פורום פסיכולוגיה קלינית

חטפו חייל. ועוד שניים נהרגו. והבטן מתהפכת רק מהמחשבה על זה, מהקושי הנוראי שלא ניתן לתאר אותו בכלל - כל מה שעובר עליו, על המשפחה שלו, על אמא שלו. ואני, שקועה בבאסה מזה שקיבלתי תגובה מבאסת למשהו שאמרתי....

ג', זו לא הקטנוניות של החיים. זה *הכוח* של החיים. כוח ששום אסון או טרגדיה לא יוכלו לקחת. כל עוד אנחנו נושמים, נמשיך לשמוח, ולצחוק, ולהתבאס ולחיות... בואי נתפלל, שאותו חייל, שנמצא הלילה בשבי, יוכל גם הוא, ממש בקרוב, להתבאס מתגובה שיקבל למשהו שאמר.... לילה שקט, יעלה

שלום ג' הנה, הגיע הבוקר, ועדיין אין חדשות מנחמות. גלעד עדיין מוחזק בידי שוביו, ואין לנו אלא להתפלל לשלומו ולחזרתו המהירה הביתה. אני מסכימה עם יעלה. לפעמים אירועים גדולים עוזרים לנו לשכוח את עצמנו, אבל לפעמים בכלל לא. ההתעסקות בצרות הקטנות שלנו, משמשת מעין הגנה מפני רעיונות או אירועים שהדעת אינה תופסת. מקווה שהבאסה המקומית שלך כבר התפוגגה מכוחו של יום חדש. בשורות טובות ליאת

שלום לכולם רציתי לשתף ולשמוע חוות דעת,אז ככה אני עכשיו לפני עזיבת הבית ואני כנראה אשכיר דירה בת"א ההתלבטות היא יש לי פשוט אופציה לעבור לגור בדירה של דודה שלי באזור מגורי עד דצמבר ואז כיביכול לעבור לת"א מה שכהר מצאתי אחלה מציאה עכשיו שאלתי היא כזאת האם באמת ללכת לגור אצל דודה שלי למשך 5 חודשים ולחסוך עוד קצת כסף בצד או שמא כבר להתחיל בת"א שלא יהיה לי טרטור לעבור וכו כי אני כבר אעביר את כל רכושי אל הדירה של דודה שלי ובדצמבר אני אצטרך כבר לעבור האם זה לא בלאגן או שמא זה ישתלם לי בסוף מבחינה כלכלית מה עדיף??? עוד משהו אני ממש בלחץ לפני המבחנים אני סטודנטית שנה ב ופתאום כאילו מרגישה שאני לא שם בלימודים ושאני מרחפת ולא סומכת על עצמי חשש מטורף מכישלון כי אני מאוד אוהבת את התחום ורוצה להצליח בו ואני כאילו מסתכל תמיד על אחרים כמה הם מספיקים וכו למרות שאני יודעת שזה ממש לא טוב מצטערת על השאלות שהן נכתבו בבלבול פשוט אני די בהתלבטויות עם עצמי וכנראה זה מה שיצא אני ממש מודה לכולם מראש שיהיה שבוע מקסים לכולם

ירין23 שלום, מילן קונדרה כתב באחד מספריו כי "הטרגדיה של החיים היא, שאי אפשר לחיות אותם פעמיים". זו בעצם הבעיה בהתלבטות, שיש יתרונות וחסרונות לשני הצדדים. אבל מה אפשר לעשות - צריך להחליט. נדמה לי שיותר קל לקבל החלטה, אם מקבלים את זה שצריך לשלם מחיר על כל החלטה שהיא. ויתכן שמשפט נוסף ידבר אלייך: "האויב של הטוב הוא היותר טוב". מחפשי המושלמות אוהבים אותו לרוב. ולגבי הבעיה השניה, יתכן שיש לך חרדת בחינות. חרדה שהולכת טוב עם הרצון העז להצליח . ברוב האוניברסיטאות ישנן סדנאות לחרדת בחינות. סדנאות שמועברות ע"י הפסיכולוגים השרות הפסיכולוגי של האוניברסיטה. פשוט הרשמי. בהצלחה בשינויים בחייך, גדעון

Sorry for writing in English. I have no Hebrew on my computer. I have been seeing a psychologist for 8 months now for 2 sessions a week. She helped me a lot AND I feel that I made a significant progress thanks to her. Recently, however, I feel that she is opining on things in a way that tries to brain wash me to some extent. For example, I live for almost 6 years in the U.S. AND now feel thanks to the treatment that I very much need my family's AND friends' presence AND support. My therapist insists that physical connection is unneccesary AND that family can be in your heart. She tried to convince me to stay here AND not to go back to Israel. I am very much loyal to my inner voice AND know that this is the right thing for me. I cannot understand such an opinion. One of my friends suggested that when one goes through psychological treatment there is a phase in which the person wishes to rebel againt the therapist AND that this is one thing that I probably go through. I am not sure that this is the case. I simply feel that her opinions are unreasonable. I would be happy to hear what you think. Thanks. Dina

דינה שלום, אני מאמין שאת יכולה לקרוא בעברית ונחמד לדעת שקוראים אותנו גם בחו"ל. לעצם העניין: אני מבין שמדובר על עזיבת ארה"ב והטיפול, או שמא מדובר רק על חופשה קצרה? אם מדובר רק על חופשה קצרה למילוי המצברים, אז מה הבעיה - סעי, בקרי, מלאי מצברים וחיזרי. אם מדובר על עזיבת עבודה, מקום מגורים וחזרה לארץ, כולל עזיבת הטיפול - הרי ישנה כאן שאלה יותר כבדת משקל. או אז הייתי חושב על הצורך שלך בתמיכה וכיצד הוא מקבל ביטוי כיום? אני לא בטוח שיש צורך להסתכל על הרצון שלך לחזור לארץ רק כמרד במטפלת או רק כביטוי של קול פנימי ואותנטי, אלא יותר להבין לעומק את מהות הצורך לחזור לארץ והקשרו בזמן הנוכחי. בכל מקרה - את בתהליך של דיאלוג עם המטפלת שלך וחשוב שתעמיקי בו ותנסי להבין יותר לעומק מה את רוצה וצריכה ומה המטפלת שלך אומרת לך. את מוזמנת לשתף אותנו בהמשך, בברכה, גדעון

שלום.. כלתי אינה מפגינה אהבה רבה לבתה במיוחד בהשוואה לזו שזוכה אחיה. והילדה תמיד מחפשת את קרבתה ומתקשרת אליה מספר רב של פעמים ביום (היא בת 13 הייתי רוצה לדעת האם כתוצאה מן הדחייה הזו לילדה יכולות להיות בעיות בעתיד ואילו

ארנה שלום, אין דין "הפגנת אהבה" כדין אהבה. וכלל לא ברור שכלתך לא אוהבת את בתה. זה שילדתה בת ה-13 מחפשת את קרבתה ומתקשרת אליה מספר רב של פעמים ביום יכול להצביע גם על חרדותיה של הבת . יתכן שכלתך מתקשה עם הטלפונים הרבים וההיצמדות של בתה אליה ומפגינה זאת כלפי חוץ בהתנהגות שנראית כהתנהגות דוחה. נראה שהאם זקוקה לעיצה והדרכה וטוב היה אם היתה פונה ליעוץ כזה. לעיתים קרובות מערכת היחסים חמות - כלה הינן מורכבות מכדי שאת תהיי הגורם המייעץ. במקרים כאלו מעורבות יתר אינה מומלצת. בברכה, גדעון

שלום, התחלתי את הטיפול הפסיכולוגי שלי לפני קצת יותר משנה, ובעקבות כך שהטיפול מתבצע בסבסוד בתוך מוסד אקדמי, הוא יסתיים עוד מעט (ומאחר ואני סטודנטית תפרנית ששנה הבאה הולכת להיות עמוסה מאד מבחינת הלימודים, אעבוד מעט מאד ולא יהיה באפשרותי לממן טיפול במחיר מלא..). אמנם אני מרגישה תזוזה מסויימת במצבי, אך אני יודעת שעיקר העבודה עוד לפני.. הרבה מהפגישות מתמלאות בשתיקות, בהרגשה שלהרבה דברים קשה לי אפילו להיכנס לבד, עוד לפני שאני בכלל מתחילה לדבר עליהם, וכמובן שאני אוכל לעבוד עליהם רק לאחר שאחשוב עליהם ואעז להכנס אליהם קודם (יתכן כי אני יודעת שזה דורש עבודה רבה ששכרה לא בצידה, כלומר שתגרור הרבה עצב, בלי הבנה אמיתית של הסובבים- ולכן גם עבודה עצמית טוטאלית)- וזה יהיה מאד קשה ללא עזרה טיפולית. ניסיתי לדבר על הדברים ולהסביר אותם לסובבים אותי (אפילו העזתי להכנס לדברים שעם המטפלת ועם עצמי מאד קשה לי להכנס אליהם)- אך זה לא עזר, הם לא הבינו מה לעזאזל אני רוצה מהם, לכן נראה כי יהיה מאד קשה ואני מפחדת כי אחזור להתנהג בדפוסים קודמים לא רצויים (שהרי ציינתי שחלה התקדמות מסויימת), אך נוחים.. אני יודעת שהפוסט הזה מבולבל, אבל אולי הוא מבטא קצת מרגשותי. נראה כי אני חסרת חוליות, ללא עמוד שדרה לתמוך בעצמי. וכשאני רק מנסה ליישר את החוליות, להתרומם לבד- ולאחר כמה רגעים אני רואה כי אצטרך להחזיק את עצמי באותו מצב שדורש אנרגיה- אני שוב נופלת למצב הקודם. וכך אני מתנועעת, לפעמים מתיישרת יותר, לפעמים פחות, אבל אף פעם לא הצלחתי להחזיק את עצמי ישר, לבד (מקווה שהדימוי ברור). נעה תמיד בין שני קצוות, אך לא מצליחה להגיע למקום טוב באמצע. כי הרים או אפילו גבעות קטנות מרתיעים אותי או שהפוך- מאתגרים אותי נורא, ואני מנסה- אך לא מצליחה לצלוח אותם. לפעמים מגיעה לאנשהו בנסיון הטיפוס המתמיד הזה, אך תמיד נופלת כי אין לי מספיק כח או חשק להחזיק את עצמי היכן שהטיפוס קשה ונגמרת המוטיבציה, ואז מידרדרת שוב למטה. ושוב מנסה לטפס, וחוזר חלילה. מצטערת על בליל המילים, אלו סתם הגיגים לשעת לילה מאוחרת. לילה טוב.

** שלום, נראה לי שחבל יהיה לסיים את הטיפול דווקא עכשיו. את נעזרת בטיפול ומתקדמת. הטיפול עוזר לך לתמוך את עצמך, במקום שבו אין עמוד שידרה מספיק חזק. אז למה לסיים? את מציינת שהסיבה היא "תפרנות". יתכן. אך בכל זאת, האם ישנן סיבות נוספות? כמו אולי חשש מלהיכנס לאותם מקומות פנימיים מפחידים? לעיתים הטיפול ה"אמיתי" מתחיל דווקא בנקודה הזו שאת נמצאית בה: כשישנם מחירים. הן מחירים קונקרטיים (שהרי תצטרכי להתאמץ כדי לממן את הטיפול) והן מחירים נפשיים של כניסה "לאזורים חדשים". "הדרך קשה עד מאוד אמר הנער..." את מוזמנת לשתף בהמשך בהחלטותייך, בברכה, גדעון

אני בת 33, רווקה. מילדות אני סובלת מבעיות חברתיות קשות. תמיד הייתי מסתייגת מאנשים, ומתנגדת לכל יוזמה חברתית שהייתה בבית הספר. זה מלווה אותי עד היום. אני בקושי יוצרת קשרים עם אנשים. יש לי שתי חברות כמה שנים שהקשר איתן הפך לרופף מאוד עד כמעט נתק. אני חוששת שהבעיות האלה גם עוצרות אותי מליצור קשר זוגי בריא עם גברים. השאלה איזה שיטת טיפול מתאימה לי: קבוצתית ליחסים ביניאשיים, או פרטנית. והאם בכלל אפשר לשנות תכונה זו אצלי. אני מרגישה פשוט שאין לי סבלנות לאנשים. קשה לי להקשיב, ומעדיפה להיות עם עצמי, בתוך עצמי. הנוכחות של אדם נוסף בקרבתי גורמת לי לאי נוחות, אולי אף למן מטרד או עול. האם בעיה עמוקה זו ניתנת בכלל לפתרון? אני מאוד חוששת מבדידות..

אחרי ששחררתי את השאלה שלי, שמתי לב שיש כאן עוד אנשים שסובלים מאותן הבעיות שלי. האם בקבוצה טיפולית אפשר לטפל בבעיות מהסוג הזה, או שמומלץ טיפול פרטני?

שיר יקרה אם מעולם לא היית בטיפול פסיכולוגי, הייתי ממליץ לך להתחיל בטיפול פרטני. לגבי טיפול קבוצתי תוכלי להתייעץ אם המטפל/ת שלך וסביר שדעתו תהיה מקצועית יותר מעיצות בפורום (כולל שלי כמובן...) דרך אגב, תוכלי ללכת לקבוצה טיפולית בתום הטיפול הפרטני, או אפילו במקביל (אם את יכולה להרשות זאת לעצמך מבחינת משאבים) לגבי הפניה הראשונית, אני ממליץ חד משמעית לפנות קודם ליעוץ פסיכולוגי פרטני, ולפי תאורך יפה שעה אחת קודם. בהצלחה.

שיר שלום, בעקרון ניתן לשלב בין טיפול פרטני לבין טיפול קבוצתי. אבל בגלל ההסתייגות שלך מאנשים והקושי הבין אישי המאוד חזק, אני חושש שקבוצה תשתק אותך. הווה אומר את עלולה למצוא עצמך שקטה, מסוייגת ועצורה. נראה לי שעדיף עבורך להתחיל בסביבה המוגנת של טיפול פרטני ואולי בשלב מאוחר יותר תשלבי טיפול קבוצתי. בהצלחה רבה, גדעון

דווקא הייתי חודשיים בקבוצה ודיברתי הרבה.. הבעיה שלי היא שלב קדימה, כחברה רוצה קשר יותר אחד על אחד איתי. לצאת, לבלות, לשבת על קפה ולשוחח..

שלום. יש לנו ילד בן 10 חכם ונחמד שרוב זמנו בבית מתעסק רק במשחקי מחשב ופליסטאיסן , אינו מתענין בדברים אחרים כמו קריאת ספר וכו"י . נראה לנו שהוא מתמכר למשחקים האלה ומאבד את המציאות עם המשחקים האלה. האם תוכלי להמליץ לנו על דרך לנתק אותו מהמשחקים , האם זה לדעתך גרוע מסוכן או ישפיע עליו פסיכולוגית לא טוב בעתיד אם ימשיך כך ? כיצד ניתן לענין אותו בתחומים אחרים ? מאחר וזה בעדיפות על הלימודים או על חברים למשל . תודה .

