ועסוקה במחשבותיה שלה. מן ניתוק מהמציאות. אנחנו מדברים איתה והיא כמו לא מאופסת לחלוטין. אבי כל כך מתוסכל מהעניין, וגם אני (לא נעים מול הסביבה בעיקר מול אנשים מוכרים) ולאחרונה אני רואה אותו כל כך מרוגז, פשוט נמאס לו מההתנהגות שלה ששמה גם אותו במצב לא נעים (בסופר לדוגמא: מדברת עם קופאית על ענייניה האישית בו בעת שיש, תור... וכולנו מבינים מה המשמעות של זה בארץ, עם חוסר הסובלנות המשווע שגם כך יש לאנשים הממהרים) איני יודעת מה לעשות ולמי לפנות, האם לרופא המשפחה, חשבתי לפנות לפסיכולוג או האם עליי לפנות לפסיכיאטר לאיבחון. אודה לכם אם תוכלו לכוון אותי ולו במעט. אנחנו מיואשים לגמריי מהמצב. במיוחד לאור זה שאימי תמיד הייתה אישה חדה, אסרטיבית, שנונה, ולפתע אנחנו רואים צד שלא הכרנו, וקשה לשנינו להתמודד.

שלום, ותודה על המילים החמות... אני מסכימה איתך שיש צורך לאבחן את מצבה של אמך, לאור הסימנים המדאיגים שהזכרת (הפגיעה בשיפוט החברתי, קשיים בזיהוי, ניתוק בתשומת הלב). נראה לי נכון לפנות לרופא המשפחה שלה, ולבקש את עזרתו בהכוונה למספר בדיקות (בדיקה נוירולוגית, בדיקה פסיכיאטרית ועוד, כמובן לפי שיקול דעתו). אני מקווה שאמך ואתם תחוו שיפור במצב, בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אין בפי מילים... לקבל תשובה כל כך מהירה, וואו :) עזרת לי מאוד. אני מודה לך שוב מקרב לב על הכוונתך. המשך יום נעים

איך מתמודדים עם בעל שיודע למשוך אליו גברים/נשים, חייכן גדול אליהם, נותן להם אתמלוא התשומת הלב, דברן גדול איתם. ואיתי- נותן לי הרגשה שעושה טובה שמקשיב לי, בקושי מדבר, אני עוד ממעטת בדיבור איתו, אינה נודניקית, רעיה ואם טובה מאד, וכשיש משהו שאני אומרת לו שלא נראה לו - מייד ידגיש בפני שזה לא מעניין אותו ואני מרגישה שאין לי פרטנר, אין לי חבר. כשאנו מוזמנים לחברים לאירועים, הוא מתעלם ממני ונותן את מלוא תשומת הלב לאחרים. אני מרגישה נשואה-בודדה מאד. אני כן מדברת עם אחרים אך לא עם הרבה, אך תמיד ליד אחרים אני כאילו לא קיימת, ואחרי זה זה מתבטא ביחסים המיניים שאני קרירה אליו. שוחחתי איתו הרבה על כך והוא ממשיך בשלו. אני מאד סובלת שלפעמים אני אומרת: שעדיף למות מאשר לחיות עם סבל נפשי. - חנה.

שלום חנה, את מתארת מעגל פוגע מאוד, בו בעלך אינו מקדיש לך תשומת לב מספקת, ואת נפגעת ומגיבה כלפיו בקרירות. אני מניחה שאז גם הוא נפגע, וכך כל אחד ממשיך בדרכו... אני חושבת ששיחות עם פסיכולוג/ית המתמחה בטיפול זוגי, יכולות מאוד לעזור לכם לשנות את המעגל הזה. בשיחות כאלה ניתן לחשוב ביחד מה מעורר בכל אחד מכם את הרגשת הבדידות, כיצד זה קשור להיסטוריה האישית והזוגית שלכם, כיצד ניתן ליצור מחדש מעגל חיובי יותר וכן הלאה. אני מאוד מקווה שתהיה הקלה בסבל הרגשי ובבדידות שאת חווה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ד"ר שלום פשוט נהנתי לקרוא את תשובותיך בפורום ולדעתי אתה פשוט עושה עבודת קודש של ממש . אני אב לשלושה בניה בכור בן 14.5 ילד נבון(באמת) נראה פשוט מצוין הצעיר בכיתה (הרוויח שנה) הבעייה מתחילה בזה שלפני חודשיים שלושה הייתה לו בעייה בלמקד את המבט בשיחה ושהערנו לו כולל צעקות הוא הגיב לא טוב שמנו לב גם היום כשנמצאים במעגל משפחתי או חברי הוא תמיד משהו מחוץ למעגל כשזויות הגוף נוטות החוצה לפני כשבועיים גם שמנו לב כי הוא מסתובב סיבוב מלא במהלך ההליכה (נראה לי שזה רק בבית)כשהוא כאילו מנסה להסתיר את התמקדות המבט או לא יודע ממש כיצד לתאר כששאלתי את אחיי הם טוענים שהם לא מבינים מה אני רוצה ממנו יש לציין כי הוא מאוד להוט לספר בדיחות להשתתף בשיחה אך עדיין ללא מיקוד המבט אלא "זריקות ראש " כאלה הוא מאוד ביישן כשעומדת מולו בת בגילו (עם חבריו הבנים נראה שהכל בסדר אם כי עדיין מחוץ למעגל למרות היותו מקובל לא בטוח שאהוב)אגוצנטרי חשיבה קרה איני יודע אם הצלחתי להעביר בכל אופן אודה לך על כיוון(ד.א שאלתי אותו אם הוא רוצה שיחה או משהו בסגנון הוא פשוט שלל בחצי קריזה ) תודה מראש

