פורום פסיכולוגיה קלינית

ניכנסתי,רציתי להגיד תודה ולהתראות כי קיבלתי החלטות והגעתי למסקנות חשובות לי.ממש לא התכוונתי לעשות את זה כך.אבל זה מה שיש.אף אחד לא קיבל חיסון ממשברים.היתי צריכה את הפורום כדי להבין איפה אני אחרי כל העבודה שעשיתי.נאלבתי אבל בסדר,אני אסתדר.כך הכל בחירה שכל אחד מה לקרוא ומה לא.אני לא קוראת את מה שלא רוצה... ******************* חולשה וכח-עולם של היפוכים. הם כה הרבה עצלינו מתחלפים. חזק,יודע להסתדר לבד, הוא מפחד ביפנים מהזולת... בכל אחד(אגיד ללא אשמה) כזה "חזק" יושב בנשמה. עולם הזה אוהב את "חזקים" אוהב כאלה שתמיד שמחים. (ובעינינו הם המצליחים) לכן מגיל קטן אנו לומדים איך לאחסן דמאות עמוק ביפנים, איך לא לבכות אף פעם במצב כשמיסתקליםהצד עלינו מין הצד. שלא יגידו:"די,תפסיק שטויות! אתה גדול לפני כולם לבכות! א תה חזק,תלמד להתאפק, זה כבר עבר ביכלל ללא ספק!" לכן קורה הרבה שמין הצד קשה לסאת דמאות של הזולת ולחבק בימקום להתחמק ולספר על "כח" וספק"... לכן קשה(אגיד בסוף שורות) לחשוב שינגבו לך דמאות... by וסליחה שהשבוע היה אותי כל כך הרבה.סליחה מכולם.רציתי להגיד להתראות קצת אחרת אך זה מה שיצא.אולי התרגלתי לקבוצות שלי מהלימודים שחסרות לי עכשיו ובעולם הווירטואלי כל כך קל להתבלבל.עוד פעם סליחה אם נוכחותי היתה כאן מוגזמת...

חני, את צריכה לעשות מה שיעשה לך טוב. אני לא חושבת שאת צריכה לעזוב את הפורום. אני מבינה שנעלבת, אבל כמו שאת בטח יודעת כאב הוא חלק מהחיים. אני אשמח אם תבחרי להשאר. יערה

תודה.לא יכולה להגיד שזה מאוד כואב.פשוט אני כל כך רגילה למצב שכולם אוהבים אותי ואם זה פיתאום לא כך קשה לי עם זה.אולי היה קשה השבוע להכיל אותי כי היה לי קשה להכיל את עצמי.לא יכולתי להאמין שאני זות שעשתה את הדרך הזות.והיתי זקוקה להרגיש לא לבד בזמן כשכל האנשים הנורמליים כבר ישנים.כל כך רציתי לשתף אתכן(ואפילו לא את המומחים)בזה שאצלי התלות הזות עברה ואיך והתבלבלתי...סליחה.

חני, אל תתנצלי, אין לך על מה. הפורום נועד גם, בין היתר, לשתף אחד את השני במחשבות ורגשות. הפורום הוא גם פורום תמיכה ולא נועד רק לשאילת שאלות וקבלת תשובות אז יש אחת שהעירה לך הערה, אז מה? זה רק מעיד עליה ולא עלייך מי שלא רוצה שלא יקרא ואת צריכה ללמוד להתעלם מהערות,תמיד יהיו כאלו שימצאו על מה להעיר השיר שלך מקסים ויפה מאוד, כמוך כל טוב

בדרך כלל אני יודעת לספוג הרבה דברים בלי לקחת אישית.התפקידים מחייבים.אך כל כך קשה לי כשמעירים כאשר "יודעים"

אני לא רוצה להיות מגעילה, אבל אולי נשנה את שם הפורום ל"הפורום של חני?" חני, אני ממליצה לך בחום ללכת לטיפול, ולא להשתמש בפורום הזה כתחליף. הייתי מגעילה.

עוברת אורח יקרה, את יודעת שאנשים הם שונים. כל אחד זקוק למשהו אחר. אולי חני זקוקה ליותר התייחסות. אבל האם את מרגישה שזה בא על חשבונך? האם את מרגישה מקופחת ממנהלי הפורום? לא כתבת את שמך כך שאינני יודעת האם קיבלת מהם יחס או לא. בכל אופן אני מקווה שאת לא מרגישה שזה בא על חשבונך. תנסי להכיל אותה. זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע. יערה

אורחת,יקרה אם דברי כל כך מעצבנים אותך אני מאוד ממליצה לך לבדוק איפה בדיוק זה מפריע לך.אם זה יהיה לך קשה מידי את תמיד יכולה לפנות לעזרה...צר לי שצורך של הזולת בתמיכה מניע אותך להיות "מגעילה".אולי זה מה שאת מרגישה כשאת בעצמך זקוקה בתמיכה?צר לי שאת מרגישה כך.אני שולחת לך "כל טוב" בתיקווה שתחושת ה"גועל" שלך עברה.תזכרי שאת תמיד יכולה לא לקרוא את ההתכתבות שלי...

שלום לליאת ולמבקרי הפורום, בקרוב אני מסיים את לימודי התואר השני בסוציולוגיה ואני חושב לשנות כיוון - לתחום הטיפולי. מבירור שעשיתי עולה כי אצטרך ללמוד כחמש שנים נוספות וכן לבצע התמחות כדי להיות פסיכולוג קליני. שאלתי היא אם קיים תחום טיפולי הקרוב לפסיכולוגיה הקלינית שכן אין אני מעוניין ללמוד עוד 5 שנים. אני תוהה אם לא קיים מסלול לימודי אחר ושיטות אחרות שיעילותן אינן פחותה..? (עם זאת אני מאמין בפסיכולוגיה הקלינית ובפסיכואנליזה). אשמח מאוד לקבל עצתכם.

ערב טוב אליק, ישנם לא מעט תחומים משיקים לפסיכולוגיה, כמו טיפולים שונים בהבעה (אמנות, מוסיקה, דרמה, ביבליותרפיה, וכו'),הנחיית קבוצות, גישור, ועוד. על הטיפולים השונים בהבעה תוכל לקבל פרטים בלסלי קולג' (09-8656501) אם הפסיכולוגיה 'בוערת בעצמותיך', ואתה מאמין בה, אולי שווה בכל זאת להשקיע את המאמץ בדבר האמיתי? בהצלחה רבה ליאת

זהו תואר שני, משך הלימודים יותר קצר (פחות השלמות מהתואר הראשון אך יש תואר שני בן שנתיים) וההבדל העיקרי, אין צורך בהתמחות. ניתן להמשיך משם לבית ספר לפסיכותרפיה ולהיות פסיכותרפיסט לכל דבר. תברר בכל אוניברסיטה. כעיקרון אין מסלול קצר. בד"כ גם מטפלים בתנועה, אמנות, וכדומה צריכים בדרך כלל תואר עם רקע מתאים (למשל יש דרישה של תואר ראשון טיפולי ו200 שעות אימון בריקוד שנדרשות לקבלה ללימודי מטפל בתנועה) עליך להחליט אם אתה מספיק רוצה את זה ולבחור בין האפשרויות

תוד

רציתי לשאול בבקשה, מה ההבדל בין פסיכולוגים, פסיכולוגים קליניים ופסיכוטרפיסטים? איך אני יודעת מה הכי מתאים לי?

ערב טוב אורטל, פסיכותראפיה פרושה טיפול בשיחות, ומי שמורשה לעסוק בכך הם פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים קליניים. בקרב הפסיכולוגים, פסיכולוגים קליניים הם מי שאמונים על אבחון וטיפול בהפרעות נפשיות שונות, וסיימו בהצלחה ארבע שנות התמחות קלינית. בברכה ליאת

האם דיכאון מלווה בחרדה ופגיעה עצמית זה הפרעה נפשית? מי יכול לטפל בזה הכי טוב?

שלום לכולם איזו הפרעת אישיות מתאפיינת בתנודות במצב הרוח ובכך שיש שתי מחשבות מנוגדות בו זמנית בהפרעות אכילה ובחרדת נטישה? תודה

את לא צייינת את שמך כי את מפחדת?רק שתדעי לך שללא שום קשר לאיך קוראים לזה המומכים(המושג ישנה לך משהו?)האדם שאת שואלת עליו לא אחראי על מה שיש לו,הוא רק חופשי לעשות עם זה משהו או לא.למדתי את זה על בשרי.המון הצלחה.

שלום לך שואלת, התיאור שלך אינו מספיק כדי לתת אבחנה חד משמעית של הפרעת אישיות. לא כתבת במי מדובר, אבל בכל מקרה, מדובר במצב המעורר סבל רב, ובלי ספק כדאי לפנות להערכה של פסיכולוג או פסיכיאטר כדי לטפל נכון ויעיל בבעיה. בהצלחה ולילה טוב ליאת

ליאת, השאלה היא כללית במסגרת לימודים, דמות דמיונית שאני צריכה לנתח. אני מתלבטת בין גבולית לתלותית. מה יותר מתאים? היא גם חסרת מוטיבציה תודה

לשואלת, ללא ספק זהו קוקטייל מעניין, ולא הייתי מזדרזת לסגור על אבחנה ברורה אחת. אין לך ברירה אלא לפתוח DSM, ויש לי הרגשה שמדובר במשהו הן על ציר I והן על ציר II. התיאור שלך כאן בהחלט אינו מספק. ככלל, התלותי מפגין חוסר עצמאות בולט, חוסר אוטונומיה, ומוכנות לסבול השפלות עד כדי מזוכיזם ובלבד שלא לחיות בנפרד מן האובייקט. אצל הגבולי - חוסר יציבות בולט על ציר ההתרחקות-התקרבות, אימפולסיביות, התנהגויות של פגיעה עצמית. כל רמז לנטישה או אובדן האובייקט יוביל לנסיגה טוטאלית ודה-וולואציה. אגב, הפרעה גבולית מקיימת קו-מורבידיות גבוהה עם הפרעות אכילה ודיכאון. מאחלת לך המון הצלחה במבחן, אך מסירה כל אחריות לציון :-) ליאת

ליאת, תודה על התשובה המהירה ושאלה אחרונה האם הפרעת אישיות גבולית יכולה להתקיים ללא אימפולסיביות ותוך יכולת לשליטה עצמית? שוב תודה

תודה על התגובה החמה.יש לי ברומטר על זה באוזניים.זה לא היה בטיפול.אני בקשר עם המרצה שלי מהמכללה שלמדתי בה.כתבתי לה מיכתב והקשר נוצר.סוער וכואב מצידי,קבוע ומקבל מצידה.איה ניסתה להפנות אותי לטיפול,קיבלתי את זה כנטישה וניחנקתי.היא עזבה את העיניין ואנו בקשר בעיקר טלפוני שנתיים.הינו אצלהם עם הילדים שלנו כמה פעמים בחגים ושבתות.כיף,כיף,כיף!על האתחלה ידעתי שלא היא סיבה לרגשות שלי ונתתי להכל לעלות,עיבדתי הכל כיועצת חינוכית ולא כילדה.יכולתי רק לכתוב על מה שקורה לי,לא דיברנו על זה אך ידעתי והרגשתי שהיא איתי.איבדתי שליטה.היתי ניחנקת מה"דם".כל כך התבייאשתי מעצמי כמו שפעם כשחברות שלי ראו בחוף את הסימנים על הגב שלי וצחקו.בחיי לא דיברתי על זה ולא יכולתי.לא יודעת למה אך כל כך אהבתי אותה ונילחמתי על להרגיש בטוח איתה.כל כך התביישתי מעצמי.היתי רדומה מהכאב וכך סיימתי תואר.ההרדמה עברה לפני שבוע . אך אני לא חושבת על זה כשזה לא מתאים לי.כאילו הביטחון שניבנה בינינו שומר עלי מהכאב.היא קיבלה אותי עם כל הקפיצות ממצב של חברות למצב של תינוקת,קיבלה בי הכל ובנתה אותי.אני תמיד צוחקת לה שהתחנכתי,כך הרגשתי.היתי כל כך שבורה שהיא בנתה אותי כמו ילדה,סמכתי עליה,איפשרתי לה.לא היה גבול ביני ובינה ,לא היה לי כח להתערב.קישקשנו המון על שטויות,על מה שקורה בחיים,על הילדים...היו לי מידי פעם בחילות מעייפות...ובנתיים האהבה שלי התבגרה כמו שאת תיארת את זה ואני התבגרתי.למדתי לשמור את החיזוקים שלה בליבי ולהוציא כשצריך.פשוט המנהלת שלי פגע בי(זה לא סוביקטיבי).צעקה עלי לפני כולם שאני חוצפנית כי שיתפתי אותה שקשה לי לעבוד במצב שהכל מישתנה כל הזמן,יש לי תינוקות בבית ויש שעות שאני לא יכולה להיות פנויה.זה שבר אותי ומורתי היתה עסוקה,דיברנו אך זה לא עזר.התאוששתי כאן בפורום(חודשיים כבר מאז שהיא לחצה עלי להתפתר והתפתרתי).נירגעתי אולי כי מצאתי עוד מקום בטוח,חם ומקבל.לא יודעת איך עשיתי את מה שתיארתי לכם,פשוט נילחמתי על יכולת לאהוב את האדם שכל כך יקר לי והיא עזרה לי.הקשר בינינו זה אור שגנוז בליבי...האור שהחזיר לי את העור למקומו...אני מרגישה שהבגד שלי כאילו דק מידי אחרי המשבר האחרון ואני זקוקה לנחומים,חיזוקים וחום.לכן אני רוצה שתהיה לי מטפלת שגם תשמור עלי זמן מה מהמשברים,שתהיה לי עוד תמיכה.ואולי יגיע זמן ללמוד לדבר בימקום להשבר עד רצון למות פעם בשנתיים.תודה לכולם.חני.

חני, אני מסכימה איתך מאד, על הצורך במטפלת משלך, שתוכל להעניק לך את כל תשומת הלב וה'שמירה' להם את כה זקוקה. זכרי שהפורום שלנו, חם ונעים ככל שיהיה, אינו יכול להוות תחליף לטיפול פנים אל פנים. בהצלחה ליאת

ליאת,עברתי גבול?אני לא משתמשת בפורום כתחליף לטיפול.היתי צריכה משהו לכאן ועכשיו.נירגעתי,זה עבר.עשיתי משהו שלא מקובל?האמת,כנירא רציתי רק לבדוק האם אני נורמלית לפי התגובות.מה עשיתי לא טוב?

חני, בהודעתי אלייך כאן, למעלה, התייחסתי לשלוש השורות האחרונות בפנייתך אלי. את דיברת על הצורך שלך בטיפול ושמירה. מצטערת אם חווית אותי כחסרת סבלנות או בוטה. לילה טוב ליאת

באמת לא חיפסתי כאן טיפול,אני יודעת,אני מכירה את עצמי.כל כך רציתי לתמוך באחרים כי לי אז לא היתה חברה שהיתה אומרת לי:"שטויות,ממה את מתבייאשת?זה קורה וזה עובר עם לעבוד עם זה".אולי לא היה לי לוקח חצי שנה להכיל את מה שעשיתי.מקבלת שגלשתי,זה קרה בעצמו.

חוויתי אותך באור דיברי האורחת.הכל בסדר יחסית.פשוט הרגישות שלי עולה לסי "כשיודעים".זה קרה בעצמו איכשהו גלשתי.אני חווה אותך כמו שזה היה לפני.(דרך הגב,אמרתי לך שקבעתי פגישה)כנראה לא הבנתי אותך.אני אסתדר.את יודעת שזות חני.