שלום אלי, צירפתי עבורך LINK למאמרים: http://www.hebpsy.net/community.asp?id=4&article=684 http://www.hebpsy.net/community.asp?id=27&article=707

אלי שלום, אתה כותב על בעיה נורמטיבית מחד ורחבת היקף מאידך, כפי שניתן לראות במאמרים שצורפו בתגובה לשאלתך. אוסיף שני דברים קצרים בנוסף למאמרים. האחד - חשיבות קבוצת הגיל והפן החברתי כמאזנים את התשוקה למשחקי המחשב. עליכם לפיכך לעודד את הצד הזה ולו גם אם בתחילה ישחקו הילדים יחדיו במשחקי המחשב. השני - חשיבות הקשר וההזדהות עם האב. אל תוותר על שיחות, משחקי כדור ביחד, משחקי קופסא, משחקי מחשב וכל דבר שיקרב אתכם. אתה תהנה, ותתפלא עד כמה תוכל להשפיע ולחזק את בנך דרך הקירבה ביניכם. בהצלחה, גדעון

הבעיה שלי היא כזאת. מגיל מאוד קטן לא היו לי חברים. בילדות לא ממש נמשכתי לאנשים אחרים. הייתי די גדול ודי שמן והחברה דחתה אותי. גם אני מצדי לא עשיתי שום דבר בשביל להתקרב אליה. ככה עברתי את רוב החיים שלי. מצד אחד בסוג של פחד מהחברה, שהיא עוד יותר תדחה אותי ותצחק עלי. מצד שני, גם לא היה שום פחד פיזי מהחברה. הייתי מאוד גדול והיה מאוד קשה לפגוע בי פיזית. עכשיו הוא השתנה, בעקבות הדיאטה שעשיתי, חזרתי לגדול נורמלי. התאמנתי בחדר כושר והתחלתי להראות ממש טוב. אני אוהב איך שאני נראה לדעתי אני נראה מדהים , והחברה מקבלת אותי. מעריכה אותי,בונות עושות לי עיניים ובנים מקנאים בי . אני עובד כסוכן מכירות ונורא מצליח בתחום. על פניו התגברתי על הביישנות שלי מהילדות ומהפחד מהחברה. אבל זה רק על פניו. בתוכי אני עדיין אותו ילד מפוחד ודחוי שמפחד מהחברה. מפחד מאנשים ונלחץ מכל סטואציה לא נעימה חברתית. כלפי חוץ יש לי משחק ענק של אדם בעל ביטחון עצמי מלא וחזק אבל בפנים. אני מלא פחדים,חסימות חברתיות וביטחון עצמי רעוע, פחד מפגיע פיזית. כי עכשיו אין לי כבר יתרון שהיה לי בילדות של גודל פיזי משאר בני גילי,שגם זה מעיק עלי.-אני כמובן התאמנתי בחדר כושר ואני יחסית חזק פיזית. אני מעל 180 ושוקל כ90 קילו. דבר שהכי מפריע לי, זה ביטחון עצמי הפנימי שלי(ביטחון עצמי חיצוני יש לי מספיק) אבל הביטחון עצמי הפנימי הוא נורא רעוע, דבר שכמובן משליך גם על הביטחון העצמי החיצוני שלי. קל מאוד להוציא אותי מהפוקוס שלי. ביחוד ברגע שאני מרגיש איום פיזי מסויים עלי ולא רק פיזי, אני ישר חוזר להיות אותו ילד מפוחד ודחוי שמפחד מהחברה שהיה פעם. כולי לחוץ ומתנהג נורא מוזר. אבל הבעיה היותר גדולה. זה שאין לי חברים. פשוט אין לי חברים. בילדות לא היו לי חברים, כי החברה דחתה אותי. ועכשיו אין לי כל מיומנות ליצור חברויות. הייתי נורא ליצור קשרים. חברויות. לפחות שיהיה לי חבר אחד או שניים. אבל אין. יש לי ידידים בעבודה. אנשים שמעריכים אותי במסגרת של העבודה. אבל אין לי חברים. אני חושב שזה בגלל האוגיזים שהוא אצלי מושרש עמוק בתוך הנפש. כי בילדות די לא סבלתי חברה, כי כמו שאמרתי כבר היא דחתה אותי. אני החלטתי שאני רוצה להשתנות. עשיתי כבר דרך ארוכה. אבל עכשיו הגיע הזמן לפנות לאיש מקצוע. אני רוצה פסיכולוג שיכול לטפל בזה.אני רוצה להיות עם חברים. אנשים אני גר באיזור באר שבע. אני רוצה שתמליצו לי על פסיכולוגים שגרים באיזור והכי חשוב כמה זה יעלה לי. יש לי עבודה, אבל עדיין. חשוב לי כמה שזה יעלה. כל המלצה תתקבל בחום. תודה. אפשרי לשלוח לי המלצות לאיי מייל:[email protected]

halm שלום, ההחלטה להתחיל טיפול פסיכולוגי אכן מתאימה לבעיות שתיארת. הטיפול המומלץ הינו באוריינטציה "דינמית". לגבי שמות - צר לי , אני לא מכיר פסיכולוגים באזור באר-שבע. מקווה שחברי הפורום ישלחו לך מייל לתיבה שלך. בהצלחה, גדעון

שמתי לב שיש כמה סוגים של רופאים שנותנים טיפול נפשי. יש פסיכולוג קליני. יש פסיכולוג/פסיכוטרפיסט ויש פסיכולוג/עובד סוציאלי. מי מהם הכי מתאים לבעיה שתיארתי ולמי אתה מציע לי לפנות? תודה על העזרה!

האם הכללים בבחירת מטפל קוגנטיבי-התנהגותי זהים לאלו של המטפל הדינמי? או שבטיפול CBT אין חשיבות רבה מי זה המטפל, הגיל והמין שלו? נ.ב. אורנה- האם את מטפלת קוגנטיבית-התנהגותית או דינמית?

א שלום רב, מטפל זה מטפל זה מטפל. יש חשיבות להשכלה, לנסיון, להכשרות המקצועיות, לקשר עם המטופל, ועוד משתנים הקובעים את איכותו של המטפל. טיפול התנהגותי-קוגנטיבי אינו רק טכניקה והליכה לפי הספר. אם כי הרבה טיפולי CBT עוקבים אחרי פרוטוקול טיפולי מסודר. ולגבי אורנה - אתה מוזמן לשאול אותה ישירות באי מייל שלה. בברכה, גדעון

בוקר טוב, זה עתה ראיתי שפספסתי הודעה ששיכת ל"משמרת" שלי... לאור זאת, אוסיף בהקשר ל-נ.ב., שאני מטפלת בגישה דינמית, אך משלבת אלמנטים קוגניטיביים-התנהגותיים בכל מה שקשור למצבי חרדה. מעבר לכך, כשאני מטפלת ב- OCD אני עובדת על-פי רעיונות שפיתחנו בעבודת הדוקטורט שלי, שעוסקים בחוויות של שליטה במציאות הפנימית והחיצונית. בברכה, אורנה

CBT טוב רק למצבי חרדה? מדוע את משלבת אותו רק במצבי חרדה?

שלום.אני בן 25 מתגורר בדירה שכורה לבד ללא שותפים. יש לי בעייה שאני מתקשה להקשיב לאנשים ובפרט לדברים שאין להם ערך חשוב בעיניי(לדוגמא אני לא זוכר איזה משהו שסיפר חבר). פרט לכך אני סובל מחוסר ביטחון שמתבטא בעודף ביטחון,עשיית מעשיי צחוק ונתפס מכך ע"י הסובבים כאילו אני אדם לא רציני,אגואיסט ומזלזל למרות שאני בכלל לא כזה,ההפך. אני לא יודע אם יש לי בעיה מסוימת או הפרעה נפשית כלשהי אבל אני חש בדידות חשוב לי להראות את עצמי שאני אראה טוב. בעיות אלה גם גורמות לי לקושי ביצירת זוגיות יציבה וארוכה וכבר שנתיים שלא הייתי במערכת רצינית. מה קורה איתי? מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב?

שלום אדם, השאלות שהעלית הן שאלות "קלאסיות" לטיפול פסיכולוגי דינמי: מי אני "בחוץ" ומי אני בעולמי הפנימי? מדוע יש פער ביניהם? איך אני יוצר קשר? ועוד ועוד. לאור זאת, אני מאוד ממליצה לפנות לטיפול... בהצלחה, אורנה

היי אדם כשקראתי את מה שכתבת הרגשתי שאני מאוד מזדהה אם התחושה שלך ... בניגוד אליך אני לא עושה מעשי צחוק , אבל אני כביכול מראה חברתיות גדולה , אך מבפנים מרגישה מאוד ריקנית. זה מעין רצון לרצות את כולם , להיות תמיד הכי בסדר , הכי כחמה , הכי יפה וכו.. תמיד אומרים לי שאני נראת בן אדם מאוד חזק ויציב בעל בטחון עצמי גבוה, אך עם מעמיקים פנימה אני מאוד חוששת. אני מקווה שכשתקרא את זה תדע שאתה לא לבד!!! רומי

כאילו אני מקבל את הרושם בשנים האחרונות שאנשים לא רוצים לשבת לידי באוטובוס. הרבה פעמים יושבים לידי מחוסר ברירה. ואני לא מבין את זה. כאילו ניסיתי להגיד לעצמי שהכל בראש שלי, אבל אני ריאלי - אני מריח בסדר גמור (בושם ומקלחת כל יום), נראה בסדר.. אז מה ???

שלום עוגי 23, אתה מתאר תחושה מכאיבה שהסביבה מגיבה אליך בדחייה. אני לא יכולה לדעת מדוע זה קורה, אבל אני מציעה לך לבדוק את התחושות האלה לעומק. אפשר להתחיל בשיחה כנה עם חבר קרוב, ואם תרצה אפשר להביא את המחשבות האלה לתוך טיפול פסיכולוגי. בהצלחה בנסיעות הבאות... אורנה

הי אורנה! אני חושבת שמאז שהתחלתי את הטיפול לפני 4 חודשים קצת השתגעתי!!! אתמול אפילו התחלתי להכות את עצמי (וזה נמשך גם היום). זו שנאה עצמית שמתגברת ודועכת לסירוגין. אף פעם לא הייתי ככה, אף פעם לא פגעתי בעצמי פיזית. לפני הטיפול השנאה הייתה הרבה יותר מתונה. למה הטיפול גורם לי לשנוא את עצמי יותר??? תודה, שירן

הי שירן, התעוררות עוצמתית של רגשות ומחשבות בעקבות טיפול היא תופעה מוכרת, ובכל זאת אני מעט מוטרדת מההכאה העצמית שתיארת. מדוע לדעתך הדברים אינם נשארים ברמת המחשבה והרגש, אלא באים לידי ביטוי בצורה של פגיעה עצמית בגוף? האם נפגשת עם הנטייה לפגוע בעצמך בעבר (גם אם בצורות אחרות)?. אני מאוד ממליצה להביא את המצוקה הזו לתוך הטיפול, ולספר על התחושות שמעסיקות אותך בין הפגישות. אשמח אם תמשיכי לעדכן, אורנה

השבוע עבר בסדר. לפני יומיים היא שוב טסה לחו"ל, אבל אני בסדר. נראה לי שאני מאוד עייפה עכשיו. היה לי שבוע עמוס ואני מותשת. הפגישה ביום ראשון היתה טובה. הרגשתי שהיא רואה אותי ומבינה כמה זה כואב. עצם זה שהיא רואה זה מקל. קצת. אני מוחזקת. כאב לי בפגישה, אבל הכאב הזה הביא להקלה. היא אמרה שהיא רואה מה זה עושה לי וגם את החלק שלה בזה ושהיא מצטערת בשבילי אבל שהיא מזכירה לעצמה שכדי לרפא צריך לגעת ובאותה הזדמנות היא מזכירה גם לי. צחקנו הרבה. לפעמים במקום לבכות אני צוחקת. הצחוק הזה עשה לי טוב. ובצחוק הזה גם הצלחתי להגיד שקשה לי שהיא נוסעת כל כך הרבה וגם עוד כמה דברים. היא ענתה בכנות וסיפרה לי מה ולמה ובסוף הפגישה היא ביקשה שאלמד אותה משהו זה כל כך שימח אותי. סוף סוף גם אני יכולה לעזור... במשהו.

רשת יקרה, יופי שאת בסדר. נסתפק בזה כרגע, לא? פגישה טובה נותנת לפעמים צבע אחר לכל השבוע. אני רוצה להתייחס דווקא לשורה האחרונה של דברייך. מבינה את הכיף שבלעזור לה. בחיים האמיתיים שלנו, אנחנו כל כך חזקים ומועילים ופעילים, ואז אנחנו מגיעים לתוך הקשר הטיפולי ומביאים לתוכו רק את החולשות, את חוסר האונים, את השברים, הכאבים. ומקבלים שם. מקבלים שם בלי סוף. ופתאום, כשגם שם צריכים אותנו, כשאנחנו יכולים להושיט יד גם שם... כיף גדול. שימשיך להיות לך בסדר. יעלה

היי יעלה, מה שלומך? לא חשבתי על זה ככה, אבל את צודקת. זה נתן לי להראות לה קצת חלק אחר בי את החלק החזק. זה שיכול לעזור גם לה. בעולם אני גדולה כל כך ובחדר שלה אני קטנה כל כך... מה שלומך? מה איתך?

שלום יקרה, כל-כך טוב שלפעמים אפשר להרגיש מובנת ומוחזקת, לחוש שמישהו רואה אותנו נכון... הלוואי ואפשר היה להחזיק את ההרגשה הזו יציבה בתוכנו, גם כשהמבט המיטיב טועה או נכשל. ואני כאן, בסדר? מחזיקה לך אצבעות. אורנה

היי אורנה, אהבתי את השימוש שעשית במונח מבט מיטיב (את יודעת שאם מחפשים אותו כמו שכתבת אותו בעברית בגוגל הוא מופיע ברשת רק פעם אחת?). עם השנים בטיפול למדתי להבין שזה המבט שהיה חסר לי במשך המון שנים. ההורים שלי, למרות, או אולי דווקא בגלל, שרצו לתת לי הכל ולא להחסיר ממני דבר- לא באמת ראו אותי. בטח שלא במבט מיטיב... חסרונו של המירורינג שקוהוט מדבר עליו כל כך מורגש אצלי היום. אני צמאה לו ועדיין לא מסוגלת להחזיק את המבט המיטיב הזה בתוכי כשהוא טועה או לא בדיוק מדוייק... לפחות אני יודעת את זה. אומרים שמודעות היא הצעד הראשון בהחלמה, לא? :-). לא יודעת איך מתקנים את זה ואיך משיגים היום, בגיל שלי, את המבט הזה שילד אמור לקבל כשהוא קטנטן...

שלום אורנה, אני בת 32, נמצאת בטפול פסיכולוגי מזה כשנה בגלל דיכאון. בפגישה האחרונה, סיפרתי למטפלת שלי על רגשי נחיתות חזקים מאוד שהרגשתי לפני כשנה, כשהדיכאון היה קשה מאוד (מאז יש הקלה משמעותית יחסית). היא שאלה אותי האם הרגשתי כך בעבר, ועניתי שלא. נזכרתי שהיתה לי תחושה בנערותי וגם בשנים שלאחר מכן שאני לא חכמה, ולא מסוגלת לעשות דברים שדורשים יכולות גבוהות (למרות שתמיד אמרו שיש לי פוטנציאל ואני יכולה להצליח). התחושה הזו היתה נמוכה באופן משמעותי מאוד בעוצמתה, לעומת מה שהרגשתי לפני כשנה! והיא לא הפריעה לי בחיי היומיום. עד הדיכאון הייתי פעילה מאוד מבחינה חברתית, למדתי כמה קורסים, גיליתי יכולות חדשות וכישורים, וכד'. הפגישה הבאה תהיה רק בעוד כשבועיים, ואני תוהה האם הטעתי את המטפלת שלי ? כמו כן, הייתי שמחה לדעת מדוע היא שאלה אותי האם הרגשתי כך בעבר, מה המשמעות (מבחינת המטפלת) של להרגיש רגשי נחיתות במצב של דיכאון לעומת מצב שגם בעבר הרגשתי כך ????? מה מסיקה המטפלת ממידע כזה ? תודה.