שלום אב מודאג, קשה לדעת מהתיאור שלך האם בנך עסוק בקונפליקטים נורמליים של גיל ההתבגרות (למשל, וזו לחלוטין השערה - יתכן שיצירת קשר עין מתקשרת אצלו באיזשהו אופן למחשבות בנושאים מיניים, והוא מעדיף להימנע מכך), או שמא הוא מוטרד באופן קשה יותר וזקוק לעזרה. אני מציעה להקדיש תשומת לב בתקופה הקרובה לתפקוד שלו בבית הספר ובחברה, ולנסות לגשש האם יש קשיים נוספים שיעידו על צורך לפנות לייעוץ פרטני. בכל מקרה, כדאי להמשיך להציע לו אוזן קשבת, גם אם הוא מגיב בחצי קריזה... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני אמור עוד שבוע לטוס למזרח.ממש התלבטתי תקופה ארוכה האם כן לטוס לא לטוס משלל סיבות:האם אסתדר שם מבחינות רבות..כעת כל ההתלבטויות מתרכזות להתלבטות אחת:אני יודע שאהנה בחו"ל אלך האם שווה להוציא סכום כסף כזה בערך נגיד 10000 שח כולל טיסה שהסכום הזה יכול ללכת לטיפול פסיכולוגי(ואני צריך) ?האם אחד חייב לבוא אחד על השני? אני רוצה לבסס לי כאן חיים ש10000 שח יעזרו לי...ואני יודע שאני חייב לחזור לטיפול ...האם שווה לוותר על טיול עבור זה? כמובן אוכל לעבוד ולממן שני הדברים אך האם באמת אני רוצה לטוס? האם אהנה בוודאות? אולי בעיותיי ימנעו ממני? מה יהיה?

יניב שלום, כמובן שקשה לתת לך תשובות לשאלות הללו שעולות בדקה ה90 לפני הטיסה. אבל בכל זאת כמה נקודות למחשבה: האם הטיול הזה נועד לפתור בעיות ולשנות אותך או שהוא למטרת הנאה וחוויות? אם התשובה היא לפתור בעיות, אזי אני מאמין שטיפול פסיכולוגי הינה דרך "נכונה" יותר. אם המטרה הינה להנות ולצבור חוויות אז טיול הינה הדרך הנכונה יותר. נקודה נוספת: תמיד בדקה ה90 עולים כל הלבטים בעוצמה חזקה יותר. אני מעריך שהלבטים היו קיימים גם קודם, אז אולי לא שווה להתרגש מכך שעוצמתם מתגברת. ונקודה אחרונה: למה אחד על חשבון השני? אפשר גם זה וגם זה וכמו שאפשר לבטל את הטיול אפשר גם לדחות אותו ואפשר גם גם לחזור אם הטיול לא עולה יפה. בברכה, גדעון

א.כל הכבוד ותודה על תשובתך המהירה!!!!!! ב. אתה די צודק...אני מניח שהחששות מתגברים ככל שהטיסה קרבה .בתחילה חשבתי שאולי הטיול יעזור לי "למצוא את עצמי" וכו' אך חשבתי על זה לעומק וגיליתי שלא...כי גם ככה אני נובר בעצמי יום יום...בכל מקרה המטרה היא להנות לראות עולם להכיר תרבויות וכו' אך חששותי הם כה גדולים עד שהחודש פיתחתי לי כל יום מחלה אחרת(גרון,אנגינה וכו') ונראה לי שזה פסיכוסומטי... אני חושש פשוט שהטיול לא יעלה יפה,ארגיש בזבוז זמן וכסף בעיקר ,ואז (כמו כמעט כל חיי..) אני אומר לעצמי:איזה טיפש הרי ידעת שלא תהנה אז למה בזבזת כסף שהיית יכול לבזבז אותו על דברים מועילים כמו לימוד שפה או פסיכולוג טוב... אני חש כאלו אני צריך לסמן וי כמו כל בנ י גילי על "הטיול" אחרי צבא...מצד שני אני רוצה לראות עולם אך בתנאי הפינוק שלי..אני גם חש שמכח האנרציה הטיול קרב וקרב ..אולי אני סתם נוסע כדי לרצות את עצמי? את הקודים החברתיים? לא יודע כבר...אני לא מצליח לישון בלילה...

שלום רציתי לדעת מה גורם לגבר בן 40 להימשך ולרצות לשכב עם צעירה בת 18?

התשובה הפשטנית והברורה ביותר היא - סקס!!! למה שגבר מבוגר לא ירצה?! ועכשיו ברצינות - יכול להיות שהוא סובל מאיזה משבר, מרגיש שהוא מזדקן, רוצה להרגיש שוב צעיר, רוצה להרגיש שהוא יכול למשוך בחורות צעירות ויפות, אולי הוא מתוסכל מנישואיו, אולי חיי המין לא מספקים אותו - אבל אולי יש לו את הכל יחד. עם בת 18 הוא הרי לא יתחתן, והוא יכול להנות הנאה פיזית-מינית טהורה שתבוא יחד עם טפיחה ענקית לאגו שבחורה צעירה ויפה שיכולה להשיג כל גבר, תלך דווקא איתו, ועם הקרס הקטנטנה שלו ועם שיער השיבה המבצבץ שיש לו - ועוד למצוא אותו מושך...

