פורום פסיכולוגיה קלינית

אשמח לקבל המלצות של אנשים שהיו בטיפול או מכירים מטפל/ת טוב/ה.

שי שלום, שלחתי לך מייל עם המלצתי. בברכה, גדעון

מכר שלי (שנות ה 40 המאוחרות ) בוודאות עונה על כל הסימפטומים להפרעה הזו לא זורק דבר אוגר עיתונים ,מכשירי חשמל ועוד ידוע לי שהטיפול בבעיה זו הוא באמצעות תרופות המכילות את ההורמון סרוטנין וגישת החשיפה. הבעיה העיקרית היא שאין אנו יכולים להביא אותו לידי הכרה בבעיה כל שכן לגשת לטיפול. הדבר פוגע קשה בסביבה שלו (ברמה של חיים ומוות ) שכן אין הוא גר לבד. זקוקים נואשות לעזרה תודה

משה שלום, זו אכן בעיה - לחיות עם "אוגר כפייתי". אילו שגרים איתו זקוקים ליעוץ, שעיקרו בחינת האפשרויות להפעיל לחץ על מכרך על מנת שיקבל טיפול. ללא טיפול אני מתקשה לראות שינוי במצב. בברכה, גדעון

היי, אני לא יודעת איך להתחיל לספר את סיפורי אך אנסה לעשות זאת על הצד הטוב ביותר, על מנת שאוכל לקבל את עזרתכם. אז ככה, לפני 11 שנה ( הייתי בכיתה ד') אבי חלה במחלת סרטן כל הבית סבב סביבו וכמעט ולא היה זמן לאף אחד לעיסוקיו כתוצאה מזה חלה אצלי ירידה בלימודים ובמקצוע החדש שאליו נחשפים בכיתה ד'- אנגלית. הזלול במקצוע החל וכשהגעתי לסוף ד' לא ידעתי אף מילה. בחופש הגדול של ד' אבי נפטר מהמחלה וזה הותיר בי מעין טראומה ואז חלה ירידה למרות שכל השנים עד יב' קיבלתי תמיכה של מורה פרטית צמודה זה לא עזר והיום שאני קצת אחרי שחרור מצה"ל אני מנסה לשפר בגרות זו כדי להתקבל ללימודים באונ' ( זה דבר שדי השפיע עליי היות וזה שפה והיא לא נרכשה אצלי כמו אצל כל ילד..:() והתסכול מזה שאינני מצליחה להניב פירות מכל ההשקעה זה די מעצבן "ואוכל אותי". עוד דבר שדי מציק לי זה שיש לי אחות הגדולה ממני בשנה ו-9 חוד' ומאז שאני מכירה את עצמי היא כל הזמן משפילה אותי, יורדת עליי אנחנו רבות נון סטופ וגורמת לי לחוש ככלום ו"כאפס". דבר זה מאוד פוגע בביטחון העצמי שלי ומלווה אותי עד היום. לאמי לא כ"כ איכפת היות והיא איננה אישה בריאה וגם כשהיא מנסה להצערב היא כל הזמן מצודדת באחותי. (איך זה ייתכן שאם מפלה בין 2 בנותיה?). דבר נוסף אשר אני מבחינה בו זה שכל הזמן מנסים להשוות ביני בין אחותי במשפחה ובכלל , כל פעם עולים המשפטים "אם אחותך כך וכך איך את לא כמוה" אני יכולה לראות איך משפחתי מתגאה באחותי אך אני שמה לב שקשה להם להתגאות בי! למה זה? הרי ידוע שאנשים שונים מטבעם ולא יכולים להיות דומים זה לזה כי אם היו דומים העולם היה משעמם. שאלות אלו ומשפטים אלו הבאים מהמשפחה די מעצבנים אותי וגורמים לי לחוש שוב "הכבשה השחורה", הבנאדם הפגום במשפחה...דברים אלו חוזרים ונשנים והאירוע ששהכי הוביל לשבריה נפשית היה הגעת ציוני הפסיכו' אשר מרוב לחץ קיבלתי ציוין נמוך בהרבה מהיכולות והסימולציות אחותי קיבלה יותר ואז חלו הלגלוגים: איזה טיפשה את?עכשיו תשרפי עוד שנה עד הלימודים האקדמאיים? ( SO WHAT...) יש מקרה נוסף שאפשר לציינו והוא שיש לי תחושה שאחותי היא פשוט צרת עין..(מבחינה חיצונית אני נראית יותר נאה ממנה) ופשוט קשה לה ..מה עושים? איך מחזירים לי שוב את הביטחון העצמי? היו פעמים שבגלל שרבתי עם אחותי הפסקתי לצאת עם חברים כי איך אפשר לצאת אחרי שכולך בוכה ומתוסכל. עוד דבר ששבר לי ת'ביטחון העצמי זה היה הגיוס לצה"ל, אומנם התגייסתי למקום אליו רציתי אך בתוך החיל אליו השתייכתי לא קיבלתי את המדור בו כ"כ התעניינתי וכך זה ליוה לכל משך השנתיים שירות שלי שדלתות שוב ושוב נטרקו בפני. והחלום שמאז ומתמיד, שלשמעו התגייסתי לצבא, רציתי להיות קצינה בצה"ל גם נטרק היות והיתה לי מפקדת גרעה. עכשיו שאני כמה חודשים אחרי השחרור אני מנסה להתעודד ולחשוב הלאה אך אינני יכולה כי העבר הכ"כ כאוב ולפעמים נראה בעיני "כשחור" איננו מרפה. אני בנאדם שבונה את עצמו לעיתים כפי שהחברה מסתכלת עליו וכך זה גורם שאני זקוקה לפידבקים מהחברה, אך חבריי הקרובים ברגעי משבר מפנים אליי עורף. אני ממש רוצה להמשיך הלאה ולראות שהחיים לא יפנו אלי עורף, זה די קשה אני סה"כ קרובה ל-21 , יש יגידו נערה, אך אני מריגשה בתוכי באישה בת 80 . אני רוצה לדעת שאיכשהו העתיד יחייך אלי ויהיה ורוד...אני רוצה לקבל בחזרה את החיוך שלי כי במשך השנתיים הללו אינני מאושרת ושמחה היות ודברים שרציתי לא התממשו ( דבר אשר גרם לי גם לא לצאת עם בחורים)... יש לכם עצה איך אפשר לראות את חצי הכוס המלאה או את כל הכוס המלאה?:(

אביגיל שלום, את אמנם רק בת 21 אך צברת ארועי חיים שליליים : קשיים וארועי חיים קשים מבית ואכזבות מחוץ לבית. ארועים אלו משפיעים עלייך כיום לכיוון של תחושות שליליות לגבי עצמך וראיית חצי הכוס הריקה . לדעתי את יכולה להפיק רבות מטיפול פסיכולוגי. טיפול שיכול לעזור לך להבין טוב יותר את עצמך, את יחסייך עם בני משפחתך ואז גם לשפר את תחושותייך לגבי עצמך ולגבי החיים בכלל. לטיפול פסיכולוגי את יכולה להגיע דרך שרותי היעוץ או השרות הפסיכולוגי באוניברסיטה בה תלמדי, או במידה ולא תתחילי השנה את יכולה לפנות דרך קופת החולים שלך. בהצלחה רבה, גדעון

היי אביגיל, אני מרגישה צורך להגיד לך, שבכל שורה ושורה במכתבך מצאתי גם המון כוחות. מדהים אותי איך את לא נכנעת לאירועי החיים הקשים שהיו מנת חלקך, ובעיני, את ממש מצליחה לראות את חצי הכוס המלאה (כמו למשל כשאת כותבת ( SO WHAT), לגבי דחיית הלימודים, וכותבת את זה, כמה סימלי, באנגלית). כדי לראות את חצי הכוס המלאה, צריך קודם להאמין שהיא קיימת, שאין מולך כוס ריקה, ואת זה לדעתי את כבר עושה. פסיכולוג טוב יכול לעזור לך לעשות את המשך הדרך, לא הייתי מוותרת על זה. מגיע לך. הדר

אולי אפשר גם טיפול בפרחי באך בשילוב של פסיכולגיה ואת מדהימה בעיני ותראי כמה ניסיון רכשת מהרמה האישית שלך כבנאדם ותוכלי להתמודד עם דברים בצורה הרבה יותר מועילה מאשר אחרים בגילך אני מדברת מניסיון אני גם עברתי דברים אבל...אלו הם חייך גם לטוב גם לרע ותשתדלי להנות מכל יום ולנסות להפיק את המיטב את בסוף תצליח תתחילי לדבר לעצמך חיובי זה עוזר הכל יסתדר חייב להסתדר אני מאחלת לך המון הצלחה ותמשיכי להיות חזקה ועם קצת כוח רצון והמון אמונה את תצליח אין לי ספק בכך שלך ירין!

שלום רב, אני אמא לשני ילדים : בתי הבכורה בכתה א' ובני בן שלוש. ברצוני להתייעץ לגבי בתי : בד"כ ילדה שמחה וחברותית. לעיתים נראה שהיא פחדנית מעבר לנורמה. : מפחדת מרופאים, מתכשיר נגד כינים, הכנסת עגילים וכדו. אני מנסה להרגיע אותנו ולטעת בה ביטחון. אין לה בעיה ללכת לבד לחברה או לבית ספר והיא עצמאית מאוד. אך יותר מטריד אותי שכמט כל לילה היא מתעוררת בבהלה מחלומות, מתחילה לבכות בהסטריה ונראה כאילו היא מדברת אך לא יוצאות לה המילים והיא עדיין בעיצומו של החולום וממש לא רואה אותנו. בנוסף אציין שכאשר היא מקבלת מכה ואפילו קטנה , היא בוכה בצרחות ובקול וקשה לה להשתלט על עצמה. אשמח לקבל ייעוץ והמלצות לטיפול או לסיוע. תודה ושבוע טוב

חני שלום, את מתארת את ילדתך כילדה רגישה מאוד, חרדה ועם ביעותי לילה (ואולי אף עם רגישות תחושתית שלא אובחנה). יש צורך בתשאול מפורט יותר ע"י איש מקצוע ואולי גם תהליך אבחנתי מסודר יותר כדי להדריך אתכם איך לנהוג איתה. ממליץ לכם לפנות להתייעצות ואבחון מסודר אצל פסיכולוג ילדים. בברכה, גדעון

שלום רב, אני בת 28 ונמצאת עם חבר שלי בערך כשנה... בחודש האחרון אני מרגישה שיש קצת קרירות ביחסים מצדו של חבר שלי. הוא פחות מחבק אותי ופחות אומר לי שהוא אוהב אותי, שאלתי אותו לגבי העניין והוא אמר שלא קרה כלום..... וזה נורא מציק לי עד כדי כך שאני חושבת על פרדה ממנו... מפריע לי לפעמים שהוא אדיש ורציני מדי אני מרגישה לפעמים תחושה של דיסטנס בננו, אני ממש לא יודעת מה לעשות? אני חייבת לציין כשהתחלנו לצאת הוא היה עושה הכל בשבילי... אשמח לעצה

לילך שלום, מערכות יחסים מאופיינות לרוב בדינמיות ומה שקורה בחודש הראשון לא בהכרח קורה באותה צורה בחודש ה-12. כך שעצם העובדה שאז הוא היה עושה הכל בשבילך והיום לא, לא מעידה בהכרח על הידרדרות ביחסים. יכול להיות שהוא מתרחק כחלק מתהליך טבעי של מציאת איזון חדש בין ה"ביחד" לבין ה"לחוד". יכול להיות שהוא מתרחק כחלק מזה שהוא מרגיש אחרת לגבייך. (ואת מרגישה משהו שעדיין אין לו יכולת או אומץ לומר). אך גם יכול להיות שהוא מתרחק כפונקציה של משהו שאת עושה בקשר.(רוצה יותר מידי לטעמו, מכבידה עליו להרגשתו, לוחצת מידי וכן הלאה). נסי לחשוב מה מבין האופציות הללו עוזרת יותר להסביר את המצב ביניכם. יתכן ששיחה באוירה פתוחה תבהיר לשניכם מה קורה ביניכם. בהצלחה, גדעון

היי לכן, לא יודעת אם כבר עשו כאן פעם משהו דומה, אבל מה דעתכן שנשחק? זה הולך ככה: אחת שואלת שאלה- זו שמגיבה לה עונה, מנמקת וכותבת שאלה חדשה- זו שאחריה עונה לה וכך הלאה... שרשור הכרות. מתאים? אני אתחיל- מי שרוצה מוזמנת לענות: על מי את הכי סומכת?

רשת, מנסה. לשאלתך: נדמה לי שאני לא מדברת מתוך המצב שבו אני נמצאת כרגע, אלא עונה תשובה שתהיה אמיתית גם בימים אחרים. אני לא סומכת על אף אחד. לא ממש. לא עד הסוף. לא על עצמי ולא על אף אחד אחר. ולא כי אנשים לא רוצים, או לא ראויים לזה. ממש לא. אלא כי ככה זה. בסופו של דבר אני עם עצמי, אחראית בלעדית על חיי ושם - ממש אין על מי לסמוך. עובדה. עצובה. אבל עובדה. ושאלתי: מה התכונה הכי חזקה שלכן ומהי החולשה הגדולה שלכן?

התקלת בשתי שאלות.... התכונה הכי חזקה שלי היא הכוח לשנות מה שיש ביכולתי לשנות. במצבים ברי שינוי אין אצלי דבר כזה "אי אפשר". בין אם זה משהו שאני צריכה לעשות/להשיג עבורי, או עבור אחרים החשובים לי. התכונה הכי חלשה שלי היא, שקשה לי להיות שלווה מול מה שאין ביכולתי לשנות... לצערי סיפקה לי המציאות גם מצבים כאלה. השאלה שלי: מה הדבר שבשבילו את קמה בבוקר?

חן, רעות, מה שלומכן?

שלום למומחים אני בת 23 ופגעתי בחברה הכי טובה שלי התנשקתי עם מישהו שהיא בקשר איתו זה קרה בערב שיצאנו יחד ברביעיה ושתיתי ולא ממש הרגשתי והיא אמרה שהיא לא ממש רוצה אותו אבל זה לא העינין אני יודעת שטעיתי אבל באמת לא היתה לי כוונה ולא היה לזה משמעות בכל אופן היא מאוכזבת ממני ואני לא יודעת איך לגרום לה להבין או לסלוח ולתת בי שוב אמון כי אני יודעת שזה היה פוגע בי מאוד ואני פשוט שונאת וכועסת על עצמי וממש רע לי עם זה בפרט שלא ממש ההיי בשפיות אני אשמח לקבל עצות לבי מה אוכל לעשות בנידון??? תודה מראש

שלום נטלי, אני אמנם לא מומחית, אך מאד מבינה את רגשי האשמה שלך ואת השאיפה לתקן. אני גם מאד מבינה את הרצון שלך באהדה. לכולנו יש נפילות כאלה ומקומות שאותם היינו רוצים למחוק כלא היו מסיפור החיים שלנו. אני חושבת שאולי אם תביני את עצמך, תוכלי להסביר את עצמך בפני חברתך ולזכות אולי בסליחתה. כמובן שתמיד יש ביכולתך להדגיש את העובדה שהיא לא ממש רצתה בו... או לפחות כך היא טענה. אינני יודעת מה היו המניעים שלך בעשותך זאת, אך אני נוטה שלא לקבל את הסבר אי השפיות הזמנית. אז תחשבי - מה יכול היה להניע אותך לעזות זאת? אין לזה כמובן תשובה חד משמעית. התשובה אחוזה באישיות שלך ובמערכת היחסים ביניכן - הגלויה והסמויה. עזרתי? למרות שרציתי, כנראה שלא. הכוון שחשבתי עליו לא כולל מספיק עצות מעשיות ואינו פותר את הדברים בטווח הקרוב. רק אל תייסרי את עצמך יותר מדי חוה

נטלי שלום, לדעתי פשוט תדברי איתה על זה. תתנצלי. תגידי ששתית ולא היית ממש בשפיות. ממש ממש כפי שכתבת והסברת כאן. חברות טובה מתבטאית גם ביכולת לסלוח ואני מקווה ומאמין שהיא תסלח לך. בברכה, גדעון

הי רשת, אני שמחה לראות אותך כאן. חשבתי הרבה על העלבון שהרגשת בשבוע שעבר, והכעס שביטאת, ואחר-כך הצער... אני כאן, ואשמח לשמוע איך עבר עליך השבוע. אורנה

היי אורנה, גם אני חשבתי על מה שקרה לי פה בשבוע שעבר... היה לי לא פשוט בכלל עם המילים "זנוחה ואבודה"... והן צבטו אותי והידהדו לי בראש כמה פעמים, בהזדמנויות שונות האמת היא שאפילו חשבתי לא לחזור לכתוב כאן... הרגשתי שאני מתחילה להמאיס את עצמי- וניבהלתי פתאום. מפתיע אותי לקרוא שגם את חשבת על זה... ומעניין אותי מה חשבת... אתמול רציתי לכתוב, אבל לא הצלחתי לפתוח הודעה וגם היום לא ממש. רק עכשיו, כשכבר לילה, הצלחתי לכתוב שתי מילים. אבל אני שמחה שראית אותי.

