פורום פסיכולוגיה קלינית

האם יש מקום טיפולי ואיכותי לאנשים פגועי נפש בטווח הגילאים 50-60 ומעלה? הבעיה היא שהבן אדם הספציפי עליו אני שואלת, לא עבר שום טיפול בעבר, אך מצבו הנפשי אינו נורמלי וזקוק לטיפול כלשהו היות והוא מנותק מהמציאות, בעל התקפי זעם ועצבים, דכאוני עם טורדנות כפייתית וכו'... האם יש מקום כזה ? שמעתי שיש הוסטלים אך לדעתי ההוסטלים האלו משמשים בדרך כלל אנשים צעירים? אני מחפשת מקום שיכול לספק שירותים רפואיים-גופניים לאנשים בגיל הזה בנוסף לעזרה נפשית. לא סומכת כל כך על מוסדות המדינה מבחינת איכות..יש גם מקומות פרטיים? תודה

שלום חרציצית, על-מנת להגיע להוסטל (שאגב, אינו מיועד דווקא לאנשים צעירים), יהיה בכל מקרה צורך לעבור דרך מערכת כלשהי שתאבחן את מצבו של האדם עליו כתבת. לכן, נראה לי נכון כן להתחיל בפנייה למערכת הציבורית, ולהתייעץ עם אנשי המקצוע שם שבוודאי ישמחו לתת מידע גם על מוסדות פרטיים. בנוסף, אני מזמינה את משתתפי הפורום להתייחס לבקשתך להמלצות ספציפיות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שולחת כמה קישורים שאולי יעזרו בתפוז יש אתר שעונים בו בנושא זה בדיוק הם יוכלו לכוון אותך הכי טוב הוא נקרא בריאות הנפש שיקום והחלמה http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?forum=1257&pass=1 תוכלי גם לנסות ב אנוש http://www.enosh.org.il/ ישנו גם מכון סאמיט http://www.summit.org.il/ כמו כן: http://index.nana.co.il/category.asp?cat=3335&gr=1 בהצלחה

שלום אורנה, רציתי להתייעץ עמך בקשר למטפלת שלי- היא עברה הכשרה לטיפול זוגי ומשפחתי, ולא ממש ידוע לי עד כמה היא מנוסה בטיפול פרטני קליני(למרות שהיא אומרת שהיא גם מטפלת פרטני וגם יחיד). כלומר היא עובדת סוציאלית שאינה קלינית. אני בתחילתו של טיפול. האם להשאר אצלה או לעבור לידיים יותר מקצועיות. או שמא יש לה את הכלים הדרושים על מנת לטפל בבעיות פרטניות- כמו דיכאון לייט, אובססיות למינהן, תלותיות ולא אפרט עוד...(אלא אם כן זה דרוש). האם חוץ מכימיה טובה (כמו שכולם אומרים)צריכים להיות דברים נוספים על מנת שהטיפול יצליח. תודה

(למרות שהיא אומרת שהיא גם מטפלת *זוגית וגם יחיד)

שלום אין לי כינוי, בעיקרון, העדפת הכשרה טיפולית מסויימת על-פני אחרת היא עניין של בחירה. יש מטפלים מצויינים שהוכשרו בדרכים שונות (פסיכולוגיה קלינית, עבודה סוציאלית קלינית, תרפיה באומנויות ועוד). כמו בכל תהליך של קבלת שירות, כדאי לשוחח עם המטפל על הכשרתו, על האוריינטציה הטיפולית שלו ועל ניסיונו, ולנסות להתרשם האם אנחנו חשים בנוח וסומכים עליו/ה. מעבר לזה, אין "כללי אצבע" שלפיהם אפשר להחליט מי מטפל טוב... אני מציעה לך להעלות את החששות שלך בפגישה עם המטפלת. חשוב שהיא תדע כיצד את מרגישה, ואולי היא תוכל להבהיר את דעתה בנוגע לטיפול. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה האם מבחינת ההכשרה שהיא עברה, אני רוצה לציין שהיא עו"ס שאינה קלינית ומטפלת זוגית, מסוגלת לתת מענה לדברים שציינתי. בנוסף, שאלתי אותה בעבר (לשאול אותה שוב?)על הכשרתה ואם היא מסוגלת לטפל כראוי, והיא אמרה שכן. רק שלאחר מכן הבנתי שישנו הבדל בין עו"ס לעו"ס קלינית. תודה

אני בת 28,יש לי שני ילדים 4 וחצי 8 חודשים,לא קיבלתי וסת מאז הלידה.האם יש לזה קשר שאני בדיכאון? לאחרונה דווקא קורים לי דברים טובים,התחלתי עבודה חדשה ומכניסה יותר,התחלתי ללמוד נהיגה ואני בסיום התואר. אבל לפני שבועיים התחיל לי כזה דכאון,אני בוכה ולא מרוצה מעצמי אני שונאת את עצמי בעיקר על זה שעליתי 3 ק"ג מה שירד לגמרי אחרי הלידה. האם כשאקבל וסת אני אחזור לעצמי נפשית וגופנית? האם זה יפתור לי את הבעיות הנפשיות ואת בעיית המשקל שלי,כיוון שזה ממש מחמיר לי את הבעיה הנפשית והדכאון.

שלום דיכי... אני חושבת שאת שמה משקל גדול מדי על המחזור החודשי, ועל מה שאמור להתרחש כשתחזרי לקבל ווסת באורח סדיר. כדאי לטפל בתחושת הדיכאון ללא קשר למחזור (וכמובן, אם קבלת הווסת תקל עלייך אז הרווחת, אבל לא כדאי לחכות לכך מבלי לטפל בדיכאון עצמו). מאחר ואת כבר אימא מנוסה, את יודעת שלצד העונג יש גם עומס רגשי גדול, במיוחד כשאת גם לומדת ועובדת. אז טפלי בעצמך! חשבי על כל הדברים שיכולים להקל עלייך, משיחה עם חברה קרובה ועד ייעוץ אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, ויישמי אותם. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום לך לדעתי מה שאת צריכה לעשות קודם כל זה לנשום אח"כ תירשמי למכון כושר מה שיקל עלייך בירידה במשקל וייתן לך אנרגיות ויחחזק אותך גופנית שנית חישבי על כל הדברים החיוביים שקורים לך ואל תהי בדאגה בגלל המחזור הוא לא מגיע כי את מתוחה וחושבת כל הזמן מדוע אני לא מקבלת,אז חייכי לעולם נסי ליישם ולהפנים חישבי וחיובי ותחייכי לעולם את תראי הכל יסתדר והאמת שכבר בסדר אל תתני ל3קילו האלו לעצור אותך בדברים תוציאי מעצמך את המיטב שאת יכולה תודי על מה שיש ויש הרבה והכל לטובה בהצלחה ,מקווה שאפילו במיקצת עזרתי!

שלום יש לי ילד בן 10 ונראה לי שהוא סובל מחרדות מסוימות. יש נושא שהוא רגיש אליו במיוחד וזה: היחסים ביני לבין בעלי. ה"מצחיק" הוא שהיחסים שלנו מצוינים אבל אם יש לנו ויכוח קטן , ולא משנה על מה, הילד ישר נכנס ללחץ ואפילו מתחיל לבכות. כבר כמה פעמים אני מנסה לדבר איתו ומסבירה לו שאני ואבא מאוד אוהבים אבל קורה שיש לנו ויכוחים או חילוקי דעות, אנחנו מיישרים אותם והכל בסדר , אז הוא שואל אם אולי פעם בעקבות ויכוח,נתגרש? אני חושבת שכל החששות הם בעקבות סיפור גירושים של אחי שמתרחש ממש עכשיו ינמשך כבר יותר משנה.הוא היה חשוף לסיפור כמו כולנו והאמת היא שלא ניסיתי להחביא או להסתיר ממנו דבר. איך אני מחזירה לו את הביטחון ושלוות הנפש לפחות בענין הזה? באופן כללי , הוא מאוד דואג לי, ואני חושבת שאם כל כך מפריע לו כשאני מתווכחת עם בעלי , זה מכיוון שהוא חושב (או מרגיש) שאני עצובה או לוקחת ללב. מה עלי לעשות כדי שיהיה פחות רגיש למה שקורה לי? הוא בסך הכל ילד קטן, הוא לא צריך לקחת ללב דברים כאלה. תודה

שלום חני, ניכר שבנך קשוב אליך, ורגיש למה שהוא תופס ככאב רגשי. אני מניחה שאלו הם מאפייני אישיות כלליים שלו, כלומר הוא ילד רגיש וקשוב לאחר, וקרוב לוודאי שיהיה גם אדם בוגר כזה... אלה הם בסך הכל מאפייני אישיות יפים וטובים, אבל את צודקת שכדאי ללמד את בנך גם לשמור על עצמו. במקרה שתיארת, נראה לי נכון להמשיך ולהסביר לו, ככל שיידרש, שהקשר בין הוריו אינו בסיכון. אפשר להסביר לו מה קורה במשפחה של אחיך, ולהבהיר שפרידות יכולות להתרחש אבל את ואבא אינכם בכיוון... בנוסף, כדאי להבהיר לו שהקשר הזוגי שלכם הוא לחלוטין באחריותכם, ובכך להוריד ממנו אחריות שאולי הוא מרגיש. בקיצור, להמשיך להסביר ולהסביר... בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב! בני בן 8.יד חרוץ נבון ממושמע .אין בעיות בביה"ס,בבית,ולא בריאותיות,חברותי ומתחשב. בשנה האחרונה החל לנשוך את שרוול חולצתו או את הצווארון שלה או עצמים אחרים. בריאות שיניו תקינה.הוא טוען שמשהוא בשיניו גורם לו לרצות לעשות זאת.מה גורם לו לזה,מה הפתרון?בפורום הילדים אמרו שאולי זה בעיה התנהגותית ועליי לפנות לפסיכולוג. מה דעתכם? בברכה אמא מודאגת.

שלום יעל, ההתנהגות של בנך יכולה לנבוע מסיבות רבות. היא יכולה להיות התנהגות חסרת כל משמעות (מעין "הרגל" שאינו מדאיג כלל), יתכן שהוא מבטא באמצעות הנשיכות מבוכה או מתח שאינו יכול להסביר במילים, ויתכן שמדובר ב"טקס" שיש לו משמעות כלשהי עבורו. אי אפשר לדעת זאת מבלי לשוחח עם בנך, ולכן במידה וההתנהגות חוזרת על עצמה פעמים רבות ביום ומטרידה, אני ממליצה לשוחח עם פסיכולוג המתמחה בעבודה עם ילדים. בהחלט אפשר להשתמש בשירותי השפ"ח (השירות הפסיכולוגי החינוכי), אליהם ניתן לפנות בקלות באמצעות יועצ/ת בית-הספר. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני במתח כבר כמה שנים ובשנה האחרונה זה התגבר. יש לי פחד ממקומות סגורים, אני נוטה להתרחק מחברה, אני מפחד לקחת שליטה, אני חולה סכרת ואני מפחד מסיבוכים למרות שאני שומר על איזון, אני מרגיש לפעמים התקפי חרדה שמתבטאים בנשימות קצרות ומואצות, אני במתח כל הזמן... אני מרגיש כבר חצי שנה עיקצוצים ברגליים וקפיצות של שרירים, זה התחיל ברגל שמאל, עבר לרגל ימין, ועכשיו אני מרגיש את זה גם בידיים ולעתים גם בצוואר, אני גם מרגיש מעין רעד בכל הגוף כתוצאה מכך. מה עליי לעשות ? יש לציין שאני סובל מבלט דיסק ונאמר לי ע"י רופא עמוד שדרה וגב כי אין זה נובע מהגב למרות שאני חושש שכן. האם מומולץ לי טיפול כלשהו להפגת המתחים ולהפסקת התחושות המטרידות הללו? העיקצוצים מלווים אותי כל יום - כל היום.

שלום ה.ש., בהחלט כדאי לקבל טיפול. אני מציעה לפנות לייעוץ בשני מסלולים במקביל: ייעוץ פסיכיאטרי לגבי תרופות נוגדות חרדה, וייעוץ אצל פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה (לרוב מדובר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי). אל תמשיך לסבול לבד... אורנה ראובן-מגריל

???

שלום רינת, וכולם, אני רק מזכירה שהמלצות על מטפלים אנו לא מפרסמים בפורום עצמו, אלא כותבים למייל האישי. בהצלחה במציאת מטפלת, אורנה ראובן-מגריל

יש לי ילדה בת שנתיים וחצי. בחודשיים האחרונים היא החלה לספר לי כל מיני סיטואציות אשר מובילות אותי לחשוב כי היא מוטרדת מינית ע"י מישהו. הייתי מאודרוצה לדעת מה היא הדרך האידיאלית לטפל בנושא ולא לפגוע בילדה. חשבתי שקריאת ציורים או ע"י משחק היא התשובה הנכונה. אני מאוד ישמח לשמוע את דעתך ובנוסף לקבל המלצות של שניים שלושה פסיכולוגים לילדים בנושא. אני גרה באזור המרכז קרוב לשדה התעופה כך שאזור ת"א יהיה נכון בשבילי. המון המון תודה

שלום גילה, הדרך הטובה ביותר לטפל בנושא, זה לוודא לפני הכל שהילדה נמצאת 24 שעות ביממה בסביבה מוגנת. אם יש לך חשד, ולו קל שבקלים, שהילדה עוברת סוג של הטרדה, יש לוודא שבכל שעות היממה היא נמצאת בהשגחת מבוגר אחראי. זה אומר לבדוק מה קורה בגן (אם היא בגן), מיהן הדמויות בהן היא נתקלת ביתר השעות (בייביסיטר, אחים, בני דודים, חברים, או קרובי משפחה אחרים מכל קרבה שהיא). רק לאחר שוידאת שהילדה מוגנת, אפשר יהיה לחשוב על דרך לתחקר אותה. ככלל, ציורי ילדים הם דרך אפשרית להגיע אליה, אבל לשם כך צריך איש מקצוע מיומן. כך גם בנושא משחק חופשי. פנייה לפסיכולוגית ילדים היא אכן הדרך הראוייה. מקווה שיגיעו לך המלצות דרך המייל. אם לא, תוכלי לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי שבמקום מגורייך ולבקש סיוע. גם מרפאות בריאות הנפש של ילדים ונוער טובות מאד לעניין זה. בהצלחה ליאת

רציתי רק להוסיף פרט חשוב לגבי הבעיה שציינתי: הילדה מתגוררת בשכונת התקוה, היא ילדה ללא בעיות חיצוניות או פנימיות שיכולות לעשותה בולטת או מושא ללעג, נהפוך הוא, האוכלוסיה בבית הספר בו היא לומדת בעייתית מה והיא סומנה דוקא על רקע שונותה החיובית מהם (ציונים, מצב סוציו-אקונומי וכו') ולכן מעבר בית ספר במקרה זה הינו חיובי ואף הכרחי בעיני. צוות ההוראה עורב זה מכבר ואני באמת מקוה שיש להם הכלים לעזור בהקדם האפשרי. בכל מקרה תודה על התייחסותך והעצות הטובות

היי, לצערי, חרם זו תופעה שמתרחשת גם בבתי ספר 'צפוניים' למהדרין. ילדים הם ילדים הם ילדים... מקווה שהעניינים יסתדרו בכי טוב, ונשמח לשמוע עדכון. בהצלחה ליאת

אהלן, אני גבר בן 28 וגר עם זוגתי. אנחנו ביחד קרוב ל-3 שנים. יש לי בעיה והיא שאינני ממהר להתחתן. אולי זו לא בעיה כל כך גדולה אבל זוגתי רוצה לדעת שיש לה עתיד איתי ואני איני יכול להתחייב לכך. הבעיה היא שאני לא סגור על עצמי, והשאלה שלי היא האם יש לי בעיה פסיכולוגית להתחייב בכלל או שמא איני יכול להתחייב לבחורה הספציפית הזאת. סה"כ אנחנו אוהבים והמערכת יחסים שלנו טובה ברובה חוץ מספקותיי שדי הורסות את האווירה, וכמובן משרה עליי חוסר מנוח מאחר ואני מרגיש מחוייב, או לחילופין מרגיש שאני "מבזבז" את זמנה של זוגתי מאחר ואיני יכול להבטיח לה חופה וקידושין. היא רוצה ללכת לטיפול/ייעוץ זוגי, אל אני אישית חושב שזה לא יעזור מאחר והבעיה כאן היא שלי ולא של שנינו. האם פסיכולוג יכול לעזור לי בעניין? האם פסיכולוג יכול לתת לי את התשובות לבעיית התתחייבות שלי? האם טיפול/ייעוץ זוגי הוא בכלל רלוונטי בנושא הזה? הדבר מאוד מטריד אותי ואינו נותן לי מנוח. אני חושב על זה רוב שעות היום ואינני יכול להגיע להחלטה הנכונה מאחר שאני מרגיש שאם אתחתן עם אותה בחורה אולי החתונה תעלה על שרטון ונאלץ להתגרש, ומצד שני אינני בטוח שאני רוצה לאבד אותה. אשמח לכל תגובה/ייעוץ/הדרכה...