כדאי להיזהר מלכתוב על גברים בני 40 שהם מבוגרים, אולי מסתובבים כאן כמה כאלו שעלולים להיעלב קלות מהעניין....

התשובה בגוף השאלה - הוא גבר. וברצינות, משיכה לצעירה בת 18 ע"י גבר בוגר אין טבעי ונורמלי מכך. לגבי מיסוד קשר בניהם כגון נישואין, התשובה ודאי מורכבת יותר.

דקלה שלום, קיבלת כמה התיחסויות וכולן טובות בעיני. משיכה מינית היא משיכה מינית ומעצם זה שבחורה הינה צעירה ומושכת הרי טבעי שאותו גבר ימשך אליה. שאלת המימוש של המשיכה הינה יותר מורכבת ותלויה במצבו, צרכיו הרגשיים והגופניים. גם עבור הצעירה יש בכך סיפוק שגבר מבוגר יתעניין בה. בכל מקרה אם תסתכלי השאלות בפורום כשלושה שבועות אחורנית תראה עוד שאלות ותשובות על נושאים הקשורים לשאלתך ויתכן שגם הם יענינו אותך. בברכה, גדעון

שלום! לא בטוח שזה המקוםן הנכון לשאול אך אשמח לתגובות רציניות!! אני בן 30 וכך גם אישתי אנו בני 30 ללא ילדים גרים לבד!!(חשוב לציין כי זה קשור לבעיה) חשוב לי להגיד לפני הכל שביני ובין אישתי יש תקשורת טובה אנחנו מדברים על מה שמפריע לנו (בצורה מכובדת ומנומסת) ומשתפים אחד את השני כך גם במין לאישתי אין עכבות במין היא חמה מאוד יוזמת סקס לעיתים קרובות ומרגיש שהיא נהנית איתי במיטה. לפני מספר ימים גיליתי לחרדתי תמונות ממגזינים של בחורות ערומות (עשרות!!!) אתמול כששאלתי אותה היא נלחצה ובהתחלה אמרה שלא היא הכניסה את התמונות האלה הביתה ומה פתאום שתסתכל על ערומות? אך לאחר זמן קצר הודתה שהיא אכן מסתכלת על תמונות כאלה אך סירבה לספק הסבר בטענה שלא כל דבר מצריך הסבר ושמה יכפת לי כל עוד הסקס ביננו טוב(אכן נכון!!) לשאלה האם יכול להיות שהיא לסבית ענתה בגיחוך ברור שלא אני לא מאמינה שאתה אפילו חושד!!! בקיצור אני מבולבל עד היום היינ ו נורא גלויים ופתאום אני מגלה את התמונות האלה...אני לא בבקשה ייעוץ!!

לפני הכל - יכולה להיות פנטזיות ללא רצון לממש אותם. בתור אישה נשואה אני יכולה להזדהות דווקא עם אישתך - אך אין זה אומר דבר על מימוש או על שינוי בזהות המינית. אני חושבת שבכל אחד מאיתנו יש צדדים שנמשכים גם למין השני, וזה נראה לי טבעי, ואם אתם מדברים על הכל אז לא נראה שיש סיבה לדאגה....

ירון שלום, הבלבול שלך מובן, שכן מה שהיה ברור ומובן מאליו עד עתה (המין, התקשורת ביניכם) נהפך פתאום ללא ברור ולא מובן מאליו. אז ישנן כאן כמה אופציות: החל מהחשד שלך בלסביות והמשך בפנטזיות של אשתך. אני מציע שתנסה לפתוח בשיחה גלויה עם אשתך על תחושת הבלבול שאתה מרגיש ועל כך שהכל היה גלוי עד עתה ועכשיו אינך יודע מה לחשוב... יתכן שדוקא שיחה גלויה כזו תיישר את ההדורים והחשדות והפחדים שלך יתגלו כלא ממשיים. במידה ואתם לא מצליחים ליישר את ההדורים בשיחה פתוחה ואתה ממשיך להיות מוטרד, יתכן שיש מקום לשקול יעוץ זוגי קצר. בהצלחה, גדעון

אני עובדת סוציאלית המטפלת במשפחה רב בעייתית (פיגור, עבריינות, יתמות, מצב כלכיל קשה). אחד מבני המשפחה (קטין) הופנה לטיפול פסיכולוגי עקב הסתבכות עם החוק. מענה העיריה אינו מתאים לנער והמשפחה מנסה למצוא פסיכולוג באופן פרטי - דבר העולה כסף (2500 לחודש עבור שיחות לנער ולאפוטרופוס המטפל). שאלתי היא: האם ישנה התארגנות של פסיכולוגים המוכנים לתת טיפול ללא תמורה כספית או בהנחה משמעותית (כגון רופאים המסייעים לעובדים בלתי חוקיים וכו'). אודה על כל רעיון ומידע.