שלום לכולם, רציתי לדעת איך ניתן לעזור לבחורה שהחליטה בעקבות אירוע טראומתי כלשהו שכלום לא יוכל לעזור לה?אם יש למי מכם נסיון בעניין אשמח לשמוע!! כמו כן- אולי אני אופטימית מדי אך בכל זאת- האם ניתן לשקם אדם לאחר התנזרות של שנה מכל הנאה ו"להחזיר אותו לחיים"? (לחזור לדבר עם אנשים, לצאת לבלות וכו') תודה מראש, רונית

אני אומרת לך כמתנדבת בקו סיוע.אם היא לא מסכימה לפנות לטיפול.דרך הגב יש מרכז לפסיכוטרוומה שהתערבות במשבר עושים שם בחינם ובמיקצועיות.אפשר לנסות לשכנע אותה להתקשר למרכז סיוע למטרת תמיכה,אם הטיפול מפחיד אותה.העיקר,להיות איתה ובישבילה כמה שאפשר,לחבק ולחמם.לספוג את הכעסים והלבטים שלה ולא לקחת אותם אישית.לשנן לה שהיא לא אשמה ולא אחרית על מה שקרה.ליצור סביבה מעגל תמיחה אופטימי עד כמה שניתן ולהית שם בישבילה אם תצטרך אפילו אם היא בטוחה שהיא בסדר.לעזור לה לחזור לשיגרה בהדרגה.כשהיא תירגע תנסו לשכנע אותה שיהיה לה טוב ליפנות לעזרה.בהצלחה.הרבה כח.

בודאי שניתן לשקם אנשים אחרי התנזרות של שנה מהנאות החיים הנקודה היחידה היא שהאדם המדובר חייב לרצות את השינוי, כחברה את יכולה לרצות מאד עבורה ולדבר איתה אבל ההחלטה הסופית חייבת לבוא ממנה, ורק כשהיא תהיה מוכנה לחזור לחיים, הייתי שם בעצמי ואנשים ניסו להחזיר אותי וזה קרה בסופו של דבר אבל רק אחרי שאני הייתי מוכנה לוותר על האבל האישי שלי!

אין לי נסיון או רקע בתחום אבל לעניות דעתי אני חושבת שכן. מי שלא רוצה לעזור לעצמו לא ניתן לעזור לו, אבל זה לא אומר שאדם שהחליט ששום דבר לא יעזור לו לא רוצה לעזור לעצמו, יתכן שזו תגובה של ייאוש. ואולי בתקופות מייאשות או בתקופות של אבל לאחר אירוע הדבר שהכי עוזר זה פשוט להיות שם איתה הקשר עם ניתן ליצור קשר משמעותי זה כבר חלק חשוב מאוד ועוזר. מה גם שיתכן שמתרחש משהו נורא פשוט לא רוצים לחשוב שניתן לחזור לשגרת חיים אחרי אירוע כזה או אחר ולכן אין רצון לעזרה בכלום. שנה יכולה להיות הרבה זמן ויכולה להיות קצת זמן תלוי למה תלוי מה עושים בה וכד' התנזרות שנה זה לא תמיד הרבה זמן תלוי מה האדם עבר אם זה אירוע טראומתי רציני זה מאוד הגיוני ובודאי שניתן בהדרגה לאחר תקופה לחזור לחיים מלאים, זה מאוד תלוי בסביבה של האדם בתקופה זו. ואם יש קשר טוב עם מטפל זה יכול בהחלט( גם ללא השגים ממשים של שינוי וכד' )להיות השג ענק בתקופה קשה כזו.

רונית ערב טוב, תופעת ההינזרות מהנאות או חוסר יכולת לחוש הנאה (אנהדוניה) היא אחד מסממניו של דיכאון, וכפי שאת ודאי יודעת, אנשים מחלימים גם מדיכאונות חריפים, אבל הם זקוקים לעזרה מקצועית. לא ציינת באיזו טראומה מדובר, אבל חשוב מאד לדעת שישנם גופים המיועדים לסיוע במגוון טראומות ספציפיות (תקיפה מינית, טרור לאומי, נפגעי תאונות דרכים, ועוד). גופים אלה מרכזים הרבה מאד ידע מקצועי וניסיון טיפולי, וכדאי מאד לנסות ולהיעזר בהם. האופטימיות שלך בהחלט במקומה, וזאת אחת הסיבות לכך שחברים טובים הם נכס בימי סגריר. חבר טוב תמיד יכול להיות מי שמחזיק את התקווה והביטחון שהמצב ישתפר. המשיכי לשמור על רוח זו, ולעודד פנייה לעזרה מקצועית. כל הכבוד! ליאת

האם בכדי להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה (מגמה קלינית) נדרשים לויתור על סודיות רפואית? תודה

היי רונית, ככל הידוע לי, במקרים שבשגרה אין דרישה כזו. בברכה ליאת

שלום ליאת, יש לי שאלה. פסיכולוגים, האם הם מתקשרים? האם "מותר" לפסיכולוג ליזום שיחת טלפון עם מטופל כדי לשאול אותו לשלומו? או שאולי זה "נחשב" לחצית גבולות? מה דעתך? מטופלים יקרים, אשמח לשמוע את החוויות שלכם בעניין. תודה יערה

שלום יערה, חוקים של מותר ואסור הם, לעיתים קרובות, פונקציה של האסכולה ממנה בא הפסיכולוג. אני מניחה שאת מתכוונת לשיחת טלפון המגיעה בשעת מחלה או משבר, ולא כשיחת חולין. נדמה לי ששיחת טלפון 'סתמית' וחברית אינה חלק מהרפרטואר של אף פסיכולוג, שכן הקשר הטיפולי שונה בתכלית מקשר חברי מקובל, וככזה, הוא תחום בגבולות ברורים. במקרים של מחלה, משבר, או אירוע מיוחד ויוצא דופן, יש פסיכולוגים שירימו טלפון. יש גם כאלה שלא. ערב נעים ליאת

ובעיני, אלה שלא מתקשרים בזמן משבר לוקחים את המקצוע שלהם קצת רחוק מדי. הם לא אנושיים בעיני. דעתי האישית מיכלי

הי יערה. אני בטיפול כבר שבעה חודשים. ידעתי תקופות טובות אך גם חוויתי שני משברים גדולים של כשל הריון. הפסיכולוגית שלי התקשרה פעמיים במהלך התקופה (וזה כולה שבועיים) למרות שיומיים קודם נפגשתי איתה. אני חייבת לציין שהשיחה עימה הייתה נעימה ועזרה לי מאוד. למרות שהיה ריחוק ובכל זאת זו לא שיחה עם חברה. אבל לפעמים נדמה לי שהיא מכירה אותי ויודעת אותי טוב יותר לדעתי חשוב שתשתפי את המטפלת שלך בתחושה כי היא אמורה לתמוך ולעזור

שלום רב, בן 26.5 חולה בהיפוכונדריה ו OCD כבר 4 שנים, מטופל בפבוקסיל 200 מ"ג. על הפרק עכשיו עוד הפרעה מחשבתית-פיזית שגורמת לי לאבוד שליטה טוטאלי וחרדה קשה, היום חתמתי על זכרון דברים סוף סוף לחוזה שכירות בדירה פעם ראשונה. בדירה אחרת שראיתי חמודה אך קטנה (דירת סטודיו שבגלריה אי אפשר לעמוד) אמרה לי הדיירת ואף בעל הבית הסכים עם זאת שבדירה יש איזה אנרגיה חיובית (מזוזה או משהו כזה) שסדרה לכל הדיירים האחרונים בן/בת זוג לחתונה. אני כרווק שמעוניין כבר להתמסד הושפעתי מאד מדבר זה, אך למרות זאת בחרתי בדירה הגדולה יותר עם חדר שינה נורמלי. עכשיו אחרי שחתמתי אני בחרדות קשות שמה לא אפגש אם בת זוגי ולא אנשא בזמן הקרוב. אני לא יודע אם עשיתי את המעשה הנכון, אני מרגיש שאולי התגברתי על האמונה התפלה, אך במקרה זה הדבר הוא אמיתי (כאחד שמאמין במיסטיקה). חרד ביותר ומשותק לגמרי, רני.

רני ערב טוב, כל בחירה שאנו עושים בחיינו, כרוכה - מן הסתם - במחיר איבוד האלטרנטיבה. ככל שהבנתי מן הסיפור שלך, בדירה הקטנה היו אנרגיות טובות הודות למזוזה מיוחדת שמביאה מזל ובת/בן זוג (מה לא עושים כדי להשכיר דירה...). עם כל הכבוד למזוזה בדירה ההיא, עלינו להודות שאין בה כדי להעיד על המזל והאנרגיות בדירה שכן בחרת. אולי גם בה יש אנרגיה ברוכה? ואם כבר תבוא הכלה, לא עדיף חדר שינה מרווח ונעים? אני מברכת אותך על חתימת החוזה, ומאחלת לך הרבה ימים מאושרים בבית החדש. במקביל לטיפול התרופתי, מומלץ מאד גם טיפול שיחתי, בו תוכל לתת ביטוי לחרדות, ולהתווכח עם אמונות ומחשבות 'אוטומטיות' שליליות המכבידות על חייך. הרבה מזל, נחת ובריאות ליאת

הייתי שמחה לקבל המלצה, באם ניתן, על פיסכולוגית קלינית שעובדת עם קופ"ח מכבי לשם טיפול בבעייה של אינטימיות

נועה יקרה, הבקשה שלך רחבה למדי, שכן אינך מציינת מאיזה אזור את. אני מציעה לך להתקשר לסניף מכבי הקרוב אליך, ולבקש את רשימת המטפלים שלהם. כשיהיו בידייך השמות תוכלי לעשות תחקיר קטן בסביבה שלך ולבקש המלצות. גם 'בעייה של אינטימיות' היא הגדרה רחבה. האם הקושי הוא ביצירת אינטימיות, או שמא בעיה תפקודית בתחום יחסי המין? אם מדובר בבעייה כזו, חשוב לדעת שיש מרפאות המטפלות ספציפית בבעיות בתפקוד המיני. בהצלחה ליאת

תודה על התשובה, אני מת"א ואכן ניסיתי לקבל המלצות מהסובבים אותי על רשימת המטפלים אך זה לא עזר. הבעייה היא לא בתפקוד המיני אלא ביצירת אינטימיות

שלום לכם, אני מחפש פסיכולוג קליני אשר מתמחה גם בטיפול באמנות. אשמח לרבל המלצות והפניות. בתודה מראש.

אליק, מרבית המטפלים הטובים באמנות אינם פסיכולוגים קליניים. הדרישה שלך עשוייה לצמצם במידה רבה את המאגר האפשרי. מנסיוני, יש לא מעט מטפלים באמנות שעושים עבודה נהדרת. בכל מקרה - בהצלחה ליאת

קבעתי פגישה.אני צריכה מקום להרגע מכל הסערות של שנים האחרונות.הציעו לי עבודה קטנה,ממש כמה שעות אבל זה נותן תיקווה... ************************* השימחה בטעם עצב והעצב עם שימחה. את ניכנסת למישבצת של חיינו בברכה. התעוררת ואת נורמלית בוקר טוב למציות! התחושה יותר ראלית והאושר עם סיוט. והכח מהבכי תוך תיקווה ותוך כאב. התייבשה דימאה על לחי אומס,אומס על הלב. רגועים צבעיי החורף כנגדם חדות תחושות... ואת רצה ללא הרף בין דרישות לרגשות. לפורום היקר מחני עם חיבוק 2\01\06

חני יקרה, היכולת ליצור היא אחד הנכסים החשובים שלנו. אני, אישית, תמיד מוקסמת מן האופן שבו סבל וכאב מניעים אנשים ליצירה. יש בי אמונה חזקה שהיצירה מעצימה אותנו, ומאפשרת סוג של תקשורת מיוחדת במינה עם עצמנו ועם זולתנו. אני מחזקת אותך, ומודה לך על השיר המרגש שהקדשת לפורום. המון המון הצלחה בעבודה החדשה ליאת

גם אותי הוא מפתיע כל רגע מחדש ככל שהוא ראלי יותר.אני לא יודעת איך ולא מאמינה שעשיתי את זה.כנירא כי היו לי רק שתי אפשרוית:או למות(להתחיל לשתות,לא יודעת)או לקבל את עצמי וללמוד לאהוב אותה.אני יודעת שאוהבת אותה כמו בחורה שאתמול התחתנה ועזבה את הבית.אבל זה כיף-כיף-כיף.נולד בי בית כדי להתגעגע אליו(חיוך) אני סך הכל בת 28 ולפי הגיל היא יכולה להיות אמא שלי(חיוך).מותר לי.אני סך הכל בן אדם.אין מקום חי בנפשי יותר מלבדוק למה אני מרגישה כך או אחרת.היא לא מטפלת שלי ולא חברה.לא יודעת איך קוראים לזה.אולי כי כל כך חיפסתי ולא ידעתי מה.אולי כי היא הבינה שאני אמות אם לא תתן לי קצת להרגיש מה זה גב ומה זה בית שמעולם לא היה לי.אולי כי היתי על סף יכולת האנושית להרגיש את האבל על ילדה קטנה שלא זוכרת האם חוותה מתישהו חיבוק של אמא בחיים ומלאת רגשי אשם.אולי כי קברתי את עצמי יום יום בחלומות.אולי כי קברתי את כל החלומות וזה נגע לליבה.אולי כי לא ידעתי להגיד "כואב" והיא שמעה בשירי שצריך לשמור עלי.אולי בנוסף לשמונה ילדים שלה לא היה לה קשה מידי לחנך גם אותי.אבל תמיד הרגשתי שהיא מתייחסת אלי כמו לילדים הבוגרים שלה ולא כלתינוקת,אפילו כשרציתי בכך.אולי גם כי היא מאוד מיקצועית אני עכשיו חייה...ובריאה בנפשי...לא יודעת,ליאתוש.זה הסיפור.אם יהיה לך מה תגיבי,זה תומך בי.

לא יודעת איך אני סרדתי באהבה הזות אבל פשוט הגיע זמן וזה ניפתר!החלטתי לקבל את עצמי עם כל מה שעולה בי בקשר אליה.שום הבנות שאני לא זקוקה בה באמת לא עזרו,ההבנה שהפחד שלי לא ראלי גם לא היתה שווה.אז הגעתי למסקנה שאני לא אצליח לשכנע את עצמי להפסיק להרגיש כלפיה את מה שאני מרגישה.ניסיתי כמה פעמים להפסיק להעביר והרגשתי חסרת תפוסי התנהגות בסיסיים.היתי לא פעם על סף שיגעון ועל סף תאבדות.החלטתי להשאר איתה בתוך ההעברה ולעבוד על מה שמפריע לי להנות ממנה.פעם היא אמרה לי שאם אני אפסיק להתקשר אליה היא תרגיש רע כי היא דואגת לי וזה שמר עלי.פעם היא ביטלה חתונה כדי לדבר איתי בטלפון,התביישתי אבל רציתי לחיות.המון דברים היא עיבדה במקומי ואני אכלתי אותם מוכנים כי לא היה לי כוחות לנשום.היא פשוט נתנה לי לגיטימציה לחיות,היא אישרה להתקיים לכל מה שיש בי.נילחמתי על להרגיש איתה בטוח,שאלתי וביררתי הכל למרות לבושה.תאמינו לי זה שינה אותי!הכל ניכנס לפרופורציה.אני אוהבת אותה וזה יקר לי.מצחיק אותי כשאני אוטומטית מחקה את קולה ואת תנואותיה.כאילו שאני למחצית בנויה ממנה.אני זקוקה בה באותה רמה שאנו זקוקים לאנשים קרובים בחיינו.עוד פעם,רק רציתי שתרגישו תיקווה.

