פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום. לא מזמן עברתי ניתוח ארטרוסקופיה בברך - לא משהו רציני. דווקא התאוששתי מזה מהר. אבל מזמן האחרון בכל צעד שלי ברחוב מטרידה אותי מחשבה חוזרת ש"הנה, עכשיו אני אפול..." אפילו כשאני עומדת ברמזור וממתינה לירוק, עובר לי בראש: "בצעד הבא אני נופלת..." כל הזמן בדמיון שלי עברות סצינות של נפילה...אני מבינה שזה לא הגיוני אבל עדיין לא מצליחה להפטר מהמחשבה זאת...מה אפשר לעשות בנידון???

שלום לך, התופעה שאת מתארת נשמעת, על פניו, כחרדה שנובעת מהניתוח שעברת. חרדה הנובעת מהקושי שלך לסמוך על הרגליים שלך שיחזיקו מעמד. אבל, ייתכן והחרדות הללו, התעוררו אמנם לאחר הניתוח אבל הן סימפטום למשהו אחר עמוק יותר שהתקשר לסימפטום. אם התופעה מפריעה לך זה זמן מה אני ממליץ לפנות לטיפול. כאן את יכולה לבחור האם את רוצה להתמקד בסימפטום ואז לפנות לטיפול קוגנטיבי התנהגותי. או לטפל בדבר הנמצא מאחורי הסימפטום ואז לפנות לטיפול פסיכודינמי. בהצלחה במה שתבחרי, דרור

"יש לי חבר חדש"... באמת? אמור להיות 'יש', אמור להיות חבר. אמור להיות חדש. אמור להיות שלי. הוא לא אדם, גם לא ייצור, הוא אמור להיות נשמה, כמיהה של שנים רבות רבות לאחור, משהו שלא היה בהישג יד אז מזמן. בכל זאת, עם הזמן, הגיע חבר אחר, גם הוא די מאוחר, ננטש, עכשיו שב בלבוש שונה, וכעת נדמה שממש מאוחר. כבר אחרי המידי. ואולי דווקא לא, לאור ציפיות שונות. דווקא כאן ניתן למצוא איזה נתיב מספיק ורגוע. אילו רק הייתה הרשאה פנימית... כשהוא נכנס לכאן, וגם 'כאן' זה מרחב מחודש (שגם אותו איני חווה כמציאות, מרחב לא מובן לי, איך, כיצד, מרחב שהושאר לא שלם, ריק, חסר מאד כתמיד...) כשהחבר הטוב נכנס לכאן, הייתי אמורה להרגיש משהו, להתרגש, להתפעם, להיות מוצפת. התוקפנות הייתה אמורה להתרכך. חום היה אמור להתפשט... לא הצלחתי להרגיש. נאטם. אפילו כאב של בכי, זה שלא יוצא, אפילו הוא לא התאפשר. כבר שנים שאני בקושי מרגישה. כשהגעתי לשיחות, היה זה פעם, לא ניתן היה לאתר אפילו מעט שמן הרגש. הכעס, למשל, היה דבר שהופיע רק אחרי שנתיים של חפירות אינטנסיביות ולא רק, וגם אז זה היה רק בחלום ובעל נפח מזערי. היום הוא יודע לפוצץ, ולא משאיר מקום למשהו רך יותר. מעודן. בכל מקרה, בזמן אמת אין מצב לברר מהן התחושות. גם לא במרחק של ימים ואף שבועות, ובינתיים מה שהולך שם בפנים הלא נודע... הממממ... :-( ידיד הנפש כאן, וגם הוא לא נחווה כממשי. זה נורא. מאז שהוא כאן עוד גברו החרדות, גבר הכאב, ולא רק משום שמה שקרה הוא פשרה, כדרכה של מציאות... פוחדת מהנוכחות של הטוב. פוחדת מהיש. הגלוי והתקף. פחד מוות. פוחדת לגעת בו. פוחדת לעשות את הדברים המינימליים של היום יום. כן, אלה שדרושים לשם הישרדות פיזית. ממש הם. הפחד גדול עוד יותר, משום שבמקביל (ואולי לא סתם הוא העיתוי) עומד לקרות משהו שמשמעותו היא איבוד ההזדמנות האחרונה. ההזדמנות האחרונה אחרונה לדעת מה זה חיים. מה זה להרגיש טוב. לדעת להרפות. לשחרר. להתפייס. לחייך בעיניים. להביט. להרגיש קשר. לדעת להשתמש בנרכש. לבנייה. לצמיחה. לו רק יכולתי. פעם אחת להבין. הכל הולך ואובד. לא נשאר. חומק בין האצבעות. לוחשת. הצילו. עוד לא מבינה עד כמה זה מפחיד שהמוות וההרס המוחלט מושכים כנראה יותר מאי פעם. סביר שאין דרך לגעת עכשיו. לא ניתן. אפילו הייתי ממש מבקשת שלא. האימה המתגברת עד לרקיע לא מאפשרת. זו סתם הכנה של לקראת פגישה. אם וכאשר. על החיים ועל המוות. ניסיתי בדרכי המרתיעה רווית הקור הדוקר, המרחיק. אאוצ'. נראה מה יהיה. לא באמת שייכת לכאן. פיסטוק סגור (א.ה)

אשת האדמה שלי, חזרתי מיום עבודה מפרך (כמו ה-beatles), פתחתי את הדלת וקרסתי לשטיח.. בערב כבד מביום. משהו בי עמום היום, לא חד, איטי. עוד לא זומבי אבל יש פוטנציאל :-/ לכן אולי היה לי קשה יותר להרגיש ולהבין עד הסוף מה את מרגישה..מה את מנסה לספר. העציב אותי ממש שלא הצלחתי עד הסוף (נו ראש! תתעורר!). סליחה יקירה.. היום הראש מנמנם והעיניים עסוקות בלצרוב. הלוואי ותכתבי עוד קצת.. הלוואי... הרגשתי כאילו אני מתקשה להבין היכן נגמר העולם החיצוני ואיפה מתחילה החוויה שלך את העולם הזה. משהו התערבב לי בין פנים וחוץ. ואז חשבתי שאולי זה בדיוק העניין... זכרתי ששאלת את אורנה על מרחב מעבר, או משהו דומה. האם זו התחושה? שהגבול הזה בין הפנים לחוץ מטושטש? או שאולי יש איזה מרחב ביניים דמוי-חלום שבו מתנהל הכל? ואולי אני לגמרי רחוקה ממה שניסית לספר. ובכל זאת.. משהו שקראתי בספר של ויניקוט שאורנה קנתה לי ( :-) ), דיבר אליי מאוד והתחבר אליי לכאן קצת. מקווה שזה לא פלצני מצידי להעתיק קטע.. הכוונות כנות. "מקובל על הכל שהגדרת טבעו של אדם במונחי יחסים בין-אישיים אינה טובה דיה, (...)יש דרך אחרת לתאר בני אדם, זו העולה מתוך המחקרים של שני העשורים האחרונים. על כל אדם שהגיע לשלב שבו הינו יחידה בעלת קרום תוחם ובעלת חוץ ופנים, אפשר לומר שקיימת בו *מציאות פנימית*, עולם פנימי היכול להיות עשיר או דל, שרוי בשלום או נתון במלחמה. זה עוזר, אבל האם די בכך? טענתי היא שאם יש צורך בהגדרה הכפולה הזאת, הרי שיש גם צורך בהגדרה משולשת: החלק השלישי בחייו של אדם, חלק שאיננו יכולים להתעלם ממנו, הוא תחום הביניים של *חוויה*, שתורמים לו המציאות הפנימית והחיים החיצוניים גם יחד. זהו תחום שאין קוראים עליו תיגר, מפני שלא נתבע ממנו אלא להיות קיים כמקום מנוחה לאדם, הטרוד במשימה האנושית המתמדת לשמור שהמציאות הפנימית והמציאות החיצונית יהיו נפרדות, ועם זה קשורות בקשרי גומלין. (...) אני חוקר את מהותה של אשלייה, זו המותרת לתינוק, ובחיי המבוגר היא טבועה באמנות ובדת. יכולים אנו לרחוש במשותף כבוד ל*חוויה אשלייתית*, ואם נרצה, אנחנו יכולים להתכנס ולייסד קבוצה על יסוד הדמיון בין חוויותינו האשלייתיות. זהו שורש טבעי להתכנסות בקרב בני אדם." פתאום אני קצת לא מבינה מה זו מציאות פנימית שאיננה נגועה בחיצונית, אבל נניח לזה. מרגישה שאולי את נחה קצת בתחום הביניים, שומרת שהחוויה הפנימית והחיצונית ימשיכו לקיים קשרי גומלין ומצד שני, לא יתערבבו. אולי הכתיבה, כאן ובכלל, שלך ושל כולנו, כסוג של אמנות, מקלה ומאפשרת איזו חוויה-אשלייה. מחברת ומתחברת. שורש טבעי להתכנסות. פורום חוויה אשלייתית נהדרת. אי שם בין כדור הארץ למאדים... אוף.. גלשתי רחוק... הלוואי שתסכימי לכתוב עוד קצת...(בבקשה?) שולחת בנתיים כוח להרפות קצת לנצל את ההזדמנות האחרונה (באמת? אחרונה..?).. לקחת אותה בשתי הידיים הנדיבות שלך בלי פחד ולנצל אותה כמו שצריך. האדמה עוד פורייה, אשת האדמה שלי.. חיבוק ארוך וטוב (עם לעצום עיניים ולתת לכאב-בכי לשטוף), לילך.

זומבי קטנטן, אתה פה :-) ש---לום לך שלום לך שלום לך ש-לום ו-מה שלומך, ומה שלומך ומה שלומך ה-יום? הי, בלי מכות בראש... את בסדר, זו רק הכתיבה המקודדת שלי. יכול להיות שקשה מאד להבין מה עומד באמת מאחורי הדברים בלי להכיר לעומק. אולי לא הוגן מצדי לרשום ככה בחידות. "ל. שרלוק" בפעולה והוא גם יודע להצליח. את בסדר. לגמרי. מגניב לראות איך את לומדת ומרחיבה אופקים. ואיזו קליטה מהירה (אפילו אם את זומבי לפעמים... וזה בסדר... ) ממש כל הכבוד! מאיר עיניים :-) תודה תודה על הציטוט. את, את משהו מיוחד במינו. ורק שתדעי ש - קוראת את דברייך בתשומת לב, וחושבת ששמה לב גם לפרטים הקטנים החשובים היפים כאלה. זה תקף גם להודעות קודמות. לפעמים אפילו איני יכולה לתאר כמה. אז גם אם איני מגיבה תמיד, נוכחותם מורגשת. מדברת. קרובה :-) יקירה, מותר לשאול מה שלום סבתא? החזיקי מעמד ילדה. כן, יום שני היום... אז... עוד יום. שלך א.ה. שבאמת אכלה אתמול פיסטוקים בזמן כתיבת ההודעה

שלום לך, הרגשתי הרבה מורכבות והרבה כאב בדברייך. התחושה של הפחד דווקא כשדברים מתממשים, עוצמות הכעס ולצידם הרצון לא להרגיש כלום מעידים על התנודות הרגשיות שאת חווה, התחושה שאת באמת מרגישה פעם יש ופעם אין. נראה לי כי עיקר הקושי שלך הוא למצוא את המרחק הנכון, המרחק בו תרגישי בנוח, בטוח ויכולה להרגיש. אני מצטרף לאמירה של לילך ומזמין אותך להמשיך לשתף ולהרחיב על רגשותייך, דרור

אשת האדמה, הסתפחתי לעץ שלך..סליחה.. אין לי כוחות לטפס להודעות הראשונות, לחזית. מרשה שאשלח מכאן? שאסתופף בצילו הנדיב של העץ שלך? לא אפגע, או כך אני מקווה, בעוצמתם של הדברים שכתבת א?ת. מרשה לי? להיצמד גם אלייך לקצת? דרור.. תראה אותי גם מכאן?.. מרגישה היום קטנה.. ממש קטנה עמדתי בתור למכולת היום. התינוקת של בעל המכולת ישבה לו בידיים, מלטפת לו את הפנים. היה כל כך הרבה בטחון בדאגה שלו, באיך שהחזיק אותה על הידיים, בהתרפקות שלה. ... חייכתי וכמעט בכיתי ביחד. מה יש לי היום? כאילו חסרה לי אמא, אבל לא חסרה. מה חסר? משהו חסר.. סוג של עצב... מתיש.. מתנגשת בקירות מרגישה כאילו סלע קשור לי ללב ומושך למטה כבד לי היום. ההמתנה לגברת שלי (למטפלת) קשה לי השבוע. קשה במיוחד. זה כבר מחר אבל קשה לי יש יותר מדיי מה לומר ולא אספיק. כמעט מרגישה צורך להכין אותה כבר עכשיו שקשה לי. בפגישה הקודמת היה כיף וצחקנו מלא. היה גם משמעותי, אבל , לא יודעת.. רוצה כל כך להרפות איתה. לנוח למרגלותיה, בצילה לשתוק, לבכות, להתכנס- מה שיבוא קודם. אבל אם ארפה לא אספיק לספר. לא בטוחה אפילו מה אני רוצה ממך .. בא לי להיצמד, וזה כל כך לא אני.. זה אף פעם לא היה. אוף דרור.. לא מפסיקה להיאנח. העיניים צורבות כבר יומיים-שלושה. עייפה... (ל.) ... לא חושבת שכתבתי לך בעבר בשמי, אתה יודע?...תמיד בשמות אחרים איכשהו.. אז שלום-שלום, מה נשמע? .. :-]

אומנם שאלתי אתמול את ליאת לגבי כך,אך כיוון שזה נושא שמאוד חשוב לי ומשמעותי עבורי ,חשוב לי מאוד לקבל מגוון רחב של דיעות. רציתי לדעת מה דעתך לגבי טיפול תרופתי לOCD ,האם לדעתך הוא נחוץ(המליצו לי על כך גם הפסיכולוגית וגם הפסיכיאטר)? האם במקרה שעשיתי סדרה אחת של שתי סדרות שונות(מסוגים שונים) של טיפולים התנהגותיים -קוגנטיביים,ועדיין הOCD 'שולט עליי' רוב הזמן, האם זה אומר שעבורי הטיפול התרופתי נחוץ יותר?

משתנה שלום, אני מבין שאת נרתעת מטיפול תרופתי, והדבר מובן בהחלט, אם כי לדעתי במקרה הזה טיפול תרופתי הוא הכרחי. OCD היא הפרעה המגיבה טוב לטיפול תרופתי, ומנגד הטיפול בה ללא טיפול תרופתי הוא קשה. השילוב בין טיפול תרופתי לטיפול פסיכולוגי הוא הטיפול המומלץ בעיני במקרה זה, ולכן אני מעודד אותך להקשיב לצוות המטפל בך כדי שסבלך יוקל, ותוכלי לחיות חיים טובים יותר. בהצלחה, דרור

תודה דרור, חשוב לי להבהיר שאיני סתם נרתעת מטיפול תרופתי,איני זוכרת אם כבר סיפרתי לך זאת,אך הרתיעה שלי אינה קשורה רק לסטיגמות ולפחד לא ריאלי,אלא לבעיה רפואית אמיתית שקרתה לי עקב נטילת התרופות(בעיקבות מחלה מסויימת שאני סובלת ממנה ושאיני רוצה לחשוף אותה כאן),ושגרמה לי ל'טראומה לא קטנה'; לכן,במשך כשנה וחצי מאז שהפסקתי עם התרופות עדיין אני בלבטים אם לחזור.כעת החלטתי שאני רוצה טיפול תרופתי,למרות הסכנה הבריאותית שצפויה לי בעקבותיו,אך יש בעיה נוספת שמפחידה אותי מאוד וזה נושא ההשמנה עקב התרופות-במיוחד שאני כעת(אחרי זמן רב שלא הצלחתי)בירידה מבוקרת במשקל; והתרופות שהפסיכיאטר שלי אומר שאני יכולה לקבל(שלא מאותה קבוצה של אלו שהזיקו לי בעבר)גורמות להגברת התיאבון, אך ביקשתי שיברר לי על אפשרויות נוספות,אך גם עידכנתי אותו(טלפונית)שהפעם אני באמת רוצה טיפול תרופתי - משפט שכבר כשנה וחצי איני מסוגלת לומר,ועדיין יש לי פחדים נוראיים ממנו- הן מבחינה בריאותית,נפשית והן מבחינת שמירה על משקל תקין. אתה האיש-מקצוע (ולאו-דווקא אנשי מקצוע) ה'מי יודע כמה' שאומר לי זאת לגבי הטיפול התרופתי עבור OCD ,אז אם כולם אומרים אני מקווה שזה נכון,ושלא אתאכזב שוב. חשוב לי לשאול אותך גם שאלה אישית(ואני מצטערת על ה'מגילה' שכתבתי לך למעלה) אתה היית לוקח בעצמך תרופות או נותן לבני משפחתך,אם אתה או הם הייתם סובלים מOCD ? מקווה שלא תיפגע משאלתי,ואם כן אני מצטערת. תודה, משתנה לכן אני

שלום דרור, אני נמצאת בטיפול כמעט שנתיים. הגעתי לטיפול בעקבות דיכאון מז'ורי. מצבי השתפר מאוד. הבעיה - אין לי מה להגיד יותר בטיפול. כבר כמה פגישות שרובם אני שותקת,אומרת משהו כדי לשבור את השתיקה, לפעמים צץ איזה נושא קטן אך הדיבור עליו קצר, כבר דיברנו בטיפול על השתיקה והקושי שלי איתה. אין מה להוסיף. בין הפגישות יוצא לי לחשוב רק על מה אדבר ואיך הפגישה תעבור, ושוב אתעצבן מהשתיקה.... האם זה סימן שצריך לסיים את הטיפול? מה אפשר לעשות ???