יעל שלום, למיטב ידיעתי אין טיפול פרטי בחינם באופן ממוסד. הייתי מציע לך לנסות בכמה כיוונים: 1. דרך השרות הפסיכולוגי החינוכי במקום מגוריו של הנער. או 2. תחנה לבריאות הנפש . בדרך כלל התחנה מסונפת לבי"ח פסיכיאטרי באזור המגורים ולדעתי הם יוכלו לסייע ולתת מענה . אופציה שלישית: דרך שרות המבחן לנוער, שגם כן יכולים לתת מענה טיפולי, בעיקר כשישנה עילה חוקית . בברכה, גדעון

בראשית תגובתי - ת ו ד ה רבה על ההתיחסות. שנית, החיפוש אחר ארגון או התאגדות (לאו דווקא ממוסדת) הינה פועל יוצא של יאוש מהמערכות הקיימות שמתפקידן לספק מענה בהתאם לצרכי הפונה. השפ"ח היפנה את הקטין לטיפול במסגרת המספקת טיפול קבוצתי - מקום בו אינו מצליח להשתלב ולהתבטא. לדבריהם "אם אחרים יכולים להסתדר גם הוא יכול. הכל ענין של מוטיבציה". ברור שישנה בעיית מוטיבציה - הרי מדובר בקטין בגיל ההתבגרות, מבולבל, הוריו נפטרו בשנה האחרונה, אחיו סובל מפיגור קשה והוא נתפס מעורב בפלילים (על רקע רכוש). בשפ"ח לא מוכנים להתגמש. באשר לקצין המבחן - האחרון ביקש מבית המשפט אורכה לטיפול לפני מתן גזר דין. ביתהמ"ש הסכים לחצי שנה טיפול. קצין המבחן החזיר הכדור למשפחה. האם יש לך ידע באשר למימון דרך שרות המבחן או פסיכולוגים העובדים מטעמם? למירב ידיעתי מדובר רק על עו"סים.

קראתי את תשובתך, ועזרת לי קצת להרגע ואכן אנהג כעצתך.

בבקשה, שמחתי לעזור. גדעון

שלום וברכה, אני מעונינת לדעת איך לנהוג בבן משפחה קרוב המשתייך לכת ואינו רואה נזקים ממשיים שהיא גורמת לו. יש לו" עיוורון" מוחלט. ישנה תקשורת לא רעה איתו כמעט על בסיס שבועי, אך הוא דוחה אינפורמציה רלוונטית מכל וכל.מי מתמחה בטיפול כזה? תודה. שוש.

שוש שלום, ישנם אכן מטפלים שתחום המומחיות שלהם הינה תחום הכתות. לצערי אינני מכיר מישהו אליו אוכל להפנות. נסי באתרים נוספים , בפורומים נוספים ודרך חיפוש בגוגל. בהצלחה, גדעון

שלום לך, בתור אישה שאיבדה את בעלה למקום כזה, אני חושבת שאין דרך לשלוח אותו לטיפול כי הוא איננו רואה צורך בכך כמובן. אני ממליצה לך לקרוא באתר "מקום" - יש שם מאמרים רבים בנושא וכמו כן יש פורום שנקרא - שבי רוחני, אם אינני טועה, ושם תוכלי לשאול מי מתמחה. אולי תפרטי מה המקום בו מדובר ואוכל להפנות אותך לאנשים מהאתר מידע על כתות בישראל וגם אולי לייעץ כמה טיפים מנסיוני המר.. קישורים: שבי פסיכולוגי ורוחני - של אתר מקום: http://www.macom.org.il/Topic_mindcontrol.asp אתר מידע על כתות בישראל http://www.katot.org/Files/HomePage.asp פורום שבי פסיכולוגי ורוחני http://demo.ort.org.il/ortforums/scripts/forum.asp?pc=239434796 בהצלחה..

שלום רב, אני בת 29 ופשוט רוצה להתייעץ, לשמוע והכי חשוב להוציא החוצה. לדעתי ההורים פשוט דפקו לי את האופי. הגעתי למסקנה הזו מזמן אך הטמעתה נעשית משום מה בימים האחרונים. כל חיי ההורים שלי פשוט גרמו לי להרגיש נחותה, לא יוצלחית, מכוערת, טיפשה ועוד דברים שאמרו במהלך החיים. הדברים פשוט נאמרו לאחר כל מיני מקרים שקרו במהלך החיים, הם לא ממש חשבו על זה לפני שאמרו את זה, אני תמיד נעלבתי מאד ובלעתי את הצפרדע וכך כל פעם מחדש. פשוט עכשו אני מרגישה שהגיעו מים עד נפש. אני אדם עם הערכה עצמית שואפת לאפס, ביישנית עד אין גבול והכריזמטיות גם נוטה לאפס. אני לא יודעת מה לעשות ואיך לעלות מפה למעלה. זה משפיע על כל תחומי החיים שלי והורס לי הרבה דברים, בעיקר בעבודה. אני נשואה לבעל מקסים ומדהים ויש לנו ילד בן 9 חודשים, בעלי הוא מתחום הפסיכיאטריה (כמה אירוני...) אבל קשה לי לדבר איתו על זה, גם כי הוא חושב שההורים שלי הכי טובים בעולם. לדעתי מה שהם עשו זה פשוט התעללות רגשית בי ובאחי. גם אחי מרגיש כך והוא פשוט התנתק מהם טוטלית לפני כשנתיים והוא רק בן 20. חשוב לי לציין שהורי אנשים טובים, מקסימים אבל עלינו הם כאילו מוציאים את התיסכולים שלהם אולי כי שניהם בעלי תואר שני ואילו אני ואחי אפילו באונ' לא רוצים ללמוד. הרבה יותר קל לי להוציא את זה בכתב מאשר פנים מול פנים ואני לא יודעת מה לעשות עם זה, יש קורסים להעלאת הכריזמה? הביטחון? האמת שאין לי מושג במה אתה יכול לעזור אבל אני חושבת שאני צריכה עזרה.

