פורום פסיכולוגיה קלינית

האם יש רישום של העו"ס המוסמכים לטיפול (בעלי תואר שני) כמו שהפסיכולוגים רשומים בפנקס הפסיכולוגים, אם כןן איך מבררים האם המטפל רשום שם?

ערב טוב, ממליצה להפנות את השאלה לד"ר גידי רובינשטיין מפורום פסיכותראפיה השכן. לצערי איני בקיאה בנוהלי הרישום של עובדים סוציאליים. לילה טוב ליאת

אני מטופלת אצל עו"ס קלינית בשרות הציבורי. בדרך כלל בערים הגדולות ישנם מרכזי סיוע. אני יכולה להעיד מנסיוני, שהטיפול ניתן חינם, ואין הגבלת זמן. וגם מבחינה מקצועית הן עוברות סינון קפדני... כך שאם אין לך אפשרות לטיפול פרטי, תוכלי לברר את העניין דרך הרשויות המקומיות. בהצלחה. ואם את הולכת על טיפול פרטי, כל מטפל שמכבד את עצמו תולה את תעודות ההשכלה שלו על הקיר....ואם לא, אז פשוט לשאול, ולבקש לראות תעודות. לא להתבייש.

לפני מספר שבועות התלבטתי איתכם לגבי הפסקת/סיום טיפול שדרך במקום. הלכתי על פי נטיית הלב שלי ולקחתי פסק זמן (לא מוגדר בזמן). הכדור בידי עכשיו - אם לחזור ומתי. יש בי געגוע מסוים מצד אחד, מצד שני דבר לא השתנה כלומר אין איזה טריגר שיניף את הטיפול. לצערי המחשבות שמלוות אותי מציפות דווקא את כל המגרעות שזהיתי במטפלת דבר שמאותת לי לעזוב תמידית וללכת הלאה. יחד עם זאת היו לי צפיות מעצמי לשינוי - דבר שלא התממש ואני עדיין מאמינה (או רק מקוה) שבטיפול נכון ניתן להגיע לשינויים. במעין סיכומון שעשינו בפגישה האחרונה היא אמרה משהו על כך שדרכנו אחת לשניה על הרגליים ב"ריקוד" של הטיפול. המחשבה שעוברת לי בראש בהקשר הזה היא שתפקידה היה להקפיד שלא לדרוך לי על הרגליים. הגיע/מגיע לי יותר, לא? מה השאלה אם כך? לא בדיוק ברור לי: לחזור, לחכות עוד, לחזור לפגישות פרידה (בשביל מה בעצם?), לא לחזור כלל. ברור לי שהמדיום הזה לא בדיוק מתאים לתשובות חד משמעיות בפרט או בכלל אבל שיתפתי.

שלום, קראתי את הודעתך ובעיקר במשפט של הדריכה על הרגליים ולא יכולתי שלא להזכר בטיפול שלי. השנה הראשונה של הטיפול שלי היתה ממש מצגת של איך לדרוך אחת לשניה על הרגליים. היו כשלים, וקושי, ושוני גדול שגם לה לפעול בדרך שהקפיצה אצלי מקומות כואבים. וכמעט ועזבתי. אבל משהו בכל זאת עצר בי מלעזוב והיום אני שמחה על כך. ה"דריכה על הרגליים" היתה מדוברת ולאט לאט אני למדתי לקבל את המגבלות שלה והיא למדה שכואב ולמה כל כך כואב לי במקומות מסויימים. אני חושבת שבהרבה מובנים, קשר טיפולי דומה לזוגיות - שני הצדדים מגיעים עם המון כוונות טובות, אבל צריך למצוא את התדר הנכון כדי להצליח יחד. אני שומעת לפעמים סיפורים על מטפלים אחרים שמתקרבים לשלמות, שיודעים תמיד להגיד את הדבר הנכון במקום הנכון ואף פעם לא למעוד. אני לא בטוחה שזה באמת ככה. לפעמים זה רק בעיני המתבונן. היכולת לכאוב ולהפגע ולכעוס בטיפול חשובה בעיני מאד, בעיקר אם אפשר לדבר על זה בתוך הטיפול. רק את יודעת מה נכון לך. אולי באמת עם מטפל/ת אחר/ת זה יהיה שונה, יותר מוצלח, יותר כימיה, אבל אולי דווקא הקושי הזה יאפשר לכן לצמוח מתוכו. אין ספק שזה ידרוש מהמטפלת שלך יותר רגישות ונכונות, וזה ידרוש ממך להיות יותר גמישה, אבל לדעתי שווה לחשוב על זה, ביחד איתה.גם אם תחליטי בסופו של דבר לעזוב, תדעי שעשית את כל מה שיכולת במסגרת הזו, ואולי משפ תחפשי לך קשר אחר, שיתאים לך יותר. ועוד הערה: ברור שהטיפול הוא עבורך, ולא עבורה, והצורך בגמישות ובקבלה שלך אותה יכול אולי לקומם, כי אחרי הכל היא שם בשבילך, ולא להפך. אבל אחרי הכל, אין כזה דבר אמא מושלמת, וההבנה של הקושי, מאיפה הוא מגיע ולמה הקבלה שלו והנכונות להתגמש למרות הקושי - כל זה נראה לי כלי לא רע לחיים, לא? גם אני שיתפתי ו..גם לי יצא ארוך :-)

שלום לשתיכן, נראה שהצטרפנו לטרנד המדינה הרוקדת. זה להיט לאחרונה, הא? נחמד לקרוא על שני הריקודים הקצת מגושמים שתוארו כאן. שני הסיפורים מדגימים יפה את האפשרויות השונות הנפתחות כאופק רחב דווקא מכ??ש?לים בטיפול. אפשר באמת להיפרד בידידות ולמצוא פרטנר חדש מוצלח יותר, ואפשר גם לעבור לסגנון ריקוד אחר, או להשתכלל יחד, עד שהריקוד יהיה חלק וזורם. שתי האפשרויות מכובדות ולגיטימיות, ומשתיהן לומדים המון. אני מודה לשתיכן על הכתיבה היפהפיה ועל השיתוף. לילה טוב ליאת

שלום ליאת יש לי אחיין בן שנתיים, כבר מספר חודשים שהוא בגן ,עד השעה 12.00. בימים האחרונים הוא נשאר עוד שעה וחצי בגן (הורים עובדים...). כבר כמה ימים שהוא אוכל ממש מעט, מסרב שיחליפו לו חיתול, מתעורר בבכי, היום הוא לא רצה ללכת לגן . סך הכל, הוא ילד חכם ומפותח לגילו, וגם מפונק (ילד ראשון ...) ההסתגלות לגן היתה קצת ארוכה. אני מניחה (כמו הוריו) שהארכת הזמן שהוא בגן , הכניסה אותו לאיזה משבר, ושאלתי היא איך ניתן לעזור לילד בן שנתיים להתמודד עם זה. מדברים ומסבירים לו אך יש לי תחושה שזה לא מספיק. איך אפשר באופן כללי לעזור לו להתמודד טוב עם שינויים ומשברים "טבעיים"? אשמח לקבל כמה טיפים או המלצה על ספר בשביל הוריו . תודה רבה!

שלום תמר, מאחר ותפיסת הזמן של ילדים בני שנתיים עדיין אינה מגובשת, קשה לי להאמין שהבדל של שעה וחצי נוספות בגן הוא האחראי למצב. יכול להיות שהוריו מלאים אשמה סביב אותו זמן נוסף, והילד מרגיש את המתח דרכם. אני ממליצה לבדוק האם לא קרה משהו אחר, בגן או בבית, שיכול לספק הסבר טוב יותר לשינוי ההתנהגותי. באופן כללי, משברים טבעיים כמו כניסה לגן, לידת אח, מעבר דירה, וכד' מציבים אתגר לא פשוט לפעוטות ולהוריהם. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה, היא להמשיך בשגרת החיים, תוך הקפדה על החוקים והגבולות שהיו נהוגים בבית גם קודם למשבר, יחד עם החמימות והאהבה הנחוצים לו כל ימות השנה. חשוב להבחין בין אהבה, חמימות והכלה, לבין פינוק ורחמים מהם יש להיזהר. ילד שמרחמים עליו מרגיש ראוי לרחמים וחלש. ילד שמצפים ממנו להתמודד היטב וסומכים עליו, סביר שיימצא את הכוחות להתמודד. ספר מומלץ בנושא הוא "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו" של עמירם רביב ועדנה כצנלסון בהוצאת עמיחי. בברכה ליאת

אפ נצא מנקודת הנחה שחיי הנישואין טובים, האם ניתן לומר שגברים בוגדים מסיבה פיזית (רצון להתנסות בחיי מין יותר חוויתיים), ונשים בשל סיבות רגשיות? (חוסר באינטימיות, רצון לקירבה וכו') או שלא כדאי לעשות הכללות?

לדעתי הלא מקצועית, אין סיבה אחת חד משמעית לבגידה. מקובל לחשוב שאצל גברים קיימת הפרדה בין מין לרגש , מה שלא כן אצל נשים. ולכן גברים נוטים יותר לבגוד כדי לספק את הצורך במין במידה והוא אינו עונה על הצרכים/ פנטזיות בחיי הנישואים. לגברים יש גם צורך במין "אנונימי", כלומר פרטנרית למין שאין שום מחוייבות כלפיה ואפשר מדי פעם להיות איתה בסטוץ קצר. לנשים פחות חשוב הסקס עצמו , חשובה הקרבה הרגשית, האינטימיות , המגע ואם זה לא קיים בנישואים , יש נטיה לחפש סטוצים מהצד. אני מודע לכך שהדברים נאמרו בהכללה והם אינם מדוייקים, אבל במקרים רבים זהו המצב. אם חיי הנישואים טובים וקיימת פתיחות בין בני הזוג גם בתחום המיני, יש כנראה סיבות נוספות לתופעה.

הפיסקה האחרונה מעניינת אותי במיוחד. חיי הנישואין טובים, מלאים ומספקים מכל הבחינות ובכל זאת אני פוגשת לא אחת גברים שטוב להם והם "צריכים" גם את הגירוי מבחוץ. גם אני נמצאת לא אחת בסיטואציה שבה אני צריכה לעמוד בפיתוי ולא לבגוד. מה יכולות להיות הסיבות האחרות?

כאשה אומר לך בוודאות שאינני מאמינה במונוגמיה. לא מהפן הפמניסטי ולא מהפן השובניסטי כי אם הריאליסטי. הרצון לכיבוש חידוש וריגוש הנם מניעים רב עוצמתיים. כמו כן הרצון לוודא שאני עדיין אטרקטיבית- שרמנטית ומושכת הנו רצון שאינו בר חלוף ורק מתגבר ככל שנוקפים הימים והשנים עם בחיר/ת לבנו ואנו בלים ומזדקנים! זוגיות שמרנית, פוריטנית ובורגנית- מונוגמית- כבודה במקומה מונח אך לדעתי סטוצים וריגושים מהצד הם הדלק לזוגיות בריאה ומתמשכת והם מעשירים את חיי הזוגיות ותורמים לחיי המין שברבות השנים- נשחקים.

אני מסכימה איתך. אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שסטוצים, פלירטוטים ובגידות מכניסים למערכת הזוגית גם שקרים, ואם הם מתגלים גורמים בדרך כלל לפגיעה קשה בצד הניבגד , לחוסר אמון ופרוק החיים המשותפים, (אלא אם כן יש הסכמה על חיים משותפים פתוחים.).

שלום לכם אני בחור בן 22 שסובל מOCD מגיל 17 וטופלתי בשיטת טיפול התנהגותי קוגנטיבי אך שיטת טיול זו לא ממש עוזרת לי בנוסף טופלתי גם עלידי פסיכולוגית פרטית הבעיה שאני יציג במכתבי איני יודע אם היא קשורה לOCD אז ככה אני בחור בתול אף פעם לא יהתה לי חברה או קשר אינטימי עם חברה כי אני ביישן אבל לא זאת הבעיה היא שאני נגעל ויש לי סלידה והרגשת אי נוחות כשאני חושב על זרע של אנשים אחרים אני גם עושה טקסי הגנה כשאני חושב על מחשבות מסוג זה אני מאוד אבל מאוד נגעל מזה כמובן שאני לא נגעל משל עצמי עכשיו הבעיה שלי היא שאני חושב על מערכת יחסים בין גבר לאישה שבו אני מן סתם צריך לשכב עם בת זוג יגרום לי לחוסר תפקוד מיני במידה והבחורה אינה בתולה ואני יודע שבנוסף התנסתה במין אורלי כל תיאורים שתארתי יכולים מאוד לגרום לי לגועל כשאני יצתרך לשכב עם בחורה שעונה על קירטריונים כמובן שהבעיה תתחיל כאשר יצתרך לעשות חדירה או מין אורלי או אפילו נשיקה ולמה זה יגעיל אותי? כי כשאני ינשק אני יחשוב מי נישק אותה לפני ואם אולי סליחה על ביטוי ואם גמרו לה בפה לפני ועכשיו אני מנשק אותה אותו דבר יקרה גם כשאני ירצה לעשות לה מין אורלי אני יחשוב שגם לפני עשו אותו דבר איתה איתה כל זה נובע משום שאני מאוד נגעל מזרע וכן אישה שהיא לא בתולה חוותה זרע על גופה הרגשה זו גורמת לי חוסר נוחות עם אותה בחורה מכיוון שעוד לא ניסתי גם לשכב עם בחורה איני יודע מה עוד עשוי לקרות כתוצאה מכל ענין הסקס אולי אני יחוש חרדה או הרגשת גועל עם עצמי חשוב לציין כי אינני נגעל מבחורה בשום אופן לא אני מאוד נמשך לבנות רק הבעיה שענין הזרע של אחרים מאוד מפריע ודוחה אותי ומכיון שאני לא מעונין להתחיל ליצור קשר אינטימי רק עם בתולות אינני מעונין להתחיל להגביל את עצמי ליצור קשר רק עם בתולות האם זו בעיה מוכרת ואיך אפשר להתמודד עם אותה בעיה?

