פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב אובחנתי כסובלת (בין היתר) באובדן זהות.זאת אומרת שלא הצלחתי לגבש לעצמי זהות בשנים שהיא אמורה להיבנות (גיל ההתבגרות)ובגלל זה אני לא יודעת כל כך מי אני,מה אני,מה אני רוצה לעשות בחיים(למרות שיש לי כמה כיוונים)ובסופו של דבר נורא מבולבלת.שאלתי היא האם אפשר להציל את המצב שלי?מה עושים במקרה כזה?אני יכולה עדיין "לבנות"את הזהות שלי ע"י טיפול פסיכולוגי\תרופתי?מהם הסיכויים של ההצלחה בטיפולים כאלה במי שסובל מהבעיה? אני בטוחה שכל הבעיות הפסיכיאטריות שלי התחילו משם. מה אני יכולה לעשות בנידון? תודה רבה על תשובתך! הדר

שלום הדר, מבין השורות ניתן להבין שאת סובלת מבעיה מרכזית כלשהי, אליה מתלווה קושי בגיבוש זהות יציבה ואינטגרטיבית. במידה רבה, כל טיפול פסיכולוגי נוגע בשאלות של זהות, אך קשה לי להעריך כיצד תוגדר "הצלחה" במקרה כזה, ובודאי שלא אוכל להעריך את משך הזמן הדרוש לשם כך. טיפול פסיכולוגי יוכל לסייע בשיקום התפיסה העצמית והביטחון העצמי, ולפיכך מומלץ מאד לשלב שיחות במערך הטיפולי הכולל בבעיות הפסיכיאטריות מהן את סובלת. בברכה ליאת

יש לי חלומות רעים שהרעיון שלהם חוזר...אני אשמח אם תוכלי לומר לי בבקשה את המשמעות שלהם בפסיכולוגיה וההשלכות שלהם: החלום הראשון: חלמתי פעם אחת על מקקים (שאני מאד מאד פוחדת מהם באופן אישי) וכשראיתי בחלום מקק קראתי לאבא שלי שיבוא להרוג אותו ואז כשהוא בא וריסס אותו, הסתבר שזו היתה נקבה כי אז היא התחילה לשחרר את כל הביצים שלה מהשק וזה כל כך הגעיל והפחיד אותי. החלום השני: חלמתי שיש לי כינים בשיער. החלום השלישי:[ חלמתי שאני מגלה על הפנים פצעון גדול מאד על הלחי והוא מלא במוגלה ואחרי שאני מפוצצת וכל המוגלה יוצאת אני מגלה שיוצאות מתוכו תולעים. זה היה ממש מזעזע. תודה לך.

שלום שני, פסיכולוגים מאמינים שלחלומות שלנו אין בהכרח משמעות או פשר אוניברסאליים, וכי הם משקפים את עולמו הפנימי והלא מודע של החולם היחיד. לפיכך, החלומות אותם חלמת נושאים משמעות אישית מאד, שכדי להבינה עלייך לבדוק עם עצמך אילו אסוציאציות או מחשבות מתעוררים בך בעקבותיהם. תוכלי גם לנסות ולראות מהם המוטיבים המשותפים (חיות קטנות ומגעילות, המגיחות, לפחות בשני מקרים, מתוכך; או פעולה תוקפנית המביאה בעקבותיה לתוצאה דוחה והרסנית, אולי מסוכנת), ולנסות ללמוד מהם משהו משמעותי על עצמך, על התפיסה העצמית שלך, על היכולת שלך להתמודד עם התוקפנות שבך, וכיוב'. חלומות פז ליאת

חברתי בת 23 אני בן 36 היא נהנית מכאב בסקס ובעיקר כאב חזק היא דורשת שאכבה עליה סיגריות אצליף בה עם שוט שקנתה בחנות סקס שאמשוך לה חזק בשיער אנשוך אותה בחזה ובצוואר חזק זה לא מוצא חן בעיניי ממש שיתפתי איתה פעולה כמה פעמים אך לא מוצא חן בעיניי אני מרגיש שהיא לא נהנית במיוחד מסקס רגיל היא מגיעה לאורגזמה מהר מאוד מסקס כזה אלים. ממה זה נובע?

שלום ערן, החברה שלך נמנית, ככל הנראה, על קבוצת אנשים הזקוקים לסבל, כאב ואפילו בוז והשפלה כדי להגיע לגירוי ולאורגזמה. העדפה כזו נכללת בתוך קבוצה רחבה יותר של "פאראפיליות" (העדפות מיניות לא שגרתיות ונורמטיביות), וההשערות אשר למקורותיהן עדיין מגוונות למדי, אך מרבית ההסברים מתבססים על תיאוריות פסיכואנליטיות. בדר"כ נלוות לתופעה זו תפיסת גוף מעוותת וזהות מינית עצמית חלשה ושברירית. בברכה ליאת

הכרתי בחור ובנתיים נפגשנו רק פעמיים. יש התאמה במדדים אובייקטיבים כגון: משיכה, תקשורת, השכלה. ואני יכולה להעביר איתו ערב בכיף ובסך הכל נעים לי איתו. אבל איכשהו אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת להתאהב בו, וזה מדאיג אותי דווקא בגלל שלכאורה יש התאמה בנתונים חיצוניים, אני לא יודעת כיצד לבחון אם אוכל להתאהב בו כבן זוג, ולא כידיד. וגם פתאום עולות בי תחושות שאולי אני בכלל לא צריכה בן זוג (אני לא מרגישה צורך בבן זוג, מאחר ויש לי חברות רבות שמספקות את צרכיי הנפשיים-רגשיים) וכל המערכת הזוגית נראית לי פתאום כמעמסה מיותרת. מה עושים?? תודה רבה.

שלום יסמין, אחרי שתי פגישות לא מוכרחים להתגבש לכלל מסקנה גורפת. את אומרת שנעים ונחמד לך איתו, ונדמה לי שזה לא מעט. אם תתאהבי - זה יהיה נהדר, ואם לא - אז לא. למה להאיץ בעצמך ולהחליט עכשיו אם תוכלי או לא תוכלי להתאהב? לא ציינת בת כמה את, ולפיכך קשה קצת להתייחס לאמירה שלך על המעמסה שבמערכת זוגית. יש הבדל אם זה נאמר בגיל 16 או בגיל 36. מאחר ואיש אינו מכוון אקדח לרקתך, עשי רק מה שטוב ונכון לך כרגע. למזלנו, זוגיות אינה מוגדרת כחובה עפ"י החוק, ויש אנשים הבוחרים לחיות באושר בגפם. בברכה ליאת

זה דווקא הגיל שאני הכי אמורה לרצות זוגיות, אבל לא יודעת... משהו בי מסרב ואני לא חושבת שזה בגלל הבחור הספציפי, שכאמור נעים לי אותו (הוא אולי לא מסעיר אותי אבל נעים) אלא בגלל איזה קושי אחר, לא מובן לי עדיין. אולי הבהלה מפני תחילתה של מערכת יחסים מעט רצינית.

http://www.mivzakon.co.il/News_Articles/04_06_2006/Politzer1994.htm אני פשוט מזועזעת..... אין סוף לזוועה... כמה אני בוכה... אין אנושות בעולם שלנו, אם קיים כזה חוסר ישע, כזאת אכזריות .. פשוט אין לי מילים.. כמה העולם נזקק... הייתי חייבת לשתף אין לי מילים רק ים של כאב , דמעות וחוסר אונים ניבה

ניבה מכירה את התמונה, קיבלתי אותה בשבוע שעבר למייל שלי והעברתי אותה הלאה, מזועזעת בהחלט. התמונה אכן מחרידה ומצמררת, המוח מסרב בכלל לקלוט את גודל הזוועה שהונצחה על סרט המצלמה בשבריר של שניה. יחד עם זאת, עצוב לי שהמסקנה שלך מהצילום הזה היא שאין אנושות בעולם שלנו. ניבה, קיימים ארגונים רבים מספור שכל מטרתם היא לסייע לנזקקים ברחבי העולם, אנשים טובי לב שמשייטים להם על פני הגלובוס שלנו ומביאים מזון, שמיכות חמות ותרופות לאזרחי מדינות נחשלות. האם שמעת פעם על ארגון "רופאים ללא גבולות" לדוגמא ? (ממליצה לך לעשות חיפוש בגוגל, לבקר באתר ולהתמלא בתחושת אופטימיות שמן הסתם רצויה במיוחד בימים אלה). יש רוע בעולם , זה נכון. יש מחסור ומצוקה וחולי ושכול. ולצד כל הרוע הזה קיים גם הטוב, וקיימים אנשים, לא מלאכים אלא אנשים בשר ודם שמקדישים את חייהם על מנת להיטיב עם כל אלה שהרוע היכה בהם. אם זו לא האנושיות במיטבה - אז מה כן...? ואולי דווקא בימים הקשים האלה אנחנו חייבים להתעקש ולזכור דווקא את הטוב, ולא להתמקד רק ברע. שירה

שלום ניבה, התמונה ששלחת באמת מרגשת ומזעזעת. אני לא נתקלתי בה קודם. מעניין איך בתוך כל הזוועות שלנו, פינית פינה בלבך גם למצוקה כה מרוחקת. הכאב האנושי חוצה גבולות, תרבויות ודתות. נדמה שהלב נחמץ אף יותר מול זוועות מעשה ידי אדם. רעב הוא תוצאת מחדלים פוליטיים בלבד. וגם ילדים הנהרגים מפגיעת פגז, מכל עבר של כל גבול שהוא. גם אני, כמו שירה, מאמינה בגרעין האנושי הטוב הטמון בנו כבני אדם, וכי עלינו, כיחידים וכחברה, לשמור על קרן האור הזו מכל משמר. ליל מנוחה ליאת

לאן הלכתן? יש לי חרדת נטישה ועכשיו גם נדודי שינה:)

אני כאן. המטוסים מפריעים לך לישון? אולי אנחנו באמת שכנות... ותודה תודה על הכתבה. הרסת אותי מצחוק. :-)) נורית

המטוסים דווקא עוזרים לי לישון משרים עלי תחושת שקט... אני מחכה לאזעקה או לנפילה (מה שיבוא קודם:)

היי ליאת, אני עדיין חוששת מהמצב הבטחוני..... לאחי ולידיד שלי שנמצאים בצפון... יש לי גם משפחה בקריות ואני כל הזמן דרוכה עם הטלפון... והמצב נעשה ממש מפחיד לי.... והידיעה שיש לחולי שנאה האלה טילים עד לגוש דן, גם מדאיגה אותי...(מקסימום יפול עליי איזה טיל... לא אכפת לי .... אבל אני דואגת לאנשים שיקרים לי..) סליחה שאני מפונקת מגעילה אולי אני מלחיצה עוד יותר את המשתתפים האחרים.... מלבד כל זאת אני במלחמת גוג ומגוג עם עצמי כבר מספר חודשים. היתה לי שיחה לא קלה עם הפסיכולוגית היום, ולא יכולתי להפסיק לבכות אצלה, ואני שונאת כשרואים אותי בוכה.... אני לא יודעת אם זה קשור לכאן , יצא לי הרפס ליד הפה, וזה גם מתסכל ומעצבן, יכול להיות שההרפס בא כתוצאה ממתח? אולי זה פסיכולוגי? או שיכול להיות שנדבקתי מחברתי שגם לה היה הרפס? שמעתי שזה מדבק. אין לי כוח. סליחה שאני מקטרת בלי סוף כמו תקליט שרוט. חן