טל שלום, ישנן שתי אפשרויות להבין את השתיקה שלך. ומאחר ואני לא מצוי בפרטי הטיפול אמנה את שתיהן. ראשית ייתכן ובאמת את מסמנת למטפלת שאת מעוניינת בסיום הטיפול. שמיצית שלב מסויים בו ולעת עתה את אינך זקוקה לו עוד. אפשרות שנייה היא שהשתיקה שלך מהווה התנגדות לשינוי. שברגע שהתקרבת לתוכן קשה, או שהטיפול הגיע למקום שקשה לך איתו את מתגוננת על ידי הימנעות. שתי האפשרויות סבירות, ועצתי לך היא להעלות את שתיהן מול המטפלת ולדון עמה בנושא. להבין ביחד מה פשר השתיקה שאת מצוייה בה ולהגיע להחלטה מה לעשות. בהצלחה, דרור

אם אי אפשר למחוק זכרונות קשים. אז מה הטעם "לעבד" אותם? או מה זה "לעבד" אותם? אם המטפלת תגיד לי אלף פעמים שזה לא היה באשמתי... אז מה, אני ארגיש יותר טוב עם עצמי??? "לעבד" חוויות קשות, זה לא כמו "לתת לזמן לעשות את שלו"???? דבר שאני חוויתי גופנית, אף פעם לא יוכל מי שמקשיב לי להרגיש בעוצמה שלו ולכן לא יוכל להבין אותי, נכון??? אז מה טעם הטיפול הפסיכולוגי במקרים של התעללות??

שלום לך, אני אתחיל דווקא מהסוף. אני מסכים איתך שאדם אחר לא יוכל להבין אחד לאחד את החוויה הגופנית שאת עברת. אבל אני חושב שבעזרתך הוא בהחלט יכול להבין חלק מהחוויה, ובבודאי את ההשפעות הנפשיות שזה הותיר בך. יותר מזה, יש משהו בטענה שלך האומר שכדי לעזור צריך להכיר את המצב מבפנים. אבל לפעמים היכרות כה קרובה עם הטראומה, עלולה להפריע ולהקשות ביכולת לטפל. משום שהיא מקשה על ההפרדה בין המקרה האישי לבין המקרה של המטופל. את שואלת מה זה לעבד. בעיני לעבד זה לא לתת לזמן לעשות את שלו וגם לא לנחם. לעבד זה לעזור להסתכל ולחוות את הדברים אחרת. לא רק כי המטפל אומר לך, אלא כי בהדרגה את תהיי מסוגלת יותר ויותר להכיל חלקים שכרגע אינם מוכלים, וכך גם להתמודד איתם. לסיכום, אני חושב שטיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור במקרה של התעללות, אם כי זו לא התמודדות קלה. אני גם חושב שהמטפל או המטפלת לא חייבים לעבור אירוע דומה. לילה טוב, דרור

שלום דרור, אני תמיד קוראת מה נשלח לפורום ומה התגובות שלכם. הייתה לי תחושה כבר זמן מה, והיום היא נהייתה יותר חזקה בעקבות התשובה שלך לאור. כל הזמן אתם מבקשים מאיתנו להגיד למטפל מה היינו מצפים ממנו, איך היינו רוצה שיתנהג או יגיב במקרה מסוים, כמו למשל הצעת לאור שתעלה את הנקודה שהיא הייתה רוצה לראות שאיכפת לו, ושיסכמו ביניהם דרך מסוימת באיך להראות לה את זה. או למשל אני, הייתה פגישה נורא קשה השבוע שבה העליתי חוויה קשה מילדות שמלווה בזכרונות קשים. המטפלת ראתה עד כמה היה לי קשה והיא אפילו בכתה איתי. ציפיתי כיל השבוע שהיא תתקשר לבדוק מה שלומי, אבל זה לא קרה, וזה ממש איכזב אותי. ואם אני אעלה את הנושא בפגישה הבאה, והיא כן תתקשר בפעם הבאה כשארגיש רע. אז מה עשיתי ???? כאילו ביקשתי ממנה "לביים" את הדאגה שלה כלפי!!!!! אני רוצה שהיא תהיה אמיתית וטבעית בדיוק כמו שהיא מבקשת ממני. זה נשמע, שאנחנו (המטופלים) מתכננים סוג של רובוט (המטפל/ת) שיתאים לצרכים הרגשים שלנו שאיננו יכולים למצוא או לבקש בחיי היום-יום. זה ממש לא מובן לי למה אני צריכה כל הזמן להגיד לה מה מציק לי בתגובה שלה, ואם כן מציק לי, אז מה הרי כל החיים מתנהלים כך, ואם אני אגיע איתה לקשר הכי אופטימלי, אני אף פעם לא אמצא אותו בחוץ. מקווה שהבנת את הרעיון שניסיתי להעלות.

שלום לך, את מעלה נושא חשוב שראוי בעיני להבהרה. בעיני קיימות לעיתים קרובות משאלות לעצב את המטפל כפי שהיינו רוצים לראות אותו. לעיתים המשאלות מתורגמות לדרישות. אבל אם תשימי לב, בדבריי לאור, אני מציע שיגיעו להסכמה שמקובלת על שניהם. כלומר לדרך בה המטופל יוכל להרגיש שלמטפל אכפת ממנו מבלי שהמטפל ייאלץ לעשות משהו "מלאכותי", שכן זה לא מה שהמטופל באמת רוצה. בנוגע למקרה שלך, את אומרת שהרגשת שמאוד אכפת לה בזמן הפגישה, אבל זה לא הספיק, רצית שהיא תראה מעבר, והתאכזבת משהיא לא הראתה. המוקד כאן, לדעתי, הוא דווא אי יצירת קשר אופטימלי מותאם כמו כפפה ליד, שבאמת לא קיים בחוץ. אלא יש פה הזדמנות לבחון את המקומות בהם יש אי התאמה, דבר שמחוץ לחדר הטיפולים קשה לעשות. למעשה, אם להשתמש במילים שלך, הטיפול במצב כזה הוא ההתמודדות בין המשאלה של כל אחד מאיתנו להפוך את המטפל לרובוט (ואולי לא רק את המטפל), שנענה לכל צרכיו, לבין התסכול הנובע מכך שלא תמיד המטפל נענה או מסוגל להיענות למשאלה זו. אני מקווה שעניתי, לפחות באופן חלקי לשאלותייך, דרור

שלום דרור, תודה על ההבהרה, אבל עדיין יש לי כמה נקודות. כתבת: "כלומר לדרך בה המטופל יוכל להרגיש שלמטפל אכפת ממנו מבלי שהמטפל ייאלץ לעשות משהו "מלאכותי", אז בעיני זה עדיין יישאר "מלאכותי" כי זה דבר שהמטופל רמז/ אמר שהוא צריך איתו, ואז המטפל "עושה" כרצונו של המטופל....זה עדיין לא ברור לי?? כתבת גם: "התסכול הנובע מכך שלא תמיד המטפל נענה או מסוגל להיענות למשאלה זו." אז האם נכון לתת למטופל להרגיש שהוא מובן, מחובק, יש שם מישהו שמבין אותו (וזה מה שקורה בעת הפגישה הטיפולית), ופתאום כשהוא בחוץ, הקשר עם המטפל מנותק לגמרי ואין שום אפשרות לקשר אחר בגלל "הגבולות". אז בעיני עוד פעם זה מין "הצגה" של "אני כאן ועכשיו בשבילך בשעה הזאת, חוץ מזה לא תצפה ממני" ,וזה כן מתסכל נורא, כי האדם "שמבין אותך יותר מכל ויודע כבר את כל סודותיך ופחדיך" אינו יכול להענות לך בדיוק בדקה שאתה צריך אותו, אלא רק בזמן הפגישה. ומה אם אין לי חשק באותו יום לדבר או לשתף.....זה ממש הצגה... שבסוף לפי דעתי תמיד תביא לתסכול..

אני מרגישה ממש כך... מצד אחד אני מוצאת את עצמי ממש "מפנטזת" על יחסים של חברות עם המטפלת שלי ומצד שני אני מפחדת. מפחדת מכך שפיה וליבה אולי לא שווים. זה לא נובע ממשהו שהיא משדרת או עשתה, זה נובע בדיוק מסיטואציות כאלו, שמצד אחד בשעה שלנו ההרגשה ממש אינטימית ומצד שני אני לא אשמע ממנה במהלך השבוע. וזה באמת גורם לי לחשוב מהי בדיוק מטרת הטיפול (כאשר היא לא ממוקדת) בהקשר הזה, לקנות חברה טובה בכסף? אני לא רוצה לחשוב כך אך זה קצת מתבקש.

שלום, אמנם שאלתי היא בנושא תעסוקה אך לא טעיתי בפורום והיתי רוצה לשאול כאן ברשותכם. אני בת 33. יש לי תואר אחד כללי, ותואר ראשון נוסף שהוא גם מקצוע. השקעתי זמן רב בלימודים, וכן כסף רב. כיום, אני לאחר שנתיים שלא עבדתי מתום הלימודים מסיבות שונות. ילדתי את בתי בנתיים. אני מתקשה במציאת עבודה בתחום. מרגישה חוסר ביטחון, ובנוסף לא יודעת אם אני אוהבת את זה. אני לא מוצאת את עצמי. לאחרונה יש לי אפשרות לקבל עבודה אבל לא קשורה למקצוע אותו למדתי כלל וכלל. האם זה נורמאלי שלאחר לימודים כה ארוכים אנטוש ללא כל ניסיון בכלל לעבוד בכך? סביבתי הקרובה מביעה צער על כך שאקח עבודה לא בתחום. אך אני נוטה לעבודות שהן יותר קלות ופחות תובעניות. אולי מאז שילדתי. אני פוחדת לאבד את האפשרות של עבודה זו. מאידך אם אקח אותה, משמע שאני מוותרת על המקצוע אותו למדתי כי אז בכלל אתנתק ממנו. אני חצויה. מה לעשות? תודה

דניאלה שלום, קצת קשה לייעץ מרחוק ובלי לדעת את כל הפרטים. ובכל זאת כמה מחשבות שעלו לי בזמן שקראתי את דברייך. את שואלת האם זה נורמלי לעזוב תחום שלמדת, ובכן נראה לי שהשאלה שאת למעשה שואלת היא האם זה לגיטימי בעינייך ובעיני הסביבה. שנית את אומרת שלא בטוח שאת אוהבת את התחום, ושאת פוחדת לאבד את ההזדמנות לעבודה שכרגע נראית לך מתאימה יותר. אלו ציוני הרגש המרכזיים שלך, ומשום כך אני הייתי מייעץ לך ללכת איתם בשלב זה. ייתכן ובהמשך תרצי לשוב ולעסוק במקצוע שרכשת, וייתכן שלא. כרגע נשמע שאת לא מעוניינת לעסוק בו. כמו כן ייתכן ומצבך המשפחתי מוביל אותך לבחור בעבודות מסויימות שמתאימות לך. אני מאוד מבין את ההתלבטות שלך, ואת התחושה שבזבזת את הזמן, אבל נראה לי שבתוך תוכך את יודעת מה את רוצה, ומחפשת להרגיש בסדר עם זה. בכל מקרה שיהיה בהצלחה, דרור

Dear LIat, Thank you for your ongoing support. My daughter refuses to answer my calls now- what should I do. I am not the t ype of person who plays these games as life is too short- what do I do- just wait it out OR send her an sms AND tell her that I have sought professional help to patch up our relationship. Please advise.

קארן ערב טוב, לפני שאענה לך, ברצוני להביא לידיעתך שלפורום שלושה מנהלים, המשיבים בפורום עפ"י סדר ימים קבוע המפורט בראש הפורום. היום ומחר הם ימי התורנות של דרור. בנוסף, ניתן ואף עדיף להמשיך בתכתובת תחת אותו "עץ", ואין צורך ליצור הודעה חדשה. כך תהיי בטוחה שלא אפספס את הודעתך, שתגיע אלי למייל האישי. קצת מורכב... בכל מקרה, בעניין שאלתך: כרגע, אם בתך אינה מגיבה לטלפונים שלך, הייתי מציעה לך להפסיק לנסות, לפחות לשבוע הקרוב. גם לא SMS. לפעמים דרוש זמן כדי להירגע. תני לה להתגעגע קצת. אני חושבת שהרעיון של פניה להתייעצות עם איש מקצוע הוא לא רע בכלל (ואני מתכוונת לא רק לפורום שלנו). לטעמי, לא יזיקו כמה שיחות, בהן תוכלי ללמוד לאפשר לשתיכן נפרדות ומרחב, ולמצוא עבור עצמך את הדרך לחיות עם מציאות חדשה של ילדה החיה מחוץ לבית. זוהי משימה לא קלה בכלל, הדורשת זמן והסתגלות. נסי להניח לה כמה ימים, ולהעסיק את עצמך בדברים נעימים. את עשויה לגלות שהשקט ממנה יכול להיות מבורך. אהיה כאן שוב בסוף השבוע הבא. אשמח לשמוע מה שלומך ליאת

יש לי היום בצהריים טיפול.המטפל שלי פסיכיטר ופסיכוטרפיסט.אני מאובחת כי בי פולרית אבל אני כבר כמה שבועות שוקעת לתוך דיכאון עמוק.אני מטופלת בכדורים אנטי דיכאוניים והם עד עכשיו עשו את העבודה די בסדר.הרופא תוען שהדיכאון שאני חשה לא רק פסיכיאטרי אלה מורכב מחלקים פסיכולוגיים והוא מנסה לעבוד איתי על החלקים האלה.מאז הטיפול האחרון עברה עלי שבוע נורא קשה.אם בכי,עייפות,קושי בתיפקוד עד כדי מחשבות אובדניות.כל הגוף כאב כאילו שהיה מדובר בשפעת.התקשרתי אליו השבוע והוא יודע שזה קורה רק במקריי חרום והוא המליץ לי להפגש עם חברה ועוד...הרגשתי לא נוח עם זה כי לא הייתי במצב שיכולתי באמת להפגש עם אנשים והייתי עייפה מידי להתווכח איתו,אז סיימנו את השיחה בזה.מה אני יכולה להגיד לו מחר שיגרום לו להביו מה עבר עלי בגלל השיחה הזאת?האם אני בכלל יכולה לבקש שהוא יבדוק,נגיד למחרת,אם אני בסדר?שפשוט יראה לי שהוא מודע שרע לי ושהוא דואג לי.כי אם אפסיק להאמין שאכפת לו אני אהיה במצב לא נעים בכלל. לא יודעת עד כמה יכולת מי מה שכתבתי להבין את כוונתי.אבל אשמח מאוד אם כן שתענה לי במהירות. לבינתיים ליל"ט אור

