פורום פסיכולוגיה קלינית

היי, אני פונה בשאלה לגבי הסיבה ואולי מוצא לפתרון מדוע איני מעונינית ובורחת ממחויבות? איני ילדה - נהפוך הוא - בת 30+ ועדיין לא מצליחה להתקרב לרצון להיות אישה,אימא בעלת אחריות,לשלם משכנתא,להיות כמו כולם. תמיד עניין אותי דבר אחד - רווחה כלכלית ומעמד בעבודה שגם לא הושג בשל חוסר החלטיות ובעיה של פחד. אני מרגישה שאני בטוחה יותר וחזקה לבדי ולא אצליח להתמודד עם ישות קטנה וחסרת אונים מכל הבחינות. לא יודעת מה לעשות כי לפני כ-10 שנים שהעליתי זאת הוריי והסביבה אמרו לי חכי תגדלי תתבגרי והכל ישתנה. אבל כלום לא השתנה מאז!!! אני עדיין בשלי - בא לי לצאת לבלות,להנות,לראות עולם ולא לחשוב על רצינות בגרוש. חוץ מענייני כספים בהם אני עומדת על המשמר ולא פזיזה בכלל. הבעיה היא שהחברה סביבי כבר נמצאת מאחורי שלב ההתלבטות (לא היה להם שלב כזה לדעתי) וכולם הורים לילדים ומשותף להם כ"כ הרבה שאינו שייך לי. איני מתחברת למטבח,לבית,לכל הדברים "הנורמליים" ואיני יודעת מה לעשות כי בעלי(התחתנתי רק לפני שנה גם בשל חוסר רצון להתחתן) מתבעס מהמצב וכואב לי עליו כי הוא נשמה טהורה ולא מגיע לו הדיכי הזה והשוני הזה שלי... מה עליי לעשות? האם אדם באמת צריך לעשות דברים כי כך נהוג או לחיות כפי שהוא חש.. האם יכול להיות שהכל מושתת על פחד ובכלל אני מאוד רוצה זאת...?? אני מרגישה שלא זו התשובה כי ביני לבין עצמי באמת קשה לי להגיש שאני רוצה להשתנות החיים פשוט מכתיבים אחרת

שלום חלי, קראתי את הודעתך בתשומת-לב רבה, ועלו שני דברים מרכזיים שברצוני לומר לך: הראשון הוא ש"לא חייבים". לא כולם פועלים בהתאמה מלאה עם הציפיות החברתיות והתרבותיות, וזה בסדר ואפילו מעניין... הדבר השני מתייחס לכך שהעלית לא מעט תהיות הקשורות לפחד ("...ומעמד בעבודה שגם לא הושג בשל חוסר החלטיות ובעיה של פחד", ואפילו: "האם יכול להיות שהכל מושתת על פחד ובכלל אני מאוד רוצה זאת..."), את התחושות האלה אני רוצה להזמין אותך לבדוק לעומקן. שימי לב, למשל, למשפט: "אני מרגישה שאני בטוחה יותר וחזקה לבדי ולא אצליח להתמודד עם ישות קטנה וחסרת אונים מכל הבחינות". כשקראתי אותו חשבתי לעצמי מיהי אותה 'ישות קטנה וחסרת אונים' שאת כה חוששת לפגוש. האמנם היא התינוק שלך, שאכן עתיד להיות תלוי בך מאוד לזמן מה, או שאולי זו דווקא את - שעשוייה לגלות בתוכך חלקים רכים ופגיעים, שאת מעדיפה לא להיות במגע איתם? זו שאלה קשה, שאין צורך להשיב עליה מיד, אבל אני ממליצה לחשוב על כך. אפשר לחשוב בעצמנו או עם אדם קרוב, ואפשר לצרף אל המסע הזה איש מקצוע מתחום הטיפול הנפשי. בהצלחה, אורנה

היי אורנה אולי תוכלי לייעץ לי במשהו: בכל המלחמה הזאת, צליל האזעקה הוא מה שמלחיץ (עוד פחות מהבומים) לא פלא ששני אנשים חטפו התקף לב מהסאונד הזה. בקיצור מה ניתן לעשות על מנת למתן את החרדה? בינתיים יש לי טיפול חינם בטלוויזיה.אני מחכה לעונה השנייה... תודה אין כינוי

הי אין כינוי, צליל האזעקה מפחיד משום שהוא מייצג את מה שמגיע אחריו - הבומים, אי הוודאות, האסון, הזכרונות של אסונות קודמים. לפעמים נדמה שהוא מפחיד יותר מהדבר עצמו, אבל זה תהליך פשוט של התנייה. לכל אחד מאיתנו יש "טריקים" אחרים להתמודדות עם החרדה, ואתם מוזמנים לכתוב על שלכם... לכשעצמי, אני נוטה לגישה שמנסה לקבל את החרדה כתחושה שאפשר לשאת אותה - מבלי להתעלם ממנה, או "לגרש" אותה, או לנסות לשלוט בדברים שאיננו יכולים לשלוט בהם... לילה טוב ושקט, אורנה

אשמח לקבל ממך טיפ אגב, לא מפריע לי לשמוע בומים ללא אזעקה.יש בי משהו דפוק:)?

זה נראה לי לא יגמר לעולם,התחושה הזאת.זה מרגיש כמו גיהנום!סיוט שלא נגמר! ניסיתי 2 סוגים של תרופות אנטי-דכאוניות אבל הן לא עזרו לי.עכשיו אני בתרופה השלישית מקבוצה אחרת אבל אני בינתיים לא מרגישה שום שיפור!זה כל כך נורא אני מרגישה כמו בחלום רע שפעם כשהייתי בריאה נרדמתי ועכשיו כל זה חלום רע שמישהו צריך להעיר אותי ממנו!אני יודעת שזאת המציאות.אני לא מוכנה להשלים עם המחלה הזאת זה הדבר הכי נורא בעולם.אני סך הכל בת 22 ואם אני לא אבריא עד גיל 25 אני לא ארצה להמשיך לחיות כי כל החיים שלי הולכים ונעלמים.התחילו לי מחשבות אובדניות אמיתיות אני פשוט לא יכולה לסבול יותר זה סבל בלתי יתואר!וזה לא כמו שתי הפעמים ששרטתי את היד עם סכין גילוח,אני ממש חושבת על לבלוע כדורים ורק רוצה למות ולא להרגיש את כל הסבל הזה :(( כל כך עצוב לי על המשפחה שלי שהם לא יודעים מה לעשות ומה שאני חושבת זה שהם ירגישו כל כך רע אם אני אמות,אמא שלי לא תחזיק מעמד :(( לא מספיק שאבא שלי נפטר לפני ארבע שנים!עכשיו גם הם יצטרכו להתמודד עם זה?!אני לא יודעת מה לעשות כבר אני כל כך אבודה אני רוב הזמן במיטה לא רוצה כלום וסובלת כל כך!אלוהים למה זה מגיע לי יש לי כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות בחיים האלה ויש לי המון כשרונות ועכשיו כולם נעלמו ורק בא לי למות כבר ולא לסבול!!!! אני כבר לא יודעת מה לעשות :(הצילו זה לא נגמר!!!

ספיר יקרה וכאובה, הכוח שמשך אותך החוצה ממיטתך, והוביל אותך אל הפורום ואל ההודעה שכתבת, הוא אותו כוח שהייתי רוצה שיוביל אותך לטיפול פסיכולוגי. בקרוב, כאשר יימצא הטיפול התרופתי הנכון במינון המתאים, את תתחילי לחוש הקלה, אבל זה לא מבטל את החשיבות של מרחב טיפולי בו תוכלי להתבונן בכאב ובאובדנים שחווית. ספיר, הכשרונות והיכולות והחלומות שלך לא באמת "נעלמו", הם "מסתתרים" עכשיו בגלל הדיכאון. בגלל צורת ההסתכלות הזו שמבטלת כל דבר טוב, שלוקחת את הכוח להינות, שהופכת הכל להד עלוב למשהו שהיה פעם חי. החזיקי מעמד שם בפנים! הדברים הטובים בחיים עוד ישובו. מחזיקה לך אצבעות, אורנה

שלום לך; יש לי מצבים של בדיכאון ואני מטופלת ברסיטל ובטיפול פסיכולוגי;ואני די חוששת שלא אוכל להיפטר מזה.ויש לי ילדה כבת שש ואני לא טיפוס שיודע לקבל ולכן אני מתלבטת אם למרות השתוקקותי לעוד ילד כדאי להיכנס לזה או .

שלום רב אני בת 26,בחורה מלאת שמחת חיים,אוהבת לצחוק ולהיות סובבת בחברים,אך לעיתים אני נתקפת דיכאון,רוצה להיות לבד,מרגישה שכולם דורשים ממני,בעוד אני מחפשת שקט ורוצה להיות לבד. עברתי גירושים לפני שנתיים,תחילה הייתי מאושרת מזה,אבל נראה לי שהיום אני מבטאת את רגשות הזעם וההרס שהיו אמורים לצאת לי אז... אני חושבת שאפילו יש לי חרדות מנישואין שניים,יש לי חבר כבר שנה,אנחנו מאוהבים בטירוף ובאמת שהייתי רוצה לבלות את חיי איתו, אבל החרדות האלו לא פוסקות,אני מרגישה שאיני יכולה לוותר על החופש שניתן לי בחזרה לפני שנתיים. האם זה טבעי? ואם אני רוצה אכן להתייעץ עם פסיכולוג על מנת לקבל איזון, האם זה נרשם באיזשהוא "תיק" שיכול לבוא נגדי מאוחר יותר בחיים?...כי הרי זו לא בושה ללכת לפסיכולוג נכון?

אלין יקרה, לא, זו לא בושה להתייעץ ולהיתמך ולשאול שאלות על עצמנו ועל דרכנו בחיים. הרגשות שתיארת בהחלט מובנים לי - למן "העיכוב" בתחושות הזעם וההרס, ועד החשש להיכנס שוב למקום שעלול ליצור עוצמות כאב כה עזות. אני מקווה בשבילך ש"תפרגני" לעצמך מקום להתבונן בו בכל זה.... בהצלחה, אורנה

אני בת 25,יש לי חבר שנה,הפעם האחרונה שאני זוכרת את עצמי מקנאה למישהו זה בגיל 16 עם החבר הראשון שלי....עם החבר הנוכחי אני ממש מקנאה,וזה בטוח בגלל הידיעה שאני הראשונה שלו בכל,בנשיקות באהבה,בסקס...פשוט הכל. יש לי חרדות שהוא יעזוב אותי כי אולי הוא יתעניין באחרות. אני יודעת שהוא מת עליי,אבל בכל זאת,אני חייבת לצאת מהחרדות האלו, זה ממש מפריע לנו שאני ככה קנאית...ממש קנאית...אני עושה דברים כמו לחטט לו בדברים, זה דברים שלא עשיתי בחיים. בבקשה עזרו לי למצוא דרך להפסיק את החרדות האלו. הרי גם הוא קנאי-אומר לי מה ללבוש וכו'...אבל הבעיה שלי היא נראית לי קצת נפשית...מה לעשות????

שלום ניני, אין לי תרופות פלא לתחושת הקנאה, אבל אני חושבת שיהיה נכון להמשיך ולברר את הנושא לעצמך. נסי לחשוב מה מעורר עכשיו את אי הביטחון העמוק שאת חשה (במונחים פנימיים שלך, לא רק בגלל נסיבות חיצוניות), כיצד התגברת בעבר על תחושות קנאה ואי בטחון (אני בטוחה שמשהו מזה כבר הרגשת בעבר, אולי בקשר עם הורייך, אחייך, חברותייך?), מה בן-זוגך יכול לומר או לעשות כדי להרגיע אותך (האם יש דבר כזה?) וכן הלאה. אל תהססי להיעזר לצורך החשיבה בחברה קרובה, אימא, או איש/ת מקצוע מתחום הטיפול הנפשי. ומילת הרגעה קטנה לסיום - אם את "הראשונה שלו בכל", האם יתכן שהוא פשוט מעריץ את האדמה שאת דורכת עליה? יום אחד הוא מן הסתם יגלה שאת "אנושית", אבל עד אז, למה לא ליהנות מכך?... בברכה, אורנה

הייתי אצל פסיכולוג טיפול אחד והוא איבחן שיש לי בעיה כללית של פחד,לחץ וחרדה וכו, לטענתו אני זקוקה לטיפול ארוך -במשך שנתיים בערך,כאשר הפגישות הם אחת לשבוע. ניגשתי אליו דרך "מושלם" אבל עם הנחה מסויימת שמוגבלת גם למס" טיפולים. א י ן לי כסף לממן את הטיפולים ומצד שני אני מרגישה שאני מתפוצצת וזקוקה דחוף לעזרה. האם יש איזה שהוא גוף שאליו אוכל לגשת לטיפול בחינם(או שממומן ע"י קופת חולים כללית). ???

שלום תותי, ישנן מרפאות קהילתיות לבריאות הנפש, בהן ניתן לקבל טיפול ללא תשלום. תוכלי לברר פרטים נוספים באמצעות הקישור הבא: http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc בעת הפנייה למרפאה, הדגישי בכל דרך אפשרית את הדחיפות, כדי שתוזמני לראיון קבלה בהקדם. בינתיים, כדאי לשקול עם הפסיכולוג שפגשת שתשתמשי בפגישות המסובסדות שניתנו לך ע"י קופת החולים. אני מאחלת לך הקלה קרובה, אורנה

שלום לדר' ולבאי הפורום ! לשם שינוי אני באה הפעם ממקום של שיתוף והוכרת תודה מה שלא קורה כאן הרבה בפורום ואני חושבת שגם קצת פירגון מגיע פה אנחנו חיים בתקופה ובמקום ש"אוהבים" להתלונן כל הזמן ולמצוא את הרע והתהום האין סופי. גם אני הייתי שם עד לא מזמן וכיכבתי פה לא מעט בכל הפורומים של הפסיכו' למיניהם אני בשנות ה- 30 רווקה גם לי היו אי אלו מחשבות טורדניות ושהחיים בזבל ומצבי רוח משתנים שרובם שליליים כל דבר שהייתי אמורה לעשות היה כרוך במאמצים רבים למרות שכלפי חוץ הכל נראה תקין. לא רציתי לשמוע או להאמין בטיפול תרופתי הדחקתי את הכל פנימה ניסיתי שיחות ולא עזר התייאשתי מכל דבר הכל היה אנטי עד שאזרתי אומץ והחלטתי ללכת לטיפול תרופתי גם זה לאחר מאמצים והתלבטויות רבות מהסיבה שלא חשבתי שזה יעזור - עד כדי כך הייתי שלילית באינטואיציה שלי בחרתי מטפל אקראי דרך קופ"ח בה אני חברה מבלי לחשוש שזה דרך הקופה ושזה ירשם לי איפשהו למה הרגתי מישהו ? שכואב הראש לוקחים אקמול אז למה שכואבת הנפש חושבים שאתה דפוק ? הדיעות הקדומות האלו שצריך להפריך ומיד בסביבה שלנו שהדינמיות שלה משתנה כ"כ ורק מתקדמת לרוב וכל אדם שלישי היום מסתבר --- מטופל במקום זה או אחר לאחר אבחון רשם לי סרוקסט - אמנם היו תופעות לוואי קטנות בהתחלה אבל לאט לאט אני רוצה לומר התחלתי לשים לב לשינויים קלים שהלכו וגדלו ולא האמנתי ומה גם שהתיאבון שלי פחת וירדתי קצת במשקל (גם יתרון לא ?) העצבים והחוסר שקט פחתו התחלתי לעשות דברים שלפני כן הייתי צריכה לחשוב לא פעם ולא פעמיים אלא עשרות פעמים אם לעשות או לא באים הפעם בקלות מפתיעה ובספונטניות שלא הכרתי לסיום - לי לקח שנים להבין שאני צריכה עזרה ועוד כמה שנים אומץ לגשת ולקבל טיפול מי יודע איפה הייתי היום אם הייתי עושה צעדים אלו לפני 10 שנים אבל - ITS NEVER TO LATE אומרים.......... אז אנשים ........ קבלו עידוד כיום, כמעט חצי שנה עברה מאז התחלת הטיפול אני מרגישה שקיבלתי גלגל הצלה ועליתי למעלה מהתהום שהרגשתי שהייתי בו ואני עוד אעלה וחושבת אופטימי מה שלא קרה לי בכלל בעשר שנים האחרונות לפחות. חרדות נעלמו כלא היו אני משווה סיטואציות של לפני ואחרי ודברים שהיו לי קשים לעשייה נראים לי בנאלים היום תודה עיקרית לרופאים היקרים שמקדישים מזמנם על ההקשבה ומתן עזרה בפתרונות זה מגיע לכם דרורי

שלום דרורי, שמחתי לקרוא על השינוי המעמיק והמיטיב שאת חשה. אני שותפה למחשבה שטיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה יכול לשנות חיים. המון הצלחה בהמשך הדרך, אורנה

ליאת מה שלומך? מה חדש? התגעגעת? או לחכות למטח רקטות? לילה טוב

אין כינוי יקרה, בטח התגעגעתי. איזו שאלה!? אני ממש בסדר. עוקבת בדאגה אחרי מה שקורה אצלכם בצפון, מתפללת לשלום כל החיילים שבחזית, בהם גם חיילים מעט יותר פרטיים, ומרגישה בתחושות הבטן שלי שזה מתקרב לסיום. מה את מספרת? ליאת

מה אני מספרת? מקווה שאת עדיין כאן...בכל מקרה יש המון "חוויות" מהמלחמה...בין היתר שלא ניתן אפילו להיפגש עם הפסיכולוגית.כל אחת במרחב המוגן שלה:) אז קצת קשה להיפגש... מחכה שהכל כבר יגמר ושכל החיילים יחזרו הביתה בשלום (גם המעט יותר פרטיים...) וכמובן שלא ישכחו לחסל את נסראללה וחבריו והמשגרים וכו' קיבלת כבר סטיקרים שונים(וגם מצחיקים) הקשורים למלחמה?