ליאת, אני רואה שאת online ויש לי עוד שאלה. אם במקרה יש לך מושג.... הרפס עובר? משאיר סימן על העור? האמת שמפריע לי שיש לי את הפגם הזה על הפרצוף. זה די בולט כשמסתכלים מקרוב. תודה חן

שלום חן, מאחר ואיני רופאה, לא אוכל לעזור בעניין ההרפס, ותאלצי לפנות לרופא להערכת מצב. בעניין המתחים והחרדות סביב המצב הבטחוני, אוכל לומר שבעת הזאת כולנו שותפים לדאגה לשלום החיילים שבגבול הצפון ובגבול עזה, הדאגה לאזרחים המופגזים כבר שבוע ברציפות, והדאגה מן האפשרות שטווח הפגיעה יתרחב לאזורים נוספים. לא כולם מתנחמים בצרת-רבים, אבל נדמה לי שהידיעה הזו בכל זאת מפחיתה מעט מעוצמת המצוקה. יש משהו בלכידות הקולקטיבית הזו, שמעצים את יכולת ההתמודדות של הפרט. כאשר אנחנו נמצאים במצב כרוני של עומס, כמו שקורה לך בזמן האחרון, דרישות המציאות הופכות כמעט בלתי נסבלות. אין פלא, לכן, שהצלחת לבכות היום בטיפול. בעיני זה הישג קטן, גם אם קשה לך עם זה. אני מקווה מאד שבקרוב נוכל כולנו לחוש הקלה. לילה טוב ליאת

שלום ביתי -מזה חודש- בחיל הצנחנים. לזה פיללה. בגלל המצב הם עולים לגבול. זה מה שהיא הודיע לי SMS . אני מאמינה שהבטן מתהפכת לה....אני לא רוצה להשמע נודניקית, אך מצד שני גם אי אפשר להתעלם / לא להגיב או להשתתף. מה לעשות? תודה מטי

שלום מטי, איכשהו, אני מאמינה שהבטן מתהפכת לא רק לבתך החיילת, אלא גם (איך לא...) לך עצמך. לאמיתו של דבר, ברוב המקרים, דווקא למי שנמצא בחזית קל יותר להתמודד בהשוואה למי שנותר בעורף, שכן הוא פטור מאימת אי הידיעה. את לא צריכה להתעלם או לא להגיב, ובהחלט יכולה לעודד מן העורף, בSMS, בטלפונים קצרים או בהודעות קוליות קצרות, בחבילות, מכתבים, וכל מה שיכול לעשות טוב לשתיכן. צריך להיזהר, באמת, לא להעיק ב'נדנוד' מיותר, שעלול להעמיס מתח מיותר על שתיכן. אני מזכירה לך שמסר מעודד הוא מסר מחזק, בו תוכלי להביע את גאוותך ואת בטחונך בחוסנה הגופני והנפשי. נדמה לי שאחד הדברים שמחזקים מאד את חיילי החזית זו הידיעה שעבודתם נתפסת בבית כחשובה, אחראית, וראוייה לגאווה והערכה. אל תשכחי למסור לה גם את אהבתנו שלנו. ליל מנוחה, שקט ושלווה ליאת

שלום רב! מישהו ממשפחתי סובל משקרנות כרונית, רציתי לדעת למי פונים בכדי לקבל עזרה? מהם דרכי הטיפול? האם יש הגדרה רפואית להתנהגות זו? (חוץ מהשם העממי משהו "שקרנות כרונית") ומטפלים המתמחים בבעיה זו בתודה מראש

שלום לין, שקרנות פתולוגית קשורה בדר"כ בדימוי עצמי פגיע, עד כדי צורך מתמיד לעוות את המציאות. טיפול דינמי יוכל לעזור, כל עוד המוטיבציה לטיפול היא של המשקר עצמו ולא של בני משפחתו (מה שיפה, אגב, גם במקרים של הפרעות אחרות). אני מניחה שכל פסיכולוג קליני יוכל להתמודד עם בעיה זו, ואין הכרח במומחיות מיוחדת. בברכה ליאת

רציתי לדעת איך נקראת ההתנהגות, שחוזרים על אותה פעולה כמו בדיקה אם סגרתי את הרכב כמה פעמים, או בודקת אם נעלתי את הדלת בבית כמה פעמים, כי אני לא בטוחה שנעלתי אותה....וכדומה, מה זו ההתנהגות הזו, והאם זו מחלת נפש, האם יש ריפוי, ואיך זה משפיע על ההתנהגות ואילו תכונות יש לאדם שיש לו את התופעות האלה, האם זה אדם המשדר לחץ. לתשובה אודה מאוד, בתודה הסקרנית

שלום מיכל, מה שאת מתארת נשמע, על פניו, כהתנהגות כפייתית של בדיקה, הבאה להפחית חרדה חזקה שמקורה במחשבות טורדניות אובססיביות. ככל שניתן להתרשם מכאן (וזו בשום אופן אינה אבחנה מסודרת) לא מדובר במחלת נפש אלא בהפרעת חרדה מוכרת וידועה, שאפשר לטפל בה בהצלחה בתרפיה קוגניטיבית-התנהגותית המשולבת בטיפול תרופתי. חשוב לזכור שמעבר לפעולות ולמחשבות הכפייתיות, מדובר באדם נורמלי לחלוטין, אך בשל הטקסים המתמשכים והטורדנות המחשבתית, הוא נוטה לכלות יותר ויותר כוחות סביב הספקות הבלתי פוסקים, עד כדי קושי ממשי בניהול חיים תקינים. לפיכך, ההמלצה היא לפנות ללא דיחוי לקבל עזרה מפסיכיאטר או פסיכולוג קליני. בהצלחה ליאת

אני בת בכורה לוקחת את כול הנטל שבבית על גביי כמו אם קטנה וזה גורם להיתערב ולדחוף את האף גם שלא לצורך ושלא מדובר לעניני איך אני אמורה לא להיתערב מאחר והיתערבות גורמת לסיכסוכים ומריבות עם בני המישפחה.? ושאלה נוספת אני לא בשנית אבל יש בי כוח פנימי חבוי שנורא לפרוץ להיעז יש דברים שהייתי רוצה לפרוץ מחסומים רגשיים אבל אניני מסוגלת לפרוץ למרות הכול מה עלי לעשות כדי להעז ולא להסס ?? מה יגדו ומה יחשבו בלי לדפוק חשבון ולעשות מה שבא לי באמת ?? וכול זה מדובר בנושא בינו לבינה ??

שלום ליאת, לא ציינת בת כמה את, ולכן קצת קשה להתייחס לשאלתך. ובכל זאת, כמה מחשבות - נראה כי קיים פער ניכר בין הפרסונה הציבורית שלך (האופן בו את מתנהלת מחוץ לבית ובנוכחות זרים) שהיא ביישנית ומסוגרת, לבין הפרסונה המשפחתית שלך, האקטיבית מאד, אולי אפילו יתר על המידה (מה שיוצר, לדברייך, סכסוכים ומריבות). מודעות היא דבר חשוב ביותר כתנאי מקדים לשינוי. מרגע שאת מודעת לכך שלקחת על עצמך תפקיד שאינו שלך, את כבר בחצי הדרך. ילד בכור הוא בשום אופן לא הורה, ואין זה מתפקידו לחנך, להתערב או לשפוט בני משפחה אחרים. כאשר תוכלי לשחרר את עצמך מהתפקיד המיותר הזה, תתפנה הרבה אנרגיה חופשית אותה תוכלי להפנות למשימות חייך האחרות, ולקדם את עצמך בעולם החברתי והבינאישי שלך. במידה ותרגישי שקשה לך לעשות את השינוי בכוחות עצמך, תוכלי להיעזר גם באיש מקצוע. בהצלחה ליאת

היי אני בת 23 עומדת להתחתן ולעבור לכפר אחר די מרוחק מהכפר שלי הבעיה שאז ומתמיד היו לי רק 2 או 3 חברות וכולן בנות דודות שלי נורא קשה לי להכיר אנשים חדשים נראה לי שאני לא מעניינת אותם או שהם לא רוצים להיות בחברתי בעלי לעתיד שאותו הכרתי בעצמי דרך שידוך טיפוס לא ביישן וחברותי ואני גם רוה להכיר לפחות כמה ידידות מהכפר החדש לפחות לטובתי באותו כפר כל האנשים הם מאותה תרבות ודת שלי אותה שפה אבל בכל זאת רוצה להכיר חברות חדשות נשארה לי רק חברה אחת מהכפר שהיא נשואה השנייה נהרגה לפני שנה וחצי. אנא ממך עזרה. בעלי לעתיד מבוגר ממני ב13 שנה האחיות שלו והנשים של האחים שלו שגרים באותו כפר גם מבוגרות ממני בכ13 שניה ויותר.

שלום נועה, ראשית, שיהיה במזל טוב! היציאה מבית ההורים והמעבר לבית משלנו, בעיקר כאשר מדובר גם בהתרחקות גיאוגרפית, בהחלט כרוכה בתקופת הסתגלות. נוסף על קשיי הפרידה מהבית וההסתגלות למקום החדש, נוסף גם הקושי הכרוך בהסתגלות לחיים זוגיים. זה באמת לא פשוט. וכאילו לא היה מספיק קשה גם ככה, באה הביישנות וגובה את המס שלה... :-)) אז נכון, זה לא הולך להיות קל, ויש לצפות לתקופת מעבר בה תרגישי אולי לא לגמרי שייכת. אבל בעיני, תקופות כאלה הן הזדמנות נהדרת להתחלות מרגשות ולשינוי. במישור הפרקטי, תוכלי לשתף את בעלך לעתיד בחששות שלך, ולבקש ממנו לסייע לך. הוא יוכל לגייס לצורך כך את חבריו שבוודאי יש להם אחיות צעירות, את אחיותיו (שלמרות גילן יוכלו ודאי להבין ללבך) ואנשים נוספים בכפר שיוכלו להתגייס לעזרה. גם המחשב הוא ידיד חשוב בשעת צרה, ותוכלי באמצעותו גם לשמור על קשר רציף עם חברותייך ומשפחתך מכפר הולדתך, וגם לנסות ולהכיר צעירות נוספות מן הכפר החדש. לא ציינת אם את מתכוונת לעבוד, ללמוד או להיות עקרת בית, אבל גם לעובדות אלה יש משמעות. ככל שתשכילי להרחיב את מעגלי הפעילות שלך, כך עולים הסיכויים לפגוש צעירות בנות גילך. אני מציעה לך לתת לעצמך זמן וסבלנות, לסמוך על המזג החם ומסביר הפנים של האנשים שסביבך, ולהישאר פתוחה לקלוט מסרים של רצון טוב. נשמח להיות כאן בשבילך ברגעי הבדידות, בתקווה שיהיו רק מעט כאלה. דרך צלחה והרבה מזל טוב ליאת

אני גרה באזור המרכז ליד תל=אביב, המלחמה בצפון , מזכירה לי , כמו כולנו את המלחמות שערנו בעבר, לא אפרט את הכל, במלחמת המפרץ גרתי באזור והטיל נפל מול הבית שלי. במלחמת לבנון, הייתי לבד עם ילדים קטנים, במלחמת יום כיפור שרתתי בסיני כעת אין לי מקלט ואין חדר ביטחון בית קטן ופשוט, אבל כאשר אני רואה את החדשות בטלוויזיה, ושומעת את הצפירה דרכה בעת הפגשזת קטיושות בצפון, וכאשר אני רואה יך האנשים רצים בבהלה, אני נחרדת ושואלת מה יקרה אם זה יהיה כאן מה עלי לעשות?