רשת, שאלת אם יש כאן מישהו... נראה לי שהתשובה היא כן!!!! מדהים, אה? שיש כאן כל כך הרבה אנשים נפלאים. מחמם את הלב, לא? תמשיכי לכתוב. נורית

יש כאן הרבה אנשים (בעצם... אנשות!) מעניין לקרוא אתכן טוב שבאתן :-)

שלום גדעון שובל, אני תלמידת תיכון ובחרתי את מגמת פסיכולוגיה כיוון שאני רוצה להיות פסיכולוגית כשאני אהיה גדולה. אני רוצה ללמוד באונברסיטת תל אביב או ירושלים והבנתי שהתנאי קבלה מאוד קשים וכדי להיות פסיכולוג צריך שני תארים ולמידה לתואר השני כמעט ובלתי אפשרית. אני לא יודעת איך זה בדיוק הולך ורציתי שתתן לי קצת מידע על זה (מה הממוצע בגרויות שצריך,כמה יחידות במתמטיקה ואנגלית ולמה למידה לתואר שני כמעט ובלתי אפשרית). בתודה זוהר.

היי זוהר, זה משתנה מאוניברסיטה לאוניברסיטה בכל מקום יש תנאי קבלה אחר (שגם משתנים משנה לשנה) זה באמת מסלול קשה, אבל אפשרי כדאי לך לבדקות באתרים של האונברסיטאות בהצלחה רשת

כמה טעויות הקלדה בהודעה אחת קצרה: היי זוהר, זה משתנה מאוניברסיטה לאוניברסיטה בכל מקום יש תנאי קבלה אחרים (שגם משתנים משנה לשנה) זה באמת מסלול קשה, אבל אפשרי כדאי לך לבדוק באתרים של האונברסיטאות בהצלחה רשת

שלום זוהר, גדעון יענה בפורום מחר וביום א', ובינתיים - תשובתי... פסיכולוגיה היא בעצם שם כללי למגוון די גדול של מקצועות: פסיכולוגיה קלינית, קלינית-חינוכית, ייעוצית, שיקומית, קוגניטיבית, חברתית ועוד. את לא צריכה להחליט עכשיו איזה מקצוע את רוצה, אבל כדאי לקרוא קצת על התחומים השונים, ולראות כמה זה מגוון ועד כמה הכל פתוח... אני יכולה לספר לך ספציפית על המסלול הקליני, שכולל תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, ארבע שנות התמחות קלינית ובחינת סיום התמחות. אני בטוחה שזה נשמע ארוך ומייגע (וזה אכן כך...), אבל בעיני מדובר במקצוע מרתק ומתגמל מאוד. כרגע, אני חושבת שזה קצת מוקדם להחליט, ובמקום זאת כדאי להרחיב את אופקייך בנושאים הקשורים למקצוע. עם הזמן, את תדעי אם את רוצה לעשות את הדרך הארוכה הזו... את יכולה להציץ באתרי האינטרנט של החוגים השונים לפסיכולוגיה בארץ (יש חוג כזה בכל אוניברסיטה וגם בכמה מכללות). אני בטוחה שיש שם הרבה מאוד אינפורמציה רלוונטית. בהצלחה, אורנה

לפני שלושה ימים ניסיתי להרוג את עצמי. הדבר נודע להורי והם ממש דואגים אמא שלי לא מפסיקה לבכות ואבא שלי מוטרד עד מאוד ואני אני בעיקר בוהה ותוהה איך הגעתי למצב הזה ולמה המחשבות שלי לא מרפות ממני.אני תוהה על משמעות חיי תוהה עוד כמה זמן אני יחזיק מעמד.אני מרגישה שאחרי מה שעשיתי אני לא הוכל להחזיר את הגלגל אחורה היחס של הורי וחברי יהייה שונה כלפי אני פוגעת בכל הסובבים אותי.הלוואי ורק יכולתי להרגיש טוב יותר.זה לא נכון שאני עצלנית זה לא נכון שאני סתם רוצה שומת -לב רק רציתי שהעולם ייפסק לרגע.......רציתי שקט......שמחשבות יפסיקו לרדוף אותי. אין יותר מידי מטרה למכתב הזה סתם רציתי לשתף אתכם מה עבר עלי בימים האחרונים.

היי סופיה, ההורים של מודאגים- ובצדק. נשמע שגם את מודאגת מהמצב שהגעת אליו. כרגע כולם נמצאים סביבך ומבוהלים ממה שעשית, אבל עם הזמן הדברים ישקעו... נכון, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אבל בדרך כלל הזמן עושה את שלו ואנשים נרגעים. אני לא יודעת מה היו הדברים שהביאו אותך לעשות ניסיון אובדני, אבל נראה לי שזה הזמן לעצור לרגע ולגייס עזרה. את לא עצלנית וגם לא עשית את זה בשביל תשומת לב, עשית את זה כי כואב לך בפנים. כי את מחפשת שקט. אני מאמינה שאפשר להקל על הכאב בעוד דרכים צריך רק לגייס קצת כוח ולמצוא אותן... שולחת לך הרבה כוחות ומקווה שתקבלי את העזרה שמגיעה לך רשת

שלום סופיה, הכאב שלך עולה מכל מילה שכתבת, ואני חושבת שכדאי שיהיה בתמונה פסיכולוג, שישמע את הכאב שלך ויוכל לתמוך בך. אני לא יודעת איזה מחשבות בדיוק רודפות אחרייך, ולמה את מתכוונת בכך שהמחשבות לא מרפות - אבל אם מדובר במחשבות טורדניות אפשר בהחלט לטפל בכך. אל תשארי לבד עם כל זה! אורנה

אני מטופלת על ידי פסיכאטר אבל הטיפול לא ממש עוזר.אני לא ממש יודעת כבר למי לפנות חוץ מזה שסתם רע לי ואין לי יותר מידי משעות אובחנתי כסובלת מOCD .אני מודה לכם על התמיכה. מקווה לטוב סופיה

אורנה, תודה על התשובות. אך על השאלה שמבחינתי היא החשובה ביותר "דילגת" - מטפל שפונה להדרכה - האם עליו לומר זאת למטופל שלו (שהוא פנה להדרכה ואת סיבת הפניה לה) או שלהיפך, אסור/ יש למנוע מתן מידע זה למטופל. תודה רבה.

שלום בר, כשמדובר בפסיכולוג מתמחה, נושא ההדרכה הוא ממילא חלק מהעניין. כשמדובר בפסיכולוג מומחה, אינני חושבת שיש לידע את המטופל על קבלת הדרכה. הדרכה היא חלק מהליכי העבודה של הפסיכולוג (בדומה לשמיעת קורסים וסדנאות, קריאת חומר עדכני ועוד), והיא אינה עדות לכשל בטיפול. בברכה, אורנה

פתחתי עץ חדש, כדי שלא נצטרך לגלגל למטה.... ליעלה, כן, אני מאוד מפרגנת לו. בפורם הזה יודעים עד כמה. ולא, לא דרכת, נגעת. וזה בסדר. ועכשיו גם לאין כינוי, כן, ילדתי. 3 פעמים... מעט מדי. אני קמה מוקדם לא (רק) בגלל הילדים, הם גדולים (אמרתי לכן שאני זקנת השבט פה? ). אני קמה לעבודה.... ואני גם אוהבת *לקום* בבוקר. גם בימים שקשה לי. היי, מדהים איך אנחנו חושפות את עצמנו לאט לאט. ואיך אנחנו גם שומרות על מה שצריך. כיף פה. שבת שלום הדר

הדר, אכן, יש משהו מיוחד בזה שכל פעם, כל אחת מאיתנו, חושפת משהו. לפעמים רק אותה מישהי יודעת שהיתה כאן חשיפה קצת יותר עמוקה, ולפעמים זה בולט גם לאחרות (אחרים). הבנת מה ניסיתי להגיד? יצא לי לא ברור למרות שהתכוונתי להגיד משהו שלי עצמי מאוד ברור. כן, כיף פה. יעלה

יעלה, הבנתי מאוד. מה שעלה כאן בקשר לאימהות שלי הוא דוגמא לכך. וואלה, לפעמים נראה לי שאנחנו מכירות מעוד מקומות... הדר

היי הדר, 3 לידות?? ילדים גדולים?? את נשמעת ממש צעירה...למעט הפעמים בהם את מטיפה מעט למשתתפים:) (כמובן באופן חיובי כמו חשיבות הטיפול וכד') ואז את מזכירה לי את אמא שלי(רק בהטפות:-)

אכן, אימהות כבר אמרנו? טוב, לא רק הטיפול עובד, יש גם ניסיון חיים..

אני מקנאה בך (במובן החיובי -שהייתי רוצה כמוך אך לא את שלך),שאת בטח נשואה ואפילו אם לא- יש לך שלושה ילדים,וזה כבר דבר מספק ביותר שהגשמת משהו כ"כ גדול בחייך. אותי כעת הדבר שהכי מפחיד אותי הוא של 'אאחר את הרכבת' מבחינת ילודה,וגם אפקט הלחץ המשפחתי לא תורם לשקט-הנפשי שלי. איני נאיבית,אני יודעת שגם בנישואים ובהורות יש הרבה מאוד קשיים ודאגות(שאולי אפילו גדולות משלי עכשיו),אך עם זאת יש תחושה של סיפוק עצום והגשמה- לפחות לפי איך שאני רואה זאת; בנוסף - זה מרגיע לדעת שיש חלק ממך/מבשרך בעולם.

למשתנה, שוב כתבתי המון ומחקתי.... מאיפה שאני מנסה לענות יוצא לי לחשוף, ואני שומרת.... יש המון סיפוק והגשמה בקשרים רבים שלי... לא שהדרך היתה קלה, ולא שהיא הסתיימה.... הדר

שלום, רציתי לשאול שאלות לגבי הדרכות והתייעצויות שמקבלים פסיכולוגים: 1. מה קורה במהלך ההדרכות הללו, האם הן מתקיימות בצורה פרטנית/ קבוצתית? 2. האם ההדרכות הן דבר שבשגרת עבודתו של מטפל (כלומר: הוא עובר הדרכה לגבי כל המטופלים שלו) או רק לגבי מטופלים מסוימים. אם זה קורה רק בחלק מן המקרים - מהם המקרים המובילים מטפל לפנות ליעוץ ולהדרכה אצל פסיכולוג אחר. 3. האם מטפל צריך/ רשאי לומר למטופל שלו שהוא פונה להדרכה בעיניינו (כדי שמטופל ידע שמטפל מתקשה או לא יודע כיצד להתמודד עמו, ואולי יש מקום להחליף מטפל) או שאסור לו לחשוף נתון זה בפני המטופל. 4. כיצד הפניה ליעוץ-הדרכה מתיישבת עם הסודיות הרפואית שפסיכולוג מחויב בה. אודה לתשובות מפורטות וברורות. תודה רבה.

שלום בר, אכן שאלות חשובות. פסיכולוגים בתהליך התמחות מחוייבים לקבל הדרכה, ואילו פסיכולוגים מומחים לוקחים הדרכה על-פי רצונם. הרבה מאוד פעמים זו עדות לרצינות, מחויבות והשקעה בטיפול, ולאו דווקא עדות לכך שהמטפל אינו יודע כיצד להתמודד. הדרכות מתקיימות בצורה פרטנית וקבוצתית כאחד, לא את כל המטופלים מביאים להדרכה (בדר"כ בשל מגבלות זמן ומקום), וקשה לקבוע קווים מנחים בנוגע לשאלה איזה טיפול יובא להדרכה ואיזה לא. לפעמים מטפלים מביאים להדרכה טיפול אהוב שמעורר בהם רגשות עזים, ולעיתים טיפול שהתעורר בו קושי מסוים, והמטפל זקוק לעיניים נוספות שיעזרו לתת כיוון. פנייה להדרכה מתיישבת עם עקרונות שמירת הסודיות, משום שפרטיות המטופל נשמרת ומשום שגם המדריך הנו פסיכולוג קליני המחוייב לאותם כללי סודיות. אשמח אם תכתוב/י יותר על הסיבות לכך ששאלות חשובות אלה מעניינות אותך. בברכה, אורנה

אורנה, משתמע מכך שהדברים לא באמת נשמרים בתוך החדר? (וכן, אני יודעת שיש שמירה על פרטיות המטופל...)

ד"ר שלום, אני זקוקה לעזרה בחרדה והתקפי חרדה ומקבלת ציפראלקס אחד ביום עם קסאנקס האם להחליף בין קסאנקס לואבן זה בעצם לשנות טיפול ? הבנתי שקסאנקס ממכר יותר לכן אני שואלת ,קלונקס אני ממש לא רוצה למרות שהרופאה שלי מעדיפה אותו על פני כולם כי היא סבורה שהוא יעיל ליותר שעות ביום הרופאה שלי גם מסבירה לי שקסאנקס וקלונקס זה אותו דבר השוני הוא רק בזמן ההשפעה אבל בגלל ההחמרה במצבי היא ממליצה על שילוב של שניהם כשקסאנקס הוא להתקפי פאניקה וקלונקס לרגיעה כללית החיבור של "קוקטיל" הכדורים מכניס אותי ללחץ. ונראה לי שהרופאה מכניסה אותי לבוץ שאני לא אצא ממנו .אני מעדיפה וואבן על בסיס הרגשתי. שאלה נוספת ,התחלתי טיפול שיחתי עם עובדת סוציאלית מומחית בפסיכותראפיה שעובדת בבית חולים במרפאת חרדה האם זה היינו הך כמו טיפול אצל פסיכולוג קליני? מבחינת הכשרה .