חני, תודה על השיתוף. אני מקווה שיהיו מי שיוכלו למצוא תקווה לאור ההתנסות שלך. (אגב, מדברייך בעבר יכולתי להבין שאינך בטיפול ושלא היית בטיפול. הסיפור שלך הפתיע אותי קצת). ערב טוב ליאת

בהמשך להודעתי מה1/1-06- התאכזבתי לקרוא את תשובתך. ברור שיש לברר דברים בטיפול עצמו...אבל הסברתי שאנחנו לא מצליחות בכך. נראה לי לפעמים שהפסיכולוגיה היא ניסוי וטעייה, ואף אחד לא מסוגל לענות לי על השאלה הזאת - מאיפה זה מגיע, היזדקקות שכזו..ודוקא מאחר שזה כל כך נפוץ אצל אנשים שמטופלים-אני מניחה שיש קו משותף..ואתם כפסיכולוגים אמורים לדעת אותו. או שכמו שעולה מתשובות כאלה - לפסיכולוגיה אין באמת תשובה ומזור אמיתיות! ואולי לעתים היא לא רק לא עוזרת אלא אף מזיקה.

היי שוב, צר לי שאת חשה מאוכזבת. את מרגישה שהיית רוצה תשובות חד משמעיות וברורות, ואכן קשה לעשות זאת מכאן, ובעצם מכל מקום. כדי להבין יותר את תופעת ההעברה, את מוזמנת לקרוא במאמרו של פרויד (ראי תשובתי לענת ב'הר נבו' המקורי), שם גם תוכלי לפגוש את הסבריו של פרויד לתופעה, כשהמעניין בהם (לפחות בעיני) רואה בתופעת ההתאהבות חלק מהתנגדות לתהליך הטיפולי. לטובת מי שלא יטרח ויגיע עד לפרויד בכבודו ובעצמו, אטרח אני' ואביא ציטוט מאותו מאמר, המתייחס לאותן האשמות על הסכנה והנזק שבטיפול- ..." הציבור הרחב...ינצל בודאי גם דיון זה על אהבת-העברה כדי להסב את תשומת לבו של העולם לסכנה הטמונה בשיטה טיפולית זו. הפסיכואנליטיקאי יודע שהוא עובד עם חומרי-נפץ עזים מאין כמוהם, ושנדרשת ממנו אותה מידה של זהירות ואחריות כמו מן הכימאי. אך האם אי פעם נאסר על כימאי לעסוק בחומרים נפיצים שלא ניתן לוותר עליהם בגלל הסכנה הטמונה בהם?". פרויד מסיים ואומר כי "לא ניתן יהיה לוותר על פסיכואנליזה...המבוצעת כהלכה, כזו שאינה מתביישת לעשות שימוש ברגשות הנפש המסוכנים ביותר, כדי להביא את החולה לשליטה בהם, לטובתו". חומר למחשבה ליאת

איזה יופי! עכשיו אחפש את הספר... תודה ענת

את יודעת מה? את אומרת שאף אחד לא מספר על זה אחרי ואיך זה נפתר, אז הייתי חייבת לכתוב כאן קצת מהסיפור שלי, אני נמצאת בטיפול וגם לדעתי מהפגישה הראשונה פשוט הייתי מאוהבת בה, חושבת עליה, ביום בלילה ממש בכל סיטואציה של היום עד כדי כך שלא הייתי לגמרי במקומות החיצוניים שהייתי בהם, לא שזה הפריע פשוט היא הייתה מושא התעניינותי כל שעות היום והלילה, וזה באמת היה לאורך זמן, היום המקום הוא מעט שונה, האהבה שלי "התפנתה" למקומות אחרים, אני עדין מאד אוהבת ומעריכה אותה על הכל, אבל גיליתי שכשמוכנים יש מקום לעוד אנשים ומסתבר שהם לא פחות שווים, (בניגוד למה שחשבתי כשהייתי מאוהבת לחלוטין) שוב, יש אהבה אליה אבל כבר אין את ה"השתלטות שלה על המחשבות שלי 24 שעות," אני כבר מצאתי את עצמי בהתחלה מופתעת ש"וואו עברו כמה שעות והייתי פנויה לחלוטין ממחשבות עליה"... האהבה אליה נכנסה למין פרופורציות שכבר לא מפריעות לשגרת היום, אז כן, זה באמת נפתר, אין ספק, אני לא יכולה בדיוק להגיד מהי נק' המפנה כי כנראה שכל אחד שונה מהאחר, אבל החדשות הטובות הן שזה עובר! ואין נזק רק אהבה אחרת,

מאוד חיזקתם אותי ומאוד ריגשתם אותי בדברים שאמרתם. אני מנסה באמת בכל הכוחות שלי להתמודד ולהמשיך לשרוד למרות הכאב. אני נלחמת במערכת כדי להשיג טיפול שאין לי אפשרות לממן בעצמי ובינתיים אני מחזיקה מעמד. רק רוצה להפסיק לחתוך כל פעם שקשה... שוב תודה על התגובות. אורטל.

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/586/xF T/538750/xFP/538750

כל כך כואב לי לשמוע שכל פעםן שכואב את חותכת.. כל כך קשה לך... אני שולחת לך חיבוק של דוב ניבה

שלום רב !! מזה כבר כ שבוע אני חולם את אותו החלום בלילות . האם זה מעיד על איזושהיא בעיה פסיכולוגית שנוצרה אצלי ?? המון תודה !!!

היי, חלום חוזר יכול להעיד - לאו דווקא על בעיה פסיכולוגית - אלא על משהו ספציפי שמטריד אותך בימים אלה. נסה לבחון את סיפור החלום לפרטיו, ולהשתמש בו כבצופן. מי הן הדמויות בחלום? האם הן בעלות אופי רודפני? ידידותי? מהי אווירת החלום? האם לך עצמך יש תפקיד בחלום, ואם כן, מהו? האם אתה אקטיבי? פסיבי? האם אתה מתעורר בתחושת הקלה? מועקה? האם החלום יכול להיות קשור לאירועים ספציפיים ממציאות חייך העכשווית? אולי למשהו שקרה בעבר? מדוע הוא מופיע דווקא עכשיו? אני מאמינה שניתוח ועיבוד של תכני החלום יכולים לסייע - אם הם נעשים בקפדנות ובזהירות - בהבנה טובה יותר של עולמנו הפנימי. אולי כשתיפתר התעלומה, החלום ייעלם (או ישתנה). מקווה שיימצאו תגליות חשובות ומעניינות ליאת

שלום.רבות דובר כאן על המטפל המטופל ומה שביניהם...ובכל זאת...אני בטיפול שנה.הפסיכולוגית שלי מקסימה ומתאימה- חכמה, מקבלת,מסורה,נעימה,ומבינה אותי היטב.הקשר טוב מאוד,אני מרגישה נינוחה ובטוחה, ויש פתיחות אמיתית.הרבה שינויים התרחשו בחיי לצד התהליך הטיפולי ותודות לו.אך הקשר היקר ללבי, הצמיח בעיה קשה שמלווה אותנו כמעט מראשית הטיפול, והוא כמובן ההיזדקקות העצומה שלי אליה.נראה כי אנחנו לא מצליחות לפתור את זה.לי זה מסב סבל רב- רב בכדי שאוכל להסבירו כאן..אבל בשביל המושג-אני מדברת על מועקה קשה (כמו אחרי פרידה)בין הפגישות,לילות של בכי ולעתים בכי מתפרץ סתם כך, תסכול, חלומות,לעתים קשים,ואף חוסר יכולת לתפקד (לימודים,מקלחת,אוכל וכו'..)גם היא כבר ודאי עייפה מהמצב,אנחנו מדברות על כך בפתיחות.בד"כ היא אומרת שהיא יודעת איך לשמור "עלינו".הפסקת הטיפול אינה אופציה מבחינתי. אבל אני לא יודעת מה לעשות.אני סובלת מאוד.וזה זמן רב שהטיפול כביכול "תקוע" כי אנחנו מדברות רק על זה..וזה לא עוזר.האם אפשר לפתור את זה באמת? מה עליי לעשות? וממה זה נובע -אצלי? תודה.

אני יודעת על בשרי שזה סיוט שאין מילים כדי לתאר אותו.אני זוכרת שרק מחשבה שדה יקרה הרתיע אותי מלפנות לטיפול.אני כל כך יודעת שאפילו אבל פחות כואב ממה שאת מרגישה.גם הפסיכולוגית שלך כנראה יודעת עד כמה קשה לך וממש לא בטוח שהתעסקות בנושא הזה מעייף אותה.תשאלי אותה פתוח וישר.תני לזמן לעשות את שלו.זה לא קרה לי בטיפול אבל בכל זות...עם הזמן הרגשתי כאילו שקשר התבגר.ממש כמו קשר עם ההורים כשאנחנו מתבגרים ומתחילים לצאת מין הבית ולומדים להסתדר לבד זמן מה.פשוט הכל קורה מהתחלה:מתחיל מזה שאת תלויה בה כמו תינוקת ולא יודעת לעשות שום דבר בלי לדבר איתה,אחר כך את נירגעת ויש לך כבר תחומי עינין משלך ואת רק מחכה להזדמנות לספר לה הכל,כל מה שבלבך כמו ילד ולשמוע "כל הכבוד,אני מחזיקה לך אצבעות" עוד טיפה ואת אוהבת אותה ממקום של הגיל שלך.כך זה קורה אצלי.אני אוהבת אותה וזה תומך בי מיביפנים,אני יודעת לשמוע את קולה מביפנים כשקשה לי.הרגשתי שהראיק שהיה בנפשי התמלא במשהו חם ונעים.היא יקרה לי ואני אוהבת אותה מאוד,העור שיש עלי זה ביטחון ואימון שניבנה בינינו.כאילו המח שלי למד שהיא תמיד חוזרת ושום דבר לא משנה את היחס שלה אלי ועל כל החששות אפשר לדבר ולצחוק אחר כך.בשעת שימחה ובשעת כאב אני תמיד ניזכרת עליה וכאילו מספרת לה את מה שקורה.לא יודעת האם הצלחתי להגיד לך את מה שרציתי.זה לא כואב לי יותר זה טוב לי,היא בתןך לבי כשהיא לא איתי בפועל.אני מדברת איתה כאילו ביפנים וזה מרגיע אותי.הרי אני יודעת מה אני רוצה לשמוע.כשקשה לי והיא לא יכולה להיות איתי אני לפעמים כל כך זקוקה לניחומים.את חושבת על מצב הפרידה מוקדם מידי ,לעניות דעתי,כשהתהליך עוד לא התבשל.זה גורם לך יסורים שקשה לתאר אותם.עזבי,מה איחפת לך שיהיה לך כמה שנים אפילו מקום לספר על הכל ולהנות מהמקום בטוח ומקבל ,יבוא זמן ותספיק לך שיחת טלפון או מכתב פעם בה... כמו שזה קורה בין הורים וילדים בוגרים.אנימאחלת לך לילות רגועים כמו שזה קרה אצלי.יתר מזה,אגיד לך משהו מאוד אישי,כשאני לא יכולה להרדם מסיבה כלשהי אני מעבירה פלפון על שמה או על הודעה מרגיע שהיא כתבה לי ונירדמת איתו ועם בעלי מצד שני.והיא יודעת על זה.הרבה כח.

היי nidi, כמו שכתבת, הנושא של התאהבות במטפל/ת חוזר ועולה כאן בפורום לא מעט. הקשר הטיפולי חזק ומשמעותי ביותר, והשפעותיו עלינו חורגות מן השעה השבועית הבודדת. את מספרת שחודשים ארוכים אתן משוחחות על מה שקורה לך, ועדיין אינך מבינה מהיכן זה נובע. הציפייה שמישהו יוכל - מרחוק - לתת הסברים דינמיים טובים יותר, מבלי להכיר לעומק את נסיבות חייך, נראית לא ריאלית. יש דברים שחדר הטיפול הוא המקום היחיד לברר אותם, גם אם זה אורך זמן. אני מקווה שבסופו של דבר תצליחי לבסס סוג של נפרדות, וכמובן גם תובנות משמעותיות ביחס לעצמך. אל תוותרי. יום נעים ליאת

עוד משהו.ניקשרתי אליה בדיוק בתקופה שנפלתי באותו זבל שמישהו קרוב-קרוב שפך עלי כל חיי.הרגשתי כלפי עצמי מה שמרגישים כלפי זבל שממהרים להוריד למתא שהבית לא יסריח.גם היו לי מחשבות טובות על עצמי אך קולם לא היה נישמע.איתה בנינו אותי מחדש...והזהות שלי התייצבה ככל שהקשר בינינו התייצב.נגיד אני יודעת לחשוב שאני נאה וכישרונית בלי להזדקק להזכר שאיה חושבת כך. רציתי רק שתרגישי תיקווה.המון כח ובהצלחה.

הזדהיתי עם כל מילה שלך, אהבתי את הכותרת. אכן, כמו משה על הר נבו, ואליה לא אבוא..... אני במצב דומה עם המטפל שלי. מגדירה את זה כסיוט. לילות ללא שינה של כמיהה וגעגוע. שום הסבר לא עוזר לי להיפרד מזה. גם הוא אומר לי שהוא שומר עלינו. אבל לפעמים אני מרגישה שאפילו הוא לא יכול יותר. אני לא רואה לזה סוף. אני גם לא מוצאת מישהו (ליאת????) שיסביר משהו על איך מסתיים תהליך כזה. לפעמים בא לי שהוא "יעיף" אותי ממנו, שימאס לו ממני ושיגיד לי ללכת. ואז..... יהיה משבר קשה, אבל חולף. אולי נערוך פגישות ליליות של כל המתעוררים לסיוט הזה? יכולה להיות אחלה קבוצת תמיכה.... ענת

אז אני מתדפקת בדלתות פתוחות... אצלי הסיוט זה החיפוש הבלתי פוסק אחריה, כל מקום העניינים שלי רצות ומחפשות אותה... והכאב.. והדימום מהלב.. השבוע היה שבוע סיוטי, כל כך הרבה כאב שצף ועלה.. וכל הזמן התהלכתי עם דמעות בעיניים... כל כך קשה להיות נזקקת למישהי שהיא רק שעה בשבוע בחיי, אבל כמעט כל הזמן בראשי.. ואיזה כאב עולה בי כשאני רואה נשים שדומות לה בהלוכן, בחיתוך מבטן, כאילו אני מחפשת סימנים ממנה אצל אחרים... הקשר אכן כואב, ועוד יותר אני חושבת כאשר מתנגדים לו , או לא שלמים עם התלות הבלתי נסבלת במטפלת.. עכשיו אני מנסה לחכות בסבלנות,,לראות מה יליד יום... לבדוק אם גם אצלי סערת החיפוש תשכח וגם לנפשי יהיה שקט, אולי כבר אמצא אותה בתוכי כשאני אותה כל הזמן מחפשת.. לילה טוב ניבה

ניבה יקרה אני לא מחפשת אותו. הוא פשוט חלק מההויה שלי כל היום (ואני מה זה אוהבת את בן זוגי....). למה אף אחד לא מספר לנו איך זה אחרי שזה נפתר? ענת

ניבה,יקרה,אני כתבתי שיר ביום שישי אחרי שקראתי בכאב את ההתכתבות והרגשתי הזדהות.תיכנסי לפורום מחר מחרתיים,הוא יהיה כאן.אני רוצה להחזיר לך את חיבוק דוב שלך.