ענת שלום, ההתמודדות שלך בתקופה זו הינה מורכבת: גם עם זכרונות הילדות וההורים של אז, כלומר שלך כילדה. אבל ובעיקר עם הדימוי העצמי ועם תחושות הביישנות, חוסר ההערכה העצמית והכריזמה הנמוכה. אילו לא גדלים גם כאשר יש בעל מקסים וילד מקסים. לדעתי את יכולה להפיק רבות מטיפול פסיכולוגי. טיפול שיעזור לך לעבד את החוויות השונות מול ההורים ובתהליך איטי יסייע , כך נוכחתי מנסיוני, בהעלאת הדימוי העצמי. ספרים וקורסים? אני פחות חושב שזה יסייע באמת.אל תחששי גם מהמצב של "אני לא טובה בלדבר על זה". זה נלמד עם הזמן ושוב להערכתי תוכלי להפיק רבות מטיפול פסיכולוגי. בהצלחה, גדעון

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/544/xFT/513966/xFP/513966

ך שלום, קראתי את ההודעות הנוספות שבהן את מתארת את תחושת הלבד איתה את מסתובבת ואת חוסר "הידע" מה להביא לטיפול כדי לקדם אותו וכדי להרגיש פחות מנותקת. לדעתי אילו הם בדיוק הנושאים אותם את יכולה להביא לטיפול ומכאן תוכלו להתקדם הלאה. את מתארת מצב שמאוד אופייני לתחילת טיפול, שבו ישנה הצפה של רגשות ותחושות מחד, אך גם תחושה של חוסר ידע מה לעשות עם כל זה. לאורך זמן נוצר איזון טוב יותר בין ההצפה הרגשית מחד ותחושת חוסר הידע מאידך. לכן , פשוט תמשיכי בתהליך ושוחחי עם המטפלת שלך על תחושותייך. בהצלחה, גדעון

שלום, רציתי לדעת איך להתנהג עם אחותי. אני בת 22 אחותי בת 12,ואבי עבר לפני שנה אירוע מוחי. יתכן שהמקרה הזה ב"תוספת" גיל ההתבגרות הביא אותה להתנהג בצורה שהיא מתנהגת: היא עושה "דווקא",צועקת כל הזמן, ואפילו פעם כשאמרתי לה שהיא מתנהגת כך כדי לקבל תשומת לב,היא אפילו הודתה. בנוסף,יצא לה לצפות ללא כוונה באתרי סקס באינטרנט שצצים כפרסומות, ונדמה לי שמאז,היא קצת מפחדת לחשוב על מיניות מצד אחד, ומצד שני זה כל הזמן מעסיק אותה,ואפילו בצורה מוגזמת.איך אני /אימי צריכים להתייחס כלפיה מבחינת שני הדברים שלעיל?

אילנית שלום, לדעתי את צריכה לשמור על מקומך ויחסך אל אחותך כאחותה הגדולה ולא כעוד אמא. באופן מעשי הפרוש הוא שתנסי להיות קרובה ותומכת ואם היא זקוקה לתשומת לב , אז למה לא לתת לה את תשומת הלב שלה היא זקוקה? לגבי אתרי הסקס, זה בודאי לא רצוי בגיל הזה, אך ישנם נושאים הקשורים למיניות ולהתפתחותה הגופנית, שבודאי היא עסוקה בהם ואת תוכלי לתרום מנסיונך . כל זאת בתנאי שיהיה ביניכם קשר פתוח והיא תוכל לראות בך גורם שקרוב אליה, תומך ומוכן להתקרב ולסייע. ה"טריק" הינו , שלא להיות במקום שרק גוער ואומר מה אסור ולפתח לעצמך מקום יחודי כאחותה הגדולה. בהצלחה, גדעון

שלום. מה דרוש כדי שמסגרת טיפולית תוכר כמקום להתמחות בפסיכולוגיה קלינית? כמה זמן דרוש בדרך כלל להליך כזה? תודה רבה מראש. תהלה.

תהלה שלום, למיטב ידיעתי המקומות המוכרים להתמחות כפסיכולוגיה קלינית נקבעים בהמלצת מועצת הפסיכולוגים. (את הרשימה המסודרת אפשר לקבל במשרדי מועצת הפסיכולוגים). שם גם ניתן לברר מה התהליך הדרוש כדי שמסגרת טיפולית תוכר לצורכי התמחות. אך זהו תהליך שאינו קצר. בברכה, גדעון