אור שלום, נשמע לי שמע שהכאיב לך הוא אי הידיעה, הספק, האם אכפת למטפל שלך ממך גם מחוץ לחדר הטיפול. מאחר ואת אומרת שלאחרונה נכנסתם לקשר פסיכותרפויטי אני מציע שתעלי את הנושא בפניו, תדברו על מה גורם לך להרגיש שלא אכפת לו ואיך אפשר להתמודד עם רגשות אלו. ייתכן והפתרון יהיה קונקרטי, כמו להתקשר אלייך ולהראות שאכפת לו. או פתרון אחר שתסכימו עליו. וזה החשוב, שזה יהיה בהסכמה ביניכם. כי נשמע לי שמאוד חשוב לך שהוא יביע אכפתיות, אבל חשוב לא פחות שתרגישי שזה אמיתי ולא כי דרשת את זה למשל. בהצלחה, ובאופן אישי אני יכול לומר שאני מאמין שמאוד אכפת לו ממך, לפחות לפי דברייך, דרור

תודה לך על תשובתך המהירה. כמה שאני מכירה את עצמי לא אהיה מסוגלת להגיד לו את הדברים ישר לפנים אז הכנתי לו את זה בכתב. למרות שהוא הוכיח את עצמו לא פעם אני "מתה מפחד." שוב תודה, אור

איפה את? יש לי חרדת נטישה:)

אני פה, ועוד רגע קט כבר לא! לילה טוב ושבוע טוב וקל. ליאת

ליאת יקרה, יש בי היום מועקה סתומה. ובדרך כלל, כשיש בי מועקה, חומות של שתיקה סוגרות עלי (אולי הן לא סוגרות עלי; אולי אני פשוט מתעטפת בהן..). אני כמו לא יודעת מאיפה להתחיל לפרוט ולהמיס את הגוש המעיב; לא יודעת לומר אם יש בי באותם רגעים (כמו עכשיו) רצף מחשבות מסחרר - מהיר מכדי שאוכל 'לתפוס' מי מהן ולגבש אותה לכלל משהו בר אמירה- או שמא כל מהלך החשיבה והרגש מואט עד כדי שאני חווה מעין ריקנות. אני מכנה את התחושה הזו 'זרימה של מצולות', מפני שזה מעט דומה לתחושה האטומה והחשופה כאחת שחשים כשצוללים לתוך המים ומעמיקים (את מכירה את התחושה? זוכרת אותה? מהילדות לפחות? ואולי אפילו מהאמבטיה – כשמכניסים את הראש למים?). ואני מתבוננת בך – במרץ המילים שלך, בחדווה שלך שכרוכה בלכתוב ובלהביע (כך נראה), בהעדר העצלות הפנימית, במגע החם שאת מקדישה לכל אחד ואחד מאתנו – ושואלת את עצמי מאיפה את מגייסת את הכוחות הללו; ואיך ניתן להיות בד בבד ב'עולם שבפנים' וב'עולם שבחוץ' – לעבור ביניהם בתנועה שנדמית (אצלך) כל כך חלקה וחסרת מהמורות? אני ממש יכולה לדמיין אותך מטיילת עם העיניים מהתמקדות מרוכזת בבן השיח שלך (או במה שהוא כותב) לבהייה באיזושהי נקודה בחלל שמעידה על כך שאת נכנסת לעולמות התוכן שלך. ואז את מפיקה מעצמך מענה. בדרך כלל מענה מאד נכון. אני לא כותבת כדי להחמיא לך. אני רק רוצה להבין – להבין באמת – מהי הקשבה 'נכונה' וכיצד 'עושים' אותה. בימים כמו היום, אני לעיתים דנה את האזורים הקשובים ש*בי* (חלקם) בחומרה: נדמה לי שיש בהם נטייה עלוקתית, שבן השיח שלי – דווקא בתכנים שהוא מביא עמו - כאילו מאפשר לי לקחת את הגוש הסמיך שלי ולהפריד ממנו חתיכות מוגדרות של עצמי; הוא כאילו ממסגר אותי, ממקד אותי, מנתב אותי. ואז (לפעמים) פתאום מופיעה נמרצות כזו כמו שלך, פתאום מופיעות מילים, והמחשבות תוכפות בזו אחר זו. אבל... מי כאן המדבר ומי הקשוב? ובכלל, האם הקשבה ממלאה אצל כולם תפקיד פנימי מסויים? והאם ניתן לענות על השאלה מהי הקשבה אמיתית? מה שלומך היום? נויה

אוי נויה, מה אני יודעת? מול שאלות כמו אלה שלך, אני נתקפת זהירות מיוחדת. הן טומנות את אותו פח מסוכן, אליו אני עלולה למעוד, ולהינזף בטשטוש הגבולות הראויים. יש לי הרבה מה להגיד, אבל הכל אישי כל כך, פריך, נפיץ. אני יודעת שיש הרבה אופנים של הקשבה נכונה. בגלל זה יש כל כך הרבה פסיכולוגים, ורובם טובים להרבה מטופלים. בגלל זה יש כל כך הרבה חברות טובות, נישואים שמצליחים, תינוקות מאושרים. הפורום שלנו, ששומע כל כך הרבה מכאוב, ייאוש, אובדן, כעס, אכזבה, תסכול וצער - עלול להשכיח מאיתנו את העובדה הפשוטה שאנשים יודעים גם להיות טובים זה לזה. אני מאמינה גדולה ב??טו?ב האנושי, בשמחה, בהנאה מהמפגש הבינאישי. אולי זה זה, ואולי משהו אחר. אוכל להבטיחך נאמנה, ששום דבר אצלי לא ממש עובר חלק בלי מהמורות. זאת אשלייה אופטית קסומה, שלצערי (או לשמחתי) איני יכולה לנפץ מעל גבי הפורום. מרץ מילים וחדווה יכולים לדור בכפיפה אחת עם מהמורות וגושים סמיכים, האמיני לי. אולי ניפגש פעם באותן מצולות כחולות (כן, צללתי הרבה, ואפילו פגשתי כריש, בחיי) בהן הכל מואט ומושתק, ואולי אפילו יצטלבו המבטים. בואי נקווה שתתפוגג לנו המועקה איכשהו ותודה ליאת

תודה (!!!) ליאת, את יודעת - לא ממש ציפיתי לתשובה. ידעתי שאין תשובה. (ואני גם לא כזו אינטלקטואלית גדולה שמבקשת *לחקור* את נבכי המהות האנושית. אני מעדיפה פשוט לגלוש בתוכם). אבל ציפיתי למענה. היה לי קצת רע... מענה קיבלתי. ובגדול! הוקל לי... עכשיו, כשדיללת מעט את הגוש הסמיך, אני אלך להסמיך אותו בחזרה עם עוד סיגריה מגעילה. מה יש? קצת שנאה עצמית. אולי התנחמות במוכר ובזמין. אני מקוה שלא דיממת כשפגשת (?!) את הכריש :-) נויה

היי ליאת אני לא מוצאת את המילים לרשום לך כפי שלא מצאתי אותן בפגישה האחרונה... לא יודעת אם יש מה להגיב על זה.בכל אופן מאחלת לך שבוע טוב וקייצי ME

עדיף שתאחלי לה שבוע טוב וחורפי, לא? :-)

היי ME, לא תמיד חייבים מילים, את יודעת. אמנם סנגורים, מלאכתם נעשית במילים רמות ונחרצות, אבל כשאת עושה למען עצמך מותרת לך זכות השתיקה. בעולם בו מי שצועק צודק, קשה לנו להכיל את השקט. אל תיבהלי ממנו. נסי להקשיב לו. את עשויה להיות מופתעת. באמת הזהירו שתהיה עלייה חדה בטמפרטורות. :-(( ליאת

ליאת שוב אני האמת היא שהייתי קצת מופתעת מהפסיכולוגית בפגישה ההיא. העלתי משהו לא קל ונדמה היה כאילו גם לה נגמרו המילים...לא יודעת, אולי אני טועה. לא הרגשתי שהיא מרגיעה אותי באותה פגישה...לכן התקשרתי אליה בכדי לשמוע שהיא אכן מסוגלת לסייע לי. היא אמרה שכן.יותר נכון היא מניחה שכן. קצת נשמע לי הססני המשפט לא? זהו, לילה טוב

היי ליאת סיבת המוות שלי זה שלא אוכל להתחיל קשר אף פעם עם דף חלק...גם עם זו תחשוה סובייקטיבית....אף פעם לא אוכל להיות עם משהי ולהרגיש נוח בגלל התקופה הארוכה הזו...אני יודע שאף אדם לא מתחיל קשר חד אלא אם כן הוא ילד עם דף חלק אבל העניין הוא רגשי וסובייקטיבי ואני מרגיש מלוכלך...למרות שאם ניקח סרט שאני חושב עליו הרבה זה סינמה פרדיסו שם הוא שוכב עם זונה בתור נער הוא מאבד כך את הבתולים ואז הוא מפתח סיפור אהבה עם אותה בחורה ...וגם כשהוא בוגר הוא שוכב עם נשים רבות ....וחוזר שהוא חש נקי לפעם אחת ואחרונה אם אותה בחורה שהיה איתה בתור ילד...ואז הרגע הנפלא שהוא צופה בנשיקות הגדולות בקולנוע...יש שם מורכבות של סקס סתמי וסקס שבא מאהבה אני לא חושב שאני מוכן למורכבות הזו אף פעם לא הייתי מוכן.....אולי חשבתי שזה משהו שצריך להיות נורמלי כי כשיכלתי לשכב עם נשים ללא אהבה התחמקתי ועם הזונה זה משהו שכפיתי על עצמי....אולי אני בכלל עם חשיבה נשית...לא יכול לקיים סקס סתמי לא עם זונה ולא עם סתם בחורה דבר שמשום מה תמיד התחמקתי..סליחה שאני מציק היום ביי

מיסטר בלו, אתה לא מציק. אפשר לשמוע עד לכאן כמה המחשבות שלך טורדות, עומסות, לא מרפות. חשבתי פתאום כמה מגיע לך פשוט לנוח קצת מכל זה. לעשות, אולי, משהו אחר. יוגה, מדיטציה, סדנת צחוק, סדנת ציור, פיסול - משהו אחר. משהו שיאפשר לך לנקות את הראש לגמרי לגמרי, מהכל. כמו, להבדיל, שטיפת קיבה שעושים למישהו שהורעל. ואז, לאט לאט, למלא את עצמך בתוכן חדש, נקי, בריא, מאפשר. תחשוב על זה. נסה לנוח קצת השבוע, מהמחשבות. אחכה לך בסוף השבוע הבא, לדעת איך אתה מרגיש. ליאת

תודה ליאת על הכל ממש תודה...

השבוע קיבלתי בשורה לא טובה. פניתי לפסיכולוגית שלי בין הפגישות. ומשהו במענה שלה השתנה. פעם תמיד היה לה מה להגיד לי. היא ידעה איך להרגיע אותי. היו לה מילים. היא כל הזמן הייתה שולפת לי ארנבים מהכובע... היום, יש לה הרבה פחות מילים. אבל המענה שלה הרבה יותר קרוב, יותר זמין, יותר נינוח, יותר אנושי, הרבה יותר פשוט. אני מרגישה אותה נקרעת בין הרצון להיענות לי לזה שהיא לא פנויה. היום ההשתדלות שלה, העדינות שלה והרכות שלה הם אלה שמחזיקים אותי. מלווים אותי. מרגיעים. אחרי שהיא נענת לי ככה אני מחזיקה אותה נורא חזק. אוהבת אותה. נורית

נורית, המילים שלך, בדרכן הטובה, מרגיעות, מבטיחות שמשהו טוב בכל זאת קורה גם כשאוזלים השפנים בכובע, ואנחנו נשארים זה מול זה, חפים משטיקים. בני אדם. בעיני, השתדלות עדינות ורכות זה המון. לא תמיד אנחנו זוכרים את זה. שבוע נעים הכי שאפשר ליאת

למה דווקא אני מתעללים בי. למה דווקא אני מאבדת את ההורים. למה דווקא אני מאבדת את החבר ונשארת לבד. למה דווקא אני לא מצליחה לפתוח בקרירה מוצלחת. למה דוקא לי לא מגיע להיות אמא. למה דווקא אני בורחת מהיד המושטת לעזרה.. למה דווקא אני. האם אחרי כל זה טיפול יכול לעזור? ואם כן, האם לא יהיה מאוחר מדי?????? ואז לא אספיק כלום!!!

ערב טוב א', החיים יכולים להיות לעיתים מאד לא הוגנים. איכשהו, החלוקה לא תמיד שווה, ויש אנשים הנאלצים להתמודד עם מנות-יתר מעיקות. מניסיוני למדתי, שהקנאה באחרים היא זללנית אנרגיה גדולה. האמירה "למה דווקא אני" מסתתרת בכל אחד מאיתנו, דרישת שלום קטנה מהילד בתוכנו, המבקש לעצמו את כל צרכו, כאן ועכשיו. אבל בבגרותנו, אנו נאלצים ללמוד לחיות עם האין, וליצור עבור עצמנו את מה שיתכן. את הורינו אי אפשר להחזיר לנו מהמתים, ואת הזיכרונות הקשים איש לא יוכל למחוק. אבל העתיד פרוש לפנינו מלוא כל האופק, ועלינו רק להחליט שמגיע לנו. משהתגבשה בנו ההחלטה, המימוש הוא רק עניין של זמן. התשובה שלי היא כן. טיפול עוזר, ואף פעם לא מאוחר. לכי על זה! ליאת

Dear Liat, Thank you so much for taking the time to answer me. I shalll certainly take your advice AND 'withdraw' from the fighting arena . The only thing that puzzles me is that you talk about setting boundaries AND this I definitely did while she was growing up. We immigrated here when she was 10 yrs. old AND sadly when she was 18 she suffered intense trauma when her boyfriend was killed in a terrorist attack. She went 'through the gates of hell' for years AND now TG. is happily married. Is it possible that this period during which we had to 'tread so gently' -although she had therapy for a long time has resulted in this behaviour. At times she is really full of life but her mood swings are really difficult to deal with. I hope that I can stay in touch with you should I need some help. I thank you once again.

קארן, הצטערתי לשמוע על הטראומה עמה נאלצה בתך להתמודד. בהחלט יתכן שאירוע כה מטלטל ממשיך לתת אותותיו גם שנים מאוחר יותר, לא תמיד תוך מודעות מלאה לכך. אני משערת שזו הייתה תקופה קשה לכולכם. טוב לשמוע שהיא בכל זאת הצליחה להשתקם ולהמשיך בחייה. אשמח, כמובן, להמשיך ולשמוע ממך בהמשך, ולסייע במידת הצורך. נסי לשמור על קור רוח ורגיעה בשביל שתיכן. שבוע טוב ליאת

שלום, אשמח אם תעזרי לי. עברתי התעללות חד פעמית בילדות. התמונות עכשיו אחרי בערך שנה של טיפול, הם יותר חזקות. אני בודדה אבל אני גם אנטי קשרים אינטימים, קרבה, או אהבה. אני פשוט מענישה את עצמי. שאלתי היא, האם אחרי זמן כה רב על הנושא (שנה, אבל עם עבודה על כל מיני נושאים אחרים), ובלי שום שינוי בהרגשה ובהתנהגות (בקשר או בפחד מקשר), האם עדיין להמשיך בטיפול. כי אני מרגישה שהטיפול חוזר על עצמו והפחד עדיין באותה רמה? מה את מציעה?