אני תושבת הצפון - חיפה אמא ל-2 בנות בנות 14 ו-12 .רציתי לברר לגבי התנהגותם הן מעדיפות להשאר בבית ולא לנסוע. מתנהגות די רגיל אך מטריד אותי המחשבה מה יהיה אחרי . מה שחשוב לציין שהן מרגיעות אותי כל הזמן ולא נראות מוטרדות האם זה נורמלי ואיך עלי לנהוג. אודה לך על תשובתך הדחופה בנושא בברכה קורל

שלום קורל, מה שמאד חסר לי בתיאור שלך, הוא מה קורה לך עצמך בימים אלה? מדוע הן אלה שמרגיעות אותך? אם את רגועה והן רגועות, איני רואה כל סיבה לדאגה. למרות מצב החירום - לפחות סטטיסטית - מספר הנפגעים קטן יחסית, ואפשר בהחלט להתקיים, למרות החרדה, באופן שלא ישאיר צלקות בעתיד. ילדים מטבעם מלאים בסקרנות, שמחת חיים ואמון במבוגרים. אם המבוגרים שבסביבתן מצליחים לנסוך בהן שקט ואמון ולשדר מסרים מרגיעים ("יש חדר ביטחון או מקלט", "אמא שומרת עליכם", "הצבא שומר עלינו", "המשטרה כל הזמן בשטח"), אפשר להניח שהן יהיו בסדר גם אחרי המלחמה. לעומת זאת, אם המבוגרים בסביבתן מבוהלים יתר על המידה, היסטריים, מתקשים לנהל שגרה סבירה - יכול להיות שהילדות יימנעו מגילויי פחד ודאגה, ולו כדי לא למוטט את הוריהן. במצב כזה, יתכן שביטויי החרדה יצופו בשלבים מאוחרים יותר. אם את מרגישה שקשה לך להיות הורה מרגיע בסיטואציה המתוחה בחיפה, אל תתני לבנות לקבוע את מדיניות ההתגוננות של המשפחה, והרחיקי את כולכן לסביבה בה תוכלי להחזיר לעצמך את הביטחון והסמכות ההורית המגוננת. למרות הכל, מידה סבירה של דאגה וחשש מלווה את כולנו בימים אלה. אלה אינם ימים רגילים, ויש להניח שתגובות כאלה ואחרות יוכלו להופיע לאחר הרגיעה. במקרים כאלה, כאשר ההורים יהיו בעצמם רגועים יותר, הם יוכלו להתגייס למען השבת הביטחון לילדים, עם או בלי עזרה מקצועית. בואו נקווה כולנו לטוב. החזיקו מעמד! ליאת

כתבתי לך לא מזמן למייל, בנושא של חרדות, רגשות אשמה והאכלה בבקבוק נוסף על הנקה...בנוגע לתינוקת החדשה שלי (חודשיים)..אני כותבת שוב כי אני מרגישה שאני מתרוקנת. מצד אחד אני מתאהבת בה יותר ויותר, אני מוקסמת ממנה ורוצה שהיא תדע שאני כל כך אוהבת אותה (איך הם יודעים התינוקות?) אני גם דואגת לה ופוחדת שיאונה לה רע או שהיא תהיה עצובה. ומצד שני אני מרגישה שאני נחלשת, קשה לי להתנתק ממנה אבל גם קשה לי מאוד להיות כל הזמן בשבילה. אני רוצה זמן לעצמי,בלי רגשות אשמה ודאגה.והיא פתאום לא לוקחת בקבוק.עד עכשיו לקחה..יש ימים שממש קשה לי "להעסיק" אותה, כי אין לי כח פשוט..אבל אני מרגישה רע אם אני נותנת לה לבדר את עצמה יותר מדי..זה ממש גורם לי צער,בכי..ובכלל אותם דברים שממלאים אותי כמו חיוך שלה, הקולות המתוקים ותנועות הגפיים הנרגשות שלה, גורמים לי בו בעת גם לעצב כבד שאני לא מבינה.אני לא מבינה את כל זה,וכבר לא יכולה להכיל.הפסיכולוגית שלי לא בארץ בחודש הקרוב...אני אבודה.

מזל טוב,את אמא נורמלית ומרגישה בדיוק את מה שרוב האמהות מרגישות.באמת מאוד קשה עם תינוק שלא לוקח בקבוק בחודשים הראשונים כי כדי להמשיך להרגיש בן אדם,להרגע,לנוח ופחות להתעצבן כשהיא צורכת וכו' את חייבת לצאת מין הבית!ותזכירי לעצמך שהיא צורחת לא כי את אמא לא טובה אלא כי כואבת לה הבטן(אם היא אכלה והוחלפה)ואין מה לעשות עם זה.פשןט ככה,צריך לעבור את החודשים האלה כשאת ממוטטת והעיצור הזה צורח ולא נותן לך לעצום עיניים לא ביום ולא בלילה.אני פשוט מכינה לעצמי במצבים האלה כוס קפה,שמה את העיצורים האלה על הבטן בתוך העגלה ויוצאת החוצה לקשקש עם שכנות בגינה הציבורית.בכי של תינוק את רוב האמהות מוציא מדעתם!בגיל הזה אנחנו עומדות מתושכלות וחסרות אונים מול הבכי שלהם.זה קורה לכולם,בקיצור,תעשי לך אמבטיה עם כוס קפה ותגידי לעצמך שאת אמה מקסימה. :-))חכי ,תצאי בין ההנקות,עוד חודש,חודש וחצי תתחילי גרברים,תהיה דבוקה אליה פחות.לא תכירי את הילדה שלך:היא תרגע ותשחק עם חיוך להנהתך.עוד משהו,תזכרי שאת חייבת לישון כשהיא ישנה גם אם בית על גלגלים.עייפות עושה אותנו חסרות סבלנות.לכולם יש אותם רגשות אמביוולנטיות כמו שלך.זהו...

ערב טוב לאמא המודאגת, אני זוכרת היטב את פנייתך הראשונה אלי. מעבר לדברים הנכונים מאד שכתבה לך חני, אני רוצה להוסיף עניין חשוב נוסף. אמהות צעירות, במיוחד אמהות לילד ראשון, רוצות בכל מאודן להיות אמהות מושלמות. כחלק ממשאלה לא ריאלית זו, הן משוכנעות שעליהן להיות זמינות עבור התינוק בכל רגע נתון, וכי עליהן מוטל לשעשע ולבדר את התינוק בכל שעות העירות שלו. אמהות אכן אחראיות במידה רבה לסיפוק צרכיו היסודיים של התינוק. עליהן לדאוג למזונו, לניקיונו, לבריאותו, ולרווחתו הנפשית. תינוק באמת אינו יכול לקפוץ למקרר ולקחת לעצמו אוכל. הוא גם אינו יכול להתרחץ בעצמו, לכבס את בגדיו ולהכניס קלטת לוידאו. א-ב-ל !!! תינוק, גם בגיל חודשיים, מצוייד בכמה יכולות מפתיעות, בהן גם היכולת להרגעה עצמית. מערכות גופו משתכללות בהדרגה, והוא יכול להפעילן (ידיים, רגליים, עיניים, אזניים, פה) ולחקור באמצעותן את עולמו. אמהות המשתלטות על כל מרחב הקיום של התינוק, ומספקות גירוי רב כל הזמן, מונעות ממנו במידה רבה את היכולת לווסת את הגרייה החושית באופן יעיל, וללמוד להרגיע את עצמו, להעסיק את עצמו, ולחקור את סביבתו בקצב הנכון לו. תינוק הנמצא תחת גריית-יתר עלול להיות לא רגוע, נרגז ובכיין. המגע והקשר בין האם לתינוק חשובים מאין כמותם, אך יש לעשות זאת מתוך איזון והרמוניה, מתוך כבוד גם לאיתותים של שובע מצד התינוק. אמא טובה לא חייבת להיות "קצין בידור והפעלה". אדרבא, עליה להתכוונן באופן מדויק אל התינוק, לחוש מתי הוא זקוק לה ומתי הוא נהנה ממשחק עצמי, להיות שם עבורו באופן הנכון והרגיש, מתוך הקשבה אמיתית. כשאני מדברת על הקשבה אמיתית, אני מציעה לך להקשיב גם לגופך שלך, ולראות מתי הוא מאותת לך שהגזמת. כדי להיות אם טובה, את חייבת לשמור על כוחותייך הפיזיים והנפשיים. מסיבה זו, טבע וויניקוט, הפסיכואנליטיקאי הידוע, את המונח "א?ם טובה דיה". הוא התכוון לכך שאין במציאות אמא מושלמת, והניסיונות להגיע למצב זה עלולים להתיש את האם עד כדי פגיעה ממשית בתפקודה. מוטב, לכן, להיות אמא טובה מספיק, לוותר על משאלת השלמות, ולהנות מיחסי גומלין מהנים עם התינוק מבלי להפוך לקרבן. ועכשיו תקראי שוב את העצות של חני, ותראי כמה חכמה יש בהן... חיבוק ליאת

היי , אני מקווה שאני כותב את זה במקום הנכון.. בכל אופן , הבנתי שזה פורום יעוץ פסיכולוגי , אבל אני לא בטוח האם מה שאני מרגיש זה פסיכולוגי או יותר פסיכיאטרי. בכל אופן , כילד הייתי ממש לא רגוע , היה קשה לי להתרכז , ובגלל זה קצת נדפקו לי הלימודים , ראיתי את כל העניין של לשבת ולכתוב שעורי בית או לקחת את העניין של לחרוש כ"כ הרבה , ממש לא ברצינות. כמובן שבהמשך עשיתי את הבגרות , בקשיים , לא בגלל החומר , אלא בגלל מה שהייתי צריך לתת מעצמי בכדי לשבת וללמוד כ"כ הרבה זמן. אני ממש לא טיפש וקולט מהר יחסית , אבל לשבת ולהתרכז כ"כ הרבה זמן על חומר אדיוטי בהיסטוריה ממש לא היה נראה לי מועיל. בהמשך נרשמתי לאוניברסיטה , אבל עזבתי באמצע , כשהסיוט של הלימודים בבית הספר עלה בי שוב... בכל אופן , עכשיו אני בעל עסק, ומרוויח בסדר , אני קובע את סדר היום שלי ( אין מצב לקום מוקדם בבוקר ) , ועושה כמעט לבד את הכל (צוות של איש אחד) , העבודה שלי היא בתחום יצירתי , מדיה סרטים וכו'. עד כאן זה נשמע אולי קצת סבבה , אבל מכאן זה מתחיל להסתבך. יש לי מחשבות רבות שרצות לי בלי הרף במוח , קטעי שירים שמסרבים לצאת (לופים מעצבנים) , המוח שלי מתיש את עצמו כמעט בלי צורך , אני מתעייף מהר מכל דבר , דואג יותר מידי , חושב יותר מידיי , פרפקציוניסט יותר מידי , עובד יותר מידיי. לפעמים אני מוצא את עצמי ממלמל שטויות , (חברה שלי מתחרפנת מזה ) , חוזר על משפטים שרק אני מבין את המשמעות שלהם , מחכה כל מיני צלילים , ויש לי זימזום מגיל 0 באוזניים. אני לא יכול להירדם בלי "רעש לבן" , מאוורר או משהוא שעושה סאונד מונוטני שאוכל להתרכז בו בלי לשמוע את הזימזום. אני מתעצבן מהר , אפילו שמבחוץ אני נחשב לאדם מאוד נוח ושקט. לפעמים העומס של המחשבות גורם לי לקרוס , ואני נהפך לרגיש למגע , פסימי מאוד , עייף ומותש. בעבודה שלי אני אוהב להיות פרפקציוניסט אפילו שלא לצורך. ויש עוד כל מיני תסמינים קטנים שאני מתחיל להבין שהם תסמינים ולא חלק ממה שאמור להיות. האם יש איזה כיוון לעניין שלי ? אשמח מאוד מאוד לתשובה.... רובין. :-(

רציתי להוסיף תוך כדי קריאה בפורום , שאני לא מתרחץ כל הזמן או מנקה ,אני לא חושש מחיידקים יותר מידיי , אבל אני חושש מ"מה יהיה" כל הזמן . אני לא חוזר לבדוק "אם שחכתי דלת או גז דלוק". אני מוודא את זה לפניי שאני יוצא. מממ... תודה על הזמן והקריאה והסבלנות... רובין.

רובין יקר, לצערי, לא אוכל לתת לך "אבחנה" אינטרנטית, שכן לעשות זאת על סמך תיאור חלקי מאד יהיה לא אחראי ואפילו מטופש מצידי. אפשר לחשוב על כיוונים אפשריים (כמו הפרעת קשב וריכוז, חרדה, קווים אובססיביים) אך כאמור יש צורך בראיון מקיף, שייתן תמונה רחבה על העבר וההווה שלך. ניתן להניח שטיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי יוכל לעזור לך באופן משמעותי, ואני ממליצה בחום להגיע להתייעצות. בגלל שאתה סוחב את הקשיים כבר מילדותך, הם הפכו בני לוויה קבועים שלך, ובמידה רבה למדת לחיות איתם ולמרות נוכחותם המעיקה. אבל אין כל סיבה לסבול כל כך הרבה שנים, כאשר יש כיום דרכי טיפול כה יעילות. פנה לקבל עזרה! בהצלחה ליאת

לאחר שנה של טפול פסיכולוגי(בלבד, ללא תרופות!), הצלחתי לחזור לתפקוד בסיסי, אחרי דיכאון קשה. נכון שכבר אין לי רצון להגשים חלומות, לשנות, לשפר, אין לי עניין ומשמעות בחיים ואני לא מעוניינת, אין בי שמחת חיים, אין לי חשק לעבוד (אבל אני הולכת), אין לי מושג למה כולם מנסים לשפר את איכות החיים (יש כזה דבר בכלל?) ואני לא חושבת שאצלי באופן אישי ובאופן משפחתי המצב יהיה טוב יותר. וכנראה שבגלל זה הפסקתי את הטיפול הפסיכולוגי. ונכון שהדיכאון הזה השאיר בי איזה פצע שלא יגליד לעולם. אבל - אני מתפקדת, צוחקת, מדברת, מתקשרת. ואני טוענת, שאם טפול פסיכולוגי עזר לי לחזור לתפקד, עזר לי לצאת ממצב מאוד קשה, מצב שהרצון לפגוע בעצמי, הרצון להפסיק לחיות ולהיות בעולם הזה היה במחשבותי כמעט ללא הפסקה. א ז אולי בעצם כל התיאוריה הביולוגית על חוסר בסרוטונין היא סתם תיאוריה, סתם ניסיון להסביר ? אולי בעצם דיכאון נובע מסיבות פסיכולוגיות בלבד? נכון שחלפו רק כמה חודשים מאז שאני מרגישה טוב, נכון שתיתכן אפיזודה נוספת ואין לי שום ביטחון שזה עבר לגמרי (ואם זה ישוב אולי זה יבטל את דעתי). כשהייתי אצל הפסיכיאטר בקופ"ח הוא רשם כדורים (ואפילו התקשר לאחר שבוע לבדוק אם רכשתי ... , וטען שלפי מה שהתרשם המצב לא טוב ומחייב טיפול.) רופאת המשפחה אמרה שטפול פסיכולוגי זה טוב כדי לשפוך את הלב, אבל המצב מחייב כדורים. ואני תוהה, האומנם ??????????????? אז מדוע הכדורים לא עוזרים לחלק מהאנשים? ומדוע יש אפיזודות נוספות? תשובה חד משמעית, כנראה שאף פעם לא תהיה. לאף שאלה.

ערב טוב, תיאוריות מסבירות אינן קמות ואינן נופלות על בסיס מקרה בודד, ולכן, למרות השמחה על שהצלחת לצאת מן הדיכאון ללא תרופות, אין בכך כדי לשמוט את התשתית התיאורטית הביולוגית של הדיכאון. לדיכאון, כמו להרבה הפרעות אחרות, יש מגוון רחב למדי של גישות תיאורטיות מסבירות, מהן נגזרים גם אופני טיפול שונים. הניסיון מראה שבמקרים רבים שילוב של פסיכותראפיה עם תרופות יעיל יותר מכל אחד מהם לבדו. הבה נקווה שתצליחי לשמור על ההישג הנוכחי שלך, ושהדיכאון לא ישוב. לילה טוב ליאת

אני נשואה די הרבה שנים. לאחרונה יש משהו שמאד מפריע לי. כשאני רוצה לשתף את בעלי על מישהו או מישהי הוא לא מעוניין שאומר על אף אחד מילה רעה. הרי זה לא עובד ככה בחיים. לעיתים יש משהו שפוגע בי או מישהו או מישהי שלומר משהו לא טוב עליה/עליו, לפני מי אני אשפוך מהלב אם לא לפני הבעל?, הוא מסנגר על כולם ואני נשארת ונחנקת. ואין לי את מי לשתף. הוא לא מסוגל לשפוע אם אומר לו אותו משפט שלילי על מישהו מספר פעמים, פעם אחת הוא מסוגל לשמוע. אם הוא ישמע מספר פעמים, הוא התפרץ עלי ויאמר: "כמה פעמים אני צריך לשמוע, כבר אמרת לי את זה". אדם שחוזר על דבריו זה מוכיח שכואב לו. הוא בכלל לא אוהב שאני חוזרת על משפט, כל משפט בעצם פעמיים. אחרת הוא יעיר לי: "כבר אמרת לי"?. האם יש לו הפרעה באישיות? אני מרגישה שאין לי חבר בנישואים שלי. אין לי לפני מי לשפוך מהלב. הוא פתיל קצר, מעשן כבד, תמיד פניו זועפים. לוא הייתי יכולה לכלכל את עצמי לבד-הייתי עוזבת אותו, כי מגיע לי להיות מאושרת. איך אפשר להגדיר בעל כזה? מדוע אסור לומר בחיים לשון הרע? הוא לא צדיק גמור!!!!!, מה אני עושה ואיך מתמודדים איתו?.

