פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום מתי בעצם ניתן לומר כי הפנייה לסדנאות החופשיות המשוחררות מאזיקים מקצועיים אינה נכונה,מתי לגיטימית יעילה. האם ישנם מקרים שפניה לסדנאות כלליות מהסוג הלא מקצועי כדאית? אם אדם היה רוצה לפנות עכשיו לסדנא כזו-האם שאלות כמו רמת ציפיות,סוג הבעייה,התאמה אישיותית ,עלות מול תועלת הן אלו שמשמשות למבחן האמיתי? אם אדם משתמש בסדנאות מהסוג הזה כתחנת ריענון,חוויה מרעננת ,צובר כוח "מאפקט הטיפול",מהמחויבות הכספית שיוצרת מחויבות פנימית וכו תודה מראש

שלום זבולון אתה שואל על סדנאות חופשיות, המשוחררות מאזיקים מקצועיים, ונראה שהתשובה ניתנה כבר בגוף השאלה. בעיני, אין כל רע בסדנה חופשית, כל עוד אינה מתיימרת להחליף עבודתו של איש מקצוע מיומן. אנשים נעזרים בכל מיני מסגרות - גם בסדנאות יוגה, חבורות זמר, טיולי התבודדות במדבר, וחוגי קרמיקה או שומרי משקל. לכל אלה (ולאחרות, כמובן) יש כוח לא מבוטל להביא עמן רווחה נפשית. כמו שציינת נכון, חשוב ביותר לבחון מה ב א מ ת מבטיחים לך שם, ולמה אתה מצפה מסדנה כזו. אני מניחה שעצם קיומן של סדנאות "נפש" שונות מעיד על כך שיש להן דורש. מן הסתם יש מי שהפיקו מהן תועלת רבה, יש מי שיצאו כמו שנכנסו, ויש גם מי שניזוקו. לצערי, גם טיפול פסיכולוגי מסורתי לא עוזר לכולם במידה שווה. אני רוצה להאמין שהאזיקים המקצועיים, המכפיפים את המטפלים המורשים לחוקים של אתיקה ומסורות טיפול, מצמצמים במידה רבה את הסיכון לנזק נפשי. אני עצמי מאמינה מאד בטיפול הנעשה בידיים מיומנות, מקצועיות ומורשות. לשם גם אשלח את יקירי במידת הצורך. דרך צלחה ליאת

איזה כיף של תשובה! מאורגן,מסוגר,מסויג ומעביר מסר ברור-מענה הולם. תודה

לילדה אין אחים ואחיות בכלל. וההורים שלה די מבוגרים (בשנות הארבעים המאוחרות) אבל שלה הוא בן אדם די מתוסכל שחולה בהרבה מחלות ביניהן סכרת ומחלת החרדה אמא שלה מאוד סגורה ולא יוצאת לעולם מהבית (הילדה תמיד אומרת שהיא נשארת "לשמור" על הבית) השנה היא סיימה כיתה א' עם הרבה בעיות בקריאה ובחשבון. היא מסרבת ללמוד כי היא טוענת שילדים גדולים לומדים והיא תינוקת. היא לא מסתדרת עם ילדים בגילה והחברים היחידה שלה היא ילדה בת 4 בגן

היי מור, את מוסיפה מידע נוסף, שאכן מעורר סימני שאלה. אפשר להעלות השערות שונות אשר להתנהגות ה'רגרסיבית', וכולן יישארו בגדר ניחוש, בהיעדר מידע בדוק ומפורט. כאשר ניגשים לאבחון וטיפול בילדים, חשוב לאסוף מידע רב ככל האפשר על הילד והוריו, על ההיסטוריה המשפחתית עוד טרם לידתו, בסמוך ללידה ולאחריה, על מהלך ההתפתחות הכללי של הילד, וכו'. לא פרטת מה טיב הקשר שלך למקרה, ומה בעצם את שואלת. בכל מקרה, ניתן להניח שעבור הילדה הזו - ואולי גם עבור הוריה - להתנהגות ה'ילדותית' יש תפקיד. בהחלט אפשר שמדובר במשפחה במשבר, והילדה מאותתת בדרכה על המצוקה. אם את קרובה בדרך כלשהי למשפחה, תוכלי - אולי - להציע להם לפנות לאנשי מקצוע לשם הערכת מצב. לפעמים, מתוך הדאגה והמסירות לילדם, הורים מוכנים להתגייס ולטפל טוב יותר גם בעצמם. בברכה ליאת

שלום רב, אני סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בעלת ניסיון רב בעבודה עם אנשים. אני מעוניינת להרחיב ניסיון זה, ולעבוד בתחום הנפש בשנה הקרובה בירושלים. אשמח אם תיצרו עימי קשר במייל: [email protected] עדנה

עדנה, מאחלת לך שתמצאי מהר עבודה שתתרום להתפתחותך המקצועית. זה לא תמיד קל, אך אל תתיאשי. בהצלחה ליאת

ליאת שלום רציתי לדעת, אם היות ועברתי גילוי עריות בילדותי, האם אני צריכה פסיכולוגית "מיוחדת" או שכל פסיכו' דינאמית מתאימה. כרגע עזבתי טיפול מכל מני סיבות. אני לא דיברתי מספיק על מה שהיה בילדותי , הבעיה היא שאין לי כמעט זכרונות. האם בהכרח יש צלקות שהן תוצאה של זה? יש לי "המון" בעיות , למשל- אני לא מאמינה ביכולת השיפוט שלי ל"מה נכון, אמיתי, ומה לא אמיתי" במיוחד עם אנשים, חברה, אני לא מאמינה ביכולת השיפוט שלי לגבי התנהגות האנשים סביבי. מעבר לזה, יש לי בעית זהות קשה, אני לא יודעת מי אני ולא מרגישה חיבור למשפחת המוצא , אני מתכוונת, שכן אני מרגישה חיבור, אבל על זמן שאול, על מקום לא בטוח, בודקת כל הזמן אם משפחתי , אם יש לי את מקומי במשפחתי. חוויותי כיום , מול ילדיי ובעלי אינם "נצרבים" בתוכי, כאילו שזה לא אמיתי וכל האמת שלי היתה כשהייתי קטנה, בבית הורי. וגם יש לי בעית אמון קשה מול החברה, חברים, אנשים, אז אני מתרחקת. אני יכולה גם להתנתק מהסביבה ולהיות במן עולם משלי , שם אני רוב הזמן. אני פורטת לך ככה הכל, אלו כל מני נקודות שהצלחתי למקד כתוצאה מהטיפול הפסיכו' שעברתי. תוכלי לענות לי על שאלותי? תודה וסליחה על האורך ניבה

ניבה יקרה, אנסה לענות לשאלותייך עפ"י הסדר בו הוצגו. האם את צריכה "פסיכולוגית מיוחדת"? ככלל, כל מטפל דינאמי יוכל לעזור לך בהתמודדות עם טראומות העבר שלך. עם זאת, יש גופים ה'מתמחים', בהגדרתם, בסוג בעיות ספציפי, כמו למשל כאלה המתמחים בטיפול בנפגעות תקיפה מינית. בסופו של דבר, הגורם המשמעותי ביותר הוא האמון והקשר שנוצר בינך לבין המטפל/ת. את שואלת האם אירועי ילדות קשים בהכרח מותירים בנו צלקות. גם כאן, התשובה אינה חד משמעית. מרבית אירועי חיינו צרובים בנו באופן זה או אחר. הם מותירים רישום ואולי אפילו צלקת. אבל ממש כמו צלקת אמיתית, בעור, אין הכרח שהצלקת הנפשית תמשיך להכאיב ולבעור בנו לנצח. יש אפשרות לצמוח מתוך אירועי חיינו, להתרחב ולגלות את הכוחות הקיימים בתוכנו כיום. אני מאחלת לך שתצליחי - בעזרת טיפול כמובן - למקם את עצמך מחדש הן במשפחת המוצא שלך, והן במשפחה שהקמת לך כאדם בוגר. זאת בהחלט משימה נכבדת, ונראה לי שחשוב לא לוותר. יתכן שעזיבת הטיפול משקפת את אותה זהירות וחוסר אמון מול בני אדם אחרים. היכולת להתגבר על החשש, לבסס ברית טיפולית ולהתמסר לדמות מיטיבה, יכולה להיות אולי התחלה של התאוששות ותקווה. אני שולחת לך הרבה עידוד וכוח ליאת

שלום ליאת, מה עושים אם נמצאים בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ועדיין המאמץ לקום בבוקר ולרצות לחיות קשה מידי? מאיפה לוקחים רצון לחיות ? ומה עושים עם חוסר הרצון לעשות משהו, כל דבר ? יש בתוכי חלק גדול שמאמין שבמת לא שווה לחיות ולא כדאי, ויופי שיש טיפולים אבל אין להם השפעה כי האמת היא אותה אמת. שלא כדאי לחיות. מה את אומרת?

שלומית יקרה את מספרת שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, ועדיין מתקשה להתמודד עם משימות היומיום. לא ברור כמה זמן את בטיפול, אבל את ודאי יודעת שלפעמים מדובר בתהליך שלוקח זמן. חשוב שהאנשים המטפלים בך, יידעו על תחושותייך, כדי שלא תישארי עם זה לבד. את אומרת שחלק גדול בתוכך מאמין שלא שווה לחיות. אני מעדיפה לשמוח בחלק האחר, שעדיין מאמין ומקווה שיש טעם ומשמעות לחיים למרות הכל. לפני כשבוע (או יותר), התנהל כאן, בפורום שלנו, דיון ארוך ומרתק שעסק במשמעויות הקיום האנושי. אני מציעה לך לקרוא את הדיון שקיימו יוג'ין, (סתם) מישהי ועוד חברים. היו שם הרבה הגיגים, חלקם מכאיבים ומלאי ייאוש, וחלקם מוארים ומלאי תקווה. שני הקטבים הללו, נמצאים בתוכנו כל הזמן, בעוצמות שונות, וחשוב לזכור זאת. נראה לי שכל מה שאומר לך אני, יחוויר נוכח מה שנאמר שם באופן כה מרגש וממצה. אני שולחת לך את הלינקים לדיונים ההם. החזיקי מעמד ליאת http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/550/xFT/517375/xFP/517375 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/550/xFT/517833/xFP/517831

הי שלומית רציתי לומר לך שאני מזדהה עם התחושה שאין טעם לחיים זה תוקף אותי עכשיו חזק וגיליתי לאחרונה שזה קורה ברגעים מסוימים כמעט לכל אחד מאיתנו בעוצמה כזו או אחרת אפשר לשאול אותך אילו תרופות את לוקחת? כי אם את אומרת שאת בטיפול פסיכיאטרי התרופות אמורות להשפיע כבר אחרי שבועיים, אני עכשיו התחלתי טיפול תרופתי ומצפה להקלה שתגיע..... בינתיים אני משתפת את הקרובים אליי בתחושות הקשות שיש לי, שתינו צריכות כל הזמן לזכור שזה זמני חזקי ואמצי אשמח לתגובתך מוניק

שלומית, את ההשפעה המלאה של תרופות פסיכיאטריות מרגישים, בד"כ, אחרי 4-6 שבועות. יש אנשים שמתחילים להרגיש הטבה גם אחרי 3 שבועות, אבל זו עדיין לא השפעה מלאה. דבר חשוב שצריך להבין בקשר לטיפול תרופתי הוא, שלעתים התרופה הראשונה שמנסים אינה מתאימה, ואז יש צורך להחליף למשהו אחר (בד"כ אחרי חודשיים של התנסות); זה תהליך שנמשך לעתים גם שנה (עד שמוצאים את התרופה הנכונה והמינון המתאים). אני יודעת שזה מתסכל, וממש מתחשק לזרוק הכל ולוותר. אבל המאמץ שווה את התוצאה. גם טיפול פסיכולוגי אינו עובד כמו קסם. ומה שקשה מאוד בטיפול זה, שלפעמים המצב נעשה גרוע יותר לפני שהוא משתפר... מעין נפילה לצורך עלייה... אם מבינים את זה, זה עוזר להמשיך הלאה. האמת היא אותה אמת, והיא לרוב סובייקטיבית. אבל זה לא משנה, כי גם אם האמת לא משתנה, אנחנו משתנים, גדלים ולומדים איך לחיות עם האמת הזו - על הטוב והרע שבה. ס.מ.

מספר עצות לי בשבילך: * קרבי אלייך את האנשים שעושים לך טוב, והרחיקי ממך את האנשים שפוגעים בך. * קומי בבוקר שעה לפני כולם, תקשיבי לשקט ותנשמי עמוק. *חייכי. גם אם זה לא אמיתי, הגוף אינו יודע את ההבדל. *עשי דברים שגורמים לך לצחוק, אפילו מעלים חיוכון קטן. *תעשי כושר, אין תרופה טובה מזו. והכי חשוב: תגידי לעצמך שאת לוקחת את עצמך בידיים ולא מוכנה להרשות לעצמך להתפורר ככה. להיות בדיכי ולברוח זו הדרך הקלה. אל תעשי לעצמך הנחות. את יודעת שאת חזקה, ואת יודעת שאת מסוגלת לעבור את זה, את פשוט צריכה שמישהו יזכיר לך... אז אני מזכירה!!! בהצלחה מתוקה...

אני בחורה בת 22 ולא יודעת מה לעשות עם חיי אני מצד אחד מאוד רוצה ללמוד אבל אני צריכה להשלים בגרויות שזה די מתיש אותי ומוריד לי את המוטיבציה בכלל להתחיל ואני גם לא יודעת מה ואין לי עזרה כספית כיום אני עובדת משרה מלאה מרוויחה 4.5 חוסכת כמה שאפשר אבל עוזרת גם לאמי בבית עקב בעיות כלכליות גם לא הכי נוח לי בבית ורוצה לעזוב הכסף הוא נושא מרכזי בחיי שגורם לי לא להיות מאושרת למרות שאני מנסה להסתפק במה שיש ולומר תודה אני עובדת מאוד קשה ורוצה לעזוב למשהו יותר צנוע אבל זה כמובן יתבטא גם המשכורת מה לעשות בבקשה, אשמח לחוות דעת מקצועית בתודה מראש!

שלום לך, אני שומעת את ההתלבטות שאת מציגה כאן, ומצליחה לחוש, דרכך, את תחושת העומס. את רוצה ללמוד, אבל יודעת שזה כרוך במאמץ של שיפור בגרויות. את רוצה לעזוב את הבית, אבל יודעת שיהיו לזה מחירים. כסף הוא אכן נושא בחיינו, אבל לא כדאי להפיל עליו את כל האחריות לגורלנו. אולי בכלל הכסף הוא רק תירוץ? לא צריך הרבה כסף כדי לשפר בגרויות - צריך כוח רצון והחלטיות. לא צריך הרבה מאד כסף כדי לעבור לדירה שכורה (אולי עם שותפים) - צריך לקבל החלטה, לחפש, ולאזור אומץ לעשות זאת. לימודים אקדמאיים הם אכן דבר יקר. אבל אפשר לנסות לברר על אפשרויות של סיוע (מילגות למיניהן). יש לי הרגשה שהכסף אינו המכשלה העיקרית. אני מציעה לך להגדיר לעצמך סדרי עדיפויות, ואז לתקוף כל נושא בנפרד. לא חייבים לעשות את כל השינויים בבת אחת. בהחלט יתכן שתוכלי להפיק תועלת מפנייה לטיפול פסיכולוגי במסגרת המרפאות הציבוריות (עלול לקחת זמן כי התורים ארוכים) או בקופ"ח, ולהיעזר באיש מקצוע שילווה את תהליך ה"יציאה לחיים". ועד אז, נסי לצאת ממצב הקיפאון (מילה נחמדה בחודש אוגוסט...), להתחייב על משהו קטן ולנסות לקדם אותו. לפעמים הצלחה קטנה גוררת בעקבותיה תחושת הישג ושליטה, המהווה מנוף להתחלות נוספות. אני מאחלת לך הרבה כוחות ואומץ בדרך לשינוי ליאת

שלום רב, שמי מעיין בן 24 נראה טוב אבל יש לי בעיה ליצור קשר זוגי עם בני המין השני כלומר אני מדבר עם בנות צוחק איתן אבל קשה לי תמיד לקחת את זה צד אחד קדימה כיאלו אני תמיד בה בגישה האפלטונית ולא מצליח אפילו ממש מנסה ליזום איזה משהו שיצור קשר . אני יכול לקחת בחורה טרמפ הבייתה אני יכול לשבת וצחוק איתה בלימודים אבל לקחת את זה לכיוון קשר , מה פתאום ? כיאלו יש לי תחושה שהיא ממש תופתע אני איפילו לא חושב שאני יודע איך לעשות את זה האם לדעתך יש איזה המלצה שיכולה לפתור את הבעיה? בעצם השאלה היא איך לוקחים קשר שמובסס על קשר של לימודים או עבודה והופכים אותו ממשהו אפלטוני (גם אם אני לא ממש מכיר את הבחורה לעומק) למשהו ממשי לקשר זוגי?