מיכל שלום, גם התעללות חד פעמית בילדות יכולה למוטט את האמון הבסיסי שלנו בזולת. שנה בטיפול אינה זמן רב, מה גם שעיקר הזמן הוקדש לעניינים שמסביב. טיפול כזה אורך זמן, ועצם ההישארות בטיפול, היכולת לבסס אמון (גם אם לאט לאט ובמאמץ רב), ולקיים קשר אינטימי מתמשך - היא ההישג המשמעותי. אני ממליצה לך מאד להישאר בטיפול ולהמשיך במאבק על הקשר. בהצלחה ליאת

כל הזמן דקירות הכאב הזה דוקר אותי צריכה רוצה ולמרות זאת מסרבת לעזור לעצמי מסרבת לעשות צעדים צעדים ויקחו אותי למקום טוב לא מצליחה עובדת על עצמי עובדת על כולם על כל מי שרוצה לדחוף כל מי שמציע עזרה מסרבת ליד המושטת רוצה ליפול רוצה לקרוס למות חיה מתה רוח רפאים

שלום ג' עצם הפנייה לכאן, אלינו, מעידה על כך שלצד הרצון למות, קיים גם חלק הרוצה להיעזר ולהינצל. כדאי מאד להכיר בקיומו של החלק הזה, להקשיב לו, ולהפיח בו נשמה. ההבנה שיש בנו מזה ומזה חשובה, ולעיתים די בה כדי למתן את הכוח ההרסני המאיים להתקיף אותנו מבפנים. מקווה שלבסוף תעתרי אל היד המושטת לך. הנה גם זו שלי ליאת

שלום לפסיכולוגים אני לומדת ע"וס ומחר צריכה לעשות בשיעור סימולציה של ראיון קליני אני כבר מנוסה בזה וןבכל זאת פתאום נורא מתרגשת אשמח לדעת אם למישהו יש כמה משפטי מפתח בשבילי המטפל והמטופל מתיישבים ואז ממה מתחילים? מה כדאי להגיד ולשאול בהתחלה אחרי ההתחלה אני כבר אוכל לזרום אבל אני צריכה התחלה... ליאת? אורנה? דרור? תודה! ומצטערת אם השאלה קצת מוזרה

שלום שחר, "משפטי מפתח" הם משהו קצת מלאכותי ו'מודבק'. באופן כללי, כדאי להתאים את מילות הפתיחה לאדם שממול, למצב רוחו, לשפת הגוף שלו, למעט שאת יודעת עליו. באופן כללי, בפגישות ראשונות, אני נוהגת להציג את עצמי בקצרצרה, ולהתמקד בשאלה - "בוא ספר לי מה מביא אותך לכאן..." או "למה דווקא עכשיו" לפעמים, כשהמטופל נראה מתוח במיוחד, אפשר לומר משהו שובר מתח כמו "מצאת את הכתובת בקלות?" או "איזה גשם, הא?". בטוחה שתסתדרי. בהצלחה (ובואי לעדכן איך היה!) ליאת

היום הייתה הקלה.הפוגה.כמה שעות של קהות חושים ורגשות. מישהו מהרחוב שלי התאבד היום.ראיתי את הכבאית ,האמבולנס וניידת משטרה שבאו.להוציא אותו. לא מפסיקה לחשוב עליו.(אני לא מכירה אותו).

ויק, כמה משמח לשמוע. הפוגה שניה השבוע (אולי בשבוע הבא יהיו יותר). מתיקות ההתאבדות נעלמת מיד עם הופעת המרירות של אלה שנשאיר בלעדינו. לעולם לא נוכל לחזור לנחם את המבכים אותנו. מבינה אותך כל כך. איתך - מכשפה

ויק, הלוואי שתתני לתקווה להישאר במחיצתך מעט יותר. כל הפוגה היא הישג קטן. נחמץ הלב על האיש ההוא. לפעמים כל כוחות החילוץ מגיעים באיחור גדול. עצוב ליאת

בד"כ במוצ"ש אני מרגישה מעיין יאוש שגובר,ותחושת דכדוך מלווה בפחד מהשבוע שלפנינו,וזה הפוך לתחושת הרגיעה שלרוב אני מרגישה בימי חמישי בערב,ובשישי ושבת עצמה; אני כותבת שזה לרוב- כי לפעמים תחושת הדכדוך גוברת על הכל ואפילו על כייף זה; אך בכל זאת,יש עבורי מעיין 'אווירה קסומה' שמרגישים בימי שישי ושבת- בין אם נמצאים לבד,עם חברים ו/או עם המשפחה; האם גם עבורכם זה ככה? למרות שאיני עובדת עדיין,יש לי מעיין 'רתיעה' מימי ראשון בבוקר,זה נראה לי היום הכי 'מאיים' ו'לחוץ' בשבוע-למרות שהוא יכול גם לסמן התחלות חדשות; ויום שני זאת קצת התקדמות; את ימי שלישי אני אוהבת - כי הם מסמנים כבר את אמצע השבוע,גם כי שלישי - זה שלוש מספר שאני אוהבת,וגם כי זה 'פעמיים כי טוב'. סתם מחשבות שעלו לי בראש....... .

משתנונת, :-) את חמודה...:),ואני יכולה מאוד להבין אותך-גם אני בסוף השבוע מרגישה מין תחושה קסומה של "מחר אני קמה מתי שבא לי...אני יכולה להתכרבל במיטה המוגנת כמה שאני רוצה...יש שחרור ואין מחויבויות לוחצות..." אבל את יודעת מה אני אומרת תמיד? בלי עבודה קשה וקצת סבל אפילו-לא נרגיש עד כמה מתוקה היא תחושת החופש. בלי צמא נוראי-לא נרגיש עד כמה מרווים הם המים, וכן הלאה...:)...בזה אני מאמינה ואת זה אני מיישמת בחיי. אז משתנה,בלי פחד :)..יהיה בסדר,יהיה טוב-מילה שלי :)

תודה הילה, את צודקת.

Sorry i am writing in English- you may respond in Heb. I have a wonderful married daughter of 25 . However, she is very moody.There are times when I just cannot have a conversation with her AND she screams me down - I am terrified to express my opinion AND express my point of view on anything AND believe me i do not interfere in what she does. I hate arguments AND for the sake of peace I am prepared to forgive AND forget but sometimes I just am at my wits end. The previous time I just couldnt take it anymore AND I wouldnt tell anyone of my whereabouts. She panicked AND I am sorry for the aggravation I gave her -How am i supposed to react to her outbursts? Am desperate.

קארן ערב טוב, "ילדים גדולים - צרות גדולות" - אומר הפתגם העממי, אבל מצד שני, ילדים גדולים כבר גרים מחוץ לבית, וזה מזל גדול. בניגוד למיתוס הרווח בציבור, עזיבתם של הילדים אינה תמיד כרוכה במשבר, בוודאי כאשר מדובר ביחסים מתוחים רוויי קונפליקט. את מעידה על עצמך שקשה לך במצבי קונפליקט או חילוקי דעות. יתכן שנטייה וותרנית זו שלך, יצרה קושי בהצבת גבולות, מה שנותן אותותיו גם עכשיו, כאשר בתך כבר אישה נשואה. ילדים הגדלים באווירה של היעדר גבולות גדלים להיות מבוגרים עם פתיל קצר, מתקשים לשאת תסכול ואכזבה, ותובעניים. תוכלי להחליט, גם היום, שאת משנה את הכללים, ואינך חוששת לעמוד על שלך, גם מול התקפי זעם מצידה. תוכלי להגיב לתגובות נזעמות באמירה שקטה כמו "אני מבינה שאת כועסת כרגע, נדבר בפעם אחרת". אם היא שואלת מפורשות לדעתך אמרי אותה, ואם לא, הניחי לה לחיות את חייה כראות עיניה. עלינו ללמוד לחיות עם העובדה שילדינו גדלים, ומבקשים את החופש לחיות עפ"י דרכם, השקפת עולמם ואמונותיהם. לפעמים עלינו להניח להם לטעות מבלי שנתערב. במקרים של מריבה היוצאת מכלל שליטה, כמו זו שתארת, לא כדאי להיגרר לפרובוקציות עם פוטנציאל של הסלמה. במקום זה מוטב לסגת ממשחקי כבוד, לומר שתשמחי לדבר איתה באווירה אחרת, ולחכות עד יעבור זעם. שבוע טוב ליאת

היי אני נשואה טרייה בת 24 אני זו שכתבתי על בעלי שאין לו חשק ואנחנו גרים ביחדה נפרדת מחמי וחמותי כשלחמי יש בעיות זכרון די קשות בעלי התחיל לעבוד לפני חודש ומצב רוחו השתפר הבכעיה שאני מיובשת כמו מדבר סהרה אני חוזרת לבעלי רק בסופםי שבוע שאר ימים אני לומדת רחוק ובכלל מינית שום התעוררות אצלו בלילות יושב ובוהה מטלויזיה שאלתי אותו למה אין חשק ואמר שיכול להיות לזה הרבה סיבות יחוסר הרצון לסק אני ממש בוכה בלילות וכבר לא יושנת איתו במיטה סיפרתי את זה לחמותי היה קצת מביך כי אנחנו מוסלימים ולא כ"כ נעים אבל היא הרגישה שאני מצוברחת היא אומרת שזה באמת בעיה ושתתן לאחיו (שיש לו איתו כימיה מצוינת לדבר איתו)אבל אני מתביישת מזה ומצד שני מאוד רוצה לפתור את הבעיה

ערב טוב שירז, עם כל המבוכה שבדבר, נדמה לי שאין ברירה אלא לקיים שיחה רצינית ביניכם, בה תבהירי לבעלך שאינך מוכנה לוותר על חלק כה חשוב בזוגיות שלכם ובחייך כאישה בכלל. תוכלי להביע הבנה כנה לקשיים שלו, אך לעמוד על כך שאינך מוכנה להיכנע לאותם קשיים. בדיוק בגלל בעיות כאלו התפתח תחום טיפולי רחב, ונפתחו מרפאות העוסקות בתחום התפקוד המיני. עובדתית, עלי לציין שבמסגרת עבודתי אני נתקלת בהרבה מאד אנשים צעירים המודים שכמעט ואינם מקיימים סקס. מבחינה זו - אתם לא לבד. נסי ליזום פניה לסקסולוג באופן דיסקרטי, אולי בעיר מרוחקת, ולשכנע את בעלך שבעייתו ניתנת לטיפול ולפיתרון. אשמח מאד להתעדכן איך יתפתחו העניינים. בהצלחה ליאת

ליאת שבת-שלום, אני בדילמה קשה שניצבת כעת בפניי ואיני יודעת איך בדיוק להתמוד איתה,ואני יודעת שזו צריכה להיות התמודדות ישירה עם הפסיכולוגית והפסיכיאטר שלי,ואני מרגישה שאני 'חוטאת 'בכך שאני פונה אלייך 'מאחורי גבם',ושאולי אני מוציאה נושא מחדר-הטיפולים החוצה,אך אני חייבת להתייעץ עם מישהו חיצוני,נייטראלי (למרות שלפי תכתובותינו בעבר,איני בטוחה שתהיי נייטראלית בנושא זה) על כך; אז אגש ישר לעיניין,שהוא: טיפול תרופתי,הפסיכולוגית שלי (שהתחלתי רק לפני זמן קצר את הטיפול אצלה) התעקשה שכדורים יעזרו לי מאוד להקל על הסבל והדכדוך,וכך המליץ (בפעם המי יודע כמה...) הפסיכיאטר שלי-כששאלתי אותו שוב אם זה באמת נחוץ,ובאמת אני שוקלת זאת ברצינות כעת,אך הבעיה היא שחוץ מבעייתי הרפואית(שבגללה הפסיכיאטר לא מוכן 'להסתכן' ולחזור לתת לי תרופות מאותה קבוצה שגרמה את הבעיה ה'נדירה' בעבר),בחודשיים-שלושה האחרונים הורדתי הרבה במשקל-וזה בעצם הדבר היחידי בחיי שאני שולטת עליו כעת,וזה כשלעצמו נותן לי הרגשה טובה,כי אני יכולה ללבוש שוב בגדים שלא עלו עליי,ויותר קל לי ללכת וכו',וזה גם נותן לי להרגיש הרבה יותר טוב לגבי המראה שלי,ואיני מוכנה לחזור בשום-פנים ואופן למשקל שהייתי בו קודם,וידוע לי שאם אתחיל את השימוש בתרופות אילו - שמעוררות מאוד את התיאבון (במיוחד אילו שהפסיכיאטר אמר שמותר לי לקחת),אשמין בחזרה,ומבחינתי זה יהיה כשלעצמו 'איבוד שליטה' מוחלט על חיי וייאוש מוחלט,וזה מפחיד אותי מאוד; אני מוכנה להסתכן שוב -מבחינת הבעיה הבריאותית,אך איני מוכנה להשמין שוב.נושא זה לא מפסיק להטריד אותי,מה עושים? אני זוכרת שאת בעד תרופות,אך בכל-זאת אולי תוכלי להביע את דעתך בקשר לדילמה זו ולפתרונות אפשריים - אם יש. בתודה מראש, משתנה

משתנה, סליחה שהתפרצתי... אני חושבת שהכל עניין של סדר עדיפות. את מעדיפה להמשיך ולהתמודד עם כל הקשיים היומיומיים שאת מתארת כאן בהודעותייך, או להרגיש יותר טוב, ולאפשר לעצמך להפנות את האנרגיה שלך לדברים נוספים בחייך ? כמעט כולנו מתמודדים עם שמירה על משקל. יש לי תחושה שגם לפני הירידה במשקל לא היית ממש מלאה. (אני צודקת?) (אני בעלת עודף של 35 ק"ג, לזה התכוונתי) אם יש כדורים שלא יסכנו את בריאותך ויש סיכוי סביר שיקלו עלייך, אני חושבת שעדיף לנסות אותם כמובן שבהתיעצות עם רופאים. אני חושבת שאם תרגישי טוב,ולא תהיי מדוכדכת והאובבסיות/חרדות יעלמו או יהיו קלות יותר, תחושתך הכללית תהיה טובה הרבה יותר והאנרגיות שלך יתפנו לדברים אחרים. לפי מה שאני יודעת מפורומים פסיכיאטריים, אפשר לשלוט בעליה במשקל הנגרמת מכדורים על ידי פעילות גופנית ותזונה נכונה. עדיף ,ונראה לי שיותר קל ,לשלוט במשקל הגוף כשמרגישים טוב. לפעמים אנחנו נוטים לתלות את כל הייאוש במשקל הגוף, כי זה פשוט יותר נוח....... אבל איך את מרגישה היום, כשאת יותר רזה ??? האם את לא מדוכדכת? האם להיות רזה יותר פתר או הקל עליך באמת את כל מה שאת עוברת כל יום וכל היום? אני חושבת שאם התרופות לא מסכנות את בריאותך, עדיף לנסות, לתת לזה זמן, לראות איך זה משפיע. עד כמה שידוע לי לוקח בסביבות חודש עד שיש שינוי, על כל אחד זה משפיע אחרת. תרופות אפשר להפסיק לקחת אם זה ממש לא עוזר. ותמיד צריך לזכור שריפוי הוא תהליך,וצריך לתת לו זמן, ולא לצפות שתוך יומיים המצב משתנה בקיצוניות...... כמה נקודות למחשבה . שיהיה לך בהצלחה.