הי טל, הדבר הראשון שחשוב לי לכתוב לך, הוא שבטיפול לא מדובר בהטעיות או בחיפוש של איזו אמת אבסולוטית. בפגישה הרגשת שלא הייתה בעבר ירידה עוצמתית בתחושת הערך העצמי, ואחר-כך זה גרם לך להרהר בנושא (שזה חשוב כשלעצמו), ולהגיע להתבוננויות קצת אחרות בעצמך. כפי שאני ממליצה פעמים כה רבות, כדאי לשוחח עם המטפלת על התהליך הזה, ועל התחושות השונות שאיפיינו אותך במהלכו. לגבי השאלות הנוספות ששאלת, אני יכולה רק לשער או להציע הסתכלות כללית. בדרך-כלל אנחנו שואלים על העבר על-מנת ליצור התבוננות יותר מלאה וקוהרנטית במטופל. למשל, כיצד ניתן להבין את החוויה העצמית שלך כאישה צעירה על רקע החוויה העצמית שלך כנערה, מה השתנה מאז ומה לא... מה זה אמור עבורך שלא "זכרת" את התקופה הקודמת בה הרגשת רע עם עצמך, וכן הלאה... המון הצלחה, אורנה

אורנה, אני רק רוצה להבהיר, שקשה לי להגדיר את התחושה של העבר כנחיתות, זו היתה הרגשה שחסרים לי הכישורים הנדרשים כדי להגשים את עצמי מבחינת מקצועית בעיקר. האם זה תחת הגדרה של נחיתות? העובדה שלא זכרתי, ברורה לי. כנראה שהיא נובעת מחוסר הרצון שלי לדבר על העבר. אני מבינה את חשיבות הענין אבל ממש לא רוצה להיכנס לזה בטיפול. האמת שגם ממש לא מתחשק לי לדבר עם המטפלת על הזיכרון הזה למרות שאני מבינה ממך עד כמה הוא חשוב להבנה שלה (ושלי). יש לי מטפלת מקסימה, ואני בהחלט מצליחה לדבר איתה ולשתף אותה בהרבה תחושות שאף פעם לא העזתי לחשוף. את חושבת שהרגשתי מהעבר , נהייתה מוקצנת כל כך בדיכאון עד כדי תחושת נחיתות , והיא יכולה להוות את הסיבה לדיכאון ???? איך מטפל יודע בוודאות את הסיבה הפסיכולוגית לדיכאון? תודה רבה !! הפורום הזה עוזר לי מאוד

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי ממש חולמת בהקיץ ומפנטזת על כל מיני חלומות לספר עליהם בטיפול שלי אני כאילו ממציאה חלומות כדי לספר עליהם. אני כמובן לא מביאה אותם לטיפול אבל זה מרגיש לי ממש מוזר וחולני, הרצון להמציא חלומות. יש לי גם ככה מספיק חלומות לספר עליהם :-) כל החלומות האלה שאני ממציאה מסתובבים סביב הטיפול וסביב הפסיכולוג שלי כאילו מה שאני חולמת עליו בלילה לא מספיק... אני מרגישה שאני משתגעת........

מוזרה יקרה, ההודעה שלך העלתה אצלי חיוך של אהדה, משום שזה כל-כך לא מוזר בעיני... נראה שהטיפול מעורר אצלך 'פעילות' רגשית אינטנסיבית, וזה בסדר גמור (ואפילו טוב). הפינטוזים סביב הטיפול והמטפל בהחלט ראויים להיות חלק מהטיפול, ומאוד כדאי לספר עליהם למטפל שלך. ואחר-כך, ספרי לנו איך היה... אורנה

ליאת יקרה, אין הרבה 'עבודה' היום, אה? אז... מה שלומך? אולי היום תלכי לישון מוקדם... נורית

נורית יקרה, כן, לפעמים גם השקט יכול להיות נעים. כולם במונדיאל... אני בסדר. קצת תוהה לאן נעלם השבוע MR BLUE. אציץ הנה בשעה הקרובה, ואם השקט יימשך, אקבל בשמחה את עצתך. לילה טוב, ונתראה בשבוע הבא. וגם...תודה על ההתעניינות. ליאת

לילה טוב :-)

נורית, ליאת, אולי זה השקט שאחרי הסערה... אולי זה באמת השקט שלפני או אחרי הצרחה: "גול". אולי זה השקט של מירי מסיקה: "טיפה טיפה אני חוזרת אל עצמי טיפה טיפה אני חוזרת אל השקט שלי..." ואולי זה *כאילו* שקט.... מבררת עם עצמי איך להגדיר את "השקט" שלי.... יכול להיות ש MR BLUE יצא כבר למילואים? לילה טוב ושקט. הדר

ליאת שלום רב שמי אור ואני בת 22. הבעיות שלי החלו בעצם מאז שהתגייסתי לצבא. היו לי קשיי הסתגלות ובסופו של דבר שוחררתי על אי התאמה. מאז ועד היום אני לא כל כך מוצאת את עצמי מבחינת תעסוקה עבדתי שנה במלצרות ומיציתי. עברתי בהצלחה מספר ראיונות עבודה אך כשהתחלתי לעבוד לא הצלחתי להסתדר מבחינת לבצע את העבודה טוב . אני תמידית מתוסכלת שאני לא מצליחה למצוא את עצמי בעבודה קבועה אני חושבת רוב הזמן על העתיד שלי ועל איך אני יסתדר בהמשך החיים וזה הפך להיות טורדני יותר מדי. על איזה טיפול ממולץ בדרך כלל למי שיש קשיי הסתגלות? בברכה אור

שלום אור, קשיי הסתגלות הם בדרך כלל תוצאה של משהו אחר הנח מאחריהם. מאחר והמידע שנתת מועט ביותר, וקשה לדעת בודאות (מכאן) ממה באמת את סובלת, לא אוכל להמליץ על סוג טיפול ספציפי. לעומת זאת, המידע שאת נותנת, די בו כדי שאוכל לחוש בסבל ובמצוקה שלך, ובמוטרדות שהם יוצרים בחייך. ההמלצה שלי היא לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת ולהתייעץ עמם לגבי אופי הטיפול המתאים. תוכלי לעשות זאת דרך קופת החולים שלך או באופן פרטי. בהצלחה ליאת

שלום, אני בחורה בת 30 בעלת תואר במנע"ס. אני כבר שנה מחפשת עבודה על-מנת שאוכל להשתלב בתחום ולהרוויח יפה...ואני לא מוצאת ועד שאני מוצאת עבודה שנראית לי אז יש מבדקים,פילת,אדם מילוא וכו' ושמתי לב שבד"כ אחרי המבחנים הללו אני מקבלת תשובה שלילית איך אפשר להצליח ככה ולקבל צ'אנס אם מעבירים אותך מבחנים קשים... אני ממש לא יודעת מה לעשות אני כבר כותבת לך מרוב יאוש... אני שוכרת דירה לבד ואני מרויחה כרגע משכורת של סטודנטית ולא משכורת אקדמאית.. אין לי מושג מה קורה איתי אני מרגישה ממש תקועה בחיים שלי,חסרת בטחון וחסרת תקווה מה אני יכולה לעשות על-מנת לקדם אותי בדרך למעלה להצליח בעבודה ולהיות עצמאית? ומה אני עושה לגבי העובדה, שאני פשוט לא עוברת מבדקים עם לחץ של זמן? אשמח מאד לתגובה בעניין, כי העניין הזה ממש גורם לי לדיכאון אני מוצאת את עצמי בוכה לעתים קרובות, אני מרגישה שכולם מסביבי מתקדמים ואני עדיין תקועה וחסרת ערך עצמי

שלום ליהי, לא ממש ברור מדברייך מהי הסיבה האמיתית לכשלונותייך באותם מרכזי הערכה במכוני התעסוקה. יש אנשים שבאמת מתפקדים פחות טוב תחת מגבלת זמן (חרדה?), אבל בכלל לא בטוח שזו הסיבה. לפעמים זה משהו באינטראקציה הבינאישית, ולפעמים ביצוע לא מספק במשימה ספציפית הדרושה לתפקיד ספציפי. אני רוצה להזכיר לך שלכל עבודה נדרשות מיומנויות ייחודיות, ולא בטוח שאת מתעקשת על המשרה המתאימה לך. באותם מכונים ממש, יש אפשרות לעבור גם סוג של אבחון, באמצעותו תוכלי להתוודע אל תחומי החולשה והחוזק שלך, ולהתייעץ לגבי התאמה לתפקיד ספציפי. מנע"ס (ככל שידיעתי הדלה מגעת) הוא תחום רחב, ויכול להיות ששווה לשקול כיוון שונה באותו תחום. כדי להתמודד עם הדיכאון ותחושת חוסר הערך, וכן עם החרדה בכלל וחרדת בחינות בפרט, טיפול פסיכולוגי הוא הכתובת המומלצת. אשמח אם תספרי לנו מה בחרת לעשות. לילה טוב ליאת

האמת שאין לי שאלה אבל לכן לא צריך להתעכב על זה בתם במה לפריקה של תיסכול.. לפני כשנתיים התפטרתי ועזבתי את העבודה .. (בעקבות , בעיות במשפחה, תקיפה שעברתי שהיוותה לטריגר של אונס ישן, ולחץ בעבודה) הדבר היחיד שהתמדתי בו בתקופה הזו זה הלימודים שמהווים עבורי תחביב, מאז עברו הרבה דברים שנתיים שהתחילו עם תחושה של דכאון התפרצויות וכד' שלאט לאט דאכו לעיתם ובתקופה זו אני חוזרת למעדל עבודה. הבעיה שלי שמאוד מאוד מפריעה לי, מידי פעם(לא הרבה פעם בחודש) יש לי רגעים של תחושת דכאון כבד שמתחשק לי לתקוע כדור בראש ופשוט להעילם זה מגיע ללא הודעה מראש ללא סימנים מקדימים בכל רגע זה יכול להופיע: בטיול בישיבת עבודה ובמשחק חשיבה ממש בלי שום לוגיקה, זוהי תחושה איומה שאני לא מאחלת לאף אחד.. ברגעים אלו גם אני מאבדת את הסבלנות שלי כלפי הסביבה. זה קרה לפני שוב שבועיים והחלטתי לפנות לפסיכיאטר(הלכתי לפני חודשיים) ושוב היום אני מגעיה נראית טוב מאושרת מהחיים(בסך הכל החיים שלי מאוד מאושרים בלי כל כך סיבה.. ) ומנסה להסביר לו איך אני מרגישה ברגעים אלו... לטענתו אין לי דכאון וגם לא דסתמיה וגם לא דכאון זמני(של כמה ימים מידי פעם) תרופות הרגעה הוא לא ממליץ לקחת ויותר מזה מתנגד , מפני שלדעתו זה יגרום לי להרגיש שאני לא יכולה לצאת מזה לבד (אומר לי לקחת קלמנרוין) ולדעתו אני יכולה וצאת מזה ומה שהוא מציע לי טיפול בשיחות,לדעתו זו דיסוציאציה שיש לדבר ולבדוקמה גורם לתחושות גופניות אלו ... מרגיז אני ידועת מה זה יאן לי ענין אני לא רוצה לדבר על זה.(כן זה הרגע של היאוש שמבינים פתאום בתקיפה ששום דבר כבר לא יעזור ואני ממש לא מוכנה לדבר על זה) מדפרס .. אני לא מוכנה לחיות עם זה בחיים שלי, קשה לי להשלים עם זה שיתכנן ואני יעבור תחושות אלו שוב, אני יצאתי מתוסכלת מהפגישה איתו אני מרגישה שהוא לא הצליח להבין את העוצמה של מה שקורה לי ברגעים אלו, את התחושה המגעילה ואת הרצון פשוט לא להיות את התחושה של למה אני בכלל בעולם הזה... הלוואי שהייתה תרופה שיכולה לעזור לי , לא יודעת למה הוא כל כך מתנגד וחושב כמו הרבה אנשים שאני יסתדר.

וליאת , בגלל שאת כל כך נחמדה זה יוצר מצב שאנחנו מייצרים לך עבודה (-: כן זה יום שניתן לכתוב בו , יום שליאת נמאת בו.

רחל, אני שומעת את התסכול והייאוש שלך, בעיקר נוכח העובדה המצערת שאין טיפול פלא, אפילו לא תרופה, שיכולים לחסוך לך את המסע המפרך אל המנוחה והשלווה. אם את מסוגלת לומר כי "בסה"כ החיים שלך מאושרים גם בלי סיבה" - יש לך רשת ביטחון או בולם זעזועים מפני אותם ימים קשים, החובטים בך מפעם לפעם. הלוואי שיימצא בך האומץ להגיע בסופו של דבר לטיפול שיחתי ודווקא *כן* לדבר על זה. בינתיים שמרי על עצמך לילה טוב ליאת

שלום ליאת, האם את יודעת במה מוסמך לטפל עו"ס בעל תואר שני בעבודה סוציאלית בהתמחות בטיפול פרטני וזוגי (לא עבר מסלול קליני)? ובמה הוא שונה מעו"ס קליני? תודה רבה, גברת פלפלת. :-)

שלום לך פלפלת, כדי לא להיכשל באמירות שאיני בטוחה בהן, אמליץ לך להפנות את השאלה בשנית לד"ר גידי רובינשטיין מפורום פסיכותראפיה הסמוך. לדעתי הוא בקי בנושאים אלה יותר ממני. בברכה ליאת

פלפלת אם תעשי חיפוש כאן בפורום תוכלי לראות ששלושת המנהלים נשאלו רבות על כך.... גם את גברת פלפלת יכולה לפתוח קליניקה... "אני אישה קטנה מאד ושמי פלפלת יש לי כפית קסמים קטנה..."

אולי נפתח קליניקה ביחד?

אני כבר מתביישת לכתוב שוב,אבל יש הישג נוסף וחשוב מאוד שהשגתי היום בעיניין הניקיון, ורק לשתף אותכם בו עושה לי טוב, מדובר על כך שהיום (זו הפעם הראשונה בשנים האחרונות,שזכורה לי),שבה התקלחתי,יצאתי החוצה מהבית לשכנים,ולדואר ואח"כ כשחזרתי לא התקלחתי,ולבשתי את השמלה שאני לובשת תמיד לפני השינה ואחרי רחצה; בגלל שאתמול ישבתי על השימלת-בית הזאת עם הבגדים מהבי"ח החלטתי שהיא ממילא לא הכי נקיה וגם הסדין והשמיכה והכרית לו,לכן אם התקלחתי פעם אחת-לפני היציאה מהבית איני חייבת להתקלח שוב{רק שתבינו,עד היום אפילו אם הייתי יוצאת לחדר-המדרגות קצת יותר מידי-לא בפתח הבית-היתי חייבת להתקלח}; אבל מה שכן הרגשתי צורך לעשות זה לשטוף עם סבון ומים את כפות רגליי,ורק אז הרשייתי לעצמי לנעול את נעלי הבית. דבר נוסף שהשגתי הוא שנכנסתי עם הנעליים(ששטפתי לפני מס'ימים את עקביהן,אך הלכתי איתם החוצה,במעלית וכו')לתוך הבית בכלל ולתוך חדרי ועל השטיח שלי בפרט- וגם זו התקדמות נוספת. לפני מספר ימים,גם התקלחתי בערב יצאתי לאירוע,חזרתי ולא התקלחתי,אך אז ידעתי שלמחרת בבוקר מנקים את הבית ומחליפים מצעים,ועכשיו אני יודעת שאשן עדיין עוד מספר ימים עם המצעים,ובכל-זאת לא התקלחתי. מה שקצת הפריע לי הוא שבגלל שלא התקלחתי ושטפתי שוב את השיער התחלתי להרגיש שהוא מגרד לי,לכן שלא היתה סיבה ממשית לכך. תודה על ההקשבה, ליאת - אני מקווה מאוד שאינך כועסת עליי עכשיו,ששיתפתי שוב,חשוב לי להדגיש שהשיתופים עוזרים לי מאוד,ואני עושה זאת כאן - כי גם תמיכתך ותמיכתם של אורנה וגדעון עוזרת לי מאוד,בנוסף לתמיכה שאני מקבלת מחברותיי בפורום התמיכה.

רציתי מאוד לכתוב את הכותרת כ"הישג נוסף",אבל כיוון שחששתי מהתגובות,החלטתי להימנע מכך.