שלום שרית, לא הייתי מציעה להיכנס להגדרות מרחיקות לכת ואבחנות פסיכיאטריות אלה ואחרות. מדברייך עולה רושם שקיימת ביניכם מידה של עוינות ומרירות עליה אינכם מצליחים להתגבר כרגע. מבחינתו - את נוקטת לשון הרע ומטרידה אותו בטרוניות חוזרות, ומבחינתך - הוא אדם מופרע, זעוף, המונע ממך להיות מאושרת, ושאלמלא פרנס אותך כבר היית עוזבת אותו. כנראה שאיש מכם אינו "צדיק גמור", ומה שנחוץ זה שיפור מהיר בסגנון התקשורת ביניכם. תוכלי להחליט, למשל, שקיטורים על אנשים אחרים לא יהיו באזניו, בעיקר אם את מבינה שיש לזה מחיר. תוכלי למצוא חברה או שכנה למטרה זו, ולנסות לחסוך מעצמכם את הכעסים המתעוררים סביב סוגיה זו. להרגשתי, מדובר בכעסים נוספים אחרים, לא מדוברים, המתנקזים לאותו ערוץ זעפני המתקיים ביניכם. האם חשבת על אפשרות של מס' פגישות ייעוץ עם מטפל זוגי? גם אם בעלך יסרב, תוכלי ללכת בעצמך, ולקוות שהוא יצטרף אליך. מאחלת לך הצלחה, שקט ושלווה ליאת

הי ליאת, מה שלומך? בהמשך למה שכתבתי לך לגבי החופשה שהפסיכולוגית שלי לוקחת, ולגבי זה שהיא הודיעה לי על כך חודשיים מראש.. זה העלה בי הרבה הרבה כאב, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ופשוט התקשרתי אליה באחד מהלילות ממש מאוחר, מאד כעסתי על עצמי אבל הייתי במצב של אין ברירה.. ודרך הטלפון הצלחתי להגיד לה הרבה דברים שאני לא מסוגלת להגיד לה פנים מול פנים: על התלות, ועל הבושה (שתודות לך אני מבינה עכשיו את מניעה, אבל בכ"ז קשה לי איתה), סיפרתי לה שאני נאלמת על ידה ורק לראות אותה זה מרגיעה אותי ודי "מפצה" אותי על כל הדברים שאני לא מסוגלת להגיד.. אחרי השיחה די התביישתי בעצמי וכעסתי שאני מפריעה לה באמצע החיים, בזמן לא מתוזמן בינינו.. ומרוב בושה לא רציתי להגיע לפגישה, הגעתי מבויישת וכמובן שכבר היה משהוא אחר מבחינתי. .. היא הייתה מקסימה והסבירה את התהליך שבעצם בלי תלות לא יתכן טפול, ואני כל כך נפגעתי מהמילים, מהמקום שאני נמצאת בו שהוא כל כך קשה לי, שאני לא יודעת מה לעשות איתו, היא אכן אמרה שזה מקום חדש ומפחיד בשבילי כי אף פעם לא היה לי אותו.. הפגישה היתה קשה וטובה, הצלחתי להגיד עוד הרבה דברים שישבו לי על הלב לגבי הפנטזיות שלי לגביה, ובכלל לגבי הרגשות שלי כלפיה.. ועכשיו אני חושבת לחתוך, לגמור הכל, אני ממש אבודה, היא הסבירה ובכל זאת אני נורא נורא עצובה, בדכאון, היום הייתי עצבנית כל היום ולא ידעתי מנוחה. התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה תרופות, (שאלתי אותה בעבר על זה, היא לא היתה מוכנה לתת אז את דעתה, אבל אחר כך אמרה כן , אני לא יודעת.. אנשים ששותים תרופות זה לא סטיגמטי? אני לא יודעת אם אני סובלת מספיק בכדי שאשתה תרופות? איך יודעים מהו הגבול לסבל כאשר כל החיים מרגישים סובלים? הרי מתרגלים לא??? ואם רק עכשיו נקשרתי אליה, מה היה עד עכשיו " בזבוז זמן"- מה עשיתי אצלה קרוב לשלוש שנים? אשמח על תגובתך ניבה

התלבטתי האם תכעסי עלי אם אגיב.סליחה מראש.מה אם תבקשי ממנה משהו (תמונה,חפץ,מכתב...)כדי לעבור את התקופה הזות יותר בקלות.

ניבה יקרה, מתוך הכאב והבלבול, דווקא אחרי שכתבת את הדברים באופן כה בהיר, השאלות שלך נורו בזו אחר זו, ונדמה שלכל אחת מהן יש להקדיש מחשבה בנפרד. את מזכירה את ה"תלות במטפל", את הרצון לברוח, את הצורך (כן או לא) בתרופות, ואת "בזבוז הזמן". בואי נתחיל מהסוף: את לא מבזבזת זמן! ההתקשרות למטפלת שלך לא התחילה עכשיו. זהו תהליך ארוך וממושך, שהגיע השבוע לפאזה חדשה, שאפשרה לך לפתוח משהו חדש מולה, משהו שמותיר אותך מאד חשופה ופגיעה. זהו רגע מבחן, שכדאי להתבונן בו וללמוד ממנו משהו חשוב על עצמך. על הדחף להימלט - מובן ככל שיהיה - כדאי להתגבר הפעם, ולו כדי להיווכח שאפשר לתת אמון, להיות חלשה ונזקקת, ולהתנחם בממשותו של אדם קרוב, בשר ודם. על הטיפול התרופתי דיברנו כאן המון, ואני לא חושבת שיש איזה קו אדום ממנו ואילך "צריכים" תרופה. מתי מחליטים אם צריך? כשמספיק כואב וכשרוצים לסבול קצת פחות. הסטיגמה אינה רלוונטית לכאן, כי אין זה עניינו של איש מה מונח לך במגירה שעל יד המיטה, יהיו אלה נוגדי-דיכאון או משחה נגד טחורים (רק לתפארת המליצה...:-)). זהו שיקול ענייני, שכדאי לדון בו יחד עם המטפלת שלך. נסי להניח לעצמך הפעם הזאת, להיות מעט יותר סלחנית וסבלנית. לילה טוב בינתיים ליאת

הי ליאת, תודה רבה על תגובתך אני לא אעזוב את הטיפול , כרגע אני לא מסוגלת לעשות את זה (עד כמה כואב שזה נשמע). אני לא יודעת מה ישתנה מעכשיו, לעומת קודם. אני מתכוונת: אם אני מגיעה למקום שאף פעם לא הייתי בו, איך אדע איך להתנהג? איך אתנהג אחרת/ אגיב אחרת כאשר זה לא נמצא ברפרטואר שלי? ממי אלמד משהו שאין לי? זה כמו שיש לך סט של התנהגויות, והתנהגות זו אינה חלק, איך אלמד את ההתנהגות החדשה וממי? הסטיגמה של התרופות, מעל הכל היא לגבי עצמי!!! אני שכל חיי די הסתדרתי והמסר שהסביבה קולטת ממני הוא שהכל אחלה אצלי (מן צביעות כזאת שאני חיה בתוכה). כך שהכישלון הוא בעצם בעיני עצמי, כלפי עצמי. את מבינה, כשהייתי קטנה הסכלתי רחוק אל העתיד, ידעתי שמהמקום שאני חיה בו גם בבית, גם בחיים, אגיע למקום הרבה יותר גבוה, ואכן אני שם מבחינת ההישגים שלי: בעל מקסים, ילדות מקסימה לילדים שלי, נתינה אין סופית להם , את המקום שלהם. אז לא ידעתי שיש צלקות, שלוקחים הרבה מהבית, חוויות שמשאירות סימנים בנשמה (שלצערי יוצאים היום בעיקר מול הילדים ונדמה לי גם מול הבעל). כך שבעצם זה סוג של כישלון בעיני עצמי מעל לכל... ניבה

ליאת שלום, בת דודתי סובלת מזה מספר שנים מכאבים שונים חוזרים ונישנים (מיגרנות, כאבי ברכיים, כאבי בטן וכו...). לאחר בדיקות מרובות ומעמיקות לא נמצא לאף אחד מהם בסיס פיזיולוגי. לכעיתים קרובות הכאבים גורמים לה קושי בתפקוד היומיומי. בשנים האחרוות, סבלה בת דודתי מחרדה ודיכאון שנשקשרו לתחום התעסוקתי והבין-אישי. אינני מכירה היטב את תחום בריאות הנפש, אך ממה שאני מכירה ומחומר שקראתי בנושא אני חוששת שהיא סובלת מהפרעת סומטיזציה או משהו דומה, גם לאור הרווח המישני הרבה שהיא מפיקה ממצבה. מזה זמן רב אני מועדדת את בת דודתי ללכת לקבל סיוע נפשי ואף ניסיתי לבדוק עמה בזהירות את נושא הכאבים, אך היא טענה שזה "שטויות" ושברור לה כי הכאבים הנם אמיתיים (דבר שאין לי וויכוח עמו, רק עם מקורות הכאב). חיפשתי באופן נרחב ברשת אחר מאמר או כתבה בעברית שיהיו כתובים בצורה ברורה ויספרו על הפרעה זו. אני מאמינה שקריאת מאמר כזה תוכל לעזור לה, אולי, להבין כי על מנת שמצבה ישתפר עליה לפנטות לטיפול במקום להמשיך לרוץ בין רופאים. האם תוכלו לעזור לי למצוא חומר על הנושא? הרבה תודה מראש, שני

שלום שני, ככלל, יש מספר אבחנות שונות בהן הסימפטומים יבואו לידי ביטוי דרך הערוץ הגופני, וכדי לדעת באיזו מהן מדובר יש צורך באבחון מסודר ע"י איש מקצוע. אני רוצה להזכיר לך שללא מטיבציה אמיתית לטיפול, יהיה קשה מאד להביא אדם בוגר לפסיכולוג, ולא בטוח שמאמר כמו שאת מחפשת יהיה מה שיביא לשינוי. תוכלי לעיין בספריה של ג'ויס מקדוגל "תיאטרוני הגוף" ו"תיאטרוני הנפש" שתורגמו לעברית ועוסקים באופן נרחב בסוגייה הפסיכוסומטית. בברכה ליאת

שלום לכל המתעניין/ת, אני גבר בשנות ה-20 לחיי, רצוץ ושבור אחרי מלחמות אינסופיות (יותר נכון נשיאה בעול של-, מלחמה זה בכלל לא מדויק לאמר) בשדים ובגיהנום הבלתי-יאמן שבתוכי ... כבר כמה שנים ..... כשמתוכם החצי שנה האחרונה היא סיוט שלא יכולתי לשער בכלל שקיים ..... ואחרי נסיון-חיים שאפשר לכנות אותו רק בלתי-אפשרי עם אינסוף בני-משפחה שאכזבו... (מסתבר שגם הייתי צריך להענש על זה שרע לי --- ולכל ה"נשמות הטובות" שפרצופם מתעקם בנקודה הזו כשנדלקת בראשם הנורה של "רחמים עצמיים",,, אז תחסכו את זה מעצמכם ואל תמשיכו לקרא ... גם ככה לא אליכם אני פונה ---- ויותר חשוב... תחסכו את זה ממני ובבקשה אל תגיבו להודעה ! ....) אני מטבעי בחור אינטליגנטי מאוד ושייך בבירור לאלה ש"לא חסר להם כלום" כשאני במיטבי אני סטודנט מצטיין ועובד חרוץ ועוד כמה דברים.... העיניין הוא שאני רוב הזמן לא במיטבי ...... די רחוק מזה..... כבר מעל לחצי שנה (כמו שאמרתי למעלה).... ועכשיו לתכל'ס.... ניסיתי תרופות פסיכיאטריות (כלום !) פסיכיאטרים ופסיכולוגים (כלום !) בקשר לפסיכיאטרים ופסיכולוגים -- אני אדבר בכנות ואומר שמספר הביקורים היה קטן וזה פשוט בגלל שהתשלום שהם גובים לא ממש הולך בקנה אחד עם המציאות... לגבי התרופות - ניסיתי יותר מסוג אחד ולתקופה של מספר חודשים אני לא אגיד שאין השפעה בכלל.... ברור שהרגשתי השפעה (וגם תופעות לואי כמו העייפות של הרסיטל וכו' .... אצלי תופעות הלואי היו קלות מאוד וסבילות בהחלט לכן יכולתי להמשיך הרבה עם התרופות....) אבל העיניין הוא שאנשים שיש להם חסך-באהבה שמלווה אותם כל חייהם לא יכולים למלא אותו על ידי כימיקלים.... ראיתי את זה על עצמי אינסוף פעמים -- מה שמגע פשוט ו/או הבנה יכולים לעשות ... והצורה שבא אני נפתח לזה ומתעורר מחדש היא זהה בין אם אני לוקח תרופות או לא... ואותו דבר להיפך -- חוסר של חום ואהבה יכווץ אותי תמיד כל-פעם בכל תנאי.... בגלל זה חיי מעורערים מאוד, בגלל התלות הזאת... תלות שאין לה מענה.... ומולה - בדידות עצומה. למעשה אין לי כמעט אנשים הקרובים אליי באמת... והכאב של החוסר-זמינות שלהם ברגעים מסוימים עולה לי לפעמים בימים שלמים של סבל שמילים פשוט מאוד חסרות-אונים מולו ובאמת ובתמים לא ניתן לתיאור.... זו גזרת-גורל שלי עצמי אין שום דרך להתמודד איתה לבד... מאז שאני זוכר את עצמי הייתי עצמאי, מסתדר לבד, נושא בעול מבלי לשתף בעל כוחות פנימיים בלתי-נדלים.... אותה תכונה עצמה מנעה ומונעת אותי מלשים קץ לחיי.... מכריחה אותי לסבול.... המצב הנפשי שלי תלוי לחלוטין בכל אחד אחר שהוא לא אני ! והייסורים שנלווים לכך בלתי-נתפסים !!! (צרה נוספת שאין לזלזל בה היא שאףאחד לא מבין את זה..... חוסר הבנה שהוא טבעי בסך-הכול בעקבות ה"מוזרות" של התופעה - אבל עדיין חוסר-ההבנה מקשה מאוד למצוא פתרון מעשי כי הוא משמש כחומה בינך ובין השאר.....) הצורך שלי הוא באדם קרוב מאוד שיוכל להפיג את הכאב הזה (אני מתכוון לאישה, מן הסתם, למרות שאני בכלל לא מדבר פה על סקס ! באופן אבסורדי, מין זמין בחברה שלנו הרבה יותר מאהבה.... רק אדם כמוני יכול להעיד עד כמה זה נכון..... אין שום בעיה עבורי "להשיג זיון" וכ"כ עצוב - וגם דוחה - עד כמה שזה קל לעומת תשומת-לב... תוכלו לשאול ובצדק "למה הוא לא מוצא לעצמו חברה ?" והתשובה על זה היא שזה פשוט מאוד קשה למישהו במצבי לא רק לתפקד בקשר נורמאלי אלא גם להפיק ממנו סיפוק.... הקשר הטיפוסי שבחור בגילי יוצר על-פי-רוב עם בת-זוג הוא לא-מתאים מבחינתי זה קשר שלא יתרום לי מספיק ויותר מזה, ישאיר אותי תשוש ומרוקן אנשים "רגילים" לא לוקחים בחשבון שלמי שבמצבי הרבה דברים עולים במאמצים נפשיים גדולים מאוד, דברים שלהם באים יחסית בקלות... וזאת מבלי להזכיר את הקושי הגדול עוד יותר של לעטות מסכה כדי להסוות את מצבך האמיתי מאחר ואיזו בחורה שפויה תיקח לעצמה שבר-כלי בתור בן-זוג.... אז לבסוף... אני קורא כאן למי שקראה את המכתב הזה, שעברה אכזבות וקשיים דומים לשלי ומסוגלת להזדהות עם מה שתיארתי כאן... מי שכמוני מחפשת קצת להתנחם על-ידי נפש שמבינה ושמסוגלת לתת מעצמה... לנוח קצת מהחיים הקשים האלה...... מספר ה-ICQ שלי..... 226875552

מבינה ללבך. איני יודעת מה עברת בחיים, אבל אני מבינה אותך. אני מאמינה שיש עוד אנשים שמבינים אותך. אני פשוט לא בגילך. שיהיה לך טוב. א' מהצפון

כל הכבוד לך שאת מבינה לליבי הלואי שזה היה עוזר לי במשהו בינתיים זה שהגבת יכול למנוע מאחרים להגיב אז סתם חבל... אז אני פונה בבקשה למנהל הפורום : אם אפשר להסיר את התגובה ו"להקפיץ" את שלי למעלה .... חבל לי שלא יקראו אותה אחרי שישבתי וכתבתי אותה...