שלום נדב, חלק מוכר ו'צבעוני' של הפרעת OCD הוא הפחד מזיהום, שקיבל פומבי בסרטי קולנוע ובצהובונים, שתיארו אנשים הכולאים את עצמם בתוך אורח חיים מוזר וחסר ספונטניות, כדרך להישמר מחיידקים או מזהמים אחרים. כמו שאתה בוודאי יודע, מדובר במצוקה גדולה, ובמחירים נפשיים וחברתיים גבוהים. כיום יש טיפול תרופתי יעיל מאד (תרופות ממשפחת SSRI - מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין) שבמשולב עם טיפול התנהגותי יכול להביא להקלה משמעותית בסימפטומים. אני ממליצה לך בחום לפנות לפסיכיאטר, ולהתייעץ עמו על כך. בהצלחה ליאת

היי ליאת ערב טוב, יש לך אפשרות להמליץ על ספר בתחום הפסיכולוגיה.מכיוון שזה נושא מאוד רחב, אז אולי משהו לגבי ניתוח האישיות- אם את מכירה משהו בסגנון...

ערב טוב (כבר לילה טוב), אישיות היא דבר מורכב ורחב כמעט כמו הפסיכולוגיה :-) יש קורס שלם של האוניברסיטה הפתוחה, שנקרא 'אישיות - תיאוריה ומחקר'. הקורס מיועד לתלמידי פסיכולוגיה לתואר ראשון, והוא נותן מידע רחב על תיאוריות שונות להבנת האישיות ועל כלי מדידה שונים (מבחני אישיות). למיטב זכרוני מדובר בשלושה או ארבעה ספרים. לצערי, איני מכירה ספרות שאינה מקצועית בנושא ניתוח אישיות. לילה טוב ליאת

הי את. ספר מצוין להדיוטות בפסיכולוגיה הוא "סערת נפש" של ד"ר יורם יובל (פסיכיאטר במקצועו). הספר מהנה, קליל וסוחף, משלב סיפורים אישיים ומלווה בהסבר קצר ובסיסי של ההפרעות השונות. הספר נוגע על קצה המזלג בתחומים רבים ומגוונים: דכאון,חרדה,OCD,פוסט טראומה, הפרעות אישיות,סכיזופרניה ועוד.בחלקו הראשון של הספר מתואר ההליך הטיפולי מנקודת מבטו של המטפל עם הסבר קצר על ההפרעה והטיפול, כאשר חלקו השני מוקדש לפסיכיאטריה: הבנת התהליכים המתבצעים במוח, השפעת התרופות וכ"ו. מומלץ ביותר. מילי

הייתי בעברי בטיפול פסיכולוגי שנמשך כולו 4 פגישות בגלל שהמטפלת היתה חצופה ורעה. בפגישה הראשונה סיפרה לי סיפורים על עצמה,על בת שלה,יחסיה עם בעלה וזה במקום להתעניין בי לעזור לי.פעם היה אצלה פציינט לפני והיא נשארה איתו רבע שעה על חשבון הזמן שלי,היתה מסיימת לי את הפגישות אחרי חצי שעה במקום חמישים דקות שמגיע לי,פעם נתקע לה המחשב והיא נתנה לי לחכות עשרים דקות עד שהיא סידרה אותו בזמנו הייתי מובטלת ודיברתי על זה בטיפול אז היא אמרה לי"במה את רוצה לעבוד,מה את כבר יודעת לעשות"בנימה מזלזלת.היום אני כן עובדת וכן הצלחתי למרות האטמירות המגעילות שלה.אם רתם שואלים את עצמכם למה אני מספרת לכם את זה.אז משום שיש לי רצון להתלונן עליה כנקמה על הסבל שגרמה לי.אני שוקלת היום טיפול נוסף ואני פוחדת להיתקל עוד פעם ביחס כזה.האם כדאי להתלונן או להשאיר את המצב ככה ולתת לה לפגוע באנשים אחרים?אני מתלבטת ואשמח לקבל כמה שיותר תשובות ודעות.תודה

אני אומרת לדווח לאנשים הנוגעים בדבר!

שלום מישהי, טוב שהצלחת לזהות מהר שמדובר במטפלת שאינה מתאימה לך. נקמה היא רגש אנושי ולגיטימי, ולעיתים היא מניעה אותנו לפעול בנחישות יוצאת דופן. אני מקווה שתצליחי למצוא לך מטפלת אחרת ראוייה, שתחזיר לך את האמון והביטחון בקשר הטיפולי. כל טוב ליאת

שלום לך אני מוצאת לנכון להגיב לך בגלל שנתקלתי בתופעות דומות אצל מטפל שהייתי אצלה לפני שמונה שנים בערך. הגברת סיפרה לי על הבן שלה שעזב לניו יורק וחי שם וכמה קשה לה בלעדיו היא בכתה בפגישות על כך שהיא מתגעגעת אליו. בנוסף בפגישה הראשונה שלנו היא בדקה את הידע שלי בתנ"ך כן כן ... משהו עם משה ויציאת מצריים. דבר נוסף היא הייתה נרדמת לי בפגישות, פשוט ככה העיניים נעצמות ... והנורא מכל שבאחת הפגישות אמרתי משהו בסגנון:" אני מרגישה לא חשובה בעולם הזה" והתגובה שלה הייתה הירדמות.... רוצה עוד??? פעם הגעתי אלייה והיא לא הייתה בבית (שם היא קיבלה מטופלים) חיכתי אולי שלושתרבע שעה ואז נסעתי משם. אחר כך התברר שהיא נתקעה איפה שהוא ולא טרחה להתקשר. היום האישה הזו לדעתי בת 65 בערך ואני מה זה מקווה שהיא יצאה לפנסיה. הנורא מכל שגיליתי שאותה גברת לא הייתה פסיכולוגית קלינית.... אל תפחדי ללכת לפסיכולוגית אחרת. שלוש שנים אחרי זה נזקקתי נואשות לטיפול והגעתי לפסיכולוגית נפלאה ומקצועית שעזרה לי רבות. תזכרי שלא כולם כאלה...

שלום אני בסיום טיפול שנמשך 3 שנים בערך, זה מאוד קשה לי אבל אני מסתדרת בינתיים. יש לי רק עוד 2 פגישות ואני מתה מפחד שזה יגמר. (פגישות מעקב). היא הקדישה לי יותר מהזמן הדרוש (הייתי אחרונה) ואני אוהבת אותה עד כמה שזה מוזר. חשבתי עליה כל הזמן לפעמים בצורות לא מובנות. יכול להיות שהמצב עכשיו משתנה? ומה אני יכולה להסיק מזה שהקדישה לי יותר מהזמן המקובל? אולי פשוט היא רצתה לעזור יותר? לא יודעת. תודה מראש

שלום לך שואלת, ברכות על הגיעך לחגיגיות של סיום הטיפול. זהו הישג חשוב שאין להקל בו ראש. אהבתך למטפלת אינה מוזרה כלל, בעיקר על רקע העובדה שהיא העניקה לך תחושה של 'בת' מיוחדת, הזוכה לפינוק של מס' דקות נוספות בסיומו של יום עבודה ארוך. כדי לדעת מדוע עשתה זאת, תוכלי לשאול אותה באחת משתי הפגישות שנותרו. אני מניחה שהיה כאן שילוב של חיבה ונסיבות חיצוניות מאפשרות (היית המטופלת האחרונה ביום). החשש שלך מפני הבאות מובן וטבעי, אבל בין השורות אפשר לחוש גם בהשלמה בוגרת עם הפרידה הבלתי נמנעת. אז קחי הרבה אוויר, וצאי לדרך ! בהצלחה ליאת

בני הוא בן (7) יש לו בעיית ראייה ,אין ביכולתו לשמור על בגדים,ידיים או חפצים נקיים. ולאחרונה הוא הפך להית עצבני ורגיש מאוד.הוא התחיל לקרוע או לעשות חורים בבגדיו.דבר זה שגורם לי להרבה דאגה . אני מבקשת שתייעצו לי בנושא זה על מנת לעזור לבן שלי... תודה לכם

שלום! רציתי לדעת מה ההבדל בין טיפול של פסיכולוג קליני לבין עו"ס שעוסק בפסיכותרפיה? למי מיועד הטיפול של כל אחד מהם?

ערב טוב, ככלל, מי שמורשה לעסוק בפסיכותראפיה (טיפול בשיחות) הם פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים שלמדו תואר שני במגמה קלינית. עיקר ההבדלים ביניהם: * רק פסיכיאטרים הם רופאים, והם היחידים הרשאים לתת גם טיפול תרופתי. * הפסיכולוגים הם מי שמורשים לעשות גם אבחונים פסיכודיאגנוסטיים. ברמת הטיפול השיחתי, לא צפויים הבדלים מרחיקי לכת (מעבר להבדלים בינאישיים). בברכה ליאת

שלום לך, הייתי רוצה להסב את תשמת ליבך בנוסף למה שליאת כתבה. גדעון נתן לי פירוט לפני מספר ימים בנושא: http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/591/xFT/542283/xFP/542346

שלום אני מקווה שזה הפורום הנכון לשאלה שלי. אני סטודנטית בת 20+. בשנים האחרונות יש לי בעייה של "פחד קהל". כל פעם שאני מרגישה שיש לי הרבה תשומת לב, אני פשוט מסמיקה בטירוף (מגיעה לצבע של עגבניה תוך כמה שניות) - למשל - אם אני עונה על שאלה בכיתה, כשאני מדברת בפורום של כמה אנשים. אני רוצה לציין שכשהייתי צעירה יותר לא היתה לי בעייה - בתקופה ביה"ס ניגנתי בקונצרטים, בתקופת הצבא העברתי די הרבה הרצאות והכל בלי בעיות, ורק בשנתיים-שלוש האחרונות זה ממש מציק לי (בערך מאז שהתחילו הלימודים). מה אפשר לעשות בעניין? תודה מראש, הדס.

שלום הדס, ההסמקה היא תופעה פיזיולוגית במהותה, אך היא מופיעה בהקשרים של מצבי לחץ ומבוכה גדולה מול אנשים אחרים. הכותרת שבחרת משקפת את הבעיה האמיתית, ואליה יש לכוון גם כשחושבים על טיפול. הטיפול בתחום החרדה החברתית הוא קוגניטיבי-התנהגותי בעיקרו (עם או בלי תרופות). טיפול קבוצתי (סדנא) עדיף. לפעמים ניתן לשלב טכניקות של היפנוזה או ביו-פידבק כדי לנסות 'ליירט' את תופעת ההסמקה. לטעמי, יש משהו חינני בהסמקה, ואם אנחנו לומדים לחיות בשלום עם הנטייה הזו, החשש ממנה פוחת, וכך גם עוצמתה ושכיחות הופעתה. בהצלחה ליאת

איך קורה שאני מתאהבת בגברים שאינם מעוניינים בי וגבר שאני מעוניינ בו ומתאהבת בו אינו מעוניין בי?למה זה קורה לי?? מישהו יכול להסביר את הסוגיה הזו???

תופעה מוכרת המאפיינת במיוחד את אלה שעדיין לא מוכנים ולא בשלים לגמרי להיכנס לקשר. ובקיצור, הנטיה לרדוף אחר הבלתי מושג זה הרי הכי בטוח ולא מחייב. אפשר גם להתאהב וגם להרגיש מסכנה. ובעצם, יותר מזה אף אחד לא דורש ממך (הכוונה - מעבר לזה אינך נדרשת לקחת אחריות ולהכנס לקשר עמוק עם מחויבות רצינית.

דנה יקרה, נדמה לי שתוכלי למצוא הסבר מספק בשתי התשובות שניתנו בהזדמנות אחרת. אם יהיו שאלות נוספות אשמח להשיב הלאה. לילה טוב ליאת http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/579/xFT/535063/xFP/535093 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/562/xFT/525012/xFP/525008

האם בררנות אכן משקפת בעיה בדימוי העצמי?או יש לכך גורמים נוספים?

