פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני בטיפול ובוכה הרבה בלילות וגם לא בלילות וגם בטיפול, הם אני צריכה לומר זאת לפסיכולוג? ולעדכן אותו.

שלום לך, ללא ספק, כל מידע הקשור במצב הרוח שלך, בתחושות וברגשות שלך או במחשבותייך בטיפול או מחוץ לו, הוא חשוב ורלוונטי. חשוב במיוחד לציין בפני המטפל שינויים או תגובות חדשות המתעוררות במהלך תקופת הטיפול, שכן יש בהן כדי לסייע בחידוד ובהבנה טובה יותר של המהלך הטיפולי. חשוב לומר עוד בהקשר זה - בטיפול פסיכולוגי - בניגוד לביקור אצל אסטרולוג או מגדת עתידות - אין לצפות לקריאת מחשבות או ליכולת מופלאה של המטפל לנחש את מה שמתרחש בנפשו של המטופל או בחייו שמחוץ לחדר. מדובר במסע משותף אל תוך עולמו הפנימי של המטופל, כאשר הוא גם המנווט העיקרי, הקובע את המסלול ואת קצב ההתקדמות. מסיבה זו, הניסיון להסתיר דברים מפני המטפל, לא רק שאינו מקדם את הטיפול, אלא גם מעכב או מאט אותו שלא לצורך. אני מקווה שתצליחי לשתף את המטפל שלך, ולהגיע מהר ככל האפשר להקלה המיוחלת. ליל מנוחה ליאת

אני משקרת כי אני רוצה להציג את עצמי יותר מוצלחת. איך יוצאים מזה. מקווה שנקבל תשובה

"שיקרתי שאמרתי שהכל כל כך נפלא כי שום דבר בעצם לא היה נכון גם הכדור שלנו שהפך למרובע שכח שהוא עגול....." (משינה) כולנו נאלצים לפנות לפעמים לפתרון הקל של השקר. כאשר השקרים הופכים כמעט לאורח חיים, יש להניח שמאחוריהם יש חולשה ופגיעות. כמו שכבר נאמר כאן, יש מה לעשות. טיפול דינמי הוא דרך טובה לברר את מקורותיו של הצורך הזה, ולבנות תשתית טובה יותר של קבלה עצמית. יש עבודה! לילה טוב ליאת

שיקרתי למטפלת שלי במשהו ואני לא יודעת מה לעשות כי יש דרך שהיא תגלה זאת. אני משקרת המון גם לאחרים על מנת לפאר את עצמי כי הדימוי העצמי שלי נורא נמוך. אני מתביישת לספר למטפלת שלי על הביעה שלי עם השקרים מה עליי לעשות?אני רקרוצה להפסיק לשקר,זה הכל.

חסויה שלום רב לך, במקום שהמטפלת שלך תגלה את דבר השקר, אולי עדיף שאת תגלי לה. עשי את בפתיחות ובאומץ, מתוך ידיעה כי גילוי חשוב זה יהיה מנוף, פתח והתחלה לקראת שינוי. ובנוסף, אין ספק שגילוי זה "ישדרג" את ה'חוזה הטיפולי' בינכן, כדי ליצור אמון רב ועמוק יותר - שהוא היסוד לטיפול מוצלח. המטפלת לא תשפוט אותך על כך. אני משוכנע כי היא תוכל לסייע לך להבין לעומקם את מניעיך לשקרים ואת מקורות לדימוי העצמי הנמוך שלך. בהצלחה סמי

היי, אין לי מה להוסיף על תשובתו של סמי, ולא נותר לי אלא להצטרף להמלצה לפתוח זאת בטיפול. כמו כל הרגל רע, גם את ההרגל הזה יש לשבור בצעד אחד ראשון, קשה ככל שיהיה. נשמח לשמוע איך היה ליאת

שלום אני מנסה לקבל מידע על אנשים שמוגדרים כשקרנים כפייתים. איך זה קורה למה זה קורה איך מטפלים בהם?

שלום אליה, שקרנים כפייתיים הם מי שמרגישים צורך בלתי נשלט לייפות את המציאות שלהם או לברוא להם אחת חדשה. מן הסתם, מאחורי התנהגות זו עומדת פגיעות רבה בתחום התפיסה העצמית והדימוי העצמי. למיטב ידיעתי, טיפול דינמי הוא הטיפול ההולם סוג כזה של קשיים. ערב טוב ליאת

עד לפני זמן מה לא אהבתי חיבוקים ונשיקות , לאחרונה יש לי צורך כל הזמן שהחבר שלי יחבק אותי כדי להרגיש את עצמי. אבל הבעיה היא, שאני לא מרגישה את החיבוק, המגע ואז אני אומרת לו שיחבק אותי חזק יותר, כדי שאני ארגיש. כלומר, התחושה של מגע כלפי נעלמה לי. זה קצת מטריד אותי. האם תוכלו לתת לי סיבה הגיונית שזה קורה לי. תודה.

שלום ליהי, יש שני כיווני מחשבה שעלו אצלי למקרא דברייך. כיוון אחד, טכני קצת, מתייחס לבעיה אפשרית בוויסות ואינטגרציה חושית (בעיה התפתחותית מוכרת), כאשר המגע (או קלט חושי אחר) נחווה כחזק מדי או חלש מדי. הכוונה לאותם ילדים (או מבוגרים) שמתקשים לשאת את גירוי הפתק בצווארון החולצה, או נמנעים ממגע בחומרים בעלי מרקם מסוים. במצבים כאלה גם נגיעה או חיבוק יכולים להיחוות כלא נעימים. כיוון מחשבה שני, הוא 'פסיכולוגי' יותר, ומתייחס למשמעויות העמוקות יותר של המגע והחיבוק. יתכן שמשהו בעברך גרם לך להיחסם למגע ולחוות אותו כחודרני, מעיק או מכאיב. אני מקווה שהקשר הטוב עם החבר שלך, האמון והביטחון, ישיבו לך את היכולת להנות ממגע בדיוק בעוצמה ובדרך המתאימים לך. את פועלת נכון כשאת אומרת לו מה ואיך את צריכה. אם כולנו היינו מסוגלים לכך, היו נחסכים לנו הרבה 'קצרים' בתקשורת האינטימית הבינאישית. ערב טוב ליאת

שלום, רציתי לשאול עם בתום הפגישה עם המטפל או בתחילתה, האם אתם פוגשים את המטופל הבא/ הקודם בתור? האם אמורים לראות אותו. ואם אף פעם לא יצא לי לראות, לאיזו מסקנה אני צריכה להגיע? אני מקבלת את ההרגשה כאילו רק אני המטופלת היחידה...

אני תמיד פוגשת אותם משום שההפרש בין הפגישות הן 10 דקות (!!). אני מרגישה שאני חלק מאיזה פס יצור מטורף ומופתעת כל פעם מחדש כשהוא זוכר את שמי בנסיבות המלחיצות הללו... המסקנה שאת צריכה להגיע אליה היא שהמטפל שלך מכבד אותך ואת שאר מטופליו ומעדיף להרוויח קצת פחות אך לתת יחס אישי יותר. אגב, אם את רוצה לדעת אם את המטופלת היחידה או אם יש לו מעט מטופלים, נסי להזיז את הפגישה או לקבוע פגישה נוספת בשבוע, אם יקבע לך פגישה ב 2008 כמו במקרה שלי { אני מגזימה אבל זה לא רחוק מהמציאות :- ) }, הרי שגם את,יקירתי, חלק בפס היצור המעוות. אני מצטערת על ההודעה הממורמרת אבל פגעת בנקודה רגישה... : )

אין שום סיבה שזה יטריד אותך , אם היית רואה כל הזמן אנשים באים והולכים היית קרוב לוודאי מקבלת הרגשה שאת מחכה בתור לרופא כמו בקופת חולים , או כל רופא מקצועי , כשהולכים למטפלת בדרך כלל יש זמן הפרדה בין מטופל אחד לשני גם כדי שהמטפל יוכל להתרענן ,. אני מעולם לא ראיתי מי יוצאת מהמטפלת שלי לפני בתור , ויחד עם זה , אני יודעת שהיא מקבלת מספיק אנשים . מקווה שעזרתי לך המוטרדת

ערב טוב, הסדר הטוב (והנימוס) מחייב שמטופלים לא ייפגשו אצל הפסיכולוג. יחד עם זאת, לרוע המזל (ובעיקר במקומות ציבוריים עם חדרי המתנה גדולים) קורה שמטופלים כן נפגשים. לפעמים זה עובר בשלום, ולפעמים זה גורר תגובות רגשיות בעוצמה זו או אחרת. מעניין שדווקא המשאלה הכמוסה של כל מטופל - להיות 'בן יחיד ומיוחד' - מקבלת אצלך קונוטציה שלילית (מטפלת עם מטופלת אחת בלבד). סביר יותר להניח שמדובר במטפלת שעובדת בנוהל נכון ורצוי, ולא במובטלת עם מטופלת אחת... בברכה ליאת

אם הפגישה נמשכת 50 דקות- עושים הפסקה של 10 דקות בין מטופל למטופל. אם הפגישה נמשכת 60 דקות- עושים הפסקה של 15 דקות בין מטופל למטופל. בכל מקרה, חובתו של המטפל (מטפל פרטי) לדאוג שמטופלים לא יתקלו זה בזה בכניסה או ביציאה מהטיפול.

היי ליאת, כמו רוב בני גילי אני לומדת כרגע לבחינה הפסיכומטרית, אך בניגוד לסובבים אותי יש לי תחושה שאני מקבלת את הדברים בצורה קצת שונה. אני נתונה תחת עומס רב (עובדת במקביל ללימודים) ואני מוצאת את עצמי לומדת עד השעות הקטנות של הלילה וקמה (או לא קמה...) למחרת לעבודה. אני חולמת המון על הבחינה אם בצורה מפורשת או אם ברמזים שלדעתי מפרשים בבירור עומס יתר כגון טביעה, חנק, מקומות סגורים וכדומה. בנוסף, גיליתי בסימולציות הבחינה האחרונות טעויות רבות שנובעות מחוסר ריכוז ולא טעויות של הבנה או שינון. שאלותיי אליך הן: 1. כיצד ניתן להתמודד עם החרדה והעומס? 2. כיצד אפשר להגיע למצב של ריכוז מלא בבחינה? (סימולציה בנויה מפרק אחד בלבד, אני חוששת מבחינה שלמה של שלוש וחצי שעות בהן נדרש ריכוז מלא). בנוסף, אני חייבת לציין שאת מקסימה, מסורה, ונהדרת. ותענוג לקרוא את מוצא פיך! ישר כח!

גוני יקרה, (משום מה, יש לי הרגשה שאנחנו מכירות...משהו בכתב היד אולי...) לחץ הוא חלק בלתי נפרד ממצבי בחינה. ודאי יפתיע אותך לשמוע שחרדה בעוצמה מסוימת אפילו מסייעת ללמידה ומשפרת את הביצוע. אילמלא החרדה לא היינו טורחים כל כך בשינון, עיבוד החומר, תרגול, צילום מבחנים לדוגמא, וכיוב'. חרדה בעוצמות נמוכות מדי או גבוהות מדי אכן יכולה לפגוע בתפקוד שלנו, הן לפני המבחן (למידה לא יעילה) והן במהלכו. באוניברסיטת ת"א מתקיימות סדנאות להתמודדות עם חרדת בחינות, המנסות לתת כלים מגוונים להיבטים השונים של החרדה. מומלץ ! ככלל, אחד הדברים החשובים ביותר הוא לזהות את האופן המדוייק בו מפריעה החרדה לתפקוד שלך. מדברייך ניתן להבין שמרוב לחץ, את לומדת עד התשה, באופן שהופך בלתי יעיל. חשוב ליצור סביבת לימודים נעימה, לוח זמנים הגיוני ללמידה, המותיר לך זמן לפעילויות מהנות נוספות, והפסקות להתרעננות בכל פעם שאת יוצאת מריכוז. טעויות של פיזור הן דבר שניתן להימנע ממנו, אם מצליחים להגיע לבחינה רגועים ככל האפשר. בסדנאות מלמדים בדר"כ טכניקות של הרפייה והרגעה עצמית המסייעים בהפחתת החרדה בזמן אמת. המחשבה ש'אחרים יודעים טוב ממני' היא חסרת שחר (בשלב הבחינה בודאי שאין לכך סימוכין) ומחלישה. מוטב להרגיע את עצמך באמירה כמו: תרגעי, למדת טוב. אין סיבה שלא תצליחי ! הסימולציות המתרגלות מצבי בחינה נועדו אכן לצורך היכרות עם מצב הלחץ. חשיפה חוזרת לסיטואציה המלחיצה אמורה להקהות את החרדה, ולהפגיש אותך עם הדפוסים הבעייתיים, כדי שתוכלי לתקן בזמן. אז קדימה, גוני, מחכים לך באקדמיה! חיבוק ליאת

היי אני בחורה בת 21 ואני זקוקה לעצה קטנה. אני ישמח אם תוכלו לעזור לי אני צריכה ללכת לפסיכולוג אבל אני חוששת. כל האנשים שמסביבי אומרים לי שמי שיכול לפתור לי את הבעיה הוא פסיכולוג אני לא כ"כ מאמינה שמישהו זר יכול לעזור לי. לוקח לי הרבה זמן להיפתח לאנשים שאני לא מכירה. אני צריכה להכיר טוב את הבן אדם לפני שאני מספרת לו על עצמי. איך אני יכולה להתגבר על הבעיה מחשש שהפסיכולוג לא יעזור לי? אני פוחדת להפתח בפניו ובסוף הוא לא יוכל לעזור ואני ישאר אם אותו בעיה. אני מאוד ישמח אם מישהו יוכל להוציא אותי מהחשש... בתודה מראש אורטל

שלום אורטל, החשש שלך לתת אמון באדם זר הוא הגיוני ומוצדק. אחרי הכל, גם הפסיכולוג הטוב בעולם הוא בחזקת זר מוחלט בתחילת הטיפול. הברית הטיפולית אינה אלא קשר הנבנה בהדרגה, כאשר 'חובת ההוכחה' היא על המטפל. מרבית המטופלים אינם חושפים עצמם בבת אחת, וממש כמוך, נשמרים ונזהרים כדי להימנע מפגיעה. רק כאשר מתבססים אמון וביטחון, המטופל מרגיש שהוא יכול לסמוך על הפסיכולוג, והחששות מתפוגגים. בהצלחה ליאת

שלום אורטל, לפי מה שאני רואה, יש לך 2 אפשרויות: או לא ללכת לפסיכולוג/ית, ולהישאר עם מה שאת רגילה אליו, מכירה ולא פוחדת ממנו היום, כלומר: להישאר עם חייך כפי שהם נראים כיום, או כן ללכת לאיש המקצוע, ולהסתכן אמנם בכך שהטיפול יעורר כל מיני פחדים וחרדות, אבל עם סיכוי לשינוי. אני חושבת שאם את לא מרוצה מהצורה בה חייך מתנהלים כיום, ואת מוכנה להשקיע זמן, כסף וכוחות נפשיים בתקווה לשינוי לטובה בחייך, אז עדיף לקחת את הסיכון, ולו בגלל תקווה הכי קטנה לשינוי שיש בו, כי אפילו השינוי הכי קטן פותח אותך קצת יותר ומביא עימו סיכוי לעוד שינוי ועוד. אני מאמינה שעדיף להסתכן, כי להישאר בצד הבטוח אמנם משאיר אותנו בטוחים, אבל לא מאפשר לנו לעשות כל שינוי..