אכן הישג נוסף. גם מדינת ישראל נבנתה "דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב". כל הכבוד לך, משתנה. עוד מעט נוכל לקרוא לך כבר "שונה" או "חדשה". :-))) ליאת

תודה על התגובות. קראתי את כולם. מבטיחה שהכל איתי בסדר. אני מודה שהייתי קיצונית מידי, סה"כ היו לי לחצים, ורציתי לשחרר קיטור וזה מה שעשיתי ואני בסדר גמור כעת. אל תקחו את זה למקומות קיצוניים מידי מבטיחה לכם שאני בחורה הרבה יותר חזקה ממה שאתם רואים ואני יודעת להתמודד עם בעיותיי. בחיים לא חשבתי ברצינות לפגוע בעצמי, ממש אבל ממש אין מה לדאוג בנושא זה, אם מישהו דואג. אני מוקפת חברים טובים שרק רוצים לעזור לי, ואני חושבת שאליהם הייתי צריכה לפנות מלכתחילה. לשמחתי הרבה הדברים ביני לבין ליאת יושבו וכפי שליאת כתבה לכולנו שלום :-) ליאת, אני רוצה לומר לך שוב שאני יודעת שהגזמתי ואני מצטערת. חן

חן שלום,אני אישית שמחה לראות שאת בסדר,ואשמח אם גם תחזרי אלינו לפורום התמיכה, כי בין אם תאמיני לנו או לא,את חסרה לנו מאוד,ב"חן"הוירטואלי שלך(איני צוחקת,בחרת לעצמך כינוי מתאים),בתמיכה שלך בנו, בחוכמה שיש לך להוסיף לדברי כולם,וגם כמובן- בעידכון על מצבך ומה קורה איתך. ואני שמחה ש'שיחרור הקיטור' עזר לך,כי עצוב לי לראות שכואב לך,כי בניגוד למה שאת חושבת - כ ו ל נ ו דואגים לך. באהבה, ולמרות שאולי אסור כאן,אבל בחיבוק גדול, משתנה

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=5&msgid=80249555

באמת עצוב מה שקרה לאותה בחורה ושהיא קיפחה את חייה בצורה כזו,כי לדבר על רצון למות לפעמים ולחשוב לפעמים מחשבות אובדניות(כפי שקרה לי ואני בטוחה שלרבים/ות מאיתנו)זה שונה מאשר ליישם זאת ממש ולוותר על כל סיכוי לחיות,קשה לי להבין איך אמא לשני ילדים קטנים יכולה לוותר על 'אוצר יקר' כ"כ ולהתאבד,וזה עצוב מאוד-גם מה שקרה לה,וגם החיים העצובים שצפויים לילדיה בעיקבות כך,זה עצוב שאדם מגיע למצב כזה ואף-אחד לא מנסה לעזור לו(במיוחד כשהיא כתבה זאת בבלוג שלה-לפי מה שצויין בכתבה המצורפת). אך עיניין נוסף שקומם אותי-ואולי רק אני קלטתי זאתך כך-הוא שמציגים את הOCD כמחלה נפשית,וOCD זו הפרעה נפשית לא מחלה(הבדל גדול),והסובלים מOCD מודעים ב-100% למה שקורה סביבם ולעיתים אפילו יותר מידי מודעים,והם גם מודעים לבעייתם ולהתנהגותם החריגה(כמו בעינייני ניקיון יתר,למשל),אך קשה להם מאוד לצאת מבעיה זו בגלל המחשבות האובססיביות שמטרידות אותם-כמו-"אם לא אעשה/או אעשה X יקרה לי או למשפחתי/ לסובבים אותי Y " וכו',אך זה עדיין לא הופך אותנו ל'חולי-נפש'(ואיני אומרת את זה חלילה כדי לפגוע במישהו)וכו'. מקוה שלא פגעתי בדבריי באף-אחד,כך אני פרשתי זאת.

הקישור הובא מפורום 'אנשים ואינטרנט', והקשר בין אינטרנט (בלוגים, פורומי תמיכה וכד') ואנשים. אין לי מושג אם חלתה בסכיזופרניה, או סבלה מהפרעת O.C.D. צדף

שבוע הבא הפגישה עם הפסיכולוג גם אמורה להתקיים בבי"ח,אך אין לי חשק לכך,ואני רוצה לבקש 'פגישה רגילה' בקליניקה שלו,אך איני בטוחה אם כדאי לבקש זאת ממנו או להשאיר את הפגישה כפי שהיא. מה את ממליצה לי לעשות? מצד-אחד - ה'חשיפות' בבי"ח עוזרות לי מאוד,אך מצד-שני הן מאמצות אותי מאוד (נפשית),ושיחות (נטו) מרגיעות אותי בד"כ,אך הוא טוען שדיבורים לא עוזרים 'לרפא' את הOCD . תודה מראש על תשובתך, ואני מקוה שעדיין לא נמאסתי עליך עם ה'נדנודים' שלי, משתנה

משתנה, אל תדאגי. לא נמאסת. מי שנמאסה זאת אני. אני פניתי הרבה פחות ממך ורמזו לי בצורה מאוד יפה לא לפנות יותר לכאן. כי אני ספציפית לא רצויה פה. וכל האחרים כן... וכמובן גם את משתנה. כי את מתקדמת בטיפול, וכל הכבוד. ולי יש קושי אז מגיע לי עונש. מגיע לי שיסלקו אותי לאלתר מכאן כנראה. מעניין למה, אולי יש לי קרניים . אולי למנהלי הפורום יש בעיה איתי. איזה חוסר אמפתיה וסימפטיה למצבי. לא יאומן. עכשיו בטח ליאת תבוא ותמחוק כתבתי מה שהרגשתי מדינה דמוקרטית להזיכרך ליאת .מבטיחה לא לכתוב יותר כלום.

הכוונה שלי היתה ליאת שיכלת לכתוב לי פני למטפלת שלך בלי לכתוב ולרמוז לי "שהגענו לנקודה שמתגלה במלוא תפארתה אוזלת ידו של הסיוע הוירטואלי" כי זה אמור לי בפירוש שאני לא רצויה. ושאני צריכה להפסיק לכתוב. נכון שאתם לא חייבים לי כלום, וזכותכם לא לרצות אותי פה . בסך הכל הרבה פונים אליכם לפורום למרות שהם מטופלים ולי אסור לפנות כשאני מטופלת? אני לא פונה לכאן במקום הטיפול תאמיני לי שאני יודעת איך לטפל בעצמי.

חברה שלך כתבה הודעה. את הגבת להודעתה אבל האם באמת הגבת אליה חן ?? האם התייחסת ולו במילה או חצי מילה למה שהיא כתבה ? והלא היא זו שיזמה את ההודעה הראשונית, היא ביקשה התייחסות לפנייתה... אין לי ספק שכואב לך, אין לי ספק שאת חשה מצוקה גדולה אבל שימי לב לכך שאת מאלצת את כולם להתמקד בכאב שלך, כאילו אין כאבים אחרים בעולם. אני לא אומרת שאת עושה זאת בכוונה או במודע אבל הנה - קחי את השירשור הזה כדוגמא מובהקת לכך. התלות שלך בליאת היא ברורה גם למתבונן עיוור, ובוודאי שאפשר להיות תלוי באדם שלא מכירים אישית.... ואפשר גם להתאכזב כאשר הוא לא עונה, או כשהוא עונה אבל לא עונה על הציפיות, וכשנדמה לך שהוא מגרש אותך, ועוד אלף ואחת דוגמאות. מצטערת לומר את זה אבל בעיניי, כמתבוננת מהצד, נדמה שמה שאת עושה כאן גובל בטכניקה של "Passive agressive". תמיד מוסיפה את המשפטים של "מצטערת שאני מפריעה"... ולא שוכחת אף פעם להוסיף שאת יודעת שנמאסת כבר על כולם... האלף-בית של הטקטיקה הזאת (שוב, מן הסתם לא במודע אבל עדיין נכון). אני משתתפת בצערך על היותך נפגעת תקיפה מינית. מכיוון שלא הזדהיתי אני יכולה לספר לך שגם אני ניצולה של תקיפות כאלה ואחרות בילדותי, כך שעם כאבך אני יכולה בהחלט להזדהות. לא עם דרך הפעולה שלך. לא עם התוקפנות בה את מאלצת את כולם להתמקד רק בך. חן, אם תוכלי לא להתמקד בפגיעה ובעלבון שאת חשה כרגע כשאת קוראת את הדברים האלה, ובמקום זה אולי לנסות לקחת אותם אל הטיפול האישי שלך ולנסות לעבד אותם, לנסות להפנים אותם - אולי תוכלי לצמוח מהם, ואני אומרת את זה ללא טיפת התנשאות. אני חוזרת שוב - אני מבינה שכואב לך אבל מה שאת עושה כאן הוא מאד לא בריא, לא עבור עצמך ולא עבור הפורום הזה. זו דעתי, את מוזמנת להתנגד לה אבל זו דעתי. רק בריאות ואושר.

ערב טוב משתנה, כמי שעוקבת (בחיי!) בהתפעלות ממשית אחרי ההתקדמות שלך, לא נותר לי אלא להמליץ לך להמשיך ולסמוך על שיקול דעתו של המטפל שלך, ולהתמסר לתכנית העבודה שלו. המלצה אחת קטנה בכל זאת: שימי סלוטייפ שקוף בכמה שכבות על זכוכית הטלפון שלך, ואל תורידי אותו עד שהמטפל שלך ייאשר לך לעשות זאת. :-)) המשיכי בכל המנועים קדימה. ליאת

יש לי מין בעיה מזה מוזרה ומטורפת.... בכל מיני הזדמנויות יש לי מין "קול" כזה בראש שאומר לי לעשות דברים טיפשיים, להרוס כל מיני דברים טובים או נורמליים שיש לי... למשל: לחשוב על הדרך שבה אני הולכת (או כמעט כל תנועה אחרת) ולהרוס אותה ולהרגיל את עצמי ללכת בצורה שונה ומשונה.... או שאכלתי לעצמי את העור של השפתיים (והם נהיו לי נפוחות..) בילדותי אחרי שאמא שלי אמרה לי להיזהר לא לאכול את העור של הציפורניים בכלל ולעשות שטויות... אבל זה כאילו שאני עושה דווקא.. כאילו שיש לי איזה רצון פנימי להרוס את עצמי ולעשות שטויות והוא מתרץ את זה כסקרנות או כל דבר אחר... כמה שניסיתי להבין איזה היגיון עומד לעזאזל מאחורי זה לא הצלחתי... אני פשוט לא יודעת מה זה! ומה לעשות... זה גם הרס לי דברים כמו קשרי חברות ותדמית.... בבקשה אולי תוכלו להאיר את עיניי ולהגיד לי אם אתם יודעים מה זה בדיוק? זו איזו טורדנות כפייתית או משהו כזה??

המחשב הטרנטה שלי נתקע אז לחצתי 'שלח' כמה פעמים... חח תמחקו את 2 ההודעות האחרות

ערב טוב, "הייתי אתמול בבית הדודה, אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה", אמרתי "סליחה" ו"בבקשה", שאלתי תמיד: "זה מותר? את מרשה?" ואינני יודע, כיצד זה קרה - לפתע נכנס בי הילד הרע ואמרתי: "את טיפשה!" ואמא הסמיקה מאד ואמרה: "גד, תתבייש! זה איום ונורא!" זוהי הפתיחה של אחד השירים המקסימים במיוחד של מרים ילן-שטקליס, הנותן תוקף לאותו קול מתריס בתוכנו, שמביא אותנו למצבי קצה ומסבך לנו את החיים. מאד מסוכן ולא מקצועי לאבחן אנשים דרך תיאור קצר באינטרנט, אבל נדמה לי שבפגישת התייעצות עם פסיכולוג קליני תוכלי לדעת טוב יותר מה מקורה של אותה נטייה לחבלה עצמית, ואולי גם לחשוב איך נפטרים ממנה. לא יכולה להתאפק, אז אדביק עוד חתיכה, לסיום- "באמת, זה איום: הם אינם מבינים - זה הילד הרע שנכנס לי בפנים, תמיד הוא נכנס בי בלי כל אזהרה, הילד הרע!" בהצלחה ליאת

קיבלתי רשימה של פסיכולוגים מקופ"ח כללית ואני לא יודעת במי לבחור. הייתי רוצה פסיכולוג בשיטה הפסיכותרפית אבל שיהיה גם מייעץ. מישהו יכול להמליץ לי (עדיפות לפסיכולוגית)

יש לציין שאני בתקופת משבר,מצבי רוח משתנים-שבוע אני יכולה להיות בדיכאון ולא לצאת מהמיטה ושבוע לאחר מרן אני סופר אנרגטית.

שלום דנה, לא ציינת באיזה אזור בארץ את נמצאת. ובכל זאת, הערה קטנה- פסיכותראפיה היא שם כולל לטיפול נפשי (פסיכה=נפש ; תראפיה=טיפול). אני מניחה שהתכוונת לטיפול פסיכודינמי, שכן הוא הטיפול הרווח כיום בארץ. אנא צייני באיזה אזור החיפוש שלך מתמקד, ואולי יהיו אנשים שיוכלו להמליץ לך למייל האישי. אני ממליצה לך לשאול גם בסביבתך הקרובה, ואולי להתייעץ גם ברופא המשפחה. כל הכבוד על ההחלטה החגיגית ובהצלחה ליאת

אני גרה באזור המרכז-קרית אונו תודה

ערב טוב ליאת WOW לא להאמין.עכשיו ראיתי שהכנסת אישרה את העלאת שכר המינימום ב250 שקלים. (עכשיו ממש נוכל לגמור את החודש...) אני יודעת שזה לא פורום פוליטי...אבל הסכום הזה מתקשר אצלי אסוציאטיבית למחיר פגישהאצל פסיכולוג.אצלכם גם ? ולשאלתי מדוע אתם הפסיכולוגים גובים סכום כל כך גבוה לפגישה? בראיון עבודה מציעים לי שכר רעב:) ואתם גובים סכומים בשחקים?

אני יודעת שמי שמשלם וזה פוגע לו בכיס לא יוכל להבין את התשלום של 250 ש"ח ובכל זאת אני מרשה לעצמי כן להצדיק זאת דוקא מפני שאני מהצד של מטופל שאמור לשלום סכום זה ואין לי שום קשר ונגיעות לתחום הפסיכולגיה (מלבד התואר הראשון אני מסיימת עכשיו, עוד בטעות עשיתי בין שאר טעויות התארים השונים שלי (-:) פסיכולוג למד שש שנים לפחות לאחר מכן קבל משכורת רעב בהתמחות.. זה כמעט 9 שנים, הם אנשים מוכשרים ואכפתיים שהיו מצליחים גם בתחומים אחרים (באמת הסינון בארץ מאוד גבוה, ואנשים אלו יכלו להתקבל לתחומים אחרים) אם תחשבי כמה פסיכולוג מרויח בחודש זה לא הרבה.. למרות ש 250 שקל בשעה זה המון כסף , זה לא כמו אדם שעובד בחברה ומרויח סכום קבוע , פסיכולוג פרטי הוא אדם עצמאי ללא תנאים סוציאלים מסביב ומעבר לכך כל אדם בעל דואר שני ושלישי בדרך כלל מרויח יותר משכר המינימום הם למדו המון המון ... הם לא חשבו להתעשר מהתחום כי אלו חשבו כך הם היו בוחרים מקצוע אחר (אני מתחום המחשוב ותמיד זה נראה מגוחך בעיני הניצול שהם עוברים עד אשר הם מרויחים סכום זה, ממש סוחטים אותם) אם תחשבי לרגע על רופא שמעביר באופן פרטי כמה אנשים בשעה ולוקח הרבה יותר ומרויח הרבה יותר , גם הוא לאחר שנים של השקעה.. פסיכולוג מעביר אדם אחד בשעה.. מעבר לכך זה תפקיד שדורש לדעתי לא ייתכן שפסיכולוג יעבוד במשרה מלאה (גם אם יש לו מספיק מטופלים) 9 שעות ביום 5 ימים להאזין לאנשים זה שוחק... השכר שלהם מאפשר להם לחיות. נכון זה קשה זה ממש משכנתא שניה, מה גם שאדם שעובר אצל רופא מגיע פרטי פעם בשנה וכד '.. משלם 800 ש"ח ולמרות שהרופא מקבל יותר הוא לא מרגיש שהוא שילם כל כך הרבה מפני שזה חד פעמי וטיפול פסיכולוגי זה תהליך יקר..וזה בעיני אבסורד מסוים פסיכולוג לא מרויח משהו ומטופל מרגיש שהוא משלם לו סכום ענק כל חודש.. ולמרות זאת השכר הממוצע של פסיכולוגים לא גבוהה במיוחד יחסית להשכלה שלמדו. זה כואב בכיס המטופל , אבל כדי שיהיו פסיכולוגים טובים הסכום הזה הוא הגיוני.