שלום, אני בת 34 נשואה, עובדת, לומדת, מנסה להיכנס להריון, יש לי הרבה אהבה מאנשים שאני אוהבת, ובאופן כללי אני מרוצה מחיי. אך כל הזמן יש לי איזשהי הרגשה שהייתי רוצה להיות שונה ממה שאני, להיות יותר אסרטיבית, יותר "וואו", יותר נערצת. הרבה פעמים יש לי הרגשה שלא מספיק מעריצים אותי, אם זה לדוגמא, סתם בשיחות יום-יום בעבודה או בפורומים אחרים, אני פחות מרוכזת בתוכן השיחה ויותר באיך אני נראית ואיך אני נשמעת, והאם שומרים איתי על קשר עין, ואיזה רושם אני עושה על סובבים. זה מפריע לי להיות חופשית וטבעית בשיחה. ואם אני מרגישה שאני לא מספיק אסרטיבית ולא מעוררת מספיק עניין אצל הסובבים, זה מאוד מבאס אותי ואז אני כל הזמן חושבת איך אני אשנה את עצמי כדי שאנשים ייתרשמו ממני ויתעניינו בי יותר. זה מצב שנמשך כבר המון שנים וזה הדבר היחיד שמפריע לי להיות מאושרת מכל הבחינות. רציתי לשמוע את דעתכם, האם זה בסדר שאני מרגישה כך? האם אוכל בכוחות עצמי להפוך לבחורה אסרטיבית יותר? או שעלי לפנות לטיפול? תודה רבה.

סיגל יקרה, אני מניחה שיהיו לא מעט אנשים שיקראו את המשפט הראשון בפנייה שלך ויגידו את ה"וואו", רק שאת בטח לא תצליחי לשמוע. ה"וואו" שאת מדברת עליו, שחסר שם, הוא באמת - לפחות על פניו - רק הדובדבן לקישוט. לכאורה, אם הכל טוב, אז אי אפשר להסתפק בזה? אני משערת שבתוכך, קיים חלק מאד שברירי, פגיע, לא בטוח, משתוקק לאהבה. נראה כי את חוששת שאלמלא כל אותה תפאורה נוצצת איש לא יתעניין בך באמת. זוהי אמונה מתעתעת, שהרי ככל שאת מתרכזת ב"תפאורה החיצונית" , או לדברייך "פחות מרוכזת בתוכן השיחה ויותר באיך אני נראית ואיך אני נשמעת", הסיכוי שיתעניינו בך *באמת* דווקא פוחת. זאת ועוד, למרות שאת מוקפת בהרבה אנשים, את לא מצליחה להנות באמת בחברתם, לא מצליחה לקבל את היחס לו את כה משתוקקת, מה שמותיר אותך יותר בודדה ויותר נזקקת. אז כן. נדמה לי שטיפול יוכל לעזור לך לזהות ביתר דיוק מה קורה לך שם, ללמוד לקבל ולאהוב את עצמך גם בלי "וואו", ולנסות לשנות משהו באינטראקציות החברתיות והבינאישיות שלך. בברכה ליאת

ליאת בוקר טוב, התשובה שלך גרמה לי להתרגשות רבה. כל כך הצלחת לגעת בנפש שלי בעדינות ובמדוייק. המון המון תודה!!!

אני בת 28 נשואה,ועובדת עם בעלי בעסקיו.הבעיה היא,שאני מרגישה שמשהו חסר לי.סיימתי לפני שנה תואר ראשון,וחיפשתי את המשך דרכי,אין לי אפשרות להתקדם לתואר שני בפסיכולוגיה כי התנאי קבלה בארץ הם בלתי אפשריים.לעשות שוב תואר ראשון במשהו אחר לא בא בחשבון מבחינת ההשקעה.חשבתי ללכת ללמוד סיעוד כי זה משהו שתמיד עניין אותי,ואני רוצה עבודה בתחום הטיפולי.אבל....זה לוקח שנתיים וחצי,ורחוק מהבית שלי,אני גרה בירושלים ומדובר על קפלן ברחובות,זה מצריך מאיתנו לעבוד דירה וזה בלתי אפשרי.המצב מבחינתי ממש תקוע,לא לכאן ולא לכאן.מה עושים?בנוסף לכל זה אני צריכה לשלב כניסה להריון ראשון,אני לא מוצאת שום עבודה עם סיפוק וזה מתסכל אותי מאד.

שלום יעל, יש לא מעט מקצועות טיפוליים שאינם פסיכולוגיה, ואשר תואר ראשון בפסיכולוגיה מהווה עבורם תשתית רחבה וטובה. חשוב להביא בחשבון שלימודים ברמה גבוהה מצריכים לפעמים השקעה של זמן ונסיעות (נדמה לי ששנים של עבודה לא יחזירו לי את הוצאות הדלק של השנים האחרונות בחיי). לא תמיד חייבים לעבור דירה כדי ללמוד, ולפעמים נסיעה באוטובוס או ברכבת היא הזמן היחיד המוקדש לקריאת מאמרים :-))) נשים צעירות תמיד לוקחות בחשבון את האפשרות של הריון ולידה שיקטעו במידה מסוימת את רצף החיים המקצועיים שלהן. יש נשים שלא נותנות לזה לעצור אותן, ויש מי שמעדיפות לנצל "שנים מתות" (כמו שאת חווה עכשיו) להרחבת המשפחה, תוך שהן דוחות את המשך הקריירה לאח"כ. הכל פתוח והרשות נתונה. נדמה לי שזה זמן טוב לשיחה רצינית עם בעלך, עם חברה טובה, ואולי גם עם איש מקצוע. זכרי שמצבים של תקיעות יכולים להוליד תפניות מרגשות ו'סיבובים חדים', ואף פעם לא מאוחר. בהצלחה ליאת

גם ללמוד סיעוד זאת השקעה (ואגב ניתן בהחלט ללמוד בירושלים - בהדסה). האם לא כדאי לך להשקיע עוד 3-4 שנים ולהגשים את חלומך לעסוק במקצוע טיפולי (אולי עבודה סוציאלית...) ? אם תרצי בכך מספיק בוודאי תוכלי למצוא פתרונות מעשיים. האמנם הדברים באמת כל כך בלתי אפשריים ? אולי יש משהו אחר שעוצר אותך מלהגשים את עצמך ? מאחלת לך בהצלחה בכל שתבחרי (:

איך יודעים שהמטפל לא מתאים לנו? המטפל שלי מאוד סימפטי ואנחנו מתקשרים יפה מאוד ויש כימיה אבל לא מורגש כל כך שינוי למרות הטיפול הממושך של מספר שנים הייתי מעוננינת לשמוע חוות דעת לגביי הנושא אולי כדאי להחליף את המטםפל או בעצם האים השינויים צריכים להיות מאוד דרסטיים באישיות במהלך טיפול ארוך טווח

שלום רוית, את שואלת שאלה קשה, שכן ההגדרה של "הצלחת טיפול" היא חמקמקה ועמומה לפעמים. היא תלויה במידה רבה באבחנה הראשונית שלך, בציפיות המוקדמות שלך, באוריינטציה הטיפולית של הפסיכולוג שלך (יש טיפולים קצרים וממוקדים ויש טיפולי עומק של שנים), וכמובן בגורמים רבים נוספים. אני רוצה להזכיר שטיפול אינו מיועד ליצירת שינוי אישיותי. האישיות שלנו מתגבשת עד הגיענו לבגרות, ואז הסיכוי לשנותה מינימלי, אם בכלל. הטיפול יתמקד בדר"כ בסימפטומים הנוירוטיים עצמם, בקונפליקטים העמוקים שעוררו אותם, בתפיסותיו של האדם את עצמו, את הזולת ואת דפוסי האינטראקציה ביניהם, וכן בדפוסי התנהגות חוזרים ולא מסתגלים. הקשר עם המטפל חשוב וקריטי מאין כמותו, ולכן לא הייתי מציעה לבטל עובדה חשובה זו בשיקולים שלך. לא אוכל לומר יותר בהיעדר מידע נוסף עליך ועל הטיפול. בברכה ליאת

ליאת שלום, אני בחורה בת 30 ויש לי חבר כשנה בערך ואנחנו גרים ביחד. בחודשיים האחרונים יש לנו המון מריבות ואני מרגישה שהוא לא נותן לי את כל תשומת הלב כמו פעם...... הבעיה היא שאני מרגישה לא מסופקת בגלל שעדיין לא מצאתי את עצמי אני לא אוהבת את העבודה שלי וזה ממש משפיע עליי נפשית אני מרגישה רגישה וחלשה מתמיד.. ואני מרגישה שחבר שלי שופט אותי בגלל העניין אם אני מבריזה מהעבודה אז הוא לוקח את זה בקטע שאני בחורה לא רצינית הוא גם אמר לי שהוא חשב פעם שאני יודעת מה אני רוצה ויותר חזקה .. אני לא יודעת מה לעשות אותו זה מטריד שאני כל הזמן שואלת אותו מה קרה הוא ברגע שאני מתחילה עם השאלות שלי כמו: אתה לא אוהב אותי יותר, אתה רוצה שנפרד וכו'.... אז הוא נכנס מיידית לכוננות ספיגה.. אני יודעת שהוא אוהב אותי אבל הוא אמר לי שכל השאלות האלו שלי מתישות אותו.. איך עליי להתנהג במערכת יחסים זוגית הזו כשאני יודעת שכל עוד שאני לא ימצא את עמצי מבחינה תעסוקתית אני יהיה חלשה אין לי חשק לקום בבוקר וללכת לעבודה שאני לא אוהבת,אני מרגישה שרע לי וני ממש לא מאושרת...... אני מרגישה שאני ממש בדיכאון ואובדת עצות, ואני גם לא יודעת מה לעשות עם חבר שלי? עם זה שאנחנו כבר לא מתקשרים ושאני שואלת אותו מה קורה אז הוא לא רוצה לדבר על זה וכאילו הוא מבקר אותי כל הזמן אשמח לתשובה ועזרה לגבי הזוגיות והקריירה? תודה

שלום לירון, נדמה לי שעל אף הכותרת שבחרת "זוגיות וקריירה", מה שעומד במוקד הוא א?ת עצמך, הדימוי העצמי שלך, ותחושת השבריריות וה"חולשה" כפי שקראת לזה. ההערכה העצמית והדימוי העצמי 'צובעים' גם את עולמנו הבינאישי וגם את התפקוד התעסוקתי שלנו. את מספרת שאת לא אוהבת את העבודה שלך, אבל בוחרת להתמודד עם זה בדרך של הברזה. את חשה חוסר ביטחון בקשר הזוגי שלך, ובוחרת להציף את בן הזוג שלך בשאלות שמאתגרות את הסבלנות שלו ומסכנות את הקשר. לכן, נדמה לי שהתמודדות אמיצה מחייבת ברור יסודי של מה את רוצה באמת מעצמך, ועד כמה את מוכנה לפעול ולחולל שינוי. שינוי יוכל לבוא כאשר תסכימי לקחת אחריות ולפעול. למשל - לחפש באופן אקטיבי עבודה אחרת. למשל - לעבור אבחון תעסוקתי הכוונתי. למשל - לבחון מה את עושה למען הזוגיות שלכם ולמען החבר שלך. למשל - להשלים עם מציאות לא מושלמת ולמצוא מקורות נוספים לסיפוק ואתגר. למשל - ללכת לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר ביסודיות מה את רוצה ואיך משיגים זאת. יש - כמובן - עוד המון אפשרויות, עליהן תצטרכי לחשוב בכוחות עצמך. מאחלת לך המון הצלחה, ואשמח אם תחזרי לעדכן מה שלומכם ליאת

הי ליאת, תודה על התגובה המהירה, אני מסכימה עם כל מה שאמרת ואת ממש צודקת ביררתי לגבי הכוון תעסוקתי אבל זה עולה כסף, טיפול פסיכולוגי עולה כסף ולהרשות לעצמי את זה כלכלית מאד קשה לי...... אני לא יודעת למה אני כבר 3 שנים מנסה לחולל שינוי ולא מצליחה אני באמת רוצה אבל משום מה נורא קשה לי להתחיל ולעשות את הצעד כאילו יש בתוכי המון פחדים שעוצרים מבעדי, כגון פחד מכשלון... איך מתגברים על הפחדים שבתוכנו ומבצעים את השינוי? אני לא רוצה להרוס את הזוגיות שלי..... בגלל מצבי הנוכחי.. אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו עם עצמי תודה

יש הסבר להרגשה שכל סיום פגישה אני מרגישה "כאילו היא בועטת אותי החוצה".? אני יודעת מה הזמן המוקצב, אני יודעת מתי הפגישה הולכת להסתיים ובכל זאת - כל סיום פגישה אני מרגישה שאני כועסת מאוד עליה שהפגישה הסתיימה. אחרי כמה דקות/שעות אני מבינה שאני מצפה ממנה לדברים שהיא לא יכולה לתת לי. היא לא יכולה להשאר איתי עד אין סוף בגלל שהצלחתי במשהו שקשה לי איתו ואנחנו בדיוק "באמצע". ועדיין כל פגישה אותה הרגשה לא נעימה. תודה עננית

עננית יקרה, ה"נבעטות" הזו החוצה, שאת מרגישה בסוף כל פגישה, היא חלק מאותו שחזור מפורסם, שאנחנו מעבירים מעולם החוויה שבחוץ אל תוך חדר הטיפול. בשעה הטיפולית - בעיקר כשהיא טובה - מתאפשרת אותה נסיגה ילדית, אותה משאלה ראשונית להחזקה, להכלה, להאכלה, להתמזגות אין סופית, שתשאיר אותנו מעורסלים עד אין קץ בזרועות אוהבות וחומלות. הידיעה וההבנה, המגיעות לאחר זמן, לא תמיד עושות את זה קל יותר. אבל אלה הכללים, וטוב שכך. אורנה ניסחה זאת נפלא רק לפני יומיים- http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-638,xFT-584432,xFP-584466,m-Doctors,a-Forums.html אל תוותרי. ליאת (שאיכשהו גם קצת מתרגשת ממה שאת מספרת...)

אני כ"כ מבינה את מה שאת כותבת ואני כל כך מנסה להלחם בזה. מנסה להלחם בילדה שבי. מנסה להעלים אותה. מנסה לא להצטרך, מנסה לא לרצות אבל היא לפעמים יותר חזקה ממני.. (וזה מטריף אותי:)). דרך אגב הקישור מביא אותי כנראה למקום לא נכון.... תודה לך עננית

שלום,רציתי לשאול אם יש איזשהו מקום שבו ניתן לקבל המלצות על מטפלים,או מקום (רשימת המלצות , אתר אינטרנט או משהו אחר)שבו יש סיווג מטפלים לפי תחום (מטפל המתמחה בדיכאון , הפרעות אכילה וכדומה). חוץ מרישת הפסיכולוגים הרשומים בפנקס הפביכולוגים של משרד הבריאות לא מצאתי שום מקום שיכול להפנות אותי למטפלים בכלל או למטפל הנכון בפרט . בתודה מראש. אורה

שלום אורה, נסי כאן, ואם זה לא יספק תוכלי לפרט מעט יותר על צרכייך ואנסה לעזור. http://www.sahar.org.il/helporgs.asp בהצלחה ליאת

שלום, ראשית, תודה על המענה המהיר .לגבי השאלה שלי, אני מעוניינת, לאור כמה דברים המתרחשים בחיי, לפנות לטיפול אבל אין לי שום מושג איך מתחילים לחפש מטפל.אני לא מכירה אף אחד שיכול להמליץ לי על מטפל. אולי יש לך עצות. תודה

סליחה על הבלבול שכל

איך אני יכולה להיגמל מהכדורי הרגעה. אם אני אזרוק את כולם לפח אז אפסיק לקחת אותם. האם אני צריכה לזרוק אותם בשביל שלא אשתמש בהם שלא במודע? מה אני צריכה לעשות בשביל להפסיק שהרי אז אוכל להתחיל לחיות נכון? אני ממש מדוכאת מהמצב וכבר אין לי כל כך חשק לקום בבוקר, כי למה יש לקום לעוד יום שבו אשב כמו זומביט על הספה ואתקשר ל"ידידים" המתעללים בי הלוך ושוב? אני כבר דיי מתה ריגשית ואין לי כוח כבר לחיות ולסבול, אז מה אתה מציע לי לעשות? אולי אתאבד וכך אחסוך ממני סבל רב ומצוקה המלווים אותי כל יום?