בדרך מקרה נקלע לידי היומן שהבת שלי כותבת(בת 14) גיליתי כי ביתי נמצאת במצב של בילבול,חוסר אונים וייאוש. וזאת עקב כך שהיא בזמן האחרון פיתחה מערכת יחסים עם ילדה נחמדה הגדולה ממנה בשנתיים היא כותבת, כי נראה לה שהיא B סקסואל כיוון שהיא אוהבת אותה מאוד אך גם קשה לה לוותר על בנים בנוסף לכל הבילבול הנוראי קשה לה עם החברות הקרובות שהיא כנראה שיתפה אותן בסוד.היא כותבת שזה לא הולך ולא מסתדר להיות גם עם החברה הבוגרת וגם עם החברות בנות גילה .היא כותבת שהכוחות להתמודד עם המצב נגמרים לה והיא לא יודעת מה לעשות.כשניסיתי לשאול אותה עם הכל בסדר ועם יש בעיות היא אמרה ש הכל בסדר ושאני אפסיק לדאוג. אם לא הייתי קוראת ביומן לא היה לי מושג מה קורה כיוון שההתנהגות שלה בבית רגילה והיא מצליחה להסתיר בכל אופן את מה שעובר עליה לפי מה שכתוב ביומן. השאלות שאני שואלת הן: 1.האם לבוא באופן ישיר ולאמר לה שאני יודעת שהיא במצוקה.(אני לא רוצה לגלות לה שקראתי ביומן) 2.לאמר לה שלדעתי צריך לקחת עזרה מקצועית מפסיכולוג. 3.איך אני אדע לאיזה פסיכולוג מתאים למצבה לגשת. רציתי לאמר שמדובר בילדה חכמה יצירתית מקובלת בחברה עד מאוד ומנהלת חיים תקינים ובריאים בבית ובסביבתה.

שלום לך, בתור בת לאמא שלא ידעה שום דבר בזמן היותי מתבגרת, וגם עליי עברה תקופה לא קשה, אני יכולה להגיד לך כמה דברים: הראשון הוא שבשום אופן לא תספרי לה על קריאת היומן, ואל תגידי שום דבר שיביא אותה לחשוד שעיינת בו כי זה מאוד לא בסדר וכך היא תקבל את זה ובצדק... ודבר שני - את יכולה לומר לה שבהיותך צעירה הרגשת כל מיני דברים שלא יכולת לשוחח עליהם עם ההורים ודווקא היה עוזר לך לדבר עם מישהו אז. תנסי לא להשתמש במילים מהיומן שלה - בלבול יאוש וכו'. ותאמרי לה שאת רוצה שהיא תדע שבכל עת את מוכנה לשלוח אותה, נגיד לטיפול, אם בא לה להתייעץ ולהיעזר במישהו אם היא תצטרך.

תודה רבה על ההתיחסות,אז כבר ניסיתי את השיחה שבה ציינתי כי גם אני הייתי בגיל שלה ושיתפתי אותה בכמה סיפורים שתבין שגם לי היו התלבטויות ותקופות קשות . באותה שיחה היא הקשיבה ואמרה הכל בסדר ואל תדאגי.אתמול ניהלתי שיחה קצת יותר ישירה .לא אמרתי לה שקראתי ביומן, אבל אמרתי לה שראיתי מכתב שנשאר על המחשב ,מיכתב שהיא כתבה לחברות שלה ושהבנתי מהמכתב שיש בעיה ושאני רוצה שהיא תדבר איתי על זה.היא כעסה עלי ואמרה שאני סתם חטטנית וקורה שיש בעיות עם החברות ושאני יפסיק לדמיין ולהמציא דברים ושאני בכח מנסה למצוא עיניינים.אמרתי לה שלא קראתי את כל המכתב ושלא יכולתי שלא לקרוא את השורות הראשונות וחוץ מזה שהייתי צריכה את המחשב ולא ידעתי אם היא שמרה את המכתב או לא.אני נשארתי רגועה ואמרתי לה שאם היא צריכה עזרה אבא ואני כאן שבילה .היא אמרה שאני סתם דואגת ושהכל בסדר ושהיא לא מבינה מה אני רוצה מחייה.אני לא יכולה להתעלם ממה שהיא רשמה ביומן מה אעשה?

י. שלום, אני בהחלט יכול להבין את המצוקה שלך משום שאת שותפה לסוד שלא נועד לעינייך. (כך אני מניח, אם כי לא ברור איך היומן הגיע לידייך והאם היתה כוונה של ביתך להסתיר אותו, או שאת עשית פעולה אקטיבית לגילוי היומן) בכל מקרה, אם ביתך מצליחה להראות כלפי חוץ שהכל בסדר - אז עדיין יש לה כוחות. אם היא שיתפה את חברותיה - אז היא פתוחה ובעלת ביטחון בעצמה יותר ממה שהיא כותבת. הבנתי שניסית להציע ולרמוז לה על אפשרות סיוע והיא לא מעוניינת. לכן, אם היא לא מעוניינת אז אין מה לעשות כרגע. מלבד : לשים לב , להיות קשובה עבורה, מוכנה לייעץ לכשתתבקשי ולהמתין. לא הייתי מייעץ לך לספר לה שקראת את יומנה האישי. התגובה שלה והפגיעה שלה מהפלישה לפרטיותה יכולות להיות קשות. בגיל זה יש בלבול אצל חלק גדול מהמתבגרים לגבי שאלות של אהבה, זוגיות, דימוי עצמי ומיני. בלבול זה הינו נורמטיבי. יכולתה של ביתך לכתוב על זה, להתלבט על הנושא בינה לבין עצמה ובינה לבין חברותיה הינה נקודה העומדת לזכותה. בהצלחה, גדעון

שלום רב עברתי אבחון כסובל מ-ADD ע"י נוירולוג עברתי TOVA שרימז על הפרעות קשב עדיין, הנוירולוג שלי מסרב לתת לי מרשם קבוע לריטלין ואני נאלץ כל שבועיים להגיע אליו כדי לקבל עוד 15 כדורים. בהתחלה שהוא רצה לראות שאין תופעות לואי זה היה הגיוני אבל אחרי 3 חודשים זה פשוט הופך למיותר בעיני. מה אוכל לעשות בנידון? מה דרוש כדי לקבל מרשם קבוע?