תודה לרחל שחסכה לי זמן יקר (אותו יכולתי, אולי, להקדיש לעשיית המיליונים....)

עדיף להתאבד כבר מלשלם את הסכומים האלה

שלום ליאת, יש לי שאלה. מן הסתם לא תהיה לה תשובה חד משמעית, אך אולי תתני לי כוון מחשבה שיהווה עבורי פתח. יש לי וגיניזמוס (קושי בקיום יחסי מין מלאים) כבר שנים רבות. ניסיתי במהלך השנים לשנס מתניים ולהילחם בזה. גייסתי הרבה כוחות נפש למאבק, אך התוצאה היתה הפוכה: מדימוי עצמי נמוך ומחשבות דוגמת "אני נכה", "אני לא אשה", הגיעו הדברים ברבות הימים לסוג של קריסה ולכלל הטמעה של תחושת ה"לא יכולה" והנכות לכל תחומי החיים. הפכתי להיות "לא אדם", "לא ראויה לקיום עלי אדמות", "לא יכולה 'לקבל' (פיזית) ולפיכך לא ראויה לקבל ולתת, לנהל מערכות יחסים, גם לא עם נשים" וכו' וכו'. היריעה צרה מהכיל את כל ההרחבות הקוגניטיביות, הרגשיות והיישומיות שעשיתי לבעיה זו. [אני אזכיר רק שלא מזמן הצלחתי, לראשונה בחיי, לקיים חדירה עם בחור בעל איבר מין קטן יחסית]. אבל לא כאן טמונה הבעיה - עברתי טיפול פסיכולוגי והדימוי העצמי שלי השתפר, אני רואה עצמי כבעלת לגיטימציה להיות כאן ולחיות את חיי ככל אדם אחר, לפרקים אני אפילו אוהבת את עצמי, אני מקבלת את חסרונותי, כולל הוגיניזמוס, אני כבר לא מנהלת מאבק עיקש עם עצמי. נדמה לי שהיה זה לאחר כשש שנים שנשאתי עמי את ה"בעיה" באופן פורמלי, שאיבדתי כל רצון לזוגיות (בעוד שבעבר הכמיהה היתה גדולה). אין בי עוד כח מניע שמדריך אותי לכוונים כאלה. באופן כללי קצת איבדתי את המוטיבציה שלי. כלומר, הייתי רוצה שתהיה לי זוגיות. אני מאד רוצה ילדים (עדיין). אבל הרצון הבסיסי, ה"דרייב", לא קיימים. זה לא נראה לי מנגנון הגנתי. לא מלווה לכך כל מצוקה, גם לא אדישות. אין בי כל התנגדות לזוגיות, נישואין וכו'. אבל איפה האור בעינים? האש הפנימית? ואפילו, איפה ההבנה כי אהיה לבד כל חיי אם לא אפעל בקרוב? איך מתקנים נורה שנשרפה בתהליך ארוך ומתיש? תודה, ג'ויס

שלום ג'ויס, לא ציינת בת כמה את, אבל לטעמי, מוקדם מדי להרים ידיים ולוותר על האש הפנימית והאור בעיניים. זוהי גזרה לא הוגנת גם כשמדובר בהתמודדות עם וגיניסמוס. אני רוצה להביא לידיעתך שהצטבר היום ידע רב בנושא (ולצערי יש גם פסיכולוגים רבים שאינם חשופים אליו). יש מרפאות המציעות טיפול ספציפי בבעיית הוגיניסמוס (וגם וסטיבוליטיס. האם אובחנת כמו שצריך?). אם תפני אלי למייל האישי אוכל לעזור בהמלצה יותר קונקרטית. נא לא לוותר ! ליאת

שלום ליאת, תודה על תשובתך, על הנסיון לחזק את ידי ועל הקריאה לא לוותר. אני מעדיפה לכתוב אליך כאן ולא לחשוף את כתובת המייל שלי לעת עתה. אני בת 31. האבחון, לפני כשבע שנים, נעשה באיחור של מספר שנים, לאחר התנסויות מיניות כושלות. אני נותנת אמוני בו, מאחר שבזמנו פניתי לרופאים רבים (עברתי השפלות וגיחוכים רבים) לשם אבחון, קראתי רבות על סוגי בעיות החדירה השונים. גם "וסטבוליטיס" נזרק לחלל האויר, ואני דחיתי. היה נדמה לי שכל רופא מנסה להלעיט אותי בהפרעה שהיא תחום מומחיותו. וגיניזם - קיבלתי בזמנו. אם כי כיום יש הגורסים כי יש לי בעיה מבנית. חלק מהמלחמה שפתחתי בה בזמנו היתה פניה לגורמים מטפלים רבים, כגון: ביופידבק, סקסולוגית שבהדרכתה הכנסתי אצבעות, רופא נשים שבעזרתו החדרתי "מרחיבים". אח"כ פניתי לטיפול דינאמי, שכאמור עזר לי בכל מה שנוגע למניעים ולהשלכות הפסיכולוגיים של הבעיה, ויתכן שהוא זה שהביא אותי ל"הצלחה" הפעוטה-ענקית שהזכרתי לעיל. האם הצבעת על דרכי טיפול אחרות? אני שואלת את עצמי אם יש טיפול שממוקד בהתניה לכאורה שקושרת בין חדירה לבין כווץ, כלומר טיפול קוגניטיבי. ואעפ"כ, שאלתי לא הופנתה לרובד זה, לא לייאוש מהבעיה ומפתרונה. השאלה כיוונה לחוסר הרצון שלי בזוגיות. כאמור, לא חוסר רצון מתנגד, כועס, נמנע או מיואש, אלא פשוט מעין ויתור מפויס. כוחותי התכלו. זוהי מעין שריפה של פיוזים שפעלו לאורך זמן בעוצמה שהיא מעבר לכושר הקיבולת שלהם. יש מה לעשות? אני כך כבר לאורך זמן. זה מרגיש כאילו אי אפשר להלחם במשהו שלא קיים (הרצון). זו מלחמה טריקית מדי עבורי. שוב תודה רבה רבה, ג'ויס

שלום... קוראים לי מעיין...אני נמצאת במין דיכאון כבר בערך 3 שנים...שיש תקופה יותר טובה ויש תקופה פחות טובה...אני לא מוצאת משמעות לחיים...למה בכלל אני חייה...תקווה לחיים...אני ניהיתי פסימית להכל...יש אנשים שרואים אותי כבן אדם שמח מבחוץ,ויש אנשים שרואים אותי כבן אדם עצוב...אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...יש רגעים שאני הכי שמחה ואחרי שתי שניות זה נעלם ואני מגיעה למצב רוח מדוכדך... אני עוד חודש משתחררת מהצבא,נפגשתי כמה פגישות עם קב"ן,אמרתי לה קצת ממה שאני מרגישה,לא הצלחתי להיפתח אלייה יותר מידיי,כי קשה לי להיפתח לאנשים בקשר לגרשות שלי...ועכשיו אני משתחררת,ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...אני בנתיים בערך 3 שבועות במצב רוח דיי סביר,טוב כזה...אבל הרגשות האלה של:למה בכלל לחיות,בא לי למות,זה לא עוזב אותי...אבל אני במצב רוח דיי בסדר ב3 שבועות האחרונים...אבל עכשיו שאני ישתחרר בטח שוב ירד לי המבר רוח...אוף אין לי כוח לחיים האלה...אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...אני פוחדת שאני יאבד את עצמי אחרי הצבא... יש לי גם מין תופעה כזאת שאני אוהבת לראות סדרות או סרטים על טיבעייים בעיקר,כדיי כאילו לברוח מין המציאות...או בשכל סרט שאני רואה אני מחפשת כאילו את מה שחסר לי...לא יודעת... אוף מה אני יכולה לעשות עם עצמי...חוץ מטיפול פסיכולוגי...שלזה בטוח לא יהיה לי כסף ואומץ ללכת...כי לקח לי בערך כל השירות כדי לעזור אומץ ללכת לקב"ן...רק לפני בערך 2 חודשים הצלחתי למשוך את עצמי אלייה (זו קבני"ת),וניפגשתי איתה רק איזה 4 פגישות ולא יצא מזה כלום...חוץ מלנסות לחפור לי היא לא מנסה אולי לעזור לי לשנות את הגישה הפסימית שלי או הגישה חזרת התקווה שלי או לא יודעת... מעיין

שלום מעין, את פונה לפורום פסיכולוגיה קלינית, ולכן אני מניחה שאת מבינה שזו הכתובת הטבעית לטיפול במצוקה שלך. טיפול, ממש כמו האזרחות שמחכה לך בפינה, הוא משהו עמום, לא ידוע ומעורר חששות. יש אנשים שמתפקדים פחות טוב בתנאי אי וודאות. למרות זאת, את סובלת כבר שלוש שנים מסימפטומים דכאוניים, וכדאי מאד לערוך ברור ולקבל טיפול מתאים. אם טיפול פסיכולוגי מעורר חרדה כל כך גדולה, תוכלי לנסות להתחיל מטיפול תרופתי, ואז - כשתפחת עוצמת החרדה, תתפני ל'אתגרים' של הטיפול בשיחות. אני מציעה לך לפנות לפסיכיאטר בהקדם, ואם גם זה מרתיע אותך, נסי לדבר עם רופא המשפחה מיד לאחר השחרור ולהתייעץ איתו. בהצלחה ליאת

אני לא יהיה מסוגלת לעשות את זה...כמו ה3 שנים האחרונות...גם קשה לי להיפתח לאנשים...זה אחד הדברים שעוצרים אותי...וגם מן פחד כזה לא יודעת...ובדבר היחידי הדיי קל לי להיפתח למישהו זה בכתיבה,לכתוב מה שאני מרגישה,אבל למשל הקנ"ן לא רוצה לקרוא את מה שאני כותבת אלא שאני יקריא את זה וגם את זה אני לא מסוגלת,אני נרתעת מזה... בכיתה י"ב היה לי גם קשה ולא הייתי מסוגלת לפנות ליועצת בית ספר...רק בסוף השנה שזה מאוחר מידיי,וגם בצבא, 3 חודש לפני שאני משתחררת זה גם מאוחר...אין לי פשוט אומץ או כוח לפנות למישהו...דווקא שנראה לי באזרחות אני יותר יזניח את זה... והקב"ן הציעה לי לשלוח אותי לפסיכיאטר לבדוק אם זה קשור למשהו ביולוגי או לא יודעת מה...אבל סירבתי...לא רוצה תרופות או משהו...אוף אני פשוט נמצאת בצומת דרכים ולא יודעת מה לעשות... דרך קופת חולים יש מימון או משהו כזה לפסיכולוג?אם לא ואם כן אני לא רוצה שההורים שלי ידעו שום דבר על זה...הם לא יודעים 3 שנים אז הם לא ידעו אף פעם... אני עם עצמי יפתור את זה אם בכלל (למרות שנראה לי שאני לא יפתור את זה בשנים הבאות לפחות...). אוףףףף :( אני יודעת שכל קושי הכי קטן שיהיה לי, אז יהיה לי קשה לפתור את זה,ולהתמודד עם זה,כי בדבר הכי קטן אני נשברת,כי אין לי כוח להתמודד עם דברים,ואני נשברת מהר,ומרימה ידיים מהר,ואין לי כוח לחיים האלה...ואני עם המחשבה הזאת הרבה... אני לא יודעת למה אני חייה בכלל...למרות שבזמן האחרון אני דיי במצב רוח סביר...בלי ירידות יותר מידיי,אבל המחשבה המעוותת הזאת תמיד קיימת אצלי,הגישה הזאת... אין לי כוח...פשוט אין לי כוח... מעיין

כל הסיפור בהתחלה לא היה כזה קיצוני,כן לפני שהבחור אמר לי שהוא לא רוצה איתי קשר בכלל לא רציתי אותו במימדים כאלה עם הזמן ואם הריצינות שלו שהוא לא רוצה יותר ויותר רציתי ובסוף התאהבתי. לצערי הרבה המצב הנפשי שלי השפיע עליי עד כדאי כך שעזבתי את מקום העבודה וכיום אני כבר חודשיים ויותר בבית .אין לי אפשרות ללכת כרגע לפסיכולוג עקב בעיות קלקליות.. אני במצב של כדורי הרגעה,אחרת אני לגמרי לא מתפקדת. ימית..

היי ימית, אם יש לך בעיה כלכלית את זכאית לקבל טיפול חינם אין כסף במרפאה ציבורית.(לפחות משהו אחד טוב יש במדינה הזאת...) שיהיה בהצלחה

זה לא תמיד טוב.. אם את מתכוננת אולי לעבוד במשרה ממשלתית הדורשת סיווג. חבל על הזמן לא להיכנס לשם כל עבודה שדורשת תחקיר בטחוני לא כדאי להיות אצלם כל רישום עלול להוות בעיה.

שלום רב אני בת 26 , נשואה שנתיים. עוד לפני החתונה סבלתי מחרדות מאוד קיצוניות אובססיביות (OCD) והוחלט יחד עם פסיכולוג ופסיכיאטר על טיפול תרופתי שממש עוזר (פלוטין 40מ"ג ביום). וכעת ישנן מחשבות על ילד ראשון. אני מאוד אוהבת ילדים ותינוקות, מסתדרת איתם הייטב ומצפה כבר להיות אמא בעצמי. היחסים שלי עם בעלי מצויינים ובנויים על אהבה , כבוד הדדי וויתורים הדדיים. אינני מבינה מדוע בכל פעם שאני שוקלת בכובד ראש את המחשבה להיכנס להריון , יש לי מיני התקף חרדה, אני הריי כל כך רוצה את זה , מדוע הפחד הזה? , כיצד להפחיתו?יכול להיות שזה פחד ממחוייבות???או שזו צורת ביטוי שונה ל OCD ? אני יודעת בביטחון מוחלט שאהיה אמא נהדרת , האם זה טבעי ?מה עושים תודה

שלום לך, ההחלטה על הרחבת המשפחה, בעיקר כשמדובר בהריון ראשון, מעוררת באופן טבעי חששות ופחדים כמעט אצל כל אישה. אנשים שאינם סובלניים לעמימות ולתנאי אי-וודאות יגיבו בחרדה גדולה אף יותר. הריון ראשון הוא במידה רבה מסע אל הלא-נודע. נוסף על כך, ניתן להניח בזהירות שיש לך את המטען החרדתי הפרטי והייחודי לך, עמו את מתמודדת במסגרת הטיפול שלך. הטיפול הוא גם המסגרת הראוייה לדיון בשאלה מהו *בדיוק* הפחד הזה? יש נשים שאצלן זה באמת פחד ממחוייבות, אבל יש עוד המון סיבות אפשריות נוספות. כדי לנסות ולהפחית חרדה, תוכלי לחפש בסביבתך נשים הרות ולשוחח עמן. (אם תראי פרצופים סובלים, סביר להניח שזה בגלל החום הבלתי נסבל של יוני-יולי. באוגוסט בכלל אין מה לדבר עם נשים בהריון...). נסי להתבונן בתינוקות קטנים, בספרי הריון, בחנויות של מוצרי תינוקות, בספרי ילדים, במוצצים בסופרמרקט, או בבטן מקסימה שמשתרבבת מתחת לחולצה קייצית. לי זה עזר... :-) ליאת

היי ליאת תודה רבה על תשובת המהירה והמעודדת ביותר :-) האמת היא שכבר הייתי אצל פסיכולוגית מטעם קופ"ח והיא זיהתה את ה -OCD והפנתה אותי לפסיכיאטר , למען האמת "סבלתי" מאותן מחשבות וחרדות לפני החתונה (הרי זהו גם צעד שדורש מחוייבות גדולה) אבל הכרחתי את עצמי לעשות זאת , כי בעלי הוא אהבת חיי ולא הייתי מוכנה לוותר עליו כל כך בקלות . אבל בכל זאת , זה ממש קשה לי , האם טיפול פסיכולוגי יכול חעזור לי להיפטר מהפחד ממחוייבות, מחרדות ? אשמח לעוד עצות. נב עצם העובדה שהתחלתי ממש לרצות להביא לעולם ילד ראשון היא מכיוון שביליתי יום שלם בחברת תינוקות - זה פשוט עשה לי את זה .