אורן יקר, ההחלטה על נישואין היא החלטה הרת-גורל, וההתלבטות בנושא נראית בעיני טבעית ותואמת. אם היינו שולחים לטיפול את כל הגברים המתלבטים, הקליניקות היו קורסות באי-ספיקה. כמי שנמצא בתוך מערכת זוגית קרובה ויציבה כבר שלוש שנים, אני מאמינה שלא מדובר בפתולוגיה קשה סביב קשר ומחוייבות, אלא בבלבול ובספקות הטבעיים הייחודיים לסיטואציה של גבר שמופעל עליו לחץ להתחתן. גיל 28 הוא עדיין צעיר, ולגיטימי לחוש 'לא סגור'. תן לעצמך את הזמן. כמובן שבמסגרת טיפול תוכל ללבן את כל הספקות והלבטים שלך באווירה אוהדת ובטוחה, ובוודאי להיעזר בהפחתת תחושות הלחץ. נשמח לקבל עדכונים :-) ליאת

*********** שמיים,שמיים, כחול ולבן. את עוצמת עיניים... לרגש אין זמן. שמיים,שמיים, קירבה לבורא. דמעות הן לא מיים ככל הנראה. על גבול היכולת מילים להסביר בתוך מערבולת שילמת המכיר. שילמת וביוקר על ציר הנימתח שקומי בבוקר ב"בית" משלך. שבוקר יגיע ישלים עם חלום, שתוכלי להצביע על לילה ויום... שתוכלי להפריז בין עצמך וכליפה שעל דבק עמיד כה חזק נידבקה... שמיים,שמיים... הכל לטובה... נידבקות העיניים בדמעות התיקווה... 17.01.06 חני

חני יקרה, השירים שלך הם כמו אבני חן, המוסיפות ברק מיוחד לפורום שלנו. המשיכי לכתוב, כי זו דרך נפלאה להתמודד עם רגשות עוצמתיים ומכאיבים. השיר שלך מלא תקווה ויופי ליאת

תודה,ליאת,התגובה שלך עשתה לי טוב-טוב על הלב.

מהם התהליכים הפסיכולוגיים שמתרחשים בגיל 3?

ערב טוב, עם כל הרצון הטוב להיענות לבקשות הגולשים, זהו סוג בקשות שקשה להיענות להן. גיל שלוש הוא גיל מורכב, ומתרחשים בו תהליכים חשובים, קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים. כדי להקיף את הנושא בצורה ראוייה, דרושות שעות אין לצפות שהפורום יהווה תחליף לספרי לימוד או ספרים מקצועיים. צר לי ליאת

ליאת שלום, כמו שאמרת החומר הוא רב ולכן חשבתי שתוכלי לכוון אותי בשמות כלליים - אילו תאוריות לחפש. כמובן שלא ציפיתי שתכתבי לי מאמרים, אלא רק כיוון כללי להדיוטות שכמוני תודה בכל אופן ולילה טוב

מישהו מכיר פסיכולוג טוב העובד דרך קופ"ח כללית ונמצא באיזור המרכז? אודה לכל מי שיכול לעזור. תודה ויום נעים ק'

ערב טוב ק' אם תהיה כאן גם כתובת מייל אישית, אולי מי שמכיר יוכל לשלוח המלצות לשם. אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים ספציפיים מעל גבי הפורום כדי לא להפכו זירת פרסום למטפלים. בהצלחה ליאת

שלום לכולם, אני בוגרת רווקה מטופלת בשתי כדורי VENLA ביום במשולב עם טיפול פסיכותרפי קוגניטיבי בשל פוסט טראומה שגורמת לי להצפה של זכרונות קשים. בנוסף אני סובלת |הדגש|גם מחרדה חברתית|סדגש| ולכן נמנעת מכל קשר עם בן זוג אני בת 34 והשנים חולפות לי מהר כשהחרדה החברתית, הזכרונות הטראומטיים והקושי האדיר להיפתח לאינטימיות כלפי מישהו רק מכבידים עלי. |הדגש|מאחר ואני מטופלת לרופאים אין זמן להסביר לי את ההסברים הפילוסופיים של השאלות שאני רוצה לדעת עליהן כי הם מתמקדים בטיפול ואני צמאה מאוד לתגובותיכם לשאלות שמסקרנות אותי מאוד. אז כך: 1. אני שמעתי שיש קשר בין כמות הדופמין במוח לרמת האינטימיות והפתיחות של בנאדם כלפי הזולת כך שלכל כמות דופמין מסוימת במוח יש את רמת האינטימיות משלה. ורציתי לדעת יותר על הדרגות של כמויות הדופמין במוח ורמת האינטימיות והפתיחות של האדם בהתאם להן(לכמויות הדופמין). אם אפשר לקבל תגובות על זה אני אשמח. 2. רציתי לדעת איזה חומרים (בין אם הם בשלבי אישור כתרופות ובין אם לא) שיכולות לגרום להעלאת החשק המיני אצל נשים אך ורק במנגנון הדופמינרגי (הדופמין)? 3. ורציתי לדעת מהם התהליכים הנפשיים, שלכל אדם שמצליח ליצור אינטימיות, שהם התהליכים שחייבים לעבור אצלו בראש מבלי שהוא מודע להם, כדי להצליח להוציא מעצמו את התעוזה (בעיני תעוזה) שנדרשה לו ביצירת האינטימיות עם אדם אחר ? - אשמח אם מישהו יפרק את התהליכים כדי שאבין אותם. 4. אני מאוד רוצה להשוות ביני לבין מי ששונה ממני במידה קיצונית מידי. אז מהן ההפרעות הלא נורמליות שמהוות את ההיפך הגמור ממני באופן קיצוני ? |סדגש|

יש ספר מקסים של יורם יובל,פסיכיאטר ופסיכוטרפיסת ידוע,"סערת הנפש".לדעתי ספר מצוין,קריא,מיקצועי ומתאים לכל אחד שרוצה לדעת על כל מיני תהליחים שמתרחשים בנפש ובגוף.

גם התכוונתי להמליץ לך על הספר של פרופסור יורם יובל שכתוב נהדר - אבל דווקא הספר השני עוסק בדיוק בנושא זה הספר מה זאת אהבה, הוא יותר יענה על השאלות שלך.

ערב טוב מירי, השאלות שלך מאד מאד ספציפיות, ולטעמי אינן פילוסופיות כלל. אדרבא, הן מכוונות לאותם תהליכים כימיים במוח (במסלולים הדופמינרגיים) הקשורים ליכולת לקיים מגע אינטימי עם הזולת. לצערי, מידת הבקיאות שלי בתהליכים הפיזיולוגיים המוחיים, אין בה די כדי להשיב לך ברזולוציות שאת מבקשת. יתכן שבפורום פסיכיאטריה תוכלי לקבל תשובות מוסמכות בנושא. שאלת לגבי התהליכים הנפשיים המאפשרים קשר אינטימי עם הזולת. אני חושבת שמדובר בתהליך איטי, הנרכש במהלך שנות ההתפתחות. הקשר האינטימי הראשוני הוא הקשר אם-תינוק, והוא למעשה 'יריית הפתיחה' ליחסים הבינאישיים שלנו גם בהמשך חיינו. הקשר אם-תינוק מהווה בסיס ראשוני של אמון, סיפוק צרכים, הכלה, חמימות, וכד'. כאשר משהו בקשר הראשוני הזה מתקלקל, או נעשה באופן לא הולם לצרכים, יש סכנה של התפתחות לקוייה בתחום הבינאישי. כמו שאת וודאי יודעת, גם 'תקלות' חיצוניות, כמו טראומות, תאונות ואירועי חיים קשים יכולים להשפיע על יכולתנו לתת אמון באחרים. זהו הסבר גס מאד, ואני מניחה שלא יספק אותך. כדי להבין דברים לעומק, תוכלי לקרוא בספרי מבוא לפסיכולוגיה, בעיקר בפרקים הנוגעים להתפתחות החברתית של הילד. השאלה שלך לגבי הפרעות נפשיות מנוגדות קצת לא ברורה לי. האם להפרעות חרדה יש היפך? המשוואה הזו לא ברורה לי. האם כוונתך לאנשים חסרי עכבות? אני הייתי ממליצה בחום שתלבני את השאלות הללו לעומקן עם המטפל/ת שלך בשעה הטיפולית. מגיעות לך תשובות מפי מי שמכיר את כל תמונת חייך. בהצלחה ליאת

שלום רב! לפני מספר חודשים כתבתי את בעיתי (השם הבדוי "רינה") בעלי עצור בגין עברות כלכליות עד תום ההליכים המשפטיים כבר כ 4 חודשים. אני מגדלת את בני בן 3וחצי חודשים לבד.(הורי מסיעים לי). עם מעצרו של בעלי חוויתי טראומה עצומה בהיותי בחודש 9 להריוני וסבלתי מדיכאון מתמשך! לא פניתי לעזרה מקצועית והתגברתי על התסכול והדכאון ללא התערבות מצד פסיכולוגים. ההמלצות והעידוד שלך מאוד עזר לי להתגבר... תרמת חלק גדול לשיקומי! אבל העניין הוא שבזמן האחרון החלו לרוץ בראשי מחשבות מוזרות כגון: אולי כדאי לי לסיים את הקשר הזה.... אולי כדאי לי לנהל קשר קשר מהצד... אני זקוקה לאהבה.... אני מאוד אוהבת את בעלי אבל בזמן האחרון אני מרגישה שהרגשות שלי נחלשות...האש נכבעת...האם זה נורמאלי להרגיש כך במצבי? צריכה עזרה...

רינה יקרה, איני יודעת (או אולי לא זוכרת) לכמה זמן נשפט בעלך. יש משמעות חשובה לזמן שעליך להיות לבד. וללא קשר לכך, הזוגיות שלכם עברה טלטלה רצינית בעקבות המאסר, ואין לי ספק שדווקא עכשיו, כאשר נכנסת לתוך סוג של שגרה, צפים הכעסים, השאלות, הספקות, האשמה, ואולי אפילו הרהורי הפרידה. כל אלה נשמעים - לפחות בעיני - טבעיים ונורמליים. את מרגישה שאת מאד אוהבת את בעלך, אך גם מאד זקוקה לנוכחותה הפיזית של האהבה. הקושי והבלבול שלך מאד מאד ברורים. איני חושבת שאיש מלבדך יוכל לומר לך מה נכון לך לעשות. יש חשיבות רבה לעיבוד הטראומה שעברת, כולל ההתמודדות עם תינוק חדש לגמרי לבדך. אני עדיין חושבת שתוכלי להרוויח מכמה שיחות עם פסיכולוגית או עובדת סוציאלית, שיוכלו לעזור לך לעבד את הדברים לעומקם, ולדון על השלכות אפשריות של כל החלטה שתקחי. אני מחזקת אותך מכאן, ומקווה מאד שתוכלי להגיע בכל זאת לסוג של שקט ושלווה, למען עצמך ולמען בנך. חזקי ואמצי ליאת

ילדתי לאחר 10 שנות נישואין, בעלי אדם לא יציב עצבני ונתון לשליטת אימו ואביו . לאחר הלידה התחילו מריבות סביב חמותי שרצתה לבוא לבקר את התינוקת החדשה אך בכל פעם זורעת רעל וסכסוכים ביני לבין בעלי אשר לעיתים שונא אותה ולפעמים מאוד רוצה בקרבתה. היא תמיד דאגה לבקר אותי בפני ומאחורי גבי, אף פעם לא הייתה שמחה עם בחירת ליבו של בנה. ביום כשנולדה לנו התינוקת הגיעה חמותי הגיעה לבית חולים עם מנת אוכל לבן שלה. היא מגיעה אלינו ללא הודעה מוקדמת לבית כל אימת שנוח לה מבלי לתאם עימי . דיברתי עם בעלי שידאג לבקש מאימו לקבוע את ביקוריה בזמן שמתאים גם לי ,כתוצאה מכך היא נעלבה וגרמה לבעלי רגשות אשם . לפני מספר ימים אושפזתי בבית חולים בשל כאבים לא ברורים ,התינוקת שלנו הועברה לאימי אשר גרה באותו רחוב שמתגוררים הוריו של בעלי. מיד לאחר שאושפזתי הגיע בעלי ולקח את התינוקת מאימי לביתם של הוריו ולאחר מכן הוריו עברו לגור אצלנו בבית. וכעת בעלי מנוקר אלי ומדבר אלי בזלזול . הוא מתנהג אלי ממש בגסות מאחר ואימו מגבה אותו. לפני שבוע בערך הוא ביקש ממני להתקשר אליה ולדבר איתה על מערכת היחסים שלי איתה והיא תקפה אותי וציינה שאינה אוהבת אותי ובטח שגם אני לא אוהבת אותה . אני שוכבת בבית חולים ובמקום לקבל אהבה ממשפחתו אני מקבלת מנת מרורים , רעל ועצבים מהם. בעלי אמר לי בטלפון כי מעתה הוריו יגיעו מתי שרק ירצו ואם לי לא מתאים אני יכולה להסתגר בחדר השינה. עלי לציין שבעלי ואני מסתדרים באופן כללי בסדר למרות שהוא אדם קשה מאוד ולא מחזיק מעמד בשום מקום עבודה, הוא אימפולסיבי והיה בטיפולים במשך שנים יש לו התקפות של זעם והתפרצויות ואינני יודעת איך לטפל בנדון . משפחתי מרעיפה עלי כסף ואהבה ואילו משפחתו רק מרירות וטענות.אנא עזרו לי לפני שאתפקע

שלום לך אלמונית, למרות שאתם נשואים כבר עשר שנים, עדין קשה לשניכם (לבעלך כנראה יותר) להשתחרר ממשפחות המוצא שלכם, ולבנות משפחה משל עצמכם, ללא השפעות הרסניות מדי מבחוץ. מדבריך עולה כי קשה לך מאד להכתיב חוקים וגבולות שיאפשרו לך נפרדות ואוטונומיה כאישה בביתה, ולכן אני ממליצה לך בחום לפנות לתחנה לייעוץ משפחתי הקרובה למקום מגורייך, ולהיעזר באנשי מקצוע מנוסים. לצערי, אני חשה שמצבך מחייב התערבות מסיבית יותר מעצה באינטרנט. בהצלחה ליאת

אני מאוד מודה לך על תשובתך ,אבדוק היכן אפשר לפנות לקבל עזרה.

אני שוחרת ריגושים תכופים עם גברים וכל המרבה הרי זה משובח. קשה לי עם מושג המונוגמיה. והמילה בגידה(מינית!) לא כל כך שגורה בלקסיקון שלי. אני רואה אותה כמילה פוריטנית ואנרכוניסטית אך מאד מאד קשה לישום. פוליגמיה הרבה יותר טבעית בעיני. העניין שאני מתלבטת בגינו הוא שאני מאוהבת כיום בבן אדם אחד יחיד ומיוחד(אהבה הגדולה של חיי) שאין בלתו ושאני אתו כנגד כל הסיכויים ונלחמתי למענו בכל החזיתות והוא מצדו משתדל לספק לי ריגושים אך עדיין אני מוצאת עצמי מתרגשת מגברים מצודדים וממחזרים- בחוץ. עד עתה לאחר כ5 חודשי הכרות נפלאים טרם בגדתי בו מינית ובחודשים הראשונים אף לא חשתי צורך בכך. בחודש האחרון אני חשה שעצם המגבלה הזאת של האיסור לרעות בשדות זרים טורדת את מנוחתי ומצרה את צעדי. אני מעונינת לממש הרפתקאות מיניות מחוץ למערכת הזוגית כדי לחוש שהגבר שלי לא שולט בי ולא מחזיק אותי קצר ואני בשליטה על חיי וישות אוטונומית לבחור. אך מאידך גיסא אני חוטפת רגליים קרות ברגע האחרון ולא נפגשת עם אף גבר זר זולתו מחשש שמא אפגום באהבה ובמערכת הזוגית בשל סטוץ חד פעמי- מספק ומרתק ומרגש ככל שיהיה. אני במלכוד. מה דעתכם בענין? והאם על סטוצים חד פעמיים - חל חובת דיווח?

ערב טוב, כמי שמתקשה עם מונוגמיה, את מתקשה גם עם המושג בגידה, ומעדיפה להוציא אותה מן הלקסיקון שלך. את מעוניינת בהרפתקאות מיניות מחוץ למסגרת הזוגיות, ומתקשה להסתפק בבן-זוג יחיד, אהוב ככל שיהיה. כדי שלא תוטרדי ממושג הבגידה, עליך לפתוח זאת בפני בן-זוגך האהוב, ולבדוק האם קשר מיני מחוץ לזוגיות מקובל גם עליו. אם אין לו בעיה עם זה - נפלא. יש הרבה זוגות המקיימים יחסים פתוחים, ואפילו נישואים פתוחים, לרווחת כל הנוגעים בדבר. במצב זה תצטרכי להתמודד גם עם הרעיון שאהובך שוכב להנאתו עם נשים אחרות. אם הוא דווקא מונוגמי, סביר שיעדיף לחלוק את חייו עם בת זוג נאמנה ומחוייבת יותר ממך. אם תקיימי יחסי מין מחוץ לקשר איתו שלא בידיעתו, את ממילא מכניסה את המושג בגידה אל חייך, שכן את פועלת ביודעין בדרך שעלולה לרסק את אמונו של אהובך ולפגוע בו פגיעה מרה. בברכה ליאת

זוהי ילדתי הראשונה, אני בת 32. ילדתי אותה מספר ימים לאחר לימודי משפטים וכל התהליך להוצאת רשיון. אין לי עבודה לחזור אליה ואני עם התינוקת לפחות עד גיל שנה. בעלי טוען שמאוד חשוב לו שאצא לעבוד, מעבר להיבט הכלכלי שאינו זניח כלל, אלא מבחינה אישית והתפתחותית שלי. הוא טוען שאני מתנוונת בבית ואני אף מרגישה שזה מפריע לו. בעייתי היא שאני פוחדת לתת את התינוקת לטיפול של מטפלת, גן, משפחתון וכו'. כיצד להתמודד עם החרדה הזאת של מעין "הפקרת" התינוקת. זה יעבור לי מתישהו?