הכרתי לפני מספר ימים מישהי באירוע,והשיחה היתה נעימה עם תחושה טובה לשני הצדדים,בשיחת טלפון ביום שלאחריו,נראה כי העובדה שהיא עובדת יותר שעות מפריע לה,וגם העובדה שאני מדבר על האקסית שלי,בחורה שאותה מאוד אהבתי מפריע לה,אין לי שליטה על זה מכיוון שהיא מזכירה לי מאוד את חברתי הקודמת, ההשוואה באה באופן ספונטני, שאלתי האם קיים מצב בפסיכולוגיה שבו מתנהגים עם דפוסי התנהגות גם שליליים של בת הזוג הקודמת עם הקשר הנוכחי,בידיעה שאהבתי את הקודמת? ומה ניתן לעשות כדי להיפטר מדפוסי התנהגות אלו כדי שלא יפריע לקשר נוכחי? האם העובדה שזה מפריע לה שאני מדבר על האקסית זה מעיד על קנאה לא בריאה? האם היה נכון יותר לקבל אתהדברים ולהקשיב?

הכי בריא שלא תדבר על האקסית בכלל, בעיקר שאתה יודע שזה מפריע לחברה החדשה.

ירון אני לא מכירה הרבה בנות שיקבלו את זה שאתה מעלה נוסטלגיות על האקסית שלך (כמובן שאם זה אזכור חד פעמי זה לגיטימי אבל אצלך אני מניחה שזה לא המקרה), משום שזה מראה שאתה עוד לא בשל לקשר חדש.כמו שציינת,אתה רואה בה את ההשתקפות של חברתך הקודמת ובכך מעמיד אותה במצב לא נעים, בתחרות עם דמות אידיאלית שהיא אינה מכירה ושאין סיכוי ש"תנצח" אותה.

ערב טוב ירון, כל נערה או אישה אוהבת לחוש נחשקת ומחוזרת בזכות סגולותיה הטובות, ולא בשל היותה חיקוי זמין למשהו אחר בלתי מושג. אני לא חושבת שמדובר בקנאה לא בריאה, אלא בציפייה טבעית ונורמלית מבן-זוג לדייט. אתה מרגיש שהדיבור על האקסית הוא חלק מהשוואה בלתי נמנעת ובלתי נשלטת, אבל אני מצטרפת לים ולמימי הסבורים שמוטב לנסות ולהתגבר על הדחף. אם אתה ממשיך לראות אותה כבת-דמותה של האקסית, אולי אינך פנוי עדיין לקשר חדש, ואתה מבקש לשכך באמצעותה את כאב הפרידה. חומר למחשבה ליאת

שלום ליאת אני מבין שזה לא לעניין לדבר על האקסית,אך שאלתי היא האם קיים איזו שהיא סיבה שבה אני עושה זאת מכיוון שהאקסית הייתה עושה זאת לי ,כלומר מדברת על האקסים שלה ,האם אני באופן תת מודע מנסה לחקות את דפוסי ההתנהגות שלה על האחרות בידיעה שבדרך זו היא גרמה לי לאהוב אותה מאוד,ואני רוצה ליצור את אותה משוואה של יחסים של אהבה עם האחרות בקשר?

אני נמצא בטיפול פסיכואנליטי. המטפלת שלי עדיין לא החליטה אם יש לי אספרגר או הפרעת אישיות סכזואידית. רציתי לדעת מה ההבדל בין השניים והאם יש חשיבות טיפולית באבחנה?

אספרגר ז הסוג של אויטזם (כך נדמה לי) מה זה קשור לפסיכולוג. אם היא בספק אני לא מבינה מדוע היא לא שולחת אותך לבדיקה אצל נוירולוג?

שלום אבי, אספרגר היא הפרעה אחת מתוך קטגוריה של הפרעות התפתחותיות רחבות היקף (pdd) המאופיינות בדפוסי תקשורת לקויים ובכישורים חברתיים שאינם מתפתחים בצורה תואמת כבר בילדות המוקדמת. אנשים הסובלים מאספרגר יהיו עפ"י רוב בעלי יכולות אינטלקטואליות טובות וכושר הסתגלות בסיסי תקין, אך עם ליקוי ממשי בהתקשרות החברתית ועם דפוסי התנהגות חזרתיים אופייניים. האישיות הסכיזואידית מאופיינת בדפוס של הסתגרות, ניתוק ונסיגה חברתית. במקרה כזה נראה מערך של התנהגות מתבודדת, חוסר רצון במגע חברתי (אפילו סלידה ממנו) וחוסר הנאה מיחסים אינטימיים. בשני המצבים הללו, קיים חוסר חמור בהבנה חברתית ובהדדיות, ועיסוק בתחומי עניין מוגבלים בצורה יוצאת דופן. ככל הידוע לי (וטרחתי אף לבדוק למענך בכתובים) ההבחנה בין שתי התופעות הללו קשה ולא תמיד אפשרית, ולכן ההתלבטות של המטפלת שלך בהחלט מובנת. צר לי שאיני יכולה לסייע יותר ליאת

לליאת, תודה על תשובתך, אך לא ענית לי אם לאבחנה המבדלת יש חשיבות מבחינה טיפולית. כלומר, האם הטיפול יכול להשתנות אם נדע את האבחנה המדוייקת, או שאין לכך חשיבות? בשתי האבחנות הטיפול הוא אותו טיפול?

האם כאשר עוזב אותך חבר אתה עובר תהליך של אבל מסוים?

כן, בהחלט. כל פרידה כרוכה באבל קטן. ולכן צריך לקחת את הזמן ולעבור את התהליך בשלמותו. הזכרונות מהמקומות שביקרתם בהם יחד, החוויות שעברתם, הרגשות שחלקתם ביניכם, השפה המשותפת, הבילויים, השמחות והצער המשותפים - יציפו את הזיכרון עוד זמן רב וההבנה שכל זה נגמר - גורמת לתחושה קשה על עצב ושל אבל קטן. במקביל, חשוב לתרום את האנרגיה הזו לכיוונים חיוביים - לבנייה מחודשת של יחסי חברות חדשים.

ערב טוב, התשובה של עמית מאד ממצה, ולשמחתי אין לי דבר להוסיף. מקווה שצער הפרידה יתחלף במהרה בשמחה של התחלות חדשות. יישר כוח ליאת

למה אני תמיד לוקחת קשה את כל מה שאומרים לי? למה כל מילה קטנה שאומרים לי בצחוק אני לוקחת ללב? למה אנ מתביישת מאנשים מסוימים ולא יכולה לדבר לידם ואני רק מגמגמת כמו טיפשה. עם אנשים מסוימים זה לא קורה יש לי המון חברות אני תקועה רק מסוימים ואילו עם אחרים שאני גם לא מכירה ואם הם נחמדים אני מתחברת בקלות. מה זה?איזה בעיה יש בי?

זה מצביע על חוסר ביטחון עצמי ואי השלמה עם האני שלך ועם התדמית שלך. טיפול מול פסיכותראפיסט יכול לעזור לך לבסס את האמון והביטחון בעצמך, לקבל דברים בפורפורציה המתאימה (וגם לדעת לקבל ביקורת בלי להעלב, לגמגם וכו') ויפתח לך דף חדש של מערכות יחסים קלות וזורמות.

שלום רעות, בראשית דברייך את מתארת רגישות ופגיעות רבה, המלוות אותך *תמיד*, אך בהמשך את מציינת שזה לא קורה לך עם כל האנשים, אלא רק מול אנשים מסוימים, זרים או לא נחמדים. כולנו נעדיף לשהות במחיצת אנשים קרובים, מוכרים ונחמדים, ולהימנע מחברתם של מי שגורמים לנו שיתוק, פגיעה או מבוכה. במובן זה אינך שונה או חריגה. את מציינת שאת ביישנית וחסרת ביטחון, וניתן להניח שהמעגלים החברתיים שלך, בהם את מרגישה נינוחה ומשוחררת, מצומצמים יותר. דרך מומלצת במיוחד להתמודד עם קשיים מסוג זה, היא קבוצה או סדנת התמודדות עם חרדה חברתית או קשיים בינאישיים. סדנה כזו מאפשרת 'להשתפשף' בקשיים שתיארת באווירה ידידותית ומבוקרת, וללמוד עוד על עצמך גם דרך עיני האחרים. בהצלחה ליאת

מדוע אם אדם חושב שמבחינה חיצונית הוא נראה טוב ומושך, יכול לסבול מדימוי עצמי נמוך?

שלום אדם, כמו שכבר הזכרנו כאן לא פעם, דימוי עצמי נבנה במהלך שנים ארוכות של התפתחות, ואינו נשען רק על מראה חיצוני או על המציאות האקטואלית. ברוב המקרים דימוי עצמי בעייתי הוא תוצאה של חוויות חוזרות (מוקדמות ומאוחרות) של כישלון, דחייה, תחושת חוסר ערך וחוסר אונים. לפעמים מראה מצודד ומושך עלול להחמיר את המצוקה, בהיותו מרחיב את הפער בין החוויה הפנימית לבין המציאות החיצונית ("למרות שאני נראה טוב, אני חסר כשרונות, לא מוצלח, ואיש לא רוצה בקרבתי"). טיפול פסיכולוגי דינמי יכול לתת מענה טוב לסוג כזה של תפיסה עצמית, ולשפר במידה ניכרת את החוויה. בברכה ליאת

שלום, יש לי חברה שסבלה מעבר מבולומיה. לפני כ5 שנים. יכול להיות שעכשיו התופעה חזרה אליה? אתה יכול לפרט קצת על התופעה וממה היא נובעת.למיטב ידיעתי זו בעיה בדימוי העצמי. או שישנם גורמים נוספים? אולי בגלל מוות של מישהו קרוב התופעה חזרה לה? או שבעצם היא לא חזרה לה , אלא היא רק בדיכאון.

שלום לשואלת, בולימיה היא הפרעה עם אפיון כרוני של עליות ומורדות, ואצל בערך כשליש מהבנות נראה מהלך חוזר ונשנה של התקפים. זוהי הפרעה הקשורה הן בדימוי עצמי בעייתי והן באי-יציבות רגשית, כאשר ההתקפים הבולימיים משמשים באופן מוזר כמפחיתי מצב רוח רע. לכן, מצבים רגשיים קשים כמו דיכאון, חרדה, מתח, בדידות ואפילו שיעמום, עלולים לזרז את ההתקף הבא. מוות של אדם קרוב יכול, אם כן, להוות טריגר להתפרצות חוזרת של הבולימיה. חשוב לזכור שפסיכותראפיה יכולה לעזור במידה רבה, וכדאי להפנותה לקבל עזרה. בברכה ליאת

לרופאי הפורום שלום רב! אני בחור בן 20, לפני כ11 שנה עברתי תאונת דרכים בה אוטו פגע בי מאחור כהולך רגל, לאחר הפגיעה, עפתי כ5 מטרים קדימה, לא היו פגיעות פיזיות, לפחות בבדיקות שנערכו לאחר מכן. אך מזה 11 שנה אני סובל מאוד מתופעות קשות מאוד שבהם אני חייב לשבת או לשכב, התופעות פקדו אותי בהתחלה כמה פעמים ביום, לאחר מכן כמה פעמים בשבוע, עד שלפני כ3 שנים הם פסקו, אך לפני כשנה וחצי חזרו התופעות, בהתחלה רק כשאר הייתי חולה, או כאשר היה קילקול קיבה וכו', כעת התופעות חזרו להטריד אותי כמה פעמים בשבוע בעוצמה חזקה ללא קשר לכלום, הייתי מטופל לפני שבע שנים בטיפול פסיכולוגי שנמשך כ 4 שנים. תיאור התופעה: התופעה באה בפתאומיות בתור התקפה ובגלים, במהלך ההתקף יש גלי חום, רעד בגוף, אקסטזה של חושים של כל הגוף, דפיקות לב חזקה, הרגשת אדרנלין בדם, הרגשת שינוי מרחב (החדר ניראה אחר) דומה אף לשיא מיני ,עם אותה רמת הרגשה אך לרעה, ההתקף יכול להיות בין 10 דק ולהימשך כשעה עם רמות שונות של "גלים קטנים" שלא נותנים מנוח. לאחר החלטה של להתחיל עוד פעם להבין מהי התופעה, הייתי אצל רופא והוא הפנה אותי לפסיכיאטר, לפי איבחונים הקודמים מדובר בתופעת "פאניק אתאק", השאלות שיש לי האם זו היא ההבחנה? כיצד ניתן לטפל בעניין? (הומאופטי, תרופתי קל) אני עומד מול שירותי הצבאי ואמור לדווח זאת לצה"ל, למרות רצוני לא חושב כי אוכל להתמודד עם זה בצבא(בהתקפים של מספר פעמים בשבוע) לצערי ברצוני ללכת לקצין בריאות הנפש ולהשתחרר, האם על סמך האיבחון יהיה ניתן להשתחרר מהשירות( אני רוצה להדגיש כי כל חיי הייתי ציוני, מפקד תנועת נוער, וההחלטה קשה מאוד לגבי ואינה מתוך אי רצון לשרת בצבא). התשובה מאוד מאוד חשובה לי, ותודה מראש. יוסי

יוסי שלום, בהחלט יתכן שמדובר ב- panic attack/התקף חרדה/התקף פאניקה, אך את האבחנה צריך כמובן לתת הפסיכיאטר המטפל לאחר שנשללו כל בעיות רפואיות אפשריות. הטיפול המועדף הינו טיפול פסיכולוגי בגישת CBT (כלומר גישה התנהגותית קוגנטיבית). ניתן גם לשלב טיפול תרופתי. (תלוי בגישה של הפסיכולוג המטפל, בעוצמת ההתקפים ומשתנים נוספים). יתכן שהתקפי הפאניקה קשורים לעצם הגיוס המתקרב. בכל מקרה אין צורך לקשור מיידית בין התקפי הפאניקה לבין שחרור מהצבא. ניתן לטפל ולעזור לך עם ההתקפים, בלי שהדבר מחייב שחרור בהכרח. בהצלחה, גדעון

האם כדאי ללכת לפסיכולוג שאחד מבני המשפחה הלך אליו?