ערב טוב לנועה ולליאת... אני רוצה להודות לכן שעניתם לפנייתי,שמחתי לשמוע את דעות של אנשים אחרים. תודה

האם לעוצמת/לצורת לחיצת כף יד של גבר יש משמעות?. בעבר, בחורים היו לוחצים לי יד בעדינות. לפני מספר ימים לחצתי יד לגבר למזל טוב מאחר וחיתן את בנו. כף ידו עטפה את כל כף ידי לשניות ארוכות כמו גבר לגבר. האם יש משמעות לדבר?-תודה.

שלום שני, איני מומחית לשפת-גוף, הגם שמדובר בתחום מרתק ומופלא. מה שכן למדתי, זה שכולנו 'קוראים' ומפענחים גם באופן לא מודע את התקשורת הלא מילולית, המהווה חלק בלתי נפרד וחיוני בתקשורת האנושית (וכמובן בתקשורת בין בע"ח). לכן, נסי להקשיב לתחושות שהתעוררו בך בשעה שלחצת את ידו - האם זה היה נעים? מביך? פתייני? מזמין? האם התלווה לכך מבט מסוים? מלל? אם תגלי משהו מעניין, שתפי אותנו לילה טוב ליאת

היי, בזמנו עברתי סדנת שפת גוף ולפי מה שזכור לי ברגע שלחיצת היד חזקה, ועוטפת כפי שציינת- דבר זה מראה על חום וחיבה. וברגע שלחיצת כף היד רפויה (לעיתים אנשים מושיטים יד, ללא לחיצה, ללא עטיפת היד השנייה) דבר המצביע על ההפך.ויכול אף להורות על זלזול האדם שעומד מולך. אבל כמובן שאין כללים ברורים. תלוי בגודל, חוזק האדם שעומד מולך.

מדוע אנשים נעלבים כשמחקים אותם?

ערב טוב ג'טיקס, לא כולם נעלבים כשמחקים אותם, ויש אפילו מי שנהנים מכך בעליל. כדי לחקות מישהו, עלינו להתחקות תחילה אחר אותם אלמנטים בולטים בהתנהגותו/קולו/מראהו, אותם ניתן לשחזר בדרך שאין לטעות בה. לפעמים החקיין מגזים מאד בשימוש באותו היבט דומיננטי, עד כדי גיחוך או תחושת קריקטורה גרוטסקית. המופע הלא-מאד-מאוזן מצחיק מאד את קהל הצופים, אבל כנראה שקצת פחות את האדם המקורי, שרואה את עצמו לפתע 'מבחוץ', בזוית שלא בהכרח מחמיאה לו. יש לי הרגשה שההקשר בו נעשה החיקוי קובע במידה רבה את ההתייחסות של ה'מקור'. זמרים מוצלחים נראים משועשעים כשמחקים אותם, בעוד אדם שמגמגם או ממצמץ יתלהב הרבה פחות מחיקוי שלו, מוצלח ככל שיהיה. לילה טוב ליאת

מבחינה יותר פסיכולוגית, החיקוי בעצם פולש אל תוך ה"עצמי" של הבן-אדם.וככזה הוא מביך את האדם שלפתע "רואה " את עצמו מבחוץ, ולא כפי שהוא רגיל "להיות" עצמו מבפנים.

שלום, אני בת 32 היפוכונדרית מוצהרת, רציתי לדעת למה בזמן האחרון אני לא מצליחה לפהק? זה בא כמו בעיטוש שנעלם פתאום באמצע ככה זה מתחיל לי התחלה של פיהוק ופתאום אני לא מצליחה לסיים את הפיהוק וזה בא ככה אחד אחרי השני עד שאני מצליחה לפהק גם זה לא עמוק מספיק ואני מרגישה כל הזמן שאני רוצה לפהק ויש לציין שאני לא עייפה כלל ץ רציתי לדעת אם זה תסמין ל מחלת לב או תסמין למחלת ריאות זה נורא מציק לי אנא עזרו לי בבקשה מחכה בקוצר רוח לתשובה תודה מראש מלכה מפ"ת זה בד"כ בא בשעות שונות של היום וזה נמשך כשבוע זה משהו חדש שלא היה לי (יש לומר שעברתי בדיקות שגרתיות כולל אקו לב וצילום חזה מלפני שנה והכל תקין כולל בדיקת דם מלפני חצי שנה)

שלום לך מלכה, לצערי איני יודעת להשיב לשאלתך. נסי להתייעץ בפורום רפואת משפחה. ככלל, הסברים פסיכולוגיים לתופעות פיזיולוגיות יבואו רק לאחר שמוצה הבירור הרפואי עד תומו. כהיפוכונדרית מוצהרת, את ודאי מכירה את התהליך בו תחושה גופנית תמימה למדי מועצמת ע"י החרדה לממדים קטסטרופליים חסרי פרופורציה. נסי להירגע ככל יכולתך, ולמצוא את הרופא שיוכל להרגיע אותך הכי מהר שאפשר. ...לבריאות! ליאת

אני במצב דומה ולא היפוכונדרית. אשמח לדבר אתך גילי

שלום, שנים רבות הדחקתי את סף הרגישות הגבוה שלי (ולא נכנס כרגע לסיבות שגרמו לכך). עכשיו, הרגישות הזו מתחילה לחזור אלי. דוגמא- אתמול ראיתי אישה זקנה הולכת, וניכר שהיה לה קר. זה גרם לי לתחושת עצב. וזה רק מקרה "קטן" כי הוא לא תלוי ישירות בי.. השאלה- מה עושים? (אני רוצה כמה דעות מעבר לטיפול) איך מתמודדים עם דברים כאלו? דרך ההתמודדות שלי עד כה היתה פשוט הדחקה.. ואני יודעת שהשאלה נשמעת קצת מצחיקה, אבל אני באמת לא יודעת.

ערב טוב, אישה זקנה שקופאת מקור ברחוב זה דבר שקשה לראות. אישית, הייתי מודאגת יותר ממי שלא חש צער מול מראה כזה. ולעצם הענין. כולנו מצויידים במנגנונים המקהים עבורנו תחושות עוצמתיות בלתי נסבלות. לכל אדם יש את הסף שלו, שמעבר לו קשה לשאת. אנשים שונים מתמודדים באופנים שונים עם מראות/תחושות/רגשות/מחשבות שמעבר לסף. יהיו מי שיעדיפו להתכחש להם או להדחיקם אל מחוץ לתודעה. אחרים יוכלו 'לעשות משהו' עם אותו חומר מכאיב- למשל להתנדב למען קשישים במצוקה, ובכך להפחית את חוויית העצב והאשמה מול המראות הקשים. יש אנשים שהופכים תכנים קשים לנסבלים בדרך של הומור שחור. יהיה מעניין, כמובן, לשמוע כיצד אנשים אחרים מתמודדים עם רגישות-יתר מכבידה. בכל מקרה, יכולת ההדחקה ההולכת ונסדקת, יכולה להעיד על עומס יתר וצורך באוורור רגשי, אבל גם (אולי) על נכונות להתמודד באופן ישיר יותר עם חלקים מכאיבים וקשים שבתוכך. כיצד והיכן תבחרי לעשות זאת - רק את תחליטי. בהצלחה ליאת

שלום, האם יש רמזים / קריטריונים מסויימים לפיהם אפשר לדעת על הישנות של דיכאון (כלומר, אפיזודה נוספת) ??? אודה על כל מידע בנושא. (לא מצאתי חומר על אפיזודות נוספות) בשבועות האחרונים מצב הרוח שלי רוב הזמן ירוד, בלילות אני מתעוררת הרבה, במהלך היום מוצאת את עצמי חושבת על זה שאין לי כוח להתמודד עם החיים המגעילים האלה,ושלא הייתי רוצה להיות קיימת בהם. את הטפול הפסיכולוגי הפסקתי. אין לי כסף למרות שזה מסובסד, ואין לי חשק להמשיך אותו. באפיזודה הקודמת (הראשונה-לפני שבעה חודשים) זה היה הדרגתי. אני מבולבלת ולא יודעת אם מה שעובר עלי מעיד על אפיזודה נוספת או שזה המשך . המחזור שלי מאחר, אני ממש לא רוצה ללכת לרופאים. נראה לי שהגוף שלי צועק. נמאס לי להעביר את הימים בכוח.

יעל יקרה, את מחפשת מידע או 'חומר' על הישנות הדיכאון, ובעצם לא לגמרי ברור לי מדוע. התחושות שאת מתארת מעידות על מצוקה ממשית, סבל רב, וחשש מפני העתיד. האם קריאה של חומר תיאורטי זה או אחר תסייע לך? הגוף שלך צועק, כדברייך, והייתי מציעה לך לנסות ולהקשיב מה הוא אומר. את מסרבת להגיע ולקבל עזרה, ואני שואלת את עצמי, בכנות, איך היית רוצה להיעזר בנו, מכאן? אני מפצירה בך לחזור למי שטיפל בך (או למישהו אחר) ולהתייעץ. במידה ואכן הדיכאון שוב מרים ראש, טיפול תרופתי יכול לסייע מאד בהתמודדות, לצד השיחות. בינתיים, שולחת לך הרבה כוח ועידוד ליאת

שלום, אני לא יודעת מה להגיד על מצבי כדי שתבינו אותי(בת 24)יש כל כך דברים שמטרידים אותי ולא נותנים לי מנוחה או שקט נפשי,אם זה ביחסים עם אמא שלי(יש לי הורים גרושים)אם זה עם עצמי שנתתי למצב הכללי בבית לשלוט בי,ובמעשיי.(דאגתי לפרנסת בית מגיל צעיר ושכחתי את עצמי) אני חושבת שנעשה לי רע לאורך כל השנים שוויתרתי על דברים מסויימים שהייתי רוצה שיקרו לי. אני צריכה מגע אנושי ,הקשבה,הערכה אכפתיות פרגון,מישהו להישען עליו בשעת מאבק ,בשעת עצב,איך אפשר עוד לסבול ,מאיפה עוד לאזור כוחות ,לא מצליחה להתקרב לבחורים להיות בקשר,לא מצליחה להתגבר על משהו שאמא שלי נתנה לי להבין דברים בצורה לקוייה(לגבי גברים) ,בצורה לא נכונה,והיא טעתה בגדול,ועשתה לי רע מאד,כל דבר שאני עומדת לעשות אני רואה אותה מולי,מדמיינת אותה מאיימת עליי,עושה לה חשבון בכל מחשבה בתוכי בכל מעשה תמיד מרגישה פחד ממנה,למרות שבתוכי אני חושבת שיכולתי להיות רעה אליה,והנה המצפון שלי עומד מולי ועוצר אותי,למה שאני אעשה לה עוד רע ,הרי הקרובים אליה התרחקו ממנה,ואם אני גם אתרחק ואעבור לגור לבד בחופשיות אז אני לא אחייה בשקט,היא נותנת לי להרגיש אשמה ענקית,ומאד קשה לי,יש אווירה של לחץ מתמיד בבית ,אווירה כל כך לא מוצאת בעיניי,והרבה דברים שאני לא מסכימה עליהם,היא לא עוזרת לעצמה ,לא משתפת פעולה איתנו,מסרבת כל עצה טובה מהילדים שלה,אין לי עוד כוחות,אני במצב של ייאוש, הייתי מאד רוצה ללכת לטיפול שיעזור לי לעבור את כל זה,אבל בינתיים מה אתם מייעצים לי?.

ללכת לפסיכולוגית

שלום למיואשת, ההחלטה לפנות לטיפול היא נבונה ורלוונטית מאד, שכן מוטלת עליך משימה נכבדת של השתחררות מלפיתה עזה (גם אם אוהבת) והרסנית, המפריעה לך לתפקד בזירות חייך המרכזיות. עזיבת בית ההורים היא תמיד צעד משמעותי הכרוך ברגשות מעורבים. כאשר אחד ההורים (או שניהם) נתפס כבודד, תלותי ונזקק, צעד זה נחווה כקשה אף יותר, או - כמו במקרה שלך - כמעט בלתי אפשרי. כמו כל מיני משוואות בעייתיות שלמדת בבית, גם המשוואה שעזיבת הבית פירושה 'לעשות רע לאמא' אינה מדוייקת. אנשים בגילך אמורים להתחיל לחשוב על עזיבת הבית ויציאה לחיים עצמאיים, גם אם צעד כזה כרוך בקושי או משבר אצל ההורה המתבגר. הנסיבות המשפחתיות הייחודיות שלכם, ואולי גם משהו באישיותה של אמא, הפכו את רגש האשמה לרגש עוצמתי ודומיננטי, המפעיל אתכם בשירות הצרכים ושיכוך החרדה שלה. במקום להתחיל לכעוס ולשפוט, הייתי מציעה לך להתמקד בעצמך, ולגייס את מירב הכוחות כדי לבנות לעצמך חיים כאדם בוגר. קשה לעשות זאת ללא עזרה, ולכן טוב שהחלטת לפנות לטיפול. נחזיק לך אצבעות מכאן, ונאחל לך דרך צלחה ליאת

היי ליאת, אני רואה שהרבה אנשים כאן בפורום מספרים על התלות שיש להם במטפל שלהם, אשר קשה להם להשתחרר מתלות הזו. האם ישנה דרך למנוע זאת מראש? או שמא זה קשור לסוג האנשים, אם הם תלותיים וכיוב'. אשמח לשמוע את דעתך.