שלום דנה ושלום גם לבן-זוגה, (אשמח אם תזמיני גם את בעלך לקרוא את הדברים הבאים) כאשר ילדינו מגיחים אל אוויר העולם, חיינו לעולם לא ישובו להיות כבעבר. מעתה, מוטלת עלינו אחריות לשלומם הפיזי ולרווחתם הנפשית, ולזמן מה, הצרכים שלנו נדחקים מפאת אלה שלהם. אני ממליצה לך מאד לקרוא יחד עם בעלך את אחד הספרים המצויינים של דניאל שטרן, על חייו המוקדמים של התינוק, ובאמצעותו להבין כי השנים הראשונות בהן אנו, כהורים, מלווים את התפתחותו הדרמטית של התינוק שלנו, אין להן ולא כלום עם ניוון ושיעמום. הצורך הטבעי של אמהות (ולמרבה המזל גם של לא מעט אבות) להישאר קרוב לתינוק בשנים הראשונות, הוא צורך אמיתי וחשוב, ושכרו רב בהרבה מן השכר הרשום בתלוש המשכורת שלנו. ילד שצרכיו מסופקים ע"י דמות קבועה ואוהבת, גדל להיות ילד מאושר, מפותח היטב ונבון. הוא גדל עם תחושת ביטחון ואמון בעולם בכלל ובאנשים שסביבו, ומפתח כשירות קוגניטיבית, מוטורית, חברתית ורגשית. הטיעון הכלכלי אינו זניח כלל, ואמהות רבות יוצאות לעבוד מתוך בחירה, לאחר שמצאו סידור טוב לילד. אני מציעה לך לנסות ולהקשיב לרחשי הלב שלך, ולצאת לעבודה מחוץ לבית רק כאשר תרגישי שזה נכון לך ולתינוקך. תוכלו בינתיים, את ובעלך, לשוחח על הדברים המעיקים עליו, ועל הסיבות לכך. לפעמים גם אבות צעירים מתגעגעים לתקופה שלפני הלידה, לחופש לעבוד או לבלות עד מאוחר, לנסוע לחו"ל, לחיות ללא דאגות. כדאי לנסות וליצור לעצמכם 'נישות' קטנות של חופש, בהן תוכלו לשחזר משהו מאותה תקופה. אם את מרגישה שאת, בכל זאת, נתונה תחת לחץ כבד מדי, תוכלי לפנות לכמה שיחות ייעוץ, כדי לקבל החלטות באופן מבוקר ולא תחת לחץ. בהצלחה ליאת

מה היא בדיוק מחלה או תופעה פסיכוסומטית? אני מבין שזה השפעה של הנפש על הגוף. האם מדובר בהשפעה דמיונית (בראש החולה) או שבאמת באה לידי ביטוי מבחינה רפואית? למי זה קורה? ואיך מרפאים את זה? תודה,

אני לא איש מקצוע אבל לפי ידעתי לא מדובר בהשפעה דמיונית גם מיגרנה יכולה להיות פסיכוסומטית , אלו הם מחלות שהסיפטומים שלהם פיזיים ממש (ולא דמיוניים) שהמקור של המחלה הוא נפשי. לעיתים מדובר בתופעות שהאדם לא יכול להתמודד אתם והוא ממיר את ההתמודדות בסיפטומים פיזים.( כגון: היסטריה) ומאחר וזה משהו נפשי טיפול פסיכותרפי יכול לעזור.

שלום רז, הפרעה פסיכוסומטית מוגדרת כהפרעה של הגוף (soma), המושפעת, או במקרים חמורים נגרמת, ע"י הנפש. גורמים פסיכולוגיים-נפשיים יכולים להשפיע על גופנו דרך מערכות גופניות שונות, כגון- מערכת הנשימה, העור, מערכת העיכול, מערכת הדם והלימפה, המערכת ההורמונלית, ועוד. בדר"כ אדם ספציפי יהיה רגיש במיוחד להשפעות פסיכוסומטיות במערכת אחת מסויימת. יש מי שנוטים להגיב ללחצים דרך הקיבה, אחרים נוטים להזיע, אחרים יחושו במתח בשרירים, דופק מואץ, כאב ראש, וכיוב'. האבחנה של הפרעה פסיכוסומטית תיעשה כאשר מופיעה פתולוגיה גופנית ידועה יחד עם (או בסמוך) לאירועים פסיכולוגים משמעותיים, המשפיעים על התפרצות המחלה או על החרפתה. המחלה הגופנית היא אמיתית לגמרי ואינה מדומיינת, ובכך, אגב, היא שונה מההיסטריה, אשר לה אין בסיס גופני ידוע. גישות תיאורטיות שונות ניסו להציע הסברים לתופעה, ובהתאם גם גזרו שיטות טיפול. בגדול, המודל הדינאמי מדגיש את מבנה האישיות ואת הקונפליקטים הנפשיים כמחוללי התופעה, ולשם גם יכוון הטיפול. מודלים התנהגותיים ידגישו את מערכת הלחצים שפעלה על האדם, את כישורי ההתמודדות שלו ואת הפרשנות שהאדם נותן ללחצים הללו. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי יכוון, אם כך, לאופני ההתמודדות, החשיבה וההתנהגות בתוך נסיבות חיים מעוררות לחץ. בברכה ליאת

אחייניתי בת ה- 11 נמצאת במצב שבני כיתתה החליטו להחרים אותה ומזה שבועיים ויותר אף אחד בכיתה לא מדבר איתה. אנחנו מבררים על העברת בית ספר והכל אבל השאלה היא מה עושים כרגע כדי למזער נזקים? כדי שהיא לא תישאר עם צלקות?

יש ספר ששמו לבדה מול כולן (אני לא זוכרת את שם המחברת) אני חושבת ששוה לקנות אותו, הוא בהחלט יכול להקנות לילדה כלים להתמודדות. הפתרון של להעביר בית ספר לא תמיד נכון , לעיתים זה יכול לעזור אך יש פעם שילד דחוי נשאר ילד דחוי גם במקום חדש.

היי קרן, חרם מאורגן הוא דבר אכזרי ביותר, ויש מקרים בהם הוא בהחלט נזכר כאירוע טראומטי המלווה את הילד שנים רבות, אפילו עד בגרותו. ולכן, כדי לנסות ולמזער נזקים, הייתי מציעה לפנות ללא דיחוי למורה ולהנהלת ביה"ס, ולהפעיל אותם כגורם מתווך (אולי בעזרת היועצת) שישים קץ לחרם, וינסה להגיע לדיבור וליבון של הנסיבות שהביאו לכך. גם אני, כמו אלמונית, סבורה שלהעביר ילד לכיתה אחרת או לבי"ס אחר אינו תמיד הפתרון הנכון. מחקרים מצאו שסטטוס חברתי משחזר את עצמו גם בקבוצת ילדים אחרת, ולכן אולי עדיף לחולל את השינוי בתוך הקבוצה המוכרת, ובכך לחסוך לילד גם משבר קליטה. מעבר לכך, חשוב להעניק את מכסימום התמיכה והאהבה לילדה בבית, ולהימנע ככל האפשר מהטפות מוסר או אמירות היכולות להתפרש כביקורת (גם אם היה לה חלק כלשהו בנסיבות שהביאו לחרם). כאשר כולם מפנים עורף, כל פרצוף ידידותי ואוהב יקר מפז. נסו להישאר ענייניים ככל האפשר מול ביה"ס, להימנע מהאשמות והטחת כעסים, ולגייס את מירב שיתוף הפעולה מהצוות החינוכי. זכרו שלמורה טובה יש כוח רב לסייע, וכרגע כל חייל במחנה שלכם הוא רב ערך. נשמח לקבל עדכונים! בהצלחה ליאת

בתי בת 16 (בת אמצעית) , התנהגה בעת האחרונה , כחלק ממשבר גיל ההתבגרות , באופן קשה ביותר : היא התחצפה אלי , דברה אלי באופן בוטה ביותר ,אמרה דברים מאוד מעליבים , לא שיתפה אותי בדברים שבעיני הכרחיים ,התנהגה באופן בלתי אחראי בבית , ונתנה לי הרגשה קשה מאוד עד כדי כך שכמעט ולא דברתי אתה . לאחרונה , היא השתפרה ביחסה כלפי , וניכר עליה כי היא עושה מאמצים רבים כדי להתנהג באופן יותר מנומס , אולם אני מרגישה מאוד פגועה ומלאת משקעים כאשר אני נזכרת בהתנהגות שאפיינה אותה בתקופה שבה התנהגה באופן גס ביותר , ובעיקר יחסה כלפי , וקשה לי מאוד להתגבר על הרגשה זאת , למרות מאמצי . האם יש דרך שבה אוכל להתגבר על רגשות אלו ?

ערב טוב, אני חושבת שכבר הזכרתי כאן פעם את האזהרה ההומוריסטית: אם אתה קם יום אחד, ומגלה שהילד שלך הפך למפלצת, סימן שהוא הגיע לגיל ההתבגרות!!! ומעבר לבדיחה, כבר דיברנו כאן לא פעם על חשיבות המרד בגיל ההתבגרות, ועל תפקידו כמסייע לגיבוש הזהות וההגדרה עצמית (דרך ההדיפה וההתנגדות לכל מה שמייצגים ההורים). עלינו, כהורים, לקבל בהבנה את הרעמים והברקים הללו, ולדעת שלא מדובר בשנאה או זלזול אמיתיים כלפינו, אלא בתהליך טבעי וצפוי, שיש לו התחלה וסוף. כמו שאת בעצמך מצליחה לראות, בתך עושה מאמצים לפייס אותך, ולאותת לך בדרכה שהיא מצטערת על אותה התפרצות פוגענית. אני ממליצה לך לנסות לגייס עמדה יותר סלחנית (וגם - אין מה לעשות - להתכונן לאפשרות שיהיו עוד התקפות זעם דומות בעתיד). דבר נוסף שאפשר לעשות, הוא לשוחח איתה ולשתף אותה בחוויה הקשה שלך, שהותירה אותך כאובה ונעלבת. נסי לא להוכיח אותה או להתחשבן, אלא רק לדבר על מה את מרגישה. אני מאמינה שרגעים כאלה, של שיחה קרובה וכנה, יכולים לקרב אתכן זו לזו, ולעזור לך להתגבר על אותה תקרית. למרות כל האמור לעיל, חשוב לזכור שגם בגיל ההתבגרות, ילדינו זקוקים לגבולות ברורים וחד משמעיים, ולהורה סמכותי ועקבי הדואג להזכיר איך מותר ואסור להתנהג בבית. אני שולחת לך הרבה כוח וסבלנות ליאת

שלום לכם, אני פונה אליכם בשאלה, שתשובתה עתידה לכוון אותי בחיי-הייתי בטיפול פסיכולוגי, כחצי שנה, והוא נפסק השבוע בחדות, ללא הכנה מראש, בגלל חוסר יכולת כספית של הוריי (אני בת 17.5). ואיני יודעת מה לעשות. האם עליי לחפש מסגרת אחרת? או לעזוב את המצב ככה? בנוסף, אני על כדורים, אז האם צריך טיפול במקביל? כרגע, אני לא מרגישה צורך, אבל לפי ניסיון עבר רגשותיי הטעו אותי ואח"כ נכנסתי לדיכאון קשה. אז מה עלי לעשות? תודה, יעל

יעל יקרה, אני מזמינה את הורייך לקרוא את תשובתי (או שתוכלי להדפיס אותה עבורם). גיל ההתבגרות הוא גיל פגיע מאד לשינויים במצב הרוח, התפרצויות רגשיות וסערות נפש. אצלך כבר יש היסטוריה של דיכאון קשה, ולכן חשוב ביותר ללוות את הטיפול התרופתי גם בשיחות עם דמות טיפולית מקצועית, כדי שלא תהיה נסיגה במצבך. טיפול לא חייב להיעשות במסגרת פרטית, ואפשר לקבל טיפול מקצועי וטוב גם ללא תשלום או במחיר מוזל. במרפאות בריאות הנפש הציבוריות הטיפול ניתן ללא תשלום, ובקופת החולים הוא ניתן במחיר מוזל. שווה מאד לבדוק. אפשר להתייעץ גם עם פסיכולוגית ביה"ס או עם היועצת, שיוכלו לכוון אתכם (בהנחה שאת עדיין תלמידת תיכון). במידה ותרצי עזרה ספציפית יותר, את מוזמנת לפנות אלי במייל האישי. בהצלחה ליאת

ואם את מתגייסת בקרוב לצבא, תוכלי כמובן לקבל טיפול נפשי במסגרתו. מדובר בדר"כ בטיפול באיכות טובה וללא כל תשלום.

בבקשה תציבו בראש הפורום הודעה קבועה שבה יהיה רשום מי עונה באיזה יום. מי שנכנס לפורום לא יודע את האינפורמציה הזאת שהיא אינפורמציה חשובה.

בקשה הגיונית. העברנו אותה למנהלת האתר, ואני מניחה ש'סידור העבודה' יתנוסס בימים הקרובים בראש הפורום. לילה טוב ליאת

היי, לפני כחודשיים סיימתי קשר מאוד משמעותי עם בחור שיצאתי איתו ארבע שנים. הפרידה הייתה קשה מאוד, הוא פגע בי בצורה מאוד כואבת וחודשיים אחרי, אני עדיין פגועה וכואבת, מצולקת אפילו. התחלתי לצאת עם מישהו חדש. בחור טוב, שונה לגמרי מהקודם. אבל משהו בפגישות לא זורם טוב. כאילו אין יותר מדי כימיה. הבחור מצידו מאוד מעוניין ואילו אני מבולבלת לגמרי. אפשר להגיד, שאני שקועה בהשוואות. למה הבחור הקודם היה אנרגטי ולמה העכשווי שקט ורציני, למה עם הקודם הרגשתי בצורה מסויימת ועם העכשווי שונה לגמרי וכו'. השאלה שלי היא אם ההרגשה הרעה שלי מהפגישות היא סתם מעצור כתוצאה ממה שעברתי, או שמא באמת אין כימיה עם הבחור החדש ? תודה רבה, שחר

שחר שחר! איך נוכל אנחנו לדעת מכאן מה מצב הכימיה שלך עם החבר החדש? ללא ספק, פרידה אחרי ארבע שנים של קשר משמעותי היא קשה ומכאיבה. ההשוואה במקרה כזה נראית כמעט בלתי נמנעת, והיא קשורה לקושי שלנו להשתחרר מהמקצב הכל כך מוכר וידוע של הזוגיות הישנה. המשאלה הטבעית במקרים כאלה היא 'להעביר את המקל' במירוץ השליחים בצורה חלקה, כדי שלא יכאב. לא נעים להודות, אבל לפעמים החבר שבא מיד לאחר פרידה מכאיבה, הוא קצת כמו משכך כאבים. לאט לאט מתברר שמדובר באדם אחר לגמרי, עם איכויות שונות, מקצב חדש, ו'כתב-יד' זוגי משלו. תני לעצמך (ולו) את הזמן. ממילא אינכם צריכים להחליט כרגע על חתונה, נכון? ימים יגידו :-) ליאת

לפני כמה ימים סיפרתי על געגועי של ביתי למטפלת שלה ממנה נפרדה לפני ארבעה חודשים. פתאום שמתי לב שהגעגועים הללו נהיו יותר עוצמתיים בזמן האחרון ואני חושדת שזה קשור לתהליך היקלטותה בגן. סך הכל אני מרוצה מהגן בו ביתי נמצאת, וגם מהתפתחותה מאז החלה ללכת לגן, אך נראה לי שהיא מתקשה לבקש תשומת לב מהגננת והסיעות. לאחרונה אני שומעת דיווחים על הרבה עימותים בגן, ואף היה נדמה לי שהסיעת שמרבה לספר לי על כך לא כל כך מחבבת את ביתי. דוקא הגננת אמרה לי שהן מנסות להעניק לה יותר תשומת לב כי היא חושבת שזו דרכה של ביתי לקבל את תשומת ליבן. אני מאד שמחה שכך הגננת חושבת וגם די בטוחה שזה נכון. ביתי רגילה מאז שנולדה לתשומת לב מאד אינטנסיבית הן ממני והן ממי שהיתה המטפלת שלה. בגן מטבע הדברים זה לא קיים. ביתי, בניגוד לילדים אחרים אף פעם לא ניגשת לבקש חיבוק או להתיישב ליד הגננת, וזה גם מה שקורה עם הסבתות שלה, כשהן באות לבקר היא מחכה בקוצר רוח אבל כאילו מתביישת לגשת אליהן כשהן נכנסות אבל אם הן נגשות לחבק אותה היא מייד נמרחת ולא מרפה. אני חוששת שבגן היא אכן מקבלת פחות תשומת לב ממה שהיא צריכה ולמרות שהגננת אכן מבינה זאת בעצמה, כנראה זה לא מספיק. הסייעות כנראה כועסות עליה על העימותים ומתרחקות עוד יותר (היא אף פעם לא יושבת לידן כמו ילדים אחרים) אני מאד מודאגת, ביחוד לאור געגועיה למטפלת שמשקפים בעיני את המצוקה שלה. אבל אני לא יודעת איך אני יכולה לעזור לה. אציין שהיא בת שנתיים ובגן שלה גננת אחת ושתי סיעות וחמישה עשר ילדים.