ד שלום, בדרך כלל זו לא האופציה המועדפת. הרציונאל לכך הינו שבטיפול כל אחד זקוק למקום שיהיה רק שלו. כאשר אחד מבני המשפחה מטופל אצל אותו פסיכולוג עלולים לעלות רגשות שיכולים לעשות את הסיטואציה הטיפולית ליותר מורכבת. כך שלדעתי היה רצוי לעשות הפרדה ושכל אחד יטופל אצל פסיכולוג אחר. בברכה, גדעון

שעובד/ת דרך קופ"ח כללית. רצוי פסיכולוגית. אודה על המלצות!!! תודה ויום נעים, ק'

ק שלום, אנו לא נוהגים להמליץ בפורום על מטפלים. יתכן שמשתתפי הפורום ישלחו לך מייל לדוא"ל שלך עם המלצה. בברכה, גדעון

שלום, שלום, ברצוני לקבל איבחון פסיכולוגי של ילדה בת 4 עפ"י הציור שהיא ציירה. את הציור אפשר לראות בקישור הבא: http://albums.tapuz.co.il/Albums/getImage.asp? a=416159&b=0&c=808910.jpg&d=68.-2.-10.-2.-1.-9.-10.- 12.48.54.45.78

להלן הקישור של הציור: http://albums.tapuz.co.il/Albums/getImage.asp? a=416159&b=0&c=808910.jpg&d=68.-2.-10.-2.-1.-9.-10.- 12.48.54.45.78

אבי שלום, זה יהיה לא רציני ולא מקצועי מבחינתי לאבחן ילדה דרך ציור אחד באינטרנט. בברכה, גדעון

שלום גדעון, אם היה מתקשר אליך בבכי מטופל שלך על מנת להקדים את מועד הפגישה. האם היית שואל אותו בטלפון מה קרה(האם זה נהוג לשאול בכלל בטלפון, או שאין כלל כללים), או שהיית מחכה לפגישה עצמה בכדי לדבר איתו?

מישהי שלום, (האם זו תמיד אותה מישהי?) כן, נראה לי שהייתי שואל בטלפון מה קרה ולא מתעלם מהבכי. וגם בזה אין כללים. כל פסיכולוג לפי שיקול דעתו. בברכה, גדעון

כן זו אותה מישהי...מאתמול אני התקשרתי אל המטפלת ואפילו היא לא שאלה מה קרה...כאילו לא אכפת לה ממני..

ציטוט מהדוקטור: הפרעת אישיות תלותית בפני עצמה היא הפרעת אישיות קלה הרבה יותר מהפרעת אישיות גבולית. היא נמצאת באשכול ג' (הקל ביותר) של הפרעות האישיות, שמאפייניו חרדה ופחדנות את הפרעת האישיות התלותית מאפיינים, בין היתר, קושי בפרידה ביחסים, קושי להיות לבד, שיעבוד הצרכים לאחרים כדי להמשיך את מעורבותם ביחסים, חוסר החלטיות. הקושי בפרידה והקושי להיות לבד מאפיינים גם את הפרעת האישיות הגבולית, אך זו כבר שייכת לאשכול ב', שנמצאות בו הפרעות קשות יותר. האנשים הסובלים מהן הם דרמטיים, רגשניים והפכפכים, התנהגותם אימפולסיבית, לעיתים אנטי-חברתית, צבעונית, עוצמתית ומביאה להתנגשות רבה יותר עם החוק ורשויות בריאות הנפש. את האישיות הגבולית מאפיינים אימפולסיביות, כעס שלא במקומו, תנודות קיצוניות במצב הרוח, תחושות מתמידות של שעמום, ניסיונות פגיעה עצמית או התאבדות. במילים אחרות, הסובלים מהפרעת אישיות גבולית הם גם תלותיים, אך התנהגותם ורגשותיהם הרבה יותר קשים להתמודדות ולטיפול.-סוף ציטוט. אני אישית לוקה בהפרעת אישיות גבולית ורחוקה שנות אור מלהיות אישיות אנטי סוציאלית אינני הפכפכית, אני אכפתית, אמפאטית וסימפטית. אני באופיי ובדעותי- עצמאית, מחליטה בכוחות עצמי ולא חוששת להיות לבד. אני אכן בעלת תנודות חדות וקוטביות במצב הרוח ולעיתים אף אימפולסיבית- אך באותה מהירות מסחררת שאני נוחה לכעוס, אני נוחה לרצות וזה סוד הקסם של בעלי ההפרעה. האם אני לדעתכם היוצאת מן הכלל שלא מעידה על הכלל או מה שמתקבל יותר על הדעת: שמתייחסים ביתר זילות להפרעת אישיות תלותית ומגמדים אותה למול הפרעת אישיות גבולית?כאשר בפועל ומניסיון הנה הפרעה קשה יותר?

לגבולית שלום, כבודן של שתי ההפרעות במקומן מונח. בברכה, גדעון

שלום, "יש" לי חבר (כשנה) שלפני שבועיים הפסיק להתקשר אלי (נסיתי מספר פעמים ליצור איתו קשר בטלפון ו SMS באותו יום ולמחרת לאחר שכעס) אמרתי לו שמחקתי בטעות EMAIL מחשבונו ועל זה כעס וטרק לי את הטלפון, בגלל חוסר הבנתו במחשבים אינו יודע כי ניתן לשחזר את הקובץ ללא בעיה, אבל למרות שמיד פתרתי את הבעיה ושיידעתי אותו בהודעה טלפונית, אינו מוכן לשמוע, להבין ולדבר איתי. האם יש דרך להבין קיצוניות מוגזמת כזו, בין חברים רצוי לדבר ולהבהיר נושאים עם בעיה, ולא להתנתק בפתאומיות ולאורך זמן ומה הגבול לשתיקה? האם יש תשובה לכך או הסבר? איך עלי להמשיך מכאן? עלי לציין כי זו תבנית די מוכרת לי באופיו (ממספר מקרים שסיפר לי אם חברים ובנושאים מקצועיים) , אבל לא תארתי לי שגם עם חברה לחיים זה גם כך! ז"א לי זה יקרה? (נ.ב: חברי מצהיר בפני אין ספור הצהרות אהבה אבל כנראה, לעניות דעתי, לאהבה זו אין מספיק כח להתגבר על משברים שנוצרים ע"י האגו והכעס) מקווה לתשובה תודה, דנה

דנה שלום, קשה לקבל ולהבין התנהגות כזו אצל חבר לחיים. גם אם עשית מעשה שלא יעשה (ומחיקת אי-מייל והחזרתו עדיין לא נחשבת אצל רוב האנשים מעשה קיצוני ) - עדיין נדרשת היכולת ממנו להתייחס לכך באופן בוגר. מכאן ניתן ללמוד שאחת היכולות החשובות בזוגיות הינה היכולת לריב (ואולי יותר נכון לדבר ולהיות בתקשורת פתוחה וטובה, גם לאחר ובתוך ריב) . מה את יכולה לעשות? לכתוב לו, sms או מכתב. להסביר את עמדתך. זכותך גם לכעוס על תגובה כזו קיצונית ולשאול אותו איך תגובתו מתיישבת עם הצהרות האהבה שלו. מקווה שהעיניינים יסתדרו, תעדכני אותנו, בהצלחה, גדעון

שלום, אני הייתי מאושפזת מסר חודשים בשל הפרעת אכילה. השתחררתי לפני כמה שנים והבעיה לא נפתרת. איני מעונינת לחזור למסגרת הבי"ח אבל אשמח להיפגש עם פסיכולוג. אני חברת כללית מושלם ונאמר לי שם שכל פגישה תעלה 160 ש"ח 30 טיפולים בשנה. ברצוני לדעת אם יש אופציה זולה יותר. תודה

שלום רב, זוהי יחסית אופציה זולה. ישנן עוד שתי אופציות שכדאי לבדוק:1. טיפול בתחנה לבריאות הנפש במקום מגורייך. זה אמור להיות חינם, אך רשימת ההמתנה ארוכה. 2. טיפול דרך השירות הפסיכולוגי או שירותי היעוץ לסטודנטים באוניברסיטה הקרובה למקום מגורייך. תלוי אוניברסיטה ובשאלת היותך סטודנטית, אך גם זה יכול להיות זול יותר. בברכה, גדעון

עדי תקראי מה שרשמתי לך בפורום זה אבל יצא לי ההודעה למעלה בפורום רשום לעדי ממילי מירושליים בהצלחה עדי גם לי יש ג'יפה על הנשמה

מצטערת לשמוע שזה קורה גם לך.אבל אצלך לפחות יש על מה לחיות ויש לך מטרה בחיים(עבודה,בעל,משפחה)לי גם את זה אין מה שמגביר אצלי עוד יותר את תחושת התסכול. קראתי בעיות את המכתב שלך ואני מזדהה עם כל מילה שכתבת.עניין המראה החיצוני נורא מעסיק גם אותי,למרות שאני מקבלת המון מחמאות על המראה החיצוני,תמיד אני מרגישה שמשהו חסר בי,אני רוצה להיות איזה אחת מושלמת ואין מצב שאני יהיה כזאת וזה מה שכל כך מתסכל אותי.

לעדי תודה שקראת נשמה אני מקווה שתתגברי על כל הבעיות וגם לך יום אחד תהיה משפחה משלך אבל שלא תחשבי שדרך משפחה את תבריאי ההיפך המשפחה יותר מלחיצה ואין לך זמן לעצמך ואין זמן אפילו לנוח אפילו אם את חולה חלילה. עכשיו שאת לבד את יכולה ברגע של חרדה אפילו ללכת בחוץ או לאיזה חברה ולהירגע עם ילדים ובעל את לא חופשיה לעשות כרצונך אז נצלי את הזמן למחשבות חיוביות כל עוד את לבד כשתגיעי למשפחה משלך את אמורה לתת את כל כולך לילדים ולבעל ולעבודות הבית ולשיגרה אני מקווה שתצליחי חמודה בהצלחה אם יש לך שאלה אני תמיד אשמח לענות אני באופן יום יומי נכנסת לפורום זה או לפסיכיאטריה או לקרגיולוגיה ביי מילי

שלום עדי גם אני כמוך בידיוק!!! אני ניראית נחמד רזה חטובה אבל יש לי בטחון ירוד בדיבור או שיחה עם אנשים זרים ואפילו קרובים שאני איתם יום יום כגון הבוסים שלי וחבריי לעבודה כשאני מתחילה לדבר אני פוחדת שאני לא מענינת או שאני מדברת בהתלהבות יתרה על נושאים לא מענינים אחרים כמו דברים אישיים שעוברים עליי. כשאני משוחחת עם אנשים אני ישר חושבת שהם צוחקים עליי בלבם על השיניים שלי או על האף הארוך שלי ואני מתחילה או לגמגם או שיש לי פתאום הפרעות בעיניים ומיצמוץ בעיקר עם הבוס פונה אליי אני נבוכה מאד ולא מסתכלת לאנשים בד"כ בעיניים חוץ מלבעלי. אני פונה גם לד"ר שתענה לי בבקשה תודה חסרת בטחון דרך אגב יש לי מקצוע ואני מתביישת לחפש עבודה ולכן אני עובדת בניקיון דבר שלא מתאים לי אך אין לי ברירה בהצלחה לכולם מילי מירושליים

מילי שלום רב, תחושת חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך יכולה להשפיע רבות על הדרך בה אנו מציגים את עצמנו בחברה ובעצם כמעט על כל תחום בחיינו, כולל הביטוי העצמי במישור המקצועי. הדבר ניתן לשינוי ע"י עבודה בתוך מסגרת של פסיכותרפיה. הייתי ממליץ לך לשקול פניה לטיפול נפשי אצל פסיכולוג קליני ובכך לעשות צעד לקראת שינוי פנימי. בברכה, גדעון