מעיין יקר, אתה מתאר את עצמך כבחור פתוח וידידותי, שאינו מצליח לפרוץ את "מחסום האפלטוניות". אתה מצליח לקחת אותן טרמפ הביתה, לצחוק איתן בלימודים, ולנהל שיחות לא מחייבות, אבל המעבר לסיטואציה של קרבה ממשית קשה לך. אני מניחה שיש כאן הן את הקושי הפרוצדורלי (איך עושים את זה?) והן את החשש מקשר אינטימי עם בחורה. כדי להבין את מקורותיו של הקושי בקרבה ואינטימיות כדאי מאד לפנות לטיפול דינמי, שיסייע לך לזהות את הבעיות ולהתגבר עליהן בקצב שלך. אם תצליח להפיג מעט מן החששות הראשוניים, תוכל להעיז ולהתנסות בקשרים זוגיים, בעידודו והכוונתו של המטפל שלך. לא ציינת היכן אתה לומד, אך ברצוני להזכיר לך שבאוניברסיטאות קיימים שירותי ייעוץ וטיפול במחיר מוזל לסטודנטים. בהצלחה רבה ליאת

אני אב לילדה בת שנה וחצי, וכרגע הסכמי הראייה - מקנים לי את ימי שני ורביעי כולל שינה וכל סופ"ש שני, אבל כעת אומרים לי שלא טוב שהילדה לא ישנה במיטתה, חשובה לי דעתך לפני הגירושין תודה

ברוך יקר, במקרה של גירושין, הקשר עם ההורה שאינו משמורן חשוב מאין כמותו. מאד קשה לי לענות מכאן, מבלי להכיר לעומק את הדינמיקה המשפחתית שלכם, ואת הצרכים הספציפיים של כל אחד מכם. לא ברור מי הם אלה ש"אומרים לך". האם מדובר בבני משפחה? באנשי מקצוע? האם יש כאן שיקולים מקצועיים, או חשש שלכם, כהורים? ילדים צעירים מתקשים לפעמים להיפרד מההורה המשמורן (בדר"כ אמא), אבל חשוב לנסות להתגבר על כך, כדי לשמור על קשר רציף ומשמעותי עם ההורה האחר. לכן, רצוי ליצור תנאים זהים ככל האפשר (חדר מצוייד היטב, צעצועים, מיטה, ארון בגדים, וכו') גם בבית ההורה השני. לפעמים, במצב של חילוקי דעות קשים או בלבול, כדאי ללוות את התהליך בסיוע של איש מקצוע מנוסה, שיחסוך הרבה עוגמת נפש מכולכם. אני מאחלת לכם שתצליחו לנהל את התהליך בחכמה וברגישות. ליאת

ברוך, לא משנה מה יהיה, ולא משנה מתי היא תישן אצלך או לא, דבר אחד אני מבקשת ממך: פשוט תאהב אותה. תתן לה להרגיש שאתה תמיד שם בשבילה (גם אם לא במרחק הפיסי), תהייה חזק בשבילה, תבין אותה, תסביר לה, תצחק איתה, תבכה איתה. היא לא צריכה לסבול בגלל שהוריה כבר עכשיו סובלים. תאהב אותה הכי הרבה שאפשר. תודה.

אני חושבת שיותר חשוב לדעת מה הם עושים כשהם לא אוהבים את המטופל ו"תקועים" איתו, כי הרי לעבוד עם מטופל שאוהבים זה הרבה יותר קל... ניבה

ניבה, את מעלה שאלה חשובה. לאורך התהליך הטיפולי, שכידוע עשוי להימשך חודשים ושנים, המטופל מעורר במטפל רגשות שונים ומגוונים, לפעמים גם שליליים. (כך, אגב, קורה גם עם האנשים שאנחנו אוהבים מחוץ לטיפול). מטפל מיומן יודע להשתמש ברגשות הללו כדי לקדם את הטיפול. אגב, תקיעות בטיפול לא בהכרח קשורה לרגשות אלה. במקרים חריגים, בהם המטפל מרגיש שאין ביכולתו להקים ברית טיפולית עם אדם ספציפי, מוטב - בהתאם לכללי האתיקה - להעביר את הטיפול לאדם אחר. למזלנו, זה לא קורה לעיתים קרובות. לילה טוב ליאת

ערב טוב לכולם האם המטפלים אוהבים את המטופלים שלהם? עם כן, אז לאיזה סוג אהבה זה דומה? לכיוון השני זה ברור לי, מטופל בדר"כ אוהב את המטפל שלא, אבל אני באמת רוצה לדעת האם גם המטפלים אוהבים, ואם הם אומרים את זה במילים השאלה הזאת מטרידה אנשים נוספים, (אותי זה מטריד מאוד)! נענע

ערב טוב! את מעלה שאלה כללית ומעניינת, ונראה שלמטפלים שונים יהיו תשובות שונות. אני יכולה להעיד על עצמי בלבד, ואנסה להשיב לך בגילוי לב. טיפול הוא תהליך מיוחד בו שני אנשים יוצאים יחדיו להרפתקה. כמו כל הרפתקאה , גם את זו נעים יותר לעשות בחברה טובה. כשיוצאים יחד אל הלא-ידוע, יש הרבה עמימות. בראשית הדרך, שני הצדדים מנסים ללמוד את השותף, כל אחד מזוית הראייה שלו. האם הוא דברן? שתקן? חייכן? רציני? בעל הומור? אמין? מהורהר? 'שולף' מהמותן? מיישיר מבט? ביישן? בהדרגה, לומדים את האחר, את שפת הגוף שלו, את 'כתב היד' הטיפולי שלו, ונרקמת הברית. זוהי ברית לא כתובה. ברית של אמון. ברית של תקווה. הברית הזו היא הכוח שמקנה לטיפול את העמידות שלו מול מצבים מאיימים, של כעס, של עצב, של ייאוש. כמעט תמיד מגיעה גם האהבה. האהבה במובן של אכפתיות , של דאגה כנה, של השתתפות בשמחה ובכאב. וכמובן גם במובן של צער וכאב הפרידה. שאלת האם מטפלים אומרים למטופלים שהם אהובים. אני לא יודעת. לפעמים זה יכול להכניס הרבה 'רעש' לטיפול, ולפעמים זה יכול דווקא להרגיע. אני, אישית, מאמינה שמטופלים יודעים ומרגישים עד כמה הם יקרים לי, גם בלי שהדברים ייאמרו מפורשות. אני מודה לך על ההזדמנות לדון בשאלה הזו, אפילו ביני לביני. לילה טוב ליאת

שלום... אני מכירה ילדה בת 7 וחצי והיא מתנהגת מוזר לגילה... היא עדיין מוצצת מוצץ, ועדיין יש לה מן שמיכה שהיא לוקחת לכל מקום, וששאלתי אותה אם היא רוצה לגדות היא אמרה לי שהיא רוצה להיות תינוקת, והיא עדיין רואה עקוץ הופ ובייבי, אין לי חברים, לא מעניין אותה ללמוד בגלל שהיא לא רוצה לגדול... האם יש לה מן הפרעה?? תודה רבה! -מור-

לא סיפרת כלום על הסביבה: אח קטן, הקשר שלה עם בני גילה, מה קורה עם בגן, האם זה רק בבית? חסרים פרטים. ...

שלום מור, את מתארת ילדה שנצמדת למוצץ ושמיכה אותה היא לוקחת לכל מקום. ויניקוט, פסיכואנליטיקאי חשוב שלימד אותנו רבות על התפתחותם הפסיכולוגית של ילדים, טבע את המונח "חפץ מעבר". הוא התכוון בדיוק לאותם 'סמרטוטים', בובות, או דובוני פרווה אליהם ילדים נוטים להיצמד לתקופות ממושכות, ולהירגע באמצעותם. לחפץ המעבר חשיבות התפתחותית רבה: הוא מסייע לילד לעבור ממצב של מיזוג עם אמא, למצב של נפרדות ממנה. הסמרטוט האהוב משמש בשלב הביניים הזה, מעין נחמה, תחליף, עזרה בהתמודדות עם ההיפרדות והאובדן של דמות האם, שעד אז נתפסה כבלתי נפרדת מהפעוט. הציפייה היא, שבסופו של דבר יוכל הילד להיפרד גם מחפץ המעבר. כמו שניבה ציינה נכון, לפעמים, בתקופות רגישות בחייו של הילד, נראה נסיגות להתנהגויות 'ילדותיות' יותר. לפעמים לאחר הולדת אח, הילד הבכור מרגיש שהיה מעדיף להישאר קטן. לפעמים בעקבות היעדרות של אחד ההורים (מילואים, אשפוז, נסיעה לחו"ל) מתעורר שוב הצורך בחפץ המסמל את החום והקרבה המנחמת של ההורה. לכן, אפשר לשער שלא מדובר כאן ב"הפרעה", אלא בילדה שזקוקה למגע המנחם של השמיכה ולסיפוק שמעניק המוצץ. חשוב לברר מה מקורו של הצורך הזה, ולהגיב בהתאם. בברכה ליאת

אני נמצאת בטיפול שנמשך כמעט שנתיים ובתום שנתיים אלו (עוד חודשיים) אני נאלצת להיפרד מהפסיכולוגית שלי וזה קשה מנשוא עבורי. הטיפול לא נעשה באופן פרטי אלא שייך למדור ברמן באוניברסיטת חיפה, המדור לא מאפשר לי להמשיך את הטיפול עוד שנה וגם לא מרשה לי להיפגש עם הפסיכולוגית באופן פרטי. אני פשוט לא מסוגלת להשלים עם זה. מאוד נקשרתי לפסיכולוגית ואני גם התקופה שהכי זקוקה לה והכל הכי משמעותי ביננו. אני חווה עכשיו משבר מאוד קשה בחיי והיא תומכת בי, היום התחלתי ליטול אפקשיין (כמו פרוזק) מפני שהרגשתי שדברים יוצאים משליטה ואני הלכתי לאיבוד בתוך עצמי והתחילו לי מחשבות אובדניות שלא היו בחיי לפניי כן. יכול להיות שאני נוברת בעצמי יותר מדי. יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך מיוחד ואני מרגישה מאוד תקועה מבחינה מקצועית, לא יודעת אם להמשיך לתואר שני לא יודעת אם אני מאמינה בטיפול פסיכולוגי כמו שהאמנתי בעבר, נחשפתי במהלך הטיפול להרבה כאב שלי והרבה כאב שיש בתחום הזה ואני לא יודעת מה אני אעשה עם עצמי עכשיו.הפסיכולוגית שלי כל הזמן אומרת שאני במשבר ולמרות שיש לי הרבה ידע אקדמי בנושא הייתי רוצה שתסביר לי קצת מה זה אומר משבר ומה דעתך על לקיחת התרופות ועל סיום הטיפול הכפוי הזה. תודה רבה רבה וסורי על ההודעה המבולבלת, יש לי קצת בלאגן בראש. אשמח גם לתגובות המשתתפים בפורום

מוניק יקרה, את שואלת "מה זה אומר משבר". ההסבר הכי בהיר שהצלחתי למצוא הוא כזה: חוסר איזון בין דרישות המציאות (גורמי לחץ) לבין משאבי ההתמודדות העומדים לרשותנו בזמן נתון. בדרך כלל אנחנו מצליחים להתמודד עם אירועים מלחיצים בחיינו באופן יעיל, אבל לפעמים, כשבזמן קצר מדי "נופלות" עלינו יותר מדי צרות, אנחנו מרגישים חוסר אונים, ייאוש, דיכאון - "במשבר". הפסיכולוגית שלך כנראה צודקת. את נאלצת להתמודד כרגע עם הפסקת טיפול באופן חד צדדי (לפעמים, במקומות ציבוריים, הטיפול הוא מוגבל בזמן מסיבות שונות), ולדעתי אין כל רע להיעזר בתקופות קשות גם בטיפול תרופתי "עד יעבור זעם". אני מקווה שהמטפלת אכן מודעת למצבך, כולל למחשבות האובדניות - ואם לא, כדאי שכך יהיה. הפסקת טיפול כרוכה כמעט תמיד בתחושות אובדן, ויש לעבד זאת מספיק זמן מראש, כדי להתמודד עם הרגשות הללו. העובדה שלמדת פסיכולוגיה או חינוך מיוחד לא אמורה לחסוך לך את הקשיים. אדרבא, את אמורה לדעת שפרידות הן דבר קשה ומכאיב, בעיקר מדמויות משמעותיות. כולנו בני אדם, וגם פסיכולוגים נפרדים ממטפלים ומטופלים, וקשה להם, כמו לכולם. אל תתני למשבר הנוכחי, קשה ככל שיהיה, להפריע למהלך חייך. אם שקלת המשך לימודים לתואר שני, זאת בהחלט יכולה להיות מטרה שתמלא את חייך בטעם ומשמעות. קחי לעצמך זמן להתארגנות ומנוחה, ואל תאבדי את האמונה בטיפול ובכוחות שקיבלת בעזרתו. אני שולחת לך הרבה כוח, ומזמינה חברים נוספים לשתף בחוויות דומות. אולי יהיה בכך כדי לשכך מעט מן הכאב? ליאת

אני כל כך עצובה, הלב שלי בוכהההה. חזרתי כרגע מפגישה עם הפסיכולוגית, בדרך חזרה, חמש דקות אחרי סיום הפגישה, השארתי לה הודעה במשיבון שאני יותר לא מגיעה. לצערי! בעבר היא הייתה עובדת בעיר שלי, והיום בעיר אחרת, ולסוע עד אליה כל כך קשה לי, ויש לי ילדים קטנטנים. ועד שאני מגיעה אליה, אני מרגישה החמצה, אני מרגישה שאני לא יכולה להביא בפניה צדדים כואבים, כל השבוע אני עם גוש בגרון, מועקה ועצב, וכשאני נפגשת איתה, אין כלום, כאילו מתאמצת לדבר .. ואני כבר שנה וחצי נפגשת איתה, ואני כל כך אוהבת אותה ונקשרתי אליה, איך אחיה מעטה בלעדיה, ליבי בוכה, היא היתה לי אור, ואיך בקלות היא גם מוותרת עלי ואומרת שאם קשה להגיע אליה אפשר להחליף מטפלת באזור מגוריי. איך היא עלי לא שומרת. ובתקופה זו אני בסימן נטישה, חברים עוזבים לשליחות, משפחה שמשתנה, ואני גם נוטשת, כל כך טעיתי שנקשרתי אליה, אם הייתי יודעת שכזה כאב לב יהיה לי מכל הסיפור איתה, לא הייתי מתחילה מלכתחילה.. הכל כל כך סטרילי מצידה, אני כלל לא חשובה לה, והראש לא מפסיק להתעסק איתה, בה ובכל הדמיונות... והיא כל כך משמעותית בשבילי ויחד עם זאת אני כבר לא אראה אותה וזה כל כך ע צ ו בבבבבבבבב אני לבד, כמו שתמיד הייתי , כמו שיהיה גם מחר ובעוד שנים, לצערי....

ניבה שלום, הקשר לפסיכולוגית שלך הוא בודאי מיוחד בעיניך וזה כואב מאוד להיפרד מאדם שאת קשורה אליו ומעריכה אותו. עם זאת נשמע לי שלמרות הקושי של המרחק עדיין הפרידה ביניכן דורשת עיבוד ודיבור על תחושותייך. לא הייתי ממליץ לך לעזוב בצורה כזו את הטיפול. את תצאי ממנו בתחושה קשה של אכזבה וכאב ותחושה שאת ננטשת. נראה לי שהיה בינכן יותר מזה וסיום כזה לא מגיע לך ולא לפסיכולוגית שלך. הייתי ממליץ לך שתחליטו ביחד על אופן הפרידה ביניכן, במידה ותחליטי על פרידה. ושתקדישו לכך כמה פגישות של עיבוד , סיכום ופרידה. אני מעודד אותך לחזור אליה ולשוחח איתה על תחושותייך ומחשבותייך, בהצלחה, גדעון

גדעון תודה על תגובתך, אתה כותב "ולא לפסיכולוגית שלך", הרי הכל זה עניין כספי, זו העבודה שלה והמשכורת שלה, אני לא באמת חשובה לה , זאת עובדה!!! עם כל העצב שיש בעניין, היא לא אמא שלי (למרות שהייתי כל כך רוצה דמות כמותה שתלוה אותי בחיים..חלומות), מה איכפת לה ממני, גם לא יכול להיות איכפת לה, יש לה עוד הרבה מטופלים. ביקשתי ממנה הנחה, כי הנסיעה אליה זה גם המון דלק, חניה יקרה וכך שעלויות הפגישות עלו אצלי, יש לי גם בייביסטר וזה הרבה כסף בסך הכל , היא לא הסכימה לעשות לי הנחה, זה מכעיס, אני עושה מאמצים, אבל זה שוב מראה את המציאות- שאני בשיבלה בסך הכל "עבודה", רק אני כנראה שכחתי את זה בדרך.. אם הייתי יודעת באיזה מאמץ ריגשי הטיפול כרוך, אני חושבת שהייתי שוקלת פעמיים...