ערב טוב, מצבת העובדות בגן ביחס למספר הילדים יכולה להבטיח מידה נאותה של תשומת לב לכל ילד בגן. ילדים צעירים, בעיקר אלה שעושים את צעדיהם הראשונים בגן, יכולים להגיב למקום החדש בהתנהגויות 'מקצינות', הן כדרך לאותת "אני כאן!" והן כחלק מהבלבול הכללי ואי-הכרת הקודים ההתנהגותיים של המקום החדש. ילדה שהגיעה ממסגרת ביתית, בה הייתה סולנית יחידה ואהובה, מתקשה באופן טבעי להסתגל למסגרת חוקים חדשה, לעובדה שהיא חלק מקבוצת שווים, ולעובדה שהיא נמצאת מספר שעות בלי אמא או דמות קבועה ומוכרת אחרת. אני מציעה לך לקבל בהבנה את הקשיים הראשוניים הללו, לסמוך על צוות הגן, ובעיקר לסמוך על בתך שתוכל למצוא את מקומה בסופו של דבר כמו כל הילדים. מניסיוני, הציפייה שילדינו יהיו תמיד ובכל מחיר הילדים האהובים ביותר על הצוות החינוכי אינה ריאלית. עלינו לצאת מנקודת הנחה שהגננות אוהבות הכי בעולם את ילדיהן הפרטיים, ואל ילדי הגן מתייחסות באופן מקצועי וחם. את כל האהבה שבעולם נעניק אנו עצמינו לילדינו - וזוהי האהבה הגדולה והחשובה ביותר שילד יכול לבקש לעצמו. מקווה שהשנה תהיה מספקת ופוריה לבתך ולצוות הגן. ליאת

שלום, אני מטופל אצל פסיכיאטרית טיפול תרופתי ופסיכותרפיה (דינמי) כשנה וחצי, המטפלת אף פעם לא מתחילה בזמן ז"א עיכובים שבין דקות לשעות, היא יכולה לבטל את הטיפול באותו יום כי יש לה מקרה דחוף... והכשהטיפול מתחיל לפעמים מתקשרים אליה (פלאפון, טלפון) והיא אומרת שהיא חיבת לענות כי זה דחוף ... אבל אני שומע את השיחה וזה לא תמיד או כמעט אף פעם לא דחוף והיא עונה, גם כשהמשפחה מתקשרת.... כשאני מעלה את הנושא היא אומרת שהיא במהותה לא פסיכולוגית , היא רופאה , "וכזאת היא" . הטיפול עצמו כשהיא איתי הוא מצוין , מעולה, עד שמשהו מפריע... השאלה האם אפשר להגיע לאמון במטפלת כזאת, או לקרוא לחדר הזה "מקום בטוח"??? האם אני יכול בכלל להרגיש חשוב בענייה בנתונים כאלה ??? הרי המטרה בטיפול, ובעיקר בטיפול דינמי זה האמון זה היחסים שנרקמים בין המטפל למטופל... תודה

שלום דין, גדעון ישוב לענות כאן בימי שבת וראשון, ובינתיים אתייחס לשאלתך. ככלל, התנהגות כמו שאתה מתאר אינה מקובלת כלל (לדעתי גם כשמדובר בביקור אצל רופא, ולא רק אצל פסיכולוג). לפעמים המציאות והעומס במרפאות ציבוריות יוצרות מצבי חרום או מצבים אבסורדיים מהסוג שאתה מתאר, ועדיין אין זה מוצדק. אם אתה מרגיש שאתה נותן בה אמון, הייתי מציעה להשאיר את הטיפול התרופתי בידיה, ואת הטיפול השיחתי להעביר למטפל פנוי יותר, שיוכל לתת לך את מלוא התמורה בשעה הטיפולית. בברכה ליאת

שלום למנהלי הפורום, אני רוצה לציין שאתם עונים כאן בפורום בחום,מעומק ליבכם עם סבלנות רבה, בניגוד לפורום פסיכותרפיה!

תודה על המחמאות. זה נעים לשמוע. מביקורים שלי בפורום פסיכותראפיה, אני מתרשמת שד"ר רובינשטיין מאד מסור וסבלני, ויש לזכור שהוא נושא לבדו בעול הפורום. זה לא תמיד קל ! כולנו משתדלים מאד. :-) ליאת

שלום לאחרונה קורה לי משהו מוזר אני בחור בן 31 רווק .נכנסתי לאחרונה (3 חודשים )לדירה בת"א והתחברתי עם שני השכנים שלי, שותפים (רווקים )לאותה דירה שבערך בני 30 כל אחד. המוזר לי הוא שאני חושב שאני "מתאהב " באחד מהם ,אבל פה חשוב לי מאד להזכיר אני סטרייט לגמרי ,נמשך לבחורות באופן מוחלט ובטח לא נמשך אל אותו בחור שלדעתי קצת מכוער. אבל מה שקורה הוא שיש לנו איזושהיא התחברות שהרבה זמן לא הייתה לי עם אדם יש לי די הרבה חברים ואני בקשר מאד יציב עם חברי הילדות שלי אבל כשאני מסתכל עליו אני רואה בו הרבה קווי דמות שדומים לי ולאו דווקא מהמקום שהוא בא ,אלא מהדברים שקרו לו בחיים ואיך שהוא פירש אותם והמסקנות שלו. אני רואה בו אדם אמין ונאמן מאד ,אחד שרואה באהבה שבינו לבינה משהו מאד ערכי ועוד המון דברים באישיות שלו ובתפיסת החיים שמזכירים לי אותי. זה משדר לי מסר של ביטחון של חבר שאפשר לסמוך עליו. אני מוסיף שקצת אחריי שהתחברנו הסתבר שאני מכיר טוב את החברה שלו המיתולוגית אחריי שהוא הראה לי תמונות שלהם בטיול משותף. לדעתי הוא גם חש כמוני בדימיון שביננו אבל לא כמוני מוטרד כפי שהגדרתי "מתאהב ". אני קצת נבוך מזה ומוטרד אבל אני חייב לומר שזה דומה להתאהבות בבחורה. -שאני חוזר מהעבודה אני חושב אם הוא בבית ולקפוץ אליו. יש כל מיני דוגמאות חשיבה שמזכירות לי התחלה עם בחורה חדשה שהתאהבתי בה. אני חוזר ואומר שאין לי כל משיכה מינית אליו או אל גבר אחר וחשוב לי להוסיף שאני מאד מאד רוצה מערכת יחסים אמיתית עם בחורה, דבר שאני משתוקק אליו מאד מאד והציפייה אליה תופסת חלק ניכר מהיום יום שלי. אשמח לקבל עצה או איזה אבחון מועיל , תודה רבה

שלום DON, לאהבה פנים רבות, והיא מורכבת, מסעירה ורבת ממדים (בניגוד - אולי - לקריטריונים הטכניים שהוזכרו במחקר המדעי של האהבה אותו הזכרתי כאן למטה). המשיכה המינית היא רק מימד צר אחד של האהבה, ובהיעדרה עדיין תיתכן אהבה עזה ועמוקה. אם מצאת בשכן שלך את אותן איכויות של אמון וביטחון, אתה כנראה בר-מזל, כי חבר לחיים הוא אחד הנכסים החשובים בחיינו. מקווה שהמזל יאיר לך גם בתחומים האחרים של האהבה, ותמצא את בחירת לבך לה אתה מצפה. בהצלחה ליאת

את אומרת לי שאין לי מה לדאוג שהכל בסדר אצלי וזה בסדר וטבעי ?

אני בשנות העשרים המאוחרות לחיי לאחר תקיפות מיניות רבות מהילדות ולאחר מאות קשרים עם גברים...ובעלת נטייה לדכאונות מגיל ההתבגרות. עד ל2 הקשרים האחרונים והמשמעותיים בחיי יחסתי מערכת יחסים תקינה לתשוקה וערגה ולחיבוב אישיותו של בן הזוג וחיבור מנטלי וקוגנטיבי. מין ורגש של אהבה הם שני קויים מקבילים שלעולם לא היו נפגשים- בקשריי. אך הקשרים האחרונים והאחרון במיוחד בלבלו לי את כל היוצרות. אני קשורה בנפש לבן-הזוג שלי, תלויה בו ומקנאה לו. והמין הוא ערך מוסף, מאד אטרקטיבי אומנם, אך אינו עומד בפני עצמו. כסובלת מבורדורליין הקשר שלי או טוטאלי או רגרסיבי טוטאלי. אני כל שני וחמישי יוזמת פרידות וחוזרת אליו ושוב ושוב- מעגל קסמים קבוע. אני בדיכאון אבסולוטי או באושר עילאי אך קצר מועד יחסית לפרקי הזמן של הדכאונות. כל אלמנט טריביאלי מפיל אותי לקרשים. מעורר בי פלאשבקים וטריגרים ומכניס אותי לעמדת מגננה. מעבר לכך שאני זקוקה להמשך טיפול(תרופתי ושיחתי כאחד-שאני בתחילתו) וזה ברור לי כשמש בצהריים. רציתי לדעת אחת ולתמיד: *מה זאת בכלל- אהבה? מושג סמנטי?תחושתי?איך מכמתים אהבה?מה הברומטור שלה? *האומנם מין ורגש שזורים זה בזה?הרי אקט של חדירה הוא מעשה בהמי וזנותי איך ניתן לרומם אותו לאיחוד אלוהי של אהבה? *האם לקנאות בטירוף לבן הזוג זה סיבה מספקת להשארות עמו? *האם עליות ומורדות בזוגיות אמורות להתרחש בתדירות כה תכופה אצל זוגות אוהבים? איך ממזערים אותם ואת נזקיהם? *האם נכונה המימרה כי :"על כל פשעים תכסה אהבה"? ועלי לסלוח ולשכוח ולא לשמור טינה בכל מצב?

שלום לך אוהבת, הסיפור האישי שלך נשמע מורכב וכואב. חווית הפיצול עליה את מדברת (או סקס, או אהבת נפש) מוכרת מאד, ואופיינית לאנשים עם הפרעה גבולית. מאחר ואת בטיפול, אני בוחרת שלא להיכנס לייעוץ אישי, ולהתמקד דווקא בחלק האחרון של דברייך, ובשאלותייך המנוסחות בנחישות ורגישות... הדברים שאת מנסה לברר 'אחת ולתמיד' מעסיקים את גדולי ההוגים בתולדות האנושות כבר אלפי שנים. החלטתי להיות נחמדה, ובדקתי קצת בספרים בשבילך (מה לא עושים כדי לפתור דברים אחת ולתמיד...) אז חוקרת בשם וולסטר הגדירה שלושה תנאים הכרחיים לאהבה רומנטית: 1. קיומה של תרבות המאמינה ומחנכת לאהבה. 2. הימצאות אובייקט מתאים לאהבה (שהוא גם מושך מבחינה מינית) 3. עוררות רגשית המתפרשת כאהבה ("היא מעוררת בי דפיקות לב, אז אני כנראה מאוהב") תודו שזה נשמע קצת מאכזב. טכני, לא? עקרונית, מרביתנו נוהגים להאמין כי אהבת אמת היא אהבה המשלבת משיכה מינית עם קרבה, רוך ואינטימיות. כנראה שכשזה בא - אנחנו יודעים ! לשאלה שלך לגבי הקנאה המטורפת, עונה סעיף 3 של וולסטר: כאשר אנחנו כועסים מאד על בן הזוג שלנו, או מרגישים פוחדים, פגועים, מקנאים - רגשות אלה (המביאים איתם גם עוררות פיזיולוגית) מתפרשים לעיתים כאהבה, וכגודל העוררות, כך נפרש גם את גודל האהבה. הסוד, מסתבר, טמון בפרשנות שאנו נותנים לעוררות הזו. האם זו סיבה מספקת להישאר? תלוי מה את מבקשת לעצמך מהקשר הזה, ואיך את מפרשת את תחושות הקנאה שלך. האם זו באמת אהבה? עליות ומורדות הם חלק מיחסים בינאישיים בכלל, רק שאצל חלק הם מתפרשים כמו א.ק.ג תקין, ואצל חלק כמו רכבת הרים מטורפת. הכל בעיני המתבונן. לפעמים מעצם ההכרה במחזוריות הזו, קל יותר לקבל אותה. על השאלה האחרונה שלך אפשר להתווכח. זה כנראה - שוב - עניין אישי. אשמח מאד לשמוע מחשבות נוספות ממשתתפי הפורום. לילה טוב ליאת

ככל הידוע לי ולטובי המומחים להפרעות נפש: בעלי הפרעת אישיות גבולית אינם סובלים מפיצול אישיות באופן חד משמעי! ואני רחוקה מלסבול מפיצול אישיות! כך שהערתך לעניין הפיצול בין סקס לאהבה-האופיני כביכול לבעלי ההפרעה, אינה נהירה לי כלל ועיקר. ואשמח להבהרה. תודה לך ליאת על נדיבותך, עמקותך וחתרנותך לחקר האמת. אך נותרתי מבולבלת יותר משהחכמתי. לגבי הגדרות תנאי-היסוד(או הסטטוס קוו) ל'אהבה': 1. אינני מאמינה גדולה ודגולה באהבה וחונכתי בתרבות שאחד מאבני היסוד שלה הוא לא להאמין ל/בגברים. אך אני חווה אהבה. האומנם הלב בוגד ומתעתע בנו?! הניתן ללכת נגד הלב?! 2.אוביקטים מצודדים, תרבותיים והומניים ישנם לרוב בסביבת כל יצור אנושי. האומנם הימצאותם אמורה לשנות את המושג הסמנטי של האהבה?ו/או את מושא האהבה? 3.עוררות רגשית באהבה הנו נתון שאין עליו עוררין!ואני מניחה שיש עליו קונצנזוס מלא! לגבי הקנאה לבן הזוג: האם אי היכולת לחיות בלעדיו הנה עילה מספקת להשארות עמו? הרי הטופ האולטימטיבי הנו לחפוץ להיות בקרבתו ולשחור טובתו ולא ליצור יחסים סימביוטים בעלי תלות אובססיבית שיקשור אותי אליו מחשש שמא יצא לרעות בשדות זרים או יחדל מלאהב אותי?? לגבי העליות והמורדות (החדות)בזוגיות: כסובלת מבורדורליין אני חוששת שאצלי אין מדובר בא.ק.ג תקין כי אם ברכבת הרים מטורפת ומסוכנת שסופה מי ישורנה!? לילה טוב.

ליאת אורנה או סמי תוכלו בבקשה לענות לי להמשך השירשור למטה... תודה רבה

קראתי בענין רב את תגובתך. האם ייתכן כי הרגישות הגבוהה שלך הבאה לידי ביטוי במגע עם קשישים דווקא, נובעת מפחד כלשהו מן המוות? מן מפגש כזה עם הסוף? כמו אחרי קריאת ההודעה הקודמת שלך, גם כאן היה לי קל להזדהות עם ההרגשה שביטאת לגבי המפגש שהיית עדה לו בין השניים, חרדי וחילוני, שחימם לך את הלב. ראשית, עצם היכולת להבין זה את זה גם אותי מאד מאד מרגשת וממלאת. אינני רואה את ההבנה בין איש לרעהו כמובנת מאליו. אם יש משהו שאני די חוששת ממנו ביחסים בינאישים הוא בדיוק זה: שלא אהיה מובנת ומשום כך אפילו אפגע שלא במתכוון במישהו. אני לא כל כך חוששת שלא אבין את הצד השני. אני עושה המון מאמצים לכך ואם אני לא מצליחה - היום קל לי יותר להגיד לעצמי שפשוט אנחנו לא מבינים האחד את השני. שנית, ומה שיותר, אותי מרגשים עד דמעות גילויים של טוב לב. (ולאו דווקא כלפי!) כשאני נוכחת בביטוי כזה - אם במציאות או בתקשורת - אני פשוט נמסה. אני בוכה בדמעות שליש ממש! דווקא כשאני נוכחת בביטויים של התאכזרות אני מאד מתקשחת או נאטמת. אבל טוב לב! אמפתיה! מעשים של חסד של אדם לחברו! אני פשוט מתרגשת עד בכי! ולפעמים, כמו שכתבתי, אני כל כך לא רוצה להיות כזו רגישה. אני חושבת שאולי קל יותר לאנשים הקשוחים. הם לא מתרגשים כל כך מכל דבר פעוט. מצד שני לגלות שיש אנשים כמוך, שרגישים לזולת מחמם לי את הלב!

שלום אורית, הודעתך מעוררת מחשבה, אך אני מניחה שהיא שייכת לדיון המתנהל בפורום אחר... אורנה ראובן-מגריל

החברה הכי טובה שלי כבר לא יכולה לסבול אותי, בגלל דברים שאני מטפלת בהם במסגרת הטיפול. אל תגידו שזה לא מתסכל.

א' יקרה, החיים שלנו רצופים תסכולים. לפעמים בעקבות הטיפול קורים לנו דברים שגורמים לשינוי התנהגותי (או מחשבתי). לא כולם צריכים (או יכולים) לקבל בברכה את השינוי, ובמקרים מסוימים מתרחשים דברים מהסוג שאת מתארת. לעיתים קרובות, השינוי שחל בנו מאיים על אנשים אחרים, משפיע באופן כלשהו על חייהם, על תפיסת העצמי שלהם, ועל טיב המפגשים הממשיים שלנו איתם. זכרי, שמה שחשוב באמת זו א?ת עצמך, רווחתך הנפשית, והיכולת שלך לחיות עם עצמך בשלום. האחרים יסתדרו... בהצלחה בהמשך התהליך ליאת

היי א, אולי יעודד אותך לשמוע שבעלי לאורך כל תקופת הטיפול שלי התלונן על השינויים החלים בי אך עם הזמן הוא למד להעריך את "האני" החדשה , לקבל ואף להנות ממנה. חברה אמיתית תדע להעריך אותך גם אם יקח לה קצת זמן להתרגל לשינויים החלים בך.