שלום אני לוקחת בד"כ חצי כדור ואבן כל 3 ימים או לפעמים יש שבמשך שבוע לא נגעתי בואבן (אם עובר עליי שבוע רגוע מחרדות היפוכונדריות) לאחרונה לקחתי חצי ואבן פעמיים ביום חצי בבקר וחצי בערב בגלל שהחרדות היו די קשות לאחרונה וזה התבטא ברעד ובחילה, וקצת דיכאון, העלתי את המינון בשלושת הימים האחרונים רציתי לשאול אם בגלל שהעליתי את המינון אז אני מרגישה תחושה של רעד חלש בעיקר ברגליים רק במצב עמידה וקצת חולשה ונימנום. יש לציין שאני קצת מצוננת עכשיו אולי בגלל זה או יכול להיות שאיזה וירוס מיסתורי תקף אותי? אני בריאה בד"כ חוץ מחרדות היפוכונדריות קלות, האם זה בגלל הואבן אם כן מתי תפוג ההשפעה לא לקחתי ואבן מאתמול ועדיין רועדות לי הרגליים וקצת חולשה כללית ווסר שקט ואתמול גם היו לי קצת כאבי ראש שחלפו. מה לעשות? מודאגת מאד

מילי שלום, הידע שלי בתופעות לואי של טיפול תרופתי הינו מוגבל לצערי. נסי לשאול בפורום פסיכיאטריה. תרגישי טוב, גדעון

אני נוהגת לשקר באופן כפייתי.שקריי נובעים מדימוי עצמי נמוך וע"י השקר אני מצליחה לבנות לי דימוי טוב יותר.החלטתי שאני מפסיקה לשקר שקרים חדשים אבל אני חייבת להמשיך עם השקרים הישנים.אני פוחדת שהשקרים יתגלו ויתפוצצו לי בפרצוףכידוע לשקר אין רגליים ויש לי פחד להיתפסושארגיש חסרת אונים.אני מפחדת שאמעד עוד פעם ואשקר שוב,אני כיום דיי מסובכת הכנסתי את עצמי לכך ששקר גורר שקר ועוד אחד ועוד אחד...וכל שקר נוסף אמור לחפות על השקר הראשון ולהמשיך אותו.חשוב להדגיש שהשקרים נוגעים אך ורק אלייוחלילה לא נועדו לפגוע באף בנאדם,שיקרתי רק כדי להרשים את הסביבה ולפאר את עצמי.אני מודעת לזה שאני לא בסדר.אני מתביישת לפנות לפסיכולוג על מנת לעבור "טיפול גמילה". האם יש לי סיכוי בכוחות עצמי? האם נכון לנתק קשר עם אנשים ומקומות שבהם שיקרתי(עבודה,בן זוג-6 שנים יחד,חברות וחלק מבני משפחה)ולהתחיל חיים חדשים ונקיים בלי לשקר יותר. אפשר בכלל להיגמל או שזה משהו שתמיד יהיה באישיות שלי ותמיד יהיה חזק ממני? במידה וארגיש רגשי נחיתות ויהיה לי דחף חזק לשקר אז איך להתגבר עליו? תודה רבה על התייחסות

שלום לך, יישר כוח על ההחלטה להפסיק לשקר, אך אני מעריך שזה לא פשוט לישם את ההחלטה הזו, שכן שקר גורר שקר ויותר פשוט להמשיך בקו שבו התחלת. והרי ידוע שהמוכר כמה שהוא גרוע מפחיד פחות מהלא מוכר. גם לא הייתי ממליץ לך לעזוב הכל ולהתחיל מהתחלה. הרי כבר בנית משהו בחייך: בן זוג,חברות, משפחה, עבודה. כן הייתי מעודד אותך בחום לפנות לפסיכולוג קליני. פניה לאיש מקצוע מיומן תעזור לך להבין יותר טוב את שקרייך והסיבות להן, אך גם להתחיל דרך חדשה עבור עצמך, בה לא תצטרכי לחיות בשקר ולא תצטרכי להיות לבד עם עצמך ולפחד שמא השקר יתגלה. אשמח אם תעדכני אותנו בהמשך מה החלטת לעשות, חזקי ואמצי, גדעון

שלום רב גדעון תודה על התשובה המפורטת.מה כוונתך לפסיכולוג מיומן איך יודעים מי מיומן? נורא חשוב לי לטפל בבעיה מהשורש ןלהבין אותה.

שלום רב גדעון תודה על התשובה המפורטת.מה כוונתך לפסיכולוג מיומן איך יודעים מי מיומן? נורא חשוב לי לטפל בבעיה מהשורש ןלהבין אותה.

שלום רב גדעון תודה על התשובה המפורטת.מה כוונתך לפסיכולוג מיומן איך יודעים מי מיומן? נורא חשוב לי לטפל בבעיה מהשורש ןלהבין אותה.

נרקיסיזם-מקור המונח הוא באגדה המספרת על נסיך יווני בשם נרקיסוס שהיה יפה תואר והתאהב במראה בבואתו הנשקפת ממי הביצה ולא יכול היה להינתק ממנה עד שגווע ומת, ובמקומו צמח פרח הנרקיס.

שלום, כיצד ניתן להבחין בין הפרעת אישיות גבולית ותלותית. מהו ההבדל העיקרי בין 2 הפרעות אלו.הבנתי שישנם דברים חופפים בין 2 ההפרעות, ושאם יש לך הפרעת אישייות גבולית יכולה להיות לך גם תלותית, אך לא להפך, לא?

מישהי שלום, בעיקרון הפרעת אישיות תלותית מאופיינת בתלות, כניעות, קושי בקבלת החלטות עצמאיות ללא יעוץ מאחרים, הסכמה עם אחרים למרות מחשבה שאולי הם טועים, קושי ביוזמה וכן הלאה. מדובר בדפוס אישיותי יציב יחסית המלווה ומאפיין את האדם מהתבגרותו. הפרעת אישיות גבולית מאופיינת בדפוס אישיותי של חוסר יציבות. חוסר יציבות במצבי הרוח, בדימוי העצמי, וביחסים הביןאישיים. המשותף בשתי ההפרעות זה הפחד מנטישה. אולם כפי שניתן לראות מדובר באפיונים אישיותיים שונים ולרוב ההפרעות לא הולכות ביחד. ישנם מצבי ביניים כגון: הפרעת אישיות גבולית עם קוים תלותיים. בברכה, גדעון

אורנה שלום, רציתי בבקשה לדעת מהם התהליכים שמתרחשים בגיל 3 הקשורים להפרעת אישיות תלותית. בטיפול דיברנו מספר פעמים על תחושה שלי שאני כמו ילדה וכל פעם המטפלת מבקשת שאנקוב גיל מסוים וזה תמיד מרגיש 3. היא עונה בסגנון- מעניין, נשמע הגיוני, זה מתאים לתאורייה של...(לא זוכרת), הייתי מעלה את זה בטיפול, אבל אני אף פעם לא מספיקה כי יש נושאים הרבה יותר דחופים. הבנתי שהחומר הוא רב בנושא והלכתי בו לאיבוד, לכן אודא לך אם תוכלי להסביר בקצרה מה שעולה במחשבותייך או לכוון אותי באופן מדוייק יותר מה לחפש באינטרנט. תודה רבה .

שלום דבש, הבנת התהליכים הנפשיים המתרחשים בגיל 3 היא לחלוטין תלויית תיאוריה. אם המטפלת שלך עובדת בגישה פרויידיאנית, היא מן הסתם חושבת על סיום השלב האנאלי, בו הפעוט עסוק בהפנמת דרישות הסביבה (דרך ניסיונות הגמילה), או בתחילת השלב הפאלי, בו הילד עסוק בביסוס הזהות באמצעות פתרון תסביך אדיפוס. אם היא אוהבת את התיאוריה של אריק אריקסון, היא יכולה להמשיג את הדברים במונחים של קונפליקט סביב השגת אוטונומיה לעומת בושה וספק, או במונחים של קונפליקט סביב יוזמה לעומת אשמה. ויש עוד המשגות רבות ומגוונות, כמו ההמשגה של מרגרט מאהלר. לאור זאת, הדבר הנכון ביותר יהיה בכל זאת לשאול את המטפלת שלך על מה היא חושבת... במאמר מוסגר אני רוצה להוסיף שההמשגות האלה, חשובות ומרתקות ככל שיהיו, הן תמיד "סיפור מסגרת" כללי שבתוכו מתרחשת דרמה מאוד פרטית ואישית. לכן, אולי זה לא כל-כך חשוב מהי התיאוריה של הפסיכולוגית שלך, אלא האם את עצמך מרגישה שם מובנת ומוחזקת. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה שלום, מאד מפתיע אותי שאינני מוצאת שום חומר עליו. שהרי אליס מילר וספרה "הדרמה של הילד המחונן", מוכרים לכל. האם את יודעת לגבי ספרה: "שבירת חומת השתיקה"? כלומר, האם הוא תורגם לעברית? ושוב תודה, ושבת שלום.

הי דינוש, לצערי שוב איני יכולה לעזור לך, מאחר ואיני מכירה את ספרה האחר של אליס מילר. אבל לפחות יצאנו נשכרים עם המלצה נוספת לקריאה... אורנה

שלום, אני בת 50, טופלתי במשך שנים רבות בטיפול פסיכולוגי ולעיתים גם תרופתי, כעת מנסה להתמודד עם החיים רק בעזרת טיפול תרופתי. אני נעזרת במטפל בשיאצו רק כדי להרגע אחרי ימים עמוסים מאוד בעבודה. היחסים איתו ידידותיים קורקטיים, הוא יודע על רוב בעיותיי מכיוון שבזמנו חשבתי להיעזר בו בצורה "מקצועית" יותר לשיטתו, אך במשך הזמן אני מתייחסת לזה כאל עיסוי מרגיע גרידא. בסוף הטיפול האחרון הוא אמר שיש לו בקשה והיא שלפגישה הבאה אלבש גרביים נקיות. אני מקפידה מאוד על היגיינה אישית ומה שקרה באותה פעם הוא שחוטים מבגדים אחרים נתפסו בגרביים במהלך ייבוש הכביסה במייבש. הייתי בהלם, גמגמתי משהו שמנסה להסביר את התהליך הנ"ל ולהגיד שהגרביים נקיות, אח"כ נעלבתי נורא ויש לי כל הזמן פנטזיות על הפסקת הטיפול אצלו. יש להדגיש שהוא בחור נאה ביותר, נשוי, מקרין זחיחות ואני מרגישה מאוד מגושמת לידו (אני שמנה). קשה לי לראות את עצמי ממשיכה את הטיפול אצלו, מצד אחד, ומצד שני, חבל לי להפסיק את הטיפול הטוב כשלעצמו. מה עושים? תודה.

שלום אחת, קראתי בתשומת לב את הטקסט הרגיש והכואב שכתבת, ואני מרגישה בטוחה למדי שהטיפול לא יוכל להימשך בצורה טובה אם לא תפתחי את הנושא בשיחה גלויה וישירה עמו. אם מדובר במטפל טוב, רגיש ומודע לעצמו, הוא יכיר בחשיבות העיבוד של תחושת הפגיעה שנוצרה בטיפול. משהו מכאיב מתרחש במפגש בין הדימוי העצמי שלך והאופן בו את חווה את המטפל (אני מתכוונת לתמה מהסוג: אני מגושמת ומלאת בעיות, ואילו הוא מרוצה מעצמו וביקורתי), ונקודת המפגש הזו ראויה לתשומת לב טיפולית בפני עצמה. אשמח אם תספרי לנו עוד בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

שלום רב, בספרה: "הדרמה של הילד המחונן", אומרת אליס מילר, המחברת, כי טיפלה בעצמה בשיטתו של הפסיכולוג קונרד שטטבכר, שיטה שתוארה בכותרת: "כשתהיה משמעות לסבל". שאלתי היא, האם אפשר למצוא חומר על השיטה? תודה, דריה.

שלום דינוש, לצערי אינני מכירה את השיטה, אך אשמח אם תשתפי אותנו בממצאייך לאחר חיפוש במנועי החיפוש השונים... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

מצאתי את זה! https://archive.org/details/makingsenseofsuf00stet_1/page/n9/mode/1up?view=theater Making sense of suffering ספר שהוא כתב, ואליס מילר כתבה את ההקדמה.