שלום פעמים רבות עולות כל מיני הצעות לסדנאות כאלו ואחרות שמשפרות בדרך פלא ובזמן קצר את ההתבונות לחיים תוך מתן עצות פרקטיות. הנטייה האנושית לימדה על כך שלא ניתן ליצור שינויים משמעותיים ברגע אחד וכי תרופות בזק בדכ מוכרות מצג שווא-הבטחה עם שחר שאין בכוונתן לקיים. השאלה שלי היא מה דעתך על קיומם של סדנאות מסוג זה. האם אדם שמאמין ביכולתן לעזור לו לא זוכה למזור יותר מאשר פנייה לעזרה מבעל מקצוע שבו אין לו אמון.האם תוכל לספק חומר על הסדנאות והתופעה בכלל. מה ערכן בהשוואה לטיפול קבוצתי , תודה

אריאל שלום, תלוי כמובן אילו סדנאות. מי המנחים. מה הבסיס התיאורטי שלהן . סדנאות קצרות של יחסי אנוש לא אמורות לחולל שינוי מהותי באישיות. אולם אין להתעלם מכך שאנשים רבים מדווחים על כך שהפיקו מסדנאות. באופן כללי , אני מאמין בטיפול נפשי הנעשה בידי בעל מקצוע מיומן ואחראי. אם אותו בעל מקצוע מנחה גם סדנא אני מעריך שזה יכול להועיל גם כן. ובודאי אם מדובר על טיפול קבוצתי הרי ניתן להפיק ממנו תועלת רבה. בברכה, גדעון

האם מומלץ לשתף ולחשוף חששות על מטפל/ת -שקשורים בפסיכולוג עצמו,או לנסות להסתיר את אותן חששות,בעיקר אם יש חשש שאותן חששות עלולות לפגוע במטפל/ת?

מישהו שלום, טיפול פסיכולוגי נשען על כנות ופתיחות של המטופל כלפי מטפלו והחופש להעלות כל נושא ובמיוחד כאשר הוא קשור ישירות או בעקיפין לפסיכולוג המטפל עצמו. המטפל המיומן משתמש בכל החומר שעולה, כולל החומר שעולה ביחס אליו כדי לסייע למטופל להבין טוב יותר את עצמו. מנסיונם של מטופלים רבים: ישנה תחושת הקלה ותחושה טובה כאשר עולים נושאים הקשורים למטפל והוא לא נפגע, לא נוטר ומטפל בהם באופן ענייני. אז בקצרה: מומלץ לשתף. בברכה, גדעון

-

שלום רב, יש לי בעיה שמציקה לי יותר ויותר בתקופה האחרונה. אני נמצא כשנה וחצי במערכת יחסים, וזוהי מערכת היחסים הראשונה שלי. בתקופה האחרונה בת זוגתי טוענת שהיא איננה מרגישה קרובה אלי מכיוון שאני לא פתוח אליה מבחינה רגשית. לטענתה אני לא משתף אותה מספיק ברגשות שלי ובמחשבות שלי, אני אף פעם לא כועס עליה או מראה רגשות של כעס או קנאה, ותמיד מתנהג כאילו ש"הכל בסדר". יש מספר ימים מעטים שבהם אנחנו מצליחים להגיע לקרבה רגשית, ולדבר שיחות נפש עמוקות, אך בשאר הימים השיחות הן יותר ענייניות וחסרות תוכן רגשי. אני מאוד אוהב אותה ומצליח להראות לה את אהבתי, אך קשה לי מאוד להראות לה רגשות אחרים. כמו כן, אני זוכר שמאז ומתמיד הייתי מופנם מבחינה רגשית, אך עד היום הדבר לא היווה בעיה משמעותית כל כך בחיי. האם עלי לשקול טיפול פסיכולוגי או טיפול זוגי ? והאם אחד מהטיפולים הנ"ל יכול לעזור במקרים כאלו ?

אורן שלום, קודם כל תודה על שאלתך המאפשרת להתייחס לנושא שמופיע הרבה בטיפולים זוגיים, בטענות נשיות כלפי גברים וגם במצוקה של גברים ביחס לעצמם. נראה שגברים רבים מתקשים להביע רגשות, להיות במגע קרוב עם רגשותיהם והינם סגורים מבחינה רגשית. אני סבור שיש כאן שילוב של גורמים רבים, חלקם מולדים ושייכים להבדלים שבין גברים ונשים וחלקם (לדעתי) שייכים לחינוך השם דגש על השגיות ומטרתיות. לא נפקד גם מקומו של השרות הצבאי בארצנו התורם לסגירות רגשית גם בשל החינוך למשימתיות. כך או כך כל עוד לא מתקיימת מערכת יחסים עמוקה הרי הבעיה של הסגירות הרגשית לא בהכרח תצוץ אל פני השטח. הבעיה מתעוררת כאשר בת הזוג מתחילה לחוות את המחירים של בן זוג שלא יודע לדבר על רגשותיו ולחשוף חוויות, חולשות, תחושות וכד. אז מה עושים עם זה? קצת תלוי עד כמה זה מפריע לך ועד כמה אתה מעוניין לשנות ולגדול מבחינה רגשית. אם כן. אני בהחלט ממליץ על טיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינמית שיוכל לסייע לך להיפתח רגשית. מאחל לך בהצלחה במסע להעמקה רגשית, גדעון

תודה רבה לך גדעון, באמת עודדת אותי בכך שיש פתרון לבעיה. אורן.

שלום רב, אשמח אם תוכל לספר לי על ההפרעה ולתת קישורים לחומר בעברית אם יש (חיפשתי ומצאתי הרבה באנגלית. אני מעדיפה לקרוא בעברית אם יש) תודה רבה

שולמית, אם את מתכוונת ל - OCD, אז הנה כמה קישורים בעברית: http://www.pridezine.com/content/GayMed.asp?id=2090&fromCat=5&fromScat=61 http://www.hebpsy.net/community.asp?id=2&article=436 ס.מ.

שולמית שלום, את יכולה לחפש בגוגל : "הפרעת אישיות אובססיבית קומפולסיבית". הכוונה הינה להפרעה אישיותית המאופיינת בדפוס נוקשה של פרפקציוניזם, עיסוק יתר בפרטים, חוקים, סדר,...מסירות מופרזת לעבודה, דקדקנות יתר בפרודוקטיביות עד כדי המנעות מהנאה וקשרים ביןאישיים. קפדנות מופרזת ודבקות במוסכמות חברתיות. התעקשות לא הגיונית שאחרים יעשוהכל בדיוק בדרכו. ניתן לראות שזו הפרעה שהינה שונה מהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD) מעצם כך שמדובר על דפוס אישיותי. חיפוש באינטרנט יעלה מקורות מידע נוספים. בברכה, גדעון

נותר רק זכרון עמום של תקווה שהייתה בי פעם. הכל קרס, החלומות נגוזו והכוחות הדלדלו במאבק הארוך והמתיש. חופר וחושב ולא מוצא. אותן הבעיות, אותו המצב, אותו האין פתרון. דיבורים לא יעזרו. את העבר לא ניתן לשנות ואני לא רואה דרך לנווט אל עתיד טוב יותר. תשוקה עזה לנסיעה אחרונה לעזריאלי שכנראה לא תתממש. חלמתי אתמול על פקיד זוטר שמתאבד. הוא היה איש אפרורי עם מעיל גשם ארוך וכהה וכובע קטן וממורטט.

אני מקווה שאתה בכלל לא פקיד זוטר, ושאין לך מעיל גשם ארוך או כובע קטן. אי אפשר לשנות את העבר. אבל אפשר לחיות איתו יותר טוב. אפשר להשלים איתו. אפשר להבין שלפעמים יש דברים שככה קורים ומתרחשים ואין מה לעשות. העתיד זה סיפור אחר לגמרי. אחרי שנרגעים מכל הרגשות משורש י.א.ש - ניתן אפילו להציץ קדימה בלוח השנה ולגלות עתיד קטן שמחכה... לא צריך לסוע לעזריאלי. מותר לסבול ורק צריך לחכות מספיק זמן עד שזה יעבור או ישתפר כי זהו טבעו של עולם ושל נדנדות..

יואש שלום, גם לאחר לילות שחורים השמש זורחת בבוקר. אני מקווה שגם עבורך היא תזרח ותפזר את ערפילי הספק וכאב היאוש. ויחד עם זאת, למרות שלא כתבת במה מדובר וממה אתה מיואש , שהרי במידה והדיכאון והיאוש נמשכים מדוע לא לשקול לשלב טיפול תרופתי ושיחתי. לפחות תיאורטית זה אמור לסייע. אשמח אם תכתוב יותר. בברכה, גדעון

אין לי מושג מאיפה להתחיל ואיך לעשות זאת..אין אף אחד שימליץ לי על כך.

הי פז, אני מוכנה להמליץ לך, בתור התחלה.. בדרך כלל עדיף ללכת על מישהו ששמעת עליו המלצות, למרות שאני אישית לקחתי דפי זהב ובחרתי במי שהכי קרוב אליי הבייתה.

פז, אפשר לקבל המלצות של אנשים לגבי מטפלים, אבל צריך להתייחס אליהן בצורה הנכונה. הדבר הכי חשוב בטיפול הוא הקשר שנוצר בין המטפל למטופל. אבל כל מטופל הוא אדם שונה, כך שלא כל מטפל מתאים לכל מטופל. יכול להיות אמליץ לך על מטפל נפלא, אבל אחרי כמה פגישות איתו תגלי, שזה לא מתאים לך כמו שזה מתאים לי. חשוב להגדיר מהי מטרת הפניה לטיפול כפי שאת רואה אותה. במקביל, אפשר ללמוד קצת על שיטות הטיפול השונות. שני הדברים הללו יעזרו לך לצמצם אפשרויות מבחינת בחירת המטפל. יכול להיות שתפגשי כמה מטפלים עד שתמצאי את זה שאיתו יש לך כימיה ואת מרגישה בנוח. מציאת מטפל היא לא תמיד תהליך פשוט, אבל בהחלט מדובר בתהליך חשוב: את מחפשת מישהו שעליו תרגישי שאת יכולה לסמוך, שתרגישי בנוח לשבת מולו ולדבר על מגוון של דברים (נעימים יותר או פחות). ס.מ.

רשימה של שמות תוכלי למצוא בדפי זהב, או באתר של הסתדרות הפסיכולוגים, למרות שרצוי לקבל המלצות ממטופלים מרוצים או מאנשים שמכירים כאלה. אחרי שיהיו לך שמות, תקבעי פגישה אחת עם 3 פסיכולוגים שונים ותחליטי בעצמך, עפ"י התרשמותך, מי מתוך השלושה נראה לך הכי טוב והכי מתאים.

פז שלום, שאלה קצרה, אך בהחלט מורכבת. ישנם כמה משתנים שכדאי לקחת בחשבון ואח"כ להחליט, לאו דוקא לפי סדר החשיבות: א.מי המטפל מה הכשרתו, נסיונו... ג. סוג הבעיה שלך. ד. סוגי טיפולים: פסיכודינמי, התנהגותי. ה. פרטי או ציבורי (קופ"ח לדוגמה). התהליך המומלץ: קצת לקרוא על הנושא (אינטרנט - זו שאלה מאוד נפוצה בפורום זה ואחרים, ספר על טיפול נפשי ). לבקש המלצות (כאשר תתחיל לשאול, תגלה שאנשים בסביבתך יכולים לכוון אותך יותר ממה ששיערת). לבחור בהתאם לבעיה, לתקציב, למיקום... . לוודא שהוא פסיכולוג רשום (את פנקס הפסיכולוגים תוכל למצוא דרך אתר "פסיכולוגיה עברית". לטלפן ולקבוע פגישה. לתת לעצמך כמה פגישות כדי להתרשם. לזכור שכמו כל דבר צריך כימיה בין המטפל והמטופל וגם קצת מזל לא יזיק. בהצלחה, גדעון

חן חן לכל המשיבים האדיבים. שיהיה לכם שבוע טוב. האם נראה לכם לגיטימי לבקש כאן באתר המלצות למטפלים?

אם פסיכולוג/ית אינם מופיעים בפינקס הפסיכולוגים,האם זה אומר שהם אינם בעלי רשיון אמיתי,או לא?

שאלה קצת משונה ולא מאוד קשורה אולי לפורום.. למה שמציירים לב יש לו צורה כזו , ששונה מאוד מלב כפי שרואים בספרי אנטומיה.. מאיפה זה הגיע? אולי מישהו יודע?

ליבי שלום, שאלה מעניינת. אינני יודע. אם כי לדעתי זה לא מאוד שונה ממה שרואים בספרי האנטומיה אלא רישום פשוט יותר. נמתין לאחד ממשתתפי הפורום שאולי יחכים אותנו... גדעון.

אולי תנסי להריץ איזה חיפוש קצר דרך גוגל....

לפי דעתי, לא מתוך ידע, סתם דעה, הצורה היא בעצם כמו עיגול, אשר מסמל את השלם הנפש האנושית האין סופית, התודעה ובעצם הקיום, עיגול זה נחלק לשני חלקים אך עדיין נישאר מחובר ומכאן תפיסתינו לגבי האהבה: שני חלקים המשלימים זה את זה. באשר לסיומו המחודד מצדו השני ניתן אולי ליחס זאת לסמל פאלי, ובעצם הוא דומה גם לאיבר מין נשי וגם לאיבר מין זכרי. פעם התפיסה המקובלת היתה שכל המחשבות באות דווקא מהלב, ואילו היום מיחסים לו פטרונות על הרגשות(אם כי בצורה סימבולית בלבד), מכך אולי צורתו העגולה (התודעה) אך המחולקת(הרגשות והנפש), כמובן שגם אלמנטים פאלים לא חסרים לו. אולי זאת סתם הפשטה של צורת הלב האמיתית(: אנה

לפי דעתי, לא מתוך ידע, סתם דעה, הצורה היא בעצם כמו עיגול, אשר מסמל את השלם הנפש האנושית האין סופית, התודעה ובעצם הקיום, עיגול זה נחלק לשני חלקים אך עדיין נישאר מחובר ומכאן תפיסתינו לגבי האהבה: שני חלקים המשלימים זה את זה. באשר לסיומו המחודד מצדו השני ניתן אולי ליחס זאת לסמל פאלי, ובעצם הוא דומה גם לאיבר מין נשי וגם לאיבר מין זכרי. פעם התפיסה המקובלת היתה שכל המחשבות באות דווקא מהלב, ואילו היום מיחסים לו פטרונות על הרגשות(אם כי בצורה סימבולית בלבד), מכך אולי צורתו העגולה (התודעה) אך המחולקת(הרגשות והנפש), כמובן שגם אלמנטים פאלים לא חסרים לו. אולי זאת סתם הפשטה של צורת הלב האמיתית(: אנה

עזבתי טיפול לא מזמן ... כשאני לא זוכרת זאת אני מתפקדת היטב. כשאני ניזכרת בטיפול אני חשה דיכאון , אכזבה וגם מעט כעס.(כעס על הפסיכולוגית) אין לי בעיה לשכוח להדחיק שהייתי טיפול שנתיים ולהתייחס לזה כאלו זה לא היה. אבל האם זה נכון להתעלם ממה שהיה? ומה אני צריכה לעשות במידה ואני כן רוצה להיזכר (היו רגעים טובים וסה"כ דברים שהתקדמתי ....) או במידה ואני נזיכרת כדי לא לחוש כך?

שלום לך מאוכזבת, אולי תספרי לנו קצת יותר...למה את כועסת על הפסיכולוגית? עזבת שלא מרצונך החופשי? למה את מאוכזבת? כמה זמן זה לא מזמן? אני חושבת שזה לא יהיה נכון להדחיק שנתיים של טיפול... ממש חבל. בכל זאת את כותבת שהיו רגעים טובים ושבסה"כ התקדמת. אולי שווה לחזור עליה לפגישה לברר את כל התחושות האלה ולהבין למה את כועסת ומאוכזבת... זה בא בחשבון? חבל לוותר ככה סתם על שנתיים של טיפול... דעתי בלבד... דפנה

למאוכזבת שלום, לאחר טיפול כמו גם לאחר כל דבר שמסתיים, מתחיל תהליך ארוך של עיבוד ואבל על מה שהיה ואיננו עוד. כאשר מה שהיה נגמר בצורה טובה, או שהיה עיבוד מספק של הפרידה, הרי תהליך עיבוד האבל והאובדן מעלה בנוסף לתחושת הצער על מה שנגמר גם תחושות של גאווה, סיפוק, הכרת תודה ותחושות חיוביות אחרות. אולם כאשר, דברים מסתיימים באופן לא מספק או טרום זמנם או לאחר יחסים קונפליקטואליים מתעוררות תחושות של אכזבה, כעס, החמצה, עצבות ודיכאון. יתכן שזה המצב אצלך. אינני יודע כמה זמן את אחרי סיום הטיפול, שכן אם את זמן קצר אחרי הסיום הרי זו תגובה נורמלית בהחלט. יתכן שתרצי לתת לעצמך קצת זמן לחשוב ולעבד את סיום הטיפול. אפשרי גם לחשוב על לחזור למטפלת ולשוחח איתה על תחושותייך. הרבה פעמים הטיפול הבא עוסק גם בעיבוד הדברים שקרו בטיפול הקודם. כך תוכלי גם לחזור ולשמור אצלך את הדברים הטובים שהיו בטיפול זה וגם את התחושות הפחות טובות. בהצלחה, גדעון

אני אכן אחרי זמן קצר. אבל זה ממש אבל, ואין לי כוח לתהליך הזה לא חשבתי שזה כזה קשה אני לא ידעתי שטיפול דורש אנרגיה רבה כל כך!!!!!!! ואכן זה הסתיים לאחר יחסים קונפליקטיים , היו תקופות יותר טובות בטיפול ..... זהו, לא יודעת אין לי כוח לסבול את זה תודה על התגובה שלך כי היא בהחלט משקפת את המצב

ניסיתי ליצור איתה קשר(עם הפסיכולוגית) לקבוע פגישה ולא הצלחתי, אז כתבתי לה על הכעס שלי וממה הוא נובע לדעתי ואיזה פלא לאחר לשכתבתי ושלחתי ,פתאום הכעס והדיכאון נעלמו,(בכל אופן לבינתיים)

שלום לכולם, מה דעתכם על מגע בטיפול? חיבוק בתחילת המפגש ובסופו.. ועל מילים כמו "אני אוהב אותך.." שנאמרות מצד המטפל... אין שום מגע מיני! האופי הוא יותר אבהי, אבל בכל זאת, האם זה מקובל? שכיח? אשמח לשמוע תגובות, (גם על חיבוקים בין מטופלת למטפלת על האפשרויות השונות) תודה

שלום, אני חושבת שמאוד חשוב לדעת באיזה טיפול מדובר. בעוד חיבוק בסיום פגישה מרגשת של שיאצו נחשב לביטוי רגשי מקובל, בטיפול בדיבור נמנעים מכך, מסיבות רבות ומגוונות. אולי תרצי לספר לנו יותר? בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי, תודה על התגובה המהירה. מדובר בטיפול פסיכודינמי כמובן... שנמשך קצת יותר משנה.לפעמים מבוטא רגש חזק כמו בכי תוך כדי חיבוק ולפעמים בתום פגישה ולפעמים בהתחלה... למה נמנעים? זה נחשב שונה?