שלום רב, אני פונה אליך בקשר לאחי בן ה-38. אני זוכרת כילדה כל מיני התפרצויות של כעס ורצון לשקט מוחלט מצידנו האחים. מה גם והוא היה אומר שאני לא אני ויש עוד דמות שלי...מה שאפפעם לא הבנתי והפחיד אותי כילדה..אחי הבכור הסביר לי בגיל 16 בערך שיש לאחי מחלת נפש שנקראת סכיזופרניה פרנואידית..נדמה לי שידעתי את שם המחלה אז... הוא היה באשפוז בביה"ח בשוייץ ומטופל עד היום אצל פסיכיאטרית בביה"ח בארץ. זכורים לי מס' מקרים שכנראה כה מודחקים כיוון שאין אפשרות להאמין..שאכן קרו. גרתי עם חבר שלי והוא ישן אצלנו לאחר שלא רצה לחזור לעיר בו הוריי גרו.. הוא ביקש לישון לידי...ואני יצאתי מהבית כולי בוכה ונבהלת.. בפעם אחרת עשינו סיבוב ברכב והוא אמר לי שיש לי עור נעים והוא רוצה להתנשק.... כמובן שהסברתי לו שזה שטויות...ואני אחותו..ואז הוא ביקש שלא אספר לאימא דבר.. כמובן ששוב פרצתי בבכי והתקשרתי לספר לאחי הבכור... מאז..הוא בסדר.עובד עבודות כלליות במקום כלשהוא.ממשיך ליטול כדורים. לא היו לאחרונה מצבים כאלו חריגים.. אחי הבכור הסביר שזה קרה עקב הפסקת נטילת הכדורים לפי רצונו האישי ולכן השתבשה עליו דעתו...אז.. הבעיה שהוא לבד חי רק עם אימא.אין לו חברה.הוא בודד כי הוא כבר מבוגר ומן הסתם בגיל הזה כולם נשואים עם ילדים. הוא אדם מדהים עם לב זהב ונורא קשה לי לראותו כך. הבעייה לאחרונה היא שאין לו כוח לקום בבוקר לעבודה וכך הוא יום כן יום לא מתייצב לעבודה. לאחרונה..הוא לא מתעורר לדבריו ומרגיש מאוד עייף! אימי מנסה לעודד ולדחוף אותו כן לצאת לעבודה כי היא רואה שאם מדובר במפגש חברתי הוא מוכן ראשון וכ"כ שמח לעשות דברים כיפיים. הוא אומר לי "אני יודע..שזו בעיה..כי לדבר כיפי יש לי חשק ולעבודה חש עייפות.." השאלה - כיצד לנהוג? מאחר וזה חוזר על עצמו שנים כולם התרגלו ולאפחד תכל'ס אין השפעה ישירה או התערבות כי רגילים לזה. השאלה אם זה נכון לעזוב את המצב כמות שהוא כי זה מה יש והוא לעולם לא יהיה כמו כולם?? האם סכיזופרניה כה קשה ונשארת לנצח? האם בד"כ אנשים חוזרים לעבוד או שמא נשארים חסרי תעסוקה בד"כ.? אני חושבת שאחי מאוד חזק. להישאר בודד בעולם זה דבר עצוב ומאוד קשה. רציתי לשמוע את דעתך בעניין. תודה!

חלי שלום, אפשר להרגיש את הכאב שלך על אחיך. כאב שעובר גם דרך מסך המחשב. סכיזופרניה הינה מחלה נפשית כרונית וכמו כל מחלה כרונית היא נתונה לעליות ומורדות. וכמו כל מחלה כרונית צריך ללמוד אט אט את המחלה ואיך להתמודד איתה. מה יוצר את הפגיעה באורחות החיים הסבירים ואיך להימנע ולעקוף את המקומות הפוגעים הללו. ישנם סכיזופרנים שנישאו. אחרים עובדים באופן מסודר. זו מחלה שפוגעת אמנם בנפש, אך בעזרת תמיכה חברתית , תרופתית ופסיכותרפויטית ניתן להתמודד איתה. לדעתי יש לעודד את אחיך לחזור לעבודה ולא לוותר לעצמו. לא תמיד עבודה הינה דבר כייפי גם לאנשים בריאים, אבל עבודה מסודרת ויציבה עוזרת לשמור על אורח חיים בריא ויציב. קל יותר להידרדר כשאין מה לעשות או כשאין משמעות לעשיה. אך כפי שכתבת, קשה להשפיע עליו וחשוב למצוא את המינון המתאים של לעודד ולתמוך. ומילה אחרונה לגבייך. את פותחת את מכתבך בתיאור ארועים מודחקים למחצה שהשפיעו עלייך. יתכן שאת תרצי לשקול בשלב כלשהו לפנות לטיפול כדי לטפל בעצמך ולחזק את עצמך. אני מעריך שטיפול יוכל לסייע לך . היי חזקה גם עבור עצמך וגם עבור אחיך, בהצלחה, גדעון

בתנו בת ה 3.5 גילתה את עצמה לפני חצי שנה ונוטה לשחק עם עצמה בבית הצלחנו למגר את התופעה בלשון של "לא יפה" "לא נאה" וכד' בגן היא פחות או יותר מצפצפת על הגננת שאינה מגלה כנראה מספיק תקיפות ובשעת הריכוז היא משעמום או מצורך גובר נוטה לשחק עם עצמה ולפעמים כשבאים לאוספה היא מזיעה ומרוגשת עד מאוד אנו אובדי עצות מה לעשות? שקלנו להפתיע את הגן בביקורי פתע?

לאב הנואש שלום, אני מתאר לעצמי שאתה מדבר על אוננות אצל בתך. התופעה מוכרת ונורמלית ומרבה להעסיק את ההורים לילדים בגילאים אילו. אם תחפש בפורום זה בערך "אוננות", תגלה שאתה אולי נואש אך בודאי לא לבד. הרעיון החינוכי המרכזי הינו לומר לילדה שלשחק עם עצמה זה בסדר גמור אך זה מסוג הדברים שעושים בפרטיות בחדרה. אתה מוזמן גם להתייעץ ב"קו להורה" בטלפון: 03-6406888 ימי ראשון ורביעי 09:00 - 15:00. בברכה, גדעון

שלום למנהלי הפורום. יש לי שאלה קצת מוזרה אבל בכל זאת: קראתי הרבה בפורום הזה על העברה אירוטית והעברה ובכלל. האם בחורה שפוגשת גבר שאונס אותה בסוף גם כן מעבירה אליו משהו שגורם לו לאנוס אותה? אם היתה התעללות בילדותה אני יכולה להבין. אבל מה אם לא?

אני לא ממינהלי הפורום אבל בכל זות,אולי תשמעי.אפילו אם בחורה הסתובבה ערומה בחוף היא לא אשמה ולא אחראית על זה שנאנסה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מעשה אונס לא נובע מיצר מיני של הגבר,אלא מרצון לשלוט באישה.אף פעם לא היא שגרמה לו לאנוס אותה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!בחורה או אישה שעברה התעוללות בילדות היא לפעמים "נוחה וקלה" יותר לאונס כי הוא מרגיש שקשה לה להציו לו גבולות ו\או לא לתת לו לשלוט בה,הוא "מריח" שיכול בקלות להשתלט עליה ולא שבאופן לא מודע היא רצתה את זה!!!!!!!!!!!!!!!אפילו אם איה אהבה או הכירה אותו לפני המעשה או היתה נשוא לו כל חייה ורצתה את היחסים האינטימיים איתו או היתה איתו.איה יכולה להעביר עליו את רצונה בתמיכה,בחום ואהבה שכל כך היו חסרים לה אבל אף פעם זה לא מה שגורם לו לאנוס אותה,אלה רצון לשלוט בה.

אלופית שלום רב, משאלתך ניתן להבין כי ישנה אחריות מסוימת על הנאנסת: בעברה היה ארוע מסויים וכתוצאה מכך היא מעבירה משהו אל האנס "וגורמת לו לאנוס אותה". אני סבור שאין הדבר כך, ושהאחריות על האונס היא על האנס בלבד. המושגים של "העברה" ו"העברה אירוטית", למרות שניתן לראות אותם באים לידי ביטוי גם מחוץ לטיפול, הרי באופן מקורי שייכים לסיטואציה הטיפולית ולתהליכים המתרחשים בתוך טיפול. ההעברה הינה של רגשות מדמויות עבר אל דמויות הווה, אך אין במושג הזה כדי לומר על ההתנהגות לכשעצמה. כך, אם בחורה נאנסת הרי גם אם היו לה תחושות כלשהן כלפי האנס עדיין האחריות הינה על האנס. מקווה שהבהרתי, בברכה, גדעון

שלום רב לאחרונה שמתי לב כי מידי פעם כאשר אני ישן יש לי המון מחשבות וחלום רודף חלום ונדמה לי כי אני לא נח אלא ער. מה יכול להיות המקור וכיצד אוכל לפתור בעיה זו? תודה רבה

דני שלום, החלום הינו לא פעם הדרך של הנפש לחשוב ולעבד בשינה את מה שמציק לה בערות ואין דרך אחרת לחשוב אותו. נסה לבדוק האם התקופה הנוכחית עמוסה יותר, לחוצה יותר או מטרידה ומה הסיבות ללחצים אלו. נסה לחשוב על החלומות מה הם אומרים ואיך אתה יכול ללמוד מהם משהו על מה שמעסיק אותך. חלומות פז, בהצלחה, גדעון

לדני, חולם החלומות, אתה מרבה לחלום חלומות לאחרונה, וחש שאתה ער למדי. בכל מה שנוגע לחלומות ולשינת חלומות, האמת, שההיפך הוא הנכון. אמנם, במצבי-חלימה המוח כמו עובד שעות נוספות עם גלים ( E.E. G ) אופייניים, אך השינה באופן פרדוכסלי חזקה יותר. השאלה היא אם שנתך רציפה או קטועה, מתעורר וקם, או שחלו שינויים בדפוסי שנתך. כפי שגדעון מציע, כדאי לבדוק עם עצמך אם עברת לאחרונה שוני/קושי כלשהו במהלך חייך, וכן להציץ קצת על החלומות. במידה ואין בדברינו כדי לסייע לך משמעותית, תנסה אולי לפנות למרכז ש.ע.ז.ר (שינה,עייפות,זכרון,כאבי-ראש ) בטל' 03-5326680/70 בברכת חלומות נעימים. סמי ארגון

דני שלום, בהודעתי הקודמת חלה טעות חשובה. השינה של החלומות אינה דווקא החזקה ביותר, אולם, השינה הזאת מסתבר חיונית ביותר, לעיבוד תהליכים נפשיים, ואולי אף לתקינות השינה. התברר למשל, כי אם מעירים אדם בחלומותיו - הוא יפצה עצמו וכאילו לא יוותר על מכסת החלום הדרושה לו. בברכה, סמי ארגון

שלום רב, בחור בן 28. מזה זמן רב סובל מחרדות. לפני כשנה התחלתי ליטול רסיטל 30 מ"ג וזה אכן שיפר את המצב אולם עדיין נשארתי עם הרבה בעיות: לדוגמה אחת מהן : הפרעת קשב (אני מדבר עם אנשים ולא מבין אותם לפעמים) . לפני כשבוע התלחתי לנסות לכתוב כל יום כחצי שעה על הרגשות שלי (חיובים שליליים) וגיליתי שזה עזר לי פלאים... הרגשתי שרוקנתי את המוח שלי מ"הזבל" שהצטבר בו כל היום ואז המוח היה פנוי יותר... התקשורת שלי עם אנשים השתפרה. וגם הקשב שלי השתפר השאלה: כאנשים חושבים על כל מיני דברים - האם המחשבות שלהם הן בעיקר בצורה של מילים? כי אצלי למשל , עד לפני שבוע , כל מחשבה שהיתה לי לא תורגמה למילים אצלי במוח אלה היתה בצורה של רגשות (בעיקר שליליים) .כל בן אדם או סיטואצייה עוררה בי רגשות (שליליים בעיקר) וההרגשה שלי רוב הזמן היתה שהמוח שלי "תפוס". תשובתכם חשובה לי... תודה רבה

דני שלום, אנשים שונים חושבים בצורה שונה. יש כאלה שחושבים בצורת דיאלוגים. כל מחשבה מתורגמת לסצינה במחזה והם משחקים במחשבתם במחזה שבו הם הבמאים והם השחקנים. יש כאלה שחושבים בצורת היגדים ומילים. הם הסופרים של הספר וגם הקוראים שלו. אחרים חושבים בצורת דימויים: הם הציירים של מחשבותיהם. ואחרים חושבים ומתרגמים את מחשבותיהם לתחושות ורגשות. נדמה לי גם שאנו לא חושבים בצורה אחידה: לעיתים אנו נוטים לדיאלוגים, לעיתים לדימויים ולעיתים לרגשות. כך או אחרת, נראה לי שמצאת דרך עבור עצמך להביע את עצמך, לחשוב תוך כדי כתיבה ולהיפטר מהמטען השלילי. ועל כך ישר כוח ! חג שמח ושנה אזרחית טובה, גדעון

שלום, במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות היתה כתבה על התרופה פרופרנולול. רציתי לקבל פרטים על התרופה (השפעה, תופעות לוואי, למי מתאימה, איך ומתי לוקחים) תודה.

י שלום, כידוע לך פסיכולוגים אינם המומחים לנושא התרופתי. נסה לפיכך לשאול בפורום רוקחות. במקביל חיפוש בגוגל גם כן יכול להניב פירות. בברכה, גדעון

שלום אני סטודנטית לשיננית שנה א וברצוני לדעת מתי פרופרנולול לא ינתן....הכוונה לאיזו חולים לא ניתנת התרופה....האם התשובה הנכונה היא לחולי סכרת וחולי אסטמה אשמח לקבל מידע בהדקם האפשרי תודה רבה קרין

הי קרינה, אני סתם משתתפת בפורום. עשיתי לי איזה חיפוש וממש במקרה גיליתי את השאלה שלך. היא מופיעה באיזור מאוד מאוד אחורי של הפורום. כנראה שלא יבחינו בה, גם הודעתו של גדעון, שכבר אינו מנהל בפורום היום, אינה בכחול (הודעות של משתתפים שתלויות על עצים בהם יש הודעות מנהל מודגשות בכחול מגיעות אליו למייל האישי). כדאי לך בכל מקרה לנסות לשאול גם בפורום פסיכיאטריה: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-385,m-Doctors,a-Forums.html והנה גם גישה לראש הפורום הזה: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html בהצלחה

היי, אני צריכה עצה אובייקטיבית. עזבתי עבודה לאחר 3 שנים שבאמת סבלתי בהן...היה לי לחץ ומתח שלא נגמרו עד שהחלטתי לעשות סטופ מחשש שיפרוץ אצלי איזשהו תסביכון כי הרגשתי שהשתגעתי ממש. יש לציין אני מאוד רגישה ולוקחת קשה הכל!!! יתכן והתחושות הללו היו כה סובייקטיביות והמתח שחשתי בו לא היה באמת כזה עצום.עדיין זו תחושתי וזה מה שחשוב כעת. אני כבר 3 חודשים בבית ללא עבודה ומרגישה הכי טוב שבעולם...רגועה ושמחה. פתאום אני מבינה כמה היה קשה לי להיות בעולם התעסוקתי עם התחרות ועם המשחק החברתי שחייב לשחק כי אתה בא במגע תמיד עם אנשים. אני ממש בבעיה היום כי לא בא לי לחזור למעגל הלחץ הזה ונראה לי בעקבות הניסיון המר שלי שזה בדיוק מה שאני ארגיש ולכן בזמן הזה של ההפוגה אני מרגישה שאני חייבת להחזיר לי את הכוחות הנפשיים "למלחמה" הבאה. אני כן מחפשת עבודה ובכנות מתוך תקווה שלא יקראו לי לראיון ובטח לא בא לי להתקבל זה ממש אבסורד אבל בפעמים אחרות שבהן הייתי מובטלת הייתי דכאונית ממש בוכה ומרגישה חסרת ערך לחלוטין. כעת אני חשה שדי מספיק עם הלחץ הזה ולא יקרה כלום אם תהיה לי תק' רוגע ויהיה מה שיהיה.נמאס לי להרגיש כ"כ מועקה בתקופות הביניים הללו וממש הצלחתי כנראה בשכנוע העצמי עד כדי אי רצון לעבוד????? אני לא באמת רוצה להישאר חסרת תעסוקה לנצח אבל כרגע זה מה שעושה לי הכי טוב ואני חשה שאם אתקבל בקרוב לעבודה שוב אכנס עם תחושות שליליות וקשות שלא אצליח שלא אהיה טובה שארגיש מתח בחזרה ובהליכה לעבודה... נשמע מטורף אבל אני מרגישה כ"כ רע עם עצמי ונוקשה. בפועל,בניסיון שלי בעבר כן הוכחתי את עצמי ודי שמתי לעצמי מחסומים כדי לא באמת להתקדם... חבל לי שאני מרגישה כך.אבל זו המציאות. בוודאי תמליץ על טיפול כי מדובר במשהו כולל יותר - כרגע זה לא רלוונטי מסיבות אישיות. לכן,אשמח אם תיתן לי עיצה האם כן לצאת לשוק העבודה?? האם לתת לזמן לעשות את שלו? ובקיצור כיצד לנהוג.. השאלה מגיעה מכיוון שיש לי ראיון שני ממש בקרוב ונראה לי שהתשובה יכולה להיות יותר חיובית משלילית...העבודה לא ממש קוסמת לי אבל אני חוששת שמא לא אמצא משהו טוב יותר בעיר בה אני מתגוררת ושוב...אני מנסה למצוא משרה שאולי לא תהיה הכי מעניינת ומפתה אך שיהיו בה הדברים האחרים שכה חשובים לי כמו - אוירה טובה. אני נוטה להעריך את הסובב יתר על המידה ולכן מחפשת פחות ראש גדול ועבודה בחברה שאינה יותר מדי משכילה ואולי מבחינת גיל העובדים שמבוגר ממני - יתכן והביקורת שלי תפחת..דווקא בקרבם. האם שיקוליי רציונליים או מטופשים ? אני מכירה כ"כ את בעיותיי כך שאני מנסה למצוא לי פתרון (זמני לצערי) שיתן לי עוד מרווח זמן עד ההתמודדות הבאה. חיים קשים. נכון??