היי, כמי שמלווה אדם בשעותיו הקשות, הפסיכולוג זוכה לעיתים קרובות למעמד מיוחד ומשמעותי, ולפעמים נוצרת גם אותה תלות מפורסמת. עם זאת, הרוב המכריע של המטופלים מצליח לסיים את הטיפול בהצלחה. גם כאשר אנו נפרדים מחבר טוב, מורה, מדריך, שכן קרוב, וכד', הפרידה כרוכה בתחושות של כאב ואובדן. מרביתנו יכולים להתמודד עם תחושות כאלה בהצלחה, ולשמוח בנכסים הממשיים או הרוחניים שהרווחנו מן הקשר. אני מאמינה שיש אנשים עם מבנים נפשיים ספציפיים, המתקשים יותר מאחרים לשאת פרידות. גם הם נאלצים, בסופו של דבר, להתמודד עם תביעות המציאות, ולהסתגל. עוד לא שמענו על מישהו שעבר לגור אצל הפסיכולוג שלו עד זקנה ושיבה :-) הלא כן? בברכה ליאת

ליאת,איזו טיפשה אני שלא פניתי לעזרה לפני שנתיים.נאמר לי:"אני לאעזוב אותך"את במעברים לא פשוטים,אולי היגיע זמן לעשות תחנה ולדבר עם איש מקצוע...אחרי זה תוך שבועים התפרקתי.היא היתה איתי,בנתה את השקפות העולם שלי מחדש,קיבלה אותי תמיד,לימדה לא "לרדת על עצמי"...פשוט למדתי איתה הבדל בין בטוח ולא בטוח...ונילחמתי,נילחמתי על עצמי ועם עצמי כדי להיות "נורמלית יותר".היא היתה איתי וזה האיר לי את שדה המלחמה,ראיתי את האויבים טוב יותר...לכן לא מפתיע שהיתי קוברת את עצמי פצוע בלילות(סיפרתי לה,היא היתה בשוק).אך היתה לי בעיה:היא היתה עד למלחמתי...טוב שעבודתי הביאה המון פירות טובים גם.ויש לי בחיים אדם יקר.קרוב וסמכותי(על ההתחלה תפסת מי אני.מדהים)..הגיע זמן לחתום על הסקם שלום(חיוך)

שלום חני, לפעמים מאד מכאיב ומיותר להצטער על שגיאות עבר. מוטב לראות בהן שיעור חשוב, ולצמוח מתוכן אל מציאות חדשה. נעים לשמוע שאת מצליחה לשמוח ב'פירות הטובים' ובנקודות האור שבחייך. אני תמיד בעד הסכמי שלום :-) בהצלחה ליאת

ליאתוש,אני לא מצטערת.את לא יכולה לתאר לעצמך איזו עבודה ענקית עשיתי.אני בשוק פשוט,אני כישרונית,אילו פרויד לא היה כותב את התיאוריה שלו היתי כותבת אותה.אני יודעת לעשות ולהבין המון דברים,לא יודעת מאיפה."היא" היתה בטוחה שאפנה לעזרה ואני פתרתי את התלות לבד,נילחמתי על ביטחון וכאשר הוא הגיע והתיצב התבגרתי.אבל לעולם לעולם אני לא פותחת יותר דלת לתת מודע לבד,היתי יכולה להיות עכשיו פציאנטית של פסיכיאטר או אחת מהרשמה בחברה קדישה.על סף פיצול אישיות היתי.לפעמים עדיף להיות אדם מהשורה ולהיות מוגן יותר מהמחשבות של עצמו.אצלי הכל נקי,את מבינה,כאילו,ישר,אפילו את החלומות שלי אני ג'יק-ג'ק מבינה כי הם ברורים.לא לימדו אותי את זה אף פעם!ואני לא פסיכולוגית.מוזר.טוב שזה התפוצץ ולא היתי לבד.יקח לי זמן להכיל את השנתיים אחרונות.אל תחשבי,אני באמת-באמת בן אדם מאושר,יש לי נקודות חושך והמון-המון אור.

אני בטיפול כבר 6 שנים ומתחילה לחשוב על סיום שלו וגם התחלתי לדבר על כך עם הפסיכולוגית שלי. הבעיה היא שאני מרגישה תקועה, חסרת אנרגיה ועם עומס רגשי בסיסי שאני לוקחת לכל מקום ושמפריע לי בעבודה ובריכוז. מצד אחד אני מרגישה מיצוי ועייפות מהטיפול אבל במקביל מרגישה שאני סוחבת עלי המון משקל וזה מאוד מתיש אותי. אני מרגישה שהייתי רוצה להסיר משהו מעלי ולהיות חופשיה, ולא יודעת איך. אני מדברת על זה הרבה עם הפסיכולוגית שלי ולא מצליחה להיעזר. אני מנסה למצוא בתוכי כוח להתמודד עם אתגרי החיים שלי, ומאוד מתקשה למצוא אותו. אשמח לשמוע מה דעתכם.

תמר יקרה, לעיתים קרובות, דווקא לקראת סיום טיפול ארוך ומשמעותי, מורגשת מעין רגרסיה או הצפה זמנית של חרדה מפני הבאות. גם 'בוגרי טיפול' מצטיינים עדיין ניצבים - כמו שאמרת - בפני אתגרי חיים מתחדשים, המצריכים כוחות התמודדות ומשאבים נפשיים. אנשים צעירים מדווחים על תחושות דומות כאשר הם עומדים, למשל, לפני עזיבת בית ההורים. עזיבת הטיפול כשלעצמה יכולה להיחוות כגורם לחץ, ויתכן שכאשר תעמדי בזכות עצמך, פתאום יימצאו הכוחות והאנרגיות למשימות החיים. העובדה שהצלחת להפיק תועלת ולהתמיד בקשר טיפולי לאורך זמן, יכולה לנבא הצלחה דומה בעתיד, במידה ותרגישי צורך. קחי את זה איתך (לידיעה), ונסי לקבל בברכה את העצמאות החדשה. אני מאמינה שעד מהרה תצליחי אפילו להנות מחוויה חדשה זו שכה חסרה לך. נשמח ללוות אותך מכאן, ולשמש אוזן קשבת בהצלחה רבה ליאת

שלום רב, בזמן האחרון חלו הרבה שינויים בחיי ולטובה. אבל אני עובדת יותר שעות מקודם בעבודה מאד מעניינת,את ילדי 4.5 + 8 חודשים אני אוהבת מאד ואת בעלי היקר שמנסה כל הזמן לעזור. מה שקורה זה שרוב הנטל נופל עלי,להכין אותם בבוקר ולטפל בהם עד שהוא מגיע 19:00 מהעבודה. אני גם לומדת לתואר ראשון-אני בקורסים אחרונים לתואר וגם מכינה עבודות סמינריוניות.בנוסף לכל אני גם לומדת נהיגה ואני מאד אוהבת לטיילעם הילדים,אפילו בקניון. בשבועיים האחרונים אני מרגישה שכל כוחותי אזלו,אין לי כוח ואני גם קצת חולה היום. מה שמדאיג אותי זה שיש לי בעיות רפאיות-הוסת עדיין לא הגיעה וכבר עברו 8 חודשים מאז הלידה ואני בבדיקות עכשיו. אתמול הרגשתי בנפש שאני עומדת למות ובכיתי לבעלי ואמרתי לו שאני לא רוצה למות כי עוד לא הספקתי להיות עם הילדים ואיתו,אני גם בקושי עושה איתו סקס. מה עובר עלי ולמי לפנות לעזרה?

שגית יקרה, שמחתי לקרוא על כל הדברים הנפלאים שהתרחשו בחייך לאחרונה, והצטערתי לשמוע שאת חולה ושקשה לך, למרות הכל. כמו שנאמר כאן לא פעם, גם אירועי חיים חיוביים (חתונה, לידה, מעבר דירה, לימודים, וכו') יכולים להיחוות כאירועי משבר, או להעמיס על המשק הנפשי שלנו משא עודף. את מדווחת על כוחות שאוזלים, וממה שאת מתארת, סדר היום שלך אכן נשמע 'קטלני'. את אמא לשני ילדים קטנים, עובדת המון שעות מחוץ לבית (כולל משמרת שניה בבית), לומדת בקורסים מתקדמים וכותבת עבודות גמר, לומדת נהיגה, ומרגישה פיזית לא טוב. קשה לי לדמיין מישהו שעוד ירצה סקס אחרי כל זה... אז קודם כל, טוב שאת בבדיקות. אני מקווה שהכל בסדר וזו רק עייפות ומעמסה. בכל מקרה, הייתי ממליצה לך לנסות להוריד מעצמך עומסים מיותרים, ולתכנן לעצמך סדר יום יותר ריאלי. אפשר לבקש דחייה בהגשת העבודות כדי לרווח קצת את ההגשות. אפשר לחכות עם שיעורי הנהיגה עד סוף הסמסטר, או לפחות עד שתרגישי קצת יותר טוב. חשוב מאד לנסות ולגייס כל עזרה אפשרית (אמא, אחות, בייביסיטר, מטפלת), גם אם היא כרוכה במחיר כספי. לפעמים עדיף שיכאב בכיס ולא בנשמה. מעבר לכל העצות הללו, אפשר לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי, בו תוכלי למצוא לעצמך מקום חם ומכיל שיוקדש רק לך, ויאפשר לך אי קטן של שפיות בתוך כל המהומה. רק את יודעת מה באמת באמת נכון לך, וכמה מדאיג מצבך. האם באמת יש לך היום יום רע, או שמא זה מצב מתמשך? במקרה של מחשבות אובדניות או ייאוש גדול, הפנייה לטיפול היא חובה ולא המלצה, ואני סומכת עלייך שתצליחי להפעיל שיקול דעת ואחריות. אני מאחלת לך הרבה בריאות, ואשמח אם תעדכני אותנו בחדשות טובות בהצלחה ליאת

שלום וברכה, רציתי לשאול לגבי היפנוזה, האם הטיפול שכולל היפנוזה כשמטרת ההיפנוזה היא לגרום למטופל להרגיש טוב יותר עם עצמו , האם המטופל זוכר לאחר מכן מה דיבר? והאם יש למטופל שליטה תוך כדי תהליך לא לדבר מה שאינו רוצה? תודה מראש

אנונימית שלום, בסיום טיפול ההיפנוזה ניתנת לעיתים ההנחיה למטופל לזכור את מה שהוא צריך לזכור, כך שאם ישנם חומרים שאינו מעוניין להיזכר בהם הוא לא חייב. באופן כללי בטיפול היפנוזה למטופל ישנה שליטה מלאה על התהליך ובין השאר על מה שמדבר. כך שאם לא רוצה לדבר על משהו הוא פשוט לא ידבר עליו. דרך אגב, ישנם כאלו שגורסים שעל מנת שטיפול ההיפנוזה יהיה יעיל יותר המטופל כלל לא מדבר בתוך התהליך ומתקשר עם המטפל באמצעות שפת סימנים אותה קובעים מראש, ורק בסיום התהליך הוא יכול לשתף את המטפל בחוויותיו. בברכה, גדעון

הפניתי כאן שאלה לגבי רגישות יתר שכנראה עברה כבר לעמוד הקודם, ותודה על תשובתך. רציתי, ברשותך, להוסיף ולשאול שאלה הקשורה ברגישות יתר: אני שמה לב שלפעמים, כאשר אני לוקחת כדור לשיכוך חרדה לפני שינה, הדבר מסייע לי גם בניטרול רגישות היתר למחרת היום. כלומר, אני ממשיכה להיות חביבה חייכנית ולבבית כמו קודם אבל באופן מפתיע, אותם דברים שגרמו לי כאב מפסיקים להטריד אותי כל כך: חוסר טאקט או מילה שלא במקום שקודם התיחסתי אליהם (פנימה בתוכי) עוברים יותר בקלות. שאלתי: האם אכן יש קשר בין חרדה לבין רגישות יתר מבחינת התופעות, למשל, הנצפות במוח? האם הן באות מאותו המקום? ואם כך האם נטילה של כדורים נוגדי חרדה היא הפתרון להפחתת הרגישות? וברשותך שאלה נוספת: למרות שאני יודעת שזה איננו פורום פסיכיאטריה ומשום כך איננו עוסק בטיפול תרופתי אבל דווקא משום כך הייתי מעוניינת לשמוע חוות דעת של פסיכולוג ולא פסיכיאטר. מקרוב מאד, אני מכירה בחורה שסבלה מאד מחרדה ומזה שנה היא מטופלת בתרופה ממשפחת הפרוזאק. הבחורה אכן סובלת עשרות מונים פחות ואני מניחה שכאן הפתרון היה הולם ושווה, אלא שקשה להתעלם מהעובדה שאותה בחורה שאני מכירה מזה שנים רבות ואשר היתה מאד ערה ורגישה גם לסבל הזולת ומשום כך גם מאד אמפאטית היא כיום מאד מרוחקת ומתנהגת קצת כמו (לא נעים לומר אך זה נכון) אוטומט. ממש משהו רובוטי כזה. נשאלת השאלה, ואולי זו באמת יותר שאלה פילוסופית-אתית, עד כמה כדאי ומותר לנו לשנות את האישיות של האדם על ידי התערבות כימית, או אחרת, בביוכימיה של המוח? אז נכון שבמקרה של סבל גדול עדיף להפסיק את סבל האדם גם על ידי תרופות.אבל מה התועלת במקרה של אדם שהיה רגיש מטבעו ובזכות כך היה מסוגל להרגיש גם את סבל הזולת ולגלות כלפיו אמפתיה ולהיות לו לעזר, ואשר התרופות הכימיות הפכו אותו לקר ומרוחק? האם עולמנו לא מספיק קר ועוין גם כך? האם לא פספסנו משהו?