שלום רב לך אורנה, אני מקווה שאת זוכרת אותי משבוע שעבר... אני רציתי לברוח מהטיפול... בכל אופן אני פה כדי לעדכן. היום היתה הפגישה שלנו, ואמרתי לה הכל... דיברנו והיה ממש מצחיק... צחקנו כל הפגישה... לא הספקנו לדבר על הכל, אבל אני הצלחתי להגיד כל מה שרציתי. היא אמרה שנמשיך לדבר על זה בפגישה הבאה. אני לא בורחת למרות שלפעמים אני ממש רוצה... תודה רבה לך אורנה :-)

שלום דפנה, העלית חיוך גדול גם על שפתי... בהצלחה רבה בהמשך, אורנה

ערב טוב. אני נמצאת בתסבוכת רגשית תעסוקתית...המצב כזה: אני עובדת כמה שנים במקום שנראה שאינו מתאים לאופיי.מרגישה די תקועה ולא עושה כלום להיטיב עם המצב.כעת,אני מאוד רוצה לסיים יפה את עבודתי מחד ומצד שני חוששת להפסיק לעבוד שם בשל בעייה קשה שאני רואה מבחינת בטחון בחיפוש מחדש. אני מרגישה שאין לי כוח לכלום..ולכן חושבת שאולי עדיף להישאר ברע כדי שלא יהיה רע יותר.מחשבה מעוותת לכשעצמה אבל כולי פחדים,חששות ולחץ מתמיד. להיות או לא להיות?? בהקשר להישאר או לא? מה שקורה זה שאני כ"כ הורסת את שמי הטוב שנוצר במקום בשל התסכול הנורא שנוצר. אני שלילית לחלוטין....מדברת רק על כמה המקום מגעיל וכן העבודה. כמובן שאיני הוזה ישנו גל פיטורים והתפטרות במקום כיוון שהעבודה מאוד שוחקת. אני מרגישה שהדרישות שלי ממקום העבודה מוגזמות קצת ומצד שני עדיין מבקשת יוצרת מעין לופ של תסכול מאחר ואני גורמת לאנשים בעבודה לכעוס עליי ובהמשך "ללכלך" כשאני בעצם מבינה למה אך עדיין יוצרת אנטי.כאילו עושה דווקא. יתכן ובגלל שהיה לי כ"כ רע במהלך העבודה בשל חוסר סיפוק עצמי אני משליכה זאת כעת בבוטות יתרה.אני בטוחה שהמנהל שלי לא מבין מהיכן ההתהפכות וכן הייתי עדה פעמיים ויותר לשיחות לא טובות על התנהגותי. מצד אחד מרגישה שחייבת לומר את הדברים ומצד שני מיד אחרי מבינה שזה אולי לא תקין. מרגישה מאוד אימפולסיבית רוצה לומר מה שבא לי ובאותו רגע לא מבינה שלא כולם מוכנים או צריכים להכיל את דבריי אבל זה לא ממש עוזר לי לעצור ההתנהגות שכן היא חוזרת על עצמה בכל דרך@@ מרגישה הרבה צביעות מצד אחרים וחוסר הערכה,צדק עבורי בדרגה עליונה ואין את זה בעולמנו ואולי בשל כך אני מצטיירת אולי כ"רעה" בשל עודף הכעס שאני מקרינה כלפי חוץ,חוסר אמון ודחייה שלי מאחרים. עם כל הנאמר כאן אני עדיין חשה שיש טיפה צדק או הבנה עם מעשיי כי באמת באמת קשה לקבל כ"כ הרבה אינטרסנטיות ותככים במקום אחד/בבן אדם.קשה לי להתמודד ולומר אז מה תזרמי...כולם ככה...לא...אני חייבת לקחת הכל אישית,להיעלב,להיפגע... כמובן לעשות ניתוח פסיכולוגי לדברים ולהרגיש בפנים בפנים או לשכנע עצמי שאני צודקת... האם זה עודף פינוק? חינוך ללא ביקורת מהבית. .? חוסר בגרות?? מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות שכזו. לא מצליחה לשנותה...ולא יודעת כיצד לפעול כעת בנוגע לעבודה. לא רוצה להרגיש "מסטיק" ולמשוך תחושות רעות כאלה ומאדך מאוד חוששת ומתבעסת לעזוב מבלי גב כלכלי.??!!! תודה על העזרה!

שלום חיה, אכן תסבוכת... אני חושבת שכרגע לא כדאי להגיע להחלטות לגבי מקום העבודה, ובמקום זאת לפנות לייעוץ אישי. נראה לי נכון שיהיה לך מקום משלך לפרוק את תחושות התסכול והמתח, ולנסות להבין את המעגל השלילי שנוצר. צרי קשר עם פסיכולוג/ית קליניים באיזור מגורייך, ועדכני אותנו בהמשך... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אחי היקר סובל מאז שאני מכירה אותו מדימוי עצמי נמוך וכתוצאה מכך מתקשה ליצור קשרים עם אנשים ואפילו לנהל שיחות חולין. הבחור בן 20, מקסים וחברותי בתוך נשמתו אך לא מצליח להחצין זאת כלפי החברה, דבר הגורם לו להיות מדוכא רוב הזמן. אני מדברת איתו הרבה על הנושא אבל הוא לא מצליח להשתחרר מהביישנות והפחד. ההורים שלי רוצים לעזור לו להיות מאושר יותר ומחפשים פסיכולוג\ית קליני\ת שיעזור לו להתגבר על הדימוי העצמי הנמוך והפחד מפני החברה. מאחר ואין לאף אחד מאיתנו ניסיון עם פסיכולוג (למרות שיש פוטנציאל!), אני אהיה אסירת תודה אם יוכלו להמליץ לאחי על מטפל מתאים. תודה מראש!

שלום, מרגש לקרוא על הדאגה והחמימות שאת מרגישה כלפי אחיך... אני ממליצה לפנות לקופת החולים שלכם, ולבקש רשימה של פסיכולוגים קליניים העובדים בקרבתכם. לאחר מכן, כדאי ליצור קשר עם אחדים מהם ולהתייעץ עמם. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום האם דיכאון והתקפי חרדה תמיד באים ביחד? במידה והחרדה פוחתת גם הדיכאון איתה? אני מנסה להתמודד לבד ללא כדורים, אבל עם פסיכולוגית, בעבר לקחתי סרוקסט במשך שנתיים בערך.עכשיו אני מצליחה לבד. האם זה עובר באיזשהו שלב ויותר לא מפריע? פשוט יוצא מהחיים או שתמיד אצטרך להתמודד עם זה (התקפי חרדה כמובן). ניתן לציין שאני חושבת שהכדורים לא עזרו במיוחד כי עדיין הרגשתי חרדות, אומנם חלשות אבל חרדות (במידה והכדורים היו צריכים לחסל את התופעות). תודה מראש

שלום עדי, בתור אחד שחווה התקפי חרדה כבר כחמישה חודשים, אני יכול להגיד לך שאצלי היו מקרים שבהם הייתי נכנס לדיכאון על ההתקפים, או חרדות על הדיכאון על ההתקפים. :-) אבל חשוב לדעת שזה זמני והמחשבות האלה הן סה"כ חרדות. וחרדות הן בעצם פחד ממשהו בלתי הגיוני\לא מציאותי\שלא ניתן לניחוש. ומה זה פחד? פסימיות. יש איתי הסכמה שזה דבר מיותר בחיינו? שאלת המיליון דולר, האם בשלב כלשהו זה עובר? כל אדם בדרך ההתמודדות שלו מסוגל להתגבר על זה. ההתקפים זה משהו שעוד נבנה הרבה לפני ההתקף הראשון שלנו, והיה כמו הר געש החיכה להתפרץ. תקבלי את עובדה זאת כמתנה שלא כולם זוכים לה, זאת הזדמנות מצויינת לבחון את חיינו מלמעלה ולתקן את נשמתנו. "זה הזמן להסתכל פנימה". אולי דרך הכדורים את יכולה להשיג הרבה תוצאות בעניין הפחתת החרדות וניהול חיים סטנדרטים, אבל הן לא ישיגו את התוצאה הסופית אשר תנבע מחקירה פנימית בכדי להבין את שורש הבעיה, למה ההתקפים התחילו. וכאן מונח בסופו של דבר השיחרור העצום. אני רואה שאת מתמודדת טוב בכוחות עצמך בלי שימוש הכדורים, ולכן אני רק יכול להמליץ לך על מדיטציה. שהיא כלי ריפוי אישי שנלמד מאוד בקלות (מאמר באינטרנט) שבעזרתה את יכולה להגיע לתובנות בכל הנוגע לחרדות. מאחל לך המון בהצלחה, מקווה שעזרתי. :-) באהבה, שי.

שלום עדי, סימפטומים של חרדה ודיכאון אכן מופיעים במקרים רבים במשותף, אף שהם יכולים להתקיים גם כתופעות נפרדות. באופן טבעי, כאשר החרדה פוחתת גם תחושת הדיכאון יכולה להשתפר, וגם הטיפול התרופתי מיועד במרבית המקרים לשני סוגי הסימפטומים (כלומר, טיפול תרופתי נוגד חרדה וטיפול תרופתי נוגד דיכאון הם במקרים רבים אותו הטיפול). על-פי המחקר בתחום, הטיפול היעיל ביותר במצבי חרדה הוא שילוב של טיפול תרופתי נוגד חרדה וטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, אך כמובן שיש לשקול כל מקרה לגופו. יש בהחלט אנשים שמתגברים בצורה טובה על תופעות חרדתיות, ואני מאחלת לך שכך יהיה גם אצלך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום קשה לי להתמודד לבד עם הדיכאון בו אני נמצא הייתי רוצה לשוחח ואולי להיפגש עם אנשים במצבי, למרות שאני יודע שקשה ליצור קשרים בתקופת דיכאון. אשמח אם תיצרו איתי קשר דרך הפורום או דרך המייל. כמו כן אשמח לדעת אם יש פורומים רציניים נוספים שעוסקים בדיכאון תודה

שלום, כל הכבוד על הנכונות להושיט יד מתוך הכאב והייאוש... אני מקווה שהניסיון ליצור קשר יצליח. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ליאת שלום אני נמצאת בטיפול מזה כשנה וחצי, לאחרונה הורדתי את הטיפול מפגישה אחת לשבוע, לפגישה אחת לשבועיים, הסיבה כלכלית. שאלה: האם זה פחות פרודקדיבי? יש מצבים שאני ממש צריכה לדבר איתה, ואני צריכה להמתין וזה ממש משגע אותי וקשה לי, אז מה שקורה שאני מדברת עם חברה/ אחות, האם זה פוגע בכך שאני פורצת את גבולות הטיפול? כי אני בוכה מולן ואולי אני מפספסת את התיווך שלה, מנגד יותר קל לי לבכות להן מאשר לפסיכולוגית, נא תושבתך א

א, האמת, מפתיע אותי שהמטפלת שלך הסכימה לפגוש אותך פעם בשבועיים. לרוב זה מוריד מאיכות הטיפול ובאמת פוגע ביעילות שלו. ובקשר לשיחות עם חברה/אחות - זה בסדר ואפילו טוב שיש לך עם מי לדבר בין הפגישות. זה לא פורץ את גבולות הטיפול, משום שמדובר בסוגים שונים של דיאלוגים. אחרי הכל, אף אחד לא נדרש לוותר על שיחות עם חברים בגלל טיפול פסיכולוגי. יש לך סביבה תומכת ומקשיבה, זה נפלא ולא פוגע בטיפול. ס.מ.

לעניות דעתי, אני חושבת שהשיחה עם החברות כן מורידה מערך הטיפול וזאת מנסיון שלי על עצמי שהחלטתי לא לדבר הכל היה נראה אחרת, כי במקום לעבד את הדברים הם "מאבדים" את המשמעות האמיתית שלהם כשמוציאים אותם החוצה. יש לפגישה פעם בשבוע משמעות שעד שהפגישה מגיע את מעכלת ומעבדת את הנתונים וכשאת מדברת על הנושאים האלה אם אחרים יש בזה איזושהי חוסר עיבוד בד"כ פעם בשבועיים זה לקראת סיום.

שלום א, ליאת תחזור להשיב ביום שני, ובנתיים התייחסותי. קשה להתווכח עם נסיבות כלכליות, אך מנסיוני תדירות של פעם בשבועיים יכולה להקשות על מהלך הטיפול בשלבים בהם העבודה אינטנסיבית. לעיתים נוצרת תחושה כאילו המפגש צריך להיווצר בכל פעם מחדש, כלומר צריך לייצר מחדש את הקירבה שהייתה לפני שבועיים. זה לוקח זמן ומאמץ, ופתאום כשהתקרבנו כבר נגמרת הפגישה, ושוב צריך לחכות שבועיים... לעומת זאת, ירידה בתדירות הפגישות מאוד מקובלת לקראת סיום הטיפול, ואז היא מאפשרת התבוננות משותפת בתהליך הפרידה וההתרחקות. אני לא חושבת שיש רע בשיחה עם דמויות נוספות בחייך (וממילא איננו משוחחים רק עם המטפל/ת...), אבל מהתיאור שלך נראה לי נכון להעלות את הנושא שוב מול המטפלת ולבדוק איתה מה כדאי לעשות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, לפני כשבועיים התחלתי פעם ראשונה בחיי טיפול פסיכוליגי איך אני יכולה לדעת שהמטפל שלי הוא אכן מקצועי ויכול לעזור לי? בחרתי אותו רנדומלית מרשימות מטפלים, איך אפשר לדעת אם הוא באמת מתאים לי? אני לא רוצה לבזבז את הזמן+כסף שלי על טיפולים מיותרים... כי בשתי פגישות שהייתי שמתי לב שרוב הזמן רק דיברתי והוא הקשיב לי אבל בקושי אמר משהו. תודה דנה.

דנה, אם את רוצה לדעת משהו על הרקע המקצועי של המטפל שלך, זכותך לשאול אותו איפה הוא למד ובמה הוא התמחה. מעבר לכך, את יכולה לבדוק אם הוא רשום בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות. זה בקשר למקצועיות טכנית. אם הוא מתאים לך או לא? ימים יגידו... רק אחרי כמה פגישות תוכלי לדעת עם את מרגישה איתו בנוח ואם מתחילה להיווצר כימיה או לא. בחירת מטפל לפעמים עובדת בשיטה של ניסוי וטעיה. אל תסתכלי על זה כעל בזבוז זמן וכסף, אלא כהתנסות שמטרתה מציאת המטפל הטוב ביותר עבורך. ועוד משהו - היית אצלו פעמיים, וסביר להניח שהוא נתן לך לדבר מכיוון שהוא רוצה להכיר אותך, להבין מה הקושי/קשיים שהביא/ו אותך אליו. והכי חשוב - זה הטיפול שלך, ולכן הזמן של הפגישות נועד כדי לאפשר לך לדבר על מה שאת רוצה, עם כמה שפחות "הפרעות" מצידו. ס.מ.

שלום דנה, קשר טיפולי, כמו קשרים אחרים, זקוק לזמן והתכוונות כדי להתפתח. אני מציעה לתת לזה עוד זמן, ולנסות לשים לב לשינויים בתחושות שלך לאורך הפגישות. אני מסכימה עם התשובה הקודמת שקבלת, שהמטפל שלך קרוב לוודאי מעדיף כרגע לשמוע ממך ולבסס את ההתרשמות שלו. כדאי לדעת שגם בשלבים מאוחרים יותר של הטיפול, המטפל לאו דווקא מרבה להתערב... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני בן 23 והולך קרוב ל3 שנים לטיפול ומכיר בחשיבות שלו יש לי אח גדול מאוד סגור ומודחק שלא נראה לי בכיוון של לסמוך על מישהו וללכת לטיפול יש אפשרות שבגלל שאני הומוסקסואל וכביכול לא דמות גברית מלאה ,אז יש לי את יכולת לבקש עזרה ובעוד אחי אמור לשדר "גבריות" והסתדרות לבד מבלי להראות חולשות ורגשות ,חסום מלהגיע לטיפול? איך בכל זאת מומלץ לכוון אדם יקר לך שחסום מלגשת לטיפול ,כן ללכת?