ערב טוב, האפשרות של טילים גם במרכז הארץ, הגם שנראית קלושה, בהחלט קיימת. זהו רעיון מפחיד ומאד לא נעים, אבל כמו שמוכיחים אח?ינו בצפון, זה לא סוף העולם. סכנות אורבות לנו גם בחיי היומיום, כל הזמן. ובכל זאת, כולנו קמים, עולים על מכוניות, רכבות ומטוסים, נוסעים באוטובוסים, מבקרים בקניונים, ועושים (גם אם לא תמיד במודע) הערכת סיכונים. ככל שאני מצליחה להבין מהוראות פיקוד העורף, השהייה במרחב מוגן מספקת הגנה סבירה מפני אסון. הסיכוי לחטוף פגיעה ישירה באמת קטן ביותר. נדמה לי שאחת הדרכים הטובות להתמודד עם תחושת חוסר האונים וחוסר השליטה במצב, היא פשוט לפעול. כך תוכלי, למשל, למצוא את המקלט הקרוב למקום מגורייך (אולי אצל השכנים?), להכין תכנית פעולה למקרה שנידרש להיכנס למקלטים, אולי להתנדב להשמיש מקלט כזה. אפשר להכין "ערכות תעסוקה" לשעת חירום (חוברות צביעה לילדים, סודוקו ועפרונות למבוגרים, תשבצים, עיתונים, ממתקים, וכד'). אפשר לפעול להסחת הדעת ולהנתק קצת מהחדשות. ואפשר להתפלל. בינתיים לא נותר לנו אלא להמשיך ולהתפעל מאומץ הלב וכוח העמידה של מי שכן נמצאים תחת אש, ללמוד מהם שהדבר אפשרי, ולקוות שהשקט יחזור מהר מהר לכל אזורי ארצנו. ערב טוב ליאת

ליאת, הכנת את כל הדברים האלה למקלט? אני אוהבת סודוקו. מהעיתונים נמאס לי... ולא אכפת לי גם לצבוע. מותר לצאת מהקוים? וממתקים אני גם אוהבת. בקיצור אני באה למקלט שלכם. :-)) אני בכלוב שלושה ימים ואני משתגעת... נורית

ובעיקר ל'אין כינוי' הגיבורה שלנו, בימים האחרונים כולנו מרותקים לאמצעי התקשורת השונים, עוקבים בדאגה אחרי כל פיסת מידע, ועוצרים נשימה כשמתקבלת הודעה על 'נפילה'. חשבתי עליך המון, 'אין כינוי', וידעתי שאת מוצאת בדרכך הכל כך מיוחדת את נקודת המבט המשועשעת על המצב, נקודת מבט שמאפשרת הישרדות והתמודדות עם מצב מטורף כל כך. אני שולחת לכולכם חיבוק גדול, ומתפללת שזה יהיה מאחורינו כמה שיותר מהר. כולכם מוזמנים לכתוב ולשתף בחוויות, מחשבות, דאגות או כל דבר אחר שיעלה בדעתכם, ואנחנו, מכאן, נשתדל להקשיב ולתמוך. שמרו על עצמכם, ליאת

ליאת הפעם קיבלנו התרעה בזמן... למען האמת הצפירה זה מה שמלחיץ...מלחיץ יותר מה"בומים" ששומעים...לא ניתן לשדרג את האזעקה למשל לשיר ישראלי ציוני? מה דעתך על הרעיון? כל טריקת דלת אתה מתחיל לדמיין שנפלה איזו רקטה.. מעניין מתי תהיה ההשכמה מחרבבוקר:-) האמת זה לא מצחיק בכלל... להתעורר לצלילי אזעקה... את יודעת,עד שזה לא מגיע אליך אתה לא מבין... ואם תרצו אוכל לעדכן אתכם ישירות על הנפילות עוד לפני התקשורת מקווה בשבילכם שלא תזכו לאיזה זילזאל(טיל המסוגל להגיע למרכז) ואל תזלזלו בזילזאל.גם פה היתה שאננות... לילה טוב תודה על דברייך ליאת

אין כינוי, איפה את? לא שמענו ממך היום? אני קצת דואגת... נורית

מקווה שזה בסדר............. האמת שאני נורא מפחדת מלחיצה אותי הלחימה הזאת(אני יודעת שאת כולם....) נורא קשה לי..... אני במיוחד מתה מפחד על אחי שהוא נמצא בצפון..... ועוד ידיד שלי קיבל צו 8 למילואים.... ואני חוששת לו ומדאיג אותי בכלל כל מה שקורה , אני לחוצה.נראה לי שיותר מהרגיל. סורי קשה לי. חן

ערב טוב חן, המלחמה הזאת מעמיסה על כולנו מתחים ודאגות. אני בטוחה שהקושי מחריף עוד יותר כאשר הוא נוסף על דאגות השגרה שלנו. זה באמת מתח חריף ומצטבר, וחשוב - דווקא בימים אלה - לנסות ולהיות יחד עם אנשים אחרים, כדי לא להישאר לבד עם זה. הדאגה לחיילים שבצפון מאד טבעית ומובנת, ולא נותר לנו אלא להתפלל לשלומם, לבריאותם, ולשובם המהיר הביתה. אני מציעה לך לנסות לבדוק עם עצמך מה עוזר לך יותר: לשבת ולדעת כל הזמן מה קורה, או אולי להינתק קצת מהטלוויזיה ולעשות דברים אחרים. לכל אחד יש את מנגנוני ההרגעה שלו, וזו הזדמנות טובה ללמוד משהו על עצמנו. אשתדל להיות כאן מחר הכי מוקדם שאצליח אחרי העבודה, ואשמח לשמוע ולהתעדכן מה קורה. בינתיים החזיקי מעמד שלך ליאת

אני מטופלת ברמבם ולא יודעת אם יש לי פגישה היום והפסיכולוג שלי לא מתקשר הכל מבולבל ולא ברור אני שונאת להתקשר אליו מאכזב אותי שהוא לא מתקשר הוא מכיר אותי ויודע שאני לא מתקשרת אני צריכה להגיע מטבריה לרמבם והוא לא מודיע כלום מאס

ליאת, לא רלוונטי הוא התקשר (-:

שולמית יקרה, פסיכולוגים הם ע?ם ללא חת. אפילו כשהפגזים רועמים, הם מתקשרים! :-))) לילה טוב ושקט לכם, שם בטבריה. ליאת

אני יוצאת עם מישהו ואני יודעת שמצאתי חן בעיניו אבל תמוה בעיני מדוע כשאנחנו נפגשים הוא לא תמיד מסתכל עליי. הוא מוצא לו איזשהי נקודה באופק, מסתכל עליה ומדבר כאילו זה דבר טבעי לנהל שיחה ככה. (ולא מדובר בשיחות רציניות אלא ממש קלילות..) מה יכול להיות ההסבר להתנהגות שכזאת? חשבתי שאולי אני לא לטעמו חיצונית אבל לו זה היה המקרה הוא לא היה ממשיך בקשר איתי... בתודה מראש

שלום גל, קשר עין הוא אחת מצורות התקשורת האנושית, והוא נותן לעיתים מידע חשוב על הדובר או על טיב הקשר בין שני בני השיח. מבט ישיר וממושך אל תוך עינינו יכול להיחוות לפעמים כמשהו פולשני, מטריד ואפילו מאיים. לעומת זאת, הסטת המבט לזמן ממושך יכולה להיחוות כהימנעות, ואפילו כדחייה או נטישה (כפי שהרגשת). אנשים בטוחים מאד, נחושים, פלרטטנים - הם מי שמסוגלים להיישיר מבט ללא קושי, בעוד הביישנים והחששניים, יעדיפו מגע עיניים קצר יותר. כרגע, הייתי מייחסת את המבט החומק שלו למבוכה הראשונית ולאי הנוחות הכרוכה במפגשים ראשונים. נסי להתייחס לזה בסלחנות, ולהמתין לשיפור. יש להביא בחשבון הבדלים בינאישיים בכל הנוגע ליכולת להימצא במגע אינטימי קרוב. תני לו זמן. לילה טוב ליאת

שלום לפסיכולוגים היקרים! רציתי לשאול משהו......יש לי ידיד שאני מכירה כבר 3 הכרתי אותו בעבודה זה התחיל משיחות ודי התאהבתי בו דרך הטלפון ואז ההינו נפגשים בכל מיני מועדונים ואפשר לומר שאיתו עשיתי את כל הדברים שלא אמורים לעשות כמו כל הספרים האלו שמסבירים מה לא לעשות עם בחור בשביל שהוא לא יברח אז לצערי כך זה היה אבל.....אנחנו עד עכשיו בקשר הוא התחדש לאחרונה ומשום מה זה עוד פעם רק למטרת סקס אבל דיברנו ופתאום הוא זורק יציאות שאולי זה כן יהיה רציני אם זה יסתדר אז....איך עושים שזה יצליח ואיך לא ליפול שוב לרגליו מה שבד"כ לא קורה לי אז איך מושכים את זה לכיוון יותר רציני אני מאוד רוצה בבקשה עיזרו לי אני אשמח לכל עצה שהיא המון תודה!!!