לפני שבוע עשיתי תאונת דרכים בעקבות שמן בכביש ונכנסתי במכונית מקדימה (אני הייתי הנהגת). כל הנוסעים ברכב נפצעו (שברים וכו'). אני יודעת שאני לא אשמה. אמרו לי מפורשות שאני לא אשמה. העניין הוא כזה- מרגע הפגיעה ועד שפוניתי לבי"ח לא בכיתי, לא הרגשתי צורך לבכות, רק בבי"ח בכיתי לדקה וזהו. בבית אולי עוד קצת וזהו. (ואני נחשבת בחורה רגישה ושברירית) זה נחשב הדחקה? אני אפילו לא מרגישה פחד לעלות שוב על אוטו. לא ניסיתי עדיין בגלל שאין לי רכב אבל לא נראה לי שאני פוחדת לנהוג אפילו במכונית כמו שהייתה לנו. אגב, ההורים שלי מתכננים לקנות מכונית כמו שהייתה לנו. זה נורמלי להגיב כך?

לא כל מעורבות בתאונת דרכים מחייבת תגובה קיצונית של בכי וכו'. אם הנושא ימשיך להעסיק ולהטריד אותך אולי כדאי לשוחח על כך עם מישהו ולפרוק מתח שהצטבר בך. כאשר יתאפשר לך שוב לנהוג,בדקי את עצמך ואת תגובתך. יכול להיות שלא קרה כלום והכל ימשיך כמקודם .

שלום גל, איזה מזל שזה נגמר ככה ! כתם שמן על הכביש הוא באמת עניין מחורבן, וגם לי כבר יצא "לעשות צלחת" על הכביש מאותה סיבה ממש. זה מפחיד נורא באותו רגע, אבל כשזה נגמר בנזקים קלים בלבד אפשר לנשום לרווחה. אני נוטה להסכים עם שאול, שלא כל אירוע מפחיד בחיינו חייב לגרור טראומה פסיכולוגית קשה. אם אין עניין - אז אין עניין. אם אין לך בעיה לעלות שוב על הכביש, אם את יכולה לפגוש את חברייך הפצועים בלי אשמה מוגזמת, אם בסה"כ את מתפקדת היטב, אוכלת וישנה כרגיל ולא עסוקה בתאונה הזו עיסוק מופרז במחשבותייך, אפשר להניח לזה ודי. אני חושבת שאפשר להתייחס לאירוע כזה כאל אירוע אזהרה, שילמד אותך ואת חברייך לנהוג באופן זהיר ואחראי יותר - וככזה, יש לו חשיבות עבור כל נהג. פעם נשאלתי מהו הדבר החשוב ביותר שעושה אותנו "נהגים טובים". התפתלתי עם התשובה, הסתבכתי עם אמירות מוזרות, עד שמישהו על ידי העיר: את פשוט מתכוונת לנ-י-ס-י-ו-ן. כמה פשוט. כדי להיות נהג מנוסה, צריך לפעמים לעבור תקריות מפחידות כאלה. אני מקווה שתצליחי להתגבר מהר גם על ה'שאריות', ולחזור לתפקוד כביש תקין. נוסף על השיעור החשוב כנהגת, נדמה לי שהרווחת שיעור נוסף: אולי את לא כל כך רגישה ושברירית כמו שחשבת??? :-) דרך צלחה ובטוחה בהמשך ליאת

הי ליאת!!! אתמול שאלתי את המטפלת שלי לגבי ההתמחות שלה, והחלטתי שזה לא מתאים לי ושאני לא רוצה להמשיך שם... אם קודם חששתי שאולי היא לא תוכל לעזור לי, עכשיו אני בטוחה בכך... נורא רציתי שהיא תגיד לי בעצמה שהיא לא יכולה לטפל בי אבל זה לא קרה, ואתמול גם הבנתי שהיא לעולם לא תגיד... האם את חושבת שכדאי לעזוב עכשיו לפני המבחנים, וכשרק התחלתי טיפול תרופתי? אני פתאום כבר לא מרגישה תלויה בה או קשורה אליה, פתאום אני מרגישה שאני חזקה מספיק בשביל לעזוב. איך אומרים למטפלת שאני לא רוצה להמשיך? לא נעים לי להגיד לה, אני חושבת שאני מזדהה איתה מידיי, ולכן נורא קשה לי. היו לי יותר מידיי ספקות מתחילת הטיפול, נראה לי שהגיע הזמן לעזוב... תודה רבה, המשך שבוע נפלא, רעות

אשמח אם גם תוכלי להוסיף: מה מרגיש המטפל כאשר הוא שומע דבר כזה ממטופל שלו. (עד כמה שאת יכולה לפרט...)

שלום רעות, אם הגעת למסקנה (אני מקווה שיש לה ביסוס ממשי) שהמטפלת שלך אינה מתאימה לך, ושהטיפול שהיא מציעה אינו הולם את צרכייך, חשוב מאד לעשות מאמץ ולמצוא מטפל אחר שיוכל להתאים יותר. על הרגע הנכון להיפרד רק את תוכלי להחליט, ולפעמים כדאי לחשוב על כך יחד עם המטפלת הנוכחית דווקא. מטפלים (לשאלתך, אין כינוי) יודעים להיפרד גם אם הפרידה אינה תמיד על דעתם. סמי ארגון בסיפורו המיוחד ("פרידה וחלום ליל אחרון") המוצג כאן, לצד הפורום שלנו, הזכיר את העובדה שמטופל נפרד ממטפל אחד, אבל המטפל עובר למעשה המון פרידות לאורך חייו המקצועיים. גם אם המטפל נפגע מן ההחלטה (מטפלים הם בני אדם, זוכרים?), הוא בדר"כ מצליח לגייס אבירות מספקת כדי לסייע במציאת מטפל אחר, מתאים יותר. במקרה שלך, רעות, כאשר ה'פסילה' אינה מטעמי כימיה, נדמה לי שהאמת הפשוטה יכולה לעזור. תוכלי לבקש ממנה שתלווה אותך עד סוף תקופת המבחנים, ולהיפרד בצורה מכובדת וידידותית לאחר מכן. אשמח לשמוע איך את מרגישה עם הטיפול התרופתי, ובכלל. לילה טוב ולהשתמע ליאת

ליאת, אבל קשה לי להגיד לה שאני רוצה לעזוב... מרגישה יותר מידיי אשמה... מפחדת להעליב... כששאלתי על ההתמחות שלה ישר העברתי נושא כי לא רציתי להתמודד איתה. מה עושים? כן, ואני יודעת שזה משהו שצריך לעבוד עליו בטיפול :-)

רגע אחד. ואם למטפל יש חרדת נטישה?:)

את יודעת ליאת, אני עד עכשיו חושבת שהמטפלת הקודמת שונאת אותי בגלל שעזבתי את הטיפול...ועוד היא רצתה לדעת שאכן מצאתי מישהי אחרת וביקשה שאודיע לה, והיא התעניינה (בטח בתקווה שלא אמצא...)ואני כמו מפגרת הודעתי לה שמצאתי.... סתם משהו שיושב לי על הלב

האם קיימת תיאוריה פסיכולוגית בה הפרט ממלא או מספק צורך בקשר אישי או חברתי?

שלום מורן, ישנן תיאוריות אישיות המעמידות במרכז את אופיו אישיותו והנעותיו של האדם כיצור חברתי בעיקר בהקשר של יחסיו עם בני אדם אחרים. (הגישות הבין-אישיות). תוכלי לקרוא למשל את רעיונותיהם של סאליבן או אריך פרום. תיאוריות של יחסי-אובייקט מתמקדות ביחסים המתפתחים שבין העצמי (תינוק) לאובייקט (זולת משמעותי, הא?ם בדר"כ) ועל האופן בו יחסים אלה מעצבים את אישיותו ויחסיו הבינאישיים והחברתיים של האדם. (נציגים בולטים מגישה זו הם מלאני קליין, ודונלד וויניקוט). האם לכך כיוונת בשאלתך? ליאת

היי תודה על מה שכתבתם. הבחור שהייתי איתו בקשר זה היה תקופה קצרה שבה הוא החליט שהוא כבר לא רוצה שום קשר ופתאום אני זו שממש רציתי .. כרגע אני נמצאת במצב נפשי רע ואני מודעת לזה . עזבתי את העבודה כבר חודשיים שא נני בבית ללא עבודה וכל היום חושבת עליו ועל החיים הקשיים. אין בי כרגע את היכולת לפסיכולוג. אני מתוסכלת מכל יום שעובר חסרת רצון לנסות ולהמשיך הלאה מרגישה ללא יכולת וחסרת תקווה. מה עליי לעשות? יש לי אובססיה אליו,נראה לי זה יותר גרוע מאהבה.. תודה רבה לכם ימית.

היי, אם מנהלת הפורום היתה ורדה רזיאל ז'קונט, היית שומעת ממנה את המשפט הידוע: "ת ז ר ק י אותו!" אין לך כ"כ ברירה הבחור לא רוצה אותך...את צריכה להפנים את זה... עם כל הצער והכאב לפני שהוא רצה להיפרד, את חשקת בו? או שמא זה התעורר אצלך רק כשאמר לך... ומדוע את לא יכולה לפנות לפסיכולוג? אומרים שרק טיפול יכול לפתור את הבעיה הזאת... וכן, לפעמים אהבה כואבת...

ימית שוב שלום, אין כינוי צודקת. טיפול אכן יכול לעזור להבין מה קורה לך, ואולי גם למנוע את הפעמים הבאות. כאשר מושא אהבתנו אינו מעוניין בנו או באהבתנו, אין לנו בעצם מה לעשות חוץ מלהתמודד עם שברון הלב ולקבל את הדין. ההתעקשות שלך רק מזמנת פגיעה נוספת. הייתי מציעה לך מאד לנסות בכל זאת לפנות למס' פגישות ייעוץ עם איש מקצוע שיוכל להעריך את המצב ולהציע פתרון. בהצלחה ליאת

מרגיז אותי שכל פעם אני נאלצת לעבור דברים שאפילו אנשים ללא OCD לא היו מסכימים לעבור,כמו לזרוק את התיק האישי (שקניתי רק לפני כחודשיים ועד ה'חשיפות' האחרונות עדיין שמרתי עליו 'חדש')על הריצפה,כשגם חלקו הפנימי נוגע בריצפה של בית-החולים, או לא להילחם(למרות שרציתי,אך לא היה נעים,כי גם ככה אנשים הסתכלו עליי,והתמודדתי גם עם המבוכה-בנוסף לכל הצרות)כאשר הפסיכולוג דרך עליו וזה עיצבן אותי מאוד,ואח"כ כשהגענו ליד מיטה מטונפת(ואיני מגזימה-היו על המזרן כתמי דם ושתן וכו')הוא שפך את כל תכולת התיק שלי על המזרן המטונף,והעביר עליו כל חפץ,ובמיוחד פתח את הפלפון ובתנועות מריחה העביר אותו על המזרן ועל הריצפה ואף דרך עליו(דבר ששוב עיצבן אותי מאוד,כי כבר אמרתי לו שיש לי מצלמה בפלפון ושהזכוכית נשרטה מפעם קודמת,וכשדורכים עליו,יכולים לפגוע ו'לדפוק' ולהרוס את המצלמה;נכון אני סובלת מOCD,אך למה זה אומר שאני צריכה להסכים שדבריי האישיים ייפגמו ויהרסו (מילא שהתלכלכו),מצטערת שאני ככה-אבל אני פשוט עצבנית מאוד מזה,כי אומנם יש לי פסיכולוג נהדר שלא מוותר,ושקידם אותי הרבה מאוד,אבל מרתיח אותי ממש זה שההתקדמות שלי צריכה להיות ע"ח הדברים שיקרים לי -לא רק מבחינה עכרכית אלא גם כספית,אם הזכוכית של הפלפון-המסך נשרט, כששמים אותו על הריצפה ודורכים עליו,אז הפלפון יכול לההיהרס ואצלי בגלל שהוא פלפון משוכלל כל פגיעה הכי קטנה גורמת לבעיות בכל המערכת,ולכן ביקשתי שלא יגע בפלפון יותר וזה לא עוזר,מילא שעכשיו הפלפון מזוהם ואני שמה אותו על אוזני וגם ככה יש לי שם דלקת כלשהי שבטח עכשיו תסתבך עוד יותר מהחיידקים. אח"כ הוא לקח את הבקבוק שלי,הוציא אותו מהשקית שבו היה והוציא את הפקק ושם על המזרן המטונף ואז אמא לי לשתות מהפיה,בהתחלה הסכמתי,אך לא הסכמתי כאשר הוא דרך על הפיה ומרח אותה על הריצפה,זה כבר מבחינתי היה 'גבול אדום' שאותו איני מתכוונת לעבור בשום-אופן; יש לי מחלה תורשתית כלשהיא של מערכת-החיסון(שכבר איכזבה אותי במקרים שונים) ומפחיד אותי מאוד שאם אגזים בחשיפות, אחשוף את עצמי לבעיות נוספות; לכן אמרתי לו מילא לכלוך,אבל איני מוכנה להכניס חיידקים לפה בשום-אופן; במקום זה נאלצתי לשכב על הריצפה בבי"ח(גם הוא עשה זאת יחד איתי)ולשים גם את הראש והידיים וכו',וזה כבר ממש הכניס אותי לחרדה איומה,שאומנם כמעט נרגעה לגמרי,אך כעת אני יושבת על כורסת המחשב,אך עדיין איני מעיזה לשכב על המיטה או אפילו להיכנס לחדרי,יידרש לי אומץ רב כדי להסכים לעשות זאת הפעם. את הידיים-שנגעו בסוליות הנעליים ובריצפה ובמיטה עם ההפרשות היבשות שהיו על המזרון וכו'-עדיין לא שטפתי והבטחתי שעד הערב לא אשטוף אותן,הבעיה רק שבינתיים איני יכולה לשים טיפות עיניים-כדי לא לזהם גם אותן. מצטערת על ה'השתפכות' ,אני פשוט עצבנית מאוד מהטיפול של היום,שהיה קשה יותר מקודמיו,ונמאס לי מהכל,למה אני צריכה לסבול דברים שאנשים בלי בעיה כזאת לא היו מוכנים לסבול?

אבל אני מקווה שבדבריי איני מכפישה חלילה את שמו של הפסיכולוג שלי ,כי זו לא כוונתי וגם ציינתי ואני מציינת עד כמה הוא עזר ועוזר לי,בכל פעם,אבל פשוט הפעם העצבים מה'חשיפה' גברו על הכל,ואולי זה גם בגלל תקופת הPMS בה אני נמצאת כעת.