עידן, אין קשר מוכח בין נטיה מינית לבין הסכמה/רצון לפנות לטיפול. אתם פשוט אנשים שונים מבחינת האישיות והאופי. אולי אחיך לא רואה את המצב כמוך, ומבחינתו אין שום סיבה לפנות לטיפול. כמובן שלמתבונן מהצד דברםי נראים אחרת... אבל חוץ מלנסות ולדבר איתו על היתרונות שבטיפול (כפי שאתה רואה אותם, למשל), ולהסביר לו למה לדעתך זה יכול לעזור לו - אין שום אפשרות לגרום לו ללכת לטיפול בניגוד לרצונו. ס.מ.

שלום עידן, אני שמחה שאתה מרגיש נעזר בטיפול, אך באמת אינני חושבת שהיכולת לפנות לעזרה קשורה להעדפה מינית. בדומה לכך, אינני סבורה שהעדפה מינית הופכת אותנו לדמויות גבריות או נשיות "מלאות". זה סיפור יותר מסובך ומאוד אישי - אני מתכוונת לדרך שכל אחד מאיתנו עובר כדי להרגיש יותר "שלם" ו"מלא". בתחושה שלי, אין הרבה מה לעשות כדי "לשכנע" אדם ללכת לטיפול. אני מניחה שאפשר לספר לו על הטיפול שלך, לשתף אותו בנושאים מסוימים שעולים בטיפול וכד'. מעבר לכך, לפעמים אנחנו צריכים לחכות שהאהובים שלנו יעשו את הדרך בקצב שלהם... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תיקנו אותי כבר בנושא של ההעדפה המינית וההשקפה שיצגתי היא לא שלי אלא ניסיתי להראות את זה בצורה שאני מעריך שאחי או אנשים רבים מרגישים שחשיפת רגשות מתקשרת לנשיות. בכל מקרה אני מנסה לדרבן אותו לדבר קצת ולהראות לו את הצד החיובי שבדבר וגם מדבר על עצמי ועל חלק מהדברים שאני נחשף אליהם. אני מאמין שאם הוא ימצא קצת נחמה בלהגיד לי משהו אז אולי הוא ידע שזה קיים ואפשרי ויחפש על דעת עצמו טיפול

שלום, הנני יודע כי מריחואנה מעורר התקפי חרדה, ברצוני לדעת אם הינכם יכולים להפנותי לאתר המדבר על הקשר ביניהן, ואם ידוע לכם עד כמה משנה ההחלמה מהתקפי חרדה רגילים לאלה הנסללו דרך המריחואנה? תודה רבה, דייב.

דייב, אני שולחת לך לינק לכתבה בנושא מריחואנה והשפעותיה. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Article/xID/273/xCT/105 קשה לי להתחייב על תשובה חד משמעית לשאלתך השניה. אולי מוטב לפנות לפורום פסיכיאטריה או רוקחות ותרופות? בהצלחה ליאת

ועוד לינק http://www.antidrugs.org.il/news/news.asp?id=42

שלום ליאת ותודה על התשובה ועל הלינק. הנני מכיר את שני הלינקים אשר שלחת, תודה שוב על המאמצים. הלינק השני אני טיפה לא מסכים עם הקיצוניות שלו באיך שהוא מפרש דברים, אז הוא פחות דיבר אלי. אני כבר עברתי תהליך נורא מסיבי כבר כמה חודשים מאז שהתחילו ההתקפים ובמהלכה אני הרגשתי שאני מתרפא ונרפאתי. אני מרגיש מצויין ברוך השם, אין לי כל כוונה לקחת תרופות. זה רק שאלה שסיקרנה אותי מההתקף הראשון כי בהתחלה חשבתי שזה איזהשהו "דפקה" מהמריחואנה כי הרגשות היו אותן רגשות כמו שאת חווה סטלה רעה. בכל מקרה, רק רציתי לדעת אם המריחואנה גורמת להתקפי חרדה רגילים וההחלמה היא גם רגילה או שיש פה איזה אקסטרה שלא ידעתי עליו. אבל "אצלי הכל בסדר ולא חשוב אם לא אמצא תשובה" :) לילה טוב, ותודה רבה. דייב.

אני סובלת ממתחים ולחצים שגורמים לי לתיסכולים ומפריעים בחיי היום יום. בברור עם פסיכולוג הוא הגדיר את הבעיה "פרפקציוניזם" ו"חוסר ביטחון עצמי" קראתי ספרים רבים ובינהם את הספר "מלחץ להצלחה" בהוצאת פוקוס. מאד התחברתי אליו, אבל עדיין יש לי קשיים ליישם אותו. האם יש בארץ פסיכולוגים העובדים בשיטה הזו? לאן עלי לפנות כדי לרכוש את הערכה שהיא מדברת עליה בספר?

היי, איני מכירה את הספר או את השיטה המוצעת בו. אולי מישהו מחברי, מנהלי הפורום האחרים, יוכל לעזור. מאחלת לך מעבר מוצלח מלחץ להצלחה ליאת

שלום, לצערי גם אני אינני מכירה את הספר שהזכרת. נסי לפנות להוצאת הספרים, ושאלי אותם לגבי הערכה הרלוונטית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני סובלת מחרדות וכרגע ללא כדורים. שמעתי על תכניקת הזזת העיניים משמאל לימין במשך 20 שניות ולאחר מכן לקחת נשימה עמוקה. אמרו שזה מוריד מתח השאלה אם זה טוב גם להורדת חרדה ומה עוד ניתן לעשות כדי להוריד בכמות החרדה.(טבעי כמובן) תודה מראש

עדי, אני משערת שאת מתכוונת ל - EMDR. אני מצרפת לך קישור עם מידע על שיטת הטיפול הנ"ל: http://www.psychologia.co.il/emdr2.htm בכל מקרה, כדאי להתייעץ עם גדעון שובל, אחד ממנהלי הפורום, שמטפל גם באמצעות EMDR. ס.מ.

עדי, אין לי מה להוסיף על דבריה של מישהי, שהוציאה לי את המילים מהפה...:-) לילה טוב, ליאת

בעלי מתפרץ לפעמים שאנחנו יושבים כל המשפחה, פעם אחת שלקח פיתה וחברה של אחותי אמרה" מה אתם לוקחים את כל הפיתות לשם ובעלי חשב שרוצים בכוונה להעליב אותו וזה היה בצחוק. אני יודעת שרואים התפרצויות הצד השני יכול לראות את זה בעין לא יפה. הורי גרושים ולאמי חשוב מאוד להפגש כל המשפחה ביחד אבל לי מפריע שבעלי מתפרץ. האם אפשר לעשות משהו בענין? תודה

אביה, את מספרת על התפרצויות של בעלך, אבל לא לגמרי ברורות לי נסיבות ההתפרצות. האם זה קורה גם כשאתם לבד? האם זה קורה רק בנוכחות אמא שלך או בני משפחתך? האם המפגשים המשפחתיים שכל כך חשובים לאמא מעייפים או מעצבנים אותו? אני שומעת שמאד חשוב לך מה אמא תרגיש או תחשוב בקשר לכך. אולי יש מקום להקשיב גם למה שמרגיש בעלך בקשר לזה? האם יש אפשרות שהוא נתון לביקורת? האם דעתו ורגשותיו זוכים אצלך להתייחסות מכבדת? בכל מקרה, חשוב שתדעו, שבמקרה של התפרצויות בלתי נשלטות הנחוות כמאיימות או תוקפניות, אפשר ורצוי לקבל עזרה מקצועית לשליטה בכעסים. מקווה שתמצאו פתרונות של שלום ליאת

אני באה ממשפחת שמנשקים אחת את השני כאשר אנחנו נפגשים כך אנחנו נותנים את החום והאהבה אחד לשני. בעלי לא אוהב להתנשק לכן הוא לא מנשק את אמי וזה קצת מפריע לי כי אמי אשה טובה שעוזרת לנו המון האם אפשר לעשות משהו בעניין?

אביה יקרה, נזכרתי בשיר ילדים מקסים של יהודה אטלס "אולי זה מעליב לפעמים, אולי זה עובר את הגבול, אבל כשמנשקים אותי על הפנים - אני תכף מנגב בשרוול..." מה לעשות, לא כולם אוהבים נשיקות. את ההערכה על העזרה וטוב הלב אפשר להביע בעוד המון דרכים נוספות, ואולי כדאי שתחשבו יחד, איך אפשר לשמח את אמא בדרך שתהיה מקובלת גם על בעלך. אולי עם הזמן הוא יגלה שנשיקה היא דרך חסכונית ופשוטה, ויאמץ את השיטה... בשמחות ליאת

שלום! יש לי שני ילדים , ילדה בת 7.5 ובן בן 5.5 הם ילדים מקסימים , אנחנו אוהבים אותם מאוד. אך נדמה לנו שהבת שלנו כאילו עושה דווקא. הבן נגרר אחריה . למשל היום הם ביקשו לרדת ללובי של הבניין ולשחק שם . איפשרתי להם וביקשתי שלא לעורר רעש . הם ירדו ובאיזה שלב חזרו לקחו טוש שחור מבלי שאני אראה ירדו חזרה וקישקשו על כל הקירות של חדר המדרגות ועל הגוף שלהם . כאשר הם סיימו עלו הביתה וחשכו עניי .כעסתי מאוד שטפתי אותם , והכנסתי אותם לחדר . בכל הזמן הזה הם לא סיפרו לי על מה שעשו בחדר מדרגות . השכנה שלי שהיא במקרא גם בועד הבית הגיעה אליי וסיפרה לי מה שהם עשו. כמובן שבררתי האם זה נכון , והם הודו וצחקו כאילו זה לא נורא. כעסתי מאוד מאוד והורדתי אותם לנקות הכל . אך זה לא נגמר פה כל היום הם השתוללו וצעקו ורבו . מאוד ניסתי לא לכעוס אך ללא הועיל כי הם לא נרגעו למרות שהצעתי להם לעבוד בכל מיני חומרי עבודה וחוברות עבודה . בבקשה עצה אך להתמודד עם כל הבלגן שהם עושים במשך היום , מבלי שאצטרך לכעוס. עליי לציין שאני בהריון בחודש חמישי ואני יותר רגישה לרעש ובלגן .

אמא יקרה, אפשרת היום לילדייך היצירתיים לרדת ללובי ולשחק שם בלי להרעיש. לדעתי הם לא הפרו את ההסכם. הם שיחקו במשחק שקט להפליא, שהעניק לך מספר שעות של מנוחה... אני מתארת לי שאותך זה בודאי לא מצחיק. בחודש חמישי להריון זה ממש לא קל, לרדת ולקרצף את קירות הלובי. טוב שהכרחת אותם לרדת איתך ולשאת בתוצאות. אין "עונש" חינוכי מזה. אבל בואי לא נגזים: ילדים באמת משתעממים בקלות בימי החופש הארוכים, וציור על קירות היא פעילות מרתקת למדי לילדים בני 5-7. אני מניחה שהם למדו את הלקח, אבל חשוב שגם את תלמדי מה גורם להם להיות עסוקים יחד, בשקט, בלי לריב. בדרך כלל, ילדים מסתדרים יחד נפלא כשאנחנו לא בסביבה. הרבה פעמים המריבות הקולניות נועדו לגרור אותנו לתמונה כדי שיהיה "שמח". אפשר לחשוב על פעילות דומה לזו של היום, אבל יותר מאורגנת: הציעי להם להשתולל עם צבעי אצבעות על קירות האמבטיה. אפשר למשל, להתארגן כמה אמהות יחד, ולארגן פעילויות בחוץ עם ניילון ענק וצבעי אצבעות. הפתרון המעט יותר יקר, אבל יכול להיות מחייה נפשות - לשכור נערה צעירה המבקשת להתפרנס קצת בחודשי החופש, לכמה שעות של פעילות נמרצת, שתאפשר לך הפוגה של כמה שעות. אין ברירה, כנראה, אלא לספוג את שיגעון יולי-אוגוסט, ולקוות שספטמבר יגיע במהרה. ד"ש לועד הבית :-) ליאת

עוד רעיון שיכול להעניק שעות ארוכות של שקט: לתת להם לרחוץ את האוטו (להקפיד על סמרטוטים ומים עם קצף, ולהסתיר אביזרי קרצוף שורטים...). רעיונות נוספים של קוראים יצירתיים יתקבלו בברכה. ליאת

שלום. בעייתי היא שכל חיי אנשים מאכזבים אותי . חברים טובים שאני נותנת את כל כולי ומשקיעה בקשר בוגדים בסוף בחברות אתן דוגמאות : 1)חברה טובה מעברי לא ביקרה בביתי מאז חתונתי - שנתיים . 2) חברה טובה ביותר ביקרה פעם אחת בזמן שישבתי שבעה על מות אחי ילד בן 14 שנפטר בסבל ויסוראים ומותו הינה טרגדיה קשה עבורי ואף לא טרחה להתקשר . (לטענתה אינה נוהגת להתקשר בזמן שבעה - לדעתי טענה מגוחחת ). אפילו אנשים שאינם חברים טובים נוהגים לאכזב אותי אני טובה אליהם עוזרת ובזמן שאני צריכה אותם לדברים קטנים ( כמו אנשים מהעבוה) הם אינם. גם משפחה מאכזבים אותי לעיתים כמו אחים בני דודים וכו' הגעתי למסקנה שכנראה איני מצליחה להבין את משחק החיים . אני אדם טוב מאוןד שעוזר ונותן הכל וכנראה שהעולם אינו כך . הגעתי למסקנה שרוב האנשים רעים ואגואיסטים , ובזמן צרה אין לסמוך על אף אחד. לאחרונה איני מוצאת את עצמי בחברה בעיקבות זאת. איך אפשר להיות חבר של מישהו ובמקביל לרכל לשים רגליים וכד'. איני מצליחה לאמץ את הגישה האגואיסטית שעלי לדאוג לעצמי בלבד ולא לצפות מאף אחד מה דעתך האם אני מגזימה ? האם עד היום חייתי בבועה והיום היא התפוצצה לי בפנים? אם כך מהו משחק החיים בנושא הנ"ל בתודה מראש

יעל יקרה, אני שולחת לך תנחומים על מותו של אחיך. זו בודאי חוויה קשה מנשוא. אני מניחה שקשה שבעתיים, אם מרגישים כל כך בודדים ונטושים. את מתארת אכזבה חוזרת, שוב ושוב, מאנשים שנחשבו חברים קרובים. נפגעת כל כך, עד כי הגעת למסקנה העצובה לפיה כל האנשים רעים ואגואיסטיים. את שואלת האם משהו מוגזם בראייה הזאת. אני, אישית, רוצה להאמין שכן. שאת מגזימה. אני נוטה לחשוב שאנשים הם טובים במהותם, ומוכנים להגיש עזרה כשצריך. יכול להיות שמשהו מתפספס אצלכם בדרך. לפעמים אנשים מפתחים מערכת ציפיות לא ריאלית, ואז האכזבות הן בלתי נמנעות. לפעמים מתעוררים בנו צרכים כה ייחודיים, שהסביבה מתקשה לזהות. גם אז האכזבה מגיעה כמובן מאליו. אני חושבת שכדי לנסות ולהבין מדוע זה קורה לך, וגם כדי להתמודד עם האובדנים הקשים שחווית לאחרונה, חשוב לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי. בטיפול תוכלי לקבל את התמיכה והקשב הנחוצים לך כ"כ בימים אלה, ללמוד כיצד לנהל טוב יותר את הקשרים הבינאישיים שלך, ולמצוא את הכוחות להמשיך, למרות הכל, בחיים של שגרה. אני מאחלת לך הרבה הצלחה וכוח ושלא תדעי צער ליאת

שלום רב, בן 26, יש לי שאלה שחשובה לי מאד התשובה עליה. אני כבר 4 שנים מתמודד עם מחלת ההיפוכונדריה הנוירוטית, מטופל בפבוקסיל, לעתים גם בשיחות + עבודה עצמית. רציתי לדעת כמה זמן באופן ממוצע משך זמן המלה הזו (לבן אדם שמפטפל בה באופן אגרסיבי), האם יש בכלל ריפוי מלא למחלה זו? נדמה לי שלא משנה מה אני עושה, המחלה עומדת בתילה (אמנם יש שיפור אך עדיין...) החרדה הפיזית שגורמת ההפרעה גורמת לחרדה נוספת מפני מחלות גופניות שיביאא החלת והמתח הרב. מה יהיה??? בתודה מראש, רני.