שלום ציפי, קראתי את התכתובת שלך עם גדעון, ומאחר והוא ישוב לענות רק ביום שישי, אנסה להשיב בינתיים. כשמדובר בשינוי יזום של טיפול תרופתי (גם כדורי הרגעה הם טיפול תרופתי) כדאי מאד להתייעץ עם רופא, המכיר את ההיסטוריה הרפואית שלך ואת התמונה הנוכחית. עברת בשנים האחרונות מצבים קשים ביותר, היכולים לערער גם אדם חזק. הפתרון האובדני הוא, כמובן, אינו פתרון כלל, אלא סוג של פנטזיה לא מציאותית, מעין משאלה לשקט ושלווה. אני רוצה להזכיר לך שהמתים לא מרגישים כלום, גם לא שלווה והקלה. הם פשוט אינם. דווקא את - כמי שעברה סבל גדול במלחמה על החיים - יודעת עד כמה אינם מובנים מאליהם. את צודקת: גם ישיבה אפאתית על הספה לא ממש מעוררת שמחת חיים. אבל... אם את כבר יושבת על ספה, האם יש אפשרות שזו תהיה ספה של פסיכולוג? הפסקה של תרופות (אם בכלל) תהיה אחראית ונכונה יותר אם תיעשה כחלק מתהליך הדרגתי ומסודר עם מעקב פסיכולוגי ופסיכיאטרי. מאחלת לך הקלה מהירה והרבה בריאות ליאת

תודה על תשובתך. ורציתי לשאול עוד משהו..הכדורים האלה (כדורי ההרגעה) שאני לוקחת הם לא כדורים שרופא רשם לי אותם אלא כדורים שאני על דעת עצמי החלטתי לקחת אותם לפני שנים, כפי שאת מבינה התמכרתי לכדורי הרגעה ומאחר ואני מבינה שאני צריכה להפסיק אותם בשביל להתחיל לתפקד בצורה נורמלית פחות או יותר ולחיות אז רציתי לדעת האם יש דרך שאני בעצמי הפסיק אותם ? ניראה לי שיש בי משהו שרוצה ולא רוצה לקחת אותם ואני לא יודעת איך להתגבר על זה. בתודה מראש ציפי

היי אני בת 21 והמצב הוא כזה... אני לא יוצאת עם הרבה בנים...ואף פעם לא היה לי קשר רציני... ואני מובכת מכל הקטע הגופני...והפיזי....(אם מדברים איתי מה היה לי ואם היה לי,או אם אני נמצאת עם מישהו והוא מנסה להתקרב אליי אני מתרחקת...),פשוט אף פעם לא היה לי כלום עם אף אחד... ואני גם כאילו מתנגת לזה..אולי זה בגלל שאף פעם לא הייתי שלמה עם עצמי...או..אוף אני לא יודעת מה הבעיה עם עצמי...זה שלא היה לי אף פעם קשר רציני אני יכולה קצת להבין את זה...בגלל כל הדיכאונות שלי...למרות שלא תמיד משדרים את זה(ולפעמים בכלל לא),יש מן מסיכה כזאת....אבל...אוף יש לי בעיות...ואין לי כוח אליהן...איך אני פותרת את זה...אני יותר נבוכה נראה לי כי כלום לא קרה עם אף אחד...:( ומה שמוזר או אפילו עצוב בזה שלא חסר לי,ולא מפריע לי אם לא יהיה לי חבר...לא יודעת להסביר את זה...אבל נראה לי שהרבה דברים דפוקים אצלי...אני כבר לא יודעת מה בסדר אצלי ומה לא,ואם יש דבר כזה בסדר אצלי :( מה אני עושה עם זה??תייעצו לי בבקשה

ולציין שהביטחון העצמי שלי בקאנטים...אבל ממש...הוא ממש נמוך

שלום לך, מהדברים שלך קשה לי (ואולי גם לך) להבין האם הקושי עם קרבה בינאישית ואינטימיות הוא הסיבה לדיכאון או תוצאה שלו. המבוכה שלך, המתעוררת מול אפשרות של מגע פיזי, היא טבעית, וסביר שתתפוגג במידה משמעותית כאשר קרבה כזו תגיע כחלק ממערכת יחסים חמה וידידותית שתתפתח - כשתרצי - בקצב הנכון לך. כדי להתבונן יותר מקרוב בקשיים שלך, ללמוד לכבד אותם ולהתמודד עמם באופן יעיל, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי. מסתבר שטיפול הוא לא משהו שנועד ל"אנשים דפוקים", אלא למי שחושב או יודע שקשה לו, ונחוש בהחלטתו לא להיכנע לקושי. אגב, אם תדפדפי (או תעשי חיפוש קצר) בפורום שלנו, תראי שיש לא מעט בנות (ובנים!) בגילך, ואפילו בגיל בוגר יותר, שעדין לא הצליחו למצוא זוגיות ולממש את מיניותם כחלק ממערכת יחסים יציבה. אין בכך כדי להעיד בהכרח על בעיה רצינית מדאיגה. יש פרחים המאחרים לפרוח, מה שמשאיר את עולמנו צבעוני ועשיר תמיד. בהצלחה ליאת

תקשיבי,אולי אני מידי "דוסית" כדי להבין את המצוקה שלך ממש.אבל מי יודע אולי עוד דעה לא תפריעה לך.את רק בת 21?לא היתי מסקימה עם ליאת על פרחים שמאחרים לפרוח.אבל 100%שפרח הזה נפתך עם הזמן בתוך מערכת יחסים חמה ובטוחה.או שאת באמת מאמינה לסיפורים של נערות בנות 16 איך הן מתו מתשוקה?עוד משהו שמעתי כמה וכמה סיפורים מבחורות שהיו להן N*10 חברים אבל רק עם הבעל נהיה להן איחפת מזה אחרי זמן מה.בקיצור נראה לי שאת מודדת את עצמך לפי איזה םרגל דמיוני.

יש בדיחה שאולי מתאימה לכאן,אולי תוהבי אותה:בא מישהו בן 70 לרופא מספר שמשהו קרה לו שהוא לא יכול יותר עם נשים וממש סובל מזה ומתוסכל.אז דוקטור התחיל להסביר לו שבגילו זה נורמלי וטבעי."אבל,אומר האדם,מה אני אגיד,איך אני אסתקל בעיניים של החברים בני גילי שכל בוקר מספרים על הלילות שלהם בגאווה...""מה הבעיה,אדוני,תספר להם גם!.."(-: אני מאחלת לך הרבה הרבה אהבה אמתית בחיים.

שלום, בני בן 27 לאחר שרות צבאי נסע לטיול לחצי שנה באוסטרליה וניוזילנד. כשחזר החליט ללמוד בטכניון מתמטיקה. לפני כ- 5 שנים גילה שהוא אוהב מאוד מוסיקה.קנה לעצמו פסנתר והתחיל לנגן עפ"י בהתחלה אקורדים ושמיעה ומאוחר יותר עפ"י תווים, יצירות של בטהובן, שופן מוצרט וכו'. המוסיקה כ"כ היפנטה אותו שהחליט לבטל הלימודים בטכניון וללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים מתמטיקה ובאקדמיה למוסיקה בירושלים מוסיקה. למרות שאין לו רקע בנגינה ניגש לבחינות והתקבל. החלטת המורים לקבלו נבעה מהכישרון שיש לו וראו בו פוטנציאל שכדאי להשקיע בו. בלימודי המתמטיקה הצליח להשיג ציונים גבוהים מאוד ובמקביל עבד קשה בנגינה כדי לסגור פערים ולהתקדם. במבחן השנתי הצליח מאוד במגמת מוסיקה קלאסית. במגמת ג'אז נכשל. כיוון שכך המורים הסכימו שימשיך ללמוד במגמה קלאסית ולא אפשרו לו להמשיך בג'אז. מאחר והוא אוהב מאוד ג'אז ורוצה להתמחות בתחום זה הוא לא המשיך הלימודים באקדמיה למוסיקה והחליט ללמוד ג'אז באופן פרטי אצל מורים פרטיים. המורים שאצלם למד הכריחו אותו ללמוד מוסיקה קלאסית כיוון שמוסיקה קלאסית מהווה הבסיס לכל מוסיקה אחרת. הוא המשיך ללמוד מוסיקה קלאסית והתקדם בצורה משמעותית ואפילו תכנן בשלב מאוחר יותר ללמוד מוסיקה במוסד רציני בארה"ב. כיוון שלימודי המוסיקה תובעניים ביותר וכיוון שלימודי המתמטיקה גם הם תובעניים מאוד הוא הפסיק את לימודי המתמטיקה אחרי שסיים שנתיים. מאז ועד היום הוא מחליף מורים ומנגן סביב השעון באופן אובססיבי כ- 10 שעות ביום. לפעמים הוא מופיע בחלטורות וגם מלמד נגינה תלמידים מתחילים. פרנסתו דלה ואף שקע בחובות רבים. אני מימנתי לו את לימודי המתמטיקה באוניברסיטה וגם עזרתי לו במחיה בסך הכל בסכומים גבוהים שעמלתי קשה להשיגם ויעדתי אותם ללימודים שלו לרכישת מקצוע . כעת הכל ירד לטימיון והוא אינו מוכן לשמוע על המשך לימודים לרכישת מקצוע ומנמק את עיסוקו במוסיקה בכך שיש מעט אנשים שעוסקים לפרנסתם במה שהם באמת אוהבים. אני רואה זאת אחרת ממנו, לדעתי הוא בורח ממסגרות מחייבות ומהתחייבות בכלל ומעדיף את דרך החיים של מוסיקאים שאין לה גבולות (הולכים לישון מאוחר ולמחרת מתחילים את היום מאוחר , מעשנים ושותים אלכוהול וכדומה). לדעתי הוא הולך לאיבוד כי הוא לא לומד מוסיקה באופן מטודי אלא לפי בחירה שלו, קופץ מנושא לנושא וממורה למורה ובכל שלב שלא נראה לו משהוא מתחמק וקופץ למשהוא אחר. עקב כך הוא עובד הרבה שעות במשך היום מאוד קשה על הנגינה ושוגה באשליות ובחלומות שהוא יהיה מוסיקאי מבטיח ומצליח . הוא עוטף עצמו בבועה של מוסיקה שתתנפץ לו בסופו של דבר ואינו מתמודד עם החיים האמיתיים. גם בנושאים אחרים בחיים הוא אינו לוקח אחריות ומתחמק ממחוייבות, לדוגמה - צבר דוחות רבים ברכב שנתתי לו וכיוון שלא היה לו כסף לשלמם הוא הזניח אותם הסכומים הכפילו עצמם. בני נחשב (אוביקטיבית) כבחור מוכשר מאוד. אני מודאגת מאוד מהעובדה שאינו מצליח להתגבר על משהוא ילדותי באישיותו,מתבזבז ואינו לוקח את גורלו בידו ובונה את עתידו. האם תוכלו לייעץ לי כיצד ניתן לטפל בבעיה זו?

מרגנית שלום, לדעתי יש לך יכולת מועטה לסייע לבנך. הוא כבר ילד גדול ואחראי לבחירותיו שלו - להצלחותיו ולכשלונותיו. כאשר יזהה את הקשיים שלו וירצה לעבוד עליהם, יוכל לפנות לגורם היעוצי או הטיפולי המתאים. עד אז - עליו לשאת במחירים של החלטותיו. עלייך לשאול את עצמך - מי נושא במחירים של מה שהוא עושה? אם זה הוא - אז בסדר. אם זו את - נסי לבדוק מה את יכולה לעשות כדי שהמחירים שאת משלמת יהיו נמוכים יותר. ולגבי "כאב הלב" של "צער גידול הילדים", יתכן שפחות מעורבות תעזור. בהצלחה, גדעון

גדעון שלום. תודה על תשובתך המשכנעת אך אינני מבינה , אכן בני הוא ילד גדול, אך האם אני כאם אמורה לראות את בני מתדרדר ולא לעזור לו ? אני מנסה לא להיות מעורה אינני מעירה לו דבר או מתערבת אך הבעיה מייסרת אותי ואינני מוצאת מנוחה. מרגנית

לילה טוב אני לא בטויה שזה הפורום המתאים אך אולי תוכלו לעזור לי הבת שלי בת שנה ו8 חודשים. השבוע התחלתי בתהליך גמילה שהוא לא ממש הולך. אציין שהיא ילדה מאוד חכמה=מדברת משפטים ומבינה הכל. היא מבינה שאני לא רוצה להניק אותה יותר (אין כלום בציצי כבר חודשיים) ובבקרים, שזה הזמן שהיא הכי אוהבת לינוק היא מסתכלת עלי במבט מתחנן ומבקשת ציצי. מה שמטריד אותי זה שמתחילת הגמילה שהחלה קצת יותר משבוע (הורדתי הנקות בהדרגה כבר לפני שבועיים) היא התחילה לחכך את פלג גופה התחתון עם עצמים קשים או בלשון אחרת, לאונן. כנראה מצאה שזה מרגיע אותה. אני פוחדת שהגמילה תיצור אצלה מצב של בעיה פסיכולוגית שתלווה אותה הלאה. היא עושה את זה דיי באובססיביות ואפילו על אחיות שלה(כאן הרגשתי שעובר הגבול של הנורמה). אני לא כועסת עליה ואפילו לא מפסיקה אותה אני מצפה שזה יקרה לבד. לפעמים אני מסיטה את תשומת ליבה לדברים אחרים וזה עובד ולפעמים היא אומרת לי "זוזי". ועדיין כל בוקר היא מבקשת ולא מתייאשת. מה עושים?? אשמח לכל עצה

נונית שלום, תהליך הגמילה הינו לא פשוט - לא להורה ולא לילד. כמו כל דבר בחיים קשה לוותר על דבר טוב, ולנגמל קשה שבעתיים. יש צורך בסבלנות. יש צורך שהאלטרנטיבה תהיה אטרקטיבית. ויש צורך בהדרגתיות. לגבי האוננות - זה טבעי, אך כפי שנהגת -הסחת דעת יכולה לסייע, כאשר האוננות מתגברת. האוננות מצביעה על מתח מסויים וצריך לעזור לבתך למצוא תחליפים נאותים. אסיים בהמלצתי הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. ישנם ספרים רבים והם גם מתחדשים מידי פעם. ספרים כגון: "שנות הצמיחה" בהוצאת הדר, או "השנים המופלאות" מאת סלמה פרייברג. (אך בהחלט כדאי לגשת למדפים המתאימים בחנויות הספרים ולבחור מבין ההיצע הרב שישנו). כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בהצלחה, גדעון

אז אם לא כדורי ההרגעה הם שגרמו לתקיעות מה כן גרם למצב הזה? האם זה שאני מכורה לכדורי הרגעה (סמים) זה הדבר שגרם לכך שאיני מצליחה בכלום. ואולי אתה יכול גם להמליץ לי על שם של פסיכיאטר שמתמחה בבעיות כמו שלי?

ציפי שלום, קשה מאוד לענות על השאלה שלך בלי להכיר לעומק את מצבך, ההיסטוריה שלך והאבחנה הקלינית של הדברים מהם את סובלת. את זה יכולים לעשות הגורמים המטפלים בך. או הפסיכיאטר שהמליץ לך על התרופות או פסיכולוג קליני במידה ואת מטופלת בשיחות. אנו לא נוהגים להמליץ בפורום על אנשי מקצוע כדי לא לעשות פרסום ולכן לא אוכל להמליץ לך על פסיכיאטר. בברכה, גדעון

תודה על העזרה

can you please tell me what episodic ataxia is? someone was diagnosed with it, can you live with it. what does it come from nd can you function normally? thank you .

סלי שלום, את מוזמנת לקרוא על התופעה בקישור המצורף. http://www.ucsf.edu/humgene/episodic_ataxia.htm בברכה, גדעון

אני נמצאת במצב תקוע כבר כמה שנים, אינני עובדת אין לי חבר אינני נשואה ואין לי ילדים. אני כל היום בבית וכבר שאני מדברת עם "ידידים" הם צוחקים עלי וקובים איתי ולא באים או עושים כל מיני דברים לא ניסלחים כי הם חושבים שאני חייבת להיות חברה שלהם מרוב המצב הקשה הזה כבר ניכנסתי לדיכאונות הייתי אצל פסיכיאטר והוא אמר שיש לי דיסתימיה ונתן לי ציפרלקס. אבל אני רוצה ולא רוצה להיגמל מכדורים אחרים שהם הם שתוקעים לי את החיים, נכון? האם נכון שכדורי ההרגעה שאני כבר לוקחת שנים הם הם שגרמו לי שלא אוכל לעשות כלום כול היום ולא הצליח בכלום? האם זה נכון? אני רוצה לקבל תשובה על זה, כי עם אף אחד אני לא מצליחה לדבר על זה עם אף אחד אני בכלל לא מצליחה לדבר על בעיות שמטרידות אותי כולם כאילו מרוחקים חיים בעולם אחר ובכלל לא מודעים למה שעובר עלי, כך גם היה כשהיתה לי דלקת ריאות קשה ושכבתי אז חצי מתה בבית חולים וגם אחרי ניתוח כריתת הריאה שעברתי, אף אחד בכלל לא היה שותף למה שעובר עלי לסבל הנוראי ולפחד ממוות שאחז אותי בתקופה ההיא הפחד מהמוות שהרגשתי כאילו הוא קרב. (כרתו לי חצי ריאה בגלל גידול ממאיר שהיה לי בריאה השמאלית), טוב מה אתה מציע לי להתחיל לעשות בשלב זה של חיי כי כבר איני מוצאת עניין ,חיות וכיף בשום דבר, הכל אני עושה כי צריך לעשות אחרי מאמצים עילאיים וללא רצון וחיות.

ציפי שלום, לפעמים הצרות באות ביחד ואז ישנן גם בעיות בריאות וגם קשיים נפשיים וגם בדידות. וכפי הנראה זה המצב אצלך וחבל שזה כך. לשאלותייך: אני מעריך שלא הכדורים הם אילו שגרמו לחייך להיראות כפי שהם. לעיתים אנשים שלוקחים טיפול תרופתי זמן רב, מרגישים כך. כדאי לך להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל שלך לגבי השאלה הזו - הוא יכול לענות יותר טוב ממני. בנוסף הייתי ממליץ לך לחפש קבוצת תמיכה, שמתאימה לצרכייך. כך תוכלי לשוחח עם אנשים ולשתף ולהשתתף בבעיות של אחרים. הרבה הצלחה, גדעון

לפני שאני מחליטה על מטפל, רציתי לדעת מה ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לפסיכותרפיה. ועוד דבר, מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לעובדת סוציאלית שמתמחה בפסיכותרפיה. איזה טיפול יכול להיות יותר יעיל ונוח? האם עובדת סוציאלית "כשירה" מספיק בשביל לטפל בבעיות די קשות? (שהרי אין לה תואר "פסיכולוגית"). תודה...