עינת שלום, נתחיל דוקא מהסוף: נשמע לי רלבנטי מאוד לחפש מקום שיש בו אוירה טובה ומקום שילחיץ אותך בצורה מינימלית, גם במחיר של גיל העובדים האחרים. אין סיבה להיות שוב במעגל הקסמים של לחץ ומתח עד שאי אפשר יותר ואז להיות מובטלת ובדיכאון ועם הערכה עצמית נמוכה וחוזר חלילה. כמובן שלטווח ארוך את חייבת לעשות משהו עם עצמך, שהרי את מבינה בעצמך, שמקום עם אווירה טובה בלבד לא יספק אותך לטווח ארוך . לדעתי עלייך לשקול לפנות לטיפול. בטיפול תוכלי לעבוד יותר לעומק על נושאים כמו הרגישות שלך, הדימוי שלך ומה את רוצה מעצמך בתחום התעסוקתי והמקצועי. והערה אחרונה: אל תשכחי שראיון למקום עבודה חדש הוא גם בדיקה שלך את המקום. בה במידה שהמעביד בוחן אותך, זו זכותך לבדוק את הדברים החשובים לך, כמו רמת הדרישות והלחץ הצפויים, כמו האווירה. אני מאמין שכשתהיי מוכנה, אזי גם מקום העבודה המתאים יגיע. אז בהצלחה, חג שמח ושנה אזרחית טובה, גדעון

הרפורמה הביטוחית: העברת האחריות לבריאות הנפש ממש' הבריאות לקופות החולים. משרד הבריאות רוצה להפסיק להיות המעסיק של אנשי בריאות הנפש: פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים ואחיות. הוא רוצה להעביר את האחריות על תחום בריאות הנפש לאחריות קופות החולים, האחראיות (מתוקף חוק בריאות ממלכתי) על כל שאר תחומי הרפואה. קופות החולים מצידן בשלב זה אינן מוכנות לקחת את האחריות על תחום בריאות הנפש ודורשות לקבל מימון נרחב עבור העברה זו. משרד הבריאות מתכנן להמשיך ולהקטין את מספר המיטות הפסיכיאטריות, להעביר את מוסדות השיקום לידיים פרטיות ולסגור את כל המרפאות לבריאות הנפש, כדי לממן זאת. זה יוביל לפיטורים של פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים ואחיות רבים בכל האגפים: האישפוזי, השיקומי והמרפאתי. בניגוד למה שקורה בכל תחומי הרפואה, שקיימות ופועלות מרפאות מקצועיות של משרד הבריאות, בתחום בריאות הנפש משרד הבריאות מתכנן לסגור את כל המרפאות ששייכות לו. בניגוד להבטחה להעביר את הכספים שייחסכו מהקטנת מספר המיטות הפסיכיאטריות לשיפור הטיפול בקהילה (במסגרת הרפורמה המבנית) הכספים האלה לא הגיעו לשיפור הטיפול בקהילה. משמעותה המיידית והברורה של הרפורמה היא ירידה בשירות שהציבור יקבל: (1) ינתן מעט טיפול פסיכולוגי, אם בכלל, לתקופות קצרות, על פי קריטריונים מחמירים, ועל ידי אנשי מקצוע פחות מיומנים (שהם יותר זולים למערכת). זה התהליך שקורה במקומות שבהם הטיפול הנפשי מופרט ונעשה דרך חברות ביטוח - כמו בארה"ב. (2) התיקצוב לתחום בריאות הנפש בכלל, והטיפול הנפשי בפרט, יקטנו כאשר התחום הזה יצטרף לסל הבריאות הכללי וירד לסוף הרשימה, כאשר הקופות נלחמות על כל שקל, אפילו במקרים קיצוניים של טיפול בסרטן וכדומה. המצב הנוכחי מבטיח מידה מסוימת של טיפול, ללא תלות בנושאים אחרים בתחום הבריאות. (3) תידרש אבחנה רפואית לשם זכאות לקבלת טיפול, בעוד שיש מגוון גדול של מצבים של מצוקה שמצדיקים טיפול, גם אם אין אבחנה פסיכיאטרית. לדוגמא, ילד שהוריו נרצחו לא יהיה זכאי לטיפול נפשי. כך גם מצבי לחץ בעקבות פיטורים, גירושים, אונס וכדומה, מצבים של בדידות, חוסר ביטחון עצמי, ועוד. רוב מצבי המצוקה היום-יומיים של אנשים לא יקנו זכאות למתן טיפול, והוא יישאר במשורה לאנשים שהם ממש 'חולים'. דוקא במצבים של משבר, אנשים יזדקקו לממן מכיסם קבלת עזרה. (4) כיום ההחלטות והטיפול נעשים על-ידי צוות רב מקצועי, ואילו בעתיד רופאי משפחה ופסיכיאטרים יקבעו זכאות לטיפול. תגבר עוד יותר הנטיה לתת טיפול תרופתי בלבד, ולא לאשר טיפול נפשי. (5) מערך ההדרכה וההכשרה יקרוס, כי קופות החולים לא תממנה אותו, וכך תרד האיכות של הטיפול, וכן תרד איכותו של הדור הבא של המטפלים. ייפגעו המתמחים במקצועות בריאות הנפש שיתקשו למצוא מקומות להתמחות, ויצומצם מאוד מערך ההדרכה.

ביום שלישי הבא ב 3.1.2006 בשעה 14.00.- 17.00 תתקיים בבית ההסתדרות בת"א , רח' ארלוזורוב 93, קומה 7, אספת חירום משותפת של כל הפסיכולוגים הקליניים והעובדים הסוציאליים בעניין הרפורמה. זוהי אספת חירום שבה נחליט כציבורים על התחלת מאבק נגד הרפורמה במתכונתה הנוכחית הנפתחת החל מינואר 2006 בהליך סגירת התחנות. יש גם תכניות לצמצם את מספר המיטות הפסיכיאטריות ולהפריט את מסגרות השיקום. כל אלה יביאו לפיטורים גם בתחום האישפוזי והשיקומי. לפגישה מוזמנים גם רופאים ומקצועות אחרים של בריאות הנפש. כל אחד מחברי הפורום מתבקש קודם כל לידע את הצוות שלו כולל פסיכולוגים ועובדים סוציאליים להגיע לאסיפת החרום למרות ההתראה המאוחרת. כמו כן לטלפן לחברים מכל הארץ כדי לודא שכולם קיבלו את ההזמנה. אני מבקשת לקבל תגובה כמה יגיעו מכל מקום. חשוב לנו להגיע לאולם מפוצץ. במידה שאקבל מידע שכך יהיה - נזמין גם תקשורת. חנה כהן-שטרום נציגת הפסיכולוגים במח"ר ומנהיגת המאבק ברפורמה טלפון במשרד של ראובן גולדברג, יו"ר אירגון המח"ר 6248954-02 נא להגיע!! גם סטודנטים לפסיכולוגיה תואר שני, ראשון... נא להגיע! וגם מטופלים

שלום רב, רציתי לשאול האם הדבר נחשב "בריא" מבחינה פסיכולוגית לאישה? מה כולל התפקיד בעצם שיכול להיות מזיק? אני מרגישה שהיצר המיני הזה חזק בי מאוד והיתי רוצה לבטא אותו מבלי לעבוד בזנות. מה אתם אומרים? תודה רבה

אין קשר לזנות. לתפקיד סרוגייט מגיעות בד"כ נשים בעלות תואר אקדמי, או סטודנטיות לתואר שני בפסיכולוגיה, רפואה, עבודה סוציאלית וכו' שיש להן אורינטציה לטיפול, בריאות נפשית, יציבות רגשית, פתיחות מינית, מודעות והבנה בנושא... וכו'... תקראי משהו מעניין שכתבה סרוגייט בפורום: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forum=385&a=23441&c=2740

שלום מאני, אני לא מספיק מכירה את תפקיד הסרוגייט, אך נראה לי שההפניות שקיבלת מ- G מועילות ביותר. צר לי שאיני יכולה להוסיף עוד מידע, אורנה ראובן-מגריל

על רעיון להתחתן את חשבת פעם?בעלך ישמח מאוד מהיצר שלך וישמח אותך...

שלום אני בת 24,אנחנו חמישה אחים להורים גרושים כבר 3 שנים,מה שאני רוצה להגיד שלא חוויתי מערכת יחסים בכלל,ואם היה אז ממש לתקופה קצרה,בקיצור אני מרגישה בדידות נוראה שלא יכולה עוד לסבול אותה,אני זקוקה להרבה אהבה ,חום,שלא קיבלתי מהבית האווירה היתה נטולה רגשות,ותמיד אמא רצתה שנהיה מושלמים,וציפתה יותר מדי מהילדים וכך אכן היה,אני לא יודעת אבל אני כן מתעסקת בספורט ושם זה המקום הכי טוב בשבילי,אבל תמיד מרגישה חוסר במשהו ,אני אבודה עם עצמי, ההרגשה שאתה לבד עושה לי רע,במקרה שגם אין חברות אבל זה גם אני חושבת לא ממש יעזור, ולמרות שאני באה ממגזר שמרני,אני מאד רוצה לעבור לגור לבד,ופה אני אפסיד את היחסים עם הבית,לא יודעת עד כמה (כי זה לא מקובל על החברה שלנו) ויש לי מזה חרדה להיות עוד לבד,אבל מצד שני אני יודעת שאני אתפתח ואשתנה בצורה מסויימת, מה יעשה לי טוב,ויתן לי כבר הכוח להמשיך הלאה,? (אני גם לא מצליחה למצוא לעצמי כיוון לימודים או תחום עבודה קבוע שזה מאד מפריע לי,וכל הזמן מתעסקת במחשבה אם למשל אין מה לעשות במשך היום,מפחדת מחוסר מעשה)

שלום דינה, את שואלת את עצמך שאלות מורכבות וחשובות, שעוסקות בתחושת בדידות, ברצון למגע אנושי חם ומתאים, בשאיפה להתפתח ולמצוא את דרכך. לעיתים קרובות לוקח לנו שנים לחפש את התשובות, ואני יודעת שזה קשה לשאת את אי הידיעה. כתבת שאת מתעסקת בספורט, ושזה מקום טוב בשבילך. נראה לי נכון לחפש עוד תחומים וקשרים בהם את מצליחה לקבל את התחושה הטובה הזאת. נסי להוסיף עוד פעילות ועוד קשר חברי, ובהדרגה להקיף את עצמך בסביבה אוהדת ותומכת. כדאי שתדעי שתחושות כמו אלה שתיארת הן נושא מתאים מאוד לטיפול פסיכולוגי, ואולי תרצי להתנסות גם בזה. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

שלום אני בת 44 כל החיים שלי , אני זוכרת פחד ממחלות אבל לאחרונה זה נעשה בלתי נסבל. אני בחרדה טוטאלית עד כדי כך שכש יש לי בעיה בריאותית כלשהי,(וברוך השם כל יום יש משהו אחר!) אני לא הולכת להבדק מהפחד שימצאו לי משהו. הבעיה שלי היר שאני עובדת במרפאה של קופת חולים כללית ואני נתקלת בכל מיני אנשים חולים בכל מיני מחלות קשות, וזה משפיע עלי מאוד לא לטובה: כל פעם שיש לי משהו, אני לא יכולה שלא להזכר במקרה זה או אחר , שהתגלה כמקרה קשה. אני לא יודעת מה לעשות: מצד אחד, אני לא יכולה לעזוב את העבודה, מצד שני, זה גורם לי לחרדות . מה עלי לעשות? איך לפתור את הבעיה?

את כנראה סובלת מסוג של חרדה המצריך טיפול פסיכולוגי. אם זה מפריע לך בחיי היום יום פני לטיפול. את יכולה גם דרך קופת חולים.

שלום חני, אני נוטה להסכים עם התגובה שקבלת, שהמצב שתיארת יטופל בצורה הטובה ביותר באמצעות פנייה אישית לאיש מקצוע. פני לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בהפרעות חרדה. במרבית המקרים מדובר בטיפול ממוקד, קצר יחסית ויעיל. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנוש,כללית קוב"ה ניחם אותי.נילחמתי והתפללתי על האור שבחיי.ראיתי את בעלי 8פעמים לפני שהחלתנו להתחתן.עוד כחצי שנה התחתנו ועוד אחרי כ4.5שנים יש לנו 3בנות אחי מתוקות בעולם.אני מתה על המשפחה שלי,יש לי בית שאני תמיד רוצה לחזור אליו.זה פשוט מתנה משמיים ואפילו נס.פשוט מאוד ניפגעתי ונישברתי אחרי שבקושי התאוששתי מהמשבר הקודם.עזרתם לי ונירגעתי,הפסקתי להתאבל על עצמי,ולהרגיש אייום מהצורך שלי בעזרה מיקצועית.גם חוויתי משהו חדש.הכאב עובר במקום בטוח תומך ומחבק,ועובר מהר.זה מרגש עד דמאות והכאב עף,מוזר כזה.הוא כאילו בהדרגה מתרחק ומתרחך עד שנשאר ברמה של רגישות והתרגשות.אני לא יודעת עד כמה אני רוצה נחמה בטיפול.אני יותר רוצה לא להרגיש את האבל הזה לעולם מה שלא יקרה לי בחיים.הרגשתי עד כמה אני עייפה אחרי הסערה הזות.שבת שלום ותזכי למצוות.לא יודעת איפה היתי עכשיו אילו זה לא היה נרגע.תודה לכם על האתר.הבנתי שאני מאושרת,באמת...

שלום חני, אני כותבת לך כאן גם בהמשך להודעה הקודמת שלך (על תחושת הבושה למול המחמאות שקיבלת על שירייך היפים...). אני באמת שמחה שאת מרגישה הקלה, וזה כל-כך חשוב לדעת שלפעמים המילים שלנו נוגעות ועוזרות. אבל אל תעצרי כאן, וקחי את הכוחות החדשים האלה גם לטיפול פרטני משלך. שבת שלום גם לך, אורנה

שלום, שמי אלה ואני בת 28, יש לי הפרעת אכילה - אנורקסיה כ - 15 שנים לוחצים עליי להתשפז ( בייחוד הרופאה שלי ) ואני לא מסוגלת לראות את עצמי באשפוז על רקע של הפרעות אכילה. לאחרונה אני מרגישה שאין לי כוחות לקום וזה לא משנה עם זה מהכיסא או מהמיטה, אין לי כוח לעלות ולרדת במדרגות אבל בכל זאת אני מתאמצת למרות שזה מאוד קשה.. האים יש דרך אחרת פרט לאישפוז??? הפסיכולוגית האחרונה שהייתי אצלה לא מוכנה לטפל בי בטענה שאני לא מתאימה לטיפול אמבולטורי וכי המצב שלי מצריך אשפוז דחוף.. אני לא יודעת מה לעשות.. אלה..