יובל שלום, אינני בטוח שאני יודע לענות לך בנושא של מרשמים לתרופות. הייתי ממליץ לך לשאול את הנוירולוג המטפל מדוע הוא סבור שאין לתת לך מרשם קבוע ומתי זה כן יהיה ניתן. ולבנתיים להתייעץ באחד מהפורומים הרפואיים הרלבנטיים והשכנים לפורום הזה. בהצלחה, גדעון

שלום מקווה שזה המקום להתייעץ בנושא הבא: בני מוצץ אצבע אבל הבעיה היא שכל פעם שמכניס אצבע לפה הוא לוקח בובה פרוותית, תולש לה שערות ומכניס את האצבע לפה. אני כבר לא יודעת מה לעשות. בהתחלה הוא עשה זאת עם השערות שלו אבל הוא עכשיו מסופר ולא עושה זאת יותר. אני מנסה להרגיל אותו למוצץ (כן אני מניחה שזה מאוחר מדי) אבל אפילו לא במקום אצבע אלא שרק ימשמש את המוצץ ביד. העיניין עם המוצץ לא ממש הולך. אני מנסה להסתיר את כל הבובות הפרוותיות וגם קצת קשה לו נפשית כי היה קשור לבובה מסויימת והוא מחפש אותה עדיין. כמה שאני אומרת לו שלא להכניס שערות לפה זה לא עוזר, זה כמו אינסטינקט שטבוע בו. לא יודעת כבר מה לעשות. בגן אומרי לי שגם מוצאים לו ביד כל הזמן שערות שתולש, זה ממש נראה לי לא בריא ואפילו די מסוכן שמא ייחנק. כל עיצה תתקבל בברכה תודה.

אפרת שלום, מהתיאור שלך לא ברור עד כמה חמור המצב של הכנסת שערות לפה. בכל מקרה בגיל שנה ותשעה חודשים הצורך להכניס דברים לפה הולך ופוחת וצריך גם לזכור שהפה הינו אמצעי החישה וההיקשרות הראשון בין התינוק לבין העולם. היה רופא ילדים ופסיכולוג בשם וויניקוט שלימד אותנו על חשיבותם של הבובות הפרוותיות וכל אותם "דובייים", שהילדים כל כך נקשרים אליהם, משום שהם מהווים תחליף ביניים לאם ומקור לנחמה ותחושת ביטחון. לכן אני סבור כי אותה בובה פרוותית שבנך עדיין מחפש הינה חשובה לו ולהתפתחותו ולא הייתי מסתיר אותה ממנו. ולהמלצתי הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בהצלחה, גדעון

שלום לך אורנה בחודש האחרון קראתי הרבה על הקשר בין מטפל ומטופל ונוכחתי לדעת שזה יכול להיות קשר מאוד טעון רגשית. אני בטיפול פסיכולוגי חצי שנה והפסיכולוגית שלי מקסימה. אני מאוד מעריכה אותה. דיברתי איתה על הנושא הזה והיא אמרה שככל שאני אקשר אליה יותר אני אפיק יותר מהטיפול. אני לא בן-אדם שנקשר בקלות אבל אני באמת יכולה לראות את עצמי מאוד נקשרת אליה. אני לא חושבת שאני צריכה להקשר אליה כדי שהטיפול יצליח. אני רוצה להגן על עצמי כי הרי זה קשר מאוד מורכב וחד צדדי. לכן בזמן האחרון החלטתי ל"שים" אותה במקום אחר, פחות משמעותי (סוג של ניתוק). אני לא יודעת אם היא מרגישה בכך, אני חושבת שלא. כי אני מאוד משתפת פעולה. האם אני מזיקה לעצמי? אשמח לשמוע את דעתך. ותודה בכל אופן.

הי איילת, בלי קשר לכך שזה משמעותי מה שאת עושה עכשיו בטיפול, יכול להיות שיש לזה משמעויות אחרות לגבייך במציאות שלך - ולכן כדאי לפתוח את הנושא ולדבר על כך. היא בטח יודעת שאת לא נקשרת בקלות, אך נראה לי שיש לדבר בטיפול על הצרון לשמור על עתמך מקירבת יתר, על להגן על עצמך מפני מי שבעצם לטובתך, אני גם לא יודעת אם זה מזיק לך - פשוט כדאי שזה יהיה נושא מדובר ולא "מנותק" כפי שאת מתארת. אני דווקא אחרת ממך בטיפול - (ובעצם גם בכלל) אני נותנת לעצמי להיסחף, לאן שזה יקח אותי, יש לזה יתרונות, יש בזה משהו משוחרר וחופשי על אף הפחד שזה יכול להיגמר רע.. ואגב, זה שהקשר חד צדדי לא אומר שאין לה רגשות כליפיך גם כן. היא לא מסוגלת להרגיש דברים כמו תלות לדוגמא כי אין את הקטע של השיתוף מצידה וההנאה מכך שכך המקום ההוא שלה - אבל היא יכולה להרגיש אליך שאר רגשות טובים חמים ואוהבים, וזה הרבה. נחכה לתשובה של אורנה...