אורית שלום, אני בהחלט לא מומחה לנושאים תרופתיים ומבחינה אתית ופילוסופית תשובתי טובה כמו כל אחד אחר, אך אנסה להתייחס בכל זאת. למעשה אני לא מבין מדוע רגישות היתר שלך "נבלמת" ע"י כדור נוגד חרדה. אך אם זה עוזר, מה לנו כי נלין. ולגבי חברתך ונוגדי הדיכאון: קודם כל אני מבין שזה עזר לה והיא סובלת פחות וזה כבר טוב. יתכן שמה שנראה בעינייך כתכונה טובה של רגישות אמפתית אינה תכונה כל כך טובה בעיניה. למשל היא יכולה לחוות את עצמה כמזדהה הזדהות יתר עם סבל העולם וכתוצאה מכך חרדה ולא שומרת על עצמה. והנה עתה היא שומרת יותר טוב על עצמה, פחות חרדה, ונעשית יותר מרוחקת, אך שוב לא ברור אם היא סובלת מכך או רק סביבתה - במקרה זה את החברה. ואולי ניתן להתבונן על כך מזווית נוספת: הדוגמה של חברתך מעידה על הצורך לשלב טיפול שיחתי עם טיפול תרופתי ולא להשאיר את הטיפול בידי התרופות בלבד. בברכה, גדעון

איך אפשר למצוא פסיכולוג , שמתמחה בנושא של גילוי עריות רגשי ( סמוי ) ? אני מאוד רוצה לעזור לחברה טובה שלי שעברה את זה עם אמא שלה . בבקשה מי שלא יהיה , מהפורום או מד"ר גדעון שובל , או מהצוות שלו . בתודה מראש המוטרדת

למוטרדת שלום רב, איני בטוח מה זה "גלוי עריות רגשי (סמוי)". אני מעריך שאת מתכוונת לפגיעה רגשית שמלווה בחציית גבולות לא תואמת. אני סבור שכל פסיכולוג קליני מיומן יכול לטפל בכך. נסי לברר עם מכרייך על פסיכולוג/ית מומלץ באזור מגורייה. ניתן גם לפנות שלא באופן פרטי דרך קופת חולים או שרותי בריאות הנפש באזור המגורים (בהסתייגות של זמן המתנה שיכול להיות ארוך). בהצלחה, גדעון

שלום בתי בת 17 בזמן האחרון קשה לה ללמוד היא שואלת אותי למה אני לא לומדת בזמן הנכון ו משאירה הכל לליל המבחן.היא אומרת תקחי אותי לפיסיכולוג .לפי דעתי היא סובלת מי זה שאין לה חברות טובות ו תמיד כואב לה שלא משתפים אותה לכל הסודות שלהם או יציאות שלהם האמת שהיא ילדה בלי תכסיסים וגלויה ותמיד הי ה לה בעיה שלא רצו להיות חברה שלה .עכשיו סוף שנה ,עוד 3 חודשים היא מסיימת בית ספר ואני לא יודעת מה לעשות ?בגיל 11 שלחתי אותה לפסיכולוג בנושא הזה ו שום דבר לא עזר הרבה שיחות,היא עד השנה הזאת הייתה תלמידה טובה ועכשיו גם יש לה צייונים טובים.80 אבל כולם אחרי מועד ב. רציתי לדעת מה לעשות ו מה לענות לה?תודה לכם

פרידה יש הבדל גדול בין הבשלות של אדם בגיל 11 לזו של אדם בגיל 17 ולכן סביר להניח שהפעם הטיפול יניב יותר פירות בעיקר לאחר שהיוזמה של התחלת טיפול באה ממנה. לדעתי את צריכה לתמוך בה ולאפשר לה ללכת לטיפול,כרצונה.

פרידה שלום רב, את מציינת שתי בעיות עיקריות שיש לבתך: קושי בלימודים וקושי חברתי. יתכן שישנם עוד קשיים שהיא לא משתפת אותך בהם, אך בקשתה ברורה, היא מעוניינת בשיחות עם פסיכולוג. לדעתי יעוץ פסיכולוגי אכן יכול לעזור לה ולכן עצתי לך היא להעתר לבקשתה ולעזור לה בקביעת הפגישה עם הפסיכולוג. בברכה, גדעון

המטפל שלי הציעה שננסה בפגישה הבאה לעבוד באמצעות דמיון מודרך. אני קצת חוששת אבל לא יודעת לדחות. אשמח לשמוע מאנשים שחוו טיפול באמצעות דמיון מודרך. האם הוא נעשה על אותה כורסה נוחה או שהמטפל מביא עימו ציוד אחר ? האם עליי לשתף פעולה בשיחה או רק לדמיין ?

אני מטופלת כבר כמעט שנה אך בחודשים האחרונים אני חוזרת ממש עצובה מהטיפול וחסרת סבלנות עד הטיפול הבא. העצב לא עולה בטיפול עצמו ואני ממש מוצפת מייד עם סיום הטיפול. חשוב לציין שהפסיכולוגית שלי רגישה ומדהימה אך היא לא חשה במצוקתי משום שאין לעצב ביטוי בזמן הטיפול. כיצד לנהוג ? האם הדרך היחידה היא לדבר עם הפסיכולוגית ? אני מעדיפה לפתור את הבעייה לבד מבלי לשתף אותה ........אבל איך ?

ענת שלום, אני מעריך כי העצב שלך קשור לתכנים הטיפוליים או לתהליך הטיפולי ולדעתי יש מקום שתשוחחי עליו בטיפול ותנסי להבין אותו. את יכולה פשוט להעלות את הנושא (כן, אני יודע שזה לא פשוט). או להדפיס את שאלתך ואת תשובתי ולתת לפסיכולוגית שלך לקרוא. מכאן הדרך תהיה פשוטה יותר. בברכה, גדעון

שלום אני בת 21 ואני רוצה שתמליץ לי על פסיכולוג טוב באזור רעננה,הרצליה,כפר סבא. אני מעדיפה פביכולוג ולא פסיכולוגית... אני ישמח אם תענה לי בהקדם.

אני מטופלת באזור השרון, יש לי פסיכולוגית מדהימה. למרות שיש לי קושי ביצירת קשר חדש נוצר בנינו קשר טוב . ממליצה לך עליה בחום. אם את מעוניינת אנא השאירי לי מייל שאצור איתך קשר

תודה רוני אני מאוד ישמח אם תתני לי פרטים עליה.

שלום לך, אנו לא נוהגים להמליץ על פסיכולוגים בפורום כדי לא לעסוק בפרסום. את מוזמנת לפנות אלי באימייל האישי שלי ואשמח להפנות אותך לפסיכולוג באזורים שציינת. בברכה, גדעון [email protected]

לאחרונה אני מרגישה ממש במשבר. יש רה-ארגון אצלי בעבודה ואני מוצאת את עצמי עוברת משרד. כל השינוי מתמשך זמן רב מידי עם המון בעיות ארגוניות וטכניות ואישיות עם הבוסים החדשים ואני מוצאת את עצמי במתח רב. בשנים האחרונות אני סובלת ממתחים וחרדות בתקופות מעבר וגם עכשיו זה תוקף אותי. אני סובלת מחרדות קשות, כמעט עד חוסר תפקוד, כל הזמן חוששת שאתמוטט ולא אוכל ללכת עוד לעבודה. מחשבה על העבודה מכניסה אותי לחרדה ואני עוברת בקושי את הימים עד המעבר. אני עצבנית, תוקפנית כלפי בעלי, בוכה הרבה, חרדה. פניתי לטיפול פסיכולוגי (שיחות פעם בשבוע) ופסיכיאטרי (מקבלת ג'ילקס פעמיים ביום) אבל ההרגשה היא שזה עוזר רק מעט ואני על סף שבירה. כל הזמן חוששת לפגוע בזוגיות שלי או ביכולת שלי לעבוד ולהמשיך להתפרנס (בעלי ואני סובלים גם מבעיות כלכליות שמעכירות ומלחיצות). אני לא יודעת להתמודד עם לחצים, מרגישה חלשה ביחס לאחרים וביחס לאיך שהייתי רוצה להיות. אני מנסה הכל (שיאצו, מדיטציה, פעילות גופנית, כדורי הרגעה וכד') וכלום לא עוזר, מה שנותן לי הרגשה של מקרה אבוד. הצילו!!!!!!! מה עושים?

פרח שלום, נשמע לי שאת עושה כל מה שניתן כדי לסייע לעצמך. גם טיפול פסיכולוגי, גם טיפול פסיכיאטרי וגם טיפולים אלטרנטיביים. המשיכי להתייעץ,לתמוך ולהיתמך בבעלך. המשיכי לשתף חברים ודרך האינטרנט. נסי לומר לעצמך שזו תקופה חולפת והאחריות על השינויים היא לא עלייך. בתקווה שתרגישי טוב יותר, גדעון

שלום לפני כחצי שנה אובחנתי כסובלת מדיכאון מז'ורי. (לא לוקחת תרופות) אחד הסימפטומים היה , התעוררות באמצע הלילה בלי יכולת להירדם בכלל כל הלילה. המצב השתפר יחסית (חזרתי לתפקד באופן מינימלי ולישון טוב בלילות), אך בשבועיים האחרונים אני מתעוררת באמצע הלילה, נשארת קצת ערה, ואחר כך נרדמת שוב (שינה חלשה) ולאחר מכן שוב מתעוררת קצת ושוב חוזרת לישון. יש ימים שזה יכול לקרות פעם-פעמיים בלילה ויש ימים שקצת יותר. שאלתי היא, האם זה נחשב להפרעת שינה ? האם זה מעיד שהפרעת השינה חזרה אך הפעם בצורה שונה ? תודה רבה.

יעל שלום, דיכאון מג'ורי מאופיין בין השאר בהפרעת שינה מהסוג שתיארת: לרוב, אובדן מחזור השינה האחרון. התעוררות לפנות בוקר ובלי יכולת להירדם. את מתארת כרגע הפרעת שינה מסוג אחר, שיותר מאפיינת מצבי מוטרדות, מתח, חרדה. כמובן שלא יהיה נכון לאבחן את בעיות השינה דרך האינטרנט, אך כן הייתי מציע להתייעץ עם רופא המשפחה, או עם איש המקצוע שטיפל בך לאחרונה. בברכה, גדעון

המטפל שלי הציעה שננסה בפגישה הבאה לעבוד באמצעות דמיון מודרך. אני קצת חוששת אבל לא יודעת לדחות. אשמח לשמוע מאנשים שחוו טיפול באמצעות דמיון מודרך. האם הוא נעשה על אותה כורסה נוחה או שהמטפל מביא עימו ציוד אחר ? האם עליי לשתף פעולה בשיחה או רק לדמיין ?

חן שלום, אינני יודע למה בדיוק התכוון המטפל שלך ומדברייך אני למד שגם את לא בדיוק הבנת במה מדובר. לכן הייתי ממליץ בשלב הראשון פשוט לשאול, למה הכוונה, ואיך זה בדיוק מתרחש, והאם תאלצי לוותר על כורסתך הנוחה וכן הלאה,לשאול לגבי כל שאלה שמטרידה אותך. לגבי הדמיון המודרך עצמו: אני מניח שהמטפל התכוון לתרגיל שבו את מדמיינת "טיול נעים" או "מקום שבו את מרגישה בטוחה ומוגנת". תרגילים אלו יש להם אופי מרגיע ומשתמשים בהם בחלק מהטכניקות הקוגנטיביות התנהגותיות. בברכה, גדעון

שלום, לעיתים אני נתקפת מבוכה במהלך הטיפול והדרך היחידה שלי לצאת ממנה היא לשקר על הפסיכולוגית שלי. בדרך הבייתה אני כועסת על עצמי מאוד וחשה בזבוז אנרגיה ומשאב כלכלי כי בעצם אני לא מתמודדת אלא פותרת את הבעייה בתשובה שקרית. האם לדעתך הפסיכולוגית מצליחה לזהות מצב שהמטופל בורח ממענה באמצעות שקר ? בתחושה שלי היא מזהה ואז אני מרגישה מבוכה גדולה יותר, אבל היא לא מעמידה אותי על טעותי אלא זורמת עם הסיפורים שאני ממציאה. אוף אני בבלאגן עם זה. מה עליי לעשות

גילי שלום, אכן מצב מביך. אינני יודע אם הפסיכולוגית שלך מצליחה לזהות את השקר ואולי היא לא מדברת על זה כדי לא להביך אותך. היות וזה לא פשוט לדבר על השקר עצמו בתוך הטיפול , מה דעתך לדבר על המבוכה שאת מרגישה. בכלל הנושא שאת מעלה מותיר שאלות נוספות: האם רק בטיפול את משקרת או גם במקומות נוספים? (אם כן, את יכולה לדבר עם הפסיכולוגית שלך על המקומות והמצבים שאת משקרת). האם את מרגישה בנוח בטיפול ונותנת אמון בפסיכולוגית שלך? (יתכן שזה הזמן לפתוח ולדבר על הקשר ביניכם,מה את מעיזה לספר ומה עדיין קשה לך). בכל מקרה נסי לחשוב על דרך יצירתית בה תוכלי לספר לפסיכולוגית שלך מה את באמת מרגישה ומה קורה בתוכך. אני סבור שאחרי שתעשי זאת תרגישי הקלה. בהצלחה, אזרי אומץ, גדעון

אני יודעת שלפסיכולוגית שלי יש יום הולדת בתאריך הפגישה הבאה שלנו השבוע. האם מקובל שמטופל יתן מתנה למטפל ?

שולי שלום, נשאלתי על כך לפני כחודש: אינני יודע אם זה מקובל, אך זה בהחלט מטריד מטופלים: מה תגיד הפסיכולוגית, האם תשמח, איך תגיב. בואי נמתין ביחד לתגובות משתתפי הפורום: מה הנסיון שלכם בנושא? בברכה, גדעון

לדעתי, ברכת מזל טוב תספיק.. עצם הברכה בע"פ תעיד על כך שאת זוכרת את המאורע ושיש לכך מקום, ומצד שני לא תהיה מבוכה בנתינת/קבלת מתנה.

מנסיוני , אני יכולה בהחלט לומר לך , שעדיף לתת כרטיס בר משהו שאת תחליטי שזה שמתאים , אני כן קניתי מתנה , מתוך רצון טוב לומר תודה רבה , ולהביע בזאת את הערכתי למטפלת שלי , ומה שקרה , רק גרמתי לה למבוכה מאוד גדולה , עד כדי שהיא סרבה לקבל אותה מקווה שעזרתי לך . מ...מוטרדת.