רני יקר, כמי שנמצא ב"טיפול אגרסיבי", הן ע"י פסיכיאטר והן בשיחות (מה פירוש מידי פעם? זה אגרסיבי, זה?), תוכל בודאי לקבל תשובות טובות יותר ממי שמכירים אותך היטב, מכירים את הרקע שלך, את מערכות התמיכה שלך, את מצבת כוחות ההתמודדות שלך, וכיוב'. הטיפול המשולב של תרופות נוגדות חרדה (כמו שאתה אכן מקבל) ושיחות נמצא יעיל מאד בטיפול בחרדות. אני ממליצה לך להמשיך ולהתמיד בכך(גם בטיפול בשיחות!), גם אם הדרך נראית לעיתים קשה ואין-סופית. לפעמים אפשר לגייס לעזרה גם מעט הומור. אני ממליצה לך בחום לקרוא את הפרק הראשון בספר "שלושה בסירה אחת" של ג'רום, בו מונה הסטודנט לרפואה את כל המחלות שמצא אצל עצמו באופן משעשע במיוחד. כדאי, ללא ספק, להמשיך ולקרוא בספר עד סופו, ללא קשר להיפוכונדריה... הרבה בריאות ושמחה ליאת

תודה רבה על תשובתך, אבל האם בכלל יש סיכוי להחלמה מלאה ממחלה זו, אם כן תוך כמה זמן בממוצע מהתפרצותה? (כמובן שבעזרת טיפול והתגברות). תודה.

שלום, ברצוננו לגשת עם בננו בן ה-4 לפסיכולוג, על מנת לברר חרדה קשה שתוקפת אותו בכל בוקר שנפרדים לגן. למי מיכם שיש המלצה על פסיכולוג ילדים, נשמח לקבלה. בתודה מראש.

שלום לירן, לא ציינת באיזה אזור אתם גרים. בכל מקרה, קשה לי להמליץ מכאן על מטפל ספציפי. ניתן לפנות במסגרת המרפאות הציבוריות.אוכל להזכיר כאן את מרפאת החרדה בביה"ח שניידר, המתמחה בטיפולים התנהגותיים בילדים עם הפרעות חרדה שונות. בהצלחה ליאת

שלום, לפני כשנה בני החל לפחד מרעשים חזקים, כשהינו הולכים לבתי קולנוע היה נבהל ומכסה את אוזניו. לאחר תקופה מסוימת זה חלף. לפני כמה שבועות במסגרת הקיטנה הילדים צפו בסרט (באולם) ונמסר לי על ידי האחראיות שבני סרב בתוקף להיכנס משום שפחד. במשך כל הסרט ישב בחוץ. שמתי לב שאם בעלי מתרגז עליו ומרים את קולו בני מכסה את אוזניו. היום אמרתי לו שבסוף השבוע נלך לסרט, תשובתו היתה שאינו רוצה "כי זה יהיה חזק". מדוע חזר הפחד הזה? תודה

שלום שרון, אם צפית בסרט צלילי המוסיקה, את בוודאי זוכרת את הסצינה המקסימה בליל הרעמים, כאשר כל ילדי המשפחה נכנסו בזה אחר זה למיטת המטפלת מריה, מבוהלים נורא מה"בומים". מריה הכניסה אותם למיטתה, ושרה את השיר היפהפה ההוא, כדי להפיג את הפחד. הסצינה הזו, מבוססת על החיים עצמם: ילדים פוחדים מרעשים חזקים ופתאומיים. אז נכון, לא כולם, ולא כולם באותה עוצמה. יש גם ילדים עם רגישות יתר לצלילים חזקים. מה עושים? נגד רעמים נורא קשה לנו לפעול, אבל סרטי קולנוע הם בהחלט משהו שאפשר להימנע ממנו בגיל חמש וחצי. האולם המלא, החושך, והקולות החזקים מדי שמאפיינים הרבה מן הסרטים המדובבים, הם בהחלט חוויה קשה להרבה מאד ילדים. אפשר בינתיים להסתפק בוידאו הביתי. דברים דומים אפשר להגיד על צעקות של אבא. שערי בנפשך שהיה עומד מולך אדם הגבוה ממך פי שלוש לפחות, ומרעים עלייך בקול חזק. סביר להניח שרובנו היינו מגיבים בבהלה. כדאי, לכן, לנסות וליצור סביבה רגועה יותר - לפחות ככל התלוי בנו - ולקוות שהפחד יחלוף. במידה והפחד מפריע לתפקוד היומיומי של הילד, אפשר לחזור ולהתייעץ. אני מאחלת לכם הרבה ימים של שקט ושלווה ליאת

אימי בת 55 והיא מזניחה עצמה בטירוף בחום הזה ואנחנו בבית בלי מזגן ובקושי מדליקים מאוורר מתקלחת רק םפעם ביום ויש ימים שלא מתקלחת בכלל. השיניים שלה נורא רקובות והיא לא רוצה לעשות שיניים מלאכותיות כי פוחדת שלא תסתדר עם זה אבל הריח והמראה של השיניים נוראיים. יש לה שערות כהות בולטות בפנים מעולם לא עשתה אפילציה או משהו בסגנון ואומרת שלא כ"כ איכפת לה היא לא צובעת את שערה היא גם מאוד שמנה 90 ק"ג על 160 ס"מ דיברתי איתה על זה שתתחיל לקחת עצמה בידיים אבל היא מסרבת (וגם לא חסר כסף כ"כ אומנם אנחנו לא עשירים אך יש מספיק כסף לאפילציה שיניים מלאכותיות וכו..) לי כל הענין של טיפוח גוף מאוד חשוב) מה כבר אפשר לעשות?

חלי, כמו במקרה של כל טיפול, גם הטיפול בגוף הוא, ככל הנראה, עניינו של האדם עצמו. אמא שלך מכתיבה את סדרי העדיפויות בבית, אולם מדובר בביתה שלה, הלא כן? כל זמן שהורינו הם אנשים מתפקדים ובעלי בוחן מציאות תקין, חזקה עלינו להניח להם לחיות את חייהם עפ"י דרכם. ענייני טיפוח הם אכן אישיים מאד, ולכל אחד יש את "סף ההזנחה" שלו. אני מכירה לא מעט אנשים שמסתפקים במקלחת יומית אחת, ולעומתם כאלה שלא יכולים להתפשר על פחות משלוש. סטנדרטים של טיפוח עשויים להיות גם תלויי תרבות. יש תרבויות ותת-תרבויות, בהן יש סלחנות כלפי שיעור נשי, על הפנים או על הרגליים. היכרתי פעם פיליפינית יפהפיה שלא הבינה מדוע אנחנו טורחות להסיר את שיער הרגליים. "זה הרי כל כך טבעי ויפה..!" אפשר להבין שכאשר מדובר בהורים שלנו, תיתכן מבוכה מול הבדלי סגנון ואורח חיים, בעיקר ככל שאנחנו מתבגרים. אבל עושה רושם שאמך חיה בשלום עם גופה, עם גילה ועם משקלה, ואת יכולה רק להציע את עזרתך בידע או בפרקטיקה של הטיפוח, במידה ותחליט לעשות מעשה. המשיכי לטפח את עצמך, ולכבד את אמך למרות הכל. אמא יש רק אחת! לילה טוב ליאת

בני בן ה5 ועשרה חודשים עדיין מרטיב בלילה, אני משתדלת מאוד לעזור לו ואני מעירה אותו פעמיים בלילה אך כאשא אני מעירה אותו פעם אחת אז בורח לו והוא מרטיב. כאשר הוא קם בבוקר הוא מאוד כועס על עצמו ועצבני אני מעוניינת לעזור לו, אשמח אם תוכלו גם אתה לתרום את עצתכם.

שלום אילנה, את מספרת על בנך שעדיין לא נגמל מהרטבת הלילה, ומדברייך ("אשמח אם תוכלו גם אתם...) ניתן להבין שכבר קיבלת לא מעט עצות. כמו שכבר נאמר כאן לפני 2-3 הודעות, הגמילה היא תהליך בו נרכשת שליטה על שרירי הסוגרים. בלילה, כאשר בנך ישן שינה עמוקה, המוח שלו מתקשה לזהות את האותות מהשלפוחית, ואין התכווצות של השרירים הסוגרים. כאשר את עצמך מעירה אותו לעשות פיפי, הוא אינו לומד להפעיל את השרירים. האחריות נשארת שלך. יש כיום מס' טכניקות (התנהגותיות) המאמנות את הילדים בלקיחת האחריות על עצמם, כולל טכניקות של אימון ותרגול השרירים. עלייך להתעניין במרפאות המטפלות בבעייה הספציפית הזו. תוכלי להתייעץ עם רופא הילדים שלך, שיוכל, ללא ספק, להפנות אותך למומחה בתחום. אני מאחלת לכם הצלחה וגמילה מהירה, ליאת

במה הוא מתאפיין ומה גורם לו? תודה

רר, המונח זיכרון סלקטיבי אינו מונח פסיכולוגי, אלא מונח שמשמש אותנו בדיבור היום-יומי. הכוונה היא לכך, שאנשים מתעלמים מאירועים מסויימים שפשוט לא נוח להם לדון בהם. לא בהכרח מדובר בשיכחה אמיתית, אלא בהשמטה של פרטים לא נעימים. זכרון סלקטיבי בא לידי ביטוי, למשל, כשאנחנו מסתכלים אחורה על איזושהי תקופה בחיים ואומרים "זו היתה התקופה הנפלאה בחיי". אנחנו יודעים שגם בתקופה הזו קרו לנו דברים לא טובים, אבל מעדיפים להתעלם מהם ולהתייחס לתקופה בכללותה. ס.מ.

איזה יופי של עזרה! לפעמים, עד שאני מגיעה לכאן, כבר נכתבות תגובות מאירות, שחוסכות לי זמן ומאמץ. אז אכן מדובר במושג שמשמש בחיי היומיום, המרמז על המרכיב המוטיבציוני של השכחה. כנראה שלכולנו יש דברים שאנחנו מעדיפים לשכוח... בשמחות ליאת

בני בן 3 וחודשיים בערך חודש לפני גיל 3 התחלנו גמילה שהיתה די מרצונו וזרמה יפה לאחר תקופה של חודשיים שהוא היה ממש גמול מפיפי (קקי עוד היה קצת יותר קשה) היתה נסיגה בהתחלה אמרו לי שזה טיבעי שיש נסיגה בתהליך הגמילה אבל לאחרונה שמתי לב שבני "מפספס" כאשר צועקים עליו או שהוא נבהל וגם לפעמים הוא לא רוצה שיתפסו לו משחקים אז הוא מעדיף לעשות במכנסיים (לדוגמא במשחקייה) ברצוני לדעת האם המצב נורמאלי או שאני צריכה לקחת אותו לבדיקה אנא תשובתכם אני מאוד לחוצה מהעיניין.

שלום לך, ראשית, אין סיבה ללחץ. לא קורה לבנך שום דבר "לא נורמלי". למעשה, מה שאת מתארת כנסיגה, בהחלט יכול להיות עדיין חלק מתהליך הגמילה הראשוני, שכן מדובר בתקופת "יובש" קצרה מאד. תהליך הגמילה הוא למעשה תהליך של שליטה הדרגתית בשרירי הסוגר של שלפוחית השתן. מה שעבורנו, המבוגרים, נראה כה פשוט ואוטומטי, הוא למעשה מיומנות נלמדת של התאפקות שעל הפעוט לרכוש. הילד לומד בהדרגה לזהות את ה"אות" המתריע שהשלפוחית מלאה, ולהפעיל בתגובה את שרירי הסוגרים (לפחות עד שיגיע לבית השימוש, שם יוכל לשחרר אותם ולעשות פיפי...). ישנם מצבים, כמו, למשל, שינה עמוקה, משחק מרתק, וכן - גם מצבי לחץ - בהם המוח עסוק בעניינים "חשובים" יותר, ומפסיק להקשיב לסיגנלים מהשלפוחית. כתוצאה מכך, השרירים נשארים רפויים (או מתרפים בבת אחת, במקרים של בהלה) והפיפי בורח. רוב הילדים מצליחים להשתלט על המיומנות הזו בתהליך הגמילה ההדרגתי, תוך עידוד מצד ההורים, וסלחנות כלפי התאונות. במקרים אחרים, בהם הילד מתקשה בתהליך וממשיך להרטיב, אפשר לשלב טכניקות התנהגותיות בעזרת איש מקצוע. כרגע, מן התיאור שלך, איני רואה סיבה לדאגה. אני חושבת שהפספוסים במשחקיה נובעים מכך שהוא שקוע מאד במשחק, ולא מתייחס בזמן ל"איתותים". אני לא בטוחה שזה משיקולים מן הסוג של "שלא יתפסו לי". חשוב, אם כך, להזכיר לו לעשות פיפי לפני שיהיה שקוע במשחק. כדי להימנע מהתאונות מן הסוג השני, כדאי לאמץ סגנון כעס מתון יותר. הצעקות שלנו, מסתבר, יכולות להבהיל ילדים קטנים, כשהן באות ללא אזהרה :-) אז קחי אוויר, סבלנות ורוח טובה, וספרי לנו איך מתקדם. בהצלחה ליאת

שלום אני סובל מחרדות מזה שנתיים בעקבות ארוע מסוים שמאז חיי השתנו הייתי אצל 2 פסיכולוגים ופסיכיאטרית אחת אך ללא הועיל אני מרגיש מיואש ושאין פתרון למצבי הדבר גורם לי לא לעשות דברים בחיי ואיני מסוגל לקבל החלטות בלי חרדה ופחד שמתבטאים גם בתופעות גופניות,ומחשבות לא הגיונית שגורמות לחרדה לגבור לאחרונה התחלתי טיפול ב EMDR אך גם כאן אני מרגיש "בזבוז" כסף וזמן אשמח לקבל עזרה או כוון שיושיע אותי ממצבי אשמח לקבל המלצות למטפלים באזור הצפון דחוף

אורי, כתבת שלפני שנתיים עברת אירוע טראומתי, ומאז היית בשלושה טיפולים, שלא הועילו. לפעמים לוקח זמן עד שמוצאים את המטפל המתאים. אבל גם אחרי שמוצאים אותו, צריך המון סבלנות. להחליף שלושה מטפלים בשנתיים זה הגיוני, אבל אז אין סיכוי שנוצר בעצם קשר טיפולי שמאפשר עבודה טובה עם ונוכח הקשיים. תן צ'אנס - אם רק לאחרונה התחלת טיפול ב - EMDR, אזי לא בטוח כלל שמדובר ב"בזבוז". אגב, לגישה של המטופל יש השפעה על איכות הטיפול ועל הקשר שכן/לא נוצר עם המטפל. אני מבינה שאתה רוצה להשתחרר מהחרדות שפוגעות באיכות חייך. אבל טיפול אינו קסם, וככל שהבעיה עמוקה יותר, כך קשה יותר לטפל בה. אז שוב, תתאזר בסבלנות. אם מצאת מטפל שמתאים לך (מבחינת הכימיה שנוצרת), תן לעצמך את הזמן הדרוש. ס.מ.

אורי יקר, אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לעצות הטובות שקיבלת ממישהי. ובכל זאת, הערה קטנה, או הדגשה נוספת למשהו שכבר נאמר לך - טיפול הוא תהליך. כשאתה אומר "הייתי כבר אצל..." למה אתה מתכוון? האם אכן טופלת תרופתית ללא הועיל? או שהטיפול התרופתי מרתיע אותך? האם אכן היית בטיפול פסיכולוגי זמן מספיק כדי לחוש בתוצאות? איזה מן טיפול זה היה?חשוב שתדע שקיימים בארץ גופים המטפלים בנפגעי טראומות ספציפיות, במקצועיות וניסיון רב, תוך שימוש בטכניקות מגוונות ויעילות. לצערי איני יכולה לעזור בהמלצות ספציפיות על מטפלים מאזור הצפון. תוכל לנסות ולהיעזר באינטרנט (אלפון המטפלים באתר "פסיכולוגיה עברית"?) או בהמלצות מאנשים בסביבתך. אל תוותר! בהצלחה ליאת

שלום, ברצוני לדון איתכם על שאלה שבאמת מציקה לי לאחרונה, שאלה שאני מתאר לעצמי שכל אחד חושב לעצמו לפעמים אבל לא מתעמק בה יותר מדי. לשם מה אנחנו חיים? החיים שאני מנהל עכשיו היו, מהווים, ויהיו אותו דבר למעט שינויים מינורים כמו מקום עבודה, חברים אחרים.. אז למה אנחנו באמת טורחים כל בוקר לקום מוקדם, ללכת לעבודה, לחזור בערב אל האישה והילדים, לחכות לעוד סוף שבוע, והגלגל יכול להסתובב ככה עד סוף ימינו. המחשבות התחילו לי כי לפתע שמתי לב שאני כבר תקופה מאוד ארוכה חי את אותם החיים. ואלה לא מחשבות אובדניות או משהו. וגם לא רע לי בחיים, להפך. אלא פשוט שאלה שמתסכלת אותי. והחיפוש אחרי תשובות לא הועילו בינתיים. אני אפילו לא יודע איזה שאלה אני צריך לשאול, למה אנחנו ממשיכים לחיות? מה מניע אותנו? תודה, שי.

אתה רוצה תשובה כנס לאתר: http://haemet.net/index.htm

שי, והרי על זה נסובו שני הדיונים הגדולים שהיו פה בשבוע האחרון... אני מניחה שאפשר לקרוא אותם כדי להבין שאין תשובות חד-משמעיות; רק תפיסה אישית והבנה של החיים כפי שכל אחד רואה אותם דרך המשקפיים שלו, והמון המון פילוסופיה. מה דעתך? מוכן להיענות לאתגר - לקרוא את שני הדיונים הללו, ואח"כ לבדוק אם יש לך תשובות (אפילו חלקיות)? ואולי תתעוררנה אצלך שאלות חדשות... ס.מ.