להפך, היא לא מרוצה ממני לפני הטיפול!

א' יקרה, הצלחת לבלבל אותנו. החברה הטובה שלך תצטרך, אם כך, להחליט האם היא חברה טובה או לא. חברים טובים אמורים לקבל אותנו, על חולשותינו ומגרעותינו, ולתת לנו את הזמן להתבגר ולצמוח בקצב שלנו. תודה שאפשרת לנו לומר עוד כמה דברים חשובים על טיפול. ערב טוב ליאת (ובטח גם ב')

אני לא כל כך מסכימה עם המשפט הזה שחבר טוב אמור לקבל כל שינוי אחרת הוא לא חבר טוב. אני שומעת את זה שוב ושוב בהקשרים שונים. כפי שאני רואה את הדברים, המציאות היא לא שחור לבן. כשאנחנו מתחברים עם אנשים הם עונים לנו על צרכים פנימיים שלנו ואנחנו עונים על צרכים שלהם. הם מתחברים אלינו ואנחנו אליהם. אם פתאום אני משתנה יתכן כי כבר איני עונה על אותם צרכים של החברה ולמרות שהיא אוהבת אותי והייתה חברה למופת קשה לה לקבל את השינוי מפני שאני כבר איני מי שהיא התחברה עימה. החיים רצופים בקשרים עם אנשים שונים, שכל קשר התאים לנו באותו פרק זמן. כמובן שמי שהוא בר מזל יש לו קשר שאותו הוא סוחב למרות כל השינויים והתמורות אך זה לא אומר שכל השאר לא "היו חברים באמת טובים"... (התגובה היא כמובן כללית ולא ספציפית לדברי ב').

שלום, האם קיים "משהו טבעי" המשמש כתחליף כולשהו לתרופות ממשפחת ה SSRI ? והאם ברגע שלוקחים תרופה כולשהי נוגדת דיכאון, האם יש רישום כולשהו בקופ"ח, בית מרקחת וכד'?

היי, אם את מקבלת את התרופה דרך קופ"ח, הגיוני להניח שהדבר יירשם במחשב הקופה. מאחר ואיני מומחית בנושאים תרופתיים, לא אוכל לייעץ בנושא של תחליפים אלה ואחרים. תוכלי להתייעץ על כך בפורום רוקחות ותרופות. בהצלחה ליאת

"קיימת תרופה טבעית, שגם היא אמורה לעכב ניצול חוזר של סרוטונין במוח, בשם היפריקום שיעילותה שנויה במחלוקת, אך לדברי היצרנים, אין לה תופעות לוואי ובישראל ניתן לרכשה ללא מרשם רופא (רצוי מתוצרת גרמניה, בה היצרן ערך את המחקרים המצביעים על יעילותה)." קראתי שדיכאון ,סיבתו העיקרית היא דימוי עצמי נמוך, האומנם? ובאילו מקרים יש לפנות לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי?(האם משלבים אותו לטיפול הקליני?!)

דרך אגב בפורום שציינת- אין מישהו מוסמך שעונה על התשובות (בניגוד לפורום זה)

כשאני קוראת כאן בפורים כל מיני דברים על הפרעות אני כל פעם רואה משהו מהתיאור בעצמי.על ההתחלה זה הלחיץ אותי טיפה,עכשיו כבר מצחיק יותר.האם זה נכון שבכולנו יש אותם דברים רק אולי בפרופורציות אחרות?מה הוא הגבול בין קושי להפרעה?גם לי קורה שאני בתוך עצמי ולא במגע עם העולם,גם אני לפעמים לא יציבה,אימפולסיבית ורוצה להשען על מישהו וקשה לי להיות עם עצמי לבד,גם לי קורה שאני מרוכזת על עצמי...סך הכל אני מאושרת אך יש כל מיני תקופות...

ערב טוב חני, כמעט בכל אחת מהפרעות האישיות או הפרעות הנפש נמצא משהו מוכר, המאפיין גם אותנו. זה קורה פשוט בגלל שגם הפתולוגיה בנוייה ממרכיבים אישיותיים ואנושיים שישנם בכולנו. ההבדל נעוץ, כמובן, בשילובים הספציפיים ובעוצמות החזקות המאפיינות 'אבחנה' פתולוגית. בספר האבחנות המקצועי מפורטים בדר"כ התנאים ההכרחיים ה'מזכים' את האדם באבחנה. לעיתים קרובות, אנשים אינם עונים לכל הקריטריונים, ובכל זאת החוויה שלהם תהיה קרובה מאד לזו של המאובחן. סטודנטים לפסיכולוגיה - ממש כמו רופאים בראשית דרכם - נוטים לאבחן את עצמם בקלות יתרה. בהמשך - כמו שקורה אצלך - זה נרגע והופך משעשע. בשמחות ליאת

חני שלום, כפי שליאת כותבת, סטודנטים-מתחילים לפסיכולוגיה אכן נוטים ליחס לעצמם איפיונים כאלה ואחרים שמגלים בלימודיהם, נטייה שהם ברגיל נגמלים ממנה, יש לקוות. הייתי מוסיף וכותב, כי יש ולעיתים יפשפשו קצת בעולמם והתנהגותם של בני-סביבתם, וגם מזה וודאי ייגמלו, יש מאוד לקוות. זכורני מעצמי, כי פעם לקחתי קורס בגרפולוגיה באופן פרטי ובהתלהבות יתרה. אלא, שלאחר זמן-מה תפשתי את עצמי מנסה לנתח כתב-יד של כל מכתב שקיבלתי ממכרים וחברים (...זה היה במאה שעברה, כשעוד היו בני-אדם כותבים...מכתבים. האם ידעתם?) כיוון שלימודי גרפולוגיה היו עבורי מבחינת תחביב, שלא התחבב עלי, סימתיו כדי שלא להסתכסך, חס-וחלילה, עם חברים. ובחיי יום-יום, לא אחת קורה שאנו מייחסים לעצמנו אי-אלו יחוסים שאנו נתקלים באיזו כתבה או מאמר. תכונה אנושית שטוב ומסתיימת בחיוך עצמי קל... בברכת חיוך קל. סמי

שלום לפני כ4 חודשים קיימתי יחסי מין עם נערת ליווי דבר שגרם לי צער רב (טעות פטאלית) הייתה לי חברה קבועה מספר שנים ואני מוערך בקרב חברים באונ(גברים ונשים) למרות זאת אני עדיין בודד אמנם בעבודה ובאונ יש הרבה אנשים שמתחברים אליי אבל לאחר שעות הפעילות שם אף אחד לא מתקשר אליי לשאול לשלומי ואני חש בדידות איומה מאז שנפרדתי מחברתי אני עשיתי המון שינויים בחיים שלי כמו לעבור למרכז תא ולמצוא עבודה חדשה אך אני מפחד שסתמתי את הגולל על אפשרות לזוגיות.יש לי חבר שגם קיים יחסי מין עם נערת ליווי והיו לו מספר חברות הוא לא סיפר את זה לאף אחד מעולם (הוא סיפר לי רק לאחר שאני ספרתי לו) והיו לו מספר חברות שהיו מקסימות אבל אני לא חושב שאני בנוי לא לספר דבר שכזה בטח לאחר שאני חש שחוויתי טרומה נוראית אמנם עישיתי בדיקות כמעט לכל מחלות המין האפשריות ויצאתי שלילי(כלומר הכל תקין) אבל אני חש פחדים...... אני מחשיב עצמי כאדם משכיל ויצאתי גם עם מספר נשים בשנה וחצי האחרונות אבל לא יצא מזה כלום והבדידות הורגת אותי אני חש מת מהלך יש לי פחד שסתמתי את הגולל על עתידי מבחינת זוגיות אני כבר לא מסוגל לגשת לבחורה ולהתחיל איתה ויותר מזה הייתה משהי שרצתה להתנשק איתי וברחתי ממנה אני מרגיש כל כך מלוכלך אנא עזרו לי

ערב טוב MR BLUE , אני זוכרת אותך היטב, וגם את אותו מקרה חד פעמי שייסר אותך כל כך. נראה שאתה ממשיך להתייסר, ולראות באותה תקרית בודדת אבן הסותמת את הגולל על הזוגיות שלך לנצח נצחים. מבלי לפתוח שוב את הדיון הישן על המקצוע העתיק בעולם, אני סבורה שהמעשה שלך לא בהכרח ירתיע את כל הנשים בעולם. הבעיה -לפחות כמו שאני מבינה אותה - היא החוויה הפנימית שלך, כאילו דבקו בך זיהום וטומאה, שאינך ראוי להיות עם אישה טובה ומהוגנת, ואולי גם שתזהם בעתיד כל אישה שעמה תבוא במגע. זוהי מחשבה טורדנית ואובססיבית, עם היגיון אישי מאד, שמפריעה לך לתפקד באופן טבעי וזורם במפגשים שלך עם נשים. מסיבה זו (וגם בגלל שזה נמשך כבר זמן רב), נראה לי שכדאי לדון בכך עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכלו לסייע לך להבין מה עומד מאחורי מחשבה זו, מהם הפחדים העמוקים שמיתרגמים לסלידה שלך מאותו מגע חד פעמי, ואיך אפשר לחזור ולתפקד באופן מסתגל יותר למרות החרדות הללו. אני מזכירה לך את שירותי הייעוץ האוניברסיטאיים, המעניקים טיפולים טובים מאד במחיר מוזל. בהצלחה ליאת

היי שוב זה נעים שאת זוכרת אותי לא הייתי כאן הרבה זמן בכל מקרה זה שזה המקצוע העתיק בעולם לא קשור לכולם גם רצח אני חושב היה הפשע הראשון בעולם ולא ניתן להקל בזה ראש בכל מקרה ניסיתי ייעוץ פסיכולוגי ויש רגעים שאני מרגיש טוב עם עצמי אבל מדיי פעם זה חוזר עשיתי בדיקות לפני חודש יצאתי שלילי בכולם (כלומר הכל תקין) והרגשתי טוב לגבי עצמי חוץ מזה שבתחילת הסמסטר וגם בעבודה הכרתי בנות שנהיו ידידות שלי וזה גם לי להרגיש ולהבין שלא דבק בי קלון (לא ספרתי להן) וגם כשיצאתי עם בנות תמיד הן אמרו לי שאני אדם רגיש ומקסים דבר שעשה לי טוב הקטע הוא שכעת אני אדם שונה אני לא הבנאדם שהייתי וזה מקשה עליי מאוד. לעיתים אני חש שהידידות מהאונ או העבודה רוצות יותר מלהיות ידידות שפוגשות אותי רק במסגרות האלה ואני חש שאני לא יכול להכנס למערכת זוגית לא כשאני מרגיש ככה וזה חבל אני בנאדם מאוד רומנטיקן ואני מאוד רוצה חברה חדשה בעיקר משום שאני חש בדידות נוראית האם את חושבת שאני יכול ליצור זוגיות מבלי לספר על זה??? יש מחלות מין שאין להם בדיקות עד שאין סימנים על העור אמנם אפשר להדבק מזה מכל אחת (לפי הרופאים למשל יש קונדילומות ל70 אחוז מהאנשים) האם אני יכול לפתח מערכת זוגית בלי לדבר על זה??? אני מרגיש לוזר לחלוטין אמנם חשתי בדידות אבל אנשים בעולם באמת אוהבים אותי אני לא טיפש אני אפילו משכיל ויש לי חוש הומור ואני אדם פתוח וליברלי אז למה אני לא מתנהג כך כלפי עצמי??? למה שאחרים סיפרו לי שהם התנסות פעם בחוויה כזו לא עשיתי מזה עניין ולעצמי אני לא יכול לסלוח??? מה לעשות??? ואיך באמת זכרת אותי זה מסקרן(:?? תודה להתראות

אם יורשה לי לשאול: האם קיימת יחסי מין עם נערת הליווי ללא קונדום?כי אם לאוו הסיכוי(או יותר נכון הסיכון) שלך ללקות במחלת מין כלשהיא היא אחת לטריליון!! ובקורלציה זהה לסיכוי להדבק מחברה קבועה, מהוגנת ושמורה שהיתה לדומא עם חבר קודם ונגוע- לפניך...

התשובה היא הייתי עם קונדום כמו כן נבדקתי לכלמידיה זיבה הרפס איידס הכל תקין ועוד ועוד פחות מחודשיים אני הולך להבדק שוב לאיידס ולצהבת אבל משיחות עם רופאה היא אומרת שהיא לא רואה תסמינים (בדיקת צהבת אמינה אחרי 6 חודשים מהארוע) בכל מקרה אני סולד מהמעשה הזה לא רק לפן שלי אלא גם לפן המוסרי אני ממש נגד תופעת הזנות וזה נראה לי נורא שיש נשים בעולמנו שכל אדם יכול לבוא ולעשות כרצונו בנשים ותמיד פעלתי לפי קודים מוסריים שלי לפחות השתדלתי (אמנם אני בחרתי בזה בהתחלה אבל בהמשך הרגשתי מאויים מהאישה הזו משום מה...) אני לא ילד אני בן 26 אבל לפני זה הייתה לי חברה אחת בלבד שאהבתי אותה מאוד ומאוד הייתי פתוח אליה דבר שכנראה לא אוכל לעשות מעכשיו כלפי משהי חדשה הפרידה הכיאבה לי מאוד גם בצורה וגם מפני שלא הצלחתי למצוא תחילף ראוי התחלתי לשנוא את עצמי עשנתי בכמויות שתיתי הרבה והלימודים באונ גרמו לי להרגיש כלוא הייתי בדכאון רציני מאוד היו לי פחדים שאני הולך למות הרגשתי כאבים מוזרים בחזה אני עדיין מרגיש אותם שהקרינו ליד שמאל ולעיתים הרגשתי שאני מתמוטט פיסית אני חושב שכל מי שמכיר אותי מאונ לא היה חושב שאני כזה משוגע אמנם ראו שאני בדכאון אבל תמיד יש לי הערות מצחיקות אז חושבים שאני סתם ציני.רציתי להזיק לעצמי כמה שיותר ידעתי שלעשות את זה עם זונה יגמור אותי נפשית פשוט ידעתי ורציתי להתרסק אפילו קינאתי בחבר שלי שלוקח כדורים נגד דכאון לשם רציתי להגיע ופשוט עשיתי את זה כדי לגרום לעצמי לשנוא את עצי יותר לגמור אותי להרוג אותי אני יודע שיש אנשים שבשבילם זה עניין פעוט אבל בשבילי זה עולם ומלואו יש לי חברים שעשו את זה וזה לא מזיז להם בכלל חלקם התנסו מסקרן ויש בזה עניין מסקרן זה תמיד סקרן אותי אבל הבטחתי לעצמי לא להתנסות . אני אדם רגיש ורומנטיקן במהלך חיי היו לי ידידות שהתייחסו אליי כמו לחברה שלהן הן היו מספרות לי דברים שלא סיפרו לאף אחד אבל זהו סתמתי את הדרך שלי להיות מאושר ולדעת אהבת אמת מאישה שאני אוהב יש לי כל הרבה מה לתת אני אדם אינטלגנטי ונאה ולמרות שאני נשמע כאן מדוכא אני אפילו מצחיק אני יודע שאני קצת דפוק(: אבל למה לעזאזל זה לא קרה לי ולמה לעזאזל זה לא נראה הולך לקרות ולמה אהבת האמת היחידה שהייתה לי בחיים הכאיבה לי ככה לא בקשתי ממנה כל כך הרבה רק קצת אכפתיות סמכתי עליה שלא תפגע בי ככה והכאב הוא עצום........ אתם לא חייבים לענות לי פשוט הייתי חייב להתפרק מהמשא הכבד

שלום לכולם, בעקבות מצבו האנוש של המחשב של גדעון, ליאת ואני נשיב על שאלותיכם היום ומחר. גדעון והמחשב ישובו אלינו בשבת הבאה. להתראות, אורנה

שבוע טוב ורפואה שלמה למחשב של גדעון!!!אני בטוחה שתמונות בו כוחות להשתקם שהוא רק צריך להקשיב להם בשקט כדי שהם ישמיעו את קולם.(- :

אולי תציבו בראש הפורום הודעה קבועה שבה יהיה רשום מי עונה באיזה יום. מי שנכנס לפורום לא יודע את האינפורמציה הזאת שהיא אינפורמציה חשובה.

ד"ר הירש שלום- רציתי לשאול מספר שאלות על ציפרלקס. לפני כשנה אח שלי אובחן כחולה ציקלוטמיה. הוא לקח טגרטול חצי שנה אך מאחר וזה לא השפיע עליו לטובה הפסקנו עם זה. לאחרונה הוא חזר לטיפול פסיכאטרי ובעקבות אבחנה של חרדות הפסיכאטר נתן לו ציפרלקס. אח שלי בן 14 וקראתי באינטרנט שתרופה זו לא מומלצת לילדים מתחת לגיל 18. האם זה נכון? האם נותנים תרופה זו לחרדות קלות מאד? הוא אומנם לא הולך לבית ספר שבוע אך בעקבות חרדות של חוסר בטחון עצמי. האם זה לא תרופה חזקה מידי לחרדות קלות? לאיזה תקופה לוקחים את התרופה? בעבר החרדות עברו לו אחרי שבוע. ואחרי שבוע הוא הלך לבית ספר שוב. שאלה נוספת- האם התרופה פוגעת באיברים בגוף? האם צריך לעשות בדיקות דם כלשהן? אני יודעת שעלי להתיעץ עם הפסיכאטר המטפל אך הייתי מעוניינת בחוות דעת נוספת. תודה רבה ובברכת שבוע טוב

אני מניחה שהודעה זו מופנית לפורום פסיכיאטריה, ולא אלינו... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה היקרה! ראשית די סידרת לי את הדברים בראש אז ככה אני לא רוצה לקבל ממנה כלום רק פשוט לומר לה שבאמת לאה היו הדברים מעולם ושבאמת אהבתי והערכתי את המקום בו עבדתי וכאשר לא יכולתי לתת מעצמי 100 אחוזים החלטתי לעזוב לא יודעת מרגישה צורך להגיד לה מה אני מרגישה וחושבת אבל לא יודעת אם זה בכלל ייענין אותה ומה באמת איכפת לה הרי זהו אני כבר סיימתי לעבוד שם ואין ביננו כלום אחרי הכל זהו מעבר לזה אני ממש רוצה להמשיך הלאה מה דעתך?