שלום עדי, לא לגמרי ברור לי מהם אותם דברים ש"אסור לעשות" ועשית. עמדה כזו אינה מתכון מוצלח במיוחד לקשר טוב, מאחר ואת מייחסת את חוסר הרצינות שלו למשהו ש*את* עשית או לא עשית. ה"נפילה שלך לרגליו" יכולה להיות קשורה לדפוס תלותי או לדימוי עצמי בעייתי שלך, וכדאי מאד לטפל בזה, עם או בלי קשר לבחור הנוכחי. קשר רציני הוא קשר עמוק, הדדי, מכבד, הנבנה בהדרגה ככל שמתרחבת ההיכרות. כפסיכולוגית, איני מרגישה כתובת מתאימה למתן עצות פרקטיות בנוגע לשאלה "איך מושכים את זה לכיוון יותר רציני". אולי קוראינו הנאמנים יוכלו לעזור טוב ממני. מי ירים את הכפפה? ליאת

הי ליאת ראשית תודה על הכנות ושנית פשוט התמסרתי אליו ישר ונכנסו ישר ליחסי מין כי פשוט אז ההיתי בתקופה שחיפשתי חמימות אחרי פרידה קשה מחבר והוא היה שם ודי הקשיב והיה נעים לשוחח איתו וכל פעם ההיתי מציעה לו דברים ממש מחזרת בלי סוף מה שגרם לו להרים את האגו מן הסתם מה שהיה קורה לכל אחד מאיתנו זהו בגדול ופשוט בא לי למשוך את זה לכיוונים נוספים יותר רציניים אז תודה בכל זאת אני נהנת מאוד מהפורום

שלום, בני בן ה-5 לא דיבר בגן במשך השנה שחלפה, לפני מספר ימים אובחן כסובל מאילמות סלקטיבית, בתחילת השנה כאשר התברר כי אינו מדבר, דיברתי עם הפסיכולוגית של הגן, לגבי פחדיו של בני מפני טילים, (באחת הפעמים שטיל פגע בגן ילדים בדרום הוא צפה בחדשות), הפסיכולוגית ייעצה לי לדבר עימו בכל יום על הנושא ולאמר כי אין אפשרות שיגיעו לאיזור המרכז טילים,ובמקביל לא לצפות בחדשות . אכן דיברתי עימו בכל יום על הנושא אך הוא המשיך לבנות מקלטים בלגו, ולצייר טילים. כיום אני לא יודעת מה לעשות לגבי המצב ומה לאמר לבני לגבי המצב . כיצד עליי לפעול בנושא ???-י יש לציין כי עדיין לא התחלנו טיפול רגשי.

שלום יפית, ציור של טילים ובניית מקלטים מלגו הם דרך נפלאה להתמודדות עם חרדה. זוהי דרך לגיטימית ויעילה להפחית את מידת האיום של הגורם המפחיד, ולטעמי יש לברך על כך. כמי שהערוץ המילולי שלו חסום כרגע, הוא בוחר את הציור והמשחק כאמצעי לפריקת המתח. אני מציעה לך לנסות להצטרף אליו לבנייה, לעזור לו לחזק את המקלטים שהוא בונה ובכך לאפשר חוויה של שליטה במצב. במקביל, עם או בלי קשר למצב הבטחוני הנוכחי, כדאי לזרז את תחילת הטיפול הרגשי. בהצלחה ליאת

ליאת תודה עבור תשובתך, אך השאלה העיקרית היא כיצד אוכל להסביר לבני שייתכן ויהיו גם באיזורינו טילים , לאחר שאמרתי לו כי מצב כזה לא יכול להיות לעולם - זאת בהמלצת הפסיכולוגית של הגן. אודה לך על תשובה מהירה .

שלום רב לכולם! רציתי לשתף ולשמוע חוות דעת מקצועית,ובכן זה מתחיל כך:אני בת 23 סטודנטית ואני כרגע עוברת לגור לבד כי כבר השתעגתי בבית חוסר פרטיות אני כאילו מרגישה שאני לא יכולה לבטא את עצמי כמו שאני אוצה אני לא מביאה חברות שלא נדבר על בחורים בגלל שאני א מתביישת בבית מרגישה שזה כאילו לא קשור אלי כי אם אני מסתכלת על עצמי נטו למה שהגעתי אני מרגישה מצויין אם זה באישיות וכ וכו ולמה שהשגתי בכוחות עצמי ,המצב הכלכלי לא טוב אני גם לא ממש נהנת לראות את אבא שלי אני מרגישה שיש אנרגיות שליליות בבית יש לציין שאת אחי הגדול ואמי אני נורא אוהבת אבל כל אחד עם הסרטים שלו מה שאני רוצה להגיד זה שאני מרגישה כאילו אני רעה שחושבת ומרגישה את כל הדברים הללו כי אחרי הכל הם משפחה ,לא יודעת סתם מבאס ,ומצד שני אני כולי בהתרגשות להשכיר דירה עם כל הקושי הכלכלי אב וואי זה שווה הכל ורק מעצם המחשבה אני פורחת קורנת ומאושרת אז מה דעתכים איך עושים את זה בלי לחוש רגשות אשמה ועד מחשבות מסביב?????? תודה על ההקשבה אשמח לשמוע מה דעתכים.........................

שלום נוי, כל הכבוד על ההחלטה החגיגית באמת של עזיבת בית ההורים. זוהי באמת החלטה חשובה, המעידה - לא על כך שאת רעה ואנוכית - אלא על כך שאת בוגרת, עצמאית, כשירה ואמיצה. כל שינוי בחיינו, גם מתוכנן וטבעי, עלול לגרור עמו ספקות, סימני שאלה, ואולי גם דאגה וחשש. כל אלה טבעיים ומובנים, ויש להקצות להם מקום במחשבתנו, ולהתמודד עמם באומץ ובסבלנות. המחשבות שמתעוררות בך כלפי בני משפחתך, נובעות - אולי - בין השאר, בשל העובדה הפשוטה שבאמת קשה לכל כך הרבה אנשים מבוגרים להתגורר בכפיפה אחת, למרות (ואולי בגלל) האהבה והקרבה ביניהם. מגיע גיל בו מתגבש אצל כולנו סגנון חיים מובהק, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם זה של יתר בני הבית. זה בדיוק הזמן לקום ולמצוא מקום משל עצמנו. אני מחזקת אותך על החלטתך, ומאחלת לך המון ימים של שמחה והנאה בביתך החדש. ו...נא לא לשכוח לבוא לבקר את ההורים מפעם לפעם. את עשויה לגלות שגם להם התפנה מרחב פתאום, ושגם הם למדו להנות מהמצב החדש. דרך צלחה ליאת

מדהים איך אפשר לתת פוש לבנאדם רק עם המילים הנכונות תודה שוב פתחת לי כיווני מחשבה נוספים!:)

מה ההיגיון בלכעוס על מישהו אחר על מצבו שלו שלא קשור לשלנו? למה אנחנו רוצים שלאחרים יהיה רע כדי שלנו לא יהיה רע? מה העיקרון האבולציוני שיצר חשיבה מעוותת זו?

שלום ליאור, קנאה וצרות עין הן תכונות אנושיות, המופיעות בדרגה זו או אחרת אצל כולנו. הנטייה לקנאה וצרות עין פוחתת ככל שאנחנו מרגישים טוב יותר עם עצמנו, ובטוחים בערכנו. כאשר ההשוואה החברתית אינה מחמיאה לנו, נרצה להנמיך את הזולת, כדי שהפער לא יכאיב מדי. נדמה לי שאפשר להגדיר את צרות העין כמנגנון לשימור הערך העצמי. צהוב עולה! ליאת

ליאת, אני לא מבינה איך זה אמור לשמר את הערך העצמי. תוכלי בבקשה לפרט? תודה, לאונורה

תודה, כעת זה ברור יותר. אני מבינה שהרצון "להנמיך" אחרים משמר את הערך העצמי, כי הוא כביכול מקטין את הפער המכאיב בין מה שהייתי רוצה לעצמי ובין מה שיש לאחר. חשבתי בתחילה שהתכוונת לכך שצרות העין-הקנאה משמרת את הערך העצמי, ולי היה נראה שקנאה היא בדיוק ההיפך - מתעוררת לנוכח הפער, מה שבודאי מוריד את הערך העצמי. לאונורה.

שלום יש לי ילדה בת 15 אשר את רוב זמנה מבלה בחדרה , לבד, במחשב או בטלוויזיה. כעת, בחופש היא מבלה את כל שעות היממה בצורה כזו. האם להתערב? מה לעשות? (במחשב היא לא מצ'וטטת)

ערב טוב, מתבגרים הם ע?ם מוזר, עם העדפות חברתיות שנראות לנו, המבוגרים, לעיתים תמוהות. לא אמרת איך נראו חיי החברה שלה קודם לחופש הגדול, אבל מניסיוני, זה נראה די דומה ברוב הבתים. מתבגרים מעדיפים את הפרטיות שלהם, לעיתים מאחורי דלת סגורה, כשהם מנהלים חיי חברה די פעילים דרך המחשב. אם את מבחינה בנפילה מתמידה במצב הרוח, חוסר תיאבון (או זלילה בלתי פוסקת), בדידות חריגה גם ללא שיחות טלפון, יש מקום לשוחח ולראות אם יש מצוקה. במידה ואת מרגישה שהיא בסדר, הניחי לה והתעלמי. מתבגרים מצטיינים במיוחד ב"לא לעשות כלום", והם משכללים זאת לדרגות וירטואוזיות. אם את מזהה מצוקה, יש מקום להתערבות תומכת, כולל גיוס חברות טובות לעזרה, ובמידת הצורך גם אנשי מקצוע. חופשה נעימה ליאת

בעלי ואני הורים לילדה מקסימה נבונה ורגישה בת 6.5. בחודש האחרון היא מתעוררת משנתה כמעט כל לילה מחלומות רעים. לא תמיד היא זוכרת את כל הפרטים של החלום- לפעמים זה על גנבים, מפלצות ולפעמים היא לא מוכנה לספר מה קרה בחלום. היא מפחדת ללכת לישון בלילה כי היא יודעת שהיא תחלום חלומות רעים. אנו משתדלים מאד לא לחשוף אותה לדברים העלולים לפגוע ברגישותה כמו אלימות בטלוויזיה, או אפילו חדשות אבל מן הסתם לפעמים כן יוצא שאנו צופים באיזה שהוא סרט בערב והיא שומעת ורואה ולעיתים היא הייתה באמת מספרת שעל זה היא חולמת ומאז אני לא חושפת אותה לפני השינה לטלויזיה וסרטים לא של ילדים. בנוסף לחלומות ב3 ימים האחרונים מופיע לה כאב בטן ( כרגע לא נראה שזה משהו רפואי). חשבתי שאולי משהו מלחיץ אותה ולכן כואבת לה הבטן וניסיתי לדובב אותה לדבר ולא קיבלתי איזה שהוא סיפור שמצריך בירור. מה דעתך? איך אני יכולה לנסות להרגיע אותה ולדובב אותה לספר לי אם משהו מלחיץ אותה ולגרום לחלומות הרעים לעבור ולהפוך לחלומות טובים? תודה, אמא של נועה