למי שמעוניין לדעת יותר על נושא הדיכאון לרבדיו - בין אם לגביו ובין אם לגבי הקרובים אליו.. הספר "דמון של צהריים - אנטומיה של דיכאון" / אנדרו מילר (עם-עובד) כתוב מצויין, מקיף, מרתק ומרגש... אני ממליצה מאוד. יום טוב לכולם :-) אילת

שם המחבר הוא אנדרו סלומון, לא מילר... אני קצת עייפה, בהתחשב בשעה:)

שלום אילת, תודה על ההמלצה. מספר מטופלים שלי כבר הזכירו את הספר (עם תחושות דומות לשלך), ואני מתכוונת לקרוא בו בעצמי בקרוב. אורנה ראובן-מגריל

אני מרגישה שבא לי למות! למרות שאני יודעת שאני לא אנסה לעשות משהו לעצמי, אין לי אומץ. ואני לא מסוגלת לשתף את המטפלת בזה.

שלום 111, את מתארת בצורה לקונית ומצומצמת תחושה שהיא קשה מאוד, לעיתים בלתי נסבלת. אני חושבת שכדאי למצוא מישהו לדבר איתו על כך, והמטפלת שלך דווקא ניראית לי בחירה מצויינת... כדאי לדבר איתה גם על ההרגשה שאת לא יכולה להביא לטיפול תחושה כל-כך עזה ומכאיבה. שמרי על עצמך, אורנה ראובן-מגריל

איך אדבר על זה אם אני לא יכולה

אני נמצאת כרגע בבעיה כספית אני לא עובדת בערך 4 חודשים אני לא מוצאת עבודה.אני בת 23 אין לי תחום שאני טובה בו חו.ץ מעבודות כלליות(מלצרות שירות לקוחות בטלפון ועוד) הבעיה שלי שאני סובלת מבטחון מאוד נמוך גם לגבי המראה החיצוני.אין לי כסף להשקיע בהופעתי החיצונית ולכן אני מתוסכלת אבל אולי זה רק סימפטום אני חושבת אולי שאם אשקיע במראה אז יתחיל להיות לי בטחון אבל זה לא ככה. קורה לי שאני פוחדת לדבר אם אנשים כי אני מרגישה שאני לא מספיק חכמה ושנונה. מה ניתן לעשות אני נורא סובלת מהבעיה. בתודה עדי

שלום עדי, את מתארת תחושת תסכול כללית הקשורה למגוון נושאים: הכישורים המקצועיים שלך, היכולות האינטלקטואליות וההופעה החיצונית. בעיקרון, אפשר לחשוב על פתרונות ספציפיים לכל נושא. למשל, לבחור תחום לימודים/עבודה ולהתמקצע בו, להתפתח באמצעות קריאה, לחפש דרכים לשפר את ההופעה (לא כולן כרוכות בהשקעה כספית ניכרת) וכד'. אלה הם פתרונות טובים וחשובים, וכדאי להתייעץ בנושא עם בני משפחה וחברים שלך. עם זאת, לתחושתי כדאי לחשוב גם על פתרון מעמיק יותר, שיעזור לך להבין מה מקור תחושות התסכול האלה וכיצד ניתן לפתח דימוי עצמי נינוח יותר. זאת ניתן לעשות בטיפול פסיכולוגי, ויש מרפאות קהילתיות בהן הטיפול ניתן ללא תשלום, או מרפאות קופ"ח שבהן הטיפול מסובסד. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אורנה,תודה על תשובתך. הבעיה שאני לא יכולה לשפר כלום אם אין לי הכנסות ויש לי רק המון הוצאות.נורא מפחיד אותי להישאר בלי כלום ולהיות תלויה בהוריי אני מפחדת שמא אאכזב אותם.גדלתי בבית של הורים מאוד נוקשים ואני לא אקבל מהם אפילו שקל גם לא כדי להתפתח ולבנות את עצמי,אני במצב כזה שאין לי אפילו כסף לנסוע באוטובוס לראיונות עבודה ואני מתביישת לבקש מהוריי כסף אפילו למטרה זו.אם אעיז לבקש ישר אבא שלי יתחיל צעקות בבית. אני מרגישה שנמאס לי מהכל כבר אני לא חיה אני מתה חיה.אין לי בשביל מה לקום בבוקר אין לי לאן ללכת לא עבודה ולא לימודים ולא כסף ולא כלום.סליחה על תוכן המכתב רציתי לפרוק משאני מרגישה. יום שישי היום אני יושבת בבית אורנה ואני מרגישה שהשבת הזאת לא תיגמר אין לי כסף ללכת ולצאת לבלות אפילו,אין לי גם חשק לצאת אם לומר את האמת,רע לי ומר לי נורא לי כרגע אני מיואשת נורא אבל אני לא מתייאשת מה שמחזיק אותי שיש לי ראיון עבודה ביום שלישי.זה נותן לי תקווה. תודה על המקום הזה שמאפשר לפחות לפרוק את הגיפה שיש לי בנשמה.

שלום אני בן 22 ואני בעל שיער דליל בראש יש לי מפרצים גדולים וכמו כן גם דלילות בקודקוד של הראש שגדלה עם השנים. עשיתי את כל הטיפולים הרפואיים ולא עזר כלום, הייתי היום בסלון אלברט בחולון. עושים שם השלמות שיער, סוג של פיאה,מתאימים לכל אחד פיאה עם אותו צבע השיער ואת הכמות הנדרשת ומדביקים על הראש עם דבקים רפואיים. אחת לחודש באים למקום לשם החלפת הדבקים וניקוי הפאה. אני לא יודע אם להמשיך בהתליך הזה, אני חייב להתייעץ עם מישהו שעבר את הדבר הנ"ל. או שיודע במה מדובר ויכול לייעץ לי בנוגע לעניין. אני כבר מיואש מהשיער שלי וזה נראה לי האופציה הכי טובה כרגע. האם ללכת על זה? אני בהתלבטות של החיים... אנא עזרו לי להפיח קצת רוח בחיי.. תודה אנשים

שלום גונזו, המצוקה שלך ברורה ומובנת, אך אינני בטוחה שזהו הפורום המתאים לקבלת ייעוץ ספציפי בנושא השלמת שיער. כמובן שאם משתתפים אחרים בפורום התנסו בנושא, הם מוזמנים לעזור באורח אישי. ברמה הפסיכולוגית, אני רוצה להציע לך לבדוק עם עצמך האם אפשר להקל על המצוקה גם ברמה הרגשית (למשל, לעבוד על הדימוי העצמי שלך), ולא רק ברמה המציאותית (ע"י שינוי כמות השיער עצמו...). כך או כך, אני מאחלת לך הצלחהרבה והקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

היי גונזו, אני מכירה מישהו במצבך, צעיר עם שיער דליל. לאחרונה הוא גילח את שיער ראשו, ונעשה חתיך מדהים וסקסי בטירוף אולי בגלל שהוא החליט שככה זה וזהו, ויאהבו אותו גם כך - זה באמת מה שקורה. כאשה, אני יכולה להגיד לך שבשבילי גבר עם קרחת הוא הרבה יותר סקסי מאשר גבר שמשועבד לטיפולים חודשיים, ומדביק על הראש כל מיני תוספות מלאכותיות.... שווה לקבל חוות דעת נוספות, והכי שווה לקבל את עצתה של אורנה ולטפל בדימוי העצמי. אני מאחלת לך הצלחה בכל דרך שתחליט ללכת בה. נוגה

בדעה של נוגה- לך על הקרחת, זה סקסי, ומושך הבה יותר מאשר הדבקות למינהן.

למכון המפנה מטופלים לייעוץ פסיכותרפי דרושים פסיכולוגים/עו"ס קלינים/פסיכיאטרים/פסיכותרפיסטים בעלי קליניקה עצמאית. שעות גמישות שכר למפגש:60ש"ח דוא"ל למשלוח קו"ח: [email protected]

60 ש"ח למפגש ? תפרסם בעיתון של התאילנדים !

אני בת 44, אם לארבעה ילדים, הצעירה בת 13 וחצי מזה כשנה וחצי אינה מבקרת בבית הספר, מטופלת במהלך 3 החודשים האחרונים בפרוזק, המצב הדיכאוני שלה משתפר, אך היא שמנה מאד, אינה מבקרת בבית הספר, אני כבר מתמוטטת אני לא יודעת איך לעזור לה, במיוחד לאור העובדה שהיא אינה מעוניית לעזור לעצמה, וכמובן שמתנגדת לאשפוז יום או לחילופין אשפוז כפוי.

שלום מירי, אכן מצב מייאש ומטריד. אני מניחה שיש אנשי מקצוע המעורבים במקרה, מהרופא/ה שהמליצו על הפרוזאק ועד הצוות החינוכי של ביה"ס והשפ"ח, ואולי הגיע הזמן לחדש ולהגביר את מעורבותם. את אינך אמורה לקבל וליישם לבדך החלטות על אשפוז יום או אשפוז כפוי, וחשוב שתקבלי הכוונה ועזרה. בהקשר לכך, אני מקווה שאת זוכרת לדאוג גם לעצמך (למשל, שיהיה לך מקום לפרוק בו את תחושות התסכול והעצב), כדי שיהיה לך כוח להמשיך לטפל בכולם... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

נמאס לי עד כדי כך שאינני יכול להתחבר לשום דבר לשום אדם ניסיתי להתאבד שלוש פעמים בשנה שעברה ולפני שבועיים מתוך היסח הדעת הגעתי כמעט להתאבדות אילולא עמד שם אדם והעיר אותי מן המעשה הזה . מה עושים????

שלום יוסף חיים, אני מניחה שלא כתבת את הדברים בתגובה למירי, אלא מתוך הזדהות עם הכותרת שמירי בחרה להודעתה. נדמה לי שה"נמאס לי" שלך הוא אחר, אבל בדומה למירי, גם אתה מרגיש מיואש ולבד. אני חושבת שכדאי ללמוד משהו ממה שקרה לפני שבועיים: הרגשת מאוד כאוב, ומישהו נגע בליבך והעיר אותך. זה מאוד משמעותי בעיני שיכולת לתת לאדם אחר להתקרב אליך בנקודה כזו, ובעיני זה כיוון חשוב להמשיך בו. האם קיים אדם שיכול להיות, אפילו לזמן מה, משענת יציבה שתחזיק אותך ברגעי הנפילה? לפעמים בן-משפחה או חבר קרוב יכול למלא את התפקיד החשוב הזה, אבל לפעמים זה דווקא מישהו "מבחוץ", כמו פסיכולוג. שמור על עצמך, אורנה ראובן-מגריל

נמאס לי עד כדי כך שאינני יכול להתחבר לשום דבר לשום אדם ניסיתי להתאבד שלוש פעמים בשנה שעברה ולפני שבועיים מתוך היסח הדעת הגעתי כמעט להתאבדות אילולא עמד שם אדם והעיר אותי מן המעשה הזה . מה עושים????

שלום, אני חושבת שאני סובלת ממחשבות טורדניות, מציקות כאלה שאולי אין להן שום בסיס. הרבה פעמים אני מדמיינת שדברים קוראים באמת...אני יכולה לבנות בראש תסריט שלם של סיפור והמחשבה מכך גורם לי להרגיש ממש רע.. אני לא משתפת אף אחד במחשבות האלו, שאולי לא יחשבו שאני ממציאה דברים שאין להם שום קשר עם המצאיאות. יש לי תחושה הרבה פעמים שדברים נעשים הרבה פעמים מאחורי הגב שלי ואנשים שאמורים להיות מאוד קרובים אלי, משקרים לי. לפעמים זה מצב של סתם צירוף מקרים שגורמים לי ממש להאמין בתסריט שמתכולל לי בראש. זה משגע אותי... אשמח לשמוע את חוות דעת בנושא. יום נעים רני

שלום רני, אני ממליצה לבדוק את הנושא לעומק, במסגרת ייעוץ אצל פסיכולוג קליני. מצד אחד, התיאור שנתת למחשבות טורדניות אינו בהכרח מתאים להגדרה קלינית של טורדנות (שאופיינית במצבים כמו הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית). מצד שני, התחושה החוזרת שדברים מתרחשים מאחורי גבך ראוייה לבדיקה נוספת, מעמיקה יותר ממה שניתן לעשות בפורום אינטרנטי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי, לאחרונה לאור חיפוש עצמי מעמיק לגבי סיבת התקיעות בחיי, גילתי שלדעתי אני סובלת מחרדת נטישה- שאותה פיתחת במשך חיי אך מלפני 5 שנים התעצמה (אני בת 27): לפני 5 שנים נמצאתי בתקופה שהמוות היה קרוב אליי כלומר כמה אנשים שמאוד קרובים אליי גססו ומתו סביבי (הכוונה למשפחה מדרגה שנייה) דבר שגרם לי בתחילה לברוח ולא לשמוע על נושא המוות , ולאט לאט גרם לי לפתח בדיחות על המוות ובעיקר על פרידה, מאז אותה תקופה אני חשה שאני אינני מתמודדת היטב בפרדות ואף מתחמקת מהן, לדוג': אחי נסע לחול לכמה חודשים ואני במשך3 ימים בכיתי (בסתר) והייתי עצובה לאור הפרידה, האם לדעתך זה דבר הגיוני? והאם זאת הסיבה שבגללה אני נמנעת מלהיכנס לקשר רציני עם בחור (עד היום לא היתה לי מערכת רצינית עם גבר, איך שזה מגיע לקטע רציני אני בורחת)? , אני בחורה שמאוד מחוברת לעצמה, סטודנטית, עם בטחון עצמי שניראת טוב,גדלתי בבית תומך ואוהב ללא משקעים ופרידות,(בד"כ אומרים שחרדת נטישה מתפתחת בילדות לאור מחסור או טראומה אבל אצלי לא היה דבר כזה. האם זה מה שתוקע אותי ולמה? ומה עושים בכדי להתגבר?