שלום שלי, את השאלות לגבי תרופות אני מבקשת שתפני לפורום פסיכיאטריה, או מוטב - לרופאה שלך עצמה. זכותך לקבל ממנה תשובות שיניחו את דעתך בנוגע לקוקטייל שהיא רקחה עבורך... בנוגע למטפלת - מדובר בהכשרות מקצועיות שונות, אך אין בכך עדות לגבי הניסיון של המטפלת הספציפית הזו בטיפול בחרדה. גם בנושא זה אני ממליצה לברר איתה מה למדה ובמה התמחתה. זה לחלוטין לגיטימי שמקבל שירות יברר נושאים מעין אלה אצל נותן השירות. אני מאחלת לך הצלחה רבה בהתמודדות עם החרדה, אורנה

השבוע עברתי את הימים שאולי הכי קשים ומשמעותיים בחיי- מבחינת הטיפול בOCD וההתגברות עליו,ואיני מגזימה,כי השבוע- לראשונה בחיי העזתי (לאחר 'תרגיל חשיפה' שבהמשך אסביר מה זה)לשבת על מיטתי לא רק עם בגדים מבחוץ אלא עם בגדים מבית-חולים.אני מודעת לכך שעבור אדם שלא סובל מOCD זה בטח נשמע מוזר מאוד- לא לשבת עם בגדים מבחוץ על המיטה,ולדאוג שהמיטה והכותונת וכו' יהיו 'סטריליים',וגם לי בעבר-לפני שהתחיל אצלי הOCD זה 'לא היה סיפור',אך בעיקבות הOCD לא התקרבתי אפילו למיטה ולסדין עם בגדים שלבשתי בחוץ,והאמת היא עד השבוע לא יכולתי(עקב הפחד מהחרדה וכו')ולא העזתי לשבת על הסדין אפילו עם סתם בגדים מבחוץ,והשבוע ישבתי על הסדין ועל הכרית(משני צידיה)ועל הכותונת,והבגדים שלפני השינה -עם הבגדים שלבשתי בבי"ח ובעיקר ישבתי עליהם עם המכנסיים,וזה אומנם בהתחלה הפריע לי מאוד וגרם לי לרצון לבכות ולקת חרדה,אך בכל-זאת לא קמתי ונשארתי על המיטה ואף שכבתי- זמן ממושך,ובסוף החרדה עברה ואפילו שאני ישנה כבר שלושה ימים נוספים עם אותם מצעים ואותה כותונת זה לא מפריע לי. וזה התאפשר בעיקבות טיפול התנהגותי-קוגנטיבי של מספר חודשים,ובעיקר בגלל 'תרגילי החשיפה' שעברתי-שכוללים 'חשיפה' ישירה לפחי-זבל וללכלוך והשבוע כללו 'חשיפה' של חפציי ל'זוהמה' וחלחיידקים בבית-חולים,ע"י מפגש עם המטפל שנערך בבית-החולים,ושאחריו הרגשתי חופשיה ובעלת אומץ לשבת על המיטה ועל הסדין וכו', וגם את ידיי שנגעו בריצפה בבי"ח לא הורשייתי לשטוף עד הערב בכלל-שזה הכי הפריע לי.וגם באותו יום קדחו לי בחדר ורק טיטאתי ולא שטפתי ו'קירצפתי'למרות החרדה-שהופיעה ולבסוף עברה. עדיין אני 'רחוקה מאוד' מלהיפטר מבעית הOCD ,ועדיין 'בעית-הנקיון'שלי לא נפטרה, אבל אני מעודדת את עצמי ב'פריצת-הדרך' שהיתה לי; ואיני רוצה להרוס את הדברים החיוביים שאמרתי בכך שאומר שאני 'מתה מפחד' שכשאחליף את המצעים למצעים נקיים ואשטוף את החדר, הבעיה תחזור-זה כמובן אם לא אתרגל שוב הרבה תרגילי 'חשיפות'. אז זהו-סתם שיתפתי, משתנה

זה בטח ברור לכולם,שהתכוונתי בכותרת ל'פריצת-דרך' שהיתה לי,אבל בכל-זאת חשוב לי להבהיר זאת (וזה גם מהOCD)שגורם לי לרצות שהכל יהיה מושלם ומדוייק ושלא יהיו טעויות.

בטח שהבנתי שהתכוונת לפריצת דרך. וואחד עבודה עשית. הנפילות של האותיות לא משמעותיות, הן קורות לכולנו... ובכל זאת, בשרשור אחר נפלה לך האות "תו" מהכינוי "משתנה", ויצא לך : "משנה" וזה נראה לי סמלי. אולי יש משהו אקטיבי יותר בכינוי הזה, משנה. כי את השינוי את עשית... סתם הגיגים של בוקר... כל הכבוד! הדר

משתנה יקרה, אכן נשמע כמו פריצת דרך ענקית. שמחה בשבילך מאוד. יעלה

משתנה יקרה, אכן את משתנה. איזה יופי...

משתנה יקרה אני שמחה לשמוע שהצלחת לשלוט בOCD ושאת אמיצה ונלחמת.אשרייך. כל הכבוד :-) חן

וואו, משתנה, כל הכבוד!!! זו בהחלט נשמעת פריצת דרך ענקית!!! אני כל כך שמחה בשבילך!!! שולחת חיבוק ענקי, אוהבת, רעות

במשך שלוש פעמים -בזמנים שונים היום - 'התגנבתי' למחשב{בשל חוסר זמן} כדי להגיב לתגובותיכן (שעודדו אותי מאוד), וכל פעם ניסיתי ולא הספקתי או שקראו לי או שהמחשב נתקע וכו',אז עכשיו (אחרי שכבר מזמן רציתי לעשות זאת)חשוב לי לומר: שתגובותיכן ותמיכתכן עודדו ומעודדות אותי מאוד,ואני שמחה להכיר אתכן ושמחה שאני יכולה לקבל 'פידבקים' ממכן,זה חשוב לי. דרך-אגב,בעיניין המקלחות(בעיקר) ופחד מלכלוך יש לי עדיין בעיה,כשאני לחוצה הבעיה גוברת,ואני {כמה שזה ישמע לכן מוזר}ב'מלחמה תמידית' נגד עצמי,לכן תמיכה מבחוץ עוזרת מאוד.

שלום משתנה, אכן פריצת דרך משמעותית ביותר! כל הכבוד על הצעדים האמיצים שעשית. את יודעת, חשבתי קודם לתקן בשבילך את "פרית-דרך" ל"פריצת-דרך", כדי שזה יהיה "מושלם", אבל אני חושבת שזה דווקא נהדר ככה. זה אנושי, ומקסים, ולא-מושלם... חזקי ואמצי בהמשך הדרך, אורנה

באמת אני צריכה ללמוד להסתדר עם דברים שהם קצת פחות ממושלמים,זה גם חלק מהטיפול שלי.

חן ראיתי שעברת תקופה קשה,ואני מצטערת שלא היתי זמינה כדי לתמוך בך,עוד לא היה לי זמן לקרוא את כל מה שעבר עליך, אבל ממה שקראתי הצטערתי על ההעדרות ש'נכפתה' עליי. שולחת לך חיזוק, משתנה

משתנה יקרה, תודה איזה מתוקה. עבר עליי גל של כמה ימים קשים אבל לעת עתה הכל טוף.. שרק ימשיך ככה.. חן

מאחלת לך שזה ימשך ככה- שיהיו לך ימים טובים.

לא היה לי מחשב במשך כארבעה ימים והפורום ומשתתפיו חסרו לי מאוד,ואנ שמחה שכעת חזרתי,למרות שגם היתה נקודה חיובית בכך שלא היה לי מחשב,והיא:שזה גרם לי למתן את 'התמכרותי' לפורום,ושוב איני כותבת זאת כדי להכעיס מישהו או להאשים מישהו,פשוט אני מציינת שעבורי(שלא הסתדרתי בלי להיכנס מספר רב של פעמים ביום לפורום)לא לגלוש מספר ימים ו'להחזיק מעמד' זה היה 'תרגיל חיובי'-למרות שביום הראשון והשני זה הציק לי מאוד וכל הזמן עיניין אותי מה קורה בפורום. להתראות, משתנה

משתנה, גם אנחנו התגעגענו... שמחה שחזרת, רעות

גם אני

אני ממש שמחה לראות שחזרת. חשבתי שהגמילה מהפורום הצליחה יותר מידי וחששתי שאני לא אראה אותך יותר. אבל איזה כיף שחזרת!!!!! הכי כיף לי בעולם שאת פה... וסליחה אם זה נשמע אגואיסטי כי אני יודעת שאת רוצה להיגמל... חן

איזה חמודות אתן,שימחתן אותי,התגעגעתי אליכן ולתמיכתכן (שהיתה חסרה לי מאוד בימים האלה),ואני שמחה שאתן מרגישות כמוני,כי פחדתי שאהיה 'זרה' כשאחזור, ותודה-לאל שפחדי התבדה ושזה לא כך. וחן - זה כלל וכלל לא נשמע אגואיסטי,להיפך,שמחתי לקרוא זאת. {דוקא השבוע,כשעברתי 'ימים קשים' מאוד,לא יכולתי לבקש ולקבל את תמיכתכן ואת תמיכת הפסיכולוגים,אך מזל שבנוסף יש לי תמיד את תמיכת הפסיכולוג והפסיכיאטר שלי- שאני כל יום מברכת על מזלי שהגעתי דוקא אליהם; למרות שתמיכתכן יותר רציפה ושונה יותר-כי אני מרגישה שאתן חברות שלי(אפילו אם רק וירטואליות){ומקוה שלא אגזים באומרי שאתן גם כמו 'אחיות לצרה'}והם אנשי-מקצוע, וכמובן שהם מבינים מה עובר עלי אבל לא חווים זאת כמוכן. אז תודה על מי שאתן עבורי. (יש לי בקשה-אתן זוכרות אולי איך מנקדים,כי איבדתי את הקישור והיתי רוצה ללמוד זאת). {עוד דבר טוב שקרה לי הוא שהשבוע המחשב הועבר מחדרו של אחי,ככה שאומנם המחשב לא שלי חופשי, אך תהיה פחות בעיה להשתמש בו}. להתראות, שולחת לכן חיבוק גדול, משתנה

במקרה ראיתי שאת פה און ליין... תודה לך שעזרת לי לילה קסום לך חן

חנו'ש מתוקה, ראיתי שכתבת שאת מרגישה טוב יותר... אני מקווה שגם היום את ממשיכה להרגיש טוב (-: אני זוכרת שאמרת שהפסיכולוגית שלך נסעה... איך את מסתדרת? את יודעת שאם את צריכה אוזן קשבת (או יותר נכון עין קוראת :-)) אני כאן... נשארתי אצל הפסיכולוגית שלי בסוף והיא הייתה כזאת מדהימה! אני לא מאמינה שחשבתי לעזוב אותה בכלל! אני די מאושרת מזה עכשיו... שולחת לך חיבוק ענק! אוהבת, רעות

רעות, עין קוראת אוזן קשבת יד מושטת לא משנה מה העיקר שאת וליאת וכו',כאן בזמנים קשים.... שמחה להיות כאן גם בשבילך.... נשאר רק עוד שבוע עד שהמטפלת תחזור ואני מאמינה שיהיה בסדר עד אז.... אני שמחתי לשמוע שאת ממשיכה לטיפול ושהעניינים לובנו בינכן.... אוקצור כרגיל נשלח חיבוק חם מהתנור ממני אלייך :-) חן

אני מטופלת ואין אור בקצה המנהרה. אני מבקשת מכם בקשה אחרונה: אנא תורו לי מהי הדרך הקצרה והבטוחה ביותר למות מוות רגוע ומהיר?

שלום למיואשת, לא אוכל להשיב לך, פשוט כי מעולם לא מצאתי תשובות טובות לשאלה זו. כל השיטות עליהן הצלחתי לחשוב נמצאו בסופו של דבר לא ממש מעוררות חשק. אני מניחה שאם את בוחרת לפנות לכאן, קיימת בכל זאת משאלה לתשומת לב והקשבה. האם יש משהו אחר שנוכל לעשות למענך? אם את מרגישה שכלו כל הקצים, אנא פני למטפל/ת שלך ושתפי אותו/ה בתחושותייך. החזיקי מעמד ליאת

מצאתי את הדרך הקצרה והבטוחה לאחר נבירות וחקירות אין סופיות. מאחלת לכולכם כל טוב.

הי ליאת, שמחה לומר לך שאני מרגישה בהרבה יותר טוב מאתמול :-) אני לא רוצה לפתוח פה לשטן.... אבל אני ממש שמחה שהסתדרו לי כמה דברים שחשבתי שלא יסתדרו..... וזה קצת שינה לי את הפרספקטיבה על החיים. הבעיה שאני פוחדת 'ליפול' עוד פעם אני ממש לא רוצה..... ואני לא יודעת למה אני חושבת על זה בכלל? למה אני לא חיה את הרגע,את ההוה ואני כל הזמן תקועה על מה שהיה בעבר ומה שיהיה בעתיד.אוף גם זה מעצבן. סתם שיתפתי.תודה על ההקשבה. חן

חן, אני 'שומעת' אותך! נורית

נורית, כתבתי תודה על ההקשבה(בעצם אתם לא יכולים 'לשמוע' אבל אני מרגישה כאילו שכן :-) מקווה שגם אצלך הכל טוסט :-) חן

חן יקרה, כמה טוב לשמוע שאת מרגישה טוב היום. טוב עוד יותר להיווכח שדברים שנראו חסרי תקווה או פתרון, באים על מקומם בשלום. כדאי מאד לזכור עובדה זו, ולהביאה אל התודעה בימי סגריר. תהני מהיום ליאת

שלום רב, אני בן 26. סיימתי לימודי תואר לאחרונה ומזה 5 שנים תוך כדי מרוץ החיים ולחץ של עבודה ולימודים אני סובל מדיכאון, שינה לא איכותית וירידה הדרגתית בזכרון ועוד. אציין כי אבי סובל מ-OCD ודיכאון ונראה לי כי קיבלתי "מתנה" גנטית זו. בחצי שנה האחרונה החריפו הסממנים וכיום קושי רב בזכרון קצר, לא מרוכז, מחשבה מבולבלת, שינה לא עמוקה, קושי להתבטא ולהתנסח בע"פ ובכתב ושאר בעיות שמתוך מודעות והכרות עצמית אני די בטוח שמקורן - בעיה נפשית ובכל מקרה הם לא היו בעבר. (אציין כי בבדיקות דם נשללה בעיית אנמיה או בלוטת תריס). אני אכן פועל לברר ולקבל טיפול מתאים (תרופתי או אחר) שישפר את מצבי כי הדבר פוגם בתפקוד היומיומי שלי בעבודה ובשאר אפיקי החיים. שאלתי היא אחת וממוקדת- אודה לתשובתך על יסוד ניסיונך וניסיון המחקר: בהנחה ואכן ההנחות שלי יאובחנו ואקבל טיפול תרופתי או אחר שישפר את מצבי הנפשי : האם הירידה הקוגניטיבית היא הפיכה בד"כ ? האם הכישורים שלי מהעבר (חדות מחשבה וכושר ניתוח, כושר ביטוי מעולה) חוזרים לעצמם בד"כ או שחוזרים חלקית ? איזה השפעה יש להתעלמות שלי מהבעיות במשך שנים ? תודה רבה, רונן

שלום רונן, כמו שאתה חש היטב על בשרך, דיכאון מתאפיין בסוג של האטה קוגניטיבית, קשיי קשב וריכוז, קשיי זיכרון וקושי בקבלת החלטות. ככל הידוע לי, מבלי שאני יכולה לגבות זאת כרגע בנתוני מחקרים, התפקוד הקוגניטיבי חוזר לקדמותו עם שוך הדיכאון. עם זאת, קיימים אצל כולנו תהליכי דעיכה איטיים בתפקוד הקוגניטיבי, ולפיכך, לאחר שנים רבות של דיכאון, יתכן שיהיו 'הפסדים' קלים שמקורם בפגעי הזמן ולאו דווקא בדיכאון עצמו. אני ממליצה מאד לפעול במרץ למגר את הדיכאון, ולהחזיר עטרה ליושנה. בשמחות ליאת

היי ליאת, אני בטיפול כבר 3 שנים, כאשר הקשר שלי עם המטפל הוא טוב (עם הרבה רגש כלפיו). אני נמצאת בחודש השמיני ועולות לי מחשבות(בנוסף ללידה ולאימהות), איך הקשר שלי עם המטפל ישתנה. אני לא רוצה שהוא ישתנה כי אני מאד קשורה אליו. אני מניחה שאני אדבר איתו על כך אבל רציתי לשאול אם יש לך ניסיון עם קשר שהתרופף בעקבות לידה.

שלום להריונית, לצערי, עדיין לא יצא לי לטפל באישה הרה לפני לידה, כך שאיני יכולה להעיד מגוף ראשון על שינויים צפויים. אני יכולה לספר לך מניסיוני כמי שהייתה שלוש פעמים אחרי לידה, שמשהו בסיסי בפוקוס הרגשי משתנה מאד לאחר הלידה. היצור החדש שנכנס לחיינו, מצליח להסית באופן חד את הקשב הרגשי שלנו מעצמנו - אליו. זוהי תופעה מופלאה בעיני, ואפשר לשער שתהיה לה השפעה מסוימת על הקשר הטיפולי. כדי לעמוד על טיבה של אותה השפעה ועל עוצמתה, לא נותר לך אלא להמתין בסבלנות חודש נוסף. אני מאחלת לך לידה קלה, נעימה וחגיגית. ליאת

למען ההגינות: לא שכחתי את המטופלות ההרות שהיו לי. התכוונתי לומר שלא יכולתי להשוות את השפעת הלידה על הטיפול, שכן הטיפול לא חודש לאחר הלידה. ליאת

לאחר בירור קצר באינטרנט הספקתי ללמוד ש-PTSD מתייחס לטארומה שנובעת מאירוע רגעי ויחיד. לעומת זאת, יש משהו שנקרא PDSD או Complex PTSD שנובע מטראומה מתמשכת, אבל הוא עדיין לא מוכר ב-DSM IV. בנוגע לזה יש לי 2 שאלות: 1) אם המונח PDSD ודומיו לא נחשבים רשמיים, אז היום מצב כזה מתוייג כ-PTSD? 2) במונחים פסיכיאטרים/פסיכולוגיים, איך נקרא מצב בו אדם סובל מסימפטומים של הפרעה פוסט-טראומטית, כתוצאה מ-2 טראומות שונות? תודה רבה, ליאור.