שלום לך משתנה אמיצה, קראתי בהשתאות את תיאור החשיפה שלך, שבאמת נשמע 'רדיקלי'. האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחי למקרא הדברים הייתה אותה אימרה צבאית ישנה "קשה באימונים - קל בקרב ! ". אני מתפעלת מהאומץ שלך ושל המטפל המסור שלך, ומאחלת לשניכם נצחונות בכל הקרבות החשובים על בריאותך. נדמה לי שמחיר של זכוכית שרוטה בטל בשישים מול הישגים כאלה. כל הכבוד לך ליאת

ליאת תודה,על התשובה ועל איחולי-ההצלחה שחשובים לי מאוד;אך יש מספר דברים שעדיין מפריעים לי ושקשה לי להתמודד איתם: ידוע לי שיש לי נטיה להתעסק בטפל יותר מאשר בעיקר,אך עדיין מפריע לי מאוד עיניין זכוכית הפלפון (כי היום פלפון הוא לא רק לדיבור,ולא רואים טוב תמונה או סירטון וידאו על זכוכית שרוטה-ולא מובן לי למה אני צריכה לסבול גם מהמחלה עצמה-הOCD,גם מהמלחמה בOCD ,וגם מגרימת נזק(בדרגה מסויימת)לרכושי הפרטי-כדי להירפא?הרי גם ככה אני נענשת מספיק שיש לי את הOCD ושאני צריכה 'לטנף' את עצמי כדי להיפטר ממנו. בעיה נוספת שיש לי היום במיוחד היא שאיני מסוגלת להביא את עצמי לשבת על הכיסא בחדרי ובטח שלא על מיטתי ועל הסדין,ואני יודעת שאם לא אעשה זאת,כאילו כל החשיפה שעשיתי לא תהיה שווה,ואז כאילו סתם זרקתי את כספי לריק,וסתם ביזבזתי זמן וכוחות נפשיים עצומים.אנסה להכריח את עצמי לעשות זאת,אך ממש איני רוצה הפעם לעשות זאת,כי הריצפה הרבה יותר מזוהמת ממיטת בי"ח וכשאני חושבת על זה אני מיד נמנעת מלעשות זאת. תודה, משתנה

שלום רב יש לי שאלה שמאוד מטרידה אותי תקופה ארוכה.אני בת 24. אני מוצאת את עצמי בחיי האהבה שלי תמיד מדוכאת הרגשת לבד וצער..והכוונה אני מתאהבת באנשים שלא רוצים אותי!פשוט ככה ...זה כבר קשר שני שלי שזה קורה לי זה מפחיד אותי.היכרתי מישהוא לפני כשנה הוא החליט שזה לא זה מבחינתו,מאותה תקופה הרגשתי שאני רק מנסה להתקרב אליו ולשנות את זה ,לאט לאט אם הזמן הרגשתי שאני רודפת אחריו אם זה ללכת למקום שהוא נמצא בו אם זה הודעות והכל רק חד צצדדי רק אני הוא לא מתקשר. היום אני מוצאת את עצמי "מאוהבת בו" לא מצליחה להוציא אותו מהראש לי ממורמרת מרגישה ריקנות נפשית לא שווה מנסה לשנות בכל דרך שהיא,ובעצם אני רק מראה לו כמה אני רוצה אותו (אין לו אתגר בי כבר) לא יודעת מה לעשות מרגישה פחד מזה שאני לא מצליחה לצאת ממנו, הגעתי למצב שכיום אני בבית ללא עבודה הייתי חייבת לעזוב לא הייתי מסוגלת להיות מרוכזת בעבודה. מה אני עושה איך אני מוציאה אותו מחיי? יש הסבר לזה שאני רוצה מישהוא שלא רוצה אותי ,ואני מאוהבת בו מעל הראש ובקושי מכירה אותו ? תודה רבה לכם ימית

ימית, את יודעת, המעגל הזה קצת מוכר לי... את רוצה את מי שלא רוצה אותך... המעניין הוא גם המקרה ההפוך בו הבחור רוצה אותך.מה אז קורה? את רוצה אותו?

שלום ימית, הנטייה לבחור בני זוג שאינם רוצים בנו, או (כפי שאומרת 'אין כינוי') לדחות את מי שרוצים אותנו, מקושרת בדר"כ לדימוי עצמי שלילי ולקווי אישיות תלותיים. זוהי דינמיקה מוכרת, עם 'היגיון' פנימי לפיו "לא מגיע לי משהו טוב, כי אני לא שווה" או "מי שרוצה בי חייב להיות דפוק". כדי לברר על מה נשענת תפיסת עצמי כזאת ולנסות לשנותה מומלץ טיפול פסיכולוגי ממושך בגישה דינמית. בהצלחה ליאת

אוי ליאת ליאת...מה יהיה?

אין כינוי יקרה, לא נותר לי אלא לאמץ את המלצתם של חז"ל, שהזהירו: "במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור... אין לך עסק בנסתרות". נקווה לטוב :-) ליאת

ברצוני לשאול מה עלי לעשות כאשר אני מתרגזת אני מעבירה ביקורת לצד השני לא בדרך נאותה אני ישר צועקת ומגדפת בצורה כול כך פוגעת ואני נורא לשנות זאת הכיצד אני יכולה ....?? כיצד לשמור על איפוק ועל חוסר סבלנות שלעיתים נובע מתחושת מחנק מהסביבה שלוחצת כול ואניניה מבינה אותי כלל וכול זה בא לידי בטוי בתגובות שמפיעות להעיל למטה כעס,תיסכול, חוסר הבנה ?? עזורו לי בבקשה

שלום שילי, רק בשבוע שעבר נשאלה כאן שאלה קרובה http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/628/xFT/577505/xFP/577505 אנא קראי את תשובתי שם. אבל לפני שמטפלים בתוצאותיו של "פתיל קצר" כדאי מאד להעמיק בנסיבות שהביאו אותך לשם. את מתארת מעין מעגל קסמים של תחושת מחנק הגוררת תגובות כועסות וחסרות סבלנות מצידך, מה שממשיך להזין, מן הסתם, את המעגל, ולהביא להתייחסות פוגענית כלפייך. אני ממליצה לך מאד לשקול פנייה לטיפול באוריינטציה דינמית, בו תוכלי ללבן את השאלות שעלו כאן בצורה יסודית ומעמיקה. בהצלחה ליאת

התייאשתי כבר ואין לי כוח להמשיך עם המשחק הזה (משחק=החיים שלי) היום בבוקר התעלפתי בעבודה הגוף קורס... כמו שהנפש קורסת... מישהו אחר במקומי כבר מזמן היה מתאבד חשבתי על האופציה הזאת אבל מה אם אני לא אצליח אם גם אלוהים לא ירצה לקחת אותי? הכל מבולבל לי בפנים אין איזון גוף נפש הכל אובד הכל קורס הכל מבולבל יש לי בלאק אאוט אני אסיים פה חן

שלום חן, נדמה לי שהגענו לנקודה בה מתגלה במלוא תפארתה אוזלת ידו של הסיוע הוירטואלי. אנחנו כאן, קשובים לכל ביטוי של עצב ומצוקה, ומוכנים להגיש תמיכה ומילה טובה. אבל כאשר הגוף קורס והמצוקה הרגשית כה חריפה, יש לפנות ללא דיחוי לעזרתם של מומחים בעולם המציאותי. אני מבקשת ממך להרים טלפון עוד היום למטפלת שלך, ולשתף אותה במצבך. אל תישארי עם זה לבד. ספרי לי בערב מה קורה איתך. ליאת

אויי למה לקחתי על עצמי את העבודה הזו.. הקשבתי לכולם ולקחתי את העובדה המקצועית יותר וזה לא מה שאני צריכה ממש לא.התקבלתי לשתי עבודות אחת ניתן לומר בסדר.. ככה ככה , נחמד בלי לחץ בטוח אני יהיה טובה לא דורשת ממני כלום מלבד לבוא ללכת ולתפקד, סוג של עבודה שאני ישתעמם אחרי חודשיים אולי הנסיעות לחו"ל מידי פעם יגוונו, לא יודעת כמה אני יהיה שווה תחום אחרי שנה .... ועבודה שניה מאתגרת דורשת מענינת (אבל מה לעשות לא אותי, מחשבים למרות שאני מעולה זה ממש לא מענין אותי) וכל מי שדברתי איתו המליץ על העבודה שניה כן זה ההגיון השכל הישר אומר את זה, אני למרות שזה לא הגיוני רציתי את הראשונה אבל החלטתי ללכת על השניה.. ועכשיו שאני צריכה להתחיל יש לי פרפרים לא ידועת מה לעשות אני מרגישה כבר יאך שזה יגזול את זמני לא רק בשעות העבוד הישתלט על חיי, אני לא יודעת כלום אין לי מושג מה אני צריכה לעשות, והדבר האחרון שאני צריכה על חיי כרגע זה לחץ! אני צריכה הכנסה כספית שנה רגועה שתחזיר אותי לשגרה ותתן לי מעט פרנסה לקראת ההסבה שאני מתכננת, אין לי ענין בתחום ולכן אולי זה לא נכון ללכת על מה שיותר מאתגר מקצועית.. אני הרי לא מתכוננת להשאר יותר משנה שנתיים... לא יודעת מה לעשות כרגע כבר קבלו אותי קבענו תאריכים לעבודה , ונאי מרגישה שזו טעות טעות טעות ולא יודעת איך לחזור אחורה ולומר פזוט לא תודה זה לא מתאים לי.

שלום רחל, עוד לפני שחושבים איך לצאת מהמצב הנוכחי, כדאי להקדיש רגע של מחשבה לדפוס קבלת ההחלטות שלך- האם הוא נשען על שיקולים רציונליים בדר"כ, או שמא מדובר בהחלטות אימפולסיביות ורגשיות? האם הוא משקף עמדה קונפורמית? האם הוא משקף את הצורך לייצר מצבי קצה? האם מה שאת מכנה "סביבה משעממת" היא אכן משעממת, או שיש בה משהו אחר שמרתיע אותך? הבחירות שלנו, מסתבר, לא מקריות, וחשוב מאד לנסות ולזהות את המכניזם שמפעיל אותנו. מהיכרות שטחית עם מצב השוק כיום, נדמה לי שלא תהיה להם בעיה למצוא עובדת אחרת אם תודיעי שאת מוותרת על התפקיד. עלייך לשוב ולחשוב גם כאן, מי עומד במוקד תשומת הלב שלך: את עצמך, או החברה ששכרה את שרותייך. אכן חומר רב לחשוב עליו. אם תרצי להמשיך ולהתלבט, אשמח להמשיך ולהקשיב. בהצלחה ליאת

למרות שאני אלצריכה להגיב לשאלותיך כי הם שאלות לגבי עצמי אני כן יענה עליהם מפני שפה בדיוק הבעיה למרות דשפוס קבלת ההחלטות שלי מבוסס כמעט תמיד בצורה רציונאלית, אם דברים רגשים מופיעים הם מונחים בצד ומבודדים, ברגע של קבלת החלטה. מחד אני טיפוס יחסית לא קונפורמי, ומאידך מסתדרת מצוין עם מסגרות חברתיות שאני שייכת אליהן ,אבל בהחלטות יש לי ראש פתוח וחשיבה מאוד עצמאית. לגבי העבודה שלא קיבלי אותה דוקא רציתי למרות שהיא משעממת אבל החלטתי לא להייחס לדבר לא הגיוני ההחלטה שקבלתי היא החלטה שכלית לחלוטין בחרתי את מה שמאתגר ונכון מבחינה מקצועית. אבל מה שקורה שהפעם מה שאני רוצה לא מתישב עם ההגיון ולמרות שבחרתי את ההחלטה ההגיונית והנכונה , משהו בי אומר טעות טעות טעות, זה אולי נכון אבל לא לגביך. האנשים שסביבי שדיברתי אתם רק כדי לחלוק ולא כדי לקבל החלטה מעודדים אולי אבל הם מאמינים ביכולות שלי יותר מידי, כך אני מריגשה הם לא מבינים את הקושי. על נושא זה דיברתי גם עם הפסיכולוגית שלי אבל התגובה שלה כמו של כולם את תסדרי גם אם את לא יודעת כי את מוכשרת (אמרו עוד כמה דברים..)אני לא רואה את הדברים כך והכל גדול עלי אני הולכת לפשל. זה נכון שהם יכולים למצוא עוד אנשים אבל אני כבר הייתי אצלם כמה פעמים וגם אצל הלקוח.. ולא נעים לי ששרפתי להם כל כך הרבה שעות , ומה גם בטח כבר פיספסתי את העבודה השניה הקלה יותר.. אני מרגישה שבתקופה זו של חיי במיוחד שנאי חזורת לעבודה לאחר שהתפטרתי בעבר כי קרסתי היה נכון לקחת משהו לא לוחץ ויותר קל גם אם הוא לא מקדם (המשכורת זהה בשני המקומות) האנשים שמסבייב לא רואים זאת כך... טוב אז החלטה כבר קיבלתי בעיני שגויה.. אני מפחדת לא להצליח אין לי מושג מה צריך לעשות שם.. וזה ישר ליפול לבריכה בלי לדעת לשחות.. בעצם יאן לי כל כך שאלה כמו שהמון פחד ותחושה מדוכדכת שאני יושבת מול האנשים שם והם כולם עם מרץ ואותי זה פשוט ל אמענין התחום ואני צריכה לשמור את זה בסוד, כי אחרת לא יקבלו אותי..

ידוע שאחת מתופעותת הלואי של התרופה "רואקוטן" יכולה להיות דכאון. כיצד יש לטפל בתופעה בגילוי מאוחר שלה, לאחר שמתבררשתחילת הדכאון חופף את תקופת לקיחת התרופה?

שלום יוסי, דיכאון הוא אכן תופעת לוואי מוכרת של רואקוטן, וכמו במקרה של כל תרופה אחרת, יש לנקוט מדיניות של סיכון מחושב, דהיינו עלות מול תועלת. מאחר ואיני רופאה, אני מציעה לחזור לרופא שרשם את התרופה (גם אם זה היה רופא עור), ולשאול מה הוא יודע על תופעות הלוואי מניסיונו, וכיצד הוא מציע לפעול במקרה שלך. אשמח אם תוכל לעדכן אותנו. בהצלחה ליאת

שלום, אני קוראת עכשיו את יומני לאה גולדברג, ומרגישה כאילו נפשה התגלגלה בנפשי... משפטים שהיא כותבת כמו יצאו מפי...בהבדל אחד, שהיא לפחות מיצתה עצמה בכתיבתה ובעבודתה כמרצה וכמתרגמת. כמוה, גם אני לא ידעתי מעולם אהבה אמיתית והדדית כמוה, גם אני ויתרתי על כמיהות לב ונפש כמוה, גם אני חשה זרות וניכור אל עצמי, אל העולם כמוה, גם אני חווה דחייה גדולה הן בגלל מראי והן בגלל פגיעותי כמוה, מייחלת לשקט ולשלווה, שלעולם אינם מגיעים כמוה, מבינה שלעולם לא יגיעו ימים אחרים, טובים יותר כל שהיה, הוא שיהיה בגיל 40 העולם אינו צופן בחובו הבטחות לעתיד טוב יותר זהו בעיקר גיל ההשלמה עם מה שיש ומה שאין, גם אם מה שאין כבד מנשוא וגם אם אינך משלים בהכנעה, אלא בסערה רוגשת, לפחות כלפי חוץ מוטב שתעמיד פנים כאילו השלמת, כאילו אתה מסתגל, כדי שלא תאבד אחיזות נוספות בעולם שלא כמו לאה גולדברג, מתקשה להתנחם בספרות שלא כמוה, מתקשה לסלוח, להשלים ולהתפייס לא יודעת אם היא ניסתה טיפול פסיכולוגי. אם כן, וודאי שלא עזר לה. גם לי לא. טיפול אינו מעלים תחושות דחייה עמוקות, תסכולים וכאבי קיום. במקרה שלי, טיפול רק הגדיל את תחושת הניכור הקיימת ממילא, שכן לא נמצאו מטפל או מטפלת שיכלו להכיל את הזעם האדיר שלי. סליחה באמת, שלא עשיתי חיים קלים למטפל ולא התאמתי עצמי לנורמות הטיפול...שלא הקטנתי את מימדי הייאוש כדי שיוכל להשלות אותי ואת עצמו בכך שהטיפול מועיל... לתומי חשבתי שאדם מביא את מכלול אישיותו לטיפול ולא מצנזר אותה כדי שהמטפל יוכל להתמודד עימה ביתר נינוחות... ובתרגום חופשי למילים של פרידה קאלו, סמוך למותה: "הבנתי את הפרינציפ של הקיום, לא מעוניינת לחזור לכאן לעולם".