מנסיוני , אני יכולה בהחלט לומר לך , שעדיף לתת כרטיס ברכה משהו שאת תחליטי שזה שמתאים , אני כן קניתי מתנה , מתוך רצון טוב לומר תודה רבה , ולהביע בזאת את הערכתי למטפלת שלי , ומה שקרה , רק גרמתי לה למבוכה מאוד גדולה , עד כדי שהיא סרבה לקבל אותה מקווה שעזרתי לך . מ...מוטרדת.

מנסיוני , אני יכולה בהחלט לומר לך , שעדיף לתת כרטיס ברכה משהו שאת תחליטי שזה שמתאים , אני כן קניתי מתנה , מתוך רצון טוב לומר תודה רבה , ולהביע בזאת את הערכתי למטפלת שלי , ומה שקרה , רק גרמתי לה למבוכה מאוד גדולה , עד כדי שהיא סרבה לקבל אותה מקווה שעזרתי לך . מ...מוטרדת.

שולי, נראה לי שדעת הכותבים ברורה: זה יכול להביך אותך ואת הפסיכולוגית שלך ועדיפה לפיכך תשומת לב צנועה יותר. מה דעתך? גדעון

אין לי ספק כי הטיפול עוזר לי מאוד............אך למה "השוק" מכתיב מחיר כל כך יקר לשעה של שיחה. אם תחשבו על זה.........בטיפול שעולה 300 ש"ח, עלות כל דקה היא 5 ש"ח. קחו את זמן השתיקה שלנו בטיפול, את שלב העיבוד ושלב המבוכה..... רציתי לדעת בערך מהו הסכום אותו מרבית המטופלים משלמים. אשמח אם תגיבו

אני משלמת 250 על טיפול ויש לי פסיכולוגית מדהימה

מור שלום, אכן טיפול פרטי הינו דבר יקר והתעריפים נעים בין 250 ש"ח כמו שכותבת יעל ועד 400 ש"ח כמו בסידרה "בטיפול". (ובמציאות המגוונת בארצינו ניתן למצוא גם תעריפים זולים יותר מ250 ש"ח, ותעריפים יקרים יותר מ400 ש"ח). למה זה כל כך יקר והאם זה מוצדק נוכח השתיקה , המבוכה והעיבוד? טוב, אז זה גם עניין של היצע וביקוש. גם כל פניה פרטית לאיש מקצוע בתחום אחר הינה עניין יקר ( רואי חשבון, עורכי דין, רופאים, שמאים...). אני בכל מקרה מקווה שבעתיד יתאפשר טיפול פסיכולוגי מוזל יותר דרך השרות הציבורי וכך יוקל למי שידו אינה משגת. (ועם זאת אני גם סקפטי לגבי תיקוותי זו) בברכה, גדעון

יש פסיכולוגים (קלינים, מומחים) שמסתפקים ב-200 ש"ח לפגישה ואם עובדים בלי קבלות (חשבונית מס) אז גם 150 ש"ח לפגישה. גם אם תמצאי מישהי שגובה 150 ש"ח לפגישה זה עדיין יוצא 600 ש"ח בחודש או 8,100 ש"ח לשנה. אם משלמים 300 ש"ח לפגישה (המחיר הממוצע ברוב המקרים) זה מגיע לסכום של 16,200 ש"ח לשנה. 400 ש"ח לפגישה זה מחיר מופקע, אבל יש כאלה שלוקחים גם 500 ש"ח לפגישה. תלוי בביקוש ובהיצע של המטפל. מחיר גבוה לא מעיד בהכרח על איכותו של המטפל. אבל הכסף איננו מרכיב חשוב בבחירת מטפל. ניתן לקבל טיפול בחינם במרפאה ציבורית לבריאות הנפש אבל רשימת המתנה מאד ארוכה והטיפול בד"כ ע"י מתמחים ולא ע"י מומחים.

תלוי אם הפסיכולוגית מקבלת בבית שלה או שהיא שוכרת דירה לקליניקה (ואז המחיר יותר גבוה,) תלוי אם היא נותנת חשבונית מס- משלמת מיסים. מרכיבים נוספים- ביקוש והיצע לטיפול אצלה, כישורים, נסיון, מיקום בארץ- בפריפריה לוקחים פחות מאשר במרכז. תזכרי שמה שניתן לך היום בזול יכול לטווח הארוך להיות מאד יקר.

באיזו מידה, אנו המטופלים חשופים / מוגנים מפני חובת הדיווח החלה על אנשי המקצוע ? האם יש סיכוי שפסיכולו /ית יפנה לגורמים אחרים ללא ידיעתנו ?

דיווח חל בדרך כלל במיקרים הבאים: 1) ויתור סודיות מצד המטופל (המקרה השכיח). 2) כשהמטופל מסכן את חייו או חייהם של אחרים. 3) צוו של בית משפט. לגבי מטופלים קטינים יש חובת דיווח נוספת להורים. למעט מיקרים חריגים, המטפל יידע את המטופל שהוא מדווח. מקווה שעזרתי.

שאלתי מתייחסת לטיפול פרטי אצל פסיכולוגית ומצב שבו לא חתמתי על אף מסמך. איני מודעת לחוקים או להגנה שיש למטופל מפני דיווח שלא בידיעתי. האם יש מצב שיכול דווח ללא ידיעתי ?

שאלתי מתייחסת לטיפול פרטי אצל פסיכולוגית ומצב שבו לא חתמתי על אף מסמך. איני מודעת לחוקים או להגנה שיש למטופל מפני דיווח שלא בידיעתי. האם יש מצב שיכול דווח ללא ידיעתי ?

שאלתי מתייחסת לטיפול פרטי אצל פסיכולוגית ומצב שבו לא חתמתי על אף מסמך. איני מודעת לחוקים או להגנה שיש למטופל מפני דיווח שלא בידיעתי. האם יש מצב שיכול דווח ללא ידיעתי ?

רוני שלום, שאלתך קצרה אך התשובה עליה מורכבת. מחד חלה חובה על הפסיכולוג לשמור על המידע שהגיע אליו במסגרת עבודתו ולשומרו בסוד, מאידך גם לסודיות יש גבולות וישנם מקרים בהם חלה חובה על איש המקצוע למסור מידע שהגיע אליו במסגרת עבודתו (ולא משנה אם הוא פסיכולוג פרטי במסגרת הקליניקה שלו או פסיכולוג העובד במסגרת ציבורית). למשל האפשרות שיתבצע פשע ע"י המטופל, או סכנה לציבור או לאדם עצמו אם המטופל יחזיק כלי יריה, או התעללות בקטין. בחלק מהמקרים ישנו שיקול דעת לפסיכולוג האם למסור המידע ובחלק מהמקרים מתקיימת חובה בחוק. (למשל אם היתה פניה של בית המשפט אל הפסיכולוג). היות ואת לא מציינת בפנייתך על מה מדובר הייתי ממליץ לך לשוחח עם הפסיכולוג/ית שלך בנושא זה של שמירת הסודיות בטיפול ולברר איתה איך את יכולה להרגיש מוגנת יחסית בפני האפשרות של דיווח עלייך. בכל מקרה כדאי לציין שברוב המקרים ובודאי במצבי שיגרה, הסודיות וחסיון המידע אמור להישמר בקפדנות. בברכה, גדעון

אני מטופלת כבר כמעט שנה, הטיפול נעים ועוזר. שאלתי: מתי מחליטים שמסתיים טיפול ? האם הפסיכולוג יכול לצפות זאת ? אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי לאחרונה בזמן הטיפול ומוטרדת מהנטל הכלכלי והתלותי. אנא אל תייעצו לי לדון על כך עם הפסיכולוגית.....

שירי שלום, מלבד בטיפולים בהם מחליטים מראש על תאריך סיום הטיפול (בד"כ בטיפולים קיצרי מועד או כשיש סיבה אובייקטיבית חיצונית המצריכה קביעה כזו), הרי רוב הטיפולים נחשבים לטיפולים שהינם open-ended. הווה אומר: הסוף הינו פתוח וסיום הטיפול נקבע בד"כ במשותף בין המטפל והמטופל בהתאם להתקדמות הטיפול, השגת יעדיו, התחושה הסובייקטיבית של המטופל, דעתו של המטפל, עלויות כלכליות, גורמים אובייקטיביים אחרים ועוד. אני מבין שאת לא רוצה שאייעץ לך לדון על הנושא עם הפסיכולוגית שלך. אך מה לעשות זו בכל זאת המלצתי. את לא חייבת לקבל את המלצתה של הפסיכולוגית שלך, אך מה רע בלשמוע את דעתה או להתלבט על הנושא בקול רם בטיפול? מה רע בלקבל את "ברכת הדרך" לצעד חשוב בו מתלבטים? בסופו של דבר הטיפול הינו שלך וההחלטה על תחילתו ועל סיומו הינו בידייך. בברכה ובהצלחה, גדעון

תודה, שי

שי שלום, דיסימולטיבי פרושו מעמיד פנים. סדוקטיבי פרושו פתייני. בברכה, גדעון

שלום רב, מחר אני אמורה להתחיל טיפול אצל פסיכולוג לקח לי המון זמן עד שהחלטתי לעשות את הצעד. המון התלבטיות עלו, הרבה שאלות אם בכלל אני צריכה טיפול כל צעד היה מלווה בהמון דאגות אם בכלל זה יעזור לי ומה בכלל עושים שם ולפעמים אני אומרת במה הוא יכול לעעזור לי בלהגיד לי תעשי כחה וכחה ואם זה משהו בי שאי אפשר לשנות בכלל אז אך אפשר לעזור. בכלל כל השלבים שצריכים לעבור מאוד מדאיגים אותי ובתך גם שלא ידעו שאני בטיפול האנשים שמסביבי. אני חייבת להגיד שאני מאוד בלחץ מהיום הראשון שלי. עוד משהו שרציתי לשתף אותכם המקום שהפסיכולוג יושב בו, הוא גם המקום במקרה העו"ד שנותן לנו שרות למקום העבודה שאני עובדת וגפ באותו קומה וזה עוד יותר מפחיד אותי שאני אתקל בו כשאגיע לשם. אשמח מאוד לקבל עצות וטיפים שיוכלו להרגיע אותי אני זקקוה לזה.

יפית שלום, אני מקווה שמשתתפי הפורום יגיבו למכתבך וישתפו אותך לגבי הפגישה הראשונה שלהם. זה אכן מעורר הרבה חששות: מה יהיה? האם הפסיכולוג יהיה מספיק אמפתי ורגיש? האם יבין את חששותייך ולבטייך? קשה באמת להיות רגוע, גם אם יבטיחו לך שיהיה בסדר, ושסביר שמדובר על איש מקצוע מיומן. זה קצת כמו כל דבר ראשון: היום הראשון בגן, בבי"ס, הדייט הראשון. הדברים הראשונים הללו שאנחנו רוצים מאוד להיות כבר מאחוריהם ולחשוב שסתם פחדנו וחששנו. אני מאחל לך בהצלחה רבה מחר, ממתין יחד איתך לחוויות של משתתפי הפורום לגבי שעת הטיפול הראשונה שלהם, את מוזמנת מאוד לשתף אותנו מחר איך היה, בברכה, גדעון

אני ממש לא אהבתי את הפגישה הראשנה. היא כללה שאלות מטישות אודות משפחתי המצומצמת והמורחבת ולוותה ברישום של כל דבריי. אך יחד עם זאת ...היום אני עדיין מטופלת כבר שבעה חודשים אצל אותה פסיכולוגית, מרגישה שיפור האיכות חיי וכנראה שזו דרכה. גרך אגב איסוף המידע והרישום ארך כשלוש פגישות. אך כנראה שהבירור היה חשוב וחיוני כי היום כשאנו משוחחות ואני מזכירה דמויות מחיי היא מכירה, זוכרת ויודעת מיהי כל דמות ועד כמה משמעותית היא עבורי. לדעתי אין לך מה להתכונן לפגישה הראשונה פשוט תזרמי. המטפל מכיר את המבוכה ויודע כיצד לנווט את המטופל. זה קטע מביך אך מסתבר שהכרחי. שיהיה לך טיפול יעיל, נעים ומוביל לחיים רגועים יותר בהצלחה

שלום יפית, אני זוכרת שגם אני, כשהלכתי לטיפול הראשון שלי התביישתי, ולא סיפרתי להרבה אנשים שאני הולכת לטיפול. היום אני ממש לא מתביישת בכך, ומספרת לכל מי שרק רוצה לדעת. אני חושבת שהתחושה של הבושה מהטיפול היא לא נעימה, ואני מאמינה שאין לך ממה להתבייש. להפך - את צריכה להיות גאה בעצמך שהחלטת לטפל בבעיה/בעיות שיש לך, בדיוק כמו שאת מטפלת בכל בעיה אחרת שיש לך, בין אם היא משפטית או רפואית אחרת. אני חושבת שלטפל בנפש זה אפילו עוד יותר חשוב, כי אם יש נפש בריאה וחזקה, כל חיינו משתפרים איתה, כולל הבריאות הפיזית. אני חושבת שאין כל בושה בלהודות שיש לך בעיות בינך לבין עצמך, שאת רוצה לפתור אותם, ולשפר את חייך. לכולנו יש בעיות, של מי יותר או פחות דומיננטיות בחיינו. ההבדל הוא רק בין מי שמחליט לעשות משהו איתם - לטפל בהם, או לא. אני מאמינה שברגע שלא תתביישי מהעובדה שאת הולכת לטיפול, תרגישי הרבה יותר טוב עם עצמך. מה גם, שהיום, בימינו זה הפך אפילו יותר יוצא דופן, אני חושבת, לא ללכת לטיפול ... ואפילו יש על זה סדרה מצליחה בטלויזיה. אם תשימי לב, בכל ראיון כמעט עם הרבה אנשים, המראיינים איך שהוא מגיעים לשלב שבו הם שואלים על הטיפול שבו היה המרואיין, או שאפילו המרואיינים בעצמם שמחים לנדב מעצמם מידע זה. אני מאמינה גם, שהבושה שלך מטיפול, היא נושא לשיחה אצל הפסיכולוג/ית...