שלום ליאור, מאחר ואיני מכירה את המונח PDSD ואת מה שהוא מייצג, וכדי לא להטעות אותך, אני מעדיפה שתחזור על שאלתך באחד מימי התורנות של גדעון (שבת-ראשון). הוא ודאי מתמצא בנושא זה הרבה יותר ממני. שלא נדע מצרות ליאת

שלום בני בן שלוש ושלושה חודשים בגיל שנתיים הכנסתי אותו לגן בגלל שהייתי בהריון וגם כי הוא היה נזקק לחברה מאוד מאוד חברותי כל בוקר היה הולך ללא התלהבות ובד"כ היה עושה סצינות בבית אך כשהיה מגיע כבר היה משתלב מאוד יפה עשיתי מערבים לגן בגינה נראה סביר הוא היה רק עד 12.30 בגן ובצהריים חוזר אלי הביתה לאחרונה האהבה שלו אלי גדלה אם נגדיר את זה ככה והוא צריך אותי לידו כל הזמן הוא קיבל מאוד יפה את אחותו החדשה היום כבר 8 חודשים והם חברים טובים הוצאתי אותו השבוע מהגן בגלל חוסר ההתלהבות שלו ובספטמבר הוא יהייה בגן עירייה מה שאומר שארבעה חודשים אני מעסיקה אותו שאלתי האם אני פוגעת בו בהפסקה הארוכה הזו האם אני יוצרת אצלו בלבול האם זה נכון לעשות זאת בבית הוא לא סובל יש לי לו"ז מסודר בשבילו ויחסית די הרבה עיסוקים אני לא אמא שמתעסקת הרבה בענייני הבית יותר בהפעלתם ופינוקם הסביבה אומרת לי שאני גורמת לו אבל אני מבולבלת וכבר לא יודעת מה טוב בשבילו אשמח אם תוכלי לענות לי על כל השאלות האלה אני כבר פניתי לפורום יחסי הורים וילדים אבל אנ אשמח גם לחוות דעת בפורום זה תודה מראש לימור

שלום לימור, קשיי פרידה אצל ילדים צעירים הם חלק מהתפתחות נורמלית, בעיקר בשנה הראשונה של הגן. מתיאורך עולה שבנך דווקא הסתגל לגן, והשתלב בו ללא קושי מיוחד. נדמה לי (ואני אומרת זאת בזהירות) שלך היה קצת יותר קשה עם הפרידה מהילד. אי אפשר להתעלם מן העובדה שנולדה אחות קטנה, מה שמציב תביעות חדשות לכל בני המשפחה. בנך מתקשה להשאיר את שתיכן בבוקר לבד, ומורת הרוח שלו מתפרשת בעינייך כאהבה מוגברת כלפייך או כחוסר התלהבות מן הגן. יהיו סיבותיו אשר יהיו, מקומו בגן (ולו כדי לאפשר לך כמה שעות של שקט, מנוחה, וזמן בו תוכלי להתמסר לטיפול בתינוקת הקטנה). כאשר את מוציאה אותו מן הגן, את למעשה מעודדת נסיגה, ומבטלת הישג התפתחותי קודם. ילדים ממשיכים ללכת לגן ולביה"ס גם ללא התלהבות מיוחדת, פשוט בגלל ששם הם זוכים לסוג של העשרה שאינו מתאפשר בבית. גם אם את אמא המקדישה את כל זמנה לטיפול ופינוק הילדים (למה בעצם? אלו שעות נהדרות להשקיע בעצמך!), הגן מציע פעילויות ואינטראקציות חברתיות שלא תוכלי להעניק לו בבית. אני מזכירה לך שלא תוכלי להמשיך לאורך זמן לחסוך לבנך תסכולים והתמודדות, ובמוקדם או במאוחר יהיה עליו לעמוד מול המציאות כפי שהיא. המלצתי היא להחזיר את הילד לגן. אם תרצי להתייעץ עוד, את מוזמנת לעשות זאת, ללא תשלום, ב"קו להורה" באוניברסיטת ת"א, בימים ראשון ורביעי, בין השעות תשע לשלוש, בטל: 03-6406888. בהצלחה ליאת

תודה רבה על הטלפון קו להורה אני אנצל זאת בתבונה!!!

בתור אחת שחזרה זה לא מכבר ממסע הרפתקאות שכלל גם כמה זיקוקין בדרך, מותשת אך עייפה, אני קצת תוהה: אנשים באמת נהנים מההתחככות ההמונית הזאת? רק לי בא לקפוץ מהסלע הקרוב (זה בסדר, הסלעים בטיילת נמוכים) ברגע שמקיפים אותי יותר משלושה אנשים? איכשהו תמיד האנשים סביבי נראים לי שמחים, יש מצב אפילו ממש מרוצים, או גרוע מזה - פשוט אדישים, לנוכח העובדה שאלפים שכמותם סובבים אותם. זה באמת ככה? או שהרוב פשוט מסתירים את הרתיעה שלהם הרבה יותר טוב ממני?.. או שאולי ה"חוויה המשותפת" זה מה שמושך אנשים? מקווה שזה בסדר - אני סתם חושבת קצת בקול רם, או ליתר דיוק באצבעות איטיות. והקטע הזה של המגע האקראי? מה הקטע הזה בכלל?! בשביל מה זה טוב? כאילו, זוזו שני סנטימ' ונוותר על מגע בין שני זרים.. לפחות כשאני בשטח. ואני תוהה אם זה הופך אותי לאגרופובית או איך שלא קוראים לזה, או שזה סתם המיזנטרופיות שלי בתיבול של הרבה עייפות..

שלום למזוקקת, הצלחת להעלות אצלי חיוך אחרי כמה ימים קשים. כבר היה שווה. את כנראה בכל זאת אוהבת אדם (והתחככות) יותר ממני. אני ביטלתי את השתתפותי באירוע כשהבנתי עד כמה הוא המוני הוא הולך להיות. תתנחמי בזה שאני מכירה כמה אנשים שאך לא מזמן הצליחו להיחלץ מהפקקים. בשמחות, יעלה

אם הצלחתי להעלות חיוך על פנייך, אכן היה שווה. (נכתב ללא טיפת ציניות. מצב נדיר אצלי. אנצל אותו כדי לשפר את יחסיי עם הכרית וכו') לילה טוב וסופ"ש ברגוע :-)

זוהי אכן המנטליות הישראלית (תסלחו לי אבל היא קצת מגעילה)

מזוקקת יקרה, אם לשפוט לפי מה ששידרו בטלוויזיה ליושבי הפריפריה המסכנים, המראה היה כה משובב, עד כי חיכוך בלתי נמנע עם המון או שניים פשוט בטל בשישים. עם ישראל הוא עם מתחכך, אולי כתגובה מאוחרת לפוגרומים בגולה, להשמדות המוניות, לצבאות מאורגנים שקמו עלינו להשמידנו. כשאנחנו צפופים, אנחנו איתנים! עם ישראל חי! ליאת

האם רווקה בת 32 שלא חוותה קשר זוגי משמעותי כ-10 שנים, צריכה לשקול בדיקה מעמיקה של למה? או שהכל טמון במזל, וטיפול לא יעזור.

שיר, אם את שואלת את זה כאן אז כנראה שזה מפריע לך, ואם מפריע כדאי לטפל... וברור שטיפול יעזור... חבל לחכות... סתם דעתי... רעות

שלום שיר, הסיפור שלך מזכיר לי סיפור של חברה טובה שלי. בחורה מקסימה, בערך בגילך, מחכה שנים לקשר רציני ועושה הרבה מאוד מאמצים כדי שזה יקרה. משום מה במשך כל השנים שום קשר לא מחזיק יותר משבועיים-שלושה. שנים חשבתי שזה עניין של עיתוי גרוע וחוסר מזל. מדובר בבחורה נאת מראה, קלילה, חכמה, שיודעת מה היא רוצה אבל גם לא מקובעת. לפני מספר חודשים, באחת הפעמים בהם היא "בכתה" לי על חוסר המזל המתמשך, הצעתי לה לנסות ולבדוק את זה בטיפול פסיכולוגי. אולי בכל זאת יש כאן משהו אחר. היא התבשלה קצת ברעיון והחליטה להתחיל בטיפול. עברו חודשים ספורים. היא אמנם לא מצאה עדיין את הזוגיות הנכספת, אבל היא נדהמת בכל שבוע מחדש מהדברים שהיא מגלה. דברים חבויים ולא פתורים בינה לבין עצמה. נראה שהיא מפיקה הרבה מאוד מההתנסות הזו. אולי כדאי גם לך. יעלה

שיר יקרה, אם יצא לך להציץ אצלינו פה ושם, את כבר בוודאי יודעת שאנחנו תמיד בעד לשאול למה. ההבנה שלנו את עצמנו לעולם מקדמת אותנו לקראת חיים שלמים יותר ומספקים יותר. אני חושבת שגם אם בוחרים להמשיך ולחכות למזל, הטיפול אינו מה שיעצור אותו. הוא רק יכול להפוך את זמן ההמתנה למשהו בעל משמעות ותכלית. רעות ויעלה שכתבו לך לפני, הן שתי דוגמאות נפלאות לנשים אמיצות שמתעקשות על הניסיון להבין. דרך צלחה וגם הרבה מזל ליאת

אין תשובה חד משמעית לשאלתך. רק את הרי יודעת מה חוסם אותך ומפריע לך למצוא קשר או להיות בקשר משמעותי וממושך. האם נראה לך שהסיבות לכך יחלפו מעצמן או ימשכו ? גיל 32 איננו באמת מאוחר לנישואין והרבה בנות מוצאות להן בן זוג גם בגיל מבוגר יותר. האם יש לך חשש ממחויבות או מהאחריות שיש בחיי הזוגיות? אם חולפות בראשך מחשבות בנושא ואין לך תשובה ברורה, טיפול פסיכולוגי הוא התשובה. טיפול , לא בהכרח יקצר את הזמן בו תמצאי זוגיות , אך יעזור לך להבין את עצמך ואת קשייך בתחום ואולי גם לדעת איך להתמודד אתם ביעילות.

בטיפול קוגנטיבי-התנהגותי תוכלי ללמוד מיומנויות שיאפשרו לך ליצור זוגיות ולהנשא. טיפול דינמי של "למה", "מדוע" וכו' לא יועיל לך ותשארי רווקה גם אם תדעי למה. 90% מהאנשים מצליחים למצוא אהבה ולבנות משפחה גם בלי "מזל" מיוחד. זה לא לוטו. זה בסה"כ למידה של מיומנויות.

מאיפה אתה מביא את הנתונים הללו? טיפול קוגניטבי התנהגותי מתאים לחלק מהמקרים וטיפול דינמי למקרים אחרים. ואנשים שונים מתאימים לגישות שונות פסיכולוגים בדרך כלל מכירים את המקרה והגישות ומתאימים את הגישה המתאימה(ולעיתים משלבים את שני הגישות) למה אני מגיבה, כי זה די מקומם אותי לראות כל מיני מכונים למינהם שיוצרים קורסים שונים של CBT טיפול מהיר וכד'.. ומכשירים "מטפלים" בצורה מהירה וכמובן שוללים בצורה חד משמעית טיפול דינמי(לעיתים שינוי הוא תהליך), בכל מקרה מה שחשוב זה גם אם טיפול באורינטציה קוגניטיבית התנהגותית חשוב ביותר שיהיה זה מטפל עם הכשרה של : פסיכולוג קליני, פסיכיאטר, או עובד סוציאלי קליני...

בני בן ה-22 סובל מתת משקל, גובהו מטר ו70 והוא שוקל 44 ק"ג בלבד, בדיקות הדם הכלליות שנערכו לו תקינות לחלוטין, יש לציין שלמיטב ידיעתי בני סובל מחוסר שקט נפשי וכמו כן, עצבנות, הוא טיפוס מאוד לחוץ, ולאחר כל ארוחה יש לו יציאה דחופה, בני בטיפול אצל דיאטן ונעזר בויטמינים כדי להשלים את החסר, מצבו הנפשי אינו טוב בעקבות הרזון הקיצוני והוא סובל מדימוי עצמי נמוך, אני מודאגת מאוד, אבקש מאוד את עזרתכם, איך אוכל לסייע לו? בתודה מראש, זיוה אמא מודאגת.

שלום זיוה, את מתארת מצב של בדיקות תקינות מצד אחד, וטיפול דיאטני להשלמת חוסרים מצד שני. איזה חוסרים? מי החליט על הפנייה לדיאטן? כיום אנו יודעים שרזון בריא ורצוי יותר מעודף משקל, ובהנחה שבריאותו של הבן תקינה, איני רואה סיבה מיוחדת להילחץ. נושא הלחץ הנפשי , העצבנות וחוסר השקט שלו מטריד יותר, ולכן כדאי לשקול פנייה להתייעצות עם איש מתחום בריאות הנפש (פסיכולוג קליני זה רעיון טוב), שיוכל להעריך את עוצמת המצוקה ולהציע טיפול בהתאם. עד אז, כדאי לנסות ולהירגע (גם הוא וגם את), ולהימנע מעיסוק יתר בכמות הנכנסת והיוצאת מקיבתו. לא אמרת דבר על נסיבות חייו העכשוויות, אבל אפשר להסתכן ולהניח בזהירות שהעיסוק בתת-המשקל ממסך ומסיח את כולכם מבעיות אחרות הנחות מאחריו. בברכה ליאת

שלום לך ליאת הנפלאה היום דברתי עם ידידתי זו שאני מאוהב בה אינני יודעת אם את זוכרת...בכל מקרה גיליתי שהיא שייכת לקבוצה שלנו קבוצת המדוכאים והעצובים(:...היא תמיד משדרת או מנסה לדעתי לשדר אושר אך תמיד חשתי שיש בה המון עצבות ומשיחות שערכתי עמה צדקתי..(יש לי יכולת מופלאה לגלות אמפטיה לאנשים ולהבין אותם משפת גוף ומשיחות קצרות) בכל מקרה אני פשוט מאוהב בה ונראה לי שגם היא מחפשת קשר ...מצד שני אני לא חש שהיא מביעה בי עניין כגבר אלא כידיד (כמו כלב קטן כזה) ודיי נשבר לי שכל הנשים בעולם פשוט אוהבות לדבר איתי כידיד ]עם אחת אני רוצה משהי שתראה בי גבר לכל דבר עם רצון לאהוב וכמיהה לאהבה ו...חרמנות(: דיי נמאס לי שנשים באות אליי מספרות לי סודות כמוסים שלהן כאילו אני החברה הכי טובה שלהן כי הן לא רואות בי בכלל אופציה לזוגיות אלא רואות בי סוג של כלב נאמן ...מה לעשות איך אני יכול לעשות את הטרנספורמציה הזו...כמו כן נשים שבדרכ יצאתי איתן הכרתי בפאב או דרך חברים תמיד היה ברור שהתכנסנו כדי למצוא אהבה דבר שלא קורה עם נשים שאני מכיר במסגרות כמו עבודה או לימודים שם (בגלל שיש לי יכולת ורבלית גבוהה) והרבה סבלנות מתייחסים אליי כמו איזה אב רוחני(אני מגזים טיפה) די נמאס לי להיות ידיד אני רוצה לחבק להתנשק לאהוב ולקיים יחסי מין כמו אדם נורמלי מתי זה יקרה לי ...למה הנשים האלה באות לספר לי על הצרות שלהן עם גברים למה אפילו חברה שלי לשעבר עשתה את זה מה זה לעזאזל אומר עליי???האם אני בכלל גבר אולי יצור אחר(: מה יהיה עליי האם תמיד אשאר לבד ויעודד את עצמי לחיות...