שלום לך כותבת עצובה, כוחם של יוצרים דגולים טמון ביכולת ל?ת?קשר את נבכי צערם בדרך שתגע בלבבות. מבחינה זו, אולי אינך שונה כל כך מגולדברג. את צודקת. לא לכולם טיפול יכול לעזור. הלוואי שתצליחי למצוא בכוחות עצמך ומתוכך את השקט והשלווה שאת מבקשת, ואת הטעם ליום נוסף. גם פרידה קאלו, שהבינה את הפרינציפ מהר, הקדישה את חייה למאבקים פוליטיים וליצירה. אלמלא הייתה כה פעילה ופורה, אולי הייתה נכנעת למחלתה עוד קודם. גם זעם לפעמים משאיר אותנו בחיים. אשמח להמשיך ולשמוע ממך, כאן בפורום. חזקי ואמצי ליאת

יש לי בעיה כי השבוע יש לי טיפול 'חשיפה' וממש...ממש...אין לי חשק ללכת אליו,והייתי מוותרת ברצון,אך כבר שבוע שעבר 'ניצלתי את התירוץ ' של 'חופש מהטיפול',והשבוע אני חייבת ללכת. מה עושים אם אין חשק ללכת לפגישה הטיפולית,לא בגלל הפסיכולוג-לפגישה עם שיחה בלבד הייתי שמחה ללכת,אבל ל'חשיפה' עצמה אין לי חשק ו/או כוח; לא אבטל את הפגישה אך אני הולכת ממש בחוסר חשק הפעם. מה עושים במקרה כזה?

משתנה שלום, מה עושים? הולכים בחוסר חשק !!! אני בטוח שאת מבינה את הרציונל לטיפולי החשיפה. הם בודאי לא מהנים, שכן הם מעוררי חרדה ושדים אחרים. מצד שני הם מקדמים אותך. ככה זה: "הטיפול והחיים הם לא תמיד פיקניק..." התעודדי והסתכלי אחורה בגאווה על הדרך הארוכה שעשית, בברכה, גדעון

שלום אז אני מקווה שפניתי לפורום הנכון. לאחרונה בני החל לעשות מעין תנועה מוזרה (מעין "טיק" רצוני/או לא רצוני לא ברור), זה ישמע אולי מצחיק אבל אמיתי, הוא מקרב את גב היד לפה במהירות ומשמיע קול, הוא עושה זאת הרבה בחודש האחרון, לאו דווקא בעקבות תיסכול שמשהו לא מסתדר לו אלא גם כשמתרגש ולעיתים גם בפעמים אחרות. הוא ילד שמוצץ אצבע, יש לו גם מוצץ אך רק לאחרונה, ועל מנת להירגע הוא יזדקק בכל זאת לאצבע. בגן התחלפה גננת לפני כחודשיים ואני לא יודעת אם בגן אמרו לו להפסיק ולמצוץ אצבע ואז יכול להיות שזה תחליף? בנוסף יש לו גם מעין קיבעון לאובייקט שלעיתים הוא אוסף שערה בדרך כשהוא מוצץ אצבע וזה הבנתי שיעבור לו ואכן תופעה זו פוחתת אך החלטתי לפרט על כך, אולי זה קשור? חוץ מזה אין לו בעיות מוטוריות או שכליות טפו טפו טפו והוא אף ילד מעל לממוצע מבחינת דיבור ואינטיליגנציה (יעידו אחרים). אשמח לקבל עיצה תודה מראש.

אפרת שלום, אינני יודע איך להסביר את התנועה שעושה בנך. זה לא נשמע לי טיק , אבל אני לא בטוח. הייתי מציע לך לבדוק עם הגננת החדשה, האם גם בגן עושה תנועה כזו? האם הגננת העירה לו משהו על המוצץ? במידה ואין הסברים מספקים מהכיוון הזה תנסו פשוט להתעלם. הרבה פעמים ההתעלמות גם מעלימה תופעות. אסיים בעצתי הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

אני בת 35,נשואה+1.עוסקת במחשבים. יש לי בעייה שהיא המכשול להתקדמותי בעבודה. כאשר מדברים איתי אני לא יכולה לשמור על קשר עין וזה מביך אותי. אני מאוד סובלת מהבעיה הזו. מה אני יכולה לעשות עמנ' לפתור בעיה זו. תודה אסתי.

אסתי שלום, אורנה תשוב ותענה ביום חמישי. אני מתקשה להאמין שרק הקושי ביצירת קשר עין מהווה את המכשול להתקדמותך בעבודה. אבל, זה בודאי נושא מטריד. האם את מבינה מדוע קשה לך לשמור על קשר עין? נסי לחשוב על השאלה הזו ובנתיים האם היית רוצה לנסות לעשות לעצמך ניסוי קטן? נסי לבנות לעצמך תוכנית התקדמות הדרגתית: בתחילה תביטי על הסנטר של בן שיחך, לאחר מכן על קצה האף, לאחר מכן על הגבה ורק בסוף לאחר שכל שאר השלבים עברו בהצלחה , תנסי ליצור ולשמור על קשר עין. אם זה לא הולך, יתכן שתרצי לשקול סיוע ע"י איש מקצוע. בהצלחה, גדעון

שלום גדעון, אוכל לקבל ממך טיפים לראיון עבודה?(ראיון פרונטלי)כמו מה לא כדאי לומר... אשמח אם זה יתאפשר. וכיצד אפשר להסתיר את תחושת העצבות/דיכאון בראיון.לאחרונה אני מנוסה בזה בחיי היומיום:)אבל אני חוששת שבגלל הדיכאון לא יראו את שמחת החיים שבי...שכרגע באמת איננה ועל כן לא יקחו אותי למשרה...(וכן אני יודעת שיש לחשוב חיובי...כי אחרת לא יקבלו אותי...ולבוא בביטחון וכו'...) תודה אין כינוי

אין כינוי שלום, חיפשתי בגוגל תחת הכותרת: "טיפים לראיון עבודה". ישנם כמה מאות אתרים. הנה אחד מהם, אבל כדאי לך לעבור גם על נוספים. http://images.maariv.co.il/images/luach/tip/job_interview.html ועוד אחד: http://jobs.nana.co.il/Help/do_interview.asp ואחרון חביב: http://www.yedtichon.co.il/Articles/561.htm וכאמור יש עוד.. בעיני מה שחשוב זה שתחשבי על יתרונותיך היחסיים (יחסית למועמדים אחרים) ושתחשבי על כך שכדאי להם להעסיק אותך. כאשר תעסקי בזה, ובכך שיש בך שמחת חיים ולא רק דיכאון או עצבות - התוצאה הסופית תהיה טובה יותר. בהצלחה, תשתפי אותנו איך היה, גדעון

גדעון, תודה על המאמץ.למען האמת אתרים מהסוג הזה אני מכירה... רציתי משהו יותר פסיכולוגי:) איך בכל זאת להחזיר את האנרגיות שלי לפחות רק לראיון. מכיר שיטה כזו? כדור קסם כולשהו? או שפשוט כדאי להתחיל טיפול תרופתי (ללא קשר לראיון) תודה ועוד משהו: לגבי השיתוף בהמשך, אני לא יודעת עד כמה זה עומד בכללים החדשים של הפורום..לא? אז אם יגיע צ'ק לפורום תדע שהתקבלתי

אוקי. אז אתה אומר שלחץ נפשי יכול לגרום להעלת חום. הבנתי נכון? אבל יש לי עוד בעיה - אני מפחדת לכת לפסיכולוג.למה? כי אני בטוחה שיש לי ופסיכולוג יתחיל להגיד לי להפך..שאין לי איידס.ואני לא יכולה להאמין בזה אפילו לשניה אחת..((( תודה רבה לך =)

כפי שכתבתי לך, גם אם יש לך איידס. הנקודה היא יכולתך להירגע ולחיות ברמות מתח ולחץ נמוכות יותר. אל תחששי לפנות, בהצלחה, גדעון

אני אשה שסבלה בעבר מחרדות עם כמה התקפי פאניקה (לא הרבה) וכשזה קרה לקחתי כדור ואבן עליי לציין שאינני צורכת כדורים בדרך כלל. רק בשעת הצורך אבל לא זזה בלי ואבן בתיק מהבית שאם אני יצטרך יהיה לי . זה שאני לא זזה מהבית בתיק ללא כדור הרגעה מפריע לי מאד אני גם נוהגת לקחת חצי כדור עד כדור לפני פגישה עם גבר או נסיעה עם חברה או חברות ברכב שאני הנהגת שלא יראו אותי חלילה בהתקף חרדה למרות שזה לא קורה לי (מקדימה תרופה למכה) אני גם פוחדת ממקומות סגורים שאין לי שליטה לצאת מהם כמו מעלית שניתקעת או חדר שנינעל ומידי פעם לא ( כל הזמן) אני מעסיקה את עצמי במחשבות טורדניות למשל משהו שהוא לא ודאי אני כבר מדמיינת ומקצינה אותו ולאחר זמן מה זה עובר וניכנס לי טירדה חדשה . שאלתי היא אני רוצה לקחת את עצמי בידיים ולהיות בלי כדורים בכלל האם זה אפשרי? ולאיזה טיפול הית שולחת אותי לדעתך לטיפול פסיכולוגי או יש כל מיני טיפולי פסיכותרפיה עם דמיון מודרך הודה לך על היעוץ

יפית שלום, אורנה תשוב ותענה ביום חמישי ולבנתיים אתייחס לשאלתך. את מתארת מגוון של מצבי חרדה: שילוב של פאניקה, הימנעות ממקומות סגורים, קצת מחשבות אובססיביות ושימוש בואבן על מנת להירגע. ניתן לטפל בכל אילו ולהיות ללא טיפול תרופתי בעזרת טיפול התנהגותי-קוגנטיבי. ניתן לשלב בטיפול זה גם דמיון מודרך. בעיקרון - הטיפול מלמד אותך טכניקות הרגעה והרפיה ולאחר מכן יוצרים מידרג של מקומות ומצבים מהם את חוששת ויוצרים אליהם חשיפה. בתחילה ניתן חשיפה בדמיון (כאן מקומו של הדמיון המודרך) ולאחר מכן חשיפה במציאות. כאשר תרגישי שאת פחות חוששת ממצבי החרדה, לא תזדקקי לכדורי הואבן. ניתן לעשות זאת. לא תהיי הראשונה שהצליחה להתמודד עם מצבי החרדה ושמה בצד את כדורי ההרגעה. בהצלחה, גדעון

שלום לדוקטור.אני מאוד מקווה שתשים לב להודעה שלי ותוכל לעזור לי.. יש לי בעיה... אני חושבת שיש לי איידס. עשיתי כבר כמה בדיקות. היה לי מגע לא מוגן עם בן אדם שהוא נשא=(. כל הבדיקות יצאו שלילי אך אני עדיין בטוחה כמאט ב100% שיש לי איידס...=( אני חושבת שבדיקות שעשו לי לא אמינות ויש לי עוד מלאאאא סימני שאלה.. בקיצור אני בטוחה שיש לי איידס. למה? כי כבר 3 חודשים יש לי חום 37+ (יורד רק בלילה) יש לי חולשה עד כדי כך שקשה לי לעמוד. יש לי כל מני בעיות עם בריאות וזה עוד יותר מחמיר את המצב.=( למה אני פונה אליך? כי כולם אומרים לי שאני צריכה יעוץ או תמיכה נפשית... יש לי הרבה בעיות בגלל זה- אני מודדת חום 20 פעם ביום, אני בודקת בלוטות לימפה, אני מאוד מאוד דואגת אל הבריאות שלי, כל פצע כל דבר קטן כל כך מטריד אותי שאני מתחילה לפעמים לבכות.. אני מפחדת לחשוב אל העתיד...כל הזמן יש לי מחשבות שאולי אני ימות מאיידס. אני מפחדת לגעת באנשים קרובים אלי כי לא רוצה להדביק אותם. אני לא אוכלת טוב בגלל זה רזיתי. אני בקושי הולכת.אין לי כוח -יש לי עייפות מטורפת.. אני לא יכולה גם לפנות לרופא פסיכולוג כי אין לי מספיק כסף.. בקיצור אני לא יודעת מה לעשות..זה כמו מעגל..אני עושה בדיקות.וזה לא עוזר לי, זה לא עושה לי שום הקלה.. אני שואלת המון שאלות לרופאים,קווי תמיכה,פורומים אך לא עוזר לי כלום..=((( יש לי מספר שאלות .. אם אתה תוכל לענות לי אני אהיה מאוד שמחה.. 1) אולי זה לא קשור כל כך לפסיכולוגיה אבל יכול להיות שיש לי חום 37.0-37.2.פריחה אדומה אל העור וחולשה בגלל לחץ נפשי שנמשך כבר יותר מחצי שנה? חוץ מזה יש לי נברוז...(המצבי רוח חוזרים,או מחשבות חוזרות) מה אתה חושב? מה כדאי לעשות? עשיתי בדיקות בקופת חולים ובדיקות שלי בסדר.. יכול להיות שזה לא איידס ? אולי זה סתם בגלל לחץ נפשי מטורף החום הזה ? 2) מה לעשות במצב שלי בכלל ? בעיה שאני מפחדת להבין שאין לי אולי איידס..אפילו עכשיו כשאני כתבתי את זה אני מפחדת להאמין שאולי אין לי איידס. (כתבתי אולי כי אני מפחדת לכתוב "אין")...כן..אולי אני משוגעת כבר? החשש הזה מפריע לי לחיות..אך אני לא יכולה להאמין בבדיקות השליליות שלי... דוקטור. בבקשה בבקשה...תעזור לי לחזור לחיים הטובים והרגילים שלי. ואני מאוד מקווה שתעני לי אל 2 שאלות שלי.. מחכה לתשובתך..

דינה שלום, את מצויה בתוך "מעגל חרדתי". את סבורה שיש לך איידס לכן את בוחנת כל שינוי גופני הכי קטן בשבע עיניים, השינויים מעלים את חרדתך, החרדה והלחץ יוצרים מתח נפשי שמשפיע על החסינות של הגוף ואז ישנם סימנים גופניים ששבים ומעלים את חרדתך. איני יודע אם יש לך איידס או אין לך איידס. מה שברור הוא שטכניקת ההתמודדות שלך עם הסיטואציה בה את מצויה אינה יעילה. עלייך ללמוד טכניקות הרגעות, הורדת מתחים ולנסות להפריד בין התנהגויות לא הגיוניות לבין כאלו שהינן סבירות. במילים אחרות את זקוקה לעזרה מקצועית. את לא צריכה כסף בשביל זה. פשוט תפני לתחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך. הם כבר יפנו אותך לפסיכולוג או לטיפול אחר שמתאים למצבך. שימי לב שכרגע הבעיה היא ששום דבר לא מרגיע אותך. גם לא תשובות שאין לך איידס. לכן עלייך לפנות ולציין שמטרת הפניה היא לשפר את יכולת ההרגעות שלך. ובנוגע לשאלה הראשונה - לחץ נפשי מתמשך יכול לגרום לתופעות שציינת, אך כמובן יש צורך שרופא ישלול כל בעיה גופנית אחרת לפני שקובעים שהבעיה הגופנית הינה פונקציה של הלחץ הנפשי. בהצלחה, גדעון