לגדעון , לשירה, ונועה שלום רב. תודה על העידוד מצידכם זה היה מאוד חשוב לשמוע את הדעות והעצות של כל אחד ואחד מכם. ולך גדעון תודה ,תודה מכל הלב על התשבות שאתה נותן ועל התגובות המהירות שלך והעידוד. ראשית רציתי להגיד שהיום זה היה הטיפול הראשון קצת התרגשתי אבל אחר כך זה זרם הוא פשוט ביקש שאני אספר לו על קורות החיים שלי ממש כמעט מהתחלה. סיפרתי , אבל פתאום אתה לא זוכר כלום או פתאום כל מה שאתה מתכנן נעלם בסך הכל היה נחמד. רציתי לדעתהאם הטיפול הראשון זה רק לספר על עצמי כי מה שעשיתי לפי מה שזכור לי רק אני דיברתי הוא בקושי אמר משהו האם אני אמורה לא להסתיר ממנו כלום ולספר לו הכל כי ברגע זה אני קצת חוששת לספר הכל מרגישה מן בושה או חושבת שאולי הדברים האלה לא קשורים לנושא והוא לא צריך לדעת ונסטה לדברים אחרים ולא נטפל בבעיה שאני חושבת ישיש לי תודה ומחקה לתשובתכם.

יפית את אמורה להגיע בשלב מסויים למצב שאת מספרת לו הכל אבל את רק בתחילת הדרך ולכן זה לגמרי לגיטימי שלא יהיה לך נוח לעשות זאת. את יכולה להרגיש חופשיה לדבר על הכל, בין אם זה "קשור לנושא" או לא. הרבה מאד דברים נמצאים מתחת לפני השטח ולמילים והרבה פעמים "הנושא" בגללו באת לטיפול הוא לא הנושא המרכזי או הנושא היחיד. תפקידו של המטפל הוא לכוון אותך ולמקד אותך ותפקידך הוא (פחות או יותר) לדבר על מה שבא לך. לגבי חוסר ההתערבות שלו בשיחה - זה משתנה ממטפל למטפל עפ"י הגישה הטיפולית, אופי המטפל או צרכי המטופל. יכול להיות שבפגישה הראשונה היו לך הרבה דברים להגיד והוא לא רצה להפריע או שפשוט עדיין לא מכיר אותך מספיק. בכל מקרה אם זה מפריע לך, את יכולה לדבר גם על זה בפגישה הבאה בהצלחה

יפית שלום, קודם כל נשימת רווחה עמוקה - את הפגישה הראשונה עברת וזה אפילו לא היה נורא כלכך ואפילו קצת נעים. אז זו כבר התחלה טובה. הפגישות הראשונות הן פגישות היכרות - על הפסיכולוג להכיר אותך ואת בעיותייך. לאחר 2-3 פגישות אתם תסכמו ביניכם את ההמשך: כל כמה זמן תפגשו, מתי, על מה תעבדו. את יכולה בנתיים להכין לעצמך שאלות ולשאול אותו. זה הרי תהליך של היכרות גם שלו איתך וגם שלך איתו, עם שיטת העבודה שלו וכד'. כמובן שאת גם שואלת את עצמך לגבי מידת פתיחותך ומה תרשי לעצמך לפתוח ןלדבר. אילו רק חלק מהשאלות שעם הזמן יעשו ברורות יותר.(וגם עליהן אין ממש תשובה אחידה) אני מאחל לך מסע מוצלח, גדעון

אני מטופלת אצל פסיכולוגית קלינית כבר חצי שנה. לאחרונה אני חשה תלות עזה בטיפול וקשה לי מאוד לפספס פגישות (בשל ישיבות עבודה שלי נאלצתי לוותר על שתי פגישות בחודשיים האחרונים) הטיפול נעים לי מאוד אך אני מרגישה שקצב ההתקדמות שלי מבחינת שינוי התנהגותי הוא מזערי וכמעט לא מורגש. לאחר כל טיפול אני מוצפת מחשבתית ומלווה בתכנים שהועלו במשך כל השבוע. האם ההתעסקות בטיפול כל השבוע הינה הגיונית ? האם הגיוני שכל כך אתגעגע לטיפול במהלך השבוע ? כיצד ניתן לנטרל את התלות הנ"ל ?

שולי שלום רב, את מעלה נושא שמעסיק מאוד את משתתפי הפורום. התלות בטיפול, מדוע היא כך, מתי היא נוצרת, מה ניתן לעשות מולה וכן הלאה. מכאן את לומדת שאת לא היחידה, זו "תופעה" נורמטיבית המוכרת הן למטפלים והן למטופלים. כפי שאת כותבת הטיפול נעים לך מאוד וזה מסביר בחלקו את התלות הנוצרת. ההמלצה ביחס לכך היא לדבר על כך עם המטפלת שלך. השיחה על הנושא הזה כמו גם הנושאים האחרים שמעסיקים אותך: קצב הטיפול, ההצפה המחשבתית, מה השתנה ומה עדיין לא השתנה. על כל הנושאים הללו הייתי ממליץ לך לשוחח עם הפסיכולוגית שלך ודרך השיחה עימה להתמודד ולחשוב . אך שוב, כל מה שאת מתארת הינו נורמטיבי ומאוד הגיוני. בברכה, גדעון

ארנה יקרה! ברצוני לשאול אותך מתי נחשבת רגישות יתר כהפרעת אישיות ממש? אני בשנות החמישים לחיי, נשואה, עובדת, בעלת משפחה ולכאורה היחסים שלי עם הסביבה תקינים. אני חייכנית לבבית ואמפטית. אבל יחד עם זאת רגישה מאד מאד. לכל דבר, לכל מילה שנאמרת, לי או למישהו אחר, כן, נעלבת אפילו בשביל מישהו אחר, ו...סובלת מכך. המון פעמים אני מייחלת רק לדבר פשוט אחד: להיות יותר מעשית ולהפסיק להיות כל כך רגישה! זה היה כל כך מקל עלי את החיים. האם יש דרך להפסיק את זה? אני מאד מודעת ומתמצאת בכל מיני טכניקות התמודדות אבל לפעמים נראה לי שזה מולד וככה כנראה כבר אשאר. בבקשה, דעתך! תודה.

אורית שלום, אורנה תשוב לענות ביום חמישי ולבנתיים אתייחס לשאלתך: את מתארת רגישות יתר , שלא פוגעת בתפקודייך השונים: התעסוקתי, החברתי והמשפחתי. אלא שבעיקר את סובלת מהעלבויותייך ופגיעותך. ניתן לטפל בכך בפסיכותרפיה בגישה דינמית. הווה אומר שיחות עם איש מקצוע בגישה שמטרתנ הינה להבין יותר לעומק את רגישותך ומהבנה זו צפוי גם לצמוח הפיתרון של רגישות מופחתת. כפי הנראה, טכניקות ההתמודדות פחות מסייעות מכיון שאת לא מראה כלפי חוץ את הפגיעות וההעלבויות. ממשיכה לחייך ולהיות לבבית ועיקר ה"דרמה" הינה ביניך לבין עצמך. בהצלחה, גדעון

שלום,אני בן 21,חייל. רציתי לספר על מספר בעיות שמפריעות לי ואני רוצה לפתור אותן. למעשה לאורך כל השנים האחרונות אני זוכר את עצמי בתור ילד שקט ומופנם. אף פעם לא היו לי המון חברים אך מצד שני גם לא הייתי מנותק לגמרי מהסביבה. באופן כללי אני לא מדבר הרבה, במיוחד לא על עצמי.אין לי בעיה של דיסקרטיות או משהו כזה,ז"א אני כן מוכן לחשוף את עצמי אך לא ביוזמתי אלא רק כאשר שואלים אותי. אני תמיד נורא שקול ושכלתני, אני מחפש היגיון בכל נושא, ואני חושב ומנתח כל עניין לפני שאני ניגש אליו. הבעיה שלי היא שאני חושב שהגישה הזאתי שאימצתי לעצמי פוגעת בי,אני הפכתי להיות בן אדם קר יחסית ולא מספיק חברותי.אני מבלה יותר מדי זמן עם עצמי וגם כשאני עם אנשים אחרים אני לא תמיד נוהג לשתף אותם בכל מה שעובר עלי. אני לא בן אדם דכאוני ושלילי (לפחות לא במודע),אני לרוב אופטימי וכשאני בסביבת אנשים אני בד"כ דיי נחמד ורגיש,אך הבעיה היא שאני דיי אדיש,אני כמעט ולא מתלהב מכלום,ואני ממעט ליזום. כמו כן אני סובל מבעיות שינה,אני ישן הרבה שעות (כ12 שעות כל לילה),וכך יוצא שכאשר אני לא בצבא, אני קם רק אחרי הצהריים והולך לישון לפנות בוקר. אני חושש שאולי זה גם משפיע עליי במהלך היום בכך שזה גורם לי לעייפות וחוסר עירנות, או שאולי זה דווקא הפוך,אולי המצב הנפשי שלי גורם לי לישון הרבה? אני חושב שאני מפסיד את שלב הנעורים בחיים שלי.אני יותר מדי אדיש,יותר מדי מנסה לנתח כל דבר לפני שאני עושה אותו,אני יותר מדי רציונאלי ופחות מדי הולך עם הרגש שלי ועם האינטואיציות שלי. לפני כמה חודשים הייתי במערכת יחסים שנמשכה כחודשיים וחצי,חברה שלי הייתה קצת דומה לי בתכנות האלו.היא גם הייתה שקטה ומופנמת יחסית ולכן היה קשה לנו להיפתח אחד לשניה.אני לא יודע להסביר את זה,כמו שאמרתי אין לי בעיה של דיסקרטיות או משהו כזה,אני כן מוכן לשתף אנשים קרובים אלי בכל מה שקשור אלי אך משום מה קשה לי ליצור שיחות,קשה לי להתנהג בטבעיות ולזרום,אני יותר מדי פעמים חושב מה להגיד ואיך לומר,מתי להתקשר ולאן כדאי לצאת.אני לא מספיק החלטי ויצירתי. אני מוצא את עצמי ברוב השיחות שלי עם אנשים שקרובים אלי מדבר איתם עליהם. אני מרגיש שאני לא מספיק עירני ומפוקס,אני יותר מדי אדיש,אני קצת איבדתי טעם והתלהבות לחיים.לא שחלילה אני רוצה לוותר על החיים אך אני גם לא מספיק נהנה מהם. כמו שאפשר בטח לשים לב,אני כן מודע לבעיות שלי ואני אפילו מנסה לנתח אותם כהרגלי, אבל אני לא יודע איך לפתור אותן. אני אשמח לקבל ייעוץ.אני רוצה לדעת איך אני יכול להיות בן אדם פתוח יותר,חברתי יותר,כזה שהולך יותר עם הרגש שלו ולא מתעמק יותר מדי בכל נושא ומנסה לנתח אותו. אני רוצה להיות פחות שקט,פחות אדיש,עירני יותר,פעיל יותר... בתודה מראש, אלמוני.

לאלמוני שלום רב, אתה אכן מנתח את עצמך ומתאר שני סוגים של בעיות. סוג אחד ששיך לתחום האישיותי: אתה מופנם, סגור, אדיש , שקט והיית רוצה לשנות את זה. השינוי יכול להיות בעזרת תהליך של פסיכותרפיה, שבעזרתו תוכל להבין טוב יותר את עצמך ולבחון מה גורם לך לאדישות ולסגירות. הסוג השני של בעיות הינן בעיות שינה. אתה לא מרחיב על זה אך יתכן שישנה גם כאן בעיה שדורשת התייחסות. היות ואתה חייל הייתי ממליץ לך לפנות לקב"ן או למרפאת בריאות הנפש באזור בו אתה משרת. לספר לאיש המקצוע את בעיותיך, כולל את בעיות השינה ולתייעץ איתו הן לגבי אפשרות של פסיכותרפיה, והן לגבי הצורך בהמשך בדיקות לגבי בעיות השינה (אבחון של הבעיות, אולי יש צורך בבדיקה במעבדת שינה וכד'). בהצלחה, גדעון

שלום לכולם ! בעקבות קריאת ספריו של ויקטור פרנקל (המומלצים בחום לכל תרפיסט באשר הוא) הייתי רוצה לקבל הכשרה מקיפה יותר בנוגע לתחום הלוגותרפיה . לצערי הרב אני לא יכול למצוא אף התייחסות לכך באף אחד מהמוסדות האקדמיים בארץ . כיום אני תלמיד שנה ב' לתואר ראשון בפסיכולוגיה ומתכוון להמשיך למסלול קליני בתחום השני .. האם מישהו יוכל לכוון אותי למסלול הכשרה בארץ או בחו"ל הקשור לתחום הלוגותרפיה ?? תודה מראש , ליאור .

שלום ליאור, לצערי אינני מכירה תוכנית הכשרה בלוגותרפיה. אני מקווה שתקבל תגובות נוספות, ומאחלת לך הצלחה רבה, אורנה ראובן-מגריל

שלום ביתי בת 8 בכיתה ג ( ילדה שלישית במשפח אח בן 17 ואחות 15) ופעם שניה נודע לי שבנות מכיתתה חוגגות יום הולדת והיא אינה בן המוזמנות עם עוד קומץ בנות, היא מבחינתה לא אמרה לי כלום ( נודע לי מאחד ההורים) שאלתי אותה לגבי יום ההולדת הראשונה שהיא לא הוזמנה והיא ענתה לי שנכון, אותה ילדה חגגה וכששאלה אותה מה כל הקעקועים שעל ידי הבנות היא התעלמה ולא ענתה, היום שוב נודע לי שעוד ילדה עשתה כנ"ל ושוב לא הזמינה את אותו קומץ בנות ( הילדה הנ"ל חדשה בכיתה ) וכששאלתי את ביתי אם יש יום הולדת , היא ענתה שיש לילדה הנ"ל אך עושים לה משפחתית , מה שנראה לי שהיא אינה בענינים , שאלתי היא האם להתעלם מכך או פשוט לחגוג לבתי יום הולדת ולעשות גם סלקציה.