שלום לך MR BLUE, כבר קצת דאגתי לאן נעלמת... :-) אתה תוהה מה יש בך שגורם לבנות להימשך לחברתך כידיד ולא כשותף רומנטי/מיני. אתה מתאר את עצמך כבעל יכולת להקשבה אמפתית ולהבנה של תנודות במצב הרוח. לא נעים לי להשוויץ, אבל תכונות נפלאות אלה מיוחסות בדר"כ דווקא לנו, הנשים, ולכן כשאנחנו פוגשות גבר כזה, אנחנו בוחרות בו מיד כידיד (זה כבוד גדול. אל תזלזל בזה!) או כפסיכולוג. קצת קשה לי להמליץ לך להפסיק עם זה, כי אלה תכונות נפלאות, בעיקר כשהן נלוות גם לתכונות גבריות יותר, כמו ביטחון, אסרטיביות, עוצמה פנימית, ו...קצת התעניינות בחמוקיים נשיים. כאשר אתה מדבר על עצמך במונחים של כלב קטן ונאמן, זה לא מבשר טובות. כדי להפוך לרוטוויילר (טוב, במקרה שלך לא נגזים: אפשר גם לברדור שובב ועוצמתי), יש צורך בעבודה פנימית רצינית, אותה (סליחה שאני נשמעת כמו תקליט שבור) כדאי לעשות בעזרת איש מקצוע בטיפול. מה אתה אומר? ליאת

היי שמחתי שתהית איפה אני...קצת רציתי להפסיק לדון בכאב שלי...כמו כן שאני שמח שחשבת עליי לפחות משהו תהה מה עלה בגורלי שזה נחמד(: כן יש לי חבר שטוען שאני ממש אישה בקטעים האלה...וקצת נמאס לי להיות פסיכולוג יודעת מה אני רוצה שמשהי ת]נ לפסיכולוג כי אני פגעתי בה אני קצת מגזים לא רוצה לפגוע באף אחד בעולם אבל רוצה להיות יותר רצוי ולא מעודד סדרתי לנשים בנסיונן לפתור בעיות עם גברים כולל נשים שגדולות ממני בכמה שנים(: אז ככה שיש לי ים ידידות ועדיין לבד והן באות רק כשהן צריכות מעיק לא??

הי MR BLUE, אני קוראת פאסיבית כאן בדרך כלל, הפעם בחרתי להשמיע קול דקיק... אני חושבת שהשאלה לא צריכה להיות "מה עלי לעשות כדי שנשים יראו בי "גבר""?, אלא עליך לשאול את עצמך מדוע אתה נוטה להכנס שוב ושוב למשבצת של ה"פסיכולוג", ומדוע אנשים המכירים אותך "מלעיטים" עליך תפקיד זה ופונים אליך בהקשרים מעין אלה. האם אתה כזה גם למול גברים? האם נח לך ואתה רואה ערך חיובי בתפקיד ה"מושיע" (אולי בעיקר מול נשים, אולי לא רק)? תכונת ההקשבה והפניות ביחס לאנשים אחרים היא מקסימה בעיני, ואולם באיזה מחיר? - האם אתה יודע/יכול להציב גבול בין הצרכים שלך לבין צרכי הזולת (למשל, האם תוכל לדבר עם ידידתך רק חצי שעה ותו לא, משום שבדיוק התכוונת להכנס למקלחת?), האם אתה-עצמך בא לידי ביטוי כשאתה מדבר עם אותן ידידות? האם אתה "תפיל" את עצמך עליהן כפי שהן "מפילות" את עצמן עליך? אני חוברת לתקליט השרוט של ליאת ביחס לטיפול (בעקבות נסיוני-שלי), אך מוסיפה כי לשם כך עליך להיות נכון לפרויקט ארוך, לעבודה קשה ולטלטלות נפש עזות למשך זמן לא מבוטל. ו...כן - גם הרבה כושר התמדה. בהצלחה, עמרמה (אגב, אני תמיד מדמיינת אותך כאדון כחול ולא כאדון עצוב. נחמד להיות כחול...)

היי כן גם הנשים הללו מקשיבות לי מצד שני אין לי כמעט אגו לכן גם כשמשהי שאני אוהב מספרת לי על אהבות שלה וכו וכו אני מסתכל על זה כמעט כמשקיף(: זה הבעיה שלי בעולם ויש עוד הרבה אחרות ...

שלום יש לי ילד בן 4 כיום הוא נמצא בגן טרום טרום חובה בגן שלו נמצא גם בן דודה מדרגה ראשונה ששניהם ביחד זה קטסטרופה וכל הזמן הגננות והעוזרות ממליצות לי להפריד בניהם הדילמה שלי היא לגבי שנה הבאה שבלית ברירה רשמנו שנינו את בנינו לאותו גן טרום חובה שבו הילדים כבר ביקרו אני רוצה לציין שלפני הביקור כשהייתי מדברת עם בני על מעבר לגן של "גדולים" יותר הוא היה אומר שהוא לא רוצה ושהוא רוצה להישאר קטן בגן הנוכחי ודווקא אחרי הביקור בגן הוא נראה די נלהב להיות שם אבל אני לא רוצה שהוא יהיה עם בן דודתו באותו הגן יש לי אפשרות לשלוח אותו לגן אחר בסביבה שמעתי ממשהיא שמעבירה את הילדה שלה לשם שהגננת מקסימה והיא מאוד מרוצה כי גם הגדולה שלה היתה אצלה אבל הגן שם נראה לא טוב בכלל לעומת הגן שאני רוצה לשלוח וגם רוב הילדים עוברים לגן שאני רוצה מה שיכול לה'קל על המעבר אני די אובדת עצות אשמח לקבל עצה או המלצה תודה

שלום רב, ההחלטה להפריד בין שני בני הדודים הקטנים נראית קצת מרחיקת לכת. אם בין שני ילדים מתרחשת 'קטסטרופה', מן הראוי לראות מה קורה ולטפל עניינית. ממה נובע הקונפליקט, ומדוע צוות מנוסה של גננות ומטפלות לא מצליח להשתלט על המצב. מוזר. אם בכל זאת אתן מתעקשות על הפרדת כוחות, נסי למצוא את המסגרת הטובה ביותר שתצליחי למצוא. מה זה גן טוב? גן עם צוות מקצועי ומוסמך. יחס נכון בין ילדים/עובדות. גן מאובזר ובטיחותי (נסו לא להתרשם מצבעוניות יתר) המאפשר לילדים להתנסות במגוון פעילויות בפנים ובחוץ. לפעמים גנים מצועצעים מדי או נקיים מדי מקסימים מאד את ההורים, אך אינם בהכרח מה שילדכם צריך. אווירה נינוחה ומאפשרת, יחד עם גבולות ברורים ואתגרים חינוכיים ההולמים את גיל הילדים. אל תתרשמו מגננות שמתיימרות ללמד ילדים קרוא וכתוב בגן טרום חובה. מוטב שיניחו לילדים לשכלל את כישוריהם החברתיים, הקוגניטיביים והמוטוריים, כך שיגיעו מוכנים לגן חובה ולביה"ס. שימו לב לחוגים ופעילויות מיוחדות בגן. העדיפו חוג טבע על פני חוג אנגלית. לילד הצעיר מוטב לשכלל את שפת אמו מאשר לבזבז זמן יקר על שפה זרה שאינה רלוונטית כלל לחייו כרגע. בקרו בגן והתבוננו בילדים. בגן טוב הם יהיו פעלתניים אך לא משתוללים. קרובים זה לזה אך לא דורכים אחד על השני. מרעישים אך לא צווחניים. ממושמעים אך לא כנועים וצייתנים מדי. עם ידיים מלוכלכות אך עם אף נקי שאינו נוזל. תפעילו אינטואיציה בריאה וזכרו: עוד לא נולד הגן שיהרוס חינוך של בית טוב! ועוד משהו קטן לסיום: הורים נוטים לייחס משמעות רבה למשברי קליטה. לפעמים אנו חוששים להעביר ילד לגן חדש, עם חברים חדשים, כדי לא ליצור 'משבר'. מניסיוני, ילדים הם עם סתגלן. מרביתם מסתגלים היטב לגן חדש, מוצאים חברים מהר, ונהנים מחידושים. לעיתים עדיף לחשוף ילד לתקופת הסתגלות קצרה וחולפת בגן חדש וטוב, מאשר להשאירו במסגרת בינונית רק בגלל שהיא מוכרת. זכרו שילדים מפרשים את העולם דרכנו ובאמצעותנו. אם אנו, ההורים, נשדר להם שהכל בסדר, הם ישמחו לאמץ גישה זו בעקבותנו. אם נחשוב שנגרם להם עוול, הם יחושו בהתאם. מקווה שתחליטו טוב. בהצלחה ליאת

נתקלתי לא פעם בסבתא כבת 50 באירוע, עומדת, ביד ימין טועמת מהבר וביד השנייה אוחזת בנכד שלה כבן חודשיים ובאותו יד ובאותו זמן מאכילה אותו. איך אפשר לעשות את 2 הפעולות יחד? אני בקושי מצליחה להאכיל את התינוקת שלי בישיבה ובשני ידיים. אנשים לטשו מבטים זה אל זה בפליאה. אני סקרנית לדעת: האם היא מנסה להרשים ? מה זה בא להוכיח היא הרי לא מקרינה עודף ביטחון עצמי? פשוט זה מעניין. תודה רבה.

ערב טוב, אני מניחה שזה בא להוכיח שלפעמים 'עוף זקן' יודע משהו טוב יותר מ'פרגית צעירה'. אמהות/סבתות מנוסות, כבר צברו הרבה שעות של טיפול בתינוק או בילד, תוך כדי כביסה/בישול/גיהוץ/דיבור בטלפון/קיפול בגדים/סידור ארונות/ ועוד ועוד. את נצחונן הן חוגגות ליד הבר באירוע. מה רע? העולם שייך (לא רק) לצעירים!!! לילה טוב ליאת

בעצם את צודקת בהחלט. נהניתי לקרוא. גם ניחנת בחוש הומור להפליא. זה לדעתי גם מוכיח שיש לסבתא הזאת ביטחון עצמי רב. כי אמא שלי לא היתה מסוגלת לעשות 2 דברים בבד אחת.היא היסטרית וגם חסרת ביטחון עצמי. תודה לך .- אחת.

אתם מריחים את זה?

כנראה שאין כאן אף אחד...בכל מקרה, נשרף לו עוד יום

בדיחה גרועה.ליאת את יכולה להוריד את העץ זה?

היי ליאת, רשמתי לך ב-11 לחודש...אשמח לשמוע תגובה ממך...יותר נכון יעוץ לשנה וחצי הקרובות

שלום לך PC יקרה, הצטערתי לקרוא שציון הפסיכומטרי שקיבלת לא תאם לציפייה שלך. זה מאכזב ומתסכל, בעיקר מול ההשקעה המרובה והמאמץ שהיו מנת חלקך בחודשים שקדמו למבחן. עם זאת, אני חייבת להודות שמצאתי את עצמי גם מחייכת פה ושם למקרא דברייך, בעיקר מול ביטויי הייאוש והאבדון, כאילו שציון יחיד זה חרץ את גורלך לעולם ועד. גם אם תיאלצי לדחות את הלימודים בשנה, ולשפר בגרויות או פסיכומטרי, איני מצליחה לראות בכך אסון. זהירות, חשיפה: כמי שהגיעה ללימודים אקדמאיים בגיל מבוגר (הרבה יותר מ-22!), אני יכולה להעיד על יתרונו הבולט של הגיל הבוגר, שהעניק לי סוג של בשלות, פרספקטיבה וניסיון חיים הדרושים כל כך במקצועות הטיפוליים. גם במקצועות שאת מכוונת אליהם יש יתרון ממשי בבגרות ובשלות, ולכן את עשוייה למצוא את עצמך מברכת על העיכוב. זכרי כי את בגיל בו עדיין מותר לחלום כל חלום ולנסות להגשימו. אבל האחריות כולה עלייך. דרך צלחה ליאת

ליאת, איך בודקים "רווח" של טיפול, כיצד ניתן לאמוד טיפול? משהו "גשמי" כמו ספה וכד' אני יכולה לדעת האם זה שווה את ההשקעה לעומת זאת בטיפול נכון לעיתים רואים שינוי אבל אולי זה שינוי טבעי שהיה מתרחש לבד(ורק הואץ) כיצד ניתן לדעת? האין בטיפול משהו שלעוללם לא ניגמר, תמיד זה יכול לעזור אבל בכל זאת מתי צריך לומר שלום... (ובכלל בכל התחום הזה אין אוביקטיביות, מטפל מטופל וכד' לדוגמה: ההחלטה על הפסקה הרי לא ניתן לומר על מטפל שהוא אוביקטיבי כשהו רוצה שמטופל ישאר בטיפול.) סליחה שאני סתם שואלת שאלות ואולי מכיבדה מעט. רחל

רחל יקרה, כמה טוב שהראש עוד עובד! לשמחתי, זכרתי שפעם ניהלנו דיון בשאלה זו. להפתעתי, מצאתי אותו בקלות, וגיליתי שגם את עצמך השתתפת באותו דיון (נראה שאכן מדובר בשאלות שאינן מרפות). אני מצרפת את הקישור לתשובתי מאותו דיון, שנערך בראש השנה האחרון. נראה אם זה יצליח 'לתפוס' גם בל"ג בעומר... http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/526680/xFP/526720 אם תרצי שנמשיך לדון בשאלות אלה, את יותר ממוזמנת. לילה טוב ליאת

כן בעבר זה דובר עיינתי בשרשור, למרות ששוב גם שם לא ראיתי כל כך תשובות.. בכל מקרה המחשבות שלי רק התעצמו היום...... מה מרויחים מטיפול? והתשובה שלי אולי אכזבה! היום הייתה אמורה להיות לי פגישה עם הפסיכולוגית שלי והיא פשוט הבריזה. אין לי בעיה עם זה שהיא לא יכלה אבל היום יש טלפון גם אם היא באמצע הרצאה. חיכיתי וחכיתי וחיכיתי והיא לא ענתה לטלפון.. בסוף כמובן אנחנו חייבות לדבר הי אומרת לי. אז מה האופציה לעזוב אותה, אולי. מה גם שאולי אני בכלל לא צריכה אותה כיצד יודעים מתי ללכת..... היא מבחינתה זו פשלה ובטח אני אמורה להישאר איזו שאלה. וזה מרגיז אותי , כי ניתן לומר לי לעזוב אבל יש לה איזושהי הפשעה עלי ואני בטוחה שאחרי שהיא תתקשר אולי זה יראה אחרת ואין לי חשק מתחשק לי פשוט לסיים כך בלי לומר דבר, אחרת אני יהיה שם עוד כמה שנים.

כן בעבר זה דובר עיינתי בשרשור, למרות ששוב גם שם לא ראיתי כל כך תשובות.. בכל מקרה המחשבות שלי רק התעצמו היום...... מה מרויחים מטיפול? והתשובה שלי אולי אכזבה! היום הייתה אמורה להיות לי פגישה עם הפסיכולוגית שלי והיא פשוט הבריזה. אין לי בעיה עם זה שהיא לא יכלה אבל היום יש טלפון גם אם היא באמצע הרצאה. חיכיתי וחכיתי וחיכיתי והיא לא ענתה לטלפון.. בסוף כמובן אנחנו חייבות לדבר הי אומרת לי. אז מה האופציה לעזוב אותה, אולי. מה גם שאולי אני בכלל לא צריכה אותה כיצד יודעים מתי ללכת..... היא מבחינתה זו פשלה ובטח אני אמורה להישאר איזו שאלה. וזה מרגיז אותי , כי ניתן לומר לי לעזוב אבל יש לה איזושהי הפשעה עלי ואני בטוחה שאחרי שהיא תתקשר אולי זה יראה אחרת ואין לי חשק מתחשק לי פשוט לסיים כך בלי לומר דבר, אחרת אני יהיה שם עוד כמה שנים.