טל תודה, זה בסדר לא 'התפרצת' לשום-דבר,זה הרי פורום פתוח ולכל אחד מותר להביע את דעתו,אעפ"י שאני מודה לך שאת מתחשבת ומבינה שלפעמים מייעדים את ההודעות בעיקר למנהל הפורום או לאדם אחר; אך אני שמחה ש'התפרצת' ושהבעת את דעתך, ואשמח אם גם אחרים יעשו זאת,כיוון שכמה שיותר תגובות מגוונות יתן לי אולי יותר אפשרויות לבחור מתוכן. אף פעם לא הייתי שמינה במידה קיצונית,אך עבורי בשנתיים-שלוש האחרונות שהעלייתי כמעט 30 קילו,זה היה עודף משקל קיצוני,ועכשיו -תודה לאל- הורדתי כ-9 קילו מתוכם,במאמץ רב,ולכן הפחד מלהשמין שוב,וגם - אני עדיין לא רזה וכדי לחזור ממש למה שהייתי בעבר,יש לי עוד דרך ארוכה מאוד....,אך מה שכבר הורדתי כבר מורגש מאוד-הן לי והן לאחרים,ונותן לי תחושה טובה.תזונה נכונה אני אוכלת,ופעילות-גופנית איני עושה,אך בכל-זאת ממשיכה לרדת במשקל(אך בקצב איטי יותר). אומנם את צודקת שאני מרגישה מדוכדכת גם כשאני רזה יותר,אך נראה לי שפחות ממקודם,וחוץ מזה אצלי הבעיה אינה רק של דכדוך אלא גם ובעיקר של OCD ,כך שאפילו אם הרגשתי משתפרת הOCD עדיין נשאר. ודרך-אגב,אצלי ספציפית(עקב בעיה רפואית שיש לי),התרופות גרמו בעבר לבעיה בריאותית ויכולים אולי לגרום שוב,כך שגם בזה איני בטוחה כ"כ,אך את הסיכון הזה אני מוכנה לקחת,אך לא את הסיכון של השמנה - שפשוט יהרוס לי לגמרי את החיים,ואיני מגזימה בכך,כי לא ניתן לתאר אפילו את השיפור בהרגשתי בעיקבות ההורדה במשקל, וגם הצלחתי לצמצם שוב את נפח הקיבה ולגבור על תאוות למאכלים ואני לוקחת כדורים(טבעיים)לדיכוי תיאבון,ו'נלחמת בעצמי' לא לאכול דברים טעימים שאחרים אוכלים,רק כדי שמבחינה פיזית ארגיש טוב עם עצמי- ואיני מוכנה שכל הסבל הפיזי והנפשי-בעיקבות הדיאטה שאני עוברת,יהיה לשווא;וכמו-כן יש בעיות בריאותיות מסויימות שעברו לי (נפתרו לי)עקב הירידה במשקל. להתראות בינתיים, משתנה

ערב טוב משתנה, זהו באמת נושא שמוטב לדון בו עם הצוות המטפל בך, המכיר היטב את כל התמונה. ובכל זאת, כמה מילים כלליות. תרופות אכן אינן הפיתרון הבלעדי לכל מצב נפשי. עם זאת, ישנן מספר הפרעות פסיכולוגיות עקשניות במיוחד, או מצבים עוצמתיים במיוחד, בהם הטיפול התרופתי הופך להיות כורח בלתי נמנע. כאשר הטיפול השיחתי ממצה את כוח השפעתו והתוצאות אינן משביעות רצון, הטיפול התרופתי יכול לתת דחיפה עצומה. מבחינות רבות, נטילת תרופות היא סיכון מחושב. גם לתרופות מצילות-חיים יש תופעות לוואי רצויות פחות, עמן יש להתמודד. מעט מאד אנשים יסרבו לטיפול ביתר לחץ-דם או בסכרת. הם מודעים לכך שהטיפול חיוני לקיומם ולאיכות חייהם ומוכנים לשלם על כך במחיר של אי-נוחות זמנית. במקרים של חולי נפשי, בעיקר מטעמים של דעה קדומה או סטיגמה, אנשים מעדיפים לסבול עד מאד, ובלבד שלא לקחת תרופה. לטיפול התרופתי נלווה מערך שלם של אמונות ("אני לא אהיה יותר אדון לחיי"; "אפסיק להיות אני"; "אולי זה אומר שאני משוגע"; "העניינים ייצאו משליטתי"; "לא רוצה להכניס חומרים כימיים למוח"), בעלות תוקף מפוקפק, שמקורן באי ידיעה או ביחסי-ציבור גרועים. בפועל, הפרעה כמו OCD (אבל ממש לא רק היא) יכולה לדפוק את החיים, הרבה מעבר לכל תרופה שהיא. האדם הופך להיות עבד לאובססיות ולטכסים, מתקשה לתפקד בשטחי חיים רבים, ומשלם מחיר כבד על מוגבלויות אלה. במקומך, הייתי עושה כל מאמץ לשתף פעולה עם הפסיכולוגית והפסיכיאטר, למצוא את התרופה המתאימה, לתת לעצמך את הזמן להסתגל אליה, ורק לאחר מכן לבנות בהתאם אורח חיים חדש, המביא בחשבון היבטים אסתטיים, תזונתיים וכיוב'. בהצלחה ליאת

על תשובתך המעמיקה וממצה,ועל יחסך החם. אני מרגישה שיש לי כאילו 'נטל כבד על כתפיי' בעיניין זה,שידרוש ממני הרבה מאוד מחשבה,אך אולי שבוע הבא אחליט לקבוע סוף-סוף פגישה עם הםפסיכיאטר ולגשת אליו. את צודקת שOCD יכול לדפוק את החיים,כי אין רגע של שקט,וגם בעיניין ההחלטה על נטילת התרופות כעת אין לי שקט נפשי,מה שבטוח שאחשוב על כך עוד הרבה. רציתי להוסיף רק שכרגע השיקול העיקרי לאי-נטילת התרופות אינו עקב סטיגמה בעיקר, אלא בעיית ההשמנה.

היי ליאת לא נשבר לך מאיתנו כולנו פה משוועים למוות ורק את עונה כל פעם את אותם תשובות של יהיה בסדר...ואיך את יודעת שיהיה בסדר?את סתם אומרת כי עבור אנשים נורמליים תמיד ברור שיהיה בסדר גם אני חשבתי כך כשהייתי נורמלי...לא נשבר לך לקום בבוקר ולראות כאן בפורום את אותם אנשים כמוני כמו אחרים מזיינם בשכל בטח אנשים שאת לא מכירה ...ונותנת דימויים באמת יפים אבל שקצת קשה להם להשפיע על חיי היום יום שלנו....עכשיו אני מבין למה זה הפורום היחיד שאין תמונות של האנשים כאן אתם מפחדים שמטוןרפים כמוני ייטפלו אליכם....אני צוחק אני מאוד מריר סהכ ליאת לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך ובלעדי הפורום הזה שהוא היחיד שקשוב לי ולכואבים האחרים זה בעצם המקום היחיד שבו ניתן להביע את הכאב 24 שעות ביממה ולהיות אתה יישר כוח ויש כאלה שיוושעו ויהיה להם טוב ויש כאלה שרק המוות הגואל יציל אותם אז איפה כבר הכיסא החשמלי???איה הסוף של העניין הזה של חושך של חוסר מחשבה ותכלית...??עד מתי ?אני מרגיש כמו לפני השחרור מהצבא אתה מת להשתחרר וזה לא מגיע וזה מתסכל מייאש המפ מציק לך כל שאר החיילים הצעירים נראים לך טיפש אתה רוצה להחזיר את הקיטבג ולעוף משם...והזמן לא זז ואז כבר שאתה מחזיר את הקיטבג מתברר שיש הרבה ציוד שחסר אז צריך ללכת להשלים עד שזה נגמר אתה מחוץ לבקום מרגיש שנצחת את המערכת צלחת 3שנים קשות ועכשיו אתה יכול ללכת עשית את שלך....ובכן ליאת אני את שלי עשיתי אני רוצה ללכת להשתחרר רק איפה מחזירים ציוד?או שמא אני תקוע בשלב של ההמתנה והמ"פ מבלבל במוח רוצה שאני ישמור ש"ג...או שמא אני חייל צעיר שטוחן מטבח....מה קורה לעזאזל ומה זה כל הנוסטלגיה?יאלה מספיק להתראות

מיסטר בלו, בא לי לענות לך קצת אחרת. לצערי, אין לי אפשרות לבחור גופן אחר או צבע אות אחר, אז החלטתי להעתיק את דבריך, ולהשיב לך בתוכם, כמו שיחה. בוא ננסה - לא נשבר לך מאיתנו כולנו פה משוועים למוות ורק את עונה כל פעם את אותם תשובות של יהיה בסדר...ואיך את יודעת שיהיה בסדר?את סתם אומרת כי עבור אנשים נורמליים תמיד ברור שיהיה בסדר גם אני חשבתי כך כשהייתי נורמלי... תשובה: לא. לא נשבר לי. הבטחתי בעבר, ואני מבטיחה שוב, שאם יישבר לי לענות כאן אפסיק מיד. אני לא חושבת שכולם פה משוועים למוות, ואני מוצאת את הפורום שוקק חיים. סבל ומצוקה הם חלק בלתי נפרד מהחיים, ואלמלא הם, לא היינו יכולים לעצור ולהתפעם משברירי האושר. נדמה לי שהתשובות שלי אומרות משהו מעבר ל'יהיה בסדר' (לפחות כך אני רוצה להאמין). איני דוגלת בשיטת "שב והנח". עפ"י גישה זו, הדברים מסתדרים מאליהם, וכל שנותר לנו לעשות הוא לחכות בסבלנות. לאמונתי, את ה'בסדר' צריך ליצור באופן אקטיבי, לברוא אותו (לפעמים) יש מאין, ולעבוד קשה שלא יחמוק (כי זה מה שהוא עושה בדר"כ). לא נשבר לך לקום בבוקר ולראות כאן בפורום את אותם אנשים כמוני כמו אחרים מזיינם בשכל בטח אנשים שאת לא מכירה ... תשובה: לא. אני שמחה לבוא אל הפורום. הפנים המוכרות מסייעות לתחושת הקרבה והמשפחתיות, בעוד הפנים החדשות מספקות את יצר הסקרנות ומכניסות סוג של רעננו?ת. המארג השלם, המורכב מכל האנשים גם יחד, מהווה עבורי אתגר ועניין, ומקור לסיפוק רב. ונותנת דימויים באמת יפים אבל שקצת קשה להם להשפיע על חיי היום יום שלנו....עכשיו אני מבין למה זה הפורום היחיד שאין תמונות של האנשים כאן אתם מפחדים שמטוןרפים כמוני ייטפלו אליכם.... תשובה: הסיבה שאין כאן תמונות היא הרבה פחות הירואית. זה שילוב של ענווה (שלושתינו יפים בצורה יוצאת דופן) ועצלות (לך תדע לאן דחפנו בפעם האחרונה את המצלמה...). אני צוחק אני מאוד מריר סהכ ליאת לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך ובלעדי הפורום הזה שהוא היחיד שקשוב לי ולכואבים האחרים זה בעצם המקום היחיד שבו ניתן להביע את הכאב 24 שעות ביממה ולהיות אתה תשובה: נעים לנו לדעת שאנשים רואים בפורום מקום משמעותי ומחזק. זוהי התמורה האמיתית למאמץ. יישר כוח ויש כאלה שיוושעו ויהיה להם טוב ויש כאלה שרק המוות הגואל יציל אותם אז איפה כבר הכיסא החשמלי???איה הסוף של העניין הזה של חושך של חוסר מחשבה ותכלית...??עד מתי ?אני מרגיש כמו לפני השחרור מהצבא אתה מת להשתחרר וזה לא מגיע וזה מתסכל מייאש המפ מציק לך כל שאר החיילים הצעירים נראים לך טיפש אתה רוצה להחזיר את הקיטבג ולעוף משם...והזמן לא זז ואז כבר שאתה מחזיר את הקיטבג מתברר שיש הרבה ציוד שחסר אז צריך ללכת להשלים עד שזה נגמר אתה מחוץ לבקום מרגיש שנצחת את המערכת צלחת 3שנים קשות ועכשיו אתה יכול ללכת עשית את שלך....ובכן ליאת אני את שלי עשיתי אני רוצה ללכת להשתחרר רק איפה מחזירים ציוד?או שמא אני תקוע בשלב של ההמתנה והמ"פ מבלבל במוח רוצה שאני ישמור ש"ג...או שמא אני חייל צעיר שטוחן מטבח....מה קורה לעזאזל ומה זה כל הנוסטלגיה?יאלה מספיק להתראות תשובה: החיים הם גיוס אחד גדול. מבחינות רבות כולנו סיירת מטכ"ל - יחידת עלית מאומנת, שעושה את הבלתי ייאמן (שלא יתחילו להיעלב לי פה עכשיו החבר'ה מגולני או מהשלישות). יש קיטבג כבד לסחוב, שמירות ותורנויות, מסעות מפרכים, האוכל לא משהו, וגם תנאי השירות מחורבנים. אבל במסלול הזה אנחנו מתחשלים, צוברים נפח שרירים מרשים, משתכללים בטקטיקות ההגנה וההתקפה שלנו, וצוברים יתרון יחסי על האויב. האמת העצובה היא, שפשוט אין לנו ברירה. לפחות יש הווי, אפטרים, ומצופה. :-) שבוע טוב ליאת

אני לא רוצה יותר את היקיצותהאלה לתוך הערות המכאיבה ואני מנסה לחזור לשינה עוטפת, שתשמור עליי עוד קצת לא יודעת ולא כואבת, אבל אני לא מצליחה ודפנות הגוף שלי פועמים וכואבים, כי אי אפשר............ אז אני גוררת אותי לכאן "להקיא" הכל ולא בא סוף לזה. די

ויק, זה ערטילאי ורחוק אמנם, אבל כאן את לא לבד. עוטפת אותך מרחוק בשמיכה חמה, משככת פעימות, משככת כאבים. מבינה אותך כל כך. עוד קצת תגיע למיטה שלך ילדה קטנה ותאמר "אמא?" ואולי תשאל "שבת היום?" ותשמח ליום שלם עם אמא, ואולי נוכחותה תשכך ולו במעט את הכאב. איתך - מכשפה

כבר ערב, ויק מקווה שהצלחת להעביר את היום, עוד יום, שעוד לא תם. לפעמים אין לנו ברירה, אלא לחלק את משימות החיים למנות קטנות. גם אני, כמו מכשפה, רוצה להאמין שהנוכחות המתעקשת של ילדתך הקטנה, מהווה מקור כוח. המשיכי לבוא לכאן, ולספר לנו מה שלומך. החזיקי מעמד ליאת

אמרו שזה הסוף. שנשארו לו בין שבועיים לחודשיים. עליתי לבד על מטוס- 12 שעות טיסה. הרדמתי את עצמי בבכי במושב המטוס. אבא פגש אותי בשדה, ההקלה שבאתי ניכרה בפניו. חיבק אותי חזק ולחש לי תודה. הבאתי איתי צימוקים.. זכרתי שסבא היה נותן לי צימוקים כילדה. נורא רציתי להחזיר לו בצימוקים. לומר שאני זוכרת. לומר תודה. בבית החולים פגשתי סבא אחר. החליפו את הסבא הגבוה והחזק, סבא-פרטיזן שלי, בסבא רזה ומטושטש. עצום-עיניים שאינו מזהה כמעט איש. נושם בקול ומת?קשר במבט ולחיצה רפה של היד. סבתי כל כל חזקה. מתרוצצת. מנחמת.. אסור לשבור אותה, ידעתי. הידקתי לסתות, כיווצתי את הבטן, אבל לא הצלחתי לשלוט בבכי הכבוש שטלטל לי את הגוף. הדמעות ניגרו בשקט מבעד למבט העצוב. באתי מאוחר. אתמול עוד זיהה. בשלושת הימים שלאחר מכן שב סבא הבייתה. אפסה התקווה. מיטת בית חולים גדולה במרכז הסלון, ברקע מכונת החמצן הקטנה, הנשימות הכבדות והמבט המזוגג. בכל שעה נאלצתי להימלט לחדר אחר, לשחרר את הגוש בגרון בבכי מטלטל, ולשוב לסלון להשגיח. ישנתי במיטתו הגדולה, לצד סבתי, מקשיבה לנשימותיו הכבדות, מקשיבה לדאגתה הכבדה לא פחות. מנתרת איתה מהמיטה לשמע כל רחש.בכל לילה היה ברור שמחר יהיה גרוע יותר. לילה קסום. רע?ב! סוף סוף רעב! תקווה אבודה האירה את פניה של סבתא ששבה להתרוצץ בשמחה עצובה. האכלתי את סבא. האכלתי אותו כמו תינוק. החלפנו מבטים ארוכים. היה נדמה לי שלרגע זיהה (ואולי לא). לחץ את ידי ממושכות ולא הירפה. לחיצה ארוכה, כמו של פעם.. כפות ידיו הגדולות והחמות. שעון הזהב העדין על פרק ידו. הפנים המגולחות, הרכות והגבריות שלו. סבא. קמנו בבוקר לסבא אחר. גוסס. כפות ידיו קרות והוא אינו מגיב. נשימותיו התמעטו. אחת לדקה שאף ונשף. עמדתי לצידו לבדי, צופה בו, שואלת עצמי האם הייתה זו הנשימה האחרונה. מתחננת שתהיה נוספת. שעוד יהיה בו כוח. הפנים הצהובות והרזות... איפה סבא שלי? לפתע התכווצו גביניו במאמץ, הפה נפתח, יונק אליו אויר בקול, (הנה סבא שלי! הבעת הפנים מוכרת היטב! פתאום שב!)..שתי שאיפות מאומצות, כמו דג ללא אויר. נשיפות רמות.. ו..חיכיתי לנוספות דקה או שתיים עד שההכרה נחתה. הוא איננו. שעון הזהב המשיך לתקתק. רגע אינטימי וחסר אונים. להתבונן מהצד בסבא אהוב וגוסס. סבתי נשברה לזעקות קורעות לב. 12 שעות טיסה בחזרה. סבא למטה במטוס, אני ואבי למעלה- שותקים. ירושלים חשוכה וקרה. בית הקברות שומם. עומדים באמצע הלילה טרוטי עיניים מעל חור באדמה ומניחים את סבא פנימה. שנה שלמה של בכי עברה מאז. כל יום קצת. לפעמים הרבה. פלאשבקים ללא הפסקה. ועוד שנה שקטה. אתמול סבתי אושפזה בבית חולים. חושבת רק על סבא. לא אעמוד בעוד פעם אחת כזו... שרק תחזיק מעמד, הגיבורה שלי. רק לא היא.. בבית שותקים. (ל.)