הי ירין, אם את באמת מזהה בצורה כזו את המניעים שלך להיפגש עם המנכל"ית, אינני רואה סיבה לא לעשות זאת, אבל כמובן שהדעה החשובה והקובעת היא שלך. ולצד הפגישה, באמת כדאי לחשוב על דרכים לנוע קדימה... בהצלחה, אורנה

אני לא יודעת איך להתחיל אז אני פשוט יזרום עם זה אני פשוט שונאת את אבא שלי הוא ממרמר לי לאמא לאחיי את החיים הוא חושב שמגיע לו הכל הוא לא מפרנס אותנו אבל אנחנו חיים איתו באותו הבית הבלב ברירה אני ממש מתעצבנת ממנו בכל ומכל המובנים אני כועסת עליו ממשקעים רבים מהעבר כיום אני בת23 אני משתוקקת לעוף מהבית אבל אני לומדת ואין ביכולתי להשכיר דירה כל בני המשפחה לא אוהבים אותו ואנו מרגישים מן תחושת מחנק כשהוא בבית מה אפשר לעשות?

שלום אביב, את מתארת מציאות מאוד קשה ומכאיבה. אם אין אפשרות להיפרד מאבא ברמה המציאותית, אני חושבת שכדאי לחפש דרכים ליצור הפרדה ברמה הפנימית, כלומר פרידה רגשית. זה אומר למצוא את הדרך שלך לחיות במחיצתו, אבל גם לשמור על עולמך הפנימי מפניו ולטפל במשקעי העבר. אני יודעת שזה לא פתרון מושלם, אבל לפעמים אין ברירה אחרת. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

ד"ר שלום בן 40 נשוי ואב לשלושה מצב כלכלי טוב תפקיד בכיר הכל טוב. ברצוני לקבל כיוון להגדרת בעייתי היות ואני מאוד מבולבל ובתקופה האחרונה מיואש כמעט לחלוטין. האמת היא שאיני יודע מהיכן להתחיל אך לפני כשנתיים בעקבות בדיקות דם שהראו תוצאות גבהות של כולסטרול(מה שהיום נראה כסביר)חשתי לחצים על בריאותי התקינה והתחלתי לבדוק את לחץ הדם בתדירות גבוהה מאוד וערב אחד חטפתי "התקף חרדה" על רקע זה פניתי לבית החולים היות והייתי בטוח כי התקף לב לאחר בדיקה של הרופא הוא איבחן "התקף חרדה" לא האריך בכתיבה, אך מאז עברתי את השנה וחודשיים הארורים בחיי . משפחתי שכמעט התפרקה הוריי אחיי וילדיי כולם סבלו למזלי במקום העבודה לא זיהו הית והכל מנוהל על ידי כך שיכולתי לנווט מבלי שירגישו(יש לציין למרות שחצנותי הטבעית כי הנני נחשב לאדם חריג ביכולת ההבנה הנחמדות חדות וראייה לרחוק) הרגשתי שיצאתי בכוחות עצמי ללא טיפול ע"י שני ספרים "מלחץ להצלחה"ו-"מחשבות ורגשות"איני סובל מהתקפי החרדה הקשים של כמעט איבוד שליטה אך תופעה שאינה מרפה והיא היא הבעיה המחשבות הינם על בריאות בריאות בריאות ושיש משהו ותמיד יש אזי אני... מעצים את הבעיה לכיוון סרטן אירוע מוחי התקף לב אין מנוחה לעזאזאל תוצאות הבדיקה הינם טובות מאוד ! אני מתיעץ עם קרובים לגבי הבעייה והיות ואני נחשב לאדם אינטלגנט זה ממש מעורר צחוק של מה קורה לך ? אל תידאג ? היפוכונדר ומה לא גם הרופאים עצמם מביטים בחצי פליאה כי אני מאוד מטעה בכושר הניסוח וברצינות(שהיא אמיתית יש לציין כי אינני היפוכונדר כי הבעייה אכן קיימת אלא העניין הוא שאני לוקח אותה ללא פרופרציות לחלוטין אנא ממך איני יכול ללכת לטיפול. כי אני מעוניין לטפל לבד אך אין לי כיוון אנא ממך נתחי לי את הבעייה ככל שתוכלי מפורט יותר כן ייטב (שמעתי על משהן ששכחתי כרגע את המושג שדומה אך לא היפוכנדרייה האם את מכירה? והאם וכיצד ניתן לטפל ? בבקשה צמא לתשובה מרגיש שכל חיי על המאזניים פשוט אין לי כוח יותר!!!!!! תודה מראש

שלום אורי, הסבל שאתה מתאר עצום. לא אוכל לאבחן ב"שלט רחוק", אבל התיאור שלך נשמע "בכיוון" של הפרעת סומטיזציה או הפרעה היפוכונדרית. אני מבינה את הצורך לעשות לבעיה אנליזה מפורטת, אך לאמיתו של דבר הנתונים הם די פשוטים. הפרעה היפוכונדרית למשל, מוגדרת כך: "האיפיון החיוני הוא עיסוק-יתר מתמיד באפשרות שקיימת מחלה גופנית רצינית ומתקדמת...החולים מבטאים תלונות סומטיות קבועות...תכופות מפרש החולה תחושות ותופעות תקינות או יום-יומיות כחריגות ומציקות" וכד'. אני לא בטוחה שלדעת את כל זה יעזור. במקום זאת, נראה לי חשוב להבין שמשהו משמעותי קרה לפני שנתיים, החל תהליך גופני ונפשי שאי אפשר להתעלם מהשלכותיו עליך ועל משפחתך, וחשוב לטפל בתהליך ולמנוע את התפשטותו. אתה יודע, העובדה שיש לך יכולות מצויינות במגוון תחומים לא "מחסנת" אותך בפני קשיים רגשיים, וגם לא נותנת לך את הכלים לפתור את כל הבעיות לבדך. לפעמים זה פשוט יותר הגיוני לתת למנכ"ל להיות מנכ"ל, לרואה החשבון להיות רואה חשבון, וגם לרופא ולפסיכולוג לתת את הקרדיט שהם יודעים לעשות מה שלמדו... אני מאוד ממליצה לך לעשות שני דברים: לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה ולהתחיל בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (שהוא טיפול קצר, ממוקד, הגיוני, וייתן לך כלים מצויינים שתוכל להפעיל בהמשך בעצמך). הדבר השני, במידה ואתה מוכן, לפנות לייעוץ פסיכיאטרי ולשקול את השימוש לזמן מה בתרופה נוגדת חרדה (תרופה שנמצאת בשימוש שכיח באוכלוסייה הבריאה). אפשר להקל ולפתור את הבעיות שתיארת, ואתה באמת לא חייב לעשות הכל לבד. אשמח לשמוע את דעתך על הנושאים (הלא-פשוטים) שהעלתי בתשובה, ולסייע גם בהמשך. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ד"ר שלום תודה רבה על התשובה המפורטת א. רציתי להבין האם תרופות נוגדות חרדה אלו שציינת ,הינם תרופות הניתנות ע"י פסיכיאטר או שמה הכוונה "ללוריוון" ומשפחתם.? ב.האם המושג סומוטזיה יכול להעלם לתקופה(הייתי בתקופה מצויינת לפני כחודשיים לתקופה של חמישה חודשים)בהם לא הועלו שום תלונות דומות האם נקודה זו יכולה להאיר משהו בעניין כמו כן גיליתי כי אני רוצה לחזור לאהבת הילדות שהזנחתי(ניגון על פסנתר) האם יש סיכוי שהעתעסקות בענין יכולה למתן את החרדה ההיפוכונדרית? ואם כל התשובות האם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג לטיפול קוגנטיבי באזור השרון או לחילופין על פסיכאטר לטיפול מהיר בעניין אודה לך שוב על הטיפול המסור והמהיר כן יירבו כמותך

שלום לך את ודאי זוכרת אותי. עבר יותר מחודש. מצבי חמור עדיין. אין לי ולו חבר אחד באונ'. יש לי ידידים וידידות שלום שלום אבל אני ממש חש בלחץ שההפסקה מתקרבת. זה גורם לי לסבול בלימודים. החומר מעניין דווקא. לא נלאה שוב בפרטים. חזרתי לפסיכולוג שלי ואין לו תשובה. הוא אומר שאני לא סובל מחרדה חברתית אלא להפך אני סובל מצורך מוגבר לאנשים. אני באמת ובתמים אדם חברותי ואני חושב שהפתרונות הם: 1.לעזוב האוניברסיטה ולעבור לאותה פקולטה באחרת-מסיימים סמסטר עוד מעט ואין התפתחויות. 2. לעבוד על עצמי מבחינה פנימית-על הצורך לחוש נאהב וכו'- אני חושש שזה פשוט בלתי אפשרי. אני לא יודע איך להסביר את זה לאנשים "נורמלים" אני חש שאם אני לא יהיה במגע עם אנשים אני אשתגע. אני לא יכול לשבת בצד. זה מחרפן אותי. יש לציין שאם אני כן הבעיה הזאת לא התחילה היום. אני לא יודע מה לעשות. הפסיכולוג כאלו מנסה לשנות את מי שאני ולהפוך אותי ל"מה אכפת לך תתעלם תקרא ספר בהפסקות ותבלה עם חברייך אחה"ץ" אני לא מסוגל!! גם בגלל ההשפלה -אני בטוח שכולם רואים את הבדידות שלי ולא מעניין אותי שהפסיכולוג אומר שאני מדמיין. אני בולט בשטח תאמיני לי. אני כבר לא יודע לאן לפנות. אני ממש מדוכא. ועוד לא דיברנו על בעיות אחרות שיש לי. אני ממש הפכתי לאדם מריר, אני מדכא את אימי שסובלת מסרטן-מוציא עליה את תסכוליי, אין לי לאן לפנות, לא מאמין לאף אחד אבל אני יודע שאני חייב עזרה. אני חייב פסיכולוג ברמה שיסבול אותי על שאחד מול אחד אני נחמד . וכל יום זה נמשך ואני לא עושה כלום. בעצם אני שואל: לעזוב תפסיכולוג ואם כן לאן?? כבר היתי אצל שתיים ופשוט נמאס לי מה הניתוח שלך ככה בגדול לגבי מה שאני עובר?

שלום "אני", ליאת עונה בימים שני-רביעי, ויתכן שעדיף ליצור שוב קשר איתה, משום שנשמע שכבר עברתם דרך ביחד... באופן כללי, אני לא כל-כך פסימית בנוגע לאפשרות לעבוד על עצמך מבחינה פנימית, אבל כנראה שעוד לא מצאתם בטיפול את הדרך לשינוי שיורגש אותנטי ומתאים מבחינתך. לפעמים זה לוקח זמן, ולפעמים זה כרוך בשינוי בגישה הטיפולית או בהחלפת מטפל. בינתיים, אני מאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

תהיתי אם נוכל להתכתב באימייל. אם להביע את דעתי, נשמע שאתה ילדותי, אגואיסט (שבאה לידי ביטוי בדוגמא עם אמא שלך) ואובססיבי לגבי הענין של לא להיות או להראות בודד. יכול להיות שאוכל לתרום לך משהו מנסיוני, כילדה מאוד בודדה, גם כנערה, דבר שהמשך עד סוף התיכון והלאה ברמה כזאת או אחרת. למדתי לקבל את זה. יש לי קמץ חברים, ולשבת לבד בהפסקות באונ' לא גורם לי לתסביכי נחיתות נוראיים כל כך. מיה

לא השארת את מיילך..

מה זה אישיות סכזואידית מה היא מכילה , ודוגמאות, לתשובותיכם אחכה.

"אנשים הסובלים מהפרעת אישיות סכיזואידית הם לרוב מנותקים מקשרים חברתיים ומפגינים טווח צר של ביטויים רגשיים בהקשרים שונים. הפרעה זאת יכולה לבוא לידי ביטוי בחלק מן הסימנים הבאים: לא שואפים ליצור יחסים חברתיים ואינם נהנים מיחסים כאלה, כולל יחסים במשפחה. בדרך כלל בוחרים לעסוק בפעילויות שאינן כרוכות בקשר עם אנשים אחרים. מגלים עניין מועט בקיום יחסי מין עם אדם אחר. עושים רושם אדיש לביקורת ולדברי שבח מבחינה רגשית הם קרים ומרוחקים ומפגינים מעט רגשות" אם תחפש במנוע חיפוש [ די לפרסומת הסמוייה!! : ) ] באינטרנט תוכל למצוא עוד חומר

שלום יותם, התשובה של ק ממצה ונכונה. אני רוצה להוסיף עליה המלצה לעיין בספרים דוגמת "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" של אליצור, טיאנו,מוניץ ונוימן. כותבים אלה מציינים, בין השאר, שאנשים בעלי הפרעת אישיות סכיזואידית מאופיינים בנסיגה ממגעים רגשיים וחברתיים עם הזולת. הם חשים מתח, בושה ואי נוחות בחברת אנשים ומעדיפים לסגת לתוך עצמם ולמחשבה אינטרוספקטיבית, תיאורטית ומופשטת. בהצלחה בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

מתי צריך לפנות למטפל התנהגותי קוגנטיבי? באילו מקרים?

אורי השאלה שלך כל כך כללית. טיפול התנהגותי קוגנטיבי יכול לעזור במגוון רחב של בעיות: חרדות,פוביות,OCD וכ"ו זהו טיפול קצר מועד במסגרתו לומדים טכניקות להגמשת דפוסי התנהגות שמקשים על המטופל, טכניקות הרפיה, שיטות להתמודדות טובה יותר עם מצבים וכ"ו הטיפול תכליתי וממוקד בעיה ולא חקרני ומעמיק כמו טיפול בגישה הדינמית. במקרים בהם יש צורך בניתוח הבעיה (כגון דכאון), הטיפול הנ"ל לא יהיה יעיל, אולם גם פה יש סייגים,לדוגמא יש מצבי דיכאון בהם חיטוט עצמי יכול להחמיר את המצב ואז לימוד טכניקות שמשנות דפוסי מחשבה שליליות ופסימיות יהיה יעיל יותר מניתוח מעמיק של הסיבות לדיכאון.

שלום אורי, אין לי הרבה להוסיף על התשובה המצויינת של ק. במידה ויש לך שאלה יותר ספציפית אתה מוזמן לכתוב שוב. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני צריכה עזרה בבקשה. לא מדובר בי אלא בסבא וסבתא שלי. סבא שלי עבר את גיל 80 וסבתא שלי בת בערך 75. לסבא שלי יש כמו התפרצויות זעם כאלה כאילו ג'וק כזה שנכנס לו לראש והוא מתחיל לצרוח על סבתא שלי שזה מאד מדאיג גם בגלל הגילאים שלהם וגם בגלל הדברים שהוא אומר. זה נראה כאילו הוא מדמיין דברים (שלסבתא שלי יש חבר ושהיא רוצה להוציא את סבא של מהבית בשביל שתוכל להכניס את החבר הביתה, כשהוא עצבני והיא רוצה לתת לו כדור הרגעה "ואבן" הוא חושב שהיא רוצה לסמם אותו, הוא טוען שסבתא שלי נותנת לו מכות, היום היא שכחה להביא לו את הכדורים שלו אז הוא אמר שזה בגלל שהראש שלה במקום אחר). המצב נורא כואב לי ולאמא שלי ואני מאד דואגת שלא יקרה להם כלום. היום הלכתי אליהם כי היה עוד ריב ודיברתי עם סבא שלי ואמרתי לו שכל הדברים הרעים שהוא חושב על סבתא שלי לא נכונים ושהיא אוהבת אותו ודואגת לבריאות שלו ואמרתי לו שיבטיח לי לא להתעצבן יותר ולהפסיק לריב איתה. אני לא בטוחה שזה לא יחזור שוב, רציתי לדעת האם יש פיתרון לנושא חוץ מפסיכולוג כי הוא לא יודע עיברית כל כך? נ.ב אמא שלי לקחה אותו לנוירולוג כדי לבדוק האם מדובר במחלת עצבים או משהו ונאמר לה שאין לו מחלה. אשמח לכל תשובה. תודה.