אלה,יקרה,הסיפור שלך נגע ללבי.קראתי אותו בכאב.ניכנסתי כדי לכתוב לאורנה והרגשתי שאני חייבת להגיב על הסיפור שלך.למרות לכל הכאב שבדבריך אני מרגישה שיש לך תיקווה כי את קוראת למה שקורה איתך התמודדות.תזכרי את זה.היה לך כנראה קשה לכתוב ששלחת הודעה ריקה אבל כתבת בסוף,תמשיכי כך.קשה לך לחשוב על אישפז על רקע של הפרעת אכילה.אני מתארת לעצמי כמה זה לא נעים לקבל טיפול נגד רצונך.תשמרי על עצמך...בבקשה...אולי אם אין דרך אחרת אפשר לקחת חברה שתהיה איתך או מישהו אחר קרוב,אם אין לך אפשר להתקשר לעזר מציון ולברר במה הם יוכלו לעזור לך.

אלה יקרה, אני יודעת שהמחשבה על אשפוז היא קשה ומרתיעה, אבל לפעמים זהו חלק חשוב מההבנה שהגיעו מים עד נפש ושצריך לעשות מעשה. את חולה כבר מספר רב של שנים (יותר ממחצית חייך!), ואולי זה באמת הזמן להיאחז ברצון להחלים בכל הכוח. ברמה הפרקטית, אפשר לבחון (בנוסף לבתי-חולים שונים) מרכזים פרטיים שנותנים טיפול כולל לבעיות של הפרעות אכילה. אבל בכל מקום שתבחרי - את תהיי זו שתצטרך להילחם... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני מיואשת מהחיים שלי. אני רווקה בת 32, כמעט ולא חוויתי קשר זוגי פורה ורציני, כזה שיוביל למגורים משותפים, או כזה שיהיה מספיק ארוך יותר מחודש.. אני רואה סביבי אנשים מכוערים, או מתוסבכים נפשית, חלשים, וכו', שלמרות הכל הצליחו לבנות לעצמם מסגרת משפחתית, להביא ילדים לעולם. ולי זה כואב. אני נאה מאוד, יש לי מקצוע טוב, ועדיין משהו לא מסתדר. אני מרגישה שיש לי נכות בנושא הזוגי, ואף איבדתי את הרצון והתקווה להמשיך לחפש. עשרות רבות של פגישות ודייטים, והכרויות לא רציניות שבסיסן היה רק סקס. אם מצאתי עם מישהו חיבור ריגשי, אז הייתה חסרה שם המשיכה הפיזית.. אני מרגישה גאז בניוטרל. בא לי להוריד לחץ, להפסיק להתאמץ, אבל זה קורע אותי.. האם גם אני אדע אושר באהבה ובבניית תא משפחתי? בנתיים אני טובה רק לסקס, מסתבר.. לא הצלחתי לעורר עניין באף גבר עדיין, מעבר לכך..

שלום מתוסכלת, בניית קשר זוגי והקמת משפחה נמצאים במוקד העניין בשלב החיים שבו את נמצאת, ואני מאוד יכולה להבין את תחושת האכזבה והייאוש כשזה לא מצליח. אחד הגורמים המתסכלים ביותר קשור למעגל השלילי שנוצר: כל אכזבה מביאה אותך להתנסות הבאה ממקום יותר כואב ופחות מאמין... אני חושבת שאחד הדברים שיכולים לעזור הוא לדבר על התחושות האלה במסגרת קבוצה טיפולית ליחסים בין-אישיים. בקבוצה כזו תוכלי לנסות להבין (בעזרת המנחים ובעזרת חברי הקבוצה האחרים) חלק מהסיבות לאי ההצלחה. וכמובן, זהו מקום מצויין להכיר גברים ונשים בגילך החולקים תסכול דומה. אשמח אם תכתבי עוד לגבי דעתך בנושא. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה וליאת יקרות,תודה שעזרתם לי לקבל את עצמי.תודה ששמעתם והגבתם על המצוקה שלי.תודה לאורנה על האמפתיה,הבנה ו"חיבוק".ליאתוש,תודה לך על הגישה השכלית הישרה.היה לי קשה,לא ידעתי שקוראים לזה "כואב" ולא ידעתי מה כואב לי ומה מלחיץ אותי.זה צף כתגובה על דבריכן.תודה על המקום ליפרוק ולהרגיש שאת לא לבד.אני רגישה יותר מהרגיל בישבילי,אך בטוח מרגישה יותר טוב.העיקר שאני מרגישה כוחות.הבנתי שאני בן אדם כמו כולם ומיקצועיות שלי לא נמדדת ביכולת להתמודד לבד עם כל מיני מצבים.מוזר,ממש חשבתי כך.היזכרתי לעצמי את מה שאני כל כך יודעת להסביר לאחרים:אין לנו בחירה חופשית על העבר ועל העתיד,כל זה בחסדי שמיים.אין תשובות על כל "למה?" ככל שאנחנו על פני האדמה.הבחירה החופשית היא אקטואלית רק כאן ועכשיו,הרגע.הרגע-הוא הזמן להחליט ולשנות.לא בחרנו את ההורים,את הילדות ואת קורות חיינו.לדעתי אנו בוחרים אך ורק איך אנו נהיה מהרגע הזה והלאה ומה נעשה.אני פונה לטיפול כדי לסגור כמה דברים בעבר שלא ביכולתי לסגור ללא עזרה בתיקווה שאם אני עוד פעם אשבר אני אתנהג וארגיש אחרת.חנוקה שמח!מה דעתכם? *** תקופת הםתיו-תקופת עלי שלכת. חצי צעד משמש לגשמים... תגידי את:למה את משתייכת? אך אין תשובה.רק שקט מביפנים... תגידי את:מתי יגיע חורף? ישפיע קצת על קצב שינויים... אך אין תשובה וזמן נישלך להורג... דרכים שלו לעוילום ניסתרים... בחיבה,חני(זה השם השני שלי)

חני - תודה על המילים החמות, ועל שיר יפיפה נוסף. אני מקווה שתמצאי מקום חם ומנחם גם בטיפול. אורנה

שלום, אני בת 32 עם 3 ילדים מקסימים, בריאה מאד אני היפוכונדרית ומבצעת בדיקות כלליות כולל צילומי חזה ואקו מידי שנה, כל כאב קטן מתבטא אצלי בחוסר מצב רוח ועצבנות כי אני מפחדת שזה משהו מסוכן ואז אני נכנסת לאתר זה ונרגעת כי יש עוד כמוני וטוב לדעת את זה, אני אומרת לעצמי שזה כלום ואם זה לא עוזר אז אני לוקחת חצי ואבן , יוצא לי לקחת חצי ואבן פעם בשבוע. החרדה שלי מתבטאת בפתאומיות אני מתחילה להרגיש חולשה ורעד ומפחדת שמישהו ישים לב בעבודה אני רצה לואבן וזה עוזר מאד. אני גם סובלת מחוסר בטחון לדבר עם אנשים ואני בישנית מאד אני מתפקדת בבית נהדר ועם בעלי הכל בסדר אמא למופת ועקרת בית טובה. החיים שלי משעממים עבודה בית וההפך. אין לי ולבעלי חברים ואין משפחה תומכת או מבקרת אותנו. רציתי לשאול אם יש משהו שאפר להקל עליו דרך מחשבה ובלי כדורים על הפרעות החרדה והבישנות שלי מה לעשות? ואל תפנה אותי לפסיכולוג כי אני בחיים לא אלך . יש לציין שקיבלתי את ההפרעה חרדה אחרי טראומת לידה של ביתי שיצאה בריאה ושלמה אני הייתי בסיכון. יש לציין כי גם אימי סבלה כל חייה מהפרעות חרדה. עוד שאלה קטנה אבל חשובה : האם אני יכולה בעתיד להשתגע מזה? זה הפחד שלי הכי גדול שישימו אותי במוסד למשוגעים ואני לא אראה את ילדיי כי אני חולה עליהם. או שההפרעות ימשיכו באותה מתכונת כל חיי? האם אפר להתרפא מהפרעת חרדה קלה? תודה זה חשוב לי מאד

שלום מילי, בהחלט אפשר להקל על הפרעות חרדה, אבל לצערי קשה לעשות זאת מבלי לפגוש איש מקצוע. אולי ירגיע אותך לדעת שהטיפול המומלץ לחרדה הוא יחסית קצר וממוקד (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי), ובנוסף כמובן שאפשר להיעזר בטיפול תרופתי נוגד חרדה (מעבר לחצי הוואבן שאת לוקחת). ולא, אין כל קשר לאובדן בוחן מציאות ומסוכנות לעצמך ולסביבה, שבעטיים מאשפזים אנשים לטיפול בבתי חולים פסיכיאטרים. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני לא מבינה את זה... אם בנאדם מרגיש ממש רע עם עצמו וניסה מיליון שיטות טיפול ושום דבר לא עזר והוא מחליט שהדבר הטוב ביותר לעשות זה למות. אז מה הבעיה? למה אסור למות?

כי ערך החיים הוא מקודש. נשמע קלישאה אבל זה נכון. כי אנחנו כבני אדם לא מוותרים ולא רוצים להיפרד מאף חבר/ה שלנו. אנחנו רוצים לעזור לכל אחד שקשה לו להתגבר ולהישאר איתנו. כי אין דרך חזרה משם. הרבה אנשים שרצו למות ומצאו בסוף את הדרך לחיים מאושרים יותר, טוענים שמזל שנשארו בחיים. כי בטוח יש דרך או טיפול שיכול לעזור, פשוט לוקח לפעמים יותר זמן למצוא אותם. כי המצבים האלה הם קשים, אבל הם חלק מהדרך ומתהליך הלמידה. כי כשנמצאים בקרקעית ובתהומות לא מבינים את כל הנ"ל, ולכן לא נכון לתת לאדם במצב כזה להחליט החלטות שאין מהן דרך חזרה. ואת כל זה אני מרשה לעצמי להגיד, דווקא משום שהייתי שם, ושאלתי את כל השאלות האלה, והיום , אחרי טיפול מוצלח אני מאושרת. כל בוקר מחדש. אני שולחת לך חיבוק גדול. זה מה שהכי הייתי צריכה כשאני רציתי להיעלם. בהצלחה. ענתי

כי אין דרך חזרה. מהכל אפשר לחזור, לשנות, לעבור. ורק משם אף אחד לא חזר. וחוץ מזה כולנו בסוף נגיע לשם, אז בואי ניתן לטבע לעשות את שלו ולא נחליט בשבילו.. מחבקת אותך, נענע

אני בזהירות אגיד לך שאם את שואלת את יודעת שמשהו בך לא רוצה למות.כך ניברא אדם(לא איחפת לי אם תכעסי שאני "דוסית").חשבות חיי אדם זה ערך בסיסי בעולם.תבדקי בעצמך שאם זה לא יהיה כך העולם יהפוך להיות תוהו-ווהו,תעשי מאמץ שכלי.פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה.היו לי זמנים שהתפללתי שקוב"ה יקח אותי חזרה,שלא ביקשתי להוולד.לא ידעתי מה לא נותן לי למות.עכשיו אני בטוחה שזה בריאות הנפש...את יודעת מה עזר לי אז ותמיד עוזר כשאני מרגישה שאני מעדיפה לא לחיות מאשר להרגיש?הבנתי פעם כשהיתי בבור ללא תחתית ונפש חיה לא ידע על זה,(ואפילו אם ידע זה לא היה עוזר לי),הבנתי משהו נורא נורא כואב שאף אחד לא יוכל לעזור לי!ממש ככה!רק אני בעצמי יכולה לעזור לעצמי,ולהעזר בשיטת טיפול כלשהי...טיפול לא יכול לשנות אותך ואת חייך,את יכולה רק להעזר בטיפול ולשנות.למה לשנות?כאילו,למה שווה להשקיע?לדעתי כי לרצות למות זה נורא כואב...לא יודעת על מה את מדברת,לא יודעת האם מה שכתבתי קשור לסיפור שלך,פשוט שיתפתי אותך ואולי תמצאי עיניין בזה.נילחמתי על עצמי וגיליתי למה אסור למות...לא וויטרתי...תחזיקי מעמד ותשמרי על עצמך.

אורטל יקרה, אני לא חושבת ש"אסור" למות. לאורך החיים שלנו אנחנו בוחרים כל מיני דרכים להתמודד עם הכאבים שלנו, שלפעמים הם באמת בלתי נסבלים. בדומה לכותבות האחרות, אני מצטרפת לתחושה שבבחירה להמשיך להתמודד יש אומץ ותקווה (גם אם רק שארית של תקווה...) לימים טובים יותר. אני מקווה שבקרוב תחושי הקלה. מחזיקה לך אצבעות, אורנה ראובן-מגריל

אורטל שלום רב לך, אם נניח לרגע לדת ולאמונה, הרי שלא מדובר על "מותר או אסור" (ואגב, בעשרת הדיברות לא נכתב "אל תרצח את עצמך"), אך מחשבות אלו על חיים, מוות, התאבדות הן נחלתו של כל אדם, אי-פה אי-שם במהלך חייו, כאשר אנו בדאון, משבר וכו'. יש מצבים שאפילו מזמינים מחשבות כאלה (פרנקל אומר ב"אדם מחפש משמעות": "יש מצבים שבהם אם אינכם יוצאים מן הדעת, סימן שאין לכם דעת"), אולם כאשר הן נותרות בתחום החשיבה, וגם זה במינון סביר, אדם יכול להחשיב עצמו כנמצא ב"חוג לפילוסופיה מעשית". בתור ילדים ציפינו כי התשובות על שאלותינו יסופקו ע"י עולם המבוגרים. בבגרותינו אנו חייבים לחפש את התשובות בעצמנו ובתוך עצמנו. אך זה לא אומר שאיננו יכולים לשתף אחרים בהתלבטויותינו הקיומיות. ככל שמשתפים אנשים בעלי אוזן קשבת - כן יוטב. בד בבד, חבקי את עצמך באהבה, קבלה ופיוס. בברכה , סמי ארגון

בהמשך לתגובות של האחרים (אשר ריגשו אותי), אני חושבת שהידיעה שהרבה אנשים אחרים גם הם היו בתחתית וחשבו על אפשרות המוות, והיום הם רואים את החיים בעיניים אחרות, עוזרת קצת להתמודד עם הכאב, לא? כנראה שהכאב הוא חלק מהחיים (לפחות של חלקנו), וגם אם הוא בלתי נסבל לפעמים, אני חושבת שאולי חלקנו (ואולי כלנו) לא מסוגלים למצוא את המשמעות של חיינו (האינדיבידואלית לכל אדם ואדם) בלעדיו.

שלום רב למומחים היקרים!ראשית אני רוצה לומר לכם שאתם מדהימים כל אחד בדרכו ואני מאוד נהנת מהפורום הנהדר!טוב אז עכשיו זה הולך ככה:אני בחורה בת 22 והפסקתי עכשיו עבודה של משרה מלאה לאחר 3 שנים ,נרשמתי למכינה של לפני תחום שאני חושבת אולי לעסוק בו אבל פתאום מוצאת את עצמי מהרהרת כמעט בכל דבר שאני עושה אני עובדת בתחום המכירות לאחר 7 שנים של עבודה בסתחום זה ואני לא יודעת אם אני רוצה בכך ואם זה עושה לי טוב כרגע כי אני די שחוקה מהתחום אבל מצד אחד אני צריכה משרה חלקית ואני לא יודעת בדיוק במה עוד אני יכולה לעסוק וםתאום עולה השאלה האם אני בכלל יכולה להרשות לעצמי לעבוד בחלקית כי אין בדיוק מי שיפרנס או יעזור לי אז ככה שזה ממש בעייתי אני מוצאת את עצמי בחוסר חשק לעשות משהו עם חיי ומרגישה על כך זוועה כי הבטחתי לעצמי מאז שאני זוכרת את עצמי שאני חייבת להצליח בפרט אחרי שההורים שלי לא הצליחו אני ממש אובדת עצות לא יודעת איך ומאיפה אני די חסרת אנרגיות ממש בלי מוטיבציה ועל כל יום שעובר אני פשוט כואבת יותר אשמח לעצות מקמועיות בברכה ותודה מראש על ההקשבה!