שלום מירב, נדמה לי שמוקד העניין הוא כיצד בתך בת ה- 8 חווה את מצב העניינים. אם היא אינה מרגישה דחויה או נפגעת (בין אם משום שהיא אינה מבינה מה מתרחש, ובין אם משום שהיא אינה רואה בכך עלבון), אפשר להניח לדברים ובוודאי שאין צורך ליצור פרובוקציות. אם תגלי שבתך כן נפגעת ממצב העניינים החברתי בכתה, אפשר לחשוב ביחד איתה כיצד לפעול. ניתן להעלות את הנושא בשיעור חברה, אפשר לדבר עם קבוצת הלא-מזמינות, אפשר להתאחד בקבוצת הלא-מוזמנות וכן הלאה. נסי להיות קשובה לאופן בו בתך מבינה את הסיטואציה, ופעלי מתוך התאמה אליה (אני יודעת שלפעמים זה קשה לא לפעול מתוך התחושות שלנו בנושא, אבל זוהי באמת ההתמודדות שלה). יום הולדת שמח, אורנה ראובן-מגריל

שלום, בני בן 17 ויש לי בעיה מאוד רצינית ואנני יודעת איך לפתור אותה. בני מצטיין בלימודים ומקדיש שעות רבות בלימודים, בזמנו הפנוי מעדיף להעסיק את עצמו במחשב או בצפיה בטלויזיה, ציורים וכו. יציאה עם חבריו לכיתה נחשב בעניו כדבר מיותר, שמבזבז את זמנו. לטענתו, הוא לא מוצא עיניין ביציאה עם חבריו. יש לציין,שהוא לא מנודה על ידי חבריו לכיתה, אין בעיה חברתית של החברים כלפיו או ההפך - הבעיה היא שהוא בוחר לא לבלות עימם כי אין לו עיניין בדבר. מה עליי לעשות?, מפריע לי שהוא לא מתראה ויוצא לבלות כמו כל הילדים בני גילו. האם בעיה כזו יכולה לגרום לו נזק חברתי בעתיד?

שלום שמחה, נשמע שבנך הינו נער נבון, יצירתי ורציני. הוא מעדיף בשלב זה של חייו להשקיע את מירב מרצו בפיתוח מיומנויות קוגניטיביות ולא חברתיות, ונראה לי נכון לכבד את הבחירה או הנטייה הזו. אם בשלב כלשהו תרגישי שיש מצוקה סביב הנושא החברתי (למשל, שהוא אינו מבלה עם חברים משום שאינו רצוי), כדאי יהיה להציע לו לשוחח על כך. כרגע, נדמה לי שהוא מרוצה מהדברים כפי שהם, וכדאי לתת לו את הזמן והמרחב להתפתח מבחינה חברתית בקצב המתאים עבורו. אגב, מאחר ובנך מתבגר, ניתן לצפות לכל מיני שינויים בהעדפות ובנטיות שלו, ובהחלט סביר שבעוד זמן מה תכתבי לנו שאת לא רואה אותו בבית... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני חשבתי לפני שאני הולך לאמצעים אחרים להיעזר כאן. לאחרונה יש לי שורת כשלונות גדולים במתמטיקה. יש לציין שאני לומד ברמה 5יח"ל ומאז ומתמיד מתמטקה לא הייתה הצד החזק שלי אך היא הלכה והשתפרה עם הזמן. אני מבין את החומר בצורה טובה מאוד. אך יש בעייה, כשאני מגיע למבחן או בוחן אני כאילו מתנתק מכל מה שלמדתי, ואני לומד לפני מבחנים. עוד יש לציין כי אני משקיע מאמצים אדירים בתחום הזה למרות עומס לימודי רב מאוד שיש עליי. בבית אני מצליח לפתור את התרגילים, עונה לשאלותיי (כמה דקות אחרי שהם צצות לי) ורוב הזמן יודע לזהות את הבעיות שלי בעצמי. רק במבחן אני מתנתק מהכל ודבר זה גורם לשורת כשלונות גדולה. בעת החזרת המבחן, והדבר קורה בכל מבחן, מופיעים סימפוטומים של פעימות לב מואצות, נשימה די כבדה וחרדה. אני ניסיתי הרבה שיטות של תת מודע, אך במבחן הזה זה לא עזר, ואני חייב לזהות מהו שורש הבעיה! אני סבור שהאין כבר מדובר בחרדת מבחנים, אלא כבר במשהו אחר. אולי המאמצים העילאיים שאני משקיע הם שגורמים לכך? אשמח אם מישהו יעזור. תודה ושבת שלום!

לניר שלום יש לי בן בגילך, והבעיה מוכרת לי , לדעתי תנסה לעשות איבחון ורק ע"י כך יהיה אפשר לדעת אם יש לך בעיה ומה הפיתרון לה , יכול להיות שזה לחץ נפשי ופילו אם יתנו לך הארכת זמן במבחנים תהא פחות לחוץץ בהצלחה מירב

שלום ניר, התיאור שנתת כלל סימפטומים פיזיולוגים של חרדה ותחושת ניתוק, והם בהחלט מאפיינים מצב של חרדת בחינות. אני חושבת שזו אופציה שחשוב לבדוק. במידה ואתה מתגורר באיזור המרכז, כדאי לפנות לשירותי הייעוץ של אוניברסיטת ת"א. שירותי הייעוץ מפעילים מערך של טיפול קבוצתי ופרטני בחרדת בחינות, הפתוח לסטודנטים ולתלמידי תיכון כאחד. במידה ופנייה כזו אינה אפשרית, פנה לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה. אני מאחלת לך הצלחה בבחינות ובהתמודדות עם החרדה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אורנה, יש לי פחד להרצות בפני קהל. מהו הפתרון המומלץ? בקבוצה או טיפול פרטני? תודה

שלום שלום, טיפול קבוצתי לחרדה חברתית הוא בדרך-כלל מאוד יעיל, אם כי לעיתים קשה למצוא קבוצות מתאימות מבחינת גיל המשתתפים ומבחינת הבעיה המאחדת אותם. אם תבחר בטיפול פרטני, בעיני יש עדיפות לטיפול שמתחיל עם אלמנטים קוגניטיביים-התנהגותיים, וממשיך לבירור דינמי של הגורמים העמוקים לחרדה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

עובדת סוציאלית גם יכולה לטפל בבעיה מהסוג הזה?

אורנה, רציתי לדעת בבקשה מה ההבדל בין הפרעת אישיות תלותית לגבולית מבחינת פיזור התלות וחרדת הנטישה, שתיי ההפרעות מבחינה זו מאוד דומות. הלא כן? תודה.

הפרעת אישיות תלותית מתבטאת לעיתים רבות במזוכיסטיות עזה ובהליכה באש ובמיים אחר האוביקט בו האישיות התלותית תלויה בו. ואין בה את השינויים הקוטביים ביחסים הבין אישיים שמאפיין את בעלי האישיות הגבולית שהופכים בקוטביות ובמהירות האור את מושא אהבתם מאידיאליזציה לדבלואיציה(פיחות ערך טוטאלי )ונעים בציר טוטאלי של ריחוק עצום וקירוב עוצמתי וקוטבי. שניהם סובלים מחרדת נטישה עזה אמיתית ו'או מדומה אך הם באים לידי ביטוי באופנים שונים. אצל בעל האישיות התלותית הקשר שלו עם האוביקט הנו סימביוטי לחלוטין תוך ביטול האני שלו והסופר אגו, תוך הקרבה אישית וממשית. אין לו חיים משל עצמו בלעדי האוביקט! ואילו בעל האישיות הגבולית מנסה למנוע נטישה באיומים, כעסים, יצירת דרמות סנציוניות, חיתוך עצמי, איומי התאבדות ריחוק קיצוני וכדומה...

שלום שואלת, אנשים הסובלים מהפרעת אישיות תלותית נוטים לראות את עצמם כחלשים וחסרי ישע, וחשים שהם אינם מסוגלים להתמודד עם דרישות החיים. מאחר והם מרגישים שאין להם יכולת לתפקד עצמאית, הם נותנים לאחרים לקחת אחריות ומשעבדים את צורכיהם לאלה שהם תלויים בהם. הפרעת אישיות גבולית היא הפרעה שונה, בה קיים פיצול בולט בין טוב ורע, ולכן נוצרות תנודות חזקות ביחס לאחר, מאידאליזציה מוגזמת לאכזבה קשה ודבליואציה (כפי שנכתב בתגובה שקבלת). אותן התנודות הרגשיות קיימות גם ביחס לעצמם ולהערכתם העצמית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

לרוב ההפרעות באישיות יש דברים דומים ומשותפים. בד"כ, ככל שההפרעה באישיות היא יותר קשה, כך גם ניתן למצוא יותר דמיון בינה לבין הפרעות אישיות אחרות. כדי לעשות דיפרנציאציה בין אחת לשניה צריך להשתמש בכלים מקצועיים, כמו טסטים פסיכולוגים, או מה שנקרא "בדיקה פסיכודיאגנוסטית". שיחה של פסיכולוג/ית עם מטופל/ת במהלך פסיכותרפיה, לעיתים קרובות, לא מספיק בשביל להגיע לאיבחון מדוייק של סוג ההפרעה באישיות. גם הטסטים לא נותנים תשובה מוחלטת, אבל בהחלט מאפשרים למטפל ולמטופל לקבל תשובה איבחונית יותר מדוייקת.

תודה על התשובות, אך אני חוששת שלא נעניתי... ברשותכם אחדד את שאלתי. אני מעוניינת לדעת, האם התלותי נקשר לאדם אחד אליו הוא נצמד, או שכל מקום בו הוא נמצא הוא מוצא מישהו חדש ליצור בו תלות? וכך גם לגבי הגבולי... האם הם מפזרים את התלות בין אנשים שונים או שיש מישהו קבוע שמהווה את מקור הכוח? ושוב תודה.

אצל בעלי הפרעת אישיות גבולית התלות היא מפוזרת ולעיתים קיצונית אך ארעית ביותר ונעה כל העת בין שני הקטבים של אידיאליזציה ודבלואיציה והיא משתנה לגבי האוביקטים והדמויות המתחלפות בחייהם בקצב מהירות האור בשל חוסר היציבות שלהם ביחסים הבן אישיים המאפיינים אותם בדרך כלל. אצל בעלי הפרעת אישיות תלותית מאפיין התבייתות עיקשת באוביקט או באוביקטים מסוימים לכל אורך הדרך- שממנו הם שואבים את הכוח עד כדי התבטלות עצמית וחוסר זהות אישית ושיעבוד צרכיהם האישיים והאנושיים לטובת אותו אוביקט.(מזוכיזים בהתגלמותו)

למנהלי הפורום שלום רציתי לשתף אתכם במה שאני עוברת מקווה שתוכלו לעזור.אז ככה:קורה לי שאני מדברת עם אנשים מסוימים ואני מסמיקה פתאום,מרגישה אי נוחות,"קופאת"ולא יודעת מה להגיד וזה לא קורה עם כולם יש אנשים שאני חופשייה איתם גם מול דמויות סמכות יש לי קושי(בוס בעבודה,מורה וכיוצ"ב)גם בקבוצות גדולות קשה לי לדבר אבל שוב זה עם אנשים מסוימים לא עם כל אחד.בעבודה למשל אני לא מדברת מול כולם אלא רק עם אחד או שניים כשאנחנו יושבים לבד.אם אני צריכה לדבר ואין לי ברירה אז אני מסמיקה ונבוכה ולפעמים אני מוציאה מהפה מילה או שתיים ויוצאת החוצה כאילו לשירותים כדי להתחמק משיחה.אני פוחדת שיעבירו עליי ביקורת או יצחקו עליי.אבל נקודת האור היחידה היא שמאנשים מסוימים אני לא מתביישת וקל לי לדבר איתם וגם עם אלה יש לי קושי בליצור קשר חברי.אני רוצה לדעת מה קורה לי כי זה ממש הורס אותי.אני גם לפעמים נמנעת מלעשות שנוי בהופעה החיצונית כדי לא למשוך תשומת לב למשל לצבוע שיער וכו.....הייתי רוצה לדעת מה יש לי ואיך מטפלים בזה? אני רוצה להפסיק "לדפוק חשבון"כל הזמן ואני רוצה לדעת לדבר עם אנשים בלי להתבייש ולפחד ממה יגידו יש לי קושי עצום בלבטא את עצמי בע"פ ובכתב,קשה לי להצביע על מה מציק לי בדיוק. אני כל הזמן מרגישה שאנשים לא יתייחסו אליי ושלאנשים לא אכפת ממני ושאף אחד לא אוהב אותי.אני מוכנה לטיפול אבל אני סקפטית אם יעזור לי אם יהיה אפקטיבי כי אני סובלת מהבעיה הזאת מאז שהכרתי את עצמי.קשה לי גם עם מסגרות,קשה לי להתמיד,אף פעם לא הצלחתי להחזיק עבודה יותר מכמה חודשים ספורים.ולא החזקתי מעמד בבית ספר.אין לי קשיי למידה הייתי תלמידה מצטיינת אבל חוסר הבטחון דפק אותי וחוסר היכולת להתמודד עם החברה.לפעמים יש לי מצב רוח רע ממש ואז אני עוד יותר משותקת ונראת לא טוב ולא יכולה להוציא הגה מהפה שלי ואנשים לפעמים מתרחקים כי אני נראת בלי מצב רוח.אם מישהו מעיר לי הערה בצחוק או לא בצחוק אני נורא נפגעת מעבר לכל פרופרציה.אני חושבת אם אמרו לי דבר כזה או אחר בטח היתה סיבה לזה קשה לי להבין שצחקו איתי.אבל(ויש אבל גדול)אני בסה"כ בנאדם נחמד ואנשים כן מנסים לדבר איתי ואני חוששת שלא אמצא חן בעינהם ואני נסגרת בקונכייה שלי.לא ציינתי אני בת 24.מקווה להיענות אפילו שהמכתב מייגע ומעצבן אני נורא במצוקה.סובלתתתתתתת מאודדדדדדד.נמאס לי.הייתי רוצה פשוט להיעלם לא לסבול יותר.אני מקרה אבוד........תגידו לי שאפשר לעזור לי בבקשה אני מוכנה לעבוד על עצמי אבל איך ועם מי? תודה על ההקשבה.

האם מישהו מכיר סדנה קבוצתית לסובלים מחרדה חברתית ואיפה יש כזאת סדנה?