שי יקר גם אני התפלאתי קצת לקרוא את שאלתך אחרי הדיון המרתק שהתנהל כאן בימים האחרונים. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שלא כולם קוראים הכל. לא נותר לי אלא להצטרף בחום להמלצתה של מישהי, ולהזמין אותך לקרוא את כל החכמה שנאספה כאן בימים האחרונים. נשמח לשמוע גם את מסקנותיך לילה טוב ליאת

שלום, אני מחפשת פסיכולוג\ית באזור נתניה המתמחה בחרדות אצל מבוגרים. אשמח אם תוכלי להפנות אותי למישהו באזור. תודה!

שלום לך, אנא, צרי עמי קשר במייל האישי. ליאת

ראיתי לפני מס' חודשים סרט שנורא הטריד אותי. סרט על "בני טובים" שרצחו ללא מניע. מעבר לזעזוע, ניסיתי להבין מה גורם לבני אדם לפתח אישיות חסרת מצפון. מה שהיום קוראים לזה. 'הפרעת אישיות אנטי סוציאלית' ופעם קראו לזה אישיות סוציופתית או פסיכופטית. השאלה שמטרידה אותי הינה: איזה טעות עשו ההורים?? ( בהנחה שזה לא מולד, או לא רק מולד).? תודה רבה אמא

אמא לתינוק, לא ממש יודעים להסביר כיום מהם מקורותיה של ההפרעה האנטי-סוציאלית. מה שכן חושבים זה, שיש השפעה גנטית והשפעה של התעללות בילדות. ההפרעה מתפתחת כאשר הסופר-אגו של האדם לא מתפקד כשורה, וכך נוצרת אישיות חסרת מצפון ויכולת להזדהות עם אחרים. למרות שנהוג לאבחן הפרעות אישיות אחרי גיל 18, סימנים מוקדמים להפרעה אנטי-סוציאלית מופיעים כבר לפני גיל 15. לרוב מדובר בילדים ונוער שנוטים לשקר, להתעלל בבע"ח, לגנוב וכו'. הבעיה הכי גדולה עם ההפרעה - מלבד, כמובן, התוצאות של התנהגות חסרת מצפון - היא שנכון להיום אין שום טיפול שהוכח כיעיל, ולכן אפשר למצוא אחוז גבוה של אנשים עם הפרעה זו בבתי הסוהר. משום שאם אין טיפול, אז לפחות להרחיק אותם מהחברה במטרה לצמצם נזקים. ס.מ.

שלום לך, אמא של תינוק הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, כמו שאר הפרעות האישיות, היא במהותה הפרעה בתפקוד וארגון האגו, האמור לתווך בין המציאות החיצונית לבין העולם הפנימי. כאשר יש כשלים בתיווך, יופיעו מנגנוני התמודדות פגועים והאדם יתקשה, פעם אחר פעם, לתפקד במציאות החברתית. נהוג לייחס התפתחות של הפרעת אישיות הן לגורמים תורשתיים-גנטיים, והן לגורמים סביבתיים, הפועלים, ככל הנראה, בהשפעה הדדית. כמו ש(סתם) מישהי אמרה נכון, לא נותנים אבחנה של הפרעת אישיות לפני גיל 18, אם כי רמזים לנוכחותה יהיו שם הרבה קודם. במקרה של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, אכן נראה, כבר בילדות או בהתבגרות, התנהגות המאופיינת בבריונות, בהתאכזרות לילדים אחרים או בעלי חיים, באלימות וחוצפה, פגיעה ברכוש, שקרים, הצתה או גניבה, בריחה מביה"ס או מהבית, ועוד. כל אלה, ילוו במעט מאד אשמה או חרטה (סופר אגו שלא התפתח). את שואלת האם יתכן שהפרעה כזו נובעת מטעויות או כשלים בחינוך ההורי. התשובה אינה קלה. נמצא כי הפרעות התנהגות קשות יופיעו בשכיחות גבוהה יותר במשפחות הרוסות, להורים מתעללים, מזניחים, אלימים, המתקשים לספק מסגרת נאותה של הכלה וגבולות. עם זאת, קיימת גם נטייה תורשתית-גנטית, ובמקרה של נטייה מולדת חזקה (עוצמה חזקה של דחפים תוקפניים, למשל), להתנהגות ההורים תהיה השפעה פחותה, על התפתחות התופעה. המקרים של "בני טובים" אכן מעוררים בנו אי שקט וחרדה, שמא גם אצלינו יכולים לגדול "עשבים שוטים". השיעור הנמוך, יחסית, של התופעה (1-3% באוכלוסיה הכללית) יכול להרגיע מעט, לא? אני מאחלת לך שתצליחי לגדל את בנך, התינוק, למצוות ולמעשים טובים :-) ליאת

הפרעה אנטי-סוציאלית קשורה לאגו ולא לסופר אגו? אחרי הכל, הסופר אגו הוא מה שמכונה מצפון, שנוצר כתוצאה מהפנמת ערכי המוסר והקודים האתיים-חברתיים, לא? אז אי-אפשר לומר, בעצם, שההפרעה נובעת כתוצאה מהיעדרו של הסופר אגו? ואז האגו לא מתווך אלא "עסוק" בלנסות ולרסן את האיד בלבד...

לצוות המערכת שלום! שאלתי היא, מה הסיבה לכך שאדם , תוך כדי שיחה רגילה לחלוטין, נוהג לדבר על עצמו מדי פעם בגוף שלישי -ליתר דיוק , כשהוא נוהג כך, הוא מציין את שמו שלו, כאילו הוא מדבר על אדם שלישי . .- למשל: - "אני אראה לך איך יעקב יודע לבשל !" וזאת, במקום להגיד:" אני אראה לך איך אני יודע לבשל ", או לדוגמא " אני אראה לך איך יעקב יודע לעבוד !- במקום:"_ אראה לך איך אני יודע לעבוד!".- תמהתי, מה ההסבר הפסיכולוגי אם קיים,לצורת הדיבור הזו?! אודה לכם במאד על תשובתכם ואשמח עוד יותר, אם זו תהא מרחיבה וברורה . בברכה - רחל.

רחל שלום, אנני יודע את התשובה לשאלתך. יכול להיות שיש כאן תופעה של תרגום משפה אחרת או תרבות אחרת ,שבה ישנה התיחסות לאדם בגוף שלישי כדי להביע כבוד. בברכה, גדעון

בהמשך לטריאלוג הנהדר שהיה עם מישהי וליאת לפני מספר ימים, אני ממשיכה לשאול. והפעם על הפרק - לחיות או לא לחיות, זאת השאלה. אני רוצה להתחיל בכך שקשה לי עם הנושא כי לאנשים קשה לנהל שיחה רצינית בעניין. הם באים נעולים מראש עם מטרה לשכנע שהחיים שווים שיחיו אותם ולא מסוגלים להקשבה אמיתית ורגועה ובטח שלא לנהל שיחה עניינית בנושא. הם יכולים להציע פסיכיאטר ופסיכולוג ותרופות ומנוחה וחופש ואהבה חדשה ומה לא - אבל הם לא מוכנים לדון ברוגע על הרצון וליתר דיוק - אי הרצון לחיות. אני מקווה שכאן זה כן יתאפשר כי אין חיבור רגשי בינינו אז אולי זה ילך. "רבים מתים מאוחר מידי ואחדים מתים מוקדם מידי. ...מות בזמן הנכון." (ניטשה). הזמן הנכון. מי קבע מהו הזמן הנכון? מי קבע שצריך לתת לזה לקרות באופן "טבעי" שבעצם הכוונה ללא התערבות ולא באופן טבעי. שאלתי היא בעצם אם אדם החי את חייו וקשה לו ורע לו והוא עצוב ומדוכא רוב ימיו, ולמרות שהוא בטיפול מצבו לא באמת משתפר (כי אפשר לטפל בדברים פתירים ולא בכל) ובאמת רוב ימיו עוברים עליו בעצב ותסכול וייאוש והמצב נמשך כבר שנים וכל פעם קשה לו יותר ויותר - למה עליו להמשיך ולהתעקש? למה עליו לחכות לימים טובים יותר שלא יגיעו? למה להמשיך ולהתעקש איתו שהחיים שווים שיחיו אותם? למה לא "לתת" לו לעשות כרצונו? אם שאיבדה את בעלה וכל ילדיה וסובלת ממחלות נפשיות אינספור - מדוע עליה להמשיך להתעקש ולחיות, לשם הדוגמא. במה חטאה שעליה להמשיך לחיות בסבל? מדוע עליה להתאבל, לעכל, להתגבר על הטראומה, לטופל וכו' - מדוע לא להבין אותה ולהניח לה לקחת חייה בשלווה? האם זה מתוך פחד שהעולם יאבד שליטה אם כל אחד יגע בחיי אדם, האם זה כמו שיש חוקים נגד רצח בכדי להגן על משהו, אז גם כאן אנחנו עוזרים להגן על משהו שאנחנו אפילו לא יודעים מהו? יש דברים שמדכאים אותי שאין להם טיפול. כי זו דרך הטבע ואין כדורים שיעלימו אמיתות מסוימות על העולם ואין לי שום רצון להסכים או לקבל אותם בהבנה. וזה מקשה לי מאוד מאוד על החיים, על כל יום שלי פה וכל שעה. אני מתלבטת מאוד לאחרונה אם החיים שווים באמת. לא בצורה סוערת נסערת היסטרית אלא בצורה הגיונית...ולמה אשמע רק קלישאות או עקיצות - ולא דיאלוג אמיתי?

מדוע עליי לקום בבוקר וללכת לעבוד בכדי להרוויח לחמי? מדוע עלייי ללמוד? מדוע עליי להתחתן ולהוליד ילדים ולבנות בית עם גדר לבנה? מדוע עליי להיות במירוץ המטורף של החיים שלא ברור, או שכן, סופו המר? או לחילופין- מדוע עליי לטייל כל חיי ולשוטט? מדוע עליי להעביר את ימיי בטלה מוחלטת? מדוע עליי לחיות חיים שלווים ללא מטרה או תכלית? ועוד- מדוע עליי לאהוב? מדוע עליי לרצות דברים בכדי לתת משמעות לחיי? מדוע עליי לשכנע את עצמי לרצות דברים בעודי לא רוצה אף אחד מהדברים שברשימה הזו? הרשימות מתרחבות כמו תמנון לאלפי רשימות קטנות ואני לא רוצה את כל הדברים האלו. משום שנולדתי עליי להסכים לכל או לחלק? עליי לשתף פעולה עם העולם? אני לא רוצה כלום. אני לא בת 20 כבר. וגם את השלושים עברתי. ואני לא מסוגלת לשמוע דברים כמו - היא עוד לא מצאה את עצמה או שתעשה ילדים ויהיה בסדר - אני לא רוצה כלום. ובעיקר אני לא בטוחה שאני מוכנה לשתף פעולה עם החיים. ומה עכשיו?

יוג'ין בוקר טוב ! אני חושבת שאת מתארת את המחשבות הכי טבעיות בעולם, ואת בוודאי לא לבד עם כל השאלות והתהיות האלה. משערת שכולנו בשלב כלשהו בחיינו התחבטנו בשאלה שעיקרה: "בשביל מה...?" (וכאן את יכולה להוסיף ככל העולה על רוחך ודמיונך, כמובן). אין לי תשובה טובה בשבילך, לכן אני אקרא לחבר טוב ואהוב שלי כדי לעזור לי, שלום חנוך (דרך אגב, העובדה שאין לו מושג שהוא חבר קרוב שלי לא תמנע ממני להמשיך ולהרגיש כך כמובן...) יש לו שיר נפלא שנקרא "היום" שמופיע באלבומו האחרון וזה הולך ככה: רק אתמול רק אתמול, פשוט נשבר לי מהכל. למות רציתי, לא לסבול אבל למות אני תמיד יכול והיום הרוח התחלף לקח את הכאב אני לא יודע איך - - - זה בטח בגללך רק אתמול לא מזמן הייתי מלך דון ז'ואן הכי ידוע הכי גדול הכי אמן בלא ליפול והיום אין כבר עננים הכל מאיר פנים התחלתי לחייך - - - אני לא יודע איך זה בטח בגללך רק אתמול לא מזמן מאוחר בלילה רחוק מכאן יחף בעשב הולך ביער לעשן בגשם על הגשר הקטן ולחלום... היום הרוח התהפך התחלתי לחייך אני לא יודע איך זה בטח בגללך אין כבר עננים והכל מאיר פנים אני לא יודע איך - זה בטח בגללך בגללך... ++++++++++++++++++++ המשפט שהכי מתקשר לי לשאלה הגדולה מאוד שלך, זה "למות רציתי, לא לסבול, אבל למות - אני תמיד יכול...." המוות הוא אופציה, לחלקנו הוא אופציה ממשית יותר בחיי היומיום מלאחרים, אבל הוא אופציה וודאית עבור כולנו. הלא ממילא כולנו נגיע לשם בסוף, אבל בינתיים לא כדאי לנסות אולי יקרו עוד כל מני התפתחויות בעלילה של הסרט שלנו לפני שנגיע לסוף הידוע שלו...? בעיניי, הדבר הבאמת מדהים בחיים זה העובדה שהם הכי בלתי צפויים שאפשר. אנחנו באמת לא יכולים לדעת מה מחכה לנו מעבר לסיבוב הבא, זה אמנם מפחיד אבל גם מרגש באותה המידה, ובדיוק כפי שהם עלולים להפיל עלינו את הצרה הבאה - - - קחי בחשבון שכך הם גם עשויים להעניק לנו תקופת חיים מלאת אושר, אהבה וסיפוק. נראה לי שכולנו לפעמים "חוטאים" בחיפוש הנוראי אחרי המילה הענקית והמפחידה הזאת: משמעות. כולנו עסוקים בלרוץ ממקום למקום ולחפש את אותה משמעות אחת ויחידה שתעניק תוקף לחיים שלנו כאן, ויתכן שכאן מקור הבעיה. יתכן שאין משמעות. יתכן שהחיים מלאים במשמעויות קטנטנות, שברירים זעירים של משמעויות, ופשוט צריך ללמוד לא לדלג עליהם תוך כדי הריצה שלנו בחיפוש אחר אותה משמעות אחת גדולה ואמיתית. מה ה"מטרה" שלנו כאן....? ספר טוב, שיר שמעלה דמעות לעיניים, נשיקה וחיבוק מחברה טובה, סרט מרגש, לשבת על החוף ולהביט בים ולהקשיב לצווחות של השחפים, לעשות אהבה, חיוך של ילד, שוקולד... זה המשמעות. נשמע טריאוויאלי מדי ....? אולי. אבל זה מה שמצאתי בינתיים.... שתהיה שבת שלום !

שירה נעזרה בשלום חנוך. אני נעזרת בחווה אלברשטיין: "לעוף לזחול לצוף לצלול לקום ליפול לנטור לחמול בטח כבר ניסית לטעום מהכל יש דקות של שמחה בשעות של כאב המנוחה רחוקה הייאוש מתקרב ובכל זאת נושמים ובכל זאת חיים ממשיכים כל הדרך לפעמים מנגנים נעורים הם בדידות וזקנה היא בדידות ובין זה לזה מחפשים ידידות בטח כבר ניסית לחפש ידידות התהום עמוקה והגשר הוא צר מימין יש דליקה ומשמאל יש נהר אך אסור להאט ואסור לעצור אם אני כבר עברתי גם אתה תעבור החיים מדכאים ופגישות המחזור מוכיחות לי שכבר אין יותר לאן לחזור בטח כבר ראית אין יותר לאן לחזור כשהחושך יורד והפחד גובר אל תצעק - "חושך כמה" בוא תדליק איזה נר לפעמים זה עוזר כשהחושך גובר אל תצעק - "חושך כמה" להדליק איזה נר לעוף לזחול לצוף לצלול לקום ליפול לנטור לחמול בטח כבר ניסית לטעום מהכל התהום עמוקה והגשר הוא צר מימין יש דליקה ומשמאל יש נהר אך אסור להאט ואסור לעצור אם אני כבר עברתי גם אתה תעבור". כל השאלות ששאלת - אלה לא משימות שצריך וחייבים לעשות. נכון שיש איזשהו מסלול שקבעה החברה. אבל לא חייבים ללכת בדיוק בדרך בה הולכים רבים אחרים. מותר לסטות לעתים לנתיבים צדדיים. לא לצעוק "כמה חושך"... להבין שלפעמים אין שום דבר מלבד החושך, אבל שזה לא מעלים לחלוטין את קיומו של האור. ולא, את לא חייבת לאהוב. השאלה היא, אם את רוצה להיות נאהבת? את יכולה להחליט שהמשמעות של חייך היא לא לרצות דברים. ואת יכולה לרצות דברים שלא יתנו משמעות. לא. את ממש לא צריכה להסכים עם כל חלק. את אנושית ויש לך רצונות ושאיפות משל עצמך. אנחנו לא מגיעים מפס יצור של איזה מפעל. העיצוב התעשייתי נעשה מאוחר יותר, ככל שאנחנו מתבגרים. אבל מותר לדחות חלק מהדברים. ונכון שככל שדוחים יותר דברים, כך "זוכים" לתוויות חברתיות כאלה או אחרות. אז מה? כאילו שלעשות ילדים זה הפתרון... אנשים אומרים דברים, לפעמים, דווקא ברגעים שהשתיקה יפה להם. אנשים חייבים להגיד דברים, הם לא אוהבים להתעמת עם הפחדים של עצמם ושל אחרים. אז אנשים אומרים דברים, שיגידו. מה הגדרה שלך ל"שיתוף פעולה עם החיים"?