היי רונית, על ההבדלים בין פסיכולוג קליני לעו"ס קליני נשאיר לגדעון לתת את הדעת, אני רוצה לדבר מניסיוני האישי... אם את כבר מחליטה ללכת לטיפול אצל עו"ס, כדאי שתבררי שהיא בעלת התמחות *קלינית*. עו"ס בעלת תואר שני בטיפול פרטני וזוגי או משפחתי לא עברה מסלול קליני, אז שימי לב! בשביל השקט שלך, ובגלל שאת אומרת שמדובר בבעיות קשות, נראה לי שעדיף שתלכי לפסיכולוג קליני. וכמובן שחשוב גם לקבל המלצה. פסיכולוגים קלינים ועו"ס קלינים גובים את אותו מחיר בערך, כך שזה לא משנה מבחינת המחיר. אני הלכתי לעו"ס בעלת תואר שני בטיפול פרטני וזוגי, כלומר לא קלינית, במשך 3 חודשים. היו לי ספקות לגביה לאורך כל הזמן הזה. בסוף עזבתי, והתחלתי טיפול חדש אצל פסיכולוגית קלינית. הייתי אומרת שהפקתי לקחים :-) שיהיה לך המון המון בהצלחה, רעות

לגדעון, לעו"ס או פסיכולוג שלא עבר התמחות קלינית יכול כביכול לקבל אנשים לייעוץ אבל לא לטיפול עומק ממש. השאלה מה הצורך של המטופל .אם מטופל צריך רק ייעוץ אין עם זה בעיה שילך לפסיכולוג לא קליני.

רונית שלום, מה לא נכתב בפורום על השאלה של: "מיהו פסיכותרפיסט?". הבה וננסה לעשות מעט סדר בים הכותרות: היות ואין חוק פסיכותרפיה הרי למעשה כל אחד יכול לקרוא לעצמו פסיכותרפיסט ולעסוק בפסיכותרפיה. בד"כ בעלי המקצועות הבאים מכנים עצמם כפסיכותרפיסטים: פסיכולוגים, עו"ס ופסיכיאטרים. לגבי הפסיכולוגים: פסיכולוג הינו מי שסיים תואר שני בפסיכולוגיה, עמד בכל דרישות התואר ונרשם בפנקס הפסיכולוגים. פסיכולוג קליני ממשיך להתמחות בפסיכולוגיה קלינית, בד"כ כ- 3 עד 4 שנים, במהלך ההתמחות מקבל הדרכה על עבודתו, בסיום ההתמחות עובר בחינה ורק לאחר מכן רשאי לעבוד באופן עצמאי. לגבי הפסיכולוגים הקלינים המסלול נמשך גם כפסיכולוגים קלינים בהסמכה להדרכה ומי מסיים את המסלול הזה הינו פסיכולוג קליני מדריך. ויש כאלו המכנים את השלב הזה כפסיכולוג קליני בכיר. עובד סוציאלי הינו מי שסיים תואר ראשון בעבודה סוציאלית (B.S.W) . עו"ס קליני הינו מי שסיים תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. לגבי העו"ס - אין להם מסלול מוגדר של התמחות. בנוסף - ישנן תוכניות שונות ללימודי פסיכותרפיה. אילו הן תוכניות ללימודי תעודה, שנשכות לרוב כ-3 שנים ומי שמסיים אותם מקבל תעודה בפסיכותרפיה. חלק מהפסיכולוגים הקלינים וחלק מהעו"ס וחלק מהפסיכיאטרים ממשיכים ומשתלמים בלימודים אילו. לכן כשרוצים לברר מה הכשרת המטפל, כדאי לברר את הנקודות הבאות: 1. האם פסיכולוג? האם פסיכולוג קליני? 2. לגבי עו"ס - איזה תואר יש? ראשון או שני. 3. האם למד במסלול הכשרה מוכר ומהו? ניתן לברר מה הניסיון שיש למטפל בסוג הבעיה שמביא איתו המטופל. ולבסוף לבדוק גם את ה"כימיה" המפורסמת בין המטפל והמטופל. עוד שני דברים לסיום: א. כדאי מאוד לפנות לטיפול לפי המלצות . ב. טיפול יעיל אני עוד מצליח להבין. אבל מה זה טיפול נוח? בהצלחה, גדעון

שלום רציתי לשאול תופעה מוזרה שקרתה לי.. היכרתי מישהוא לפני כמעט שנה גבר שמההתחלה הראה לי התעניינות ורצון להיות איתי. הוא תמיד היה נחמד בתור בן אדם בעיני וגם הייה נראה לי חיצונית. משום מה תמיד שהוא היה מדבר איתי אלינו הייתי מנסה לברוח מזה.. כאילו לא רוצה וקצת כן ויותר לא..וכשהוא התחיל להלחיץ ניתקתי איתו קשר לחלוטין.והיינו נפגשים בחדר כושר פעם בשבוע. ותמיד הייתי רואה אותו שם ידעתי שהוא בא בשבילי(יותר נכון הרגשתי ) ועכשיו הוא כבר לא בא בכלל לא מתקשר גם לא לפעמיים כבר חודש שהוא נעלם לי,ופתאום אני מרגישה שאני רוצה אותו,איך זה יכול להיות? הרי כשהוא ממש רצה לא רציתי וניתקתי איתו קשר לחלוטין ורק בפעם בשבוע היינו נפגשים בחדר כושר.וגם אז לא הפריע לי, אבל עכשיו שהוא גם פעם בשבוע לא בא אני מרגישה משהוא אליו פתאום. תודה רבה מראש דנה

דנה שלום, את מתארת תופעה מוכרת, או אולי נקרא לזה ריקוד: כשהוא מתקרב - את מתרחקת וכשאת מתקרבת - הוא מתרחק. ניתן להסביר אותו בדרכים שונות, אחת מהן היא הפחד מקשר או מקירבה. אך גם המשיכה לקשר ולקירבה. לכן כשאת רחוקה ולא ב"סכנת" הקשר, יש יותר סיכוי שתרגישי משיכה ורצון להיות איתו. בברכה, גדעון

שלום ותודה מראש. אני בת 26 ובעברי הרבה קשרים עם גברים שלא הפכו למשהו רציני. לפני כשלושה חודשים הכרתי גבר והפכנו לזוג של ממש. אך אני שוב מרגישה שמהו חסר לי, למרות שהוא מקסים, אני אוהבת אותו וטוב לי בחברתו. חסר לי ריגוש ועניין. השיגרה והביטחון לא מספקים אותי. אתמול יצאתי עם גבר מהעבודה שלי, בידיעה שהוא חושק בי, ובידיעה שהיציאה כרוכה בפלירטוט הדדי איתו, וכך היה. לא היה בנינו מגע, אך אני חוששת שיש לי נטיה לבגוד בבן זוגי ובכך לפגוע בזוגיות. אני מבקשת להבין מה עומד מאחורי הנטיה הזו שלי, לפלרטט ולחפש ריגושים, כיצד אוכל למצוא סיפוק ושקט בזוגיות ולשמר אותה (למרות שזו מן אידיליה שאני מרגישה שהיא רחוקה ממה שאני באמת רוצה)? אני חושבת שהזוגיות של הורי, שבה אבי בגד באימי פעמים רבות תוך שהיא ואני ידענו על כך והעלמנו עין, קשורה לבעיה שלי. אך אני יודעת זאת זמן רב ואינני יודעת כיצד להמשיך מכאן. (ולצערי קשה לי לממן טיפול פסיכולוגי) תודה ושבוע טוב נעמה המחפשת תשובות

נעמה שלום, מצאה חן בעיני הדרך בה סיימת את מכתבך" "נעמה המחפשת תשובות", שכן היא נותן תשובה חלקית לפחות למה את מחפשת בגבר - "תשובות". תשובות לאיזו שאלה? את כותבת: "חסר לי ריגוש ועניין. השיגרה והביטחון לא מספקים אותי." האם זה מה שאת שואלת את עצמך ואת הגברים שאיתך? או שמא "רוחות הרפאים" מהעבר ומהזוגיות של הורייך מעוררות בך שאלות לגבי עצמך ודרכך הזוגית. אז איך להמשיך מכאן? תשאלי את עצמך ותנסי להבין מה מניע אותך. ותשקלי בכל זאת טיפול פסיכולוגי, אולי במסגרת ציבורית, שיכולה להיות זולה יותר. (למשל - תחנות לבריאות הנפש שמאפשרות טיפול פסיכולוגי בחינם, אך עם המתנה ארוכה.) בהצלחה, גדעון

שלום אני תושבת הצפון, הבכורה במשפחה בת 4 ילדים, שאלתי היא בקשר לאחי הקטן בן ה-12. כל בני הבית מקבלים את המצב החדש בצורה רגועה ללא לחצים מוגזמים - יורדים למקלט ברוגע בעת אזעקה וחוזרים חזרה למעלה לאחר השמע הבומים אך מנסים לשמור על שגרת חיים נורמלית עד כמה שאפשר - חיים בכל חלקי הבית, הולכים לקניות וכשאפשר גם לעבודה. אחי הקטן (שאני קשורה אליו מאוד ואוהבת מאוד) הגיב אחרת מאיתנו, פחד וחרדה, לא מוכן להכנס לרוב חלקי הבית, לא ישן לבד בחדרו, קשה להוציאו מהמקלט לאחר הנפילות... תגובה כנראה נורמלית בהתאם למצב ולגיל ולכן בעקבות תגובותיו שלא השתפרו לאחר מס' ימים הועבר למרכז הארץ למשפחה וחברים ומאוד נהנה שם. מסרב לחזור הביתה אפילו לזמן קצר אך עקב מעבר בין סידור אחד לאחר הגיע הביתה ליום וחצי בסוף השבוע הזה. עד פה הכל נראה לי נורמלי (עד כמה שאפשר להגדיר את המצב כנורמלי) אבל מה שמטריד אותי זה שכביכול הוא דואג לעצמו בלבד. בימים הראשונים כשהיה עוד בבית ביקש מאיתנו להביא לו דברים מהחדרים הצפוניים של הבית, היום כאשר נשמעו האזעקות הוא רץ למקלט ראשון ואפילו לא בדק אם אנחנו בעקבותיו או אם שמענו את האזעקה, כאשר נמצא במרכז הארץ אומנם מתעדכן באופן כללי על המצב אבל לא מראה סימני דאגה מכך שאנחנו נותרנו בצפון. אני שמחה לעזור לו כאשר זקוק לעזרה בבית, אינני זקוקה שיקרא לי בזמן האזעקה ואני שמחה ביותר שהוא נהנה במרכז הארץ ולא חרד לגורלינו אבל יחד עם זאת דואגת לגבי התנהגות זו ומה אומרת עליו ועלינו. האם לא אוהב אותנו ? האם הוא אגואיסט ? או האם זו התנהגות נורמלית בהתחשב במצב ובגילו ? תודה מראש

האמת??? נראה לי שכן.... עדי

מיה שלום, אני מקווה שהמצב בצפון לא ימשך כך עוד הרבה זמן ושיגרת החירום תחזור ותהיה לשיגרה רגילה. ולשאלתך: נראה שנהגתם נכון בהעברתו למרכז הארץ, שכן התנהגותו מצביעה על חרדה רבה, שהיא נורמלית ונורמטיבית במצב הלא נורמלי הזה. גם התנהגותו ה"אגואיסטית" לכאורע הינה נורמלית. זאת משתי סיבות: א. במצבי חרדה יש תגובה נורמטיבית, שנקראית FIGHT - FLIGHT - FREEZE. כלומר בריחה-התקפה או קפיאה. התגובה שלו של בריחה למקלט בהישמע אזעקה הינה תגובת "בריחה" שהינה נורמטיבית לחלוטין. ב. הוא בן 12. בתחילת גיל ההתבגרות , שבו ישנה עליה בתגובות והתייחסויות "אגואיסטיות". אין לך מה לדאוג. התנהגותו נורמלית והוא אוהב אתכם לא פחות ממקודם. תחזיקו מעמד, בברכה, גדעון

תודה.

מורן שלום, אובססיה נחשבת ל- "הפרעה נפשית" ולא למחלת נפש. בברכה, גדעון

הילד שלי בן שש,הוא לא יוזם בגן פגישות עם חברים כשמבוגר פונה אליו הוא מרכין ראש ולעיתים כשמעירים לו הוא בוכה או נעלב. יש לילד חברים וכשמגיעים חברים הוא משתף ומשחק יפה אך לא יוזם מפגשים. כשבאים אורחים לביתנו לרוב הוא נכנס לחדר ויתכן פעמים שכשמדברים איתו הוא לא ישיב אפילו אם מדובר במשפחה קרובה. כיצד ניתן לפעול במצבים כנ"ל ואיך להקנות לילד בטחון כדי שלא יפגע \יגיב בבכי.?. והאם חוסר בטחון \ביישנות יפגע בו בבית הספר?

דינה שלום, בטחון עצמי אצל ילדים נבנה לרוב ע"י חוויות חוזרות של הצלחה. על מנת לעזור לבנך לבנות את בטחונו העצמי, יש צורך קודם כל לזהות את המצבים בהם הוא פחות בטוח בעצמו ולנסות לעזור לו לבנות מצבים מקדימים איתם יוכל להתמודד ביתר קלות ובעזרתם יבנה בטחונו העצמי. בנוסף - כל ילד והאופי שלו. ישנם ילדים יותר מוחצנים ואחרים יותר מופנמים. ציפיות ולחץ לא ישנו את האופי של הילד. יתכן שבנכם מטבעו הינו יותר מכונס וסגור ועליכם למצוא את הגבול העדין בין לעודד ולתמוך לבין יצירת לחץ לא בריא עליו. אסיים בהמלצתי הקבועה: בכל מקרה של שאלה לגבי קבוצת הגיל של 0-6 אני ממליץ שיהיה בספרית הבית, ספר טוב על התפתחותו הרגשית של הילד. ישנם ספרים רבים והם גם מתחדשים מידי פעם. ספרים כגון: "שנות הצמיחה" בהוצאת הדר, או "השנים המופלאות" מאת סלמה פרייברג. (אך בהחלט כדאי לגשת למדפים המתאימים בחנויות הספרים ולבחור מבין ההיצע הרב שישנו). כמו כן ישנם אתרים ופורומים המייעצים ספיציפית להורים לילדים בקבוצת הגיל הזו וכך ניתן לקבל מושג לגבי נורמטיביות של תופעות והתמודדות של הורים עם בעיות דומות. כמו כן אוניברסיטת תל אביב מפעילה קו להורה - יעוץ טלפוני חינם ומתן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאים 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 03-6406888. בברכה, גדעון

שלום רב בנו בן שלוש וחודשיים, באופיו מאוד מאוד מאוד עקשן. כבר מינקות (חודש) אפשר היה להבחין בעקשנות זו כאשר לא הסכים בשום פנים ואופן לאכול מבקבוק ורצה רק לינוק.... הקושי סובב סביב שני נושאים עיקריים: 1. לא מראה סימנים של גמילה מטיטול ואף לא מספר כאשר עושה את צרכיו, גם כאשר מדובר בצואה וקשה מאוד להביא אותו למצב שיסכים להחליף.... 2. כאשר לא נענים לבקשותיו הוא יכול לבכות זמן רב ולא להתייאש חשוב לי לציין שגם אם נראה שיש בעיה בגבולות, אנחנו מציבים גבולות מאוד ברורים (ראיה לכך היא התנהוגותו של הבן הגדול, בן 7) עם הבחורציק הזה...מה שאנחנו לא עושים נראה שהוא לא מפנים..... הייתי שמחה לקבל הארה, הערה וייעוץ.... תודה ,

דנה שלום, זה כבר גיל שאמור להיות גמול ונראה שמתקיים מאבק כוחות שסיבותיו לא ברורות. (מתוך הנחה שבשל גופנית לשלב הגמילה). הייתי מציע לכם לפנות ליעוץ על מנת שיוכלו לברר איתכם באינטייק מסודר מה נעשה על מנת לגמול אותו ולהמליץ לגבי ההמשך. אתם יכולים בשלב ראשון לפנות ל"קו להורה" - יעוץ טלפוני חינם לגבי גילאים 0-6 , מטעם השרות הפסיכולוגי של אוניברסיטת ת"א. הקו פועל בימים ראשון ורביעי בין השעות 09:00 ל15:00 בטלפון: 6406888. שם יוכלו לנסות וליעץ טלפונית או לכוון הלאה במידת הצורך. בהצלחה, גדעון

אז ככה לפני כשנה נתקלנו במקרה של קרוב משפחה שגנב כסף מחברים וממקום העבודה.....המעסיקים ויתרו לו לאחר שהודה והתפטר.כעבור שנה החל לעבוד במקום אחר וגם שם נתפס לאחר זמן קצר מתחילת העבודה.כשגנב כספים מהעבודה ומהעובדים שחלקם היו חבריו.בתקופה שבין עבודה לעבודה היו עוד מ"ס מקרים שקרו בתוך המשפחה.ברצוני לציין שאותו אדם הוא בעל משפחה ונתון מזה זמן מה בקשיים כלכליים. בכספים שגנב שילם חובות ואת השאר ביזבז על בילויים. שאלותיי הם: א.האם ניתן לאבחן מעשים אלה כקלפטומניה?. ב.אם כ,אילו דרכי טיפול אתם מציעים?