היי, רציתי לומר לך שאני גם בסירה שלך. אם זה מעודד אותך. ואני מאוד התנגדתי לטיפול פסיכולוגי ועכשיו אני בתחילתו...נקווה לטוב. אני מאמינה שאורנה תמליץ לך על טיפול פסיכולוגי כפי שהמליצו לי כאן. אני מכירה את התחושות זה ממש מתסכל.אני יודעת שלא ניתן לעבוד על הדברים הלו לבד..אולי רק במקרים מסוימים. שיהיה בהצלחה

מזדהה איתך ומאמין בכל הכנות שתצליחי למצוא את הדרך להפוך את חייך לנעימים כי אין לך הרבה ברירה .....

שלום, בהחלט אפשר וכדאי לעבוד על המצוקה שתיארת. אני הייתי פונה לפסיכולוג קליני שמתמחה בהפרעות חרדה, כדי שניתן יהיה להתחיל את הטיפול בתרגול פתרונות קוגניטיביים והתנהגותיים יחסית מיידיים, ואחר-כך לעבור להתבוננות דינמית בגורמים העמוקים של החרדה שאת חווה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל ומילה לאחרים - היה נורא נעים לקרוא את מילות העידוד החמות שלכם.

אני מקווה שהשיר ששלחתי לך מצא חן בעיינך.רק רוצה להגיד לך שהיה שווה אתמול לבכות(אם את קראת)התפוצץ הפחד שלי מקשר טיפולי שהמלצתם עליו.ניבהלתי שאני שוב אתגעגע למוות על ההר שדיברנו עליו כאן אתמול.החלטתי שאני לא צריכה לחפס אשלית ההכלה כאן.לא שאני צריכה לבקש סליחה שהבאתי את עצמי יותר מידי(רציתי לתמוך באחרים והכל התפוצץ).מי שיכול ורוצה-יכיל,מי שלא-לא כמו שזה קורה בחיים.אנליה שבועי הבנתי מה אני רוצה מהמטפלת שאני הולכת אליה שבוע הבא.שתעזור לי להבין מה בדיוק אני לא יכולה להכיל בעצמי ולהכיל.אני לא אמות בטיפול כי "היא" איתי על ההר שאני יעלה עליו בקשר הטיפולי.עשיתי עבודת פרך נישאר עוד טיפה,רק לסגור את הדברים,כך "היא" אמרה לי.ואני לא אגיע יותר למקום של פגעיות-התלהבות.שבת שלום.אני מקווה מקווה שלא נימעס לכם ממני.פשוט היו לי שבועים סוערים.

"הלא נעים" שאני מרגישה בבטן עכשיו אחרי ההתכתבות שלי אתמול זות הבעיה שלי.וזה לא נותן לי לגמור עם הזדקקות בההכלה וניחומים כאשר הכל מתפוצץ.

אז נכון, הייתי מגעילה אבל בכל זאת עזרתי במשהו.... רק אמרתי בצורה בוטה את מה שמציעים לך פה כולם כל הזמן בעדינות. ללכת לטיפול. אני מאחלת לך שתפיקי ממנו את המקסימום, שתסגרי את הקצוות, שתטפלי בתחושת ההצפה ובתחושות האחרות. אני מאוד אוהבת את השירים שלך בהצלחה!

הי חני, ושלום גם לעוברת אורח, קראתי בעניין את השיר, וגם את הדיון שהתפתח כאן לגבי תפיסת מקום בפורום. אני מסכימה שלכל אחד מאיתנו יש תקופות יותר סוערות ומכאיבות בחיים, ובתקופות האלה אנחנו זקוקים לאחרים (ולפעמים נשענים גם על אחרים ווירטואליים בפורום אינטרנט). לטווח קצר זה פתרון מצויין, אבל אין לי ספק שלטווח הארוך חשוב שיהיה לנו מקום משלנו, כמו המקום שאפשר לבנות בטיפול פסיכולוגי. אז המון הצלחה בטיפוס במעלה ההר, אורנה

"מקום שאפשר לבנות בטיפול..." אורנה,יקרה,מי כמוך יודע שאני לא מפחדת מהטיפול אלא מעצמי.לעניות דעתי כל קשר טיפולי הוא קשר ווירטואלי שבו אנו אוהבים או\ו לא את מה שהקשר הזה מעורר בנו.אהבה ו\או חברות זה מה שצריך להשקיע ולבנות.זה לא איך שאנחנו חווים את האחר ספונטני.קשר ריגשי וסמכות הם שני דברים מקסימים שאנו בנוים מהם.אך כאשר הם מתחברים זה מלחיץ אותי ללא קשר לשום תנאי מציאותי למרות למודעות העצמית שלי וכמעט ללא שליטה.(ועם זה שיש לי כאלה קשרים מקסימים בחיים)

בני היחיד בן 6. ילד מקסים ומפותח. מגיל שנתיים לערך החל לפחד מליצנים, דמויות מחופשות. פניתי לפסיכולוג בסביבות גיל 3 ונאמר לי , שהתופעה מוכרת והיא אמורה לעבור בסביבות גיל חמש. לצערי הרב התופעה לא רק שלא נעלמה אלא החריפה. כתוצאה מכך איננו מטילים בקניונים , הצגות ימי הולדת שמופיעים דמויות. ובמקום , שבמקרה היתה שם דמות אין אנו יכולים לחזור למקום זה. [ לבני זיכרון מעולה , ואינו שוכח את "החוויה" באותו מקום. החרדה מלווה בבכי נורא, רעד שפתיים , רעד בגוף, חיוורון וללא ברירה עלינו לעזוב את המקום. אין לי ספק , שהדבר מפריע לבני. אנא עצתכם. בתודה

שלום אורנה, אני חושבת שבהחלט הגיע הזמן להתייעץ שוב. אני כותבת זאת לא משום שבנך עבר את "גיל היעד" להיעלמות פחדים (אגב, גילאים 6-7 הם בהחלט מוקד של פחדים אינטנסיביים, לעיתים קרובות סביב נושא המוות), אלא משום שמתיאורך עולה שהוא סובל מאוד. אני ממליצה לך להתייעץ עם פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים, שיוכל להעריך את המצב ולהציע את ההתערבות הרצוייה. ייעוץ כזה הוא גם הזדמנות מצויינת בשבילנו, ההורים, ללמוד מיומנויות חדשות של תגובה לפחדים של ילדינו. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, אני פונה בשאלה שמציקה לי. כולנו זקוקים למגע חברתי ולאנשים שיקשיבו וידברו איתנו... אולם מה שלי קורה זה דבר כזה - אני משתדלת להתחמק מחברים כי אני לא סומכת עליהם ויודעת שהם מחפשים לרוב את האינטרס,לדעת היכן אתה עומד ואיפה הם ביחס אליך. נשמע שלילי אך נראה לי מאוד מציאותי... לכן,אין לי כוח נפשי להתמודד עם אותן תהיות שמא דיברתי או סיפרתי משהו שיהרוס לי אח"כ...ולכן מעדיפה להתרחק. בכל פעם שאני משוחחת עם חברה ומדברת על עצמי,על חיי הפרטיים,ניסיוני לחפש עבודה והתהליך הכרוך בכך...לאחר אותה שיחה מתעוררת בי מחשבה וחרטה "מדוע סיפרתי? למה לא שמרתי הכל בסוד? עכשיו היא תגיד..תחשוב..תספר...ואולי אף תהרוס לי (אפילו מגיעה למחשבה של עין הרע...) יש לי בעיית אמון זה נכון אך כל עוד היא לא באה לידי ביטוי עם משפחתי ובן זוגי איני רואה צורך לטפל בה כי אני באמת מאמינה שמחשבותיי אכן נכונות והעולם הורוד לא קיים אצל האחר אלא רק אינטרס. הבעייה שעדיין חברות מצלצלות ומקשקשות ומה לעשות ואני עם פה גדול ולכן משתפת עם כל אי הרצון!! אנלא מצליחה לשתוק ותאמת אני שואלת למה אני בכלל צריכה קשר אם הוא חד צדדי? כל עוד הייתי בשלבים שלא היה אכפת לי מה יגידו (במינון אחר.)אז הייתי מוקפת חברים בשלב הספציפי של חיי איני רואה בכך צורך כי אני ממש לא רוצה לשתף בשום דבר על בעייה כזו או אחרת,על המשפחה ועל העבר שלה,על ניסיוני התעסוקתי,על התהליך למצוא עבודה על כל שלביה. אז מה בעצם המקור לחשש הזה. אני פשוט לא סומכת על האחר ויודעת שכשרע מאוד קל להתקרב ולדבר כי שואבים כוח וכשמשהו טוב כמו טיול או מסיבה אני מרגישה בקול של הצד השני פשוט קנאה יש לציין אני מאוד מתייחסת לפרטים עד כדי דקדקנות יתר. יתכן ותפיסתי אכן מעוותת או שמא אני רואה בבירור רב מדיייי את המציאות. אני מאמינה שהתשובה השניה היא הנכונה. הייתי רוצה להיות מאמינה,פחות סקפטית,יותר מקבלת...אבל אני כל הזמן מתגוננת ומשחקת כאילו חיי הם הטובים ביותר העיקר שחלילה אפחד לא "יהנה" על חשבוני!! האם עדיף אם כך כן להיות בקשר ולנסות לסתום את הפה? או שעדיף כן להתרחק כי תועלת לא צומחת אם קשר הינו חד צדדי ואני צריכה לספור את צעדיי עם חבר כזה או אחר? זה בדיוק המצב. לאחר כל שיחה אני מתחרטת שדיברתי בשל ספקולציות של מה הוא יחשוב/יגיד....

שלום לימור, את מתארת קשרים בין-אישיים בהם את מאוד שמורה, וממעטת להביא את חווייתך האותנטית. יחסים מסוג זה הם בוודאי לא מהנים במיוחד. אני לא יודעת איזה ניסיון חיים צברת בהקשר ליחסים בין-אישיים, והאם עברת אירועים שלימדו אותך שבאמת לא כדאי לסמוך על אנשים אחרים. אני חושבת שלפעמים באמת לא כדאי להתקרב לאנשים, אבל לפעמים מאוד כדאי (ואז זה מהנה מאוד...). אני בעצם אומרת שהתקרבות בין-אישית בהחלט מהווה סיכון (בהקשר של קנאה וגם בהקשרים נוספים), אבל לעיתים קרובות יש שם גם סיכוי למשהו נהדר. אני בטוחה שאת מודעת לאפשרות הזו, מאחר ורמזת לקרבה טובה שיש לך עם בני משפחתך ועם בן-זוגך. נסי לבדוק עם עצמך האם ניתן להרחיב את התחושה הטובה והמאמינה הזו למעגלים רחבים יותר, גם אם מדובר בחברה טובה אחת... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

בני הבכור בן 6.5 שנים. בעבר אובחן ע"י פסיכולוגית ילדים כסובל מ"חוסר ויסות תחושתי". הוא ילד מקסים ונבון אך חסר שקט ומנוחה. עד לפני מס' חודשים היתה לו תנועה מסוימת עם הידיים שהיתה ממש כפיתית (מניע את ידיו מעלה מטה תוך כדי קפצוצים). לפני כשנה נולד אחיו, בספטמבר האחרון החל כיתה א' ולאחרונה הסימפטומים החריפו. היתה תק' שמצמץ בעיניו, היינו אצל רופא עיניים שלא איבחן בעיה מסוימת. המצמוץ עבר. עכשיו, לאחרונה, הוא כל הזמן נוגע בפניו ומכניס את כפות הידיים לפה. בן זוגי ואני מעירים לו אבל הגענו להבנה שאם זה לא זה אז יהיה משהו אחר. הוא ממש עצבני, צועק יותר מהרגיל וקשה לנו להתמודד עם הסיטואציה. שאלתי האם לפנות לפסיכולוג ילדים או לפסיכיאטר לאבחון והפניה מתאימה? האם תוכל להמליץ על מאבחן באיזור רחובות?

שלום קרן, וודאי שכדאי לפנות לאבחון מקצועי. על סמך הסימפטומים שתיארת נראה לי נכון לפנות לפסיכיאטר המתמחה בעבודה עם ילדים, אך גם פסיכולוג התפתחותי או פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים יוכלו לאבחן ובוודאי להציע כיוון טיפולי. אנחנו לא נוהגים להמליץ על מטפלים במסגרת הפורום, אך אני מקווה שהמשתתפים הנוספים יוכלו לשלוח לך מייל אישי עם המלצותיהם (לצערי אין לי המלצה משלי על מטפלים באיזור רחובות). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ביתי היתה עם מטפלת אחת מגיל שלושה חודשים עד שנה וחצי, אז נכנסה לגן (לפני ארבעה חודשים). בתקופת המטפלת היא היתה מאד קשורה אלי וכמעט שלא הסכימה להיות עם אף אחד אחר חוץ מאשר אני או המטפלת. מאז הגן היא פתוחה יותר, הקשר עם אביה והסבתות מאד התחזק ובכלל היא נראית מרוצה מאד מהגן. הבעיה היא שהיא מדברת המון על המטפלת ורוצה ללכת איתה לגינה או מבקשת שתבא לבקר. היא לא מעוניינת לדבר איתה בטלפון וכשהיא באה לבקר ביתי התיישבה אצלה ופשוט לא הצליחה לדבר במשך יותר משעה. אני משערת שהניתוק מהמטפלת מאד קשה לה, והייתי רוצה ליזום יותר מפגשים ביניהם אבל זה לא מסתדר. אני מרגישה אשמה שגזלתי ממנה דמות כה משמעותית ובעיקר לא יודעת איך להתמודד עם זה עכשיו. האם הגעגועים יעלמו מעצמם? האם ארבעה חודשים בגיל זה הם לא הרבה זמן?

שלום אמא, העובדה שבתך זוכרת ומתגעגעת למטפלת שלה מעידה על הקשר המשמעותי שנוצר ביניהן, ואני חושבת שזה נפלא ושאת ראוייה להערכה על כך שייצרת ואיפשרת את החיבור הזה. הגעגועים מן הסתם ייחלשו עם הזמן, אבל נראה לי חשוב להיענות לצורך שבתך מביעה ולאפשר לה סדירות מסויימת במפגשים עם המטפלת. ניתן לאפשר ביטויים רגשיים נוספים, כמו לדבר איתה על המטפלת, להראות לה תמונה של המטפלת (או תמונה של שתיהן יחדיו), ובכך להשאיר את המטפלת כדמות התייחסות משמעותית. בהדרגה, אני מניחה שיהיו דמויות חלופיות, ואז אפשר להוריד את המינון... בברכה, אורנה ראובן-מגריל