דואגת יקרה (לילך, נכון?) הדברים המרגשים שלך, עוררו אצלי בבת אחת, את אחת החוויות הקשות של חיי. החיבור שלי לסיפור שלך, מתחיל בטיסה הארוכה הביתה, ומסתיים בליווי הנשימות האחרונות. בהבנה ש'זהו זה'. אין יותר. לבד. איזו יכולת מדהימה, לשים במילים, את אותם רגעים אינטימיים, אחרונים. ב?ו?ר?כ?ת. ריגשת אותי מאוד. שולחת לך כוחות, להתמודדות הנוכחית. מחזיקה אצבעות שיהיה טוב. יעלה

שותקים. מצטנפים. מרגישים. רוקמים נפח. מלקטים משאלות. חששות. לבד-ביחד. היי גיבורה סבתא של לילך. לילך, נכדה קטנה, שהכי אוהבת. היי גיבורה סבתא, כמה שאת יכולה. איתך בדאגתך. איתכם בשתיקה. שימי ראש יקירה. דמעי. שם בלב פנימה. ברכ?ות. בנחת. בעצב. לגעת לא לגעת. רגעים אינטימיים לוחשים. כאובים. פורטים על מיתרים. בחובם זכרונות של קשר חם. קרוב קרוב. שלך בחמימות עוטפת, מחבקת, א.ה.

ערב טוב לילך, הדברים שלך, אותם קראתי באישון לילה עוד אמש, הצליחו להביא אותי לעוצמות תגובה מפתיעות. אם הזכרתי קודם, בדברי למיסטר בלו, את הכמיהה להיאסף אל חיק חמים ואוהב, שיראה בנו את מרכז העולם כולו, נדמה לי שסבא וסבתא הם המהות הזו, שכולה טוב. צר לי על סבא שהלך, על סבתא שסובלת, עליך ועל אבא שעצובים כל כך. הלוואי שמשהו ממתיקותם של הצימוקים, ימשיך לחזק אתכם. סבא ידע מה טוב. שלך ליאת

המון תודה לכן! (באמת...) ריגשתן במילים החמות והקרובות תודה שהצלחתן להתחבר אליי קצת איך רגעים כאלה מצליחים לשאוב אליהם, כמו מגנט או חור שחור, את כל חוויות המוות ומדאגותיהם שחווית בשנים האחרונות. פתאום גם כאב קטן או סרט טפשי בטלויזיה לא מצליחים להשאיר אותך אדיש. נקווה לטוב, לילך. יעלה... שולחת חיבוק עדין ללב רגיש. מקווה שהכאב מאז מרפה לפעמים.. תודה לך.

שלום אני בעבודה חשבתי לקפוץ מהגג היום של הבניין שבו אני עובד...לצערי שלחו אותי למקום אחר...כל הדרך כבר חשבתי איך אני מזנק למוות המשחרר והמתוק שכל כך מגיע לי ולו רק לתת לי מנוחת עולמים כך שאהיה רגוע סוף סוף ושהחשיבה המעוותת שלי תפסק...ושאולי סוף סוף למשהו באמת יהיה אכפת...מה שעצוב שכמה שאני אדם בודד אני יודע שלהלוויתי יגיעו אנשים רבים שהכרתי במהלך חיי שאהבו אותי מאוד ושעזרתי להם (מה לעשות אני אוהב לעזור) אך אנשים אלו בחרו להשאיר אותי כדמות משנית בחיים שלהם ולא קידמו אותי למרכז הבמה ובכך השאירו אותי בודד כמה אני מקנא בכל אותם אנשים שמתים בפיגועים בתאונות דרכים גם אני רוצה להיות כמותם...אני לא מקנא במי שעבר תאונה או פיגוע ונשאר לחיות עם הנכות היומיומית כי גם לי הייתה תאונה טפשית (שגרמתי לעצמי) ועכשיו אני נכה וחי וסובל ...ברור שי את אותם אנשים מופלאים שיש להם את תעצומות הנפש שלמרות נכותם הם חזקים למען האמת הם מגעילים אותי זה לא פוליטקלי קורקט לומר את זה אבל אם אני נכה ברור שהייתי מריר כי תמיד הייתי כזה...ולא רואה שום סיבה לחיות חיים עם נכות ועם הרבה פאקים אחרים נכון זה אידאולוגיה מכוערת כמעט נאצית אולי אפילו נאצית אבל אני לא גוזר מיתה על נכים אני רק אומר שאני במקומם הייתי משווע למות ובעצם כרגע אני כמותם...אני נכה המשווע למוות משחרר מתי מכבים כאן את האורות?

שלום מיסטר בלו, בתוך הכאב והייאוש שאתה מצליח לבטא בדרכך הפיוטית, אפשר לשמוע לפחות שתי משאלות - האחת, שלמישהו יהיה באמת באמת, סוף סוף, אכפת. והשניה, להפוך לדמות משמעותית עבוא אנשים שאהבת, ולעבור למרכז הבמה. אלה שתי משאלות בסיסיות של כל אדם. הן מגלמות את הגעגוע והכמיהה שלנו לילדות, לאושר ולסיפוק שהרגשנו פעם, בזרועותיהם המאושרות של הורינו, שהעניקו לנו את מרכז הבמה, ולו לזמן קצר. המשאלה הזו ממשיכה לקנן בנו כל זמן שאנו חיים, לטרוד את שלוותנו, ולמלא אותנו ייאוש ומרירות כל אימת שאנו מבינים עד כמה היא חמקמקה. קשה לי להזדהות עם עמדתך ביחס לאנשים נכים, ובוודאי שאיני רואה בך נכה. קשה שלא להתפתות ולהציע לך לראות במצבך סוג של שיעור, ממנו ניתן ללמוד משהו על תעצומות נפש והתגברות. שלך ליאת

אני רק כל כך רוצה את אמא שלי הייתי עכשיו כמה שעות בחייה ובחייהן של אמהות ובנות.חברותיה.ואני רוצה גם.ולעולם לא תהיה לי.אני רוצה אותה.

ויק, מצטרפת לזעקה שלך. הלוואי וכל הזעקות האלה, עם כל ה"א?ל?פ?ים"' היו מחזירות לנו אותן. או לפחות נותנות הקלה בגעגוע האינסופי... והלוואי ונצליח להתנחם באימהו?ת שלנו, ולהיענות בכל פעם כשקוראים *לנו*: "אמא". שולחת לך חיבוק הדר

ויק, מצטרפת לחיבוק של הדר. כמה הייתי רוצה שיוקל לך. כל-כך כואב לקרוא אותך. והדר, מזמזמת בליבי את שיר הילדים הפשוט (כל-כך פשוט...): "אמא, הו אמא, חבקיני חזק", שאני שומעת לאחרונה כל-כך הרבה :- ). ואיזה יופי *את* נענית. הלוואי שיביא לך נחמה. חיבוק חזק גם לך. יעלה

שלום ליאת, אחרי פגישה אצל המטפלת היום, פתאום חשבתי על האי-שיוויון בקשר שבין מטפלת ומטופלת. הרי המטופלת חשופה לגמרי. מביאה את הכל (אם היא מצליחה) בפני המטופלת, מבקשת עזרה, בוכה, צועקת, בורחת, מקללת. .... ומחכה לטוב שיבוא. המטפלת יושבת לה שם בשקט, מקשיבה, מעירה, מושיטה יד לתמיכה את יש צורך, אבל היא תמיד מאופקת, קובעת גבולות למטופלת ולעצמה על מנת לשמור על המרחק הרצוי.... מה שאני מנסה להגיד ש אתם מבקשים מאיתנו שנהיה פתוחים, שנתן אמון, שנזרום, שנתמסר , שנהיה תלויים ובעצם אתם יושבים שם מאופקים (למרות שבטח בא לכם לחבק, לבכות, לדחוף, או ממש לגרש אותנו). זה ממש לא פייר כי אתם יודעים שלפעמים אנו צריכים יותר מזה. אנחנו צריכים יותר מרק "אוזן"............ מה דעתך....

בלי משים חיברה המקלדת שלך ביטוי מקסים שאולי הוא המהות הצרופה של טיפול פסיכולוגי: "מרק אוזן" (זה בטוח פחות טעים ממרק דלעת).

וואלה... אתה יודע יכול להיות שזה רק "מרק אוזן"..... תודה, לא שמתי לב לזה מקודם....

שבת שלום, זה נכון. הקשר הטיפולי אינו סימטרי. במידה רבה קשר זה דומה לקשר הורי, גם הוא אינו סימטרי, כאשר האחד אמור להכיל, לתמוך, לקבל ללא תנאים ולהציב גבולות שיאפשרו התפתחות רגועה ובטוחה, והשני אמור לנצל את הסביבה המיטיבה והמעודדת לצורך גדילה והתפתחות, תוך למידה של גבולות המציאות. מטופל אכן מתבקש לתת אמון במטפל, לסמוך עליו, ולנצל את המרחב המיוחד הזה לצורך התבוננות, למידה וצמיחה שלו עצמו. אם גם המטפל היה מרשה לעצמו 'לזרום עם הצרכים של עצמו', ממילא הייתה נפגמת יכולתו לשמש מיכל עבור המטופל. מטפלים עובדים קשה מאד (ומשלמים הרבה כסף על הדרכות וטיפול) כדי ללמוד לסלק מהסיטואציה הטיפולית את הצרכים שלהם. בברכה ליאת

שלום לכולם, עברתי ממש 'גיהנום' עכשיו,ואיני מגזימה,כאשר אחרי שסגרתי את המכונית ועליתי הביתה,שמתי-לב שאיני מוצאת את מפתחות הרכב,למרות ששמתי אותן כמו טבעת על אצבעי,כיוון שהיו לי עוד דברים (שבירים) ביד; ומיד כשהבנתי שאיני מוצאת אותם החל סבב החיפושים בכל מקום כולל בתוך המכונית עצמה,ובכל המקומות שעברתי מהמכונית עד לבית,ובתיק וכו',הבעיה היא שחשבתי שאולי מישהו מצא אותם ואולי לקח,ולמרות שהשלט נשאר אצלי-זה הכניס אותי ללחץ ולחרדה עצומים יותר,זה היה פשוט תחושה נוראית,כי מצד-אחד ניסיתי להישאר 'בפוקוס' -להתרכז,ומצד שני - כעסתי על עצמי ולא הפסקתי 'לרדת על עצמי' במשפטים כמו 'איזו טיפשה אני' או 'דבילית','חסרת אחריות', ועוד ועוד - איני זוכרת בדיוק מה אמרתי לעצמי מרוב ששנאתי את עצמי,על כך שלא היתי אחראית מספיק להכניס את המפתחות ישר לתיק בשניה שהוצאתי אותן מהסוויץ', ואת השלט גם להכניס אחרי שנעלתי את המכונית. וידעתי שאם לא אמצא אותן לא אסלח לעצמי על כך,אך לא ויתרתי ועליתי וירדתי לחפש, שאלתי אנשים; לבסוף החלטתי שוב לחזור הביתה ולחפש שוב שם(כשאני כבר בתחושה של ייאוש טוטאלי),ואז אימי אמרה לי שהם מצאו את המפתחות -שנפלו מתחת לעיתון-שהיה מונח על הכיסא,אך כיוון שלא לקחתי את הפלפון,לא יכלו באותו רגע לרוץ לחפש אותי,וגם באתי מיד אחרי שהם מצאו. בקיצור...עברתי 'גיהנום פנימי' של שינאה עצמית והורדת ערכי העצמי לאפס,רק בגלל שלא חיפשתי במקום הכי פשוט וקרוב,והעדפתי לעשות סיבובים בכל החניה והבניין במקום לחשוב על הבית-על המקום הכי קרוב; וגם - הבנתי שאני אנושית - ושדווקא עקב כל סיבובי הבדיקות שהרכב נעול,לא יכולתי לחשוב להכניס את המפתחות לתיק, כלומר: נטיה אחת למושלמות גרמה לחוסר ריכוז בדבר החשוב השני. וגם - כל אותו זמן נאלצתי להישאר עם 'הידיים המלוכלכות' -כיוון שהיתי בקניות קודם, ונגעתי בבצל,עגבניות וכו' - בחרתי- וידיי התלכלו מכך(ככה הרגשתי); ורק אחרי ההקלה העצומה שחשתי כששמעתי שהמפתחות נמצאו,רק אז ניגשתי לשטוף ידיים,למרות שהיה לי חשק קודם לעשות זאת,אך לא ביזבזתי זמן על זה. מקווה שלא 'עייפתי' אתכם, שבת-שלום, משתנה

שלא נמאסתי על כולכם,כפי שנמאסתי על רון,ואם כן בבקשה תכתבו לי - כדי שאפסיק 'לעשות מעצמי צחוק' ולשתף דברים אישיים.

אולי באמת ראוי שתפסיקי.

ערב טוב משתנה, סוף טוב הכל טוב. יש מפתחות, יש סדר, ויש אפילו הישגים קטנים שזכרת לציין. כל הכבוד. ובעניין התגובות המכאיבות לך - כאשר את מפנה שאלה כנה אל המשתתפים, עליך להביא בחשבון גם תגובות כאלה. הכתיבה בעילום שם אינה עוברת על כללי הפורום. אני מנצלת את ההזדמנות ומבקשת מכל הכותבים לשמור על כבודם של המשתתפים האחרים. שבת שלום ליאת

מרוב ה'מאבקים' שהיו לי,לא היתי מודעת כ"כ להישגים שכן השגתי(רשמתי,אך לא קלטתי שהם השגים),ותודה שעזרת לי להגיע להבנה זו. את ול. שיפרתן את מצב-רוחי,לעומת המשתתפים בשורות מעליכן.

יש לי אחיין בן כמה חודשים הנמצא במצב קריטי בבית חולים, כבר שבועיים ואם הוא יצליח לשרוד זו תהיה תקופה ארוכה. אחותו בת השנתיים וחצי מחפשת אותו בבית מידי יום: במשך היום , לפני שהיא הולכת לישון , וכשקמה בבוקר.. מלבד המצב הכללי הקשה, קשה לשמוע אותה מחפשת אותו קוראת לו וגם בוכה שהוא פשוט נעלם לה. האם יש משהו לעשות עם ילדים כלך כך קטנים בגיל כזה? הם הרי לא מבינים את המצב אין מה להסביר להם.

ערב טוב רחל, ילד במצב קריטי בבית חולים זה תמיד עניין קשה, וכמה שלא ננסה להסתיר זאת מהקטנים שבחבורה, הם יצליחו לקרוא זאת על פניהם של המבוגרים. למרות זאת, בני שנתיים וחצי ניתנים להסחה בקלות, ולפעמים אין מנוס אלא לעשות זאת. לטעמי, יש לנסות ולהסביר במילים פשוטות ומובנות את המצב "האח הקטן שלך חולה, ועכשיו מטפלים בו בבית החולים. כולנו מקווים שהוא יהיה בריא מהר, אבל זה יכול להימשך הרבה זמן". אפשר להעסיק אותה בהכנת ברכות וציורים לאח החולה, או בהכנת הפתעות קטנות לאבא ואמא שבוודאי עייפים ועסוקים. אני חושבת שגם לילד כה צעיר מגיע הסבר שיניח את דעתו. כשהיא תדע את האמת (שהותאמה, כמובן, לרמת ההבנה שלה), סביר להניח שהבכי ייפסק, ותתאפשר מידה של התגייסות גם מצידה. מאחלת לכם הרבה בריאות ורפואה שלמה ליאת

הפרעות אובססיביות חמורות וחרדות יכולים להפוך למחלת נפש ואישפוז?