אם אפשר בבקשה למחוק את זה. לא יודעת למה קשקשתי פה כל כך הרבה.

רחל יקרה, למה למחוק?! לי זה לא נשמע קשקוש בכלל!!! נשמע שמאוד נפגעת ממנה (ובצדק!) ונשמע גם שזו לא הפעם הראשונה... אם את חושבת שהטיפול מיצה את עצמו ואין כבר לאן להתקדם, אז אולי באמת כדאי לשקול לעזוב... (מוזר שאני כותבת את זה דווקא עכשיו כשהחלטתי להישאר בטיפול...) לא יודעת כמה זמן את נמצאת בטיפול, אבל זה נשמע כאילו את נמצאת שם כבר הרבה זמן... אם פיתחת אליה איזו תלות היא אמורה לעזור לך להשתחרר! אולי כדאי שתדברי איתה על זה ואולי תשקלי אפילו הפסקה... מתנצלת שהתערבתי ומקווה שלא הכעסתי אותך... ליל מנוחה, רעות

ליאת, ראשית, מה שלום הכלבה? איך התאוששתן? ובקשה לי אלייך: אני רוצה לשאול שאלה אבל חוששת שהיא תחשוף אותי מידי (עוד יותר ממה שחשפתי את עצמי כאן עד עכשיו). אפשר באופן חריג לשאול אותך דרך המייל האישי? יעלה

קודם כל יעלה סליחה שנדחפתי לשרשור שלך. ליאת דאגתי לכלבה שלך.... איך היא מרגישה? ואיך את? חן

היי ליאת, נראה כאילו עבר כל כך הרבה זמן מאז היית פה. הדכאון הפסיק לחייך אלי, צחקתי עליו ומחקתי לו את החיוך מהפרצוף... ליבנתי את הדברים עם המטפל שלי, הוקל לי, אני במצב רוח יותר טוב, מפיקה מעצמי יותר, וכמובן....גם "מאוהבת" בו יותר. זה פשוט הולך אצלי ביחד... רק איתו ודרכו אני צומחת. מה שלום הכלבה? ל"ג בעומר שמח אל תשכחו להוריד את הכביסה מהחבל.... הדר

בנות יקרות, תודה גדולה לכולכן על ההתעניינות בשלומה של "ירדנה" (שם ארוך לכלבה קטנה שנולדה בעמק הירדן...). אז ככה: הצילום מראה שני שברים באגן, מה שמשאיר אותה לפי שעה עם חלק אחורי שאינו מתפקד. זהו מראה קשה ביותר, בעיקר על רקע עברה המפואר ככלבה פעלולנית שמקפצת ללא חת לגבהים מרשימים. אנחנו מקווים לטוב, ומודים לאלוהים על כך ששמר עליה מפגיעה קטלנית. אני קצת כועסת על עצמי שלא זכרתי לציין את ל"ג בעומר באופן חגיגי, כמו תמיד. כנראה שמצבה של ירדנה קצת מעיב על תחושת החגיגיות. תודה לכולכן על ההתעניינות, ושמרו על עצמכן ליל מדורות ריחני ונעים ליאת

ליאת, מצטערת לשמוע על הכלבה,אבל טוב שלא נגמר בצורה יותר גרועה... שיהיה לך בכל זאת ל"ג בעומר חגיגי... אני מקווה שגם לי, למרות שהעדפתי להישאר בבית וכל חבריי נסעו לחוף הים... אין לי מושג מה זה יעשה לאסתמה שלי כל המדורות האלה... בעעעעעע חן

יעלה, את מוזמנת לפנות למייל האישי, ברצון. ליאת

ליאת קודם כל אני רוצה להודות לך על כך שאת כזו נפלאה... עוזרת ותומכת ויש בך כל כך הרבה נתינה... (-: תוכלי להמליץ לי על ספרי קריאה מעניינים בפסיכולוגיה? קראתי את "סערת נפש" של ד"ר יורם יו?ב?ל (ספר מרתק!) "טיפול נפשי-מדריך למשתמש" של דרור גרין (שקצת שיעמם אותי...) אשמח אם תוכלי להמליץ על עוד ספרים בסגנון... ודרך אגב, החלטתי להשאר בינתיים אצל המטפלת שלי... חרדת הבחינות כבר החלה(למרות שיש עוד יותר מחודש...) אני כבר על סף התמוטטות, ולא יכולה להתחיל עכשיו הכל מחדש... אני מתכוונת לספר לה שרציתי לעזוב ומה היו הסיבות לכך... מקווה לא להחמיר בכך את המצב... איך אני יכולה לומר לה את זה ובכל זאת לא לגרום לה לשנוא אותי? אני כבר מרגישה שהיא לא כל כך אוהבת אותי כמו בהתחלה (היו לנו בסה"כ 6 פגישות)... כנראה דיברתי יותר מידיי... שיהיה לך יום נפלא, המון תודות, רעות

אני חולה עלייך את נשמעת כזאת מתוקה ותודה שתמיד את מתגייסת לעודד אותי ותודה שאת שולחת לי חיבוק שולחת לך גם אחד ענק בחזרה וכתבתי לך גם למטה.. חן

איזה כיף לקבל כאלה הודעות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (-:

בטח את עכבר מכירה, אני מאוד אוהבת את הספרים של ארווין ילום, ובכלל את הגישה שלו לחיים. מה שהכי מוצא חן בעיני בספריו זה שיש לו ספרים בסגנונות שונים ומגונים והוא מגלה כשרון מדהים בכולם. מספריו: שניטשה בכה(קצת פילסופי) אמא ומשמעות החיים, על ההספה, בכל יום יותר קרובים(לא אהבתי), תליין האהבה (ספר יפה) , מתנת התרפיה(שזהו ספר יותר של קטעים ועצות למטפלים ומטופלים) ועוד ועוד ....

הספר אדם נפגש עם עצמו- ספר מעולה על כל מה שמתרחש בתוך חדר הטיפולים. ולצערי פרח לו השם של המחבר...

רעות היי, קראתי לאחרונה את "מה זאת אהבה" של יורם יובל (ספרו השני)אם אהבת את סערת הנפש תאהבי גם את זה. והבנתי שנשארת אצלה...כנראה שהיא בכל זאת בסדר, הא? ושיהיה בהצלחה במבחנים

תודה לכל הממליצים! אין כינוי, תודה שאת מתעניינת ככה... אני נשארת אצלה בינתיים, לפחות עד שיגמרו המבחנים... אם היא בכל זאת בסדר... אספר לך בהמשך... (-: ערב טוב לכולם... רעות

רעות יקרה, שמחתי לקרוא שהחלטת לתת לטיפול הזדמנות. לדעתי זוהי החלטה נבונה. אני מקווה שהבחינות יעברו בשלום. ברצוני להזכיר לך שבאוניברסיטת ת"א מתקיימות סדנאות לטיפול ממוקד בחרדת בחינות. (בקרוב תיפתח גם סדנה לטיפול בדחיינות אקדמית). לטעמי, מוטב לפתוח דברים לדיון בטיפול, ולא לנסות לטשטש אותם מחשש לפגוע במטפלת. אני חושבת שהייתי מצטערת יותר אם מטופל שלי היה מסתיר ממני דברים. אשר לספרים - קיבלת כאן המלצות טובות מאד לקריאה 'פסיכולוגית'. אישית, אין לי חיבה רבה לז'אנר הזה. אני חושבת שמטפלים ומטופלים כאחד ייצאו נשכרים יותר מקריאת ספרות יפה. בספרות הטובה באמת, אנחנו פוגשים אנשים אמיתיים - נאבקים, אוהבים, שונאים, עורגים, מנצחים ומובסים, משתוקקים, חיים ומתים, חולפים על פרקיה המסעירים של היסטוריה ותרבות, ומעשירים את חיינו מאד מאד. עניין של טעם :-))) ליאת

ליאת, הצטערתי לשמוע על מה שקרה לכלבה שלך ירדנה... מסכנה... :-( ובאשר לטיפול שלי, אני מסכימה איתך לגמרי, אני לא מתכוונת לטשטש דבר... אספר לה הכל... השאלה היא איך?! כבר נגרם נזק לקשר הטיפולי הזה ועוד לא החלטתי אם באשמתי או באשמתה (למרות שאני נוטה להאשים את עצמי)... אני לא רוצה להעמיק את הפער הזה שכבר נוצר... בנוסף, אני גם מרגישה שבגדתי בה בגלל דברים שכתבתי כאן... יש לי פגישה איתה היום, אני עוד לא יודעת מה אומר לה... מקוה שתוכלי לעזור לי... שיהיה לך יום נפלא והמון בריאות לירדנה... (מצטערת אבל השם שבחרת לה נורא הצחיק אותי :-) רעות

העצב בתוכי ----------- מה שהיה לא יחזור עוד לעולם וכואב לי בלב כל יום מחשבות שעולות לא נותנות לי בשקט לחיות זה אולי יותר מסתם משבר זה גורל שנפל עליי החיים היפים פשוט התנפצו לאלפי רסיסים הכאב שבליבי זה כאב שאיש אינו שומע די עד מתי יגור העצב בתוכי הכאב שבליבי זה כאב שבנפשי פוגע די עד מתי לא רוצה להיות לבד הרחוב נדם מבני אדם אף אחד לא מבין אותי ומחר זה עוד יום יום רגיל וכמעט שגרתי אם בשמיים נשמע קולי ורק ממ?ע?ל יבוא עזרי אדון עולם תחוס עליי אני בוכה לך.....................

את יודעת שהשיר שלך גרם לי לדמוע לילה טוב

אני, כן,גם לי.... ולא רק השיר..........

עכשיו רק נותר לאסוף את הרסיסים ולחברם שוב כדי להחזיר את החיים היפים... אבל יש א?ל?פ?ים מהם וכמעט בלתי אפשרי להחזיר את כולם בדיוק למקומם... עם המון סבלנות נמצא את רובם... עם המון ייסורים גם נחבר אותם... אבל יוותרו חריצים וזה יכאב, אבל רק לפעמים... (נתקעתי על המילים: "החיים היפים פשוט התנפצו לאלפי רסיסים"...) חנו'ש, המילים שלך כל כך נוגעות... גרמת לי להזיל דימעה... מחבקת אותך, רעות

לרעות, שמחה לשמוע שהחלטת להישאר בטיפול. תודה על העידוד... חן

אני כל כך מזדהה איתך... למה למה צריך לחיות ככה...?(ועכשיו מישהו בטח יאמר לי שלא צריך...כי אפשר לקבל טיפול),אבל... זה לא כל כך פשוט...כמו שזה אולי...נדמה... אוף החיים האלה....קשה איתם.... אני שונאת את המצב רוח הזה שתמיד מגיע, שבא למות...וזהו...לא לחשוב על כלום יותר...לברוח מהכל... אני שונאת את הצבא הזה... ואת הכל..... *****

חן יקרה וכל האחרים, למרות האזהרה לקחתי סיכון ונכנסתי לקרוא... השיר שלך כל כך נוגע, ומצליח בשורות קצרות לבטא כל כך הרבה כאב. אני חושבת שהיכולת הזאת, לבטא באמצעים אמנותיים רגשות עוצמתיים, היא יכולת מופלאה, שיש בה פוטנציאל ממשי להבראה והחלמה של הנפש הפצועה. למרות התחושה שלך, כאילו אינך מובנת, ושאיש אינו יכול לשאת איתך את המשא, מסתבר שהמילים שלך נוגעות, ומשיבות אליך הרבה אהבה ונחמה מחברותייך לפורום. זה לא מובן מאליו. החזיקי מעמד ליאת

ליאת יקרה, האמת שמאוד התלבטתי אם לשלוח את השיר,כי הוא מאוד מדכא,אבל כל מילה בו מתארת בדיוק את מה שאני מרגישה,כשנגמרו לי כבר המילים לתאר, שלחתי שיר..... אני מנסה הרבה פעמים להתאפק ולא לספר עד כמה קשה לי ולא תמיד אני מצליחה......... ולפעמים קורה לי שאני לוחצת 'שלח' ואני אח"כ מצטערת כל כך... כי אני יודעת שאני מדכאת אחרים ,אבל יש לי מין צורך כזה 'להקיא' הכל ואחרי הכתיבה אני מרגישה שקצת הוקל לי.... מעין פורקן שקשה לתאר אותו במילים... אני מסכימה שתמחקי את השיר,הוא מדכא..... ואני לא אוהבת אותו... תודה שהסתכנת וקראת.... אני יודעת שאת מיואשת ממני,כמה אפשר לסבול בחורה כמוני שכל הזמן מרגישה רע? מבטיחה להשתדל לא לכתוב יותר... וסליחה אם זה דיכא מידי... קשה לי להרגיש רע מבפנים וכלפי חוץ להתנהג כרגיל ולהסתיר הכל. אני פוחדת שהמסיכה תיפול ממני ושכולם יראו וירגישו שרע לי... אני לא רוצה שירחמו עליי!!! וזה רק מעצים את הקושי,המאמץ התמידי להסתיר.... לא קל... חן

ליאת שלום, אני מרגישה רע עם זה שאני צריכה לתת דין וחשבון: כמה זמן אני ישנה למה לא עניתי לטלפון... למה לא בא לי לצאת לאיזה פאב מטופש למה אני לא אוכלת מסודר... וכיוב' ושאני צריכה להסתיר את הטיפול (המטופש?!) ולא להיות אותנטית ולהסתובב עם המסיכות הטפשיות זה מכביד עליי יותר... לילה טוב אני (המקורית:-)

אני, מזדהה איתך מאוד............ אם זה עוזר לך... כל מילה ומילה שכתבת נכונה גם לגביי לילה טוב חן

לא עוזר....