הי שירלי אני מצרפת לך מאמר של דר' ליאורה בר-טור מאתר "פסיכולוגיה עברית" שנתקלתי בו השבוע. אולי זה יוכל לעזור לך: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=637 ואני מעתיקה לך קטע רלוונטי: "תקשורת מסוג אחר, במקרים רבים גם לא מובנת, מנהלים זקנים הסובלים מפרנויה או מה שאנו קוראים פרפרניה. גם כאן אני חושבת שהאחריות היא של המטפל להבין את המסר הפרנואידי ולשמש כקול ברור המסייע לזקן לבטא את מצוקתו. הפרנויה בזיקנה מתבטאת בדרך כלל באמונה מסולפת חזקה, דלוזיה מבודדת, שתוכנה הפרנואידי בנאלי וקשור למציאות. הדלוזיות השכיחות הן מחשבות רדיפה המתבטאות בהתייחסות או בהתנהגות פרנואידית כלפי הסביבה. בתחומים אחרים, ניטרליים, זקנים אלה עשויים להתנהג ולחשוב בלא כל הפרעה בבוחן המציאות או בשיפוט. אלה המקרים בהם מתפתחת למשל פרנויה אצל אישה שנכנסה מטפלת סיעודית לטפל בה בביתה. הפרנויה היא שהמטפלת גונבת לה דברים. גניבות של חפצים וכסף הן תלונות שנשמעות על ידי דיירים במוסדות. פרנויות שהתוכן שלהם עוסק בבגידה של בן או בת זוג אף הן מוכרות. פרנויות אלה מתעוררות במקרים רבים שבהם אחד מבני הזוג מוגבל או נכה בעוד האחר צעיר ובריא. צירוף של מטפלת או מטפל לבית או שהייה במסגרת טיפולית סיעודית עשויה להיות הגורם להתפרצות של רגשות חזקים של קנאה ושל אבדן שליטה המעוררים חרדה גדולה, ובעקבותיה עשויה להתפתח הפרנויה. נראה שתסמינים אלה מגנים על האנשים מפני רגשות קשים עוד יותר של ייאוש או של דיכאון עקב אבדנים, ומפני החרדה מהתלות שחוו בתקופה שקדמה להתפרצות תסמיני הפרפרניה. במקרים רבים הדלוזיות מאפשרות לזקנים גם לשלוט בבני משפחה או באנשי הצוות במוסד, המרגישים חסרי אונים ונשלטים על ידיהם. כך הם מצליחים להניע את הסביבה להשקיע בהם תשומת לב ואנרגיה רבה. קשה להתעלם ממצוקתם, וכך הם גם מגינים במידה מסוימת על הערך העצמי; במקום להכיר בחולשתם ובמוגבלותם ולחוש חוסר אונים וייאוש, הם משליכים את הרגשות האלה על הסביבה באמצעות האשמות והתקפות וגורמים לסביבה לחוש את חוסר האונים, את התסכול ואת הזעם שלהם באמצעות הזדהות השלכתית. התקשורת שלהם עם הסביבה מתבטאת אם כן בסיפור אותו הם מספרים לנו באמצעות הפרנויה שהיא בנויה באופן קוהרנטי וברור ובדרך כלל לפחות בהתחלה קשה להבחין בין המציאות האמיתית לזו המדומיינת. כך במקום לדבר על הקושי הכרוך במצב הוא יבטא את הקושי באופן סמבולי. גונבים לי, משמעו "לקחו ממני את הבריאות, את העצמאות, את הפרטיות, את היכולת להחליט ועוד בוגדים בי פירושו אני זקן, חלש מוגבל, אימפוטמטי ולכן בן או בת הזוג בעיקר אם הם צעירים ובריאים, לא רוצים אותי יותר, או אני פוחד שהם מעדיפים מישהוא אחר צעיר, פוטנטי ובריא. הדרך שלי להשיג שליטה, ולצעוק "עיזרו לי" היא באמצעות הפרנויה. כי בפרנויה לא אני החלש והאויב הוא לא גופי הזקן אלא מישהוא אחר. אם נבין את המשמעות של הפרנויה, נוכל להרגיע את הזקן, מבלי להתוכח ולנסות להוכיח לו שהוא טועה. נחשוב איך ניתן לעזור לו להקטין את החרדה, איך לתמוך בו במצב של משבר או שינוי. נשמש גם כקול לבני המשפחה או לצוות המטפל, שמרגישים בתחילה חסרי אונים ואחר כך גם מתוסכלים וכועסים. כך נוכל ליצור תקשורת ברורה בין הזקן והפרנויה שלו לבין הסביבה המטפלת".

שלום שירלי, אני חושבת שאתם צריכים לחזור עם סבא להתייעצות רפואית. התיאור שלך בהחלט מזכיר שלבים ראשונים של מחלה דמנטית (וזוהי כמובן לא אבחנה! רק התרשמות שעולה מהתיאור), ואם כך הדבר אתם זקוקים לסיוע מערכתי. כדאי להתחיל בהתייעצות עם רופא המשפחה, ומשם אני מניחה שתופנו לגורמים נוספים. ואגב, בנוגע לייעוץ פסיכולוגי, יש לא מעט מטפלים שעובדים בשפות נוספות (פרט לעברית), אך להערכתי הייעוץ הרפואי נמצא כרגע בעדיפות ראשונה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

השאלה היא איך להגיד לו שאנחנו לוקחים אותו לרופא המשפחה לייעוץ רפואי איך נסביר לו למה. אי אפשר כל כך להבהיר לו שהוא לא בסדר פה.הוא בטוח שסבתא שלי עושה דברים בשביל להרגיז אותו וחוץ מזה שהיא הולכת עם אחרים. דיברתי עם אמא שלי על הנושא עוד פעם והיא סיפרה לי שכשהיא לקחה אותו לנוירולוג הוא נתן לו כדורים להרגעה שגרמו לו לרעידות רציניות ובגלל זה הוא הפסיק עם הכדורים. וכשאמא שלי אמרה לו ללכת לפסיכולוג או משהו הוא אמר לה שהוא לא משוגע והתעצבן ופעם אחת הוא אפילו לא דיבר עם אמא שלי כמה שבועות. הוא בעצמו אמר לנוירולוג שהוא מדמיין דברים על אישתו (סבתא שלי) ומתעצבן מהר. אני אשמח לעוד תשובות מקצועיות אנחנו ממש אובדי עצות. תודה.

שלום ליאת, המטפלת אומרת וחושבת שהגעתי לתובנות מסוימות רק שאני בעצם צריכה לייישם את הדברים. את זה גם ידעתי קודם לכן פחות או יותר. הבעיה שלי היא ביישום הדברים. השאלה היא האם אני צריכה את המטפלת בשביל כך, הרי זה תלוי רק בי!, לא? היא הרי לא תוכל לעשות דבר במקומי.אני אחראית לכל מעשיי. אני לא יודעת אם הטיפול הזה עוד יותר מתסכל אותי ממה שהייתי קודם לכן או לא...וישנם דברים כ"כ עמוקים שאני לא מצליחה לומר לה.אין לי כוח לחיים האלה.

איך באמת מתרגמים התובנות האלה למשהו מעשי. אם אני מבינה את הסיבה לבעיות שלי מה זה עוזר לי?????זה לא עוזר לי לפתור אותם זה רק גורם לי להתעסק בהם יותר ומוסיף לי עוד בעיות.איזה תסבוכת!

שלום לחסרת הכינוי ולשולה, נכון, יש מרחק בין הבנה הגיונית ורגשית של תהליכים מסויימים, לבין היישום ההתנהגותי של תובנות אלה. ועדיין, זו הדרך שצריך לעבור. אנחנו מתחילים מתובנה מסויימת שבהתחלה ניראית בלתי ניתנת ליישום, ואח"כ מתחילים לחשוב עליה בסמוך להתנהגות שרוצים לשנות (אבל לפעמים זה מאוחר מדי, כי כבר ביצענו את ההתנהגות שאנחנו רגילים אליה), ואח"כ אנחנו מרגישים את האופציות האחרות כבר בזמן ההתנהגות, ואחרי הרבה התנסות ועבודה פנימית אנחנו מצליחים "להחזיק" את התובנה החדשה גם "ברגע המבחן" עצמו וליצור שינוי משמעותי בהתנהגות שלנו. ועדיין לפעמים אחר-כך אנחנו שוב נכשלים, עד שהתובנה מתבססת ברמה ההתנהגותית. ואם זה נשמע קשה, זה לא בגלל שככה זה טיפול, אלא בגלל שככה זה בחיים... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

או עלול לחוש נבגד אם כמטופלת שלו החלטתי על סיום הטיפול באופן חד צדדי ולא על דעתו? הייתי בטיפול אינטנסיבי של פעמיים בשבוע עקב משבר חמור בחיי. לאחר כמעט שנתיים חשתי הקלה רבה, התחתנתי, ונכנסתי להריון , אני צפויה ללדת בעוד חודש. במהלך ההריון הרגשתי כי אין עוד מקום לטיפול ולמטפל והעלתי את נושא הפרידה בפניו. המטפל הביע את דעתו כנגד סיום הטיפול, והקשה עלי את הפרידה ממנו. ניפרדתי בכל זאת. עברו מספר חודשים, ואני שואלת את עצמי אם הוא כמטפל נזכר בי לפעמים, אם הוא מרגיש נבגד או כעס כלשהו על אופן העזיבה שלי. ברור לי שאת התשובות לשאלות אני צריכה למצוא אצלו, אך בכל זאת אשמח לשמוע מניסיונכם כמטפלים ומטופלים. בברכה

אני אומנם לא משיבה לשאלתך, אבל מענין אותי מדוע את שואלת את השאלה הזו, האם את מתגעגעת אליו? ומענין אותך לדעת האם גם הוא מתגעגע אליך?

שלום צ'ולו, ודאי שפסיכולוגים מרגישים לפעמים געגועים למטופלים שלהם. אבל נדמה לי שאת שואלת משהו קצת אחר; את מרגישה שהטיפול שלך הסתיים בצורה לא טובה מבחינתך, ובודקת איתי האם גם מטפלים יכולים להישאר עם תחושות מורכבות כאשר קשר טיפולי מסתיים. התשובה היא כן. חלק מהתפקיד שלנו הוא לעשות עבודה של חשיבה בנושא (עם עצמנו ועם המדריכים שלנו) כדי לנסות להבין מה קרה, אבל לפעמים נשארים עם הרגשה מסובכת. אני חושבת שכדאי להמשיך ולבדוק את הנושא עם עצמך, ואולי גם איתו? בהצלחה בלידה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני בת 31, נשואה 5 שנים. לאחר תקופה בה אני ובעלי הרגשנו שהזוגיות מתדרדרת התחלנו טיפול זוגי לפני 5 חודשים. הטיפול מאד עזר לזוגיות והפחית במידה רבה את המריבות אבל זה הציף אצלי הרבה מאד דברים בקשר לעצמי ובחודשיים האחרונים מתחוללת אצלי סערת רגשות – שינויים במצב הרוח,דיכאונות,עצבנות והתקפות זעם. אולי כל מה שהיה מופנה החוצה לבעלי, מופנה עכשיו פנימה לעצמי. בעקבות זאת המטפלת הזוגית לחצה עלי מאד להתחיל טיפול פרטני, זה גרם לי להרגיש כאשמה עיקרית בהתפרקות הזוגיות ולא תרם למצבי כלל. הרגשתי כעס רב כלפיה, פגיעה באמון, הרגשתי ננטשת. בסופו של דבר התחלתי טיפול פרטני, אני מרגישה ש2 הטיפולים יחד מציפים אותי,כבדים עלי, מבלבלים אותי ומצבי רק מחמיר. אני לא יכולה לשאת יותר את המצב הזה וחוששת מאד מהמשך התדרדרות. אני מרגישה שזה יותר מדי בשבילי וחושבת להפסיק את הטיפול. אשמח לתגובות והצעות. מיואשת

אני מתלבטת איך להגיב, כיום אני נמצאת בטיפול פרטני אך במקביל זוגי. אני בטיפול פרטני מעל לשנתיים, ההתחלה היתה קשה ומציפה. מאד הזדהתי עם המשפט "כל מה שהיה מופנה החוצה לבעלי, מופנה עכשיו פנימה לעצמי", זאת בדיוק החויה שעברתי: ההבנה שהרבה דברים הם שלי, שתלונות , חוסר סיפוק הם בעצם ממקור אחר, החידוד הזה עשה לי הרבה סדר בחיים וגם לבעלי זה עזר אך לאחר חצי שנה טיפול פרטני, בעלי יזם טיפול זוגי משום שאני התחלתי "להיות" אחרת, בטיפול הזוגי , לאחריו היתי מוצפת הרבה יותר מאשר הטיפול הפרטני הרבה כחות והרבה אנרגיה גם בפנים בתוכי, וגם אנרגיה סביב בעלי, איך הוא מגיב, מה קורה, לאן הולכים, כי הרי הדרך היא דרך חדשה.. , הכל היה עמוס, חונק, אני כן חושבת ששני התהליכים יחד זה יותר מדי, זאת במבט לאחור. אני גם יודעת להגיד שמניסיוני,הטיפול הפרטני הוריד , סידר הרבה ויכוחים ובעיות ביני לבין בעלי כאשר הבנתי את מקורם של הרבה דברים. היינו בטיפול זוגי כחצי שנה במקביל לפרטני היום אני עדיין בטיפול הפרטני וחזרנו לטיפול הזוגי לפני חצי שנה שוב, אבל אצל משהי אחרת, נהיינו "מוכנים " יותר לתהליך מאשר הפעם הקודמת, וגם הקשר איתה משום מה מניב יותר, אולי אנחנו השתננו? כן אני חושבת שפשוט עברנו תהליך.. אני לא יודעת אם עזרתי לך, אצלי המצב היה גרוע והייתי חייבת טיפול פרטני, ואת הטיפול הזוגי בעלי יזם , וגם זה רק עזר... אם זה מציף אותך יחד אז אולי להוריד את תדירות הפגישות הזוגיות? גם טיפול פרטני לוקח המון אנרגיות, ההבדל הוא שהן מופנות כלפי פנימה ולא החוצה, לחלוק עם מישהו נוסף שזה גם מתיש בפני עצמו... אני פשוט לא יודעת מה להציע לך, כי במבט לאחור , שניהם חשובים כל כך, שניהם מציפים כל כך, ושניהם עוזרים... לא יודעת אם הסיפור שלי עזר לך במשהו? שיהיה לך בהצלחה ניבה

כל הכבוד לך שלמען השלום בבית את פנית לטיפול.לי במצב כזה של הצפות ובלגן היה עוזר למצוא דרך לפרוק:לכתוב,לדבר,ספורט,ריקודים,ציור וכו'.כדי לפרוק את הבלגן החוצה(אם קשה לך להשתחרר בשיכה טיפולית).אני בטוחה שהמטפלת שלכם לא מקשרת בין ההצעה שלה לפנות לטיפול לסוגית האשמה,אלא היא ראתה שאת סובלת וטבעי ביותר היה מצידה להפנות אותך לטיפול.מניסיוני חבל להפסיד כזות תקופה כדי לעשות "שלום בית" בנשמה.אולי תבקשי שהמטפלת שלך תלמד אותך תכניקות הרפיה(לי מאוד עוזר בלחץ).את מיואשת?אנשים שבאמת מיואשים לא פונים לטיפול ואם כן,קשה להם להשתתף בו ולפעול.אבל בקולך אני שומעת כח ורצון.זה באמת קשה להיות מוצפת ובלחץ,להחזיק את עצמך כדי לא לפרוק את הרגשות השליליות על סביבה הקרובה ,אך לפעמים שווה כדי שזה לא יקרה שוב...ותהי שלמה עם עצמך.המון המון כח ובהצלחה!

ניבה וחני תודה על התגובות התומכות המעודדות והמחזקות. אני ממש זקוקה לזה בתקופה כל כך קשה וכאוטית. הפגתן את הבדידות שלי ולו לרגע :o)

מיואשת יקרה, זה נכון, טיפול (במיוחד בשלביו הראשונים) יכול להציף ולבלבל מאוד. התחושה שלי לגבי זה היא שהטיפול לא "יוצר" את התחושות הקשות שאת מרגישה, אלא נותן מקום למשהו שקיים בתוכך ואולי לא היה לו מקום עד כה. לכן, מבחינתי, אם הרגשות ממילא קיימים ומכאיבים בעולם הפנימי, עדיף לתת להם ביטוי ולעשות איתם איזושהי עבודה. זה דורש אומץ ונחישות, ולפעמים קשה להסתכל ולראות אמיתות פנימיות שאנחנו לא רוצים לראות, אבל בעיני זו הדרך לחיות חיים יותר שלמים ומלאים. לגבי שני טיפולים במקביל - כדאי להתייעץ עם המטפלות שלך. יתכן שלתקופה מסויימת אפשר להפחית את תדירות הטיפול הזוגי, שהוא יותר וותיק ומבוסס, ולתת לטיפול הפרטני זמן להתבסס. אבל כמובן, רק תוך כדי התייעצות פתוחה עם המטפלות עצמן. אני מחזיקה לך אצבעות בחיפוש הדרך האישית שלך, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב,למומחים!אני קודם אציין שאני מאוד נהנית מהפורום הנהדר עכשיו ככה ברצוני להתייעץ על דילמה שיש לי אני בחורה בת22 ועזבתי כרגע מקום שניהלתי במשך 3 שנים אני הודעתי לעזיבתי ויתרתי על פיצויים על מנת שאני יוכל להשאיר לי שם דלת פתוחה בסוף יצא שהוציאו לי שם שם רע ופשוט גרמו לי להיות כאילו באמת עשיתי דברים נוראיים אגב מה שלא קרה (העליתי כבר את הנושא בעבר)עכשיו ההתלבטות שלי היא כזאת אני מאוד רוצה ליצור קשר עם המנכלית שהיא בעלת החברה ובאמת בשביל לסדור מעגל כך אני מרגישה בכל אופן,אני מאוג רוצה לדבר איתה ולמר לה בשיא הפשטות שאני מאוד מעריכה אותה ונהניתי לעבוד שם ונתתי את נשמתי כאשר ההיתי שם ולא נעשו הדברים שהוצגו לפנהים ואני ממש רוצה לומר לה זאת כי זה מאוד מפריע לי כי ממש נתתי את כל כולי כאשר ההיתי שם מה אתם חושבים ללכת על זה או להניח לזה איזה השלכות אתם חושבים שיהיו לכך והאם אני מתעסקת בזה יותר מיד אשמח לתשובות מקצועיות מצידכם וגם ממשתתפי הפורום אני אשמח לשמוע ממש תודה!!!