OMRI שלום, קלפטומניה מתאפיינת בכשלונות חוזרים להתנגד לדחף של גניבת חפצים שאינם לשימוש אישי או למטרת רווח כלכלי. מה שאתה מתאר הינו גנבה ממניע כלכלי ולא קלפטומניה. אתה מוזמן לקרוא על קליפטומניה באתר המצורף: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%9C%D7%A4%D7%98%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94 בכל מקרה - טיפול בקלפטומניה נחשב כקשה וכיום מקובל שילוב של טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי. בברכה, גדעון

לאחרונה יצא לי לחשוב הרבה על הדבר הזה שנקרא בטחון או מרחב בטוח בטיפול. אני תוהה לעצמי כמה ניתן באמת להרגיש או ליצור מרחב בטוח כשכל הסיטואציה בטיפול היא לא מציאותית אולי מעט הזויה- תחשבו על זה, שני אנשים זרים נפגשים ביום מסויים, שעה מסוימת מדברים רק על אחד מהם כשהשני בעצם לא באמת קיים בחדר והמטופל מספר לאדם זר לחלוטין את כל השדים הכי כמוסים שלו (תודו שזה הזוי קצת). הבטחון זה אחד הדברים הכי חשובים שיש ליצור אבל המטופל יודע שכאשר יסיימו לו המשאבים הפיננסים הטיפול יפסיק, שהמרחב הבטוח הוא זמני בלבד כי הרי הטיפול יסתיים מתי שהוא, ושהאדם שמולו למד איך להיות איתו, להיות מכיל, אמפטי וכ'ו. הרי ברור שהמטפל הוא אמפטי ומכיל, הרי משלמים לו כדי שיהיה כזה, הוא למד כמה שנים בשביל זה. שלא תבינו לא נכון, אני בטיפול מדהים!!! אני בעצמי לא כל כך מבינה איך נפלתי בפח הזה...

שלום דנה, שלום גם ניבה, סליחה על העיכוב בכתיבת התשובה... נכון, המרחב הטיפולי מאופיין במספר אלמנטים מגדירים ההופכים אותו למרחב יוצא דופן ביחס למרחבי חיים אחרים בהם אנו פועלים: יש יום ושעה קבועים למפגש, יש חמישים דקות לכל פגישה, יש שני כסאות (או כסא וספה באנליזה), יש עבודה בדיבור על עולמו של המטופל, יש תשלום, יש סיום. בתוך המרחב הזה, המוגדר בהקפדה רבה, מתרחש עולם ומלואו - אהבה ושנאה, כעס ורוך, חזרה אל העבר וצעדים לקראת העתיד... ישנן סיבות רבות לחשוב שדווקא ההגדרות הברורות והמחייבות האלה הן המאפשרות את המרחב הטיפולי. במילים אחרות, דווקא הן מאפשרות את ההתרחשות הנפשית בתוך הטיפול, תוך שהן שומרות ומזכירות את גבולות המציאות. אני מציעה לחשוב על ההגדרות האלה לא (רק) כמגבלות נוקשות שהופכות את הפסיכולוג לאדם "לא נחמד" או "לא אישי", אלא כמסגרת מאפשרת ושומרת בו זמנית. יש עוד הרבה מה לכתוב בנושא, ואשמח מאוד לשמוע מכן עוד, אורנה

בוודאי שהגבולות הן אלו שיוצרים מרחב בטוח בדיוק כמו ילד שרק עם גבולות מרגיש ששומרים עליו ובטחון. אבל הסיטואציה עצמה כל כך מוזרה והזויה שאני תוהה לעצמי איך בכלל אני מצליחה להרגיש את הבטחון הזה או מה בדיוק עשתה המטפלת שלי שזכתה ממני לכל כך הרבה קרדיט, בסה"כ ביום יום כנראה שלא היינו מתחברות והרי כל הקבלה וההכלה שלה אלי הן המקצוע שלה, הן התמורה לכסף הרב אותו היא מקבלת ממני. אני חס וחלילה לא תופסת כלל את המטפלת שלי כלא נחמדה או לא אישית להיפך היא אחת הדמויות המשמעותיות ביותר וזה מה שלא מסתדר לי, מכאן הגיעה על השאלה הזו מלחתחילה. איך אדם שלא באמת קיים בחדר (היא הרי לא מביאה את עצמה אנחנו שם רק בשבילי) הופך למשמעותי כל כך??

אורנה שלום, קודם כל, ברכות לקבלת הדוקטורט! אני בנות השלושים המאוחרות ומנסה להיכנס לקשר זוגי, שזו משימה קשה בשבילי. בכל זאת, אני מטופלת ויכולה להגיד שיותר מתמיד אני רוצה קשר ופחות אמביוולנטית. אבל פתאום אני מוצאת את עצמי במצב חדש. אם קודם הייתי יוצאת עם גברים ופוסלת נורא בקלות ואומרת הרבה "לא", ובהרבה מקרים הם הביעו צער על כך, כיום דווקא כשאני יותר רוצה ומשדרת שאני יותר רוצה, וגם רוצה להרגיש שהשני רוצה, אני מרגישה שפחות הולך לי. כאילו הגברים צריכים לשמוע "לא", או לפחות לא להרגיש את הרצון שלי, בשביל לשדר עניין. אני דווקא רוצה להיות הכי אמיתית, ואם אני מעוניינת - לשדר את זה, ומי שמתאים לו - יופי, ומי שלא - כנראה לא מתאים, עם כל הצער. אבל לאור כשלונותיי אני לא בטוחה שזו הדרך. אולי אני צריכה להתחיל לשחק משחקים ו"קשה להשגה"? אני שונאת את זה, אבל אולי אין ברירה? מצד שני, אם אעשה ככה וזה לא ילך, אחשוב שהבנאדם השני הרגיש דחוי ולכן לא רצה אותי ואצטער שכך נהגתי. כאילו הכי נכון שאתנהג כמו שטבעי לי (שזה לא לעשות הצגות), אבל זה פשוט לא הולך. אם פעם הייתי מאשימה את עצמי על זה שזה לא הולך ואת חוסר הרצון שלי, פתאום אני "מגלה" גם את הצד השני וזה ממש ממש מבאס. אני חייבת להגיד שאולי בגלל שבעבר פחות הייתי מעוניינת, אז גם פחות לקחתי קשה כשלמישהו אחר זה לא התאים, כאילו כן-כן, לא-לא. זה די לא שינה לי, ואולי לא שמתי לב שבעצם דחו אותי הרבה יותר ממה שחשבתי. ובכל זאת אני נראית טוב מאוד ויש לי הרבה מה להציע וכאילו הייתי מצפה שזה ילך כבר יותר בקלות. מה את אומרת? תודה, לאונורה.

שלום לאונורה, אכן, נפלאות דרכי הדייטינג... אני מסכימה איתך שיש משהו מסובך, בכך שגם כאשר אנחנו מבקשים לעצמנו קשר עמוק ואותנטי, יש בדרך לשם לא מעט אלמנטים של "משחקיות". חלק גדול מהאלמנטים האלה תיארת בהודעה שכתבת: כשמישהו לא רוצה אותנו הוא/היא פתאום נחשקים יותר, אנחנו רוצים שיתמסרו אלינו אבל נבהלים כשזה קורה "מהר מדי", ואנחנו יודעים שלכל אחד מאיתנו יש "מניות" מסוימות ו"ערך" מסויים ב"שוק" (נשמע זוועה, אני יודעת), ולפעמים מצליחים דווקא אלה שמשחקים עם המניות שלהם משחק מתמרן ולא לגמרי הוגן... אז מה עושים עם כל זה? נדמה לי שבדיוק מה שאת עושה... ממשיכים לנוע בתוך המרחב הזה בחיוך, בדמעה ובאומץ, משתדלים לזהות מי "שווה" גילוי-לב אמיתי למרות הסכנה, אוספים עוד קצת כוח, ומקווים לטוב... מחזיקה לך אצבעות, אורנה

שלום, אני בטיפול כבר המון זמן ...וכן יש לי את התחושה שהמטפלת שלי אוהבת אותי ...ודואגת לי ....ואין ספק שיש לנו כימיה טובה ...ואני מרגישה קרובה אליה ...אבל מה שכואב לי ...זה העניין של המטופלים האחרים לא מצליחה להשתחרר מרגש הזה ...זה מייסר אותי אני יודעת שזה ברגש ובהגיון אני מבינה הכל אבל לפעמים אחרי עוד פגישה טובה במקום שאני ארגיש איזה יופי שאני לא פוחדת ואני אפילו נהנת ,אני חושבת לי ..רגע אבל היא כך עם כל יתר המטופלים ...זה לא רק אצלי ...קשה לי לחלק אותה לעוד אנשים ..ועוד פעם אני מבינה הכל בראש ומכירה את התאורייה של הבת המעודפת ..אני לא אוהבת שתחושת קינאה הזאת יושבת לי ,ולא מצליחה לתת לה מקום ..זה לפעמים מצחיק אותי איך היא כל כך משמעותית לי ,יש לי כל כך אהבה ואמפטיה גם בבית וגם בחברה ורק אצלה זה מכאיב ...מכעיס ...לא מבינה למה ברגש אני צריכה להלחם על המקום שלי...שכבר ברור לי שמזמן יש לי אותו. למה זה אחרי כל כך הרבה זמן כואב כל כך כל פעם מחדש ...ועוד אחרי פגישות קרובות ...אני פשוט לא אוהבת את העניין ,שזה העבודה שלה וקשה לי עם המעבר הזה של חיים ועבודה פשוט קשה לי ....אני .

אני יקרה, אני בטוחה שרבים מהמשתתפים בפורום הרגישו תחושה חמימה של הזדהות כשקראו את הודעתך, ואני ביניהם... בהחלט אפשר להבין את הכאב שאת חשה סביב הידיעה שאינך "הילדה היחידה" של המטפלת. הכאב הזה נעשה מובן עוד יותר לאור המשמעות העמוקה של הטיפול בעינייך. כיצד ניתן לגעת בדברים במהלך הפגישה, להרגיש כה קרובה, ואחר-כך ללכת ומישהו אחר יתפוס את מקומי? האמנם היא "כזאת" עם כולם, או שיש משהו מיוחד איתי? ומה זה אומר על האהבה שלה, כשבסוף החודש משלמים לה תמורת עבודתה? אלה הן שאלות מצויינות, שחשוב (וכדאי) להביא אותן לתוך הטיפול עצמו. אחד הדברים שזה יאפשר לכן לעשות, הוא להתבונן באמצעות התחושות האלה גם בזמנים ומקומות אחרים בחייך, בהם השתוקקת להיות יחידה, אולי התאכזת כשלא התאפשר לך להיות חשובה מכולם, ואולי תהית אם אוהבים אותך "באמת" ואיך יודעים שזה כך... את מוזמנת להמשיך לספר לנו, אורנה

שלום שוב , תודה לך על התשובה המהירה והמפורטת ...חשוב לי להתייחס למס דברים שהעלית בתשובתך ....אנחנו משוחחות על זה המון ואני גם יודעת לשים לב לדברים הללו בחוץ . העניין הוא שאני באמת מרגישה אהבה גדולה בחוץ , והיום זה כבר לא מובן מאליו כמו בעבר ...אבל זה לא מספיק לי אני לא מצליחה למצוא קשר קרוב עם בן זוג ופה זו בדיוק הבעיה ...אני לא סומכת (בקשר זוגי) שבאמת באמת אוהבים אותי ....ושם זה נופל ....ואולי בהקבלה הזו זה קרוב למה שקורה לי בטיפול ....תק ארוכה הרגשתי שאני בכלל לא ברמה של המטפלת שלי .כיום זה הרבה יותר מאוזן מכיון שאני מרגישה שישרנו קו ...אני מניחה שזה בגלל העבודה העצמית שלי....השאיפה האמיתית שלי זה להיות אהובה בקשר שבו גם אני מעונינת (אני לא מדברת על קשר שבו רק הצד השני מתלהב ) .הייתי נשואה בעבר אבל זה נגמר רע מאוד מבחינתי ...ומאז הכל נהיה יותר קשה ...ובהקשר לטיפול זה קשה לי ,הסביבה הזו בקליניקה התיקון הזה איתה של תחושת האהבה עדיין לא נתפס לי ברגש ...כי בעיני זה לא אמיתי אני יודעת שהמקצוע שלכם זה גם לעבוד עם הרבה רגש וזה הכלי החשוב שלכם אבל קשה לי לחשוב שאת הרגש הזה היא מחלקת ומחלקת אפשר לשנות את התקיעות הזו ...?

מה עשויות להיות ההשלכות במידה ואכנס לקשר רומנטי עם גבר בן 31 בהיותי בת 17? תודה מראש.

שלום סו, שאלת אותי שאלה מאוד כללית, ואני מוצאת את עצמי מעט מתקשה לענות באופן אישי, מבלי להיכנס לסטראוטיפים תרבותיים וחברתיים. הסטראוטיפים האלה מושכים אותי לשאול אותך שאלות כמו: מה לגבר בן 31 ולנערה בת 17, שהיא עדיין קטינה? מדוע שלא תתנסו בזירות החברתיות המתאימות לכם (כלומר, את עם נערים והוא עם נשים)? ובכל זאת, אני מזכירה לעצמי שלא תהיו הזוג הראשון בעולם שעורר בסביבתו תהיות מעין אלה, ושלפעמים הלב מוביל אותנו למקומות מפתיעים... באופן כללי, הייתי שואלת את עצמי לגבי הצרכים של כל אחד מכם, ובאיזו מידה הצרכים האלה נפגשים. למשל, גבר בן 31 עשוי להיות מעוניין בקשר רגשי מעמיק בעל השלכות עתידיות כמו הקמת משפחה בזמן הקרוב. אני לא יודעת אם גם את חושבת על קשר רומנטי בצורה כזו. עוד דוגמה: נערה בת 17 עשוייה לחפש בדמות של גבר בן 31 חלקים אבהיים ומגדלים, אבל אני לא יודעת אם גם הוא רואה את הדברים כך. ככל שהפערים שתגלי גדולים יותר, כך רבים הסיכויים לאי הצלחה של הקשר שבצידה שיברון לב. בהצלחה בכל, אורנה

אורנה, את במסיבות לרגל הארוע??

הי דנה, אני "חוגגת" בשפעת המסורתית שלי, השמורה למצבים של הודעות חשובות... רק בריאות, אורנה

ד"ר אורנה, שפעת...??? קבלי: http://www.riversongs.com/Flas/gwted.html בריאות ושקט. נורית

בצל האירועים הלאומיים הגדולים, קורים גם דברים גדולים-קטנים נחמדים. אורנה שלנו קיבלה היום את תואר הדוקטורט שלה, והיא מעתה ד"ר אורנה ראובן מגריל ! אני רוצה לברך אותך מכאן, ולשלוח לך חיבוק ענק. אוהבת מאד מאד, ויודעת שעוד נכונו לך הישגים כבירים בעתיד. גאה בך ליאת

אורנה יקרה, מצטרפת לברכות של ליאת. כיף שיש גם בשורות טובות בימים הלא קלים האלה. גאה בך גם אני :- ) יעלה

ד"ר אורנה ראובן מגריל, מזל טוב! כל הכבוד! http://www.edu-negev.gov.il/matyaholon/clap3.swf אני גם מצדיעה. את פשוט לא רואה... עלי והצליחי! ואין לי ספק שכך תעשי. גם לי מותר לשלוח חיבוק ולהגיד שאני אוהבת? :-)) נורית

ד"ר ראובן-מגריל, כל הכבוד!!!!! מזל טוב!!!!!! גאה בך מאחלת לך המון הצלחה בהמשך חן

ד"ר מגריל מצטרפת לברכות ולאיחולים. יופי! אותי גם מעניין על מה עבודת הדוקטורט, אם יורשה לי... הדר

וווואווו אורנה, מורידה בפנייך את הכובע איזה יופי!! שמחה מאוד בשבילך ויודעת שעם הד"ר או בלי הד"ר את עושה דברים נפלאים ויש הרבה כבוד אלייך (בלי קשר לתואר). הרבה הרבה ברכות ומצטרפת לבקשה של הדר :)

אורנה יקרה מאוד, המון המון מזל טוב לקבלת תואר הדוקטור. מההכרות שלנו כאן, אני בטוחה שהוא הולם אותך ושאת ראוייה לו... מקווה שתעשי איתו הרבה דברים טובים ובכלל- שיהיה לך טוב כל הכבוד רשת

יקירותיי המתוקות! תודה על החום והחיבוקים (נורית - תודה ספציפית על הארנב, הילדים שלי אהבו...). להדר ודנה אספר בקצרה שהדוקטורט שלי עוסק ב- OCD (הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית), ובמיוחד בתחושות של שליטה באירועים חיצוניים (דברים מפחידים שעלולים לקרות), ובאירועים פנימיים (מחשבות ותחושות). בדוקטורט תיארנו איזושהי תנועה בין תחושות השליטה השונות, ומאוד מעניין לטפל באנשים הסובלים מ-OCD בעזרת ההתבוננות הזו. שוב תודה, העלתן חיוך על שפתיי בימים טרופים אלה... אורנה