שלום לאמא של נועה, בניגוד לאמונה הרווחת אצל המבוגרים בנוגע ל"גן העדן של הילדו?ת", מסתבר שלילדים יש לעיתים קרובות עולם לא פשוט בכלל, המאוכלס ביצורי פרא מבית היוצר הפורה שלהם עצמם. כהורים, עלינו להיות שם, גדולים וחזקים, נכונים להכיל, לנחם ולהרגיע. נועה נמצאת עכשיו בגיל השברירי, בו עולם הפנטזיה והדמיון מפנה בהדרגה את מקומו לתפיסת מציאות ריאלית יותר. דווקא בשנים רגישות אלה, בהן המציאות והדמיון עדיין משמשים בערבוביה, מתקשים ילדים לומר בוודאות מה "באמת" ומה "לא באמת", וגם כאשר הם יודעים שדברים הם "לא באמת", עדיין הם חסרים את הידע, הניסיון והחשיבה המופשטת, שיאפשרו להם (בגיל מבוגר יותר) להתמודד ביעילות עם דרישות המציאות. נראה שנועה אכן מתמודדת בימים אלה עם לחצים רגשיים שונים, המוצאים ביטוי בביעותי הלילה שלה. ולכן, להרגשתי, כדאי לפעול בשני מישורים. האחד, לנסות ולהבין מה מטריד אותה. אפשר לעשות זאת דרך שיחה ישירה, אבל אפשר גם (ואולי מוטב) בעקיפין, דרך משחק משותף או פעילות יצירתית משותפת, בה יכולים לצוץ תכנים ספציפיים מעולמה הפנימי. אם היא חולמת על גנבים ומפלצות, אפשר לשחק את זה שוב ושוב, עד שמתקהה העוקץ... במישור האחר, הפרקטי, הייתי מנסה לשמור ככל האפשר על שגרת חיים וגבולות, ולא לאפשר רווחים שונים (כמו שינה עם ההורים) הנלווים לחרדה. אפשר לחשוב על רעיונות יצירתיים שיוכלו לתת לה תחושת שליטה בחרדה. לילד שלי, למשל, עזרה אבן-קריסטל מתחת לכרית. לילד אחר עזרה בובה של גיבור-על שהייתה איתו במיטה. כל פיתרון שיסייע בהרגעה עצמית עדיף על פיתרון שמחייב שינוי בסדרי השינה הרגילים או מעורבות חריגה של ההורים. ועדיין, הנוכחות המרגיעה, המכילה, השקטה והאוהבת של ההורה, היא תנאי חשוב להחזרת השלווה לילד. הכל - כמו תמיד - תלוי באיזון. אשמח לשמוע אם יהיו עדכונים והתפתחויות ליאת

ליאת, ברצוני לרשום לך היום כי מי יודע מה יהיה מחר:) מה שלומך? ליאת, איך זה שיש לי הומור שחור בעת מלחמה (ואני אף זוכה לשמוע אותה היטב, אך לא להרגיש:) מקווה בשבילכם שנסראללה יקום מחר בבוקר על רגל ימין...(או שמאל? איזו רגל יש לומר במקרה כזה?!?) שמרי על עצמך לילה טוב (ושקט)

אני באזור המטווח החל מיום חמישי. אני מתחילה להתעייף. ילדים פונו לת-א וחזרו. אתמול ברחנו לאזור עמקי הכנרת. בהתחלה זה הרגיש כקייטנה לא מתוכננת (גם לנו ההורים). הספקנו לסדר בבית ובסביבתו לא מעט דברים שנדחו כבר זמן רב. עכשיו זה נראה אחרת לגמרי. אחרי יומיים בדרכים והתחושה שצריך למלט את הילדים (היום התעוררתי לקול ה"בומים", ועכשיו ברקע "בומים" נוספים). אתמול עברתי בנהריה בחיפוש אחרי בית מרקחת והעיר שוממה. התחושה נוראית. הדרכים בצפון בכלל ריקות לגמרי. היום ניסע שוב לת-א. הפעם כל המשפחה. אני רוצה להשאר בבית. למרות שבת-א צפוי לנו בילוי משפחתי מהנה ואפשר להסתכל על זה כבילוי חופשה משפחתית, ההרגשה שלי היא שבבית הכי טוב ואין חשק/כוח לנסיעה הזו. בן זוגי הציע שאשאר כאן אבל זה כמובן לא נראה לי. זה משחק הפסד-הפסד.

שלום לכל נציגינו בחזית! הומור (כן, גם הומור שחור) הוא אחת הדרכים להתמודד עם אימי המלחמה או עם פחדים בכלל, הגם שלא לכולם זה עוזר. המחשבה על נסראללה התקוע בבונקר שלו, חושב אם להתחיל את היום ברגל ימין או שמאל, היא מחשבה הסתגלותית, ההופכת גם את האויב ה'אכזרי' למשהו יותר אנושי, משהו שקל לנו להתמודד איתו. פחות מפלצת. אני מניחה שכאשר נאלצים להימלט מהבית, ועוד עם ילדים קטנים, ההומור באמת לא תמיד מספיק, ונדרשת יכולת התמודדות מסוג אחר, מעשי יותר. נדמה לי שאחד הדברים שיכולים לסייע קצת בתוך המציאות ההזוייה הזו, הם הניסיונות הקטנים לשמור על שגרה שפוייה, ועל תחושה בסיסית של שליטה במצב. גם לילדים קטנים אפשר לתת תחושת שליטה או תחושת מסוגלות. כדאי לנסות ולתת לילדים תפקידים "לשעת חירום" כמו להיות אחראי על בקבוק מים, או על תיק הממתקים איתו נכנסים למקלט. את צודקת כשאת אומרת שזה מצב מחורבן בכל מקרה. גם אנחנו, המבוגרים, זקוקים לתחושה של רציפות, יציבות וביטחון. כ'פליטים', הנאלצים להימלט מאזורי הסכנה, אנו מתמודדים עם סדקים ממשיים בתחושת היציבות הזו. יש לקוות שכולנו נוכל לחזור כמה שיותר מהר לשגרה המבורכת, ועד אז - נסו להחזיק מעמד. אני שולחת לכולכם, מכאן, את כל העידוד והאהבה שרק אפשר. ליאת

שאלה: זה בסדר לכתוב ולשפוך דברים שקשורים רק לעצמי או להתקשר לחברים כדי לספר על בעיות שלי בלי קשר למצב? זה לא הופך אותי לאגואיסטית ולא מחוברת כשאני כותבת על דברים שלא קשורים למה שקורה בארץ?

אני שלום רב, בודאי שזה בסדר ! אם את רוצה להיות פוליטיקלי קורקט תטבלי את עניינייך האישיים בנושאי מלחמה. אם לא - אז חזרה לשיגרה במלוא המובנים, כולל בנושאי השיחה והכתיבה. בברכה, גדעון

גדעון יקר שלום אני גרה באיזור הצפון ומחר יש לי פגישה חשובה עם פסיכולוגית, שהוקדמה בגלל שהיה לי התקפון פסיכוטי. אני לא בטוחה שהפגישה בוטלה בעקבות המצב, למרות שזה הגיוני. הפסיכולוגית לא התקשרה לבטל וממש לא נעים לי להתקשר. האם אני צריכה לקחת כמובן מאליו שהפגישה בוטלה ובגלל זה לא התקשרה. אני ממש מפחדת להתקשר... למה היא לא מתקשרת...): תודה ויום שקט

קטי שלום רב, קודם כל השתתפותי איתך ועם תושבי חיפה. צפירות וצפירות הרגעה וקטיושות...בלגן אמיתי. נקווה שזה ירגע מהר. לעצם העניין - אם היא לא הודיעה לך אז הפגישה לא בוטלה. תגיעי בשעה היעודה. במידה ואת לא שקטה , את יכולה להתקשר כדי לוודא שאין שינוי. אם את מפחדת להתקשר, אז פשוט תגיעי. ככה זה כשחרדות הפגישה הראשונה מתערבבות עם חרדות הקטיושות... שיהיה בהצלחה, תעדכני, גדעון

תתקשרי. אולי הפסיכולוגית שלך או את צריכה להישאר במרחב מוגן....

אני גר בחיפה. מאז הבוקר אנחנו מופגזים בטילים וקטיושות. כל הזמן צפירות להכנס למקלטים. כולם כבר ארזו וברחו לתל אביב או לירושלים. אני תקוע בבית כל השנה כי יש לי חרדה חברתית. אבל מה לעשות עד שזה יגמר? לנסוע למלון בת"א? לקחת קלונקס וללכת לישון? אנא תן עצה!

עמוס שלום, קודם כל השתתפותי הכנה איתך ועם תושבי חיפה. ולעצם העניין: האם אין במצב האובייקטיבי הזה כדי לסייע לך להתגבר על החרדה החברתית ולרדת למקלט? במידה ולא - תשאל את עצמך מה ירגיע אותך יותר: קלונקס או ת"א. אפשר גם את שניהם: קלונקס ות"א. לפחות כרגע: איזור המרכז יותר רגוע. תעדכן, בברכה, גדעון

שלום כבר הרבה זמן אני במתח מפני שאני כבר בסוף שנות ה-20 לחיי ועדיין אני לא מסודרת מאף בחינה. כל דבר משפיע עלי בגדול ומפחית את הכוח הנפשי שלי. מה שמטריד אותי במיוחד עכשיו זה המלחמה בצפון. אחד מהדברים שמפחידים אותי בקשר למצב זה שיקראו לי למילואים ואני יודעת שאני לא מסוגלת לעשות מילואים כי זה מלחיץ אותי. בצבא הרי לא מקשיבים לאף אחד אז בטח לא יתחשבו בי. זה קצת אגואיסטי מצידי לחשוב על זה אך כך אני מרגישה. איך נרגעים? תודה מראש

חגית שלום, לגבי המצב בצפון - את לא לבד. כולנו מוטרדים. לגבי האפשרות של מילואים מנסיוני ישנה התחשבות רבה לגבי מצבים, שאנשים לא יכולים מסיבות שונות לשרת. מה גם שכלל לא בטוח שתגוייסי. לפחות בדמיונך אל תקדימי את המאוחר. לגבי זה שאת עדיין לא מסודרת בחיים - לא פרטת מדוע ולמה. אך נראה לי שבאופן כללי, את נוטה לשים את כל הדאגות ביחד, החשובות יותר והחשובות פחות וזה מתכון לא כל כך מומלץ. נסי לסדר את הדברים במחשבתך. להבין היכן עלייך להשקיע את מירב מרצך. היכן החוזקות והיכן החולשות והתחילי לעשות עבודה על עצמך.את מוזמנת לשקול טיפול פסיכולוגי, שיכול לסייע לך לארגן את עצמך. בכל מקרה הייתי מציע: פרה, פרה. קודם כל שהעניינים בצפון יגמרו ולאחר שלא יקראו לך למילואים והדאגה הזו תרד, או אז תתחילי לחשוב על הבעיות האחרות. בהצלחה, גדעון

שלום רב, אבקש רשימת מכונים המטפלים בפדופיליה באמצעות פסיכולוגיה קלינית. כנ"ל רשימת מומחים בבתי החולים השונים. תודה

שי שלום, מצטער, אך אני לא מכיר מומחים או מכונים עם התמחות ספיציפית בפדופיליה. אתה מוזמן לבדוק מחר אולי ליאת מכירה. בברכה, גדעון

שלום מה זה אומר תופעה של שינוי מצב רוח מקצה לקצה על ידי אדם אחר, הכוונה:היכרתי מישהוא לאחרונה שמאוד מוצא חן בעיני,הבעייה שהוא משפיע בצורה קיצונית על חיי . למשל עם הוא מתקשר ומתייחס אליי אני מאושרת ומלאת אנרגיה,ואם הוא לא מתקשר או מתייחס שונה אליי. אני פתאום בהרגשת רייקנות חוסר חשק תיפקוד דיכאון מתמשך חוסר יכולת שינה רגועה מחשבות שלא עוזבות אותי. ממש מתסכל אותי תודה גל

גל שלום, איך אומר השיר: "בין הבלבול לאסון תדעו שיש פתרון קוראים לזה אהבה". אז, האם יכול להיות שאת מאוהבת וזה הסוד שמאחורי הבלבול? שהרי ככל שהוא יותר מוצא חן בעינייך כך גם תחושת הבלבול גדלה. נראה לי שהיסורים הללו שאת מתארת מוכרים להרבה הרבה אנשים. נקווה שיתקשר יותר ואולי גם את תעיזי להתקשר אליו. בהצלחה, גדעון