היי ירין קראתי את מכתבך ולעניות דעתי עלייך להתרכז עכשיו במציאת עבודה לא חשוב אם משרה חלקית או מלאה העיקר שלא תשבי בבית ותגרמי לעצמך לחשוב.צאי לעבוד בכל עבודה לא בהכרח מכירות יש המון עבודות שבחורה בגילך יכולה למצוא.... לגבי הלימודים יש לך עוד זמן עד אוקטובר בינתיים כדאי למצוא עבודה להיות בין אנשים את לא יודעת כמה זה יעזור לך וגם ישפר את מצבך הכלכלי. בהצלחה ואני משוכנעת שאת תצליחי שלך חן

ירין יקרה, ראשית, תודה על המילים החמות (גם אני חושבת שזה נחמד שלכל אחד ואחת ממנהלי הפורום יש סגנון מעט אחר במתן התשובות...). ולעניין עצמו - כתבת שלמרות גילך הצעיר את אחראית כבר מספר שנים לפרנסתך, ונשמע שאת עושה זאת ברצינות ומתוך מחויבות עמוקה. בתקופה האחרונה החלטת להירשם ללימודים, ואני מבינה מדברייך שבאיזשהו אופן זה מפר את האיזון: פתאום כבר לא ברור אם כדאי להמשיך לעבוד בתחום שלך, והאם זה יהיה בסדר ברמה של משרה חלקית. כל זה באמת יכול להיות מאוד מבלבל, ולעורר שאלות לגבי הזהות המקצועית שלך. אני חושבת שכדאי להקדיש מחשבה לאופן בו התעצבה הזהות המקצועית שלך עד כה: כיצד בחרת בתחום המכירות? האם "התגלגלת" אליו או רצית בו? מה סיפק אותך לאורך שנות העבודה האחרונות ומה תיסכל אותך? באופן דומה, כדאי לחשוב על תחום הלימודים שבחרת: מה משקפת הבחירה הזו? היכן את רואה את עצמך בעוד מספר שנים, והאם לימודים אלה מובילים אותך לשם? אני חושבת שאם תהרהרי בשאלות אלה ואחרות ברצינות, תוכלי להבין בצורה יותר מעמיקה את הבחירות וההחלטות שעשית. מהניסיון שלי מאוד מוצלח לעשות תהליך כזה בליווי של פסיכולוג ייעוצי, שמתמחה בהכוונה לימודית ומקצועית. באוניברסיטאות יש מרכזים מצויינים שעוסקים במיוחד בזה. המון הצלחה (ואל תשכחי לעדכן אותנו), אורנה ראובן-מגריל

תקראי את השיר שלי.מה את אומרת על מה שכתבתי השבוע בפורום.אני שוקלת לפנות לטיפול ובנתיים איכשהו הפורום הוציא אותי מהאבל על התיקוות שנקברו.מעניין למה הם מחפסים את נפשי כדי למות,יש ביתי קברות אחרים בעיר.אם בלי ציניות אני יותר בלחץ ופחות באבל.

חני יקרה, קראתי את השיר המרגש שכתבת, וגם את ההודעות שהשארת במשך השבוע. חלק מהזמן נשמעת לי כל-כך נסערת, ובחלק אחר מהזמן הרגשתי שאת מוצאת איזשהו חיבור ונחמה. אני שמחה שהפורום תמך בך בשבוע האחרון (וכפי שראיתי, גם את תמכת באחרים), אבל זה לא יכול להיות תחליף לטיפול פרטני. אני כל-כך מקווה שתפרגני את זה לעצמך. מחזיקה לך אצבעות, אורנה

האם בכדי שחוויית הטיפול תיהיה "הולמת" חייבים לבכות בטיפול? מה אם אני כבר שנתיים בטיפול "מאוהבת" במטפלת שלי (ומתה מזה..) ולא מצליחה להביא את הצד הזה שבי בפניה. האם זה אומר שהטיפול לא טוב? האם זה אומר שאני צריכה ללכת למטפלת אחרת? מה דעתך תודה מראש חג שמח ניבה

שלום ניבה, אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה "חווית טיפול הולמת", אבל נדמה לי שאין בטיפול שום דבר שהוא חובה. יש אנשים שמרבים לבכות בטיפול, ויש אנשים שלא. יש מי שבוכים בדמעות ויש מי שבוכים במילים, בשתיקות, בחיוכים, בכעסים. אני מאמינה שמטופל שמסוגל להתעסק באופן אותנטי ומלא ברגשותיו, תחושותיו ומחשבותיו, יוכל להרוויח מאד מטיפול. בכולנו יש אזורים אפלוליים, עמם קשה לנו יותר להתמודד, ויש לצפות להבדלים בינאישיים ברמת הפתיחות לחוויה, ולתת לעצמנו את הזמן. לא בטוח שהקושי להביא את 'הצד הזה' (איזה?) קשור בהכרח למטפלת שלך או לתגובותיה. נסי לחשוב מול אילו דמויות את כן מצליחה לבכות, ומדוע. לילה טוב ליאת

ליאת תודה על תגובתך. העניין הוא שאני לא מצליחה לבכות מול אף אחד , גם לא מול עצמי.. כשאני לבד ומתחילה לבכות, אני די מהר נחסמת "ויורדת על עצמי" וכך מפסיקה מיד. כל חיי בכו בפני, אני הייתי הכתף לכולם, גם היום, אבל פחות, מתוך בחירה. .. תארי לך שאבא שלי מסוגל לבכות לפני ואני לא . ממש היפוך תפקידים, אבל זה היה תמיד, תמיד הייתי שם בשביל כולם... הורי היו אנשים שאסור שידעו שכואב, וגם אם יש חוויה של כאב, צריך להסתיר, להכחיש, להאמין שיעבור, לצחוק... היום אני מסתכלת עליהם ממקום אחר, מקבלת אותם על היותם הוריי בדרכם היחודית להם , לא שופטת ואפילו אני חושבת, אפילו לא כועסת. מצליחה לראות גם צדדים חיוביים (סוף סוף) בהם, אפילו גם חיוכים ... העניין הוא שאני מסתובבת עם גוש ענק בגרון, גוש חונק ובזמן האחרון הוא מעמיס עלי כל כך ולא מרפה... אני נחנקת ולא יודעת איך להקל על עצמי... ולכן חשבתי אולי שאלו הדמעות הלא - יורדות.. מה דעתך תודה מראש ניבה

הי ניבה!זה היה לי עם המורה שלי.כתבתי לה מכתב תגובה על משהו ומכאן התפתח הקשר.היתי תלויה בה כמו תינוקת,היתי חיה משיחת טלפון עד שיחת טלפון.איך סבלתי ואיך זה היה כואב...הרגשתי חסרת אונים וללא עור...יכול להיות שזה דומה למה שאת עוברת לכן אני משתפת אותך.הבנתי שזה נובע מחוסר ביטחון שלי בה.מצאתי אומץ לבקש את עזרתה להתמודד עם זה.דיברנו על כל החששות שלי ועל חרדות הנתישה...סיכמנו שאני לא משאירה חששות לעצמי ולא סובלת בשקט.בכיתי בלילות ללא שינה וצחקתי איתה בטלפון.תוך שנה וחצי הבנתי הבדל בין בטוח ולא בטוח.נשארה חיבה,כשקשה לי אני חייבת שיחת טלפון איתה,גם את הטוב בא לספר לה תמיד.ואמת,אני לא יודעת האם אני אוהבת אותה פחות מאמא שלי.אבל התלות ניגמרה!!!אני לא מתה מזה!!!אם אני רוצה להרגיש בטוח אני עוצמת עיניים ועוברת לסלון שלה...

הי ניבה!זה היה לי עם המורה שלי.כתבתי לה מכתב תגובה על משהו ומכאן התפתח הקשר.היתי תלויה בה כמו תינוקת,היתי חיה משיחת טלפון עד שיחת טלפון.איך סבלתי ואיך זה היה כואב...הרגשתי חסרת אונים וללא עור...יכול להיות שזה דומה למה שאת עוברת לכן אני משתפת אותך.הבנתי שזה נובע מחוסר ביטחון שלי בה.מצאתי אומץ לבקש את עזרתה להתמודד עם זה.דיברנו על כל החששות שלי ועל חרדות הנתישה...סיכמנו שאני לא משאירה חששות לעצמי ולא סובלת בשקט.בכיתי בלילות ללא שינה וצחקתי איתה בטלפון.תוך שנה וחצי הבנתי הבדל בין בטוח ולא בטוח.נשארה חיבה,כשקשה לי אני חייבת שיחת טלפון איתה,גם את הטוב בא לספר לה תמיד.ואמת,אני לא יודעת האם אני אוהבת אותה פחות מאמא שלי.אבל התלות ניגמרה!!!אני לא מתה מזה!!!אם אני רוצה להרגיש בטוח אני עוצמת עיניים ועוברת לסלון שלה...

שלום, הייתי שמחה לדעת מה ההבדל בין פיסוכולוג לבים פסיכולוג קליני? אני מחפשת איש מקצוע שיכול לעזור לי בעיקר בבעיות של אינטימיות.

שלום איריס, לפסיכולוגיה, כענף רחב, יש לא מעט תת-תחומים ותת-התמחויות, בהן הפסיכולוגיה החינוכית, הארגונית, התעסוקתית, ההתפתחותית, הרפואית, ואולי עוד... 'פסיכולוג קליני' הוא מי שסיים את ההתמחות הקלינית (ארבע שנים) ועבר את בחינת ההתמחות. ככלל, הענף הקליני עוסק באבחון וטיפול בבעיות הנפש השונות. 'פסיכולוג' הוא מי שרשום בפנקס הפסיכולוגים וקיבל רשיון לעסוק בפסיכולוגיה, אך טרם סיים את תקופת ההתמחות (או בחר לוותר עליה). לטיפול בבעיה שאת מציגה, אכן מתאים פסיכולוג במומחיות קלינית. בברכה ליאת

אני צריכה עזרה!!! אני בדיכאון בזמן האחרון נמאס לי מהחוסר בטחון שלי אני תמיד מתביישת בחברת אנשים ולדבר איתם אני פוחדת להגיד דברים כי אולי אנשים יצחקו עליי.בעבודה אני נורא מתביישת לדבר עים אנשים וזה הורג אותי.אני יכולה לעשות עבודה טובה כי אני עובדת טובה אבל חוסר הבטחון דופק אותי.תמיד נראה לי שאנשים דואגים לי ומרחמים עליי כי אני נראת חסרת אונים לפעמים וזה מרוב שאני מתביישת. מה אפשר לעשות? יש לזה טיפול?

ערב טוב, חנוכה הוא בהחלט זמן טוב לחולל ניסים ונפלאות, או לפחות להתחיל ולהניע שינוי. חרדה חברתית היא בעיה מוכרת, שאפשר וכדאי לטפל בה בעזרת פסיכולוג מיומן. במסגרת הטיפול הפסיכולוגי תוכלי לעסוק לא רק בחרדה ובביישנות, אלא גם בשאלות של דימוי עצמי והערכה עצמית. מאחלת לך דרך צלחה וחג שמח ליאת

ליאת תודה על תשובתך. איזה פסיכולוג מטפל בחרדה חברתית? האם פסיכולוג קוגנטיבי-התנהגותי או קליני תודה

לאחותי הייתה בגיל 4- 5 בערך בעיה קטנה בהגיית האות ל שהגתה כנ , יש לציין שהאות הופיעה בשמה ובשם משפחתה, אמא שלי הייתה צעירה ולא מנוסה וחרדה כנראה להשתלבות הילדה בחברה ומבלי שידעה שזה דבר שקורה להרבה ילדים ועל קלינאי תקשורת חשבה שבתה לא נורמלית ומבלי להיוועץ עם רופא משפחה שאולי היה מפנה אותה לקלינאי ואולי היה אומר לה לחכות עם זה לקחה אותה לעזרה שהייתה ליד הבית ובחינם-לאגודת ניצן-לילדים לקויי למידה עם קשיי הסתגלותכשאז עוד היו לה כמה חברות . ובנוסף לקינוח השאירה אותה שנה בגן כי היא לא מספיק מפותחת שכלית לכיתה א לעניות דעתה. ובכל מקרה גם ככה להורים שלי אין השכלה גבוהה וגם להם אין הרבה ביטחון , אבא שלי פועל פשוט והיא עקרת בית. מה שקרה זה שאחותי עלתה לכיתה א מלאה בפחדים ובתחושת חריגות עצומה, מדוכאת כשבטחונה העצמי הרבה מתחת לאפס לא רוצה ללמוד וחוששת כך שאפילו כתב היד שלה לא קריא ומלאה בתסביכים פסיכולוגיים שסוחבת שנים רבות ומדברת על חוויותיה הקשות בבית ספר עם אימי שעות אחרי בית ספר והיא מצידה טוחנת לה את המוח בפסיכולוגיה בגרוש שלא מובילה לשום מקום ועוד מדכאת אותה עוד יותר והופכת את הילה הקטנה והתלויה בה לאיזו מופרעת פסיכופטית שאין לה שום סיכוי בחיים, אפילו אני שלמרות שהשתדלתי לחיות והיו לי כמה חברות כשהייתי חוזרת מהבית ספר ושומעת את הדברי דיכאון המשעממים והחסרי תועלת סבלתי מזה ולא יכולתי לקיים חיים ממש נורמלים.ישבתי כמו זומבי מול ערוץ הילדים כששתיהן ברקע מפריעות לי.ואין לי מקום בשיחה איתם כי אצלי הכל בסדר.היום אחותי גדולה וכשאני פתאום קוראת באינטרנט על זה אני נזכרת בה ואנ ימבינה שאמא שלי אני לא יודעת אם אפילו קצת בשל רוע תייגה את הבת הדי נורמלית שלה לפני שהיה לה בכל סיכוי להתפתח באמת לפחות חברתית.כיום אחותי לא חיה איתנו אלא משפחה קרובה רחוקה ומשכילה אימצה אותה שתעזור לה בגידול הילדים המקסימים והיא לא בקשר איתנו בכלל ובצדק.ואני מקווה שיהיה לה עתיד משם ואני שגם תמיד לא קיבלתי אותה כי היינו באותו בית ספר והתביישתי ופחדתי שייתרחקו ממני בגללה מרגישה היום שאיבדתי דבר מאוד יקר- אחות מקסימה שתלווה אותי בחיים. יש לציין שגם אבא שלי שגדל בקיבוץ סבל כביכול אחרי חתונתם מבעיות נפשיות שאני לא יודעת בדיוק מה עבר עליו או דיכאון או OCD ואמו אישפזה אותו ואמא שלי כבכיכול הצילה אותו שהכריחה אותו ללכת לעבוד והולידה לו ילדים- הבן אדם לא מסוגל לפתוח עיתון,אני חושבת שזה תרם חלק נכבד ליחס שלה אל אחותי והחוסר אמונה בה והחרדה ואני מרגישה שהיא אפילו קצת נהנית כביכול מהדיכאון והאומללות של אחותי מעין נקמה מתוקה באבי שכביכול סידר אותה והיא גם שונאת אותו זה ברור.ומתנקמת דרך הילדים. בקיצור היא דפקה לאחותי את החיים שכיום בת 23 ובחיים לא חוותה חוויות כמו של אהבה וחבר ראשון עד היום, אני מתמלאת רחמים.... יש לציין שגם אני לא במצב כ"כ טוב משום בחינה כיום אבל לי יש סיבות אחרות...ואני מטפלת בעצמי.ומזיזה דברים