שלום ל'אני' וכמובן גם לחן, בהנחה שאת בגיל שכבר מורשה לצאת לפאבים, לא ברור לי למה את *צריכה* לתת דין וחשבון על זמני שינה, אוכל ובילוי. יש בחיינו לא מעט איסורים, חוקים ותקנות הקבועים בחוק, מכדי שנוסיף עליהם עוד 'צריך' מיותרים. לפעמים חובת הדיווח שאנו לוקחים על עצמנו, היא חלק מדפוס רחב יותר, של ריצוי מישהו אחר על חשבון המרחב והחופש שלנו. לפעמים זה קורה מתוך הפחד (שלנו) להכעיס, לעורר עוינות, להידחות, ולפעמים זה קורה כי אנו מצויים בצילה של דמות סמכות שמטילה עלינו סוג של כפייה מאיימת. בשני במקרים הבחירה בכל זאת קיימת. גם להסתובב עם מסיכה זו בחירה, לטוב ולרע. חשוב שנזכור שלבחירות שלנו - כולן - יש מחירים. הקונץ הוא לדעת (כמו שלומדים בשיעור ראשון בכלכלה) איך משיגים את מכסימום התמורה במחיר הנמוך ביותר. :-) ליאת

היי ליאת, תודה על תגובתך. גם לי לא ברור למה אני צריכה לתת דין וחשבון. זה עוד משהו שצריך לעבוד עליו בטיפול?:)למה אנשים מסתירים את החולשות שלהם?? התואר שלי הוא לא בכלכלה...תוכלי לגלות לי איך משיגים....?:) ואשמח אם תגיבי על מספר דברים: אני מרגישה שהפסיכולוגית לעיתים מדברת יותר ממני, ואני דווקא כן רוצה לדבר(לשם שינוי) היא מספרת ומפרטת על דברים שלטעמי לא חשובים וגוזלת זמן יקר (שתמצא לה גם פסיכולוג...). ובנוסף היא עסוקה במחברת שלה במקום להקשיב( להעיר לה על כך? את היית נפגעת?)אני מרגישה שהיא מתעניינת בטקסט ולא בי (אולי פשוט ארשום לה את כל קורות חיי ולא אבוא יותר...) האם את יכולה לזהות ע"פ סגנון דיבור אם ניצב מולך אדם עם הפרעות קשב וריכוז? הזמן ממש טס בפגישה. אז מה, גם כאן עובד המשפט "הזמן עובר מהר שנהנים" (בסוף עוד אוהב את זה...) המון תודה

ליאת, את יודעת לא מניחים לי הדברים שאמרת כאן למעלה אני מניחה ששעות השינה הרבות קשורות לדיכאון כלשהו וכך גם האוכל.אז אולי בכל זאת נשאר מספר בודד של אנשים שאיכפת להם ממני (אני עדיין בספק...) אך ההתנהגות הזאת כלל לא תורמת רק מכבידה עליי יותר. ואיך אפשר להעביר הרצאה (מחר!!) ולהישאר בחיים? האם את נוהגת לתת כאן בפורום טיפים מהסוג הזה? (או לפחות מהפן החרדתי של ההרצאה) המון המון תודה

שלום רב! אני אדם ממוצע שסיים בגרות צבע בקרבי תואר ראשון באונ', אני כיום בן 31.5 ויש לי בעיה שצצה החל מגיל 25 אחרי טיול במזרח ותחילת הלימודים האקדמאים, הבעיה היית עקב בעייה חברתית שנבאה בשירות הצבאי בקרבי , הסתגלות חברתית קשה, שכנראה החל בעבר הרחוק וקיבל תאוצה במוסד הטוטלי של הצבא, חייב לציין שהיו לי בעיות ספציפיות עם דמויות בבית הספר ועוד, שהשפיע מאוד על הדימוי שלי, אחרי שסיימתי את התואר ועבדתי בעבודות שירות לקוחות במשמרות , הגעתי לפרשת דרכים , של כיוון , אבל יותר מזה פחד למצוא עבודה שעלול להפגיש אותי עם אנשים שפגעו בדימוי שלי בתקופת הצבא , יש לציין שהיו לי שבירות חברתיות בתקופת הצבא, אבל אני המשכתי למרות הקשיים , כי אני לא ממש עם יוזמה ללכת למקום אחר כנגד הזרם הקרבי, כלומר במידה מסויימת ולא מוקצנת סבלתי בשקט, כיום אני עובד המשרה מלאה בשירות לקוחות וממש לא ממצה את יכולתיי, כי אני עדדין חושש שמה אפגש עם אנשים שהיו איתי בצבא והם ישתקו אותי, ויורידו לי את הדימוי העצמי עד שיתוק וחרות נשנות, ובגלל זה אני פוחד להגיע לתפקיד שיכלי שדורש הרבה חשיבה, ניסיתי כמה פעמיים טיפולים שלא סיימתי אבל באמת היה נראה שהמטפלים פנו לעברי וכן הלאה, כיום אני עדיין לא מרגיש בטחון להתקדם למרות שממש הציעו לי ונכנסתי לפחדים וחרדות,הנושא הזה מכניס אותי למצב של ייאוש מקידום , למרות שאני מאוד רוצה להצליח ויש לי פוטנציאל אדיר, אני מאוד מאמין ביכולות שלי, שגם כיום יש לי מאין אי שקט קל ורוגע, ולכן אני נוטל קלונקס במינון נמוך מאוד 0.5 ולוקח רבע כדור ליום . שאלותיי הן האם באמת יש צורך בטיפול ארוף טווח ומעמיק? שנית בעיית העלויות , סיימתי את המכסה בקופת חולים מכבי ואני לא יודע עם שווה להכנס לזה? אני מאד גאוותן ובעייתי עם טיפולים מאוד מוריד לי את הביטחון כאילו יש לי בעיה לכן אני מעדיף להדחיק את זה, פוגע לי בדימוי אשמח מאוד לעצתך תודה מראש גיא

שלום לך גיא, הפגיעה בדימוי העצמי אינה תוצאה של הטיפול, אלא - כמו שאתה מתאר היטב - סיפור ישן עוד מימי ביה"ס והצבא. פגיעויות מן הסוג הזה, כמו גם חוסר ביטחון וקשיים במערכות יחסים בינאישיות, מטופלים במסגרת של טיפול דינמי ממושך, הכרוך בהשקעת זמן, כסף, ומשאבי נפש לא מבוטלים. לטעמי, מדובר בהשקעה נושאת רווחים, גם אם הללו אינם מורגשים, בהכרח, בטווח המיידי. דרך צלחה ליאת

מורני אחותי, הייתי חולה. כנראה וירוס. עבר. מקווה שלא תידבקי עד לשם (או עד לכאן, אולי את קרובה??). מה שלומך את? יותר בסדר? והטיפול? אין לי מסרים מגבים מנורית... אני, בניגוד אליך - שרואה בכך הישג - מצטערת מאד שהיא לא כותבת למעלה. למה זה הישג? ישנם כמה שאתנו - הקוראים הסמויים - שתרומתך נחסכת מהם בימים אלה. אבל עשי כרצונך. אני סתם צוחקת... מי כמוני יכולה להבין מהלכים של נסיגה והסתגרות. אפשר להסתגר בעצמך, ואפשר להסתגר בקשרייך האינטימיים, מבלי שתהיה שם עין צופיה. ואפשר לחוש כי המקום הזה, כוונתי - הפורום, כבר אינו ממלא את התפקיד שנצרכת לו בעבר - לא רק מפאת השינויים בכלליו, אלא גם מפאת שינוי שחל בך ובהרגשותיך. לא הבנתי בכלל! חשבתי שאתן אחיות באמת - דימיתי שהיא בת 37 (היא אמרה) ואת כבת 25 עד 30. האחות הקטנה... היא נשמעת חשובה ומהותית עבורך כאחות! את דואגת לה כאחות! איך הכרתן? איך התפתח הקשר? אני סקרנית מדי? בתשובתך, אל תפסחי על שאלת ה"מה שלומך?" - היא מבחינתי מרכז המכתב הזה. נשיקות שוב, עם חיבוק עוטף ונעטף, הדסה

הדס'וש, אני כל כך שמחה שאת מרגישה יותר טוב! אולי אני באמת קרובה... (-: אני בסדר גמור. התחזקתי. מרגישה נפרדות שמאפשרת לי מרחב פעולה יותר בריא. עוד תבואונה הנפילות... בטיפול התחיל עכשיו קצת 'אקשן' אחרי השיעמום... אני לא כותבת למעלה כי אני יכולה לכתוב לבנות ישירות בתפוז. אני לא צריכה את הבמה\אקווריום... תמי קרובה אלי כאחות. היא אומרת שהיא אמא שלי... הכרנו כתוצאה מהפצע המשותף. הקשר התפתח לאט לאט. אבל היום אנחנו נמצאות בעומקים. היא קוראת לי "סבתא פולניה" בגלל שהיא אומרת שאני כל הזמן דואגת לה. שלשום היא התקשרה ואמרה לי שהיא רוצה לעשות משהו. אמרתי לה שאני לא מרשה. אתמול כשהייתי בעבודה היא התקשרה אלי ונתנה לי הרצאה... תשאלי אותה עלי. תראי איך היא מגיבה... (-: ומה שלומך את, צרפתייה? התעוררה המטפלת שלך? שבוע טוב, יקירתי. מורן

שלום לכולם אני מרגישה שאנשים לא אוהבים אותי ושלאנשים לא איכפת ממני ואז אני יוצאת מדעתי ואני כועסת על אנשים בגלל שלא ממש נותנים לי תשומי כמו שאני זקוקה ורוצה לקבל. לפעמים אני כועסת על אנשים בלי סיבה ואני נפגעת מהר מאוד. אני מקנאה שלאחרים מתייחסים יפה ואליי פחות. אני צריכה טיפול?

שלום רויטל, בטיפול תוכלי להרוויח פעמיים: גם להבין את המקורות לפגיעות, וכם לזכות בתשומת לב ייחודית המוקדשת רק לך. אם בעקבות הטיפול תצליחי להגמיש את מערכות היחסים שלך, פחות להיפגע ופחות לכעוס - יהיה זה הרווח האמיתי. בהצלחה ליאת

שלום, חברי ביקש ממני הפסקה של שבוע כדי לחשוב ולהיות בשקט עם עצמו על פתרון לבעיה שלא עוזבת אותו הקשורה למצב בו הוא מרגיש שהוא מונע ממני להתקדם הלאה מכיוון שהוא לא מוכן והוא לא יכול להבטיח לי מה יהיה. מבחינתי אני אף פעם לא לחצתי כי אני יודעת שזה לא מועיל אלא להיפך. עם כל זה מאוד קשה לי לעבור את הימים האלה כי המחשבות הרעות כל הזמן עולות בראשי. כך אני מוצאת את עצמי בוכה כשהרגשה שמשהו נקרע מבפנים. אני מרגישה שאני זקוקה לאוזן קשבת ואין לי אותה ממש כרגע. אני כבר לא יודעת מה לחשוב או מה לעשות. בבקשה תעזרו לי. יפית

שלום יפית, אנשים אכן זקוקים לפעמים לשקט ולמרחב כדי להגיע להחלטות עם עצמם. עם זאת, כשמדובר בזוגיות שאינה איתנה, ואחד הצדדים מבקש הפסקה - זה מריח לא טוב, בעיקר כשמתעסקים עם מישהו שלא בטוח שהוא מוכן להתחייב. מאחר וממילא הדברים אינם בשליטתך, לא נותר לך אלא לחכות, לאסוף כוחות ולהשתדל לא להישאר עם זה לבד. חברה טובה יכולה להיות משכך כאבים לא רע, וגם הידידים כאן בפורום. ספרי אם יהיו התפתחויות. בשמחות ליאת

זוהי זוגיות שנמשכת כשנה ואני יודעת כי בן הזוג במשך השנה הזו השקיע והיה לצידי, אך מדי פעם עלו בו מחשבות על כך שהוא עדיין לא בשל. אם לאחר ההפסקה הזו הוא ירצה להמשיך בקשר. האם מומלץ לא להסכים ולנסות להתנתק או שיש עדיין תקווה לעתיד טוב יותר? אני חוששת שזה יחזור על עצמו, ולכן אני מעוניינת לדעת מהי הדרך למנוע ממצבים אלה לחזור שוב במידה וארצה להמשיך שוב? תודה.

ביתי בת 11 חודשים היא מתפתחת יפה לגילה היא חכמה היא אומרת יפה אבא ואמא היא יודעת להגיד אור והאו של כלב אך היא אומרת בצורה שונה של צרחות היא גם צורחת וצועקת זה נראה כמו צומת לב אבל היא מקבלת המון כל הזמן יש אנשים מוכרים סובבים אותה גם כשהיא בחוץ היא אוהבת לטייל היא צועקת אולי מהתרגשות האם יש פתרון לבעיה האם זה יעבור זה רק שלב של חלק מהגיל תודה מראש על התשובה

עינת שלום, נשמע לי שביתך מאוד מפותחת וחכמה לגילה. יתכן שצעקותיה מביעות את זה שהיא מזהה על מה מדובר, רוצה להביע את עצמה, אך עדיין לא יכולה. התייעצו בטיפת חלב לגבי משמעות התופעה, שבמבט ראשון נשמע כמבטאית תסכול. בברכה, גדעון

שלום רב, ברצוני לקבל המלצה/עיצה לקבלת טיפול פסיכולוגי באיזור מרכז הארץ. מה הן פחות או יותר העלויות של הטיפול הפרטי ומה הן העלויות במסגרת הציבורית. תודה, ענת.

היי, שימי לב שמנהלי הפורום מאיזור המרכז...והם מאוד נחמדים (על זה יוכלו להעיד המשתתפים הקבועים והמבקרים כאן)

ענת שלום, עלויות של טיפול פרטי נעות בטווח ממוצע של 250 עד 400 ש"ח לפגישה. ניתן למצוא כמובן גם מטפלים יותר זולים ויותר יקרים. טיפול במסגרת ציבורית: תלוי מסגרת. בקופות חולים זה נע באופן מדורג מעשרות שקלים בתחילה ועד כ-180 ש"ח בהמשך.(תלוי קופ"ח) בשרותים פסיכולוגיים של אוניברסיטאות. תלוי אם את סטודנטית(כ-125) ש"ח ועד 180 ש"ח. ישנן מסגרות חינם כגון מרפאות ציבוריות לבריאות הנפש (אבל תור ההמתנה ארוך). אני מצרף לך כמה עצות לגבי איך לבחור מטפל: השאלה "איך לבחור פסיכולוג"? נשאלת בפורום לעיתים קרובות. אמנם זו שאלה שלא שונה מהותית, מכל שאלה העוסקת בבחירת בעל מקצוע טוב אך בכל זאת: כמה המלצות לתהליך בחירת הפסיכולוג: 1. למד על מהות הטיפול פסיכולוגי. ספרים כגון: "טפול נפשי – מדריך למשתמש" מאת דרור גרין. או "Rating your psychotherapist" by Robert Langs או "סערת נפש" מאת ד"ר יורם יובל. מאמרים ברשת אודות טיפול פסיכולוגי ובחירת מטפלים יכולים גם כן לעזור. (חיפוש בגוגל תחת השאלה" איך לבחור פסיכולוג" מעלה כמה מאות אתרים, חלקם בהחלט סבירים). 2. הכר את בעייתך. לכל בעיה אמור להיות הטיפול המומלץ (Treatment of Choice). כך למשל בטיפול בהפרעות חרדה מומלץ טיפול התנהגותי – קוגניטיבי (לעיתים משולב עם טיפול תרופתי). בטיפול בבעיות דימוי עצמי או בעיות בין אישיות מומלץ טיפול דינמי. וכן הלאה. 3. הכר את ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכותרפיסט. המטפלים השונים שייכים לאסכולות שונות : עוס"ים קלינים, פסיכולוגים שיקומיים, חינוכיים, קליניים. בהעדר חוק פסיכותרפיה כולם רשאים לטפל. לפני ההגעה למטפל: דע לפחות מי למד מה ומה הכשרתו. 4. החלט האם מעוניין בשרות ציבורי או בשרות פרטי. לשרות הציבורי כמה יתרונות – הוא זול יחסית וזמין וישנו פיקוח מסוים על המטפל. חסרונותיו – זמן המתנה ארוך, מטפלים שהינם בתהליך הכשרה, מגבלות על זמן הטיפול. שרות ציבורי יכול להיות מרפאות ציבוריות לבריאות הנפש, פסיכולוגים של קופות החולים, שירותים פסיכולוגיים של אוניברסיטאות. 5. הגעה לפסיכולוג אך ורק לפי המלצה. זו בסופו של דבר ההמלצה המרכזית. פשוט, ישר ולעניין. כל המלצה הינה טובה, אך גם כאן ככל שההיכרות של הממליץ עם המומלץ הינה מעמיקה יותר – כך ייטב. אם אפשר רצוי המלצה של אנשי מקצוע, במידה ולא: חברים, קרובי משפחה, מישהו שמכיר. 6. ניתן לבקש המלצה גם בפורום זה. אך בפורום אנו תמיד נמליץ על השרות הציבורי כדי לא לעשות פרסומת לפסיכולוג זה או אחר. גם כי השרות הציבורי הוא בהחלט מומלץ ומתאים לחלק גדול מהקהל הרחב. מעוניינים בהמלצה אישית, ניתן לכתוב לאי מייל האישי של מנהלי הפורום. במידה ואנו מכירים פסיכולוג רלבנטי באזור הרצוי, נשמח להמליץ. 7. התכוננו לשיחת הטלפון עם הפסיכולוג. מטרתה של שיחת הטלפון הינה לקבוע פגישה, אך ניתן לשאול גם שאלות הבהרה. למשל: האם מטפל בסוג כזה של בעיות? מה עלות הפגישה? 8. שיחות ראשונות הן שיחות היכרות. אם עקבתם אחר השלבים המומלצים, אתם בודאי יודעים כי שיחות ראשונות נועדו להיכרות ולהכרת השפה המיוחדת והשונה של המפגש הטיפולי. התחל לשאול את עצמך: האם אני מרגיש בטוח ובידיים מקצועיות? 9. חשיבות הקשר הטיפולי. הקשר הטיפולי הינו מהות העשייה הטיפולית. לוקח זמן לקשר הזה להירקם ולהיות מה שהוא. חשוב שתרגיש שאתה יכול לסמוך על הפסיכולוג שלך. חשוב שתרגיש שאתה נותן אמון באדם אמין, אחראי ואיש מקצוע מיומן. תן זמן לתהליך הזה. הוא לא קורה במפגש אחד. חשוב שתהיה מסוגל לדבר עם הפסיכולוג שלך על מה קורה לך איתו ומה קורה ביניכם. 10. סמוך על האינטואיציה שלך. התייעצת. הומלצת. הלכת. דיברת. נתת לזה זמן ועדיין אתה בספק. לא כל מה שטוב לאחר, או לממליץ טוב בהכרח גם לך. זה אפשרי שלא תהיה כימיה עם הפסיכולוג. אפשרי גם שקורים דברים לא טובים בקשר הטיפולי. מותר לעזוב טיפול בהסתמך על האינטואיציה שלך. התייעץ עם אחרים אך החלט בהתאם למה שנראה כנכון ומתאים לך. בברכה, גדעון