שלום רב: האם אובססיה נחשבת לתופעה של לרדוף אחרי בחור? הכוונה בחור שלא מעוניין בקשר ולא בעיניין, מאז שאמר לי את זה הרגשתי שפתאום יש לי דחף לרצות אותו. ומאז אני רודפת ללא סוף ורק חושבת איך אני מנסה לגרום לו שירצה ,הרגשתי שפתאום זה מין אהבה! עד כדאי כך משפיע על החיים שלי שרק חושבת ומתוסכלת מימנו ,עזבתי את עבודתי לפני כחצי שנה ומאז אני בבית . ומחכה לפעם בשבוע ביום מסויים שאני יודעת שהוא הולך למכון כושר,רק כדאי לראות אותו. (הוא יודע שאני מאווד מעוניינת בו)האובססיה שאני יודעת איפה לראות אותו ובשעה מסויימת משגעת אותי אני לא מצליחה לא ללכת ולרדוף אחריו.... מה עליי לעשות? תודה מראש

דנה שלום, את מתארת שמזה חצי שנה את לא עושה כלום , מלבד לחשוב על בחור מסויים ולתכנן איך לגרום לו להתאהב בך. לא משנה איך נקרא לזה - אובססיה או לא, זה מצב ממש ממש לא בריא. ככל שאת נכנסת יותר אל החשיבה והעיסוק בו, כך את פחות עסוקה בדברים אחרים כמו עבודה, זמן פנוי, חברות, בילויים. לדעתי כדאי שתעשי כל מאמץ כדי להשתחרר מהאובססיה הזו. איך? זה כבר הרבה יותר מסובך. הכי טוב - בעזרת איש מקצוע. את יכולה גם לנסות בכוחות עצמך - תקראי ספרים בנושא, כגון : "אהבה אובססיבית" מאת ד"ר סוזן פורווארד. ובעזרת הידע וההבנה של מה שקורה איתך, תבני לעצמך תוכנית "התנתקות". הרבה הצלחה, גדעון

לד רציתי לדעת מהי שטת טיפול מוח והאים היא עוזרת ובאיזה מידה הוכחה כיעילה תודה מראש

אודי שלום, גם אני לא ידעתי על שיטת "מוח אחד" לפני שאלתך. חיפשתי בגוגל ומשם נודע לי על השיטה, שנוצרה בשנת 1985 , מתוך גישת הקינסולוגיה. כלומר מדובר על שיטה הקיימת באזור הכללי של טיפולים הוליסטיים אלטרנטיביים ולא בתחום הפסיכולוגיה הקלינית. איני יודע דבר על יעילות השיטה ותרומתה. בברכה, גדעון

היי. ילדתי לפני חודשיים (לראשונה),והכל עבר בטוב, אבל אני סובלת מאוד מחרדות קשות-כל הזמן בתחושת דאגה כבדה, ואפילו מחשבות איומות ומפורשות על דברים נוראיים שיכולים לקרות. אני מרגישה שאני לא יכולה להגן על התינוקת, ושהיא כל הזמן בסכנה.אני גם מאוד מתקשה לעזוב אותה, למרות שאני עושה את זה כשאני חייבת, אבל אני ממש מרגישה שזה גובה ממני מחיר רגשי/נפשי כבד. מצד שני אני רוצה שהחיים יחזרו למסלולם, ושכן יהי לי גם זמן לעצמי... חשוב לי להדגיש שאני לא בדיכאון.אני מתפקדת, ושמחה בסה"כ-רק שהמחשבות וה"פרידות" הקטנות, אפילו אם הן רק במחשבה כאופציה...מכאיבות לי מאוד, ואני מרגישה שזה משתלט ומאיים למוטט. אני כבר בטיפול שנתיים (עקב gad ) והטיפול טוב אבל כרגע זה לא עוזר. אני לא לא יכולה לשאת את המחשבות,הפחד והכאב.תרופות לא באות בחשבון כי אני מניקה. אני צריכה עזרה פרקטית אבל אני גם רוצה להבין למה??? למה זה קורה לי.

אימא יקרה, לידה ואימהות הינה ארוע משמח ומבורך וממלא את הנפש. אבל ממלא גם בשמחה וגם בהרבה הרבה חרדות. חוסר האונים של היצור הקטן והעדין והאחריות עליו יכולה ליצור אין ספור חרדות , דאגות ושאלות. עם הלידה נפתח "חלון" נוסף בנפש: איך אני כאמא, איך אמא שלי היתה והינה עבורי. מה אתן לילדי, מה נתנו לי? הרבה שאלות ובטווח הזמן של החודשיים מאז הלידה גם לא צפויות להיות כל התשובות. הביטחון בא עם ההתנסות. ככל שעובר הזמן ואת מגלה שאת מסוגלת להתמודד עם כל הדברים החדשים הללו, כך תרגישי יותר טוב עם עצמך ועם פחות דאגות. את גם, כפי הנראה נוטה לדאגנות ולטרדות, כך שבודאי בעת הזו מוטיב הדאגות והחרדות יגבר אצלך. אז בכל זאת כמה עצות פרקטיות מה לעשות: 1. את בטיפול. המשיכי לשתף את המטפלת שלך ולעסוק בהבנה של מה קורה איתך. 2. לימדי טכניקות הרפיה והרגעות. את יכולה לבדוק אם המטפלת שלך יודעת וכולה ללמד אותך ואם לא אז במקומות אחרים. 3. חפשי תמיכה. תמיכה אינטרנטית דרך פורומים של אימהות צעירות וכל נושא אחר המטריד בתקופה זו. תתפלאי עד כמה את לא לבד ועד כמה עוד נשים מתעסקות ומוטרדות וחרדות באותן שאלות ממש. הרבה הנאה מבתך ומאימהותך, בהצלחה, גדעון

אורנה שלום רב, הגעתי למסקנה שאני פשוט טיפשה ודפוקה..... אני שונאת את עצמי.... וזה פשוט נורא לחיות עם התחושות האלה..... ואלה שבכל זאת אוהבים אותי(ואני יודעת שיש כאלה.....) , האמת שאני לא מבינה אותם..... מה יש לאהוב לעזאזל.... יש לי אישיות דפוקה. השאלה איך לחיות עם זה? פשוט איך? ןהמלחמה הזאת.... אוף. כבד עליי. הלוואי ויהיה כבר שקטטטטטטטטטטט חן

בוקר טוב חן, זה נשמע מאוד כואב. אפשר לחשוב על זה בתור "המלחמה שבפנים" - המלחמה להרגיש טוב יותר כלפי עצמך. מלחמה יומיומית, עם כשלונות והצלחות, עליות ונפילות... החזיקי מעמד, אורנה

מה עושים כשנמאס מהחיים וכל מה שרוצים זה למות בלי סיבה מוצדקת ובלי הסברים מיותרים???? נימאס לי מהחיים, אני לא מוצאת את עצמי בעולם הזה, הלוואי שזה יגמר כבר, אני כל כך זקוקה למנוחה מהחיים האלה. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף א = נ = י = ר = ו = צ = ה ל = מ = ו = תתתתתתתתתתתתתתתתת שזה יקרה, כל כך עייפה מהחיים אין לי כוח יותר :(

יש לך 2 אפשרויות: ללכת לטיפול ולטפל בעצמך או לחכות ולהתפלל למטח רקטות

מעיין יקרה, אנא, אל תשארי לבד עם התחושות הקשות האלה. דברי עליהן עם אדם קרוב, ושיקלי את האפשרות לקבל תמיכה וליווי גם מאיש מקצוע. בתקווה להקלה קרובה, אורנה

שלום מה עושים עם חרדה שמתבטאת דרך גופי העדין והרך כבר כמה שנים. הייתי בטיפול במשך 3 שנים בערך ואני לוקחת לוריוון ופאקסט. מה עושים???????????????????????? תודה מראש

שלום a, זה נכון שהמאבק בחרדה הוא לעיתים קרובות מאבק מתמשך, שדורש היערכות ונכונות לשאת כל מיני תקופות. יתכן שעכשיו הזמן המתאים ל"הערכת מצב", שאפשר בהחלט לעשות בעזרת פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה: לגבי הטיפול הנפשי - האם התנסית בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי? האם למדת טכניקות שיש להן מימד גופני-הרגעתי, דוגמת ביו-פידבק? לגבי הטיפול התרופתי - מתי בוצע השינוי התרופתי האחרון? האם יש מקום לשקול שינוי תרופתי? ברמה הסביבתית והמערכתית - באיזו מידה נערכת להתמודדות עם הקשיים הכרוכים בהפרעת חרדה? איזו תמיכה סביבתית יש לך? אלו רק חלק מהנושאים שכדאי לברר, וציינתי אותם כדי שתדעי שתמיד יש עוד משהו לעשות! המון הצלחה, אורנה

אורנה, ספרי, מה שלומך? (שלא תעיזי לדלג על השאלה הזאת) אני מחזירה אותך רגע לדיון משבוע שעבר על הילדות האבודות. כתבת שצריך לגדל אותן עכשיו. אבל זה נורא נורא כואב. לא עדיף להשלים עם העובדה שילדות כבר לא נהייה? שבת שלום, אורנה יקרה. נורית

נורית יקרה, תמיד כל-כך אכפתית... אז הנה, אני לא מדלגת, וכותבת ששלומי לא רע, אני עמוסה כרגיל (מסתבר שזה עניין של אופי, ולא של כמות המטלות החיצוניות), ויותר ויותר מודאגת ממה שקורה במדינה הקטנטונת שלנו. אני שמחה שאת מחזירה אותנו אל הילדות האבודות. זה היה דיאלוג מאוד פורה ומעניין בעיני, שקיבל כל מיני הדים עדינים מכל מיני ילדות... (וזה בערך שני דפים אחורה, אם למישהו מתחשק להצטרף). אני יודעת שלתת לילדה האבודה תוקף ומקום פנימי זה תהליך כואב. אבל בעיני, היא ממילא שם, בוכה וצועקת... לגדל אותה זה לא בדיוק לחזור להיות כמוה, אלא להקשיב לה ממקום שהוא גם ילדי וגם הורי (בערך כמו שאנחנו מגדלים את הילדים שלנו...). מה דעתך? בחיבה רבה, אורנה

כל הסטודנטים כאן בבלבלה גדולה. מבחנים כרגע מתקיימים. אבל הראש והלב של כולם נמצאים במקום אחר.. אני אישית שמעתי את ה"בומים" מהקטיושות שפלו, וראיתי אמבולנס דוהר לכיוון סטלה מאריס. מי שאין לו מבחן מחר- בורח לקרובים דרומיים/מנסה לחפש כאלו.. בתקווה שהכל יסתדר במהרה [בפליאה גדולה-- אנחנו בשנת 2006, ואנשים עדיין מעוללים דברים כאלו?? בלתי נתפס :( ] סטודנטית חיפאית

רקטה אחת מול לא מעט מטחים של קטיושות על נהריה למשל. ההודעה שלך נראית כאילו מנותקת מהמציאות. אנשים לומדים נמצאים הכל הצפון לידיעתך. הסטודנטים בתל חי "בבלבלה" כבר כמה ימים.