אל תדאג, אני לא הולכת לעשות מעשה קיצוני מידי.. חשבתי על זה.. אבל הסקרנות די גוברת עלי.. הסקרנות איך כל המשחק הזה ייגמר.. הוא משהו שלא נותן לי לעשות דברים שהייתי רוצה.. נמאס לי מכל התחרותיות שיש כאן, ההישגיות הזו להצלחה.. אני לומדת, אבל גם לא מצליחה ללמוד.. אני מנסה להצליח במבחנים, אבל אני גם את זה לא מצליחה.. מנסה להתרכז, וגם בזה לא מצליחה.. אני מאובחנת כילדת ADD הפרעת קשב וריכוז הידועה והמוכרת.. נמאס לי לא להצליח לעקוב אחרי המורים, לא להצליח לעמוד בdedline של הגשת העבודות. נמאס לי להיות הילדה הזו שיוצאת באמצע השיעור ושמה פס על הלימודים.. כשזה בעצם בכלל לא נכון.. אני פשוט לא מצליחה להתרכז כ"כ הרבה זמן.. אם בכלל.. נמאס לי להיות זו שלא מקשיבה, לא מסכמת.. (אני בכלל לא יודעת איך מסכמים), נמאס לי שיש עליי לחץ אדיר של לימודים, ואז בדרך כלל אני רק שמה את הכל בצד, מדחיקה מרוב לחץ... נמאס לי שאני רוצה מעצמי דברים שאני בטח לא אצליח להגיע אליהם, בגלל רמת האינטלגנציה הממוצעת מינוס שלי.. (הנושקת לפיגור קל, לעניות,[ויש עניות.] דעתי) נמאס לי שאני מוותרת מהר מידי.. גם על החיים. נמאס לי שהחברה שסובבת איתי חיה מכח האינרציה ומוכתבת דפוסי התנהגות והלך רוח ואמונה בחיים.. ולא חיה כפי שהיא מאמינה שהיא צריכה לחיות. נמאס לי שאני הכבשה השחורה בבית, נמאס לי שאני צינית כל הזמן, שאני הליצנית של החברה, שאני חיה בעולם של תן- וקח, של אינטרסנטיות, של חברה שטחית, של יחסים שטחיים עם בני אדם.. נמאס לי שאני תלותית, אובססיבית וחיה על חשבון ההורים. נמאס לי שאף אחד לא מבין אותי. נמאס לי שכולם מתחתנים סביבי, ואני אפילו לא רוצה בזה.. שאני מנסה לזכור מה רציתי לאמר, ולא זוכרת.. שיש לי קצר או איטיות במחשבה.. שאני מבינה הכל לאט,אם בכלל, שאני צריכה לשפר בגרויות, אחרי יעיפו אותי מהלימודים האקדמאים.. נמאס לי שאתה רחוק ולא יכול לדבר איתי, אבל מצד שני, מה אתה חייב לי בכלל?! מי אני!? נמאס לי שאנשים אפילו לא מנחשים מה עובר עליי בפנים, שאני דמות חברתית סמכותית בחברה שלי, שאני מחייכת תמיד והם אפילו לא יודעים כמה אני מתוסכלת ועצובה מבפנים.. נמאס לי להרגיש אגואיסטית שאני כותבת לך את המייל הזה ובפעם הראשונה חושבת גם קצת על עצמי.. נמאס לי שאנשים לא רואים באמת מי אני.. "איש קודר מושחת ומכוער"(אלאדין) נמאס לי שאני מאמינה בה', אבל לא מסוגלת לפתוח סידור ולדבר איתו כמו פעם, לא מסוגלת להעביר פעולות בבני עקיבא, לא מסוגלת לערוך דיוני עומק על אמונה וחברים.. רק כי אין לי כח.. ואין לי את התעצומות נפש שהיו לי דאז.. כשהייתי קטנה יותר.. נמאס לי לעשות חשבונות של מה יחשבו עליי אם, מה יגידו.. והאם זה מספיק בוגר.. או ילדותי מידי להגיד או לעשות כך או כך.. נמאס לי לחיות לפי שפיטה של אנשים או בצל השפיטה שלהם, קרציות.. נמאס לי לדבר עם אח שלי יפה כ"כ, להתנהג כאילו הוא לא דפק לי את החיים, רק כי המשפחה מטאטאת את כל מה שהיא לא רוצה שייצא החוצה.. רק כי הוא הבן הבכור והוא מכבד את ההורים, מה שאני לא עושה.. נמאס לי שחברות שלי שואלות אותי עכשיו מה אני עושה במחשב וכותבת כ"כ הרבה.. (מה זה עניינכן?!) נמאס לי.. נמאס לי שאני חיה מהסקרנות ולא שמה קץ לזה, כי החיים האלה משעממים. נמאס לי שהאדישות רק גוברת אצלי בזמן האחרון.. (בעיקר מהגירוש של גוש קטיף..) נמאס לי שאני נאצית לעצמי.. שיש ניכור.. ביני לעצמי, ביני לאחרים.. נמאס לי שאחותי כל הזמן כועסת על דוד שלי שמרביץ לדודה שלי מכות רצח ואומרת איזה פסיכופת ואיזה סתומים הילדים שלו שהם לא הולכים להתלונן עליו.. אבל היא בדיוק עושה את אותו הדבר שלא התלוננה על אח שלי .. אני יודעת, זה כבר נגמר היום, אני לא גרה בבית.. הוא התנצל.. לא ישירות מולי.. הוא העביר את זה לגיסתי שאמרה לאמא, שאמרה לאחותי, שאמרה לאחותי. שאמרה לי.. נמאס לי שאני חסרת אונים, שאני מנסה לעזור לעצמי, אבל ללא הצלחה.. נמאס לי שאני לא מצליחה לעזור לאנשים במצב שלי (ויש כאלה, הרבה..) או במצבים גרועים יותר.. נמאס לי שאף חד, אבל אף אחד לא מבין את המשחק הזה של החיים.. שאף אחד לא יוכל מול המהלכים של הקב"ה, כי הוא מלך! אין עליו! אף אחד לא יכול עליו.. וכרגע הוא משחק איתנו מהלך לא הוגן של הסתר פנים, של כפירה, של ערעור בעיקרי הדת, של הרהורי כפירה, אתאיסטיות, של חוסר וודואות-ספק,של גאולה שהוא מתחייב לה כבר המון שנים ולא באה.. דדדדדייי! תפסיק עם זה.. נמאס, לא מסוגלים יותר..גדול עלינו!! איך אתה משחק איתנו כזה משחק?! רוצה להרגיש גבר?! אתה גבר! כולם יודעים את זה כבר.. דיי! נמאס לי שאני עסוקה ברחמים עצמיים.. נמאס לי! נמאס לי שאני משחקת ברגשות של אחרים ובעיקר עם עצמי.. שאני מתאהבת באנשים שאין לי עתיד איתם שכלית.. למרות שחלקם רוצים.. שאני גורמת להם להתאהב בי.. (בכוונה ושלא) ואז זורקת אותם או מבהירה להם, שאנחנו רק ידידים.. נמאס לי שיש לי צורך במחמאות, בבנים.. באנשים.. בפלאפון.. אני לא יודעת אם אתה יכול לעזור לי.. אבל אני גם לא יודעת אם אני רוצה.. כרגע, אני רק רוצה שתגיב.. אז בבקשה.. אני לא בטוחה שיהיו לי תעצומות נפש לשוב ולכתוב שוב, לשוב ולהגיב.. היה לו רגע.. יומטוף, ותודה על ההקשבה, אם הקשבת, על הקריאה, אם קראת, ואפילו על האפשרות לכתוב לך מייל ולהשלות את עצמי שאכן תקראי.. עצם הכתיבה היתה דבר חיובי.. תודה הייתי בטיפול בכיתה ה', אח"כ גם בכיתה ז',ח',וט'. אבל כולם היו טיפולים דפוקים.. כל דבר שהייתי אומרת בטיפול, היה עובר להורים שלי.הם היו מקבלים דיווח אם אני מספרת דברים שאני לא צריכה לספר.. הייתי הסתומה של הבית שאפילו מבזבזים עליה כסף לפסיכולוג וגם זה לא עוזר.. אני במצוקה, אני מודעת לזה.. אין דרך להקים את עצמי לבד? אין היום הקשבה אמיתי לאף אחד. ומה זה יעזור להעמיס על עוד מישהו? אני כבויה ולא מצליחה לעזור לעצמי. אבל גם לא מאמינה כבר שמישהו בכלל יכול לעזור.. שבועיים אני בדירתי השכורה סגורה עם עצמי. לא מתייחסת לאף אחד, מתרחקת מחברה ולא עושה כלום חוץ מהלהתחבא מאחורי האינטרנט ולחפש חברים שיבדרו אותי רגעית אין לי טעם לקום בבוקר, כל מאמץ שלי בכל תחום בחיי עולה בתוהו: בלימודים, ביקשו ממני לשפר בגרויות(סיימתי שנה ב' במכללה) במקביל, עברתי טיפול פסיכודרמה והוצאתי שם דברים ששכבו באדמה שנים. מה שהוביל לפרצי בכי לעיתים קרובות ורצון עז רק לישון..( מה שנקרא בברנז'ה המקצועית חוייה פוסט-טראומטית).כמובן ללימודים עצמם היה את העומס שלהבם ונמצב בבית לא מוסיף.. לא כלכלית ולא נפשית. הייתי אמורה להתחתן עכשיו והרב שלי אמר לי לאמר לא לבחור.. אז כך עשיתי, לצערי. ואני מצרה על כך .בלימודים, לא החשיבו לי את ההשקעה האדירה שלי וביקשו ממני לחזור על קורסים שנה הבאה, מה שדוחה את התואר בעוד שנה. אני אתמוטט.. אין לי מצב רוח.. אני אדישה להכל

יעל יקרה, הכאב והעומס שאת נמצאת בו פרצו החוצה, וזלגו לאורך ההודעה שלך כמו דמעות... תיארת כל-כך הרבה כאבים: תחושת לחץ ואכזבה במכללה, התחושה שאת בלתי מובנת ולא רואים אותך נכון, בדידות מול אנשים ומול האל, יאוש למול מה שקרה עם אחיך הגדול, שזה אפילו לא סוד במשפחה, אבל לא באמת טופל... קראתי, והקשבתי, ואני חושבת שאת לא צריכה להישאר עם כל זה לבד. בבקשה, תני לעצמך את ההזדמנות לחוות מרחב טיפולי מיטיב (למרות כיתה ה', ז', ח' ו- ט'...). אני לא יודעת אם יש שירות פסיכולוגי במכללה בה את לומדת, אבל יש כזה בכל אוניברסיטה גדולה (וגם בחלק מהמכללות, או לפחות הסכם הפנייה לשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה הקרובה). בבבקשה פני לשם, והמשיכי לעדכן אותנו, אורנה

קודם, תודה. אני מעריכה את המענה האנושי והמהיר.. אבל אין בי תעצומות נפש לילך למקומות בהם אני נצרכת לעמוד מול אדם ממשי ש"כביכול" מקשיב לזוטות שעל ליבי. אין בי האמון. פה יש סוג של מחבוא. ואינני צריכה לחוות שוב את הפגיעה בכך שלא יקשיבו לי.

בכיתי כשקראתי את ההודעה שלך. כמה יאוש וכמה שנאה עצמית. אני מכירה את זה מעצמי מתקופות אחרות בחיים. הכתיבה שלך כל כך רהוטה וברורה ומעבירה כל כך טוב את מה שעובר עלייך. על איזה פיגור גבולי את מדברת? אני מכירה את המצב הזה. שמרגישים שהכל שחור וכואב ואין מוצא. אני גם יודעת ומאמינה שכל עוד אנחנו חיים יש תקווה ודברים יכולים להשתפר. חבל שאין לי עצות פרקטיות בשבילך. אני מקווה ומאמינה שתמצאי לך עזרה בקרוב.

כבר למעלה משנה שאני לוקח כדורי שינה כי אחרת איני יכול להרדם גם אחר מספר ימים. יש לציין שגם עם הכדור שעות השינה קצרות. בעבר לפני כ- 7 שנים היתה לי בעית חרדה עקב סרטן אצל חבר יקר וטיפול בסרוקסט פתר את הבעיה - לאחר תקופה של שנה החבר נפטר. כיום לפחות במודע אין לי סימפטומים כל שהן של חרדה אך יש את בעית השינה. בכל זאת אובחנה הבעיה כבעית חרדה ואני מקבל זמן רב טיפול תרופתי שהוריד את המינון של כדור השינה אך לא פתר את הבעיה ולא הוריד את המינון לחלוטין וגם שעות השינה עדיין קצרות מהרגיל. האם לפסיכולוגיה הקלינית יש להציע פתרון כל שהוא <

שלום רפ, אם בעית השינה אובחנה כבעית חרדה, יש בהחלט מקום להוסיף לטיפול התרופתי טיפול פסיכולוגי. אני מציעה לך לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בטיפול בחרדה, ולהתייעץ בנוגע לשיטת הטיפול המתאימה. במרבית המקרים, הטיפול הנבחר יהיה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שיתמקד בלמידת דרכים יעילות להתמודדות עם הסימפטום. בהמשך דרכך הטיפולית, ניתן לשקול התבוננות מעמיקה בחוויית החרדה ובאופנים בהן היא קשורה לנושאים נרחבים בחייך. המון הצלחה, אורנה

שלום.. :) לא בטוחה שזה במקום הנכון... אבל.... אני מחפשת מטפלת וחשבתי אולי יהיו לכם המלצות או עצות.. אני גרה בדרום, באילת.. שיהיה המשך שבוע ש ק ט !

שלום אביב, איננו נוהגים לתת המלצות פומביות מעל גבי הפורום, ולכן אני ממליצה לך לצרף כתובת מייל פעילה, אליה יוכלו משתתפי הפורום לשלוח את המלצותיהם, במידה ויהיו. כל הכבוד על ההחלטה להתחיל טיפול! בהצלחה ליאת

תודה לך. לקחתי זאת בחשבון, הוספתי את המייל. המשך יום נעים!

שלום, אני מקווה שאני בפורום הנכון. בני בן ה4 החל לפני מספר חודשים לכסוס את ציפורניו. בנוסף הוא אוכל כל חפץ שנמצא בידו. ממש מכרסם באגרסיביות. הוא טרם נגמל ממוצץ, אך גם אותו הוא מחסל בעצבנות. לכאורה הוא ילד רגוע מאוד, סבלני ונעים, אך כל התופעות הללו מדליקות לי נורה אדומה. הייתי רוצה לדעת אילו מניעם יכולים להביא לתופעה זו? וכיצד להתמודד? תודה, ליאת.

שלום ליאת, כסיסת ציפרניים ומציצה אינטנסיבית של מוצץ יכולה לשקף התמודדות עם מתח או מצוקה רגשית. אכילה לא מובחנת של חומרים שאינם מזון, זו כבר תופעה אחרת, הדורשת התייחסות והתערבות של אנשי מקצוע, שכן היא יכולה להביא לסיבוכים משניים כמו הרעלה, חסימת מעיים, פציעה של המעי, זיהומים, וכיוב'. כדי לאבחן במדויק במה מדובר, כדאי מאד להתייעץ עם רופא הילדים או עם המכון להתפתחות הילד הנספח לקופת החולים שלכם. לאחר שתהיה אבחנה מסודרת, תוכלי להתייעץ לגבי סוג ההתערבות המומלץ. בהצלחה ליאת

אני לא יודעת אם זה הפורום המתאים, אבל.. אני בת 22 ומאז שאני זוכרת את עצמי יש לי התמכרות מוזרה, אני נרגעת מלקפל את הלשון בפה ולמצוץ אותה, אני בעיקר עושה את זה לפני השינה, ולפעמים סתם באמצע היום, זה נעים לי ומרגיע אותי. מה הבעיה? אני זוכרת את סבתא שלי ז"ל, שהייתה בעלת פיגור קל עושה פעולה דומה (אולי למדתי ממנה, היא נמצאה בסביבתי רוב שנותיי הצעירות), אצלה שמו לב לפעולה, וזה נראה לא טוב. אני מפחדת שעם השנים ישימו לב גם אצלי, אמא שלי מעירה לי מקטנות, וחבר שלי גם שם לב לפעמים, ובכלל לדעתי לא טוב לא לשלוט ביצר.. איך מפסיקים (אין לי אפשרות להרחיק את הלשון..)?

שלום רינת, ההרגלים הקטנים והמוזרים שלנו אינם גלויים תמיד לעין, ולא חייבים להכחידם בכל מחיר, לפחות כל עוד אינם פוגעים בזולת ואינם גורמים לנידוי או גינוי שלנו. אם בכל זאת היית רוצה להיפטר מההרגל הזה, אפשר לעשות זאת "בנחישות וברגישות", תוך לקיחה בחשבון שתהיה תקופת "גמילה" לא פשוטה. מאחר ובאמת אי אפשר להרחיק את הלשון (כמו במקרה של גמילה ממוצץ, ממציצת אצבע, או מכסיסת ציפורניים), כאן מדובר בהחלטה נחושה להימנע מפעולה כה מרגיעה וכה אוטומטית. תוכלי ליצור לעצמך מערך צ'ופרים שייבנה בהתאם למערך פעולה מוגדר. כך למשל, תוכלי להתחיל מהימנעות במשך היום, שתזכה אותך בפרס מטעם עצמך. על הימנעות לפני השינה מגיע פרס גדול יותר, כמובן :-). תוכלי לשתף את החבר שלך במשימה, שיוכל לסייע בעידוד מהיציע... אם תרגישי שאינך מצליחה לבד, תוכלי לנסות ולהתייעץ עם פסיכולוג התנהגותי-קוגניטיבי, האמון בדר"כ על סוג כזה של התמודדות. בהצלחה ליאת