שלום ירין, אני זוכרת את הודעתך הקודמת בנושא, וברור לי שאת מאוד מוטרדת וזקוקה לאיזושהי "סגירה" (closure) יותר טובה של הדברים. אני לא יכולה לדעת מה יהיו ההשלכות המציאותיות של פנייה למנכל"ית (האם באמצעות הפגישה איתה תרגישי הקלה או חלילה תיפגעי יותר), ובכל מקרה רק את תוכלי להגיע להחלטה. לפני שתיגשי לטפל בדברים ברמה החיצונית, המציאותית, אני רוצה להציע לך לטפל בדברים ברמה הפנימית (הנפשית). אני מתכוונת לאיזושהי עבודה של חשיבה על מה שקרה בעבודה ועל מה שקורה לך מאז שהתפטרת: כיצד ניתן להבין את ההתרחשות הזו? מהו החלק שלך ומהו החלק של אחרים במה שקרה? האם תהליך כזה מוכר לך מזמנים או מקומות אחרים בחיים? מה היית רוצה ללמוד מכל זה? מה את רוצה לקבל מהמנכל"ית, והאם סביר לצפות לכך? ויש עוד המון שאלות שאפשר לשאול, ולהפוך בנושא מכל הכיוונים לפני שאת ניגשת ליזום את הפגישה עם המנכל"ית או בוחרת לעזוב את זה. את יודעת, עבודה כזו של חשיבה לפעמים קל יותר לעשות בחברת אדם נוסף, חבר/ה קרובים או אדם חיצוני כמו פסיכולוג. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום יש לי שאלה: יש לי חבר כבר קרוב לארבע שנים.אני בת 22 והוא בן 26. לאחרונה הוא סיפר לי שהוא מרגיש איזה שהוא חוסר או "כאב" שמופיע לפעמים, אך זה עבר לו. לפני כמה ימים הוא שוב סיפר לי על אותו חוסר רק שהוא לא יודע ממה הוא נובע. הוא חושב שזה בגלל שהוא מוקף בעבודה בנשים יפות והיתרונות שלהן מתעצמות לעומת החסרונות שלי. הוא ציין בפני 3 חסרונות. שאני לא אסרטיבית, שאני לא מתלבשת בצורה מושכת, לא מבליטה את היופי שלי ודבר שלישי שאין לי פתיחות מינית. הוא גם התחיל לפתח קשרי ידידות עם מישהי בעבודה מחוץ לעבודה. הוא סיפר לי שהוא מתחיל לפתח כלפיה איזה שהוא רגש. הוא אמר לי שהוא מרגיש מאוד מבולבל מפני שהוא אינו יודע מה הבעיה. האם כל הגברים מרגישים איזה שהוא רגש כלפי הידידות שלהם? האם באמת בגיל שלו הוא לא צריך לזהות את הבעיה? הוא בהתחלה חשב לקחת פסק זמן כדי לחשוב על הכול, אבל אז התחרט ואמר שאנו צריכים לתת לזה צ'נס נוסף. בנוסף לכך הוא אמר שהוא ימעיט בשיחותיו עם הידידה. אבל האם הוא לא אמור לנתק איתה את הקשר לגמרי? דיברתי איתו על זה והוא אמר שאם זו לא תהיה היא אז זו יכולה להיות מישהי אחרת והוא רוצה להתעמת על כך ולראות האם הוא מסוגל לפתח איתה קשר ידידותי לחלוטין.אני רוצה לציין שהוא אמר לי שהוא מאוד אוהב אותי אבל הוא לא בטוח שאני האחת ולכן הוא לא מבטיח כלום. עוד דבר שמקשה עליו והוא אוליגם חלק מהגורם לכך זה שאחותי אמורה להתחתן בקרוב ולכן מופעל עליו לחץ מאבי בעיקר. האם זה האופי שלו?או שהוא פשוט לא בוגר. אני מאוד מפחדת וחוששת וגם קצת נעלבתי ואני גם כועסת על אי הפסקת הקשר עם הידידה. אני גם לא מוכנה עכשיו לחתונה אבל כן הייתי רוצה שזה יהיה בעתיד.אם אפש לייעץ לי כמה תובנות מניסיון או מהבנה של העיניין אני אשמח.

שלי יקרה, העלבון שלך בהחלט מובן לי. ההערות שספגת יעליבו כל אישה. אני מתרשמת שהחבר שלך מרגיש לכוד בתוך מערכת יחסים ממושכת, שהחלה כששניכם הייתם מאד צעירים. הפיתויים שמסביב קורצים לו, מה שמפיל על שניכם מעמסה בלתי נסבלת. כמו שאמרת בעצמך, גם את אינך בשלה עדיין לחתונה, ולכן כדאי גם לך לשקול שוב האם זהו באמת הגבר שעמו היית רוצה לחלוק את שארית חייך. אולי זה הזמן להזמין את משתתפי הפורום לחוות דעה. ובינתיים - אני רוצה לחזק אותך, ולהזכיר לך שהיית מספיק מושכת ויפה כדי להשאיר אותו איתך 4 שנים. זה הרבה מאד זמן, ולכן אני מניחה שאת נראית נהדר. לילה טוב ליאת

שלי ,יקרה,אני בשוק מהסיפור שלך.נשמע לי שהחבר שלך מה זה אוהב את מה שאת מעוררת בו,במילים אחרות,את עצמו איתך ומה זה חבל לו להפסיד את זה.אולי את ווריאנט אידאלי בישבילו להרגיש "גבר" כי את רק "קצת נעלבת" על מה שהוא אמר לך?אתם ארבע שנים ביחד והוא לא מוכן לקחת שום אחריות?את עדיין לא מוכנה לחתונה כי הוא..........את מאמינה שהוא ישתנה?אני במקומך היתי הולכת לפסיכולוגית כדי לראות דרכה את הקשר מין הצד ולהגיע להחלטות...אני בטוחה שאת נאה ומקסימה,פשוט יש לך בעיה שבקשר שלכם (שנימשך 4 שנים)החבר שלך אוהב את עצמו חבל על הזמן,ולא בטוח ביכלל שהוא יודע לאהוב ביכלל.אני מניחה שאוה לא אשם בזה,הוא היה יכול ללכת לטיפול ולעבוד על המידות,אך ניראה לי שכיף לו לראות את החיסרונות שלו בך ולחשוב שהוא "גבר השנה".לכן ההחלטה היא שלך, מה את עושה עם זה הלאה...אני מברכת אותך שתפגשי בחור שתדעי איתו מה זה אהבה,אהבה זה נתינה משני הצדדים,זה מחבר ומדביק את הלבבות...צר לי שאת נותנת והוא רק לוקח...מגיע לך יותר...

לצערי הסיפור שלך נשמע מוכר וכואב כאחד , התנסתי במערכת יחסים כזו לפני המון זמן . מה שאת כותבת על רגשות העלבון שלך , לדעתי זה מאט מדי , ובטח לא משקף את כל מה שעובר עליך באמת . לדעתי החבר שלך בכלל לא מבולבל , ככה מתחילים יחסים להתקרר , כמובן שאני מדברת רק על הנסיון שלי ,זה מתחיל מ... סיפורים כאלה קלים על ידידה פה וידידה שם , וכן מרגיש אליה , או לא יודע מה אני באמת מרגיש , לדעתי כל אלה סתם בבל"ת , את יודעת מדוע ? מפני ש-4- שנים היית יפה , מושכת , וכל מה שאת רוצה , ופתאום צצה לה משום מקום משהיא שמאפילה עליך במראה החיצוני , אומר שהוא הסתנוור ממשהי שהיא לא את , הוא כבר מתחיל לפזול לצדדים , את כבר לא מה שהיית בשבילו . יכול להיות שהוא נלחץ מהתקופה שאתם ביחד ומרגיש שישנם צפיות ממנו עכשיו אולי להתחתן , והוא פשוט עושה את זה כדי שתעיפי אותו , ואז הוא יוכל לומר שאת עזבת אותו , כמו שקרה אצלי , והוא יהיה פנוי לרומנים חדשים . אומר לך את האמת , אני לא חשבתי פעמים , פשוט העפתי אותו , למזלי הטוב פגשתי אחריו גבר נפלא שידע בדיוק מה הוא רוצה בתוך מערכת היחסים שלנו , והתחתנו , עכשיו עשי את השיקולים שלך , את מעוניינת בגבר שיהיה " מבולבל " כל פעם שיראה מישהי אחרת או ???????????????????? אל תמהרי להחליט אם קשה לך ,קל מאוד לשבור את הכלים , קשה מאוד אם בכלל אפשר לתקן נזקים . מקווה שעזרתי לך ה...מוטרדת

שלום שלי, כפי שאני רואה את העניינים, לא צריכה להיות לך כל התלבטות, אלא לעזוב אותו, למרות שזה בהחלט יכול להביא איתו שברון לב, אך גם שברונות לב בסוף מתחלפים באהבה חדשה. נראה שאת אוהבת אותו ומעוניינת בקשר, אבל מה לעשות: לאהבה צריך שניים, והוא לא מרגיש כמוך. הוא עוד מתלבט, רואה בך חסרונות, ומעליב אותך. אל תחשבי שאם הוא רואה בך חסרונות, הם בצורה אובייקטיבית קיימים בך. אני מקווה שאת עוד תגלי, שיבוא יום בו מישהו יאהב אותך כמו שאת, ויקבל אותך עם כל מה שיש בך ביחד. פשוט יאהב אותך כך, ויהיה לצידך. תאמיני לי, זה יכול להיות. מניסיון. להמשיך להיות בקשר איתו, רק יביא לך סבל, ולא יאפשר כל פתח למשהו אחר.

שלי שלום וברכה, אני כעת במצב בו את מצויה...אך מן הצד השני של המיתרס. אני מנהלת רומן עם אדם מבוגר ממני בעשרות שנים והוא מאהב אמיתי ומכרכר סביבי ומעניק לי חום ואהבה ללא לאות אך אני מתלבטת ומבולבלת בו זמנית. אוכל לומר לך כי בתחילת הקשר כאשר הייתי מאוהבת בו ביחסי גומלין למעלה מראש הקלתי ראש בחסרונות שלו והכל היה כאין וכאפס לעומת התשוקה והאהבה שרחשתי לו. כעת ההתאהבות הבלתי הגיונית שלי בו ירדה..ופגמיו צפים על פני השטח...ולפתע פתאום גברים אחרים נראים לי מצודדים ונחשקים יותר..מסודרים וצעירים יותר(מה שנכון גם אוביקטיבית)ואני חשה לכודה במערכת יחסים שאינה הולמת אותי... כך שמצב זה מוכיח על ביעיה אמיתית בתוך הזוגיות ו/או על גבר לא בוגר דיו ולא אחראי ו/או שהתשוקה שלו ממך ברבות השנים פחתה..ומאחר והיא היתה מבוססת ברובה על ערגה ותשוקה ולא על אהבת הנפש העמוקה היא התפוגגה ככל שנקף הזמן וזה מטבע הדברים בכל מערכת יחסים. כמו כן אל תשכחי שבכל זוגיות ישנו ניסוי וטעייה, עליות ומורדות...ובחינות הדדיות..יתכן שזה ירידה לצורך עליה(מאחלת לך שזה אכן משבר שיקרב בינכם)אך מה שיותר יתכן ונראה על פני השטח הוא כי הבחור תפס רגליים קרות והתשוקה שלו פחתה והוא בוחן את עצמו ואת מערכת היחסים בינכם במסגרת הכי בטוחה לדידו- במסגרת של החברות האדוקה בינכם..מבלי לקחת בחשבון את הסיכונים הרבים שעלולים להתרחש כתוצאה מנקיטת צעדיו הלא בוגרים(קשירת קשר עם ידידות, העלבות והשפלות וכדומה..)

איכשהו קשה לי לקרוא "זוגיות" לקשר שנימשך 4שנים ובחור עדיין לא מבטיח שום דבר.אצלינו אחרי כמה (10מקסימום) פגישות שואלים אחד את השני לקרת מה אנו הולכים ובודקים האם זה מתאים לשניהם.יכולה להניח שהעולמות שלנו קצת שונים אך עדיין ניראה לי שקשר שלא מוביל לשום דבר הוא בעיתי.יותר מזה ,כמו שאת אמרת נכון , זוגיות לא ניתן לבנות רק על תשוקה,צריך גם "אהבת נפש"(ציטוט מההודעה שלך)--זו חברות ורצון לבנות ביחד קשר,לעניות דעתי...נרקומנים גם חבל הזמן איך מאוהבים בסם שלהם,אף אחד לא יסכים שצריך לחתן אותם לנצח...לכן אני חושבת שצריך לבחון את הקשר עם מישהו שלא מעורב רגשי,(ולמה שזה לא יהיה איש מקצוע) ולא לתת לדברים לזרום סתם,כדי כאילו לתת לו עוד צ'נס.אתן יודעות שבשמיים ליד כיסא הכבוד יש עוד כיסא מדהים ביופיו,מוזהב ומבריק?..מרגע בריאת העולם הוא קיים אך עדיין ריק...זה כיסא למי שיצליח לשנות את בן זוג...לא שאנשים לא משתנים,משתנים, ומשנים אחד את השני.פשוט כשאת בקשר את צריכה לבחון האם את מה שיש מתאים לי או לא ולא לקוות שהכל ישתנה.המון המון הצלחה.סליחה אם דברי נישמעים כמו שיחת מוסר,לא התכוונתי.אני רק חושבת שלכל אשה מגיע להיות מאושרת ולא לבזבז את עצמה לקשרים שלא מובילים לכלום חוץ מדאגות.

שלי שלום וברכה, אני כעת במצב בו את מצויה...אך מן הצד השני של המיתרס. אני מנהלת רומן עם אדם מבוגר ממני בעשרות שנים והוא מאהב אמיתי ומכרכר סביבי ומעניק לי חום ואהבה ללא לאות אך אני מתלבטת ומבולבלת בו זמנית. אוכל לומר לך כי בתחילת הקשר כאשר הייתי מאוהבת בו ביחסי גומלין למעלה מראש הקלתי ראש בחסרונות שלו והכל היה כאין וכאפס לעומת התשוקה והאהבה שרחשתי לו. כעת ההתאהבות הבלתי הגיונית שלי בו ירדה..ופגמיו צפים על פני השטח...ולפתע פתאום גברים אחרים נראים לי מצודדים ונחשקים יותר..מסודרים וצעירים יותר(מה שנכון גם אוביקטיבית)ואני חשה לכודה במערכת יחסים שאינה הולמת אותי... כך שמצב זה מוכיח על ביעיה אמיתית בתוך הזוגיות ו/או על גבר לא בוגר דיו ולא אחראי ו/או שהתשוקה שלו ממך ברבות השנים פחתה..ומאחר והיא היתה מבוססת ברובה על ערגה ותשוקה ולא על אהבת הנפש העמוקה היא התפוגגה ככל שנקף הזמן וזה מטבע הדברים בכל מערכת יחסים. כמו כן אל תשכחי שבכל זוגיות ישנו ניסוי וטעייה, עליות ומורדות...ובחינות הדדיות..יתכן שזה ירידה לצורך עליה(מאחלת לך שזה אכן משבר שיקרב בינכם)אך מה שיותר יתכן ונראה על פני השטח הוא כי הבחור תפס רגליים קרות והתשוקה שלו פחתה והוא בוחן את עצמו ואת מערכת היחסים בינכם במסגרת הכי בטוחה לדידו- במסגרת של החברות האדוקה בינכם..מבלי לקחת בחשבון את הסיכונים הרבים שעלולים להתרחש כתוצאה מנקיטת צעדיו הלא בוגרים(קשירת קשר עם ידידות, העלבות והשפלות וכדומה..)

לפני כשנתיים עלה לי פלאש בק מהילדות שלי. אני חושבת שהייתי בערך בת 7(היום אני בת 23) אני זוכרת שהייתי עם חברה שלי שהיתה קטנה ממני בשנתיים ושיחקנו באמא ותינוקת. דימינו הנקה. אני זוכרת שלא היינו ערומות וזה נעשה רק עם חולצה למעלה. הזיכרון הזה הפחיד אותי ואני רוצה לדעת האם זה נורמלי. זה מטריד אותי כל פעם שאני נזכרת בזה אני מחכה לתשובה רצינית בקוצר רוח

מעשה אוננות ומשחקים מיניים בילדות הן תופעה מאד נפוצה ו"נורמלית" את ממש יכולה להסיר כל דאגה וטרדה מליבך !

שלום סיגל, ים אמר נכון, שמשחקי ילדים כוללים לא מעט מרכיבים ארוטיים שאין בהם כל רע. בימינו קיימת רגישות רבה לנושא ההטרדה המינית, ורבות מההתנהגויות שפעם נחשבו טבעיות וענין שבשגרה, מקבלות היום משמעות מדאיגה. גם על דאגה זו ניתן להתווכח. אם תפשפשי בזכרונך, או תעשי חשבון פשוט, יתכן שתגלי שבאותה תקופה מישהי משתי האמהות ילדה תינוק. משחק המדמה הנקה נשמע לי טבעי ונורמלי בסיטואציה כזו, גם אם לא הייתה לידה בסביבה. הפחד שלך נראה לי מיותר, והייתי ממליצה לך 'לעבור לנוח'. לילה טוב ליאת