שלום לי, אני לא בטוחה שהייתי קוראת למה שתיארת 'חרדת נטישה', אך בהחלט ישנן עדויות לקושי סביב פרידה. בעיני הדבר הנכון לעשות הוא להתחיל טיפול פסיכולוגי, כדי לנסות להבין ממה נובע הקושי ואיך ניתן להקל. אגב, קיים טיפול דינמי קצר מועד (12 פגישות) אשר הפרידה (עליה הוחלט מראש) היא נושא מרכזי בו. הטכניקה נקראת טיפול מוגבל בזמן בשיטת ג'יימס מאן, ואני מאוד ממליצה לנסות. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אממ... איום בהתאבדות אך ללא כוונה לבצע..מה זה אומר?

אורי, תוכל לפרט קצת? קצת קשה לי להבין מה אתה שואל? כיצד יודעים אם יש או אין כוונה?

כן

אורי, מאחר ומדובר בחיים ומוות, פסיכולוגים ופסיכיאטרים נוטים להתייחס ברצינות לכל איום בהתאבדות. כדי להסיר ספק, הם נוטים לשאול מפורשות את האדם על כוונותיו, ולהתעניין ברצינות רבה בתכניותיו. יש אנשים המבטאים תחושות עמוקות של ייאוש ופסימיות, כולל אובדן טעם לחיים, אך אומרים במפורש שאין להם כוונות לפגוע בעצמם. זוהי הבחנה חשובה ויש בה משהו מרגיע. יש אנשים המבצעים מעשים אמיתיים של פגיעה עצמית, אך לא בדרגת חומרה היכולה להביא למותם. אנשים אלה מאותתים בדר"כ על קושי בלתי נסבל, ומשוועים להצלה. למרבה הצער, לפעמים גם פעולות 'הפגנתיות' כאלה עלולות להסתיים באסון. לפיכך, כאשר נתקלים באדם המתבטא באופן מדאיג, חשוב לשאול אותו מפורשות מה בכוונתו לעשות, ולהביאו במהירות לקבלת טיפול מקצועי. אני מאחלת לכולנו חיים טובים וארוכים ליאת

שלום רב , אני סטודנט ויש לי חברה שלאחרונה מדברת על מחשבות אובדניות "אני רוצה ללכת לישון ולא להתעורר" "נמאס לי מהחיים האלה" "אין לי כוח" "אני עייפה" - אלו בעיקר חלק מן המשפטים שהיא אומרת וגם חשוב לציין שבאותה נשימה היא גם אומרת שאין לה אומץ לעשות משהו בנידון , לפחות לבנתיים אני רגוע. הבעיה שאני לא בטוח בדיוק איך עליי להתנהג ,זתומרת אני מודה לעבר שלה ולמצוקה ואני מנסה להיות כמה שיותר תומך ומקשיב שאני יכול , היא פנתה לאחרונה לעזרה מקצועית אבל בכול זאת אני מרגיש שאני לא עושה מספיק מפניי שזה הולך ונעשה יותר כבד.. מה עליי לעשות? בתודה מראש :)

היכולת שלך לעזור לה במצב זה היא מוגבלת. אתה יכול להמשיך להיות שם בשבילה כחבר תומך ומקשיב , אך אינך יכול לעשות דבר כדי למנוע את המחשבות האובדניות. אני מניח שמחשבות אלה נובעות מדיכאון או בעיה נפשית כל שהיא . הדרך לטפל בכך היא ע"י טיפול פסיכולוגי ויתכן גם תרופות.

היי תודה רבה על התגובה! .... הייתי רוצה לשמוע גם את תגובתם של מנהלי הפורם ולכל מי שיש לו עצה מועילה... בתודה מראש !

שלום אסף, אתה מספר על קושי גדול שלך לעמוד מול הדיכאון הגדול שלה, מבלי לדעת איך בעצם אפשר לעזור. התשובות שקיבלת כאן נבונות ומרגשות. המשפטים שאתה מזכיר, אינם בהכרח מעידים על כוונות אובדניות, והן נשמעות יותר כמו ביטוי לייאוש עמוק וחוסר אונים. לפני כמה ימים הזכרתי כאן מאמר מעניין שכתבו אליצור ועומר ("מה תאמר לאדם שעל הגג"). המחברים מאמינים שמה שמביא אדם לתכנן ולבצע פעולה אובדנית זה שילוב של ייאוש עמוק וחוסר תקווה, יחד עם בדידות מאד מאד גדולה. הם מדברים על בדידות של מי שחש לא מובן, לבד בייאושו. לדבריהם, הניסיונות להראות לאדם כזה את חצי הכוס המלאה רק מייאשים אותו יותר, שכן הוא נשאר מאד לבד עם תחושת חצי הכוס הריקה. אני חושבת, כמו רוני, שחבר טוב, שמוכן לצלוח איתנו את התקופות האיומות שלנו, הוא אחד התנאים המאפשרים החלמה והתאוששות. הידיעה שיש מישהו שמוכן להיות איתי גם בקושי ובסבל, בסבלנות, ללא ביקורת, היא יקרה מפז. יופי שהיא פנתה לטיפול. אני מניחה שהשיחות (ואולי גם התרופות) יעשו את שלהם בקרוב מאד. יש בידיעה זו כדי להסיר ממך את האחריות להבראתה. לטעמי, כל שנותר לך לעשות, זה להישאר לצידה, להזכיר לה כמה אתה אוהב אותה (אפשר גם לפרט לה למה...), ולהחזיק למענה את התקווה לעתיד טוב בהרבה. בהצלחה ליאת

אני לא יודעת מאיפה זה נפל עליי שוב, חשבתי שאני כבר לא יגיע לכזה מצב של יאוש וכל מה שכתבת נכון למה שאני מרגישה עכשיו, חוסר תקווה ושאיפות, ניתקתי עצמי מכולם, אני לא מסוגלת להכיל אף אחד ועד שהיה יותר טוב וקצת התחיל להשתפר הכל שוב שחור לי ואין לי מוטיבציה להתאבד, גם לזה צריך מוטיבציה ולמטפלת לא הגעתי כבר שבועיים כי היא לא מבינה אותי ומדברת איתי על שינויי ואני לא יכולה לעשות כלום עם עצמי וזה נכון מה שאמרת כי ברגע שהמטפלת דיברה איתי על שינויי חשבתי שהשינויי הכי טוב יהיה למות ומאז אני חושבת על איך, אני שונאת את זה. נמאס לי ואף אחד לא מבין ולא רואה

100%,נלמד על בשרי.על פתח בית קברות יכולתי להרגיש אך ורק חיבוק חם ושער החוכמות לא היו רלוונטים.לפעמים חצי הכוס הריק ניראה כמו חצי שקל שחסר כדי לקנות תרופה שמצילה חיים...מקווה לא להגיע לשם לעולם.

שלום ליאת,יש לי שאילה אליך.כמה פעמים ניפגשתי עם המטפלת שלי אך היא זרה לי,לא חם לא קר לי איתה.לא איחפת לי לשתף אותה בקורות חיי,אני עושה את זה כי צריך ולא כי אני רוצה,מרגישה צורך לשתף אותה.אם אני לא מספרת עד הסוף היא ממשיכה לבקש פרטים,כאילו על מה בדיוק אני מדברת,על איזה סוג של...,כאילו אני במבחן ולא בטיפול.אני רוצה לתת לעצמי צ'נס למצוא בטיפול מקום חם והמכיל .כי זה יאפשר לי לעניות דעתי להכיל את השינויים הדרסטים שחלו בי ובחיי,להתייצב עוד קצט,להבין איפה אני ולהמשיך הלאה.הבירורים המדוקדקים שלה דוחפים אותי רק לעבור לשפת המושגים שהיא לא שפה שלי כי היא איכשהו נטולת רגשות כמו קפה ללא קפאין.היא אמרה בין השורות שדאגה שלנו שהמטפל יהיה מיקצועי מספיק היא הרבה פעמים הפחד שלנו מחשיפה.ברור שאני מתנגדת שהיא תתקרב אלי מידי כי היא זרה לי,אני רוצה לשמור על רמת הפתיחות שנוחה לי בשלב זה אבל היא לא נותנת לי.לספר לה את זה ישר?זה לא נישמע מעליב?היא אומרה לי כמה פעמים שאני לא מרשה לעצמי ביטוי רגשות.יש לי קשרים בחיים דומים לקשר טיפולי,את יודעת, ואני כן פתוחה בהם ריגשית.אני כל הזמן "בורחת" בראש לזות שאני כה בטוחה איתה ומאכזב אותי מאוד שאני לא מרגישה כך עם המטפלת.אני מדברת איתה בשווים כמו עם אדם זר לחלותין שרושם את קורות חיי המפורטים,לא איחפת לי שתדע לפירטי פרטים על אלו תראוומות בדיוק מדובר אך לא את זה אני מחפסת...תתייחסי,בבקשה.תאמיני לי,עליך אני סומכת יותר מאשר עליה.בשני מילים שלך אני לפעמים נעזרת יותר מאשר בשעת שיכה איתה...

היי חני, לפעמים לוקח זמן רב ליצור קשר עמוק עם המטפל. פעמים רבות הפגישות הראשונות הן "מלאכותיות", ויש בהן מעין בחינה של המטפל על ידי המטופל: האם הוא מתאים לי? האם אני מסוגל להיפתח בפניו? האם הוא מבין אותי באמת? אני מכירה אנשים שעברו ממטפל למטפל, כל פעם 6,7 פגישות וזהו. (אני מניחה שזה אומר משהו על דפוס יצירת הקשר שלהם, שזה נושא בפני עצמו...). גם המטפל לומד לאט לאט להכיר את המטופל. מגיע איזשהו שלב, שבו המטפל מתחיל לקשר בין הדברים הנאמרים לו בפגישות, ומאפשר למטופל תובנות לגבי הדברים שעולים. זה לא קורה בבת אחת, ואני חושבת שצריך לתת לזה צ'אנס. הרבה אנשים חושבים שטיפול פסיכולוגי הוא מקום של תמיכה והכלה. זה נכון, אבל לא רק. אני מצאתי שהפגישות הכי משמעותיות שהיו לי בטיפול, היו אלו בהן עבדתי קשה. ליטופים וחיבוקים אני מקבלת מבני משפחתי ומחברותי, ועובדה שזה לא הספיק לי. מהפסיכולוג שלי אני אמנם מתה לקבל ליטוף וחיבוק, אבל מה שאני באמת צריכה זה את זוית הראייה האחרת. זאת שאחריה אני אומרת לעצמי (לפעמים אחרי ההתנגדות הראשונית): אופס... לא שמתי לב, או: הוא כל כך צודק... אני חושבת שאצלך יש קושי נוסף, בגלל הקשר העמוק עם "ההיא", שכל כך משמעותית לך, וכל כך עזרה לך. יכול להיות שההשוואה אליה חוסמת אותך בפני המטפלת החדשה? בעיני זה יופי של נושא לדבר עליו בחדר הטיפול. אני עוקבת אחרי התכתובות שלך בפורום (גם השירים היפים), אני שמחה מאוד בשבילך על שפנית לטיפול, ונורא בא לי להגיד לך שלא תוותרי עדיין, ותתני צ'אנס למטפלת שלך להגיע אליך.... המון הצלחה נוגה

זה בטוח לא כל כך קשור לדפוס יצירת הקשר.כי הקשרים שלי בחיים טובים,קרובים ועמוקים.בעיה שממנה דווקא אפילו ה"חיבוק" אני לא רוצה.היא מקשרת בין הדברים אך עדיין לא שמעתי שום דבר חדש.אני גם יודעת למה בדיוק נישברתי,מבינה את זה עד העצמות...לא יודעת...איכשהו אני מרגישה שהפגישות שלנו כמו קפה ללא קפאין...משקה בטעם קפה...