שלום שלום, לנו יש כאן מקום גם לסטודנטים של תל-חי, ולתושבי נהריה, ולכל מי שרוצה לספר ולשתף (בלי קשר למקום מגוריו). אנא, עשו זאת. אורנה

שלום סטודנטית מחיפה, אני שמחה שעדכנת אותנו, כי אנחנו כאן דואגים... וזו הזדמנות מצויינת בשבילי להזמין אנשים נוספים לשתף בתחושות שלהם סביב המתיחות העולה וגוברת. אורנה

כולם במקלט אין מי שירשום

אם קטיושה אחת מוציאה אותך מדעתך יש בטירת הכרמל בית חולים בדיוק בשביל אנשים כמוך. ומה עם הקסמים באשקלון ושדרות? והקטיושות בצפת? יש מקום בטוח? אין כזה מקום! אז תפסיקי להתבכיין.

מנסה למצוא את עצמי, חיה באי שקט שמטריף אותי. מנסה להתכנס, להרגיע, להשקיט. לא הולך לי... עננית

עננית יקרה, אני מבינה שמזג האוויר סוער, וגשמי הברכה מתעכבים... תמיד נעים לקרוא אותך... אורנה

אורנה, גשמי הברכה מטפטפים להם בצד אחד ובצד השני מזג האוויר הסוער וזה מבלבל, מפחיד ולא תמיד מובן. אני מגלה כל פעם מחדש איך דברים ( אפילו קטנטנים ) מצליחים להשתנות ואיך אני מרגישה טוב עם השינוי ומופתעת כל פעם מחדש. מפחדת מההצלחות, לא מאמינה שזה קורה לי. ומצד שני ישר עולה לי המחשבה שמי שנולד דפוק נשאר לעולם דפוק ( בהוויתו הפנימית) גם אם אחרים לא רואים. ובקשר לילדה המרגיזה והדומיננטית שבי החלטתי בכל זאת לנסות להעלים אותה:), מקווה שבפגישה הבאה זה יצליח... שבת שלום עננית

בעקבות חילופי הדברים בנינו אזרתי אומץ וקבעתי פגישת נסיון עם מטפלת באמנות. אני חושבת שבכל זאת צריך לשחרר משהו כדי שאוכל לחיות שלמה עם עצמי ובאיזה שהיא רגיעה שאינה תלויה בתרופות. בסוף ביטלתי. נכנסתי ללחץ. לא יכולתי לחשוב על עצמי שוב בסיטואציה החושפנית של טיפול. שוב דורכת במקום. לא יכולתי אפילו לשתף את בן זוגי. אני צריכה להשתחרר מדברים שלא נסגרו בטיפול הכושל. אני צריכה להשתחרר מהטיפול הכושל עצמו. אני מתחילה להתעייף.

. יקרה, אני מרגישה אותך כמו נקודה של כאב, מכונסת בתוך עצמה, משתוקקת להושיט ידיים החוצה... אני שמחה שקבעת פגישה בשבוע שעבר, ואני חושבת שזה בסדר להיבהל, ולחזור אחורה, וזה גם בסדר לקום שוב. אני מקווה שתאזרי את האומץ לקבוע את הפגישה מחדש. אורנה

יש לי שאלה, כאשר יש אמא ל-3 ילדים בין גיל שנה לגיל 5 והאם עברה 2 התקפים פסיכוטיים ואושפזה במחלקה פסיכיאטרית סגורה פעמים בשנה האחרונה, מהי טובת הילדים, כלומר לילדים יש אבא אוהב וסב וסבתא מאד תומכים, אך מהן ההשלכות לגידול 3 ילדים רכים כשברקע אם עם התקפים פסיכוטיים, האם לא ממש תפקדה בין ההתקפים, ברור שהיא אוהבת בכל ליבה את ילדית אך היא מאד מנותקת ומרחפת ביומיום, בהתקפים היא נעשית מוטרפת מדברת לא לעניין ואף אלימה, מהי טובת הילדים? האם אפשר להתגרש? איזה הסדרי משמורת יש במקרה של אם חולה, בכלל האם אפשר להתגרש? לא נראה שהיא עצמאית דיה על מנת להתקיים בעצמה? מהם האפשרויות העומדות בפני האב על מנת לגדל את הילדים בסביבה אופטימלית בנתונים הקשים?

שלום רקפת, אכן שאלה מורכבת ביותר, ואין לה תשובות קלות. אני בטוחה שקיימים נוהלים המסדירים סוגיות של גירושים ומשמורת במצבים מעין אלה, אך לצערי אין זה תחום התמחותי. מאחר ואני מאמינה שגורמי רווחה שונים כבר מעורבים במקרה, אני ממליצה להתייעץ עם אנשי המקצוע שמכירים את המשפחה ויודעים מתוקף תפקידם את האפשרויות השונות העומדות בפניכם. בברכה, אורנה

מה עושים עם הרצון הנואש הזה לחיבוקים? אני אדם מחבק ומחובק ובזמן האחרון בטיפול שלי צפות לי תחושות נטולות כל הסבר. צורך מאד גדול שהמטפלת שלי פשוט תחזיק אותי כמו שמחזיקים תינוק. שתעטוף ותחבק ותקח על הידיים ותרגיע. לא ברור לי למה זה. הייתי תינוקת מאד מחובקת ומוחזקת על הידיים (לפי הסיפורים לפחות) ובמשך שנים דווקא נרתעתי ממגע, מחיבוקים (בעיקר של אמא שלי). לקח לי שנים להשתחרר מהרתיעה ולהפוך לאדם שמחבק ומחובק. לא חי מגע, אנשים שאוהבים אותי או חיבוקים ביום-יום. אז מאיפה זה הגיע פתאום? ומה עושים עם זה? ניסיתי להדחיק ולהתעלם - לא עזר. דיברתי על זה בטיפול - לא עזר. ועכשיו, גם עכשיו - כל הגוף שלי רוצה רק דבר אחד. קשה לי

צריך להעריך את התכונה הזאת לחבק, אנשים אוהבים שנוגעים בהם (רובם) ושמראים להם חיבה בכלל, זה מחזק את האגו ומשפר את ההרגשה האישית, לצערנו, איננו מראים חיבה לעיתים קרובות מבושה, עכבות חברתיות או סיבות אחרות. גם לי קרה שיום אחד פתאום התחלתי לחבק את הורי, זה קרה אחרי טיפול פסיכותרפי שבמהלכו "סלחתי" לאחד מהורי ויכולתי לפנות מקום לאהבה. עקב כך - גם אחותי התחילה לחבק וכולנו השתתפנו בחוויה החדשה של החיבוק ואיתו הגיעה גם הנשיקה. חיבוק היא חוויה של נתינה וקבלה ואינני רואה מה רע בכך, יש לזה אפקט של רגיעה ושלווה וגם ביטחון. תמשיך כך ותלמד את כולם, זה אפידמי... ג.

אמרתי דיוק את זה - שחיבוק זה דבר טוב, שיש לי הרבה מאד חיבוקים בחיים שלי. קשה לי עם הצורך שלי לקבל חיבוק בטיפול (או מחוצה לו). קשה לי עם הרצון לקבל חיבוק ממי שמנסה לחבק במילים אבל זה לא מספיק לי. קשה עם הצורך התינוקי הזה, לחיבוק שקיים כנראה (או צריך להיות קיים?) בשלב ינקותי מוקדם. קשה עם זה שהצורך הזה לא מסתדר לי עם העובדה שהסיפור שמסופר במשפחה שלי הוא שהיו לי הרבה מגע וחיבוקים בינקות ובילדות.

רק בשביל לקבל חיבוק חמי רודנר מילים: חמי רודנר לחן: חמי רודנר היא עומדת ובוהה בגשם האטלנטי מקיש בחלון שלנו בלי הפסקה כל הדרך מפורטוגל עכשיו ברחוב שלנו מצמידה את האף לשמשה ולא מפסיקה לבכות אתה לא רואה אותי יותר היא אומרת יותר היא אומרת ומפנה אליי את הגב, רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק אל תהיה אדיש אליי תפסיק להיות כ"כ חכם זקוקה לך עכשיו אוהבת אותך הגשם ממשיך, לה לא אכפת מכלום הוא לא מפה והוא מכה כמו משוגע והוא מכה כמו משוגע אני אוהב אותך יותר, את יודעת יותר את יודעת תתקרבי אליי רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק

שלום ג., משהו מתרחש בטיפול, שמעורר אצלך צורך במגע גופני חם ומערסל. הצורך עצמו אמנם לא יתממש בטיפול פסיכולוגי, אבל זו הזדמנות מצויינת להבין אותו לעומקו (והדברים לא כל-כך פשוטים, במובן שאם חיבקו אותך בילדות אז הנושא סגור...). אני ממליצה להמשיך לדבר את הכמיהה הזו, וכמובן להתחבק ככל האפשר בכל הזדמנות... אורנה (ותודה לאין כינוי על השיר הנפלא).

לאחרונה אני מרגישה שאני צריכה עזרה נפשית. אמנם, אני עובדת, שוכרת דירה, מחזיקה רכב ועל פני השטח נראה שהחיים שלי דווקא בסדר... אבל בכל זאת אני מרגישה ריקנות איומה (ויש לי את כל הסיבות שבעולם). אני ממש רוצה לקבל עזרה באיזה שהיא צורה אך לצערי אין לי את האפשרות הכלכלית, כל שבוע ללכת לפסיכולוג. בדקתי בקופ"ח ואפילו דרכם (יש לי מושלם) זה יוצא לי בין 180-200 ש"ח לשבוע וזה ממש בעייתי, במיוחד אם הטיפול יהיה לאורך זמן. אני עוד יותר מעוניינת בסדנא ליחסי אנוש, הבעיה שאני עובדת אחה"צ ולא מצאתי באף מקום אפשרות לעשות את זה בבוקר. מה האלטרנטיבות שלי? איפה בכל זאת אוכל למצוא משהו בסגנון לבוקר? בתקופה זו של חיי, אני ממש צריכה את זה....

היכנסי לאתר "קבוצות"- www.igroups.co.il יש קבוצות בכל הארץ, בעלות נמוכה, חלקן בשעות הערב, לאחר שעות העבודה. בהצלחה.

תודה על העזרה. הבעיה היא ששעות העבודה שלי מסתיימות ב- 21:30פחות או יותר. לא נראה לי שהם מתחילים אחרי עשר בלילה. אני צריכה למצוא משהו כזה לבוקר וזאת בדיוק הבעיה שלי.