יוג'ין יקרה, את מעלה מחשבות נוקבות, שאין עליהן תשובה חד-משמעית. השורה התחתונה והעצובה היא שבאמת לכל אדם יש חירות מסויימת בבחירה האם להמשיך לחיות את חייו. לשמחתי (האישית), רוב בני האדם אכן בוחרים להמשיך ולהתמודד עם מצוקות הקיום (וגם עם שמחותיהם...). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

הי יוג'ין, קראתי את הדברים שכתבת הבוקר, הם נגעו בי, חיברו אותי לתקופות ולמחשבות קשות שלי, סיקרנו ועיניינו אותי וחזרתי אחורה לקרוא דברים שכתבת בעבר. אין ספק שאת אדם אינטיליגינטי, מודע, עמוק ורגיש. הדיון האמיץ, הפתוח והחכם שאת מנהיגה כאן ביחס לערכם של החיים, מלמד לדעתי לא רק על המצוקה והכאבים הגדולים שאת חווה (ואני מבינה אותם אולי רק קצת, ומבינה גם שאין שום דבר בעולם עכשיו שאת מרגישה שיכול להעביר את הכאב, לתת משמעות ויכול להיות גם שכרגע כרגע את צודקת), הדיון הזה מהווה גם אינדיקציה לכוח שלך, לרצון להיעזר ולהגיע לאיזשהי הקלה ובסופו של דבר יש בו גם מידה של אופטימיות ואמונה שיכול להיות שיש לך סיבה משלך, משמעות משלך, שמחה משלך ודרך משלך שאת צריכה למצוא איך להגיע אליהם (כמובן שאני מתכוונת שמחה לרגעים, משמעות שלפעמים קצת נמסה ודרך שלפעמים, כשהולכים בה יחפים, הרבה קוצים שורטים את הרגלים...). את מבינה למה אני מתכוונת? למרות הכאב והמצוקה יש בך את הכוח, האמונה והחשק לבקש עזרה ואת לא רצה לוותר... אני חושבת שמאחורי השאלה הפילוסופית שהעלית - האם נכון להמשיך לחיות בכל מחיר - נוכחת השאלה איך אני יכולה לחיות יותר קל, עם פחות צורך להיאבק, ובעבור אילו מטרות אני לא חושבת שנכון לחיות בכל מחיר אבל אני מאמינה שאפשר להביא את החיים למקום שיאפשר לחיות אותם, ואולי אפילו לחוות כמה רגעי אושר קטנים אני יודעת שכרגע המילה אושר רחוקה ממך ומבינה שאת בכלל לא מצליחה לדמיין משהו שקשור באושר ועוד פחות משהו שמערב גם אותך, את קודם צריכה להתחזק ולחיות "בסדר" (אני מתכוונת שבין נפילה לנפילה יתקיים משך זמן ארוך יותר שיילך ויגדל ויגדל) ורק אח"כ אולי יבואו גם רגעים נעימים בנתיים אני מקווה בשבילך להפוגה בכאב, לילך

אותה סוגיה ישנה נושנה שהכניס שייקספיר לפיו של המלט - להיות או לא להיות? זאת השאלה. אין ספק שמשחר ההסטוריה אנשים התמודדו עם השאלה הזו. אם היא לא היתה קיימת, לא היה צורך באיסורים (דתיים בעיקר) על התאבדות. וככל שהאנושות מתקדמת - באדיבותה של תרבות המערב - כך מתרבים מקרי ההתאבדות מדי שנה. בתרבויות אחרות, שאולי נתפסות כפרימיטיביות, אחוזי ההתאבדות נמוכים יותר. אז כנראה שמשמעות החיים תלויה בהגדרה תרבותית - אם התרבות המערבית מגדירה את ערך החיים לפי הצלחה (וזו נמדדת בכסף, מראה ויתר הדברים השטחיים), אז לא כולם יכולים להיות "מוצלחים". ולכן הרבה אנשים תופסים את עצמם ככשלון. לא בגלל שהם באמת כאלה, אלא משום שהם לא מתאימים למסגרת התרבותית. אני חושבת שכתבתי את זה בדיון הקודם - אני לא מנסה לשכנע שהחיים שווים. החיים לא! שווים. למרבית הדברים אין ערך עצמאי משלהם. אנחנו מחליטים מה להעריך יותר ומה פחות. בעולם חומרני לדברים כמו אהבה יש פחות זכות קיום. זה לא שהיא לא קיימת, הערך שלה מתבטל נוכח שיקולים אחרים. ג'ורג' אורוול אמר: "החיים מציעים סבל יותר מאשר הנאה." וזה נכון. אף-אחד לא התחייב מעולם שהחיים גורמים רק אושר. והקיום האנושי הוא קיום אומלל למדי. אבל למה לא לנסות ולמצות את הדברים הטובים שכן קיימים? את הדברים שעדיין - כאנושות - לא הרסנו? כמו שנכתב כאן - למות תמיד אפשר. את צודקת - לא בכל אפשר לטפל. לפחות לא בהווה. אולי פעם, בעתיד... גם פרויד חשב שיום אחד כל צפונות הנפש תתגלנה. אין ספק שמהבחינה הזו התקדמנו מאז ימי פרויד, אבל עדיין יש לנו מה ללמוד. אבל שאיפה לטוב המוחלט, לחיים נטולי קשיים, היא שאיפה לא מציאותית. המטרה היא להקל במקומות שאפשר להקל, ולהשתמש בקביים במקומות שבהם אין פתרון מוחלט. כתבתי לך, די בקצרה, על המקום (הלא ממש בריא) שלי בעולם. וזה שאני חיה היום, כותבת כאן ועכשיו, לא אומר שגם מחרתיים זה יהיה ככה. אני בכלל לא חושבת על העתיד הרחוק. כשיגיע מחר, אחשוב על מחרתיים. וזה לא נובע מתוך עקשנות או אהבת החיים, זה נובע בדיוק מהמקום שכתב עליו שלום חנוך (בהודעה של שירה). איך אפשר לדעת עכשיו שימים טובים לא יגיעו? ובכלל, מהי ההגדרה של ימים טובים? גם זו הגדרה סובייקטיבית, לא? סביר להניח שימים טובים הם ימים בלי כאב, צער ועצב, או לפחות שיהיו במינון נסבל. בסופו של דבר, חייו של כל אדם נתונים בידיו. אף-אחד לא צריך לבקש רשות לפני שהוא מחליט להרוג את עצמו. האיסור הוא כללי. נכון ברגע שאדם "נתפס" בעת נסיון התאבדות, השליטה כבר לא רק בידיו. אבל מי שבאמת רוצה למות - יהרוג את עצמו בשלב כזה או אחר. אי-אפשר למנוע את זה, רק לנסות ולהבין בדיעבד למה זה קרה. ולא תמיד אפשר. את לא חושבת שייווצר איזשהו סוג של כאוס חברתי אם אנשים יתחילו להתאבד על ימין ועל שמאל? נתת דוגמא מאוד קיצונית. אבל אנשים מוכנים להרוג את עצמם על הרבה פחות מזה. כאב נחווה באופן שונה אצל כל אחד. גם היכולת לשאת כאב שונה מאדם לאדם. אבל ברגע שהתאבדות כבר לא תהיה טאבו, אנשים ימותו על דברים של מה בכך (הכל יחסי, כמובן). אני מניחה שמטרת החוקים האלה היא להגן על האדם מפני עצמו. בדיוק כמו שאיסור על רצח מגן על איש מפני רעהו. ההגדרה של חיים - מלבד ההיבט הפיזיולוגי - נתונה לויכוח מתמשך מאוד. אבל קשה להגדיר את האדם אך ורק במונחים פיזיולוגיים, ועל החלקים הבלתי-נראים (נפשיים או רוחניים או כל הגדרה אחרת) שומר הטאבו ההתאבדותי. המצב בעולם הוא מצב נתון. מי שיכולים לשנות אותו לא ממש עסוקים בזה. כל אחד יכול לשנות את הדברים הקטנים שבסביבה הקרובה שלו. אנשים עם יכולת גדולה יותר, יכולים להשפיע גם על רדיוס גדול יותר. את לא צריכה לקבל בהבנה את כל הדברים. אי-אפשר להבין את כל הדברים. חשוב להתמקד דווקא בדברים שכן אפשר לשנות. התמונה הכללית מורכבת ממיליוני פרטים. קשה להבחין בכולם בבת-אחת, אבל גם לא מציאותי להתמקד רק בחלק אחד, ולהיצמד אליו לאורך כל הדרך. כדאי להסתכל על כל החלקים - כל חלק בזמנו. כי כן, למות תמיד אפשר. אני לא פוסלת התאבדות. רק חושבת שצריך למצות את כל, אבל את כל, האפשרויות האחרות.

סתם מישהי (הכינוי שבחרת לא עושה עמך צדק) מפסיקה לרגע את העיסוק בשאלות הקיומיות שהועלו כאן, רק כדי להגיד לך שתענוג צרוף לקרוא אותך ! ראיתי שכתבת באחת מההודעות שאת לא מגדירה את עצמך אופטימית. בכל זאת, אני חייבת לומר לך שאחרי שקראתי את המילים שלך אני חושבת שבמילון אבן שושן החדש, ליד המושג אופטימיות צריך לרשום את שמך. את יודעת, בדיוק כמו שאדם אמיץ אינו אדם שלא יודע פחד מהו, אלא אדם שמודע לפחד ומתמודד עמו, כך בעיניי אדם אופטימי זה לא אדם שלא רואה את הרע, שלא מבחין בחצי הריק של הכוס אלא ההיפך - אדם שלא רק מבחין במחצית הריקה אלא גם חווה אותה, סבל ממנה, ידע צמא מהו ובכל זאת - ממשיך להאמין בקיומה של המחצית המלאה ויודע שיזכה שוב לטעום את טעמה. "אופיטימיות ריאליסטית" שכזאת... שיהיה ערב נעים וסופשבוע מלא באופטימיות, על אף ולמרות הכל.

יוג'ין שלום, הרי אי אפשר להישאר אדיש ולא להצטרף לרב שיח. קראתי בתדהמה ובהתרגשות את כל מה שנכתב כאן. נזכרתי בספר הקטן , שכבר לא מצוי על המדפים שכותרתו: "למה קורים דברים רעים לאנשים טובים?". וחשבתי על כך שהכתיבה על מוות , סבל והתאבדות מולידה אל תוך הפורום חיות רבה, אהבה וחיבוק מנחם ועל כך תודה לך... גדעון

שלום גדעון, אני מודה גם לך על המילים. "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים" - זה מעניין שאתה כותב את זה כי זה חלק מהתסכול.. שמסתכלים על הכל בעינים רגישות ורגועות - רואים פתאום כמה שהכל שביר, אבל אז כבר נעשים במוד שביר גם כן, וזה קשה מאוד לחיות ככה. איך אפשר להסתכל על מוות של מישהו אחר למשל - ולקבל את זה? איך אפשר להסכים (בראש) שהוא לא קיים יותר? שכל דבר נפלא שהוא עשה - לא ייעשה יותר כי הוא פשוט לא קיים יותר? זו לא פרידה הגיונית. זו לא פרידה אפילו. זה לא הפסקת חשמל - זה סוף. זה נגמר לחלוטין בלי שום אפשרות למשהו אחר. אפשר לרצות את זה מעכשיו 24 שעות ביום 100 שנה וזה עדיין לא ישנה. אפילו במעט. ואז נהיה לי כאב ראש מכך שמה שזה עושה לי זו הרגשה של - אני לא רוצה לחיות יותר. איך זה ייתכן בכלל? איך אפשר להסכים לחכות לזה - שזה יקרה גם לך - ולהסכים לזה? מאיפה לוקחים מוטיבציה אפילו לזוז כשמרגישים שכל רגע זה יכול לקרות גם כן? הכל נראה הזוי מידי. להשקיע עשר שנים בלמידה, להשקיע ביצירת אנשים חדשים לעולם, וזה החלק הטוב, זה השאיפות הגדולות. ומה עם הדברים הקטנים? עם לקום בבוקר? איך אפשר להרגיש שלא רוצים יותר לקום בבוקר - ובכל זאת לקום? איך אפשר להסתדר עם מחשבות שאם העניין לא היה כרוך בסבל, בכאב - נגיד שאפשר היה להיעלם תוך שניה, על ידי מחשבה אחת בלבד, אז הלוואי שזה היה קורה עכשיו. איך אפשר להעביר כך את הימים?! איך אפשר בכלל להסביר את התחושה הזאת? לא צריך להתאבד ישר. אין צורך. הרי זה לא משנה לחכות קצת, כלום לא ישתפר חס וחלילה. אפשר באמת לחשוב על זה בהגיון ולא להתנהג כמבתוך סערת רגשות. כי אם זה מתוך סערת רגשות כולם יחשבו כל הזמן שהם יכלו לעשות משהו, לעזור, לשים לב יותר, להיות ערים, להציל, לדבר, לטפל – אבל לא. כלום לא יעזור. רק צריך לכתוב על זה ספר שלם, על כמה שזה נעשה במודעות מוחלטת תוך שיקולים רציונלים, עם כל ההוכחות וטבלת חסרונות ויתרונות. ואז הם יוכלו להירגע ולא לחשוב שזה כזה גרוע ואולי סוף סוף הם יבינו. ובכלל איך אפשר לדעת מתי אתה במצב שאתה לא יכול לצאת ממנו, מתי אתה בדיכאון לא מטופל כשהוא יטופל המחשבות והרצונות האלו יעברו ומתי זה באמת עדיף לך שלא תחיה יותר? למה המתת חסד גופנית מתקבלת על הדעת והמתת חסד נפשית לא? אם (השחקן של) סופרמן היה מתאבד אף אחד לא היה אומר כלום כי הוא סבל בטח רוב זמנו מכאבים והיה לו קשה מידי לחיות כך – ואף אחד לא היה פוצה את פיו והיה אומר שאפשר היה להציל אותו ולהראות לו שיש בשביל מה לחיות, אז למה מישהו שסובל מבפנים ועושה חישוב עם עצמו – למה לו אסור? ולמה בכלל בנו על זה הרים וגבעות של שטויות וסרטים שמי שמתאבד לא מגיע לגן עדן או כורתים לו את הראש או שהוא נקבר מחוץ לבית הקברות או שהוא עושה מעשה אסור, או לא זכותו לקחת את חיוו עצמו, מי מחליט את כל השטויות האלה, ומי האדיוט שהעביר אותם הלאה עם השנים? מתוך סבל וטראומה ובאותו רגע זה אולי נראה חבל כי באמת אם הוא היה מחכה קצת והיו עוזרים לו אז אולי הייתה עוד תקווה, אבל אם עבר מלא זמן ומישהו לא רוצה להיות יותר, פשוט לא רוצה להיות קיים יותר, למה הוא צריך שיעזרו לו? אולי כדאי לכתוב על זה עוד כמה מילים. זה לא טיפשי וזה לא מעיד על דיכאון ונטיות אובדניות. זה אומר שצריך לבדוק את זה ולחשוב על זה ולא לפחד מלחשוב על זה מפחד שזה יקרה או יוליד רצון או משהו כזה. צריך משהו שיזיז אותך מהמיטה לכיוון היום החדש שנהיה. כל יום צריך כזה. אולי יש אנשים שהחיים האלה לא בשבילם וזהו. כל הסוגים. למשל חיי המשפחה, חבר, בעל – משפחה, ילדים, ללכת לפגוש את ההורים שלו, לשלם יחד ביטוח לאומי, לאפות עוגות לשכנים, לקנות בית, לשלם משכנתא, להיות בועד הבית, לשתות בירה עם חברים משותפים, לעבוד, לחסוך לזיקנה – כל זה לא בשבילי. (זה מעורר בי בחילה עזה ורצון עוד יותר עז לישון ולשכוח כל מה שלמוח יש להציע לחשוב) וגם לא השאר - לא לטייל עד זיקנה, לא להציל גורילות או דולפינים, כלום. ושאין כלום - מה עושים? והסירוב לכימיכלים עושה את זה שיש משהו שרוצה להשאיר את המצב כמו שהוא. וזה בכלל לא מעציב אותי. למה דווקא זה לא מעציב? לרגע נדמה היה לי שזהו סוף הרב שיח, ועכשיו נראה לי שהוא רק התחיל..

גדעון, אולי בשביל לקבל חיבוק מנחם צריך ללמוד להעביר לאחרים את המחשבות שלנו, לשתף במה שאנחנו חווים דווקא באותן תקופות אפלות. מרבית האנשים כל-כך עסוקים בלהסתיר תקופות של כאב וחולשה; להיות חלש זה רע - זה המסר שאנחנו מקבלים. ומתנהגים בהתאם. ומאידך כל-כך צריכים שיבינו אותנו. אבל לא מאפשרים לאף-אחד להתקרב באמת למקומות האלה. כשאלוהים גירש את חווה מגן-עדן, הוא אמר לה: "בעצב תלדי בנים". כנראה שצריך לסבול לפעמים כדי ליצור משהו טוב. כמו עוף החול שנשרף, אבל גדל מחדש מתוך האפר. ומה בעצם אנחנו עושים: חיים בשביל לשרוד או שורדים בשביל לחיות?