שלום נמרוד, חרדות ומחשבות אובססיביות משתייכות, באופן כללי, לתחום הנוירוזה. כשמדברים על מחלות נפש, בדרך כלל מתכוונים לפסיכוזות, בהן נפגע מאד השיפוט ובוחן המציאות. האינדיקציות לאשפוז יהיו בדר"כ צורך בטיפול אינטנסיבי, השגחה או מסוכנות של האדם לעצמו או לסביבתו. ממליצה לך לטפל בחרדה, מבלי לגלוש ל'סרטי אימה' מיותרים. שבת שלום ליאת

שלום ליאת.שאני פוגש אנשים אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותם אני מתרגש.....נראה לי שזה חוסר ביטחון עד כדי כך שאני פוגש בנאדם שאני מכיר אחרי הרבה זמן לפעמים הדיבור שלי חלש ונראה לי שזה נראה מצד שאני קצת לחוץ ובלי ביטחון......שיש ארוע משפחתי אני מתרגש אבל שאני מגיע לארוע פתאום אני מדבר אם ביטחון והכל בסדר.....לפעמים שאני עונה לטלפון לשיחה לא מזוהה אני משתתק ונתקע בדיבור....יש לי הרבה אובססיות אבל אני מתגבר עליהם ומנצח אותם אובססיה אחת תקועה לי ומציקה לי.....האם טיפול שיחתי יכול לעזור לחוסר ביטחון.....ולאובססיה שבעצם היא רק 1 ......והאם יש קשר בין אובססיה לחוסר ביטחון אשמח לקבל תשובה....מה יש לי ומה אני עושה תודה.............

שלום אסף, מן התאור שלך, וכמובן גם בשל מגבלות המדיום, לא אוכל לאבחן מה יש לך. נראה כי מדובר בסוג כלשהו של חרדה (אגב, גם הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית מסווגת תחת הפרעות חרדה), עם גוון של חרדה חברתית. חוסר ביטחון והפרעת חרדה יכולים לבוא יחד, ואם תחשוב על זה מעט תמצא בזה היגיון רב. בכל מקרה, טיפול שיחתי יכול בהחלט לסייע, ולפיכך פנייה לפסיכולוג קליני תהיה רעיון טוב. בהצלחה ושבת שלום ליאת

רציתי לשאול האם כדור ואבן מבחינת החוזק והתופעות דומה לציפראלקס או ssri ? והאם כדור ההרגעה ואבן יכול לעקל על אובססיות ומחשבות מציקות?

שלום נועה, התחום התרופתי נמצא באחריותם ומומחיותם של פסיכיאטרים, ולכן הם הכתובת בנושא. אוכל רק לומר, באופן כללי, שמדובר בשתי תרופות שונות. הואבן שייך למשפחת הבנזודיאזפינים בעלי ההשפעה לטווח הקצר, והוא משמש כמרגיע, מיישן, נוגד פרכוסים ומרפה שרירים. תרופות מסוג זה אכן יעילות למצבי חרדה, אך יכולות לגרום להתמכרות ולתופעות סבילו?ת (צורך הדרגתי בהעלאת המינון). התרופות ממשפחת הSSRI, והציפרלקס בהן, משמשות כנוגדות חרדה ודיכאון, ויעילות כנגד תסמונות כפייתיות. למרות שהשפעתן המיטיבה מגיעה רק לאחר כחודש, הן אינן ממכרות ותופעות הלוואי שלהן קלות יחסית. בברכה ליאת

הבת שלי מ ד ה י מ ה , באמת ואני אובייקטיבית :) , נו טוב היא עברה שלבים של מבחני מחוננים וכו' וכו' ,אני לא צריכה אישורים . אבל : הנפש שלה לא תואמת למוח! וזו מלחמת קיום איומה יומיומית. כל כישלון פיצפון נראה לה סוף העולם, כל דמות בוגרת מורה/מדריכה נראת לה אלוהים. אם ילד "מאיים" עליה : "אני אגיד אותך למורה"! הילדה בהתקף חרדה כאילו השמיים הולכים ליפול! אם חברה אומרת לה "אני אהיה איתך ברוגז לעולם" אוי ואבוי היא בהיסטריה. והכל משתחרר רק בבית בבכי קורע לב, היא ממש מותשת נפשית מהמתחים החברתיים משטויות. ניסיתי את הדרך של "תתעלמי , תסתובבי תבחרי חברים אחרים" "האדמה לא תפער את פיה והשמים לא יפלו אם תהיי מס' 2". חיזוקים של אהבה חיבוקים שיחות כלום הילדה פשוט לא מתגברת , והתחושה שלי שהיא ממש לא רוצה לספר לי על חוויות כאילו כי נמאס לה לשמוע את ה"פתרונות" שלי. המשפט "לא אוהבים אותי" אבל המורה אומרת שאין לה רגע מנוחה ומשוגעים עליה ויש לה בלי סוף חברים, אבל עם התחושה שלה איך מתמודדים? למשל במסגרת חוג קארטה עובדים איתם על כך שלא כולם מס' אחד ואסור לצהול בניצחון או להקניט, צריך הכל בפרופורציה לקבל אם לא היום ניצחון אז בפעם הבאה .שם זה עובד נהדר היא מצליחה להפנים את ה"כללים" של הקארטה ,מה שקשור למעמד חברתי או קיום יומיומי בבי"ס מוציא ממנה אנרגיות מטורפות. (מבחינת הצלחה בלימודים אין שום בעיה, כמובן שמבחינת יכול להיות יותר טוב ...אבל אי אפשר טכנית יותר מטוב מאוד.) איך מחזקים אותה? איך אוהבים אותה יותר? היא כל עולמי אני כל כך רוצה לעזור ולא מוצאת את הדרך? כמה שאני מדברת איתה על זה שילדה שאמרה לך שהיא ברוגז כבר מחר בבוקר היא שוב חברה שלה, היא לוקחת כל כך ללב! אולי אני רגישה מידי, וזו התמודדות חברתית סטנדרטית?

שלום מיכאלה, הדברים שלך העלו אצלי מספר מחשבות, ואנסה לשתף בתקווה שזה ייתן חומר לדיון פנימי- * ילדים מחוננים הם בהחלט קבוצת סיכון לבעיות רגשיות, בעיקר כאלה הנובעות מפערים גדולים בין תפקודים קוגניטיביים ורגשיים שונים. מאחר ואיש מאיתנו אינו טוב ב*הכל*, דווקא מי שמצטיינים מאד בתחום אחד, חשים יותר את הפער בין התחומים. זה יוצר תסכול, תפיסת-עצמי מבולבלת ולא יציבה, ותנועה בין חוויות של הצלחה וכשירות לבין תחושה של כישלון ואכזבה עצמית. * ילדים נבונים ומוכשרים, זוכים בדר"כ לכמויות נכבדות של התפעלות והערכה, ועלולים לבלבל ביניהן לבין ביטויים אחרים של אהבה. לפעמים נוצר אצלם הרושם, שהתפעלות משמעה אהבה. ילד צעיר ומוכשר החושש לאבד את אהבת ההורה, יעשה כל שביכולתו להישאר ראוי להערכה ולהתפעלות שבהן הורגל. כל כישלון, ולו הקטן ביותר, נתפס כמאיים על שלמותה של האהבה ההורית. לכן, לא מספיק רק להגיד "לא נורא" מול כישלונות, אלא גם למתן תגובות נלהבות מדי מול הישגים, ולהגיב בפרופורציה. * הורים מגוננים-יתר נוטים להיות מעורבים מאד בחיי הילד, עד כדי איבוד הגבול בינו לבינם. הם נוטים להיעלב כשמעליבים את הילד, לכעוס כשפוגעים בו, ולחוש סיפוק מהצלחותיו החברתיות כאילו היו שלהם. דפוס כזה עלול להכביד על הילד הצעיר, המרגיש אחראי לרווחתו הנפשית ולמצב רוחו של ההורה. יתכן שניסיונות ההרגעה שלך, כמו גם הפתרונות שאת מציעה לה מול אכזבות חברתיות (אותם היא דוחה ולא רוצה לשמוע), משיגים דווקא את ההפך ממה שהיית רוצה להשיג, ויוצרים אצלה תחושה של חוסר נפרדות. נסי לסמוך על יכולתה להסתדר בכוחות עצמה, ולזוז מעט הצידה. לפעמים זה מביא שינוי. ועל הכל תכסה האהבה... ליאת

ליאת , קודם כל תודה רבה על התגובה ! אז אני אנסה להבהיר מס' דברים ואולי זה יועיל לי יותר :) אנחנו ממש לא "דוחפים" אותה להצלחה , זה לא באופי שלנו . ההבחנה של "מחוננת" באה לנו בהפתעה כי היינו בטוחים שהיא כמו כולם ולא עשינו עם זה כלום ! רק דאגנו תמיד שיש לה ספרי קריאה , תשובות לשאלות ואהבה. לפעמים נראה לי דווקא שאנחנו מקבלים את ההצלחות שלה כמובנות מאליהן , ההצלחות שלה הלכו והרחיבו אופקים , לקארטה, כינור, קריאה, מקהלה ולמעם האמת כמה שאני מצליחה ללמוד עליה גם חברתית היא "מצליחה" ו"נחשבת" בין הראשונות בכיתה. אני לפעמים אומרת לה שדווקא עם התבונה שלה היא יכולה לפנות לבנות הפחות "נחשבות" ולבנות לה חבורה שאוהבת ולא נלחמת על מקומות ומעמד. אבל באופי שלה מאוד מטריד אותה המעמד בכל הכיתה. כשאני מנסה לחשוב על כישלון ... ולהיזכר איך היגבתי אליו , לדוגמה מהו כישלון לדעתה? כל דבר שהוא לא ראשון , ואין דבר כזה בהשגים שלה!!! יש לה תעודה "משעממת " ( ואני לא סתם מתרברבת , הרי אני בשם בדוי ואין לי כלפי אף אחד פה צורך להתרבברב) הכל 100 ,מעריכים אותה מאוד ,אוהבים אותה מאוד ולמרות הכל יש לה מבטים כל כך עצובים לפעמים כי רגע אחרי שהיא השיגה את ה"יעד" היא מרגישה ריקנות היא לא נהנת מההצלחה רגע אחרי היא מחפשת "יעד" אחר לשאוף אלו. יש לה מפגשים חברתיים אצלה בבית ובבתים של חברים/ת יש רגעים שאין לי ספק שלא מבינים אותה אפילו בגלל השפה הגבוה שלה. הנטיה שלי להעלב כשמעליבים אותה זה כך כך נכון מה שאמרת , אבל ההרגשה שלי היא באה מתוך רצון שהכל יהיה לה טוב לא כדי שלי יהיה טוב, יתכן שבתת מודע שלי זה מה שהולך? בתור ילדה אין לי זכרונות של ילדה "אומללה" חברתית אמא תמיד אומרת שהיא לא זוכרת אותי כמעט בילדות תמיד התרוצצתי?!? כשניסיתי להגיע לפתרון עם עצמי חשבתי על כך שאני צריכה במסגרות שהיא מחוץ לבית לתת לה להתגבר לבד ובבית לתגבר עוד יותר את האהבה( אם אפשר עוד יותר:) ...) כי יש אנשים שאומרים לי שזה לא יאמן איך אני "בעיניינים" אנחנו מקפידים מאוד לנהל שיחות על איך עבר היום, מה היה כיף, מה הציק? יתכן שיותר מידיי, ?!? ושלא תביני לא נכון , אני לא מגיעה לבי"ס, אבא שלה אחראי על "הסעות" , היא הולכת לחברות לבד, אני לא יושבת ושומרת עליה. כל מה שאני יודעת זה מתוך שיחות איתה! איך אפשר לחזק אצלה את האופציה למקום 2? לתת לה אויר להוריד קצת את הייעדים? אנחנו במצב שכל הזמן מנסים לבלום אותה , אנשים בטוחים שאנחנו "דוחפים" ולא מאמינים שהיא "כזו" .אני רואה מסביבי איך הורים מנסים לדחוף ילדים לקרוא לעשות שיעורי בית לצאת לחוג כל זה היא עושה לפי בקשתה על אחריותה. אני לפעמים מנסה לשכנע אותה להישאר בבית ליום כיף , לצאת איתנו לאיזה טיול באמצע השבוע , לשבת סתם מול הטלוויזיה ....והיא בקצב המטורף שלה! תודה ליאת שלב אחד אני כבר היום מתחילה , לתת לה לבד קצת להתמודד עם הלחצים החברתיים הלוואי וזה יביא שינויי.

דיברו עכשיו על ההתמכרות לאינטרנט,שזו כמו כל התמכרות אחרת,אך זה היה רק חלק קטן מהתוכנית.

משתנה, לצערי לא ראיתי את התכנית. התוכלי לשתף אותנו בעיקרי הדברים? ליאת

כעיקרון זה היה מעין תחקיר על יתרונות וחסרונות האינטרנט,והראו עד כמה בקלות ניתן לחדור למחשבים - לחשבונות בנק שלנו,חשבונות אחרים,פרטים אישיים וכו'(ראיתי רק חלק מהתוכנית),ואפילו לא נדע שעלו לנו על המחשב; אח"כ הראו ילד עם אביו שהעדיף גלישה במחשב על כל פעילו אחרת ועל חברים,בילויים וכו'(את זה ראיתי רק מהאמצע), ואז היה את התת-נושא הנוסף בתוכנית,שדיבר על כך שדרך מספר ה"איי-סיק-יו"של בעלי המחשבים,יש יחידה מיוחדת במשטרה שהצילו אנשים(בעיקר דיברו על צעירים מביצוע התאבדות ממש,ברגע האחרון-ע"י כך שגילו דרך המחשב שלהם את כתובתם והגיעו לביתם,בלי שהוריהם ידעו אפילו שלקחו כדורים או חתכו ורידים בחדר הסמוך להם. אח"כ דיברו על תת-הנושא של התמכרות לאינטרנט - והישוו את זה להתמכרות לסמים, שדורשת מרכזי גמילה וכו',וסיפרו מה עושים במקומות אחרים בעולם - כמו:יום ללא אינטרנט,וברוסיה נותנים מכות חשמל למוח,וכו'. אחרי-כן הראו עוד תת-נושא,אך לא ראיתי.

עקב משבר זוגי קשה אני זקוק בדחיפות למטפל זוגי טוב באיזור בנימינה.רצוי בעל אוריינטציה קוגנטיבית-התנהגותית. לתשובתכם אודה.

ערב טוב ר' אני יודעת שיש בחדרה תחנה טובה מאד לטיפול זוגי ומשפחתי. נסי לברר דרך העירייה. בנוסף, צרפי לכאן כתובת מייל מעודכנת, אליה תוכלי לקבל המלצות ספציפיות מחברי הפורום. בהצלחה ליאת

איך הייתם רוצים לסיים את הטיפול שלכם?? שאלה אולי טיפשית, מזה תקופה ארוכה אני מרגישה שאני שם רק בגלל שקשה לי מאוד להיפרד מהפסיכולוגית שלי שאני מחבבת מאוד.ובכל פעם ששאני מחליטה על סוף נופלת עלי תחושת דיכדוך . .אני רוצה לסיים יפה אםיש כזה דבר לצערי לאחרונה אני מתחילה לחשוב שפשוט לא כשאני חושבת על עזיבה אני רוצה פגישה טובה אולי כמה פגישות של סיכום כמה מילות עידוד להמשך הדרך שילוו אותי וכך להמשיך הלאה..( הפסיכולוגית שלי לא עוזרת לי לעזוב בצורה זו לצערי, ניסיתי זה היה משהו פתוח ופתאומי כזה של ביי ושלום וכך חזרתי בחזרה) והנה אולי פתרון הפלא לגמילה, יש לי תקופה מאוד עמוסה ואחרי שלוש שנים לקחתי הפסקה של למעלה מחודש ימים עד אחרי החגים.. ופתאום בהחלטתי זו על הפסקה ולא על סיום זה לפתע לא קשה לי ולכן אני מוצאת את עצמי אומרת בשביל מה לחזור אולי הדרך החד צדדית הזו מתאימה לי רק שאני חושבת על זה אני מרגישה די רע עם עצמי בענין.. זה לא הטיפוס שלי לעזוב כך פשוטו להעלם , לא יפה.. אבל מצד שני כך יותר קל לי.. מה אתם חושיבם על זה?