תודה גדעון ... שלחתי לך למייל בקשה להמלצה אישית ענת (שם בדוי)

שלום לחברים ולמנהל הפורום! אני מבקשת מכם עזרה במחקר קטן שאני עורכת. אני חוקרת את שאלת העצב והשמחה בחיינו, ואני בטוחה שכל אחד ואחת מכם יוכלו לתרום מנסיון חייו ולענות על מספר שאלות. חשובה לי דעתכם האישית ואין צורך בהזדהות לכל מי שמעוניין לענות,: מדוע אנשים עצובים? מהו ההבדל בין עצב ודיכאון? מה העצב לוקח מהאדם ומה הוא נותן לו? העצב בעידן המודרני-דרכי ההתמודדות היום מול פעם,במה אתה רואה את השוני והדמיון? הצורך בנחמה,תמיד קיים? מדוע אנו זקוקים לנחמה? אתם מוזמנים לענות כהודעה לפורום או בכתובת המייל שלי [email protected] שאלתי מופנה גם כן למהנל הפורום ואשמח אם תתייחס אליה. תודה מראש לילי

לילי שלום, את שואלת שאלות מורכבות שעבורי (שאיני אשת-מקצוע,וכמישהי שסובלת מOCD ו'מסבכת' כל דבר)זה קשה ומסובך לענות עליהן,אך אשתדל לענות לפחות על חלקן: אני חושבת שאנשים עצובים כי בעידן החיים המודרניים וההתעצמאות הקשר המשפחתי הרבה פחות חזק מבעבר,ואנשים יותר בודדים (אפילו אם פיזית הם קרובים למשפחה). אני חושבת שעצב זה מצב אולי יותר מוגדר,ואולי(לפי דעתי)נמשך זמן קצר יותר מדיכאון (אך שוב-זו אינה תשובה מקצועית),עצב מוגדר יותר כי הוא בד"כ על משהו מסויים שקרה או קורה או על מישהו מסויים,ודיכאון זה מצב יותר כללי-מפושט-זה תיאור של הרגשה כללית שנגרמת לאדם בעיקבות משהו שקרה או קורה לו,כמו משבר; אני גם חושבת שדיכאון יכול להתחיל ע"י עצב. העצב (וגם הדיכאון-למרות שלא שאלת)לוקח מהאדם את שמחת החיים,את החיוניות, את תחושת הסיפוק והחיות שלו,והוא מותיר את האדם מתוסכל(לפי דעתי) וחסר עוצמות , לוקח ממנו את החשק לחיות-לשמוח -להיות מאושר-לעשות דברים. אבל מאידך העצב נותן לאדם את התירוץ לרחם על עצמו ולהישאר"תקוע" במצבו,כי הוא "מיסכן". אנו זקוקים לנחמה,כדיי 'לפרוק' רגשות,ולקבל חיבה,אהבה,כדיי להרגיש חום וכפי שציינתי אהבה,כדי להתחזק. מקוה שעזרתי , משתנה

היי משתנה, את כל כך חמודה עם כל ההתנצלויות שלך... את לא בן אדם מקצועי, אבל את יודעת על מה את מדברת. הדר

מדוע אנשים עצובים? אהמ.או כי הם מדוכאים או בגלל נסיבות מסוימות אוביקטביות מה ההבדל בין עצב לדיכאון? דיכאון מוגדר כמחלה נפשית ועצב זה משהו יותר רגעי וחולף מעצמו ועוד משהו בדיכאון צריך לקחת תרופות ועל סתם עצב אין צורך. מה העצב לוקח מהאדם ומה נותן לו?העצב לוקח את שמחת החיים,ולא נותן שום דבר כי אף אחד לא רוצה להיות עצוב. במה אתה רואה את השוני והדמיון? היום העולם יותר תחרותי מפעם ויותר קר ומנוכר,ופעם העולם היה אולי יותר תמים ופחות תחרותי.אז בגלל זה יש יותר עצב היום בעולם התחרותי והקר והמנוכר והפחות סובלני של היום. הצורך בנחמה תמיד קיים? לא תמיד לפעמים אנשים רוצים להיות לבד עם העצב שלהם. מדוע אנו זקוקים לנחמה?כי אנחנו רוצים להרגיש יותר טוב ומילה טובה פשוט מנחמת לפעמים. זו דעתי. אנונימי

לילי שלום, האם אילו שעורי בית או מחקר עצמאי? האם מתוך מקום של כאב אישי או עניין אינטלקטואלי? בברכה, גדעון

גדעון לשאלתך, אני שואלת מתוך מקום אישי אך בכוונה לצאת מתוכו עם תחושה כללית לגבי עוד אנשים מלבדי. זה לא מחקר רשמי או סקר, זה באמת מעניין אותי ברמה האישית מה אנשים אחרים מרגישים לגבי השאלות שלי כי אני בטוחה שאני לא היחידה שחשבה אי פעם על הנושאים האלה.

מדוע אם כן רשמת שאת עורכת מחקר???

מחקר היא מילה לחקירה כלשהיא, כמו שלא כל חקירה היא חקירה משטרתית ,כך לא כל מחקר הוא דווקא מה שעולה לך באופן ראשוני במחשבה, כחקר מדעי כלשהוא. אני מתנצלת אם נוצרה אי הבנה. יום נעים

שלום, אני מנסה לבדוק למה התכוון המשורר (הפרטי שלי). אני בטיפול כבר 3 שנים עם כימיה טובה ביני לבין המטפל. לאחרונה במהלך שיחתינו על התלות שלי, המטפל ציין בפניי שהוא לא רואה אותי כאדם תלותי, אבל תלות רגשית כן קיימת והיא בריאה כי זה מעיד על הקשר ביננו. לא כל כך הבנתי למה תלות רגשית בין מטפל למטופל היא בריאה, כי לי היא רק כואבת.

היי לא מבינה ברוכה הבאה למועדון התלויים רגשית במטפל... גם לי הוא אומר שזה חשוב אני כבר כן מבינה למה, ועדיין כואבת... הדר

להדר כאזרחית כבוד במועדון התלויים רגשית,אובססיבית ומאוהבת ללא תקנה במטפלת שלי, לאחר שש שנים מלאות תיסכולים וכאב ללא אור בקצה המנהרה (רק של הרכבת) נא ספרי לי בבקשה למה את מבינה שזה חשוב, מה זה תורם לנו? אותי בכל אופן זה לא מוביל לכלום.

לא מבינה שלום, נראה לי שמי שיכול להסביר הכי טוב זה המשורר עצמו. פעם נאמר בהומור על כאב ראש :"זה טוב כי זה סימן שיש ראש". יתכן שמשהו דומה קורה עם הנפש במובן שתהליכים נפשיים מצמיחים הם גם כואבים (לפעמים). וכפי שציינה הדר - הנושא פופולרי מאוד בפורום. תעקבי אחרי ההודעות ותגלי שאת מאוד לא לבד. בברכה, גדעון

שלום, נטלתי כדורים נגד חרדה(ויאפקסXR) במשך כשנה. האם דימיון מודרך יכול להתאים כטיפול בחרדות. תודה.

גילי שלום, הטיפול המומלץ כנגד חרדה הינו טיפול תרופתי משולב בטיפול שיחתי (התנהגותי - קוגנטיבי). תלוי כמובן בעוצמת החרדה ומאפייניה. דמיון מודרך הינה טכניקה טיפולית ויכולה להוות לפיכך חלק מתוך תוכנית טיפולית. הדמיון המודרך לא עומד בפני עצמו כטיפול פסיכולוגי. בברכה, גדעון

בני בן 20, חייל בשירות חובה. מאז היותו קטן יש לנו בעיות איתו של לקויות למידה,ולכן גם חוסר יכולת להשתלב מבחינה חברתית. בשנות התיכון שלו הוא הפך יותר זועם ומתפרץ,והיה יותר קשה להגיע איליו. הוא התגייס, וגם מתחילת הדרך הצבאית (בטירונות) הוא הסתבך כגלל חוצפה, בעיות משמעת, ואפילו איום על המפקד שלו. הוא שירת בצחילה בבסיס מרטחק מהבית, ושם הסתבך בגניבת פלפון של חייל, אנחנו יודעים שזה היה הוא, למרות שהוא מכחיש עד היום.(יש לנו הוכחות). הוא עבר בסיס קרוב לבית, ועכשיו קנינו לו אוטו קטן כדי שיהיה לו נוח. היום בעלי נתקע עם האוטו והשתמש בשלו, ע"מ להגיע לעבודה, ומצא באורט: פלפון שלא שייך לו, וגם אקדח כדורי גומי. אנחנו הזדעזענו, כי גם בבסיס שבו הוא נמצא היום היתה גניבה של פלפון וארנק כסף. אמרנו לו מה שמצאנו, והוא התעצבן כדרכו, אמר שזה לא שלו אלא של חבר, וטרק את השפופרת בכעס. בטני מתהפכת עלי, מה עושים? איך מתעמתים איתו? אמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר בערב בבית, והוא צעק שהוא כבר גדול ואין טעם ליזום איתו שיחות, כי הוא לא חייב הסברים לאף אחד. הצילו! מה עושים?

סימה שלום, איני בטוח מה הדרך הנכונה להגיע אל בנך והאם הדרך של עימות היא היא הדרך שתעזור לו. יתכן שהשארת פריטים כאלו ברכב היא דרכו להביע מצוקה ודרכו לבקש עזרה. כלומר אחת האופציות שקיימות היא להבין את מה שהבן עושה כביטוי לקשייו ומצוקתו (בצבא, מצוקות אישיות אחרות, קשיי תקשורת עם ההורים?). אני מבין שאתם מנסים להקל עליו, ע"י קניית הרכב, אך יתכן שהוא זקוק להקלה אחרת - יותר רגשית. נסו לשוחח איתו ולנסות להבין מהי מצוקתו ואיך ניתן לעזור לו במצוקתו. לעיתים הגגניבה מהווה ביטוי לתיקווה שמישהו יבין את המצוקה הרגשית בה נמצאים. מקווה שתצליחו להגיע אליו. בברכה, גדעון

כל הזמן אני נרדם ולא יכול להשתלט על ההירדמות שלי. כשאני יושב אני נרדם ולא מסוגל כך להתרכז בעבודה כי אני נרדם. הדבר המעניין הוא שרק אם אני רואה פורנו אז בזכות הפורנו זה משאיר אותי עירני כי רק הפורנו ממש מעורר אותי. וזה ממש שרק פורנו משאיר אותי בהכרה כי בלי פורנו אהיה כל הזמן בלי הכרה. מה זה אומר עלי ? האם זו הפרעת נפש/תופעת נפש מוכרת ?

רותם שלום, אתה מציין שתי תופעות ששתיהן צריכות בדיקה ואבחנה מדוייקת יותר. לגבי השינה וחוסר הריכוז - דורש בדיקה. זה יכול להצביע על הפרעות שינה או דיכאון וגם אפשרויות רבות אחרות. לגבי הפורנו - יתכן שמדובר בהתמכרות. כך או כך , לא מומלץ לעבור אבחון דרך האינטרנט. פנה לפסיכולוג שיעזור לך לברר בדיוק מה הבעיות ומה תוכנית הטיפול המומלצת. בברכה, גדעון

רציתי לדעת האם עו"ס קליני יכול לטפל באותה מידה בה יכול לטפל פסיכולוג קליני... האם עו"ס יכול לטפל בבעיות כמו פחד מקשרים עם גברים... או שהוא מתעסק בעיקר בנושאים חברתיים... תודה מראש אורית

אורית שלום, ברמה העקרונית ובהעדר חוק לפסיכותרפיה מי שמוסמך לטיפולי נפשי הם בעלי המקצועות הבאים: פסיכולוג קליני, עו"ס קליני ופסיכיאטר. יש הבדלים רבים בהכשרה הבסיסית ועם זאת אנשי מקצוע רבים לומדים גם לימודי המשך בפסיכותרפיה ויש כמובן גם את אלמנט הניסיון הקליני, הקשר עם המטפל ועוד. אז באופן כללי ובקצרה התשובה לשאלתך היא, שעו"ס קליני יכול לטפל בנושא של פחד מקשר עם גברים . בברכה, גדעון

האם יש עדיפות לפסיכולוג קליני? מה ההבדל בהכשרה?

אדם מסיק מעובדה X איזשהי מסקנה. בא אדם אחר ומפריך אותה ומשכנע בהסברים מדוע דווקא מאותה עובדה X אפשר להסיק מסקנה אחרת. כמו שעורכי דין צריכים להשתמש ביכולת הזאת כך גם פילוסופים צריכים את היכולת הזאת כדי לקיים דיונים. והשאלה שלי היא האם מדובר ביכולת יצירתית או שיש איזשהו מאגר[אוצר] שמכיל מס' שורשים קבועים עם כללים להפרכת כל מסקנה שבעולם ?

שני, אנחנו, את שיעורי הבית שלנו כבר עשינו. למה לא תנסי פעם לבד???? מה את לומדת? קון

שני שלום, אני לא מבין את השאלה. האם זה אכן שעורי בית? מה הקשר לפסיכולוגיה קלינית? בברכה, גדעון

למה אני בזמן האחרון חושפת את עצמי פעם-אחר פעם (לפחות פעמיים) לסכנות,למרות שאני מודעת להן ושאני מאוד מפחדת מהן,באותה שניה שאני עושה את ה'שטות' כאילו כל המחשבות וכל ההגיון נעלמים,ואני מתעלמת מהסכנות.אני אדם שקול ושמרן בד"כ כך שלא מובן לי למה אני עושה זאת,ולמה אני מבינה את ה'טעות' רק לאחר שהיא קרתה. {חשבתי שאולי יש לזה קשר לתחושת הדכדוך- בזמן האחרון-שאולי גורמת לי להרגיש שכבר לא משנה מה יקרה לי,כי במילא חיי לא שויים הרבה. יכול להיות לכך קשר,או שסתם אני מכניסה לעצמי עוד 'שטויות' לראש?

משתנה שלום, ההסבר שנתת לפיו את מסכנת את עצמך כחלק מתחושה כללית של דכדוך נשמע לי אפשרי והגיוני. בכל מקרה ממליץ שתשמרי על עצמך. בברכה, גדעון

תודה על תשובתך, ושהבהרת לי במיקצת את מה שעובר עליי,אך עכשיו זה הרבה יותר מפחיד אותי,כי באותו רגע שאני קרובה לסכנה 'הראש לא ממש עובד'-וזה לא אופייני לי,איני אומרת שאף-פעם לא חשפתי את עצמי לסכנות(בדרגה זו או אחרת),אך כמעט תמיד היתי ונשארתי הגיונית ובשליטה (עד כמה שאפשר),ובזמן האחרון-מאז שהיאוש 'חדר' לחיי, כאילו לא איכפת לי מה יקרה לי (ואני מדגישה 'כאילו'-כי איני רוצה שיקרה לי חלילה משהו רע,וגם איני מתכוונת אף-פעם לפגוע בעצמי,לא כי חיי כ"כ חשובים לי,אלא כי אני מפחדת מהלא נודע וגם כי איני מסוגלת לפגוע לא בעצמי ולא באף נפש חיה אחרת). בטח לאחרים מה שאני כותבת נשמע נורא,אבל זו תחושתי,והפסיכולוג שלי אמר שנדון על כך בפגישה הבאה. תודה, משתנה