שלום לך קלרי, תודה על התייחסותך. את צודקת, היא יודעת שאני לא נקשרת בקלות. אני יכולה להסחף כמוך אבל אני מאוד מפחדת... כשדיברתי איתה היא אמרה לי שמי שבא לטיפול צריך להאמין בכוחו של קשר. אבל איך אני יכולה להאמין בקשר כל כך לא טבעי? שלא תביני לא נכון הפסיכולוגית שלי מדהימה. היא מבינה אותי ויש בינינו כימיה מאוד טובה. אני מאוד מעריכה אותה אבל חושבת שעדיף לשמור על מרחק. חשוב לי שהגבולות יהיו מאוד ברורים. קראתי הרבה על מטופלים ששולחים אי-מיילים לפסיכולוג שלהם או מתקשרים אליו בין הפגישות. אצלי אין דבר כזה. רק במקרים חריגים של ביטול פגישה או משהו בסגנון. אין לי מילה אחת רעה להגיד עליה ממש לא! אני יכולה באמת לשאול אותה האם היא חושבת שזה משהו שקורה לי גם מחוץ לטיפול (נקודה למחשבה-תודה). מה איתך? אפשר לשאול כמה זמן את בטיפול?

איילת שלום, אורנה תשוב לענות ביום רביעי ולבנתיים אתייחס לשאלתך. אכן, הקשר מטפל - מטופל וטיב ההיקשרות בתוך הקשר הזה הינו מרכזי בטיפול, וכחלק מזה לא פחות חשוב הינה התקשורת הפתוחה והיכולת שלך להרגיש בטוחה ולדבר עם המטפלת שלך על כל נושא שמעסיק אותך. היה טוב לכן, לדעתי לפחות, אם היית יכולה להמשיך ולדון עם המטפלת שלך על הלבטים שלך סביב השאלה : "עד כמה משמעותית המטפלת שלי בשבילי ועד כמה משמעותית אני מרשה לה להיות בשבילי". יתכן שדרך שאלה זו תוכלו להתייחס גם לכך שאת לא בן אדם שנקשר בקלות והמשמעות של להיקשר... שיהיה בהצלחה ואת מוזמנת לשתף בהמשך לאילו מסקנות הגעת. גדעון

היי אם תוכלי לסביר בדיוק למה התכוונת כשאמרת תצאי לדרך? וגם האם הגעת למסקנה זו רק בגלל שלא שמתי פסיקים? אשמח לתשובה!!!!!!!!!!

גלית, מההודעה של אורנה לא נשמע שהיא התכוונה לצאת לדרך במובן של טיול. היא התכוונה לומר, כך נשמע לי לפחות, שכמו שההודעה שלך הייתה ללא הפסקות וקשה לקרוא את הכל בנשימה אחת - כך כנראה גם קשה לך, והצורה שכתבת רק מעידה על איך שאת מרגישה. לצאת לדרך נשמע לי כמו להבין מה המצב שלך, להבין מה את רוצה, להניח למילים הלא נעימות שאמא שלך אומרת (סביר להניח מתוך מצבה הקשה) ולצאת לדרכך, לדרך אותה את מחפשת. תמצאי עבודה, תלמדי מה שתרצי ותצליחי בדרכך.

היי זו גלית תודה לרי חמודה שמחתי כשהסברת לי אבל אשמח גם אם היא תענה למה התכוונה? ביי חמודה!

גלית שלום, אורנה תשוב לענות ביום רביעי. כדאי אולי לחזור ולהפנות את התייחסותך שוב. בברכה, גדעון

שלום גלית, כמובן שכוונתי הייתה לדרך במובן המטפורי, כלומר לצאת לאיזשהו חיפוש של כיוון ושל כוחות... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, ביתי בת ארבע. לפני כעשרה ימים ביתי חלתה בזיהום סטרפטוקוקלי. בתחילת המחלה הילדה ניסתה לאכול וסבלה מכאבי גרון עזים בבליעה. היום , לאחר תום הטיפול האנטיביוטי וסיום המחלה הילדה ממענת לאכול , פרט למים היא לא מסכימה לאכול או לשתות כלום. שהיינו אצל רופא הילדים ששלל בעיה פזיולוגית. האם יכול היות שעקב הכאב שסבלה היא מפחדת לנסות לאכול? מה עלי להסביר לה כדי לשכנע אותה להתחיל לאכול? בתודה מראש נטע

נטע שלום, זוהי תגובה מוכרת אצל ילדים : לאחר כאב יש חשש שעדיין היא תמשיך לסבול כאבים בזמן אכילה ולכן חוששת לנסות. אל תלחצי, הסבירי לה שהמקום כבר נרפא ולא יכאב לה והיא תוכל לנסות לאכול כשתרגיש רעבה. היא תוכל להתחיל במאכלים רכים כמו מעדן או גלידה שמחליקים בגרון ולא כואבים ולהמשיך אח"כ למאכלים רגילים. בכל אופן, אל תעבירי לה תחושות לחץ שלך ולמעשה אין גם סיבה ללחץ כזה. עדכני אותנו לכשתחזור לאכול. בברכה, גדעון