שלום חני, אני מאד מסכימה עם נוגה, שמזכירה לך, ובעצם לכולנו, שכדי לבסס אמון וביטחון במטפל נחוץ זמן. החשדנות והזהירות מול מטפל חדש מאד הגיוניות בעיני, כי אמון זה דבר שצריך להרוויח ביושר. בסה"כ, הטיפול שלכן עוד בחיתוליו, ויש להתאזר בסבלנות. כל הכבוד על הנחישות לטפל בעצמך, ולברוא עבורך ועבור ילדייך מרחב קיום טוב ובריא יותר. נחמד שאת משתפת, ומאפשרת לנו ללוות אותך בצעדים המהוססים קדימה. אולי כשתרגישי שאת כבר פחות רוצה לשתף, זה יהיה הסימן שהטיפול באמת 'עובד', ויש פחות צורך בקולות שמחוץ לחדר. דרך צלחה ליאת

שלום ליאת, קראתי על מנגנוני ההגנה השונים של פרויד ומשום מה לא מצאתי מידע מספק ומעמיק לגבי מנגנוני ההגנה:השלכה ופיצול. וכיצד הם מתקשרים לבורדרליין? ומהם הגורמים לתופעה זו? תודה

ערב טוב, באמצעות מנגנון ההשלכה, האדם מסלק מתוך עצמו רעיונות ורגשות מאיימים או קשים לעיכול, העלולים לסכן את התפיסה העצמית שלו, ומייחס אותם לאנשים אחרים מחוצה לו. כך, למשל, אדם המתכחש לתוקפנותו, יטען שכל מי שסביבו מנסה להתנכל לו כל הזמן ולפעול נגדו. במנגנון הפיצול, אין אינטגרציה של ה"שחור" וה"לבן" בחוויה. העולם נחווה - ממש כמו אצל התינוק הקטן - כ'הכל או לא כלום'. האובייקטים נתפסים או כרק טובים או כרק רעים, ואין יכולת לתפיסה 'עגולה' ואינטגרטיבית של העולם החברתי והבינאישי. האדם הגבולי הופך את האובייקטים כולם קרבן לפיצול שלו, והוא נוטה לאהוב נורא (אידיאליזציה) או לשנוא בצורה יוקדת (ביטול ערך). הפיצול בולט מאד בביטויי רגשות - הכל יהיה כעס, שנאה, זעם או אהבה. אין עיבוד של רגשות מעודנים. המנגנונים האלה הם חלק מהפרעת האישיות הגבולית, המתאפיינת בשבריריות רבה מאד של העצמי, בחוסר יכולת לשאת פגיעה או נטישה, בתנודתיות רגשית רבה ובחיפוש מבנה חיצוני ממנו אפשר לשאוב תחושת יציבות. בברכה ליאת

תוכלי להפנות אותי למידע נוסף בנושא?

שלום אני בת 18 ומגיל 12 בערך הייתי תולשת את השערות מהראש ומכרסמת אותן.. (מי שלא מבין מנושא וקורא את זה לא להיבהל...) בכל מקרה לפני כשנה התחלתי לשים לב לזה בצורה משמעותית כי את הקרחות כבר לא היה ניתן להסתיר וא הייתה תספורת שתוכל תטשטש ונבהלתי... הלכתי לפסיכיאטרית דרך הקופת חולים שאני בה והיא נתנה לי כדורים (פלוטין) ואמרה שעלי ללכת לפסיכולוג והפנתה אותי גם לאחד כזה . את הכדורים לקחתי ולפסיכולוג לא הלכתי כי הייתי מפחדת וכשהייתי ממש קרובה ללכת... הייתי נתקפת לחץ וממציאה לעצמי תרוצים מדוע הפעם אני לא יכולה ללכת.. בכל מקרה הכדורים לא עזרו ומצבי הדרדר והפסקתי עם הכדורים. כעבוד כשבועיים לאחר הפסק הכדורים נתקפתי בדיכאון מחריד שכולל אי יציאה מהמיטה אפילו, בכי מתמשך ואפילו הכאה עצמית במשך כשבועיים נוספים ומאז למרבה הפלא פתאום הפסקתי לעשות את זה ... הדבר נמשך כבר כ4 חודשים ואני הכי מבסוטה שבעולם ומרגישה יותר טוב עם עצמי.. אני עדיין מתעסקת מעט עם השער. נוגעת בו, מעט מושכת אך לא תולשת ולפעמים מנסה לכרסם את הקצוות שכבר מגיעות עד לפה. ממש לא מזיז לי שהמצב הוא כזה כל עוד אני לא תולשת יותר ושאני רואה יום יום איך מצבי משתקם ושערי גודל במקומות הרבים שבהם היו קרחות. אבל הפחד שלי, הפחד הגדול שלי שההפרעה תחזור בגלל שלא הלכתי לפסיכולוג ולא הייתי בטיפול מתאים.. ולכן זוהי שאלתי... האם באמת יכול להיות שזה יחזור או שאני סיימתי עם זה לכל החיים(ויכולה להגיד תודה לאל)?... זה נורא חשוב לי, אשמח לתשובה....

שלום גלית, כמו שלגוף שלנו יש יכולת טובה לרפא את עצמו ללא תרופות (גם ממחלות רציניות), כך גם כשמדובר בנפש. קיימת בנו יכולת להשתקם בכוחות עצמנו, אם כי זה לא תמיד קל (כמו שוודאי הרגשת על בשרך). קשה לנבא מכאן האם הטריכו' תחזור, ואם כן, מתי ובאיזו עוצמה. כך גם לגבי הדיכאון. ובעצם, מי מאיתנו יודע מה יקרה לו מחר? אני מציעה לך לשמוח בהישגים הנוכחיים שלך, לסמוך על כוחות ההתמודדות שלך שהוכיחו את עצמם, ולקוות שהמצוקה לא תחזור. חשוב בכל זאת לציין, שעזרה מקצועית יכולה לזרז את תהליך ההחלמה והשיקום, ולעיתים קשה עד בלתי אפשרי בלעדיו. בברכה ליאת

בואי הצטרפי לחברייך התולשים והתולשות באתר. יש שם פורום ופסיכולוגית! www.trichotilomania.info

ליאת, הייתי מעונינת לדעת מה בעצם "עובר" על ילד שהוריו מתגרשים? ושאלה נוספת לגבי הפרעה כפייתית, מתי ניתן להגדיר פעולה מסוימת שהיא אובססיה,היכן עובר הגבול?איך אתה יכול לדעת אם פעולה מסוימת שאתה עושה היא אכן אובססבית. הרי אני מאמינה שכל אחד "מכור" למשהו, לא? (או שרק אני)

ערב טוב, אין ספק שמשפחה שלמה ומאוחדת היא המקום המועדף להתפתחותו של הילד. כשהמערכת המשפחתית, האמורה לספק לילד את צרכיו הפיזיים והנפשיים מתערערת, מופיעות - כמעט בהכרח - תגובות רגשיות קשות אצל הילדים. באופן כללי, יכולתם של הילדים להסתגל לגירושי הוריהם תלוייה בגורמים ובמשתנים רבים, ובהם גיל הילד, השלב ההתפתחותי בו הוא נמצא, האינטליגנציה שלו, מינו, היקף השינוי שיחול בסביבתו, רמת העוינות בין ההורים, ועוד. ילדים מגיבים בדרכים שונות לגירושי הוריהם. אופי התגובה ועוצמתה תלויים, כאמור, בגורמים רבים ושונים. נזכיר עוד את מבנה האישיות של הילד, חוויותיו הקודמות, התפתחותו, מספר הילדים במשפחה, אופי הסכסוך המשפחתי, איכות מערכות התמיכה העומדות לרשותו, ונכונותם של ההורים להתייחס למצוקה של הילדים. למרות שהתגובות למשבר יכולות להיות מאד מגוונות, ישנם כמה סגנונות תגובה שכיחים, המופיעים אצל מרבית הילדים שהוריהם התגרשו. הכוונה לרגשות אשם, חרדה ודאגה מפני העתיד לבוא, חרדת נטישה, תחושות עצב, אובדן, כעס אכזבה ותסכול, בעייה של נאמנות כפולה כלפי ההורים, תחושות נחיתות ובושה. כל האמור לעיל, מתייחס כמובן לטווח הזמן הקצר שלאחר הגירושין. לחלק השני של בקשתך, הייתי מעדיפה לא להתייחס כרגע, משום שאני יודעת מדוע את שואלת זאת. אשיב רק אם מאד תתעקשי... ערב נעים ליאת

היי, אובססיה היא מחשבה, דחף או דימוי החוזרים ומטרידים את האדם באופן חודרני ולא-תואם, החורג מן הדאגה הרגילה והמקובלת אל מול בעיות החיים הרגילות. האובססיה מלווה בדר"כ בתחושת מצוקה וסבל, והיא מפריעה באורח ניכר לתפקוד התקין. אדם הסובל מאובססיה יעשה ברוב המקרים ניסיונות לדכא או לנטרל את המחשבה הטורדנית באמצעות מחשבה אחרת או פעולה כלשהי. מרביתנו יכולים לדעת מתי עובר הגבול בין דאגה או חשש טבעיים, לבין אובססיה. מי שלא יכול לעשות זאת בכוחות עצמו, מוטב שיפנה לעזרת פסיכולוג או פסיכיאטר. ערב טוב ליאת

שלום לך אני כל השנים עבדתי והיום שאני לא עובדת אין לי חברות. וגם אני אף פעם לא שומרת על קשר אני לא מצלצלת ביכלל למשל יש לנו חברים של בעלי והנשים שלהם תמיד יוצא שאנכנו רוצים לצאת אז תמיד בעלי מצלצל. או שהם מיתקשרים ירק כך אנכנו ניפגשים ומדברים הנשים לבד או כולם ביחד. ומציק לי שאני לא מיתקשרת ושואלת. והיום אני מיסתכלת שזה לא טוב. במיוחד שיש לי כל הזמן פחדים שאים בעלי ימות ואני ישאר לבד. אני חושבת שלי לא יהיה חיים. פשוט אני הרבה טלויה בבעלי. וגם תומך בי. והוא זה שמוציא אותי מהבית ורק אחרי שאני יוצאת אני מרוצה. אבל ככה תמיד בעלי שמציע שנצא לטייל ותמיד אני מסרבת ואין לי חשק. אולי תתני לי טיפים משכנעים אני קולטת רק על ידי גירוי.

ערב טוב, "לא טוב היות האדם לבדו..." ועוד פחות טוב להיות תלוי באחרים. לא ציינת בת כמה את, אבל סיפרת שכאשר יצאת לעבוד היה יותר טוב. אז למה בעצם לשבת בבית? מדוע אינך עובדת גם היום? מדברייך ניתן להבין שעיקר הקושי שלך הוא ביוזמה של מגע חברתי. כאשר אתם נפגשים בחוג החברתי הרחב, את מצליחה להשתלב בחברת הנשים. אני מציעה לך לנצל את אחד המפגשים הבאים, ולשתף את הנשים בקושי שלך. נשים הן כוח, ואחוות נשים היא דבר שבהחלט ניתן לסמוך עליו. בקשי מהן לשמור איתך על קשר לא דרך בעלך. נסי למצוא ביניהן אפילו חברה אחת, ולתרגל בעזרתה שיחת טלפון ביוזמה שלך. את עשוייה לגלות עולם חדש מלא שמחה. את פוחדת מה יקרה אם בעלך ימות. זוהי באמת מחשבה מפחידה, והיא מעסיקה - מן הסתם - לא מעט נשים בגיל הבוגר. הניסיון מלמד שנשים הן עם חזק ושורד. גם נשים שהיו תלותיות כל חייהן, מגלות לעיתים קרובות - דווקא בנסיבות אומללות כאלה - את הכוח והחיות שהסתתרו בהן כל השנים. אני מציעה לך להניח לפחד הזה, להנות מחברתו של בעלך, אך לנסות לבסס לך מוקדי עניין נוספים מחוץ לבית. זה שהגעת אלינו לפורום זה סימן טוב. יש עוד פורומים רבים מאד, סביב נושאים מגוונים (לאו דווקא רפואיים), וגם בהם תוכלי למצוא עניין וחברה. אני מאחלת לך התחלות חדשות ומרגשות לילה טוב ליאת

שלום לך אני בת 43 ויש לי דלקת פרקים לכן עד לפני 4 שנים עבדתי. מאז שאני לא עובדת כל החיים שלי הישתנו. יש לי קשיים להקליד. וגם כניראה אני היפרית וחסרת סבלנות. וגם אין לי הרבה סבלנות לקרוא חומר. אני קוראת רק מה שאני שואלת. לא את החומר של האנשים היתי מאוד רוצה. אבל התנועות עים העכבר שבמחשב מקשה עליי. אז לכן בגלל שלא הישלמתי עים הדלקת פרקים. אני מאוד עצבנית. והיתי אצל פסיכולוגית. וגם מקבלת טיפול תרופתי למצב הרוח. ושוחכת הרבה דברים כי הראש שחלא עבד שנתיים רק מחשבות. פשוט היתי שוחכת לרדת בתחנה שרציתי. או שוחכת דברים בחנויות. שוכחת להכין אוכל לבית והיום אני לא מסוגלת לעבוד. היתי רוצה רק בתחום פקידות. למרות שרע לי שאני בבית. וגם כאשר אני לבד בבית אין לי חשק להכין כלום ולא לסדר. אין חשק איך אוכאל לשכנא את עצמי לבצע. למרות שאני מנסה ועושה הרבה לשיפור החיים