שלום רונית, לעיתים הכל נראה בסדר, אך בפנים מציק לנו הכאב, וזהו זמן מצויין להתחיל טיפול. האופציות המוזלות כוללות את שירותי הייעוץ באוניברסיטאות, את קופות החולים ואת המרפאות הממשלתיות (בהן הטיפול בחינם אך התור לרוב ארוך מאוד). כיוון נוסף לחשוב עליו הוא טיפול קצר מועד, המתמקד בנושא מרכזי ועובד סביבו. בנוגע לטיפול קבוצתי, אני מאמינה שיש קבוצות הפעילות בבוקר, וממליצה לך להפעיל את מנוע החיפוש ביתר שאת על מנת לאתר אחת כזו... בכל מקרה, אני מצרפת כתובת בה ניתן לברר בנוגע למרפאות ממשלתיות: http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc בהצלחה, אורנה

שלום רב, רציתי לשאול שאלה הנוגעת לאבי. כבר שנים שהוא אוסף עיתונים, קלטות וידאו ולא זורק שום דבר, יש לו אפילו חדר בבית שכמעט שלא ניתן לעבור בו והוא מלא בניירות ועוד. התופעה נמשכת כבר שנים רבות ואימי החליטה שהיא חייבת לזרוק ולפנות את החדר כשאבי לא יהיה בבית. היא הודיע לו כמה פעמים על כוונתה אך הוא כבר לא מאמין. אבי הוא אדם שאני מגדירה כ"סכיזואיד". כיצד יגיב אבי אם יגיע הביתה יום אחד ויגלה שכל הרכוש שצבר/אסף עם השנים נעלם? האם יש מחקרים על כך? אבי לא מסכים ללכת לפסיכולוג או לקחת תרופה, הוא לא מאמין בזה (בעיקר לאחר שראה מה עושות תרופות פסיכיאטריות לאחותי הסכיזופרנית). בתודה מראש, ג.

שלום ג., אכן בעיה סבוכה ביותר. יתכן שאביך סובל מצורה מסויימת של הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, המתבטאת באגרנות כפייתית. הטיפול בבעיה זו מאתגר ביותר גם כשיש שיתוף פעולה מצד המטופל, ובוודאי כשאין. למרות זאת, אני ממליצה שאת ואמך תגשו להתייעץ עם פסיכיאטר בנוגע לאפשרויות העומדות בפניכן, וכמובן יידעו אותו בנוגע למחלה של אחותך. אני מבינה שאמך טרם פינתה את חדר ה"אוספים" של אביך, משום שהיא חוששת מתגובתו. אינני יכולה להעריך את עוצמת התגובה, אך בכל מקרה סביר שללא טיפול לא יהיה בכך פתרון ממשי. הכוחות המניעים אותו לאגור ימשיכו את פעולתם, ותוך זמן קצר החדר יתמלא שוב... אני מאחלת לכן הצלחה בהתמודדות המורכבת, אורנה

הי...כל פעם שאני מגיעה לסיטואציה של מגע פיזי ומיני אני נורא מתביישת זה לא שאני לא מרגישה בנוח עם עצמי אף על פי כך שקצת עליתי במשקל אבל זה לא העיניין אני כאילו לא נותנת לעצמי להשתחרר ולהנות עד הסוף נורא מתביישת מהגבר שאיתי אנחנו כבר יוצאים חודש אני בת 24 ובתולה לא יודעת מן הרגשה מאוד משונה כל פעם אני אומרת לעצמי להיות רגועה ומנסה תרפייה ודימיון מודרך וכלום אני פשוט במוכה ולא נהנית למרות שאני מאוד רוצה מה עושים? איך מתגברים?

שלום עדי, מגע מיני, כמו כל מיומנות אחרת, נוטה להשתפר בעקבות אימון וניסיון... זה מובן שאת נבוכה ומתביישת, ואולי כדאי לנסות לקבל זאת כחלק טבעי מהשלבים הראשונים במיניות. אם הגבר שאיתך נראה לך נעים וחם, אני מציעה לשוחח איתו בכנות על תחושות המבוכה ואי ההנאה, על מיעוט הניסיון ועל נושאים נוספים שמטרידים אותך סביב יחסי מין. אם הוא פרטנר בוגר ואיכפתי, אני בטוחה שהוא ישמח ללוות אותך באורח רגיש וקשוב. המון הצלחה, אורנה

שלום לכולם!רציתי ככה להוציא את מה שיש לי בלב,אני כבר מזה המון זמן אני כבר מנסה לרזות הרבה מאוד זמן ובשל בעיה בריאותית מסויימת זה נורא קשה ההיתי רגילה עד לפני שנה להיראות מעולה ממש חתיכה אני כיום בת 23 וכבר ממש מרגישה שזה לא כמו פעם אני לא מרגישה חושנית סקסית ובטח שלא נחשקת זה משפיע עליי בחיי היום יום לרעה יש לציין שעליתי במשקל לא מאוכל אלא פשוט זה קרה בגלל שיבוש הורמונלי בגוף אני כל כך כבר מיואשת והבעיה הבריאותית שלי גם מטרידה אותי כבר די נמאס לי אני רוצה שוב להנות מעצמי אני גם בדיטה נורא קשה ומגבילה בעקבות זה ובסוף זה גם לא עוזר נורא מתסכל חייבת לציין זהו.....בערך..........

שלום ירין, זה באמת נשמע מתסכל מאוד. את מתאמצת כל-כך לרזות, ולא נהנית כלל מפירות המאמץ. ובנוסף את צריכה להתמודד עם המשמעויות הרחבות של הבעיה ההורמונלית, עם השינויים בדימוי העצמי (הגופני, הנשי) ועוד. מאחר ותיארת רצון "להוציא את מה שיש לי בלב", רציתי להציע לך לא להישאר עם זה לבד. זמנים של שינוי והסתגלות למציאות חדשה הם לעיתים קרובות זמנים מצויינים לשאול את השאלות בטיפול פסיכולוגי. כתבי עוד אם תרצי שנדון בכך ביחד. בהצלחה בכל, אורנה

הי אורנה ראשית תודה רבה על התייחסותך ותגובתך המהירה ולהמשך מה שרציתי לומר זה שאני לא מוכנה לקבל את עצמי ככה קשה לי עם מאוד אני לא מסוגלת לקבל את זה,זה משהו מאוד טרגדי בשבילי אני בוכה כל יום אולי מחצית או יותר מהיממה כולה לא עוזה במחשבות,אין אני ממש אובדת עצות ואני כאילו מרחמת על עצמי למה לי ולא פייר כי כל כך שמרתי על עצמי ופתאום בלי שאני ארצה הנה זה קורה מתחת לקש הכי אבסורד זה שמשום מה פתאום כל החברות שלי רוצות לצאת ואני כמובן עוצרת את עצמי כי אני הרי לא יהנה ממש לא רק להפך יאכל את הלב ההיתי רגילה להיות במרכז העיניינים וכל זמן שעובר אני רואה עוד אנשים שהכרתי וכולם בשוק ומגיבים מוזר ואני נקרעת אני כאילו אומרת שההיתי חתיכה משום מה חברות שלי לא רצו כל הזמן לצאת האם זה בכוונה או שאני סתם פרנואידית....זהו אני כנראה אמשיך לנסות לחזור אל עצמי עם כל הזמן והקושי,וואו כמה סבלנות צריך כזה מייאש :( תודה על ההקשבה!

יש לי איזו בעיה אולם לצערי לא אוכל לפרסמה כאן מטעמים דיסקרטיים ומקצועיים.

שלום לשואלת, אני מוכנה לחכות לך למספר דקות נוספות, כדי שתספרי במה מדובר. ככלל, אנו מעדיפים להשיב דרך הפורום, ותוכלי להסוות פרטים מזהים ללא קושי. כתובת המייל הפרטית של מנהלי הפורום לא נועדה ליצירת פורום מקביל, מה שלצערי קרה לאחרונה וגרם לאי-נוחות רבה. אשמח להשיב לך מכאן, לפחות בואי נתחיל ואז נראה. ליאת

עכשיו נרגעתי...................... sorry על אתמול עכשיו מדאיג אותי מאוד שנחטפים בחטף חיילים. כי אני דואגת תמידית לאחי(הוא גם חייל) וגם כואב לי על החיילים המסכנים והמשפחות שלהם וכו'...

שלום חן, נקווה שכל חיילינו ישובו בשלום. במצבים כאלה, בהם כולנו יושבים מודאגים בבית, בלי יכולת שליטה באירועים, לא נותר לנו אלא לסמוך, להתפלל ולקוות לטוב. אני שולחת לכולנו ברכת לילה טוב, שקט ושלווה, ונפרדת מכם עד ליום שני הבא. :-))) ליאת

ליאת, לא יכולת לומר לי לפחות מילה אחת מעודדת למה שכתבתי למטה.. שבוע טוב

היום מתחילה הסדרה "בטיפול" למי שטרם צפה בה או מעוניין לצפות בה שוב... זו העונה הראשונה בכיכובו של אסי דיין (העונה השנייה בכיכובה של אורנה..) ממש עכשיו זהמתחיל...

ליאת, נראה לי שכלום לא ילך לי אף פעם, כנראה בגלל שאני טיפשה מידיי... בטוחה שגם אתם הצלחתם לשים לב לזה... אז למה לא להפסיק לנסות? למה לרדוף אחרי דברים שאין להם עתיד? והדבר היחיד שאני באמת באמת רוצה זה לישון ולא להתעורר לעולם... עוד שני חיילים נחטפו היום, שבעה נהרגו... ואני חושבת על עצמי, אנוכית שכמוני... לילה טוב, רעות

סליחה אבל אני משום מה לא חושבת שזו אנוכיות לחשוב על עצמך... אני זוכרת שחברה טובה שלי שוחחה איתי שבועיים אחרי שאמא שלה ניפטרה(בגיל צעיר) והיא הייתה מאוד ממורמרת על משהו ממש שולי של חיי היום יום, ואני מעתענינות סתם לתומי שאלתי אותה , תגידי איפה הפורפורציות אמא שלך ניפטרה לפני שבועייום... (כמובן בעדינות יותר) והיא אמרה לי נכון שכל זה קרה אבל עדין אנחנו חיים גם את חיי היום יום הקטנים שלנו... אני חושבת שכשאנחנו לא מרגישים טוב אז ארוע רע כזה או אחר טרגי ביותר לא מגמד את התחושה שלנו אולי להיפך הוא מחריף אותו כי כל העולם נצבע רק יותר בשחור.... וזה ממש לא אנוכי לחשוב על הצרות הקטנות בימים אלו כי מה לעשות הם קיימים, זו דעתי.

רעות יקרה, דווקא שמנו לב, והתרשמנו שאת כלל וכלל לא טפשה, אלא נבונה, רגישה, מיוחדת ומלאת חיים. האמירה "כלום לא יילך לי אף פעם" היא אמירה אכזרית, לא מחוברת למציאות, ומרפה ידיים. כבני אדם, *רק* בני אדם, כל מיני דברים הולכים לנו, וכל מיני דברים גם לא הולכים לנו, ומה שגורם לנו להמשיך ולנסות הוא דווקא חוסר העקביות הזה. אני חושבת שאת ביום רע. זה אכן היה יום קשה. גם אני, כמו רחל, חושבת שזו אינה אנוכיות לחשוב על עצמנו גם בימים הרי גורל. בואי נקווה שמחר יהיה יום טוב יותר, גם במעגל הקטן, הפרטי, וגם בהקשר הרחב יותר, הציבורי. בואי נלך לישון, ונתעורר (דווקא נתעורר!) מחר ליום חדש. ליל מנוחה ליאת