ערב טוב, לא כולנו גדלנו, כנראה, בגן העדן של ילדות, ויש מי שסוחבים איתם זכרונות כמשא כבד. מסתבר שגם להיות 'הילדה הטובה' זה לא תמיד קל ונעים. טוב לקרוא שאת מצליחה לטפל בעצמך ולהתקדם למרות הכל, אל מציאות טובה יותר. חג חנוכה שמח ליאת

מה אני עושה?באה לפסיכולוגית ואומרת:"הי,אני במצוקה מדי פעם במהלך היום.אבל עכשיו אני בסדר.מדי פעם אני רגישה וכואבת,מתאנלת על שבירת חלומותאי הוורודים.אני גם עדיין בתהליך של מעבר תרבותי,אני גם קצת בין הכיסאות מבחינה חברתית עדיין,אני גם 8חודשים אחרי לידה .שתי החברות הטובות שלי בשליחות,אין לי משפחה בארץ,אני אחרי משבר שכיבס את נפשי על רתיחה ועל תגעי בפצעים שלא יפתחו ושאני לא אמות!אחי הקטן (בן 19עכשיו)חיפס את עצמו כאן בארץ 4שנים בין המסגרות והיתי איתו בכל ההסתבחויות שלו,תואר ביועץ חינוכי עזר לי בזה,התבגר הבחורג'יק ,השתנה,עזב שטויות והתגייס היום(!)אני 4.5שנים אחרי חתונה ויש לי 3סופגניות עם לחיים אכי מתוקות בעולם.אם אני לא עובדת ומסיבות כלכליות לא יכולה להתחיל תואר שני עכשיו אז אני אדם פעיל וחברמן כמעט לא יוצאת מהבית.אני מתנדבת פעם בשבוע בערב בקו סיוע(ולא יכולה לעזור לעצמי)לא איחפת לי שיכירו אותי,אני לא מספרת על העבר הפלילי.זה סוג של הגנה,אנ י יודעת...אני סך הכל בן אדם...ולא מאכי חזקים והיציבים בעולמינו...הגיוני שפיטורים וצעקות של המנהלת שהינו איתה ממש ידידות(למדנו קורס ביחד) שברו אותי.זה יגיע בדיוק בזמן ובנקודה הרגישה של חני כמו שאת מבינה.הרי מטפלת לא תהיה לי חברה.הגיוני שקשה לי ולא נראה לי שיש לי כוחות להתחיל עם שינויים,אני כל כך עייפה פיזית ונפשית.ליאת,יקרה,באמת תסבירי מה יכול לתת לי טיפול.אני פוחדת שמטפלת תגיד שאני בסדר וסתם באתי שזה תגובה נורמלית על המצב.חברות שלי שהם בגילי נוסעות הביתה לפעמים לשאוב את הכוחות,גם שחסר לי את זה זה די נורמלי.בכנות,מהלב,תעזרי לי,הסתבכתי.

חני שוב שלום, לא איבדתי את הסבלנות, אלא שקשה להניח שאוכל מכאן לסייע לך באופן ממשי. תשובה בפורום, אמפתית ככל שתהיה, אינה יכולה להחליף את הקשר הטיפולי המכיל והחם, אותו את כל כך מבקשת. לא כל טיפול כרוך בהכרח בעיבוד או הצפה של חוויות עבר. לפעמים אדם זקוק בזמן נתון לאוזן קשבת ולתמיכה. אני חושבת שאת יכולה להפיק תועלת רבה מקשר כזה. כמו שאמרת יפה, למרות כל כישורייך וכוחותייך, את בסך הכל בנאדם, ואחרי כל התלאות של השנים האחרונות, זה בהחלט 'חוקי' לקבל עזרה. בהצלחה ליאת

למה? למה אני חותכת את עצמי? אני מניחה שיש הרבה סיבות והן משתנות בהתאם לנסיבות ולרגשות. -להעביר כאב קשה מנשוא כאשר אני מוצפת רגשות שליליים. -להעביר את הכאב הנפשי לכאב פיזי. כאב, שמבחינתי, הרבה יותר קל להתמודד איתו. -להרגיש שאני קיימת, שאני חיה. החתכים היפים שלי, שאני אוהבת להסתכל עליהם, מזכירים לי שאני עדיין חיה. -להרגיש משהו, כל דבר. הריקנות זה דבר כמעט נורא כמו הצפה רגשית. מרגישים שמשהו חסר מבפנים, שיש ריק בתוך הגוף וזה משגע. חייבים להרגיש כדי לא לטבוע בתוך הכלום הנוראי הזה. -להעניש את עצמי. הרבה פעמים זאת הסיבה העיקרית. לא מגיע לי להעביר יום בלי שיהיה איזשהו עונש. יום בלי עונש גורם לי להרגיש אשמה. אני חייבת להעניש את עצמי כי זה כ"כ מגיע לי. אני מעבירה את כל הדברים הרעים שאמרו ושאומרים לי או שאני חושבת שחושבים עלי לפציעה עצמית כי הם צודקים ולכן מגיע לי עונש. אני כשלון, טיפשה, דפוקה, יצור מעוות. אני צריכה, חייבת, לסבול, להיענש. לא בגלל שאני רוצה אלא כי זה פשוט מגיע לי. אני אשמה. -זה עושה אותי מיוחדת. סוד קטן שאף אחד כמעט לא יודע עליו. זה נותן לי הרגשה שאני שונה, אבל הפעם במובן חיובי. -מחאה פרטית. זעקה שמילים ממשיות לא יכולות לעזור בה. רק מילים שחקוקות על העור יכולות להביע את הכל. -בשביל הריגוש, לעשות משהו שאסור לעשות. -להרגיש שליטה. שליטה על זה שיותר לא יוכלו לגעת בי, להתעלם ממני, לצעוק עלי, לקלל אותי, לזרוק עלי דברים, לדחוף אותי ובעיקר להאשים אותי ב-ה-כ-ל. בדברים שאין לי שליטה עליהם. אבל עכשיו יש לי שליטה עליהם. אנשים אחרים לא יוכלו להכאיב לי יותר ממה שאני מכאיבה לעצמי. הכאב שלי נשלט אך ורק על ידי. זה מרגיע. עם זה אפשר להתמודד. -כדי לחיות. אני לא רוצה לחיות, אבל לפעמים, ובעיקר שאני חותכת את עצמי, אני גם לא רוצה למות. אני קוראת לזה "הישרדות". ...השאלה הבאה היא איך אפשר להפסיק עם זה? ואולי גם למה?...

ערב טוב, התיאור שלך חי, חד וחותך, ומלמד על מצוקה קשה ביותר. נוצר רושם של מודעות רבה למניעים ולנסיבות שמאחורי הפגיעה בעצמך. אני יכולה להניח בזהירות שהיה לך כבר קשר טיפולי כלשהו. איני מכירה דרך טובה יותר מטיפול דינמי אינטנסיבי וממושך, להתמודדות עם מצבך. על השאלה 'למה?' ענית בעצמך - כי אינך רוצה למות. מאחלת לך שתצליחי למרות הכל לחמול על עצמך, ולהתמיד בטיפול עד להטבה במצבך. חג אורים שמח ליאת

אני בן 21 וכל מה שאני חושב קורה לי..בגיל צעיר חשבתי שיש לי נשירה והיתה לי נשירה.. שעישנתי הייתי מחפש רעד בידיים ויש לי עד היום רעד בידיים.. ומאצבע שקפצה לי וחרדה מזה..יש לי פסיקולציות בכל הגוף.. עכשיו אני חושב על גידול בראש ומרגיש כאבי ראש עצומים וקראתי על הסימפטופים ויש לי אותם??....זה אומר שזה הגיוני?????????............... איך אני הופך לבן אדם רגיל? למה החיים קשים?

ערב טוב, אנשים חרדים נוטים לתת גם לגירוי תמים (אצבע קופצת, רעד בידיים או כאב ראש) פרשנות קטסטרופלית, ולראות בהם רמז למחלה קשה אפשרית. כתוצאה מהחרדה, ממש כמו שאתה מתאר, הכאב (או הרעד) מתגברים, ובאופן מעגלי גם החרדה מזנקת. כדי לא להמשיך את הסחרור החרדתי, או לפחות כדי לצמצם אותו לרמות נשלטות, כדאי מאד לפנות להתייעצות עם פסיכולוג או פסיכיאטר, שיוכלו להמליץ על טיפול מתאים. בברכת חג שמח והרבה בריאות ליאת

חג שמח לכולם!אולי התחלתי להתאושש ולהבין שמנהלת שהשתמשה בי ופיטרה ואחרי זה תלתה עלי את כל הבגים שלה לא אמורה להכתיב לי מה לחשוב על עצמי.אנשים תמיד אהבו אותי ואוהבים בכל מקום.לא שווה להתאבד ביגלל זה ולהתאבל גם.מספיק התאבלתי כשהיה צריך...אני מאחלת לכולכם מכל הלב שנרות חנוקה יאירו את דרככם ויחמם את נפשכם ..ומקווה שזה יקרה גם אצלי...

חני יקרה, קראתי בעניין ובכאב את התכתובת שלך עם אורנה וליאת ואני חושבת שהגעת היום למסקנה הנכונה: אסור לך לתת לאדם אחד שפגשת בחיים, גם אם פגע בך מאוד, לערער אותך באופן כזה, שתטילי ספק בעצמך ובכל השגייך. כי מבעד למצוקה שאת נמצאת בה ולכאב שבכתיבתך, מנצנצות להן כל ההצלחות שהיו לך בשנים האחרונות: רכישת שפה ותרבות חדשות, מציאת בן זוג, שלושה ילדים, אהובה בכל מקום (כך את מעידה בעצמך). זה המון. את ההישגים האלה אל תתני לקחת ממך כל כך בקלות. אגב, מאוד התחברתי אלייך, בצורך הזה שלך, כאישה מבוגרת, בחיבוק חזק ובסיסי שישכיח ממך את צרות העולם. גם אני מרגישה כך לעיתים קרובות ולאחרונה יותר מתמיד. אז אני מאחלת לך שתתחזקי ושתמצאי לך את החיבוק הזה שאז כל כך זקוקה לו. חג שמח שיהיה לך, יעלה

חני, לא נותר לי אלא להצטרף לדבריה של יעלה, המזכירים לך את נקודות האור בחייך. חזקי ואמצי ליאת

שלום רב, חברה שיתפה אותי לא מזמן בפוביה שיש לילדתה (שעלתה לא מזמן לכיתה א') מכלבים, אשר היא "סוחבת" אותה מאז היתה קטנה יותר, וראתה שני כלבים המגרש משחקים רבים בינהם, ונבעתה. האם ניתן להמליץ לי על טיפול יעיל לפוביה? ( יש להוריה בעיה כספית.), אבל אני משערת שאולי הם גם לא מבינים את החשיבות הרבה לטיפול. תודה, נועה

שלום נועה, הטיפול היעיל בפוביות מסוג זה הוא קוגניטיבי-התנהגותי. מדובר בטיפול קצר יחסית, ובתוצאות טובות למדי. מאחר ולא מדובר במשהו מאד דחוף, אפשר 'להיכנס לתור' במרפאה הציבורית באזור המגורים שלה. לפעמים גם במסגרת השפ"ח (השירות הפסיכולוגי החינוכי) יש אנשים המתמחים בשיטות התנהגותיות, ושווה לבדוק עם פסיכולוגית ביה"ס. חג שמח ליאת

תודה

רציתי לאחל לך ולכל הגולשים בפורום חג אורים שמח המון אור ואהבה לכולם חן

למנהלי הפורום שלום אני בת 28 נשואה +2 בנות קטנות. לאחרונה יש לי פחד בלתי מוסבר מעין הרע ואני אפרט: אם קורה לי אירוע משמח אני מרגישה צורך לספר לכולם ולהשוויץ בו אבל מיד אח"כ אני מפחדת שאותו בנאדם שסיפרתי לו יקנא בי ואז יהיה עליי עין הרע.עקב מחשבותיי אני מאשימה בכל כישלון שלי את העין הרע ואת עצמי שסיפרתי לאנשים. רציתי לדעת מה דעתכם כפסיכולוגים על עין הרע האם אתם מאמינים בזה?

אני לא בטוחה שפסיכולוגים מאמינים בעין הרע במובן הקוסמי של כוחות על המשנים את הגורל, אבל הם בהחלט ובהחלט מאמינים בכוחה של האמונה בעין הרע. כלומר אם את מאמינה בעין הרע ואת אכן חוששת ש"השווצה" שלך תוביל לכישלון עתידי, עצם האמונה שלך תגדיל את הסיכויים שאכן תיכשלי - ככל שאנו בטוחים יותר בכישלון כך יש יותר סיכוי שהוא יקרה. ישנן השפעות רבות נוספות, כך למשל העיסוק המחשבתי בכישלון מגדילה את מידת הבולטות של אותו מאורע.כלומר אם את בטוחה שאת עתידה להיכשל במשהו, ואכן נכשלת קצת והצלחת קצת, בגלל שאת כרגע ממוקדת בכשלונות, תשימי לב אליהם יותר מאשר להצלחות ותתפסי את הכשלונות כיותר חמורים ויותר נפוצים מאשר אם לא היית מצפה להם כלל. זה לא שבאמת את נכשלת יותר, זה רק מרגיש ככה. לסיכום, גם אם אין מגיה שחורה, לאמונה בעין הרע בהחלט יש השפעה. בגלל שאת אומרת שיש שינוי אז תדעי שמחקרים מראים שאנשים נוטים יותר לאמונות בעין הרע בעת מצבי לחץ וחרדה. האם את בתקופה מלחיצה במיוחד?

כן אני חיה בסטרס.בין העבודה לגידול הבנות שלי.אני מרגישה שאני שחוקה. כל מקרה אני לוקחת כתורה מסיני ובכלל אני תמיד הייתי אדם לחוץ. האם את רואה קשר בין האמונה התפלה שלי לבין הלחץ?

למנהלי הפורום שלום אני בת 28 נשואה +2 בנות קטנות. לאחרונה יש לי פחד בלתי מוסבר מעין הרע ואני אפרט: אם קורה לי אירוע משמח אני מרגישה צורך לספר לכולם ולהשוויץ בו אבל מיד אח"כ אני מפחדת שאותו בנאדם שסיפרתי לו יקנא בי ואז יהיה עליי עין הרע.עקב מחשבותיי אני מאשימה בכל כישלון שלי את העין הרע ואת עצמי שסיפרתי לאנשים. רציתי לדעת מה דעתכם כפסיכולוגים על עין הרע האם אתם מאמינים בזה?

שלום אורית, הרבה אנשים משכילים ונאורים מוצאים את עצמם 'דופקים על עץ' או מסננים בשקט 'טפט טפו טפו' כשהם אומרים משהו טוב על בני משפחה יקרים. אצל כולנו קיים הפחד ממשהו רע שינחת פתאום, והפעולות הללו מעניקות סוג של אשליית שליטה. המחשבה על 'עין הרע' נותנת למאמין תחושה של משהו שאפשר לשלוט בו, לגרש אותו או לבטל את פגיעתו באמצעות לחשים, שום, וכמה יריקות... המציאות, לפחות כמו שאני רואה אותה, היא שרירותית למדי, ויכולתנו להשפיע על קטסטרופות פוטנציאליות היא מוגבלת. כמובן שאין בכך כדי לפטור אותנו מן האחריות הכוללת לדאוג לשלומנו ולבריאותנו, וכמובן לאיכות חיינו ולמשמעותם. חג שמח ליאת

שלום לכולם! פניתי לפורום עם בעיה שיש לבני ואמרו לי שאני צריכה פסיכולוג התנהגותי קוגנטיבי, מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוג טוב, מאזור ת לאביב רמת גן פתח תקוה והסביבה. תודה מירי

שלום מירי, תוכלי להיעזר באלפון המטפלים של איט"ה (האגודה הישראלית לטיפול התנהגותי קוגניטיבי). כאן - http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה וחג שמח ליאת