רחל, עד כמה שידוע לי, מטפלים בגישה דינאמית לפחות, נוהגים לקבוע מספר פגישות לפני הפגישה האחרונה, על מנת שהמטופל יוכל "לעבד" את נושא סגירת הטיפול, לדון בו בפגישות אלה עם המטפל, כפי שעושים בכל נושא אחר במהלך הטיפול.... אני מציעה לך לקבוע איתה פגישה, ולדבר איתה על זה,לספר לה על הקושי ועל זה שהיית רוצה כמה פגישות נוספות . אם את מרגישה שקשה לך, כנראה שהסיום המהיר בכל זאת לא נכון עבורך. לסיים טיפול,בעיקר לאחר כמה שנים, זה קשה לדעתי. אבל צריך לעשות את זה כמו שיש שלב שבו עוברים דירה,מתנתקים מההורים, מפתחים חיים עצמאיים וכו'. זה קשה בהתחלה אבל אחר כך מתגברים בדרך כלל. אני בטיפול שנתיים, מאוד רוצה לסיים אך התרגלתי להגיע אליה כל שבוע, זה המקום היחיד שאני יכולה להגיד דברים שאני לא יכולה להגיד לאחרים, ויש עוד כל מיני יתרונות .... באופן אישי, הייתי רוצה לסיים טיפול לאחר שהיה לי קצת זמן לעכל את זה, לדון בהשלכות ובקשיים. והכי הייתי רוצה שתהיה לי דלת פתוחה למקרה שאצטרך.....

אני מסכימה איתך לגבי הנושא של העיבוד וכד' בעזיבה גם אני מבינה שאולי צריך תקופה וכד' כך שזה נכון מבחינה תיאורטית אבל רק תיאורטית. ניסיתי סיכמנו כמה פעמים על עזיבה ואני הרגשתי שכמו שלי קשה לעזוב גם לה זה קשה ולמרות המקצועיות שלה לא ראיתי הבדל בין הפגישות של לקראת הסוף לבין הפגישות הרגילות וכך מצאתי את עצמי בעצם עוזבת שוב סתם ללא תקופה של עיבוד וזה היה קשה מאוד... כך שלקבוע פגישה לדבר על זה זה בעצם לחזור בחזרה ולהחזיר את קושי העזיבה שוב אל כנו מה שיכול לגרור מצידי הישארות נוספת שם.. אני מגיע כי טוב לי לדבר איתה ואני רגילה לבוא לשם(פתאום גיליתי עכשיו שזה לוקח לי הרבה זמן שכררגע שוחרר למטרות אחרות אז אולי כדאי בזמן זה לעשות דברים אחרים) להפתעתי כרגע שאני בהפסקה קל לי לעזוב בצורה כזו. אני לא חושבת שזה יפה להעלם ולכן התחושה הרעה אבל זה העלים הדחיק את קושי הפרידה יש תחושת געגוע פה ושם אבל געגוע של "הפסקה" ניסבל.

ערב טוב רחל, בואי נחכה למשתתפים נוספים שירצו לשתף, ולומר איך מתאים להם לסיים קשר טיפולי... בהמשך, אולי אוסיף מחשבות משלי. ליאת

ליאת, אני ישמח אם בהמשך תוסיפי את מחשבותיך במידה ויהיו.

רחל שלום, אצלי לצערי בשני סוגי טיפולים שונים ואצל שלושה מטפלים שונים,שהייתי במספר שנים האחרונות,ובעיקר בשנה וחצי האחרונות,הטיפולים הופסקו בפתאומיות,עקב משהו שקרה ושגרם לי להפסיקם,ועכשיו כשאני חושבת על כך-שאפילו ששוחחתי אח"כ עם אותם מטפלים(טלפונית),אני מרגישה כאילו 'ברחתי' מאותם טיפולים - ומהמטפלים, ולא מרגישה שאני שלמה עם עצמי על כך,כלומר:אני שלמה על זה שהפסקתי את אותם טיפולים(לפחות שניים מהם),אך לא שלימה עם הדרך שההפסקה נעשתה.

היי רחל, אני חושבת שאת צריכה לעשות מה שטוב *לך*. בלי לא נעים וחבריו. אם יותר קל לך לעזוב מהפסקה, אז זה מה שתעשי. ולמה בכלל צריך להגדיר את זה עזיבה? שתהיי הפסקה. הפסקה ארוכה. ואם תרצי, תחזרי. מקווה בכל ליבי שלא תרגישי צורך לחזור כתוצאה מארועי החיים. אבל אף אחד לא יודע מה הם מזמנים לנו... את דואגת שאם תעזבי מהפסקה היא תראה את זה בעין לא יפה? לא יהיה לך נעים לחזור במידה ותרגישי צורך? נורית

לרחל ולמשתתפות האחרות, עזיבה פתאומית של טיפול, גם אם היא נעשית מתוך שלמות גמורה, יכולה באמת להשאיר טעם מוזר אצל שני הצדדים. נוצרה איזו אמונה או אמירה שנהפכה למיתוס, לפיה יש צורך במספר פגישות כדי לעבד את הפרידה. המיתוס הזה מייצר לא מעט מבוכה אצל מטפלים ומטופלים כאחד, שלא תמיד יודעים מה לעשות עם כל מרחב הזמן הזה, המוקדש לפרידה. כמטפלת, הגעתי לאיזו נוסחה שטובה לי. כשמסתמנת פרידה, יש בעיני חשיבות לקביעה מוסכמת של פגישה אחרונה. הפגישות עד אז (יכולות להיות1, 2, 3, 4 או יותר) די דומות לפגישות הרגילות, ולא חייבים לדבר בהן על הפרידה, אבל הפרידה כבר עומדת באוויר. גם זה עיבוד. הידיעה. משהו הופך רך יותר, נינוח יותר או טעון יותר. זה תלוי. אבל הידיעה של הפרידה מונחת שם, בחדר. זה משאיר משהו חגיגי ולא לעוס מדי לפגישה האחרונה. אני משוכנעת שיש עוד המון נוסחאות אפשריות אחרות. שבת שלום וערב נעים ליאת

חברתי מתקרבת ל-40. אינני יודעת מדוע היא תמיד מכריזה בקול את המשפט בעיקר לפני הגברים: "אם אני לא אדאג לעצמי אף אחד לא ידאג לי", עד כמה שהספקתי להכיר את בעלה, הוא תמיד תומך, עוזר ובעל לב רחב. האם משדרת מצוקה, דיכאון והיא פשוט מרבה לומר זאת למרות שאני הבהרתי לה שכולם ובעיקר בעלה דואגים לה. היא אומרת את זה בכל מצב שרק יש הזדמנות. מה זה אומר ואיך אפשר להוציא לה את זה מהראש? תודה.

למה זה מעיד על מרמור?? אני מסכימה עם המשפט "אם אני לא אדאג לעצמי אף אחד לא ידאג לי" בלי להיות ממורמרת.. זה ענין של השקפה ותו לא ואפשר כמובן גם לחלוק עליה.

ערב טוב סימה, אני מסכימה עם רחל, וסבורה שהחוויה של "יש (או אין) לי על מי לסמוך" היא חוויה פנימית נתפסת, שאינה בהכרח קשורה להיבטים מציאותיים. גם מה שנראה בעינייך, כלפי חוץ, כדאגה והשקעה של בן הזוג, יכול להתפרש באופן שונה בהקשר של החיים הזוגיים האינטימיים. בקיצור, מה שרואים משם - לא רואים מכאן. המשיכי להיות חברה טובה ותומכת, ולהזכיר לה את הדברים הטובים בחייה. זה, כמובן, אף פעם לא מזיק. סוף שבוע נעים ליאת

הי ליאת, מה שלומך? אני פונה אליך בבקשת עיצה, כהרגלי.. לפסיכולוגית שלי נפטר אדם קרוב. זה די "חדש" לשמוע אותה מספרת לי על משהו כל כך אישי. היא שיתפה בגלל הצורך לבטל פגישה.. כל היום היא בראשי, אני כל כך רוצה להיות שם בשבילה, לתמוך בה..לאהוב אותה.. אפילו חשבתי ללכת להלוויה... כמובן שאני לא יודעת מה נכון, כרגע אני מרגישה ממש לא בסדר . אני רוצה לנחם אותה, אני לא יודעת מה נכון או מקובל לעשות כי זה קשר טיפולי, אבל אני כל כך אוהבת אותה ופתאום היא הופכת ל א ד ם מולי, פתאום היא גם אנושית במובן שקורים לה דברים אנושים ואני אף פעם לא שותפה להם. כך שזה עד כדי כך קשה, שאני לא יודעת איך להתייחס אליה בפגישה הבאה, מה גם שיהיה לי אישית קשה לשבת ולדבר על עצמי כשאני בטוחה שהיא מלאה וכואבת מהמקום שלה.. זהו.. כל כך הייתי רוצה להיות שם בשבילה עכשיו... אני כל הזמן מדמיינת אותה בסיטואציה הזאת של האבל.. מקווה שיש שם אנשים שתומכים בה, שמרפדים לה את הכאב...שלא יהיה חד כל כך.. מה נכון לעשות.. מה נהוג.. מה את אומרת? תודה מראש.. ניבה (המקורית)

היי ניבה, כמה עצוב. פסיכולוגים הם בהחלט בשר ודם, עם מכאובים, משברים ואסונות. את צודקת כשאת מזכירה את העובדה שקשר טיפולי שונה מקשר חברי רגיל, ובכל זאת - אני חושבת שהבעת ניחומים כנה היוצאת מן הלב לעולם מוצאת הד ב??ל?ב האחר. תוכלי לשלוח מכתב אישי של השתתפות בצער ותמיכה. אין לי ספק שמילותיך החמות יצטרפו למגע המנחם המרפד עבורה את הכאב. שלא נדע צער ליאת

שלום לך ליאת קודם כל תודות לך על הטיפים אך נשארתי עם סימן שאלה....הצעת לי לסיים טיפול ולהחליף מטפל אם כן נפגשתי עם אותו מטפל ואמרתי לו חד משמעית שאין בכוונתי להמשיך רק רציתילשמוע מה דעתך : א. הוא לא רצה שאכנס לקליניקה הוא ניסה להתחמק מהפגישה ב. הוא טען שכאשר הודעתי לו שאני לא אמשיך א הטיפול אז הוא לא היה עצוב רק בגללי אלא שיש לו בעיות אישיות ג.הוא אמר שאני "הבנתי שיש לו בעיות אישיות ושאני רציתי לנצל זאת לרעתו" ....אני בחרתי לא להתווכח רק הסכמתי השאלה שלי האם הסיטואציה הזאת של להאשים מטופל זה נורמלי? האם זה מקובל לדבר ככה כלפי מטופלים?

ערב טוב נועה, ההחלטה האם להמשיך/להפסיק את הטיפול נתונה בידיו של המטופל בכל שלב בתהליך. נדמה לי שטוב עשית שלא התווכחת. אני מאמינה שעזיבת הטיפול היא זכות לגיטימית, וממילא אין טעם להאשים את המטופל על כך. הלוואי שתצליחי לשמור על הדברים הטובים שקיבלת בטיפול, למרות הטונים הצורמים בסיום. סוף שבוע נעים ליאת

היי ליאת... שוב תודות אני בהחלט אנסה לראות רק את הדברים החיוביים שקיבלתי במהלך הטיפול אך עדיין לא הבנתי למה שמטפל יבחר לדבר\להתנהג בצורה בה הוא מעליב את מטופליו או מעיר הערו חסרו כל בסיס ולא אובייקטיביות ו והכי נורא- שמטופל\ת הולכים לטיפול והמטפל מולם בוכה...איך אפשר לאור כל הנסיבות הללו לשכוח את הרע ולזכור את הטוב? אני כעיקרון מרגישה מובכת מהסיטואציה.....

אדם שיש לו ocd ומפסיק לעשן סיגריות האם יש מצב שהocd התגבר בגלל הפסקת הסיגריות?

ערב טוב אלון, איני מכירה קשר בין OCD לרמות ניקוטין בגוף. עם זאת, ההפרעה יכולה להתגבר במצבים 'שבריריים', ויתכן שהעצבנות הקשורה בהפסקת העישון יכולה להוביל לעלייה סימפטומטית זמנית, אך נדמה לי שזה מחיר זעום תמורת ר?אות נקיות. בברכת אוויר נקי ליאת

היי ליאת אני משתגע שנה וחצי לא יצאתי עם בחורה בצורה רצינית ואם יצאתי לא חיפשתי כלום דבר שהפתיע או הרגיז אותן (או שעשה להן טוב) כולל 2-3 הצעות מפתות לסקס נטול אחריות(גיליתי שזה ושה לי רע לא יודע אם זה היה מחרבן לי את החיים כמו זונה אבל אולי) בכל מקרה זה מצב של מוות ושלא יספר לי אף אחד סיפורים על אנשים שיצאו ממצבים גרועים או הצליחו בחיים ........חזרתי לכדורים אני רגוע יותר מרגיש טוב יותר שהכל חרא זה מוות לב פועם זה כנראה לא תמיד חיים........חבל שאני מתבייש להתאבד.......בכמה דקות ארורות חרבנתי את כל מה שבניתי בחיי ואת כל מי שאני בתור אדם ואם זה לא מוות אז מה כבר מוות????

MR BLUE יקר, אני שמחה שחזרת לטיפול התרופתי. לפעמים זה לא בושה לאלחש. אני רוצה להזכיר לך שאתה בגיל שאפשר להתחיל לבנות מחדש כמעט הכל. כל זמן שיש לב פועם, יש תקווה. שולחת לך כוח להמשיך. ליאת

שלום דוקטור אני מקווה שאתה הכתובת לשאלה זו כמוכן אני בת33 עם בעית קרישת יתר מזה מעל שנה אני סובלת מדלקות בשתן עם המון טיפולים שכמובן לא עוזרים רופא הנשים שלי כבר התייאש ,אני גם במצב רוח ירוד דיכאון וכל השבוע לא בעבודה כמו כן אחרי התייעצות עם דניאלה מדוקטורס האירה את תשלומת ליבי לגבי ,ברור למחלות קולגן ( כמו לופוס) האם ייתכן הדבר כי תופעות נוספות ואחרות אין לי מה עליי לעשות למי להגיד מה לשאול תעזור לי בבקשה אני נואשת כאב ראש נוראי דיכאון וכו' כמו כן הייתי אצלנאורולוג אתמול לחץ הדם שלי גבוה ניתן לי טיפול ובירור נוסף עם רופא עיניים האם אלה התופעות לזאבת דיכאון שהולך וחוזר בלי סוף ודלקת תודה לימור

היי לימור, אני לא מבינה גדולה. אבל יש המון מחלות שיכולות לפרוץ כתוצאה מלחץ נפשי, ביניהן זאבת. לזאבת יש סימנים ברורים יחסית. אודם בצורת פרפר באיזור הלחיים, כאבי פרקים, ANA חיובי - בדיקות דם פשוטות מראות זאת. יש עוד כל מיני... לא בעיה למצוא על כך חומר. מקווה שזה קצה חוט. נורית

לימור יקרה, השאלות שאת שואלת לגבי אבחנות רפואיות שונות אינן בתחום ההבנה המקצועית שלי, ומבחינה זו אינך בפורום הנכון. כך או כך, אם את מרגישה מדוכאת וחרדה, התייעצות עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר בהחלט יכולה לסייע. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום יש לי כמה שאלות מעניינות........1.האם תרופות נגד חרדה ואובססיות לא רצויות יכולות להעלים את המחשבות והאובססיות ב90% ......2.האם התרופות יכולות לפגוע באישיות בביטחון ובחיים עצמם ואולי אפילו לשגע אותי....3.אם אני לוקח את התרופות האלו ולא משנה איזה תרופה ובאיזה מינון....אני יכול לאבד את רישיון הנהיגה שלי(שיקחו לי את הרישיון)או שאני סתם פרנואיד?3.אם אני לוקח את התרופות יש סיכוי שאנשים ירגישו שמשהו ישתנה בי או שמשהו לא בסדר אצלי?4.שאלה אחרונה4.האם טיפול בשיחות ללא התרופות יכול להעלים את האובססיות והמחשבות הלא רצויות......את כל זה שאלתי בגלל האובססיות שיש לי והמחשבות הלא רצויות...אשמח אם תענו לי על השאלות זה מאד יעזור לי בלדעת מה אני עושה אם עצמי תודה מראש איתי.

שלום איתי, אנסה להשיב לך עפ"י סדר שאלותיך- 1. מידת ההשפעה של הטיפול התרופתי תלויה בגורמים רבים ושונים, ולפיכך אינה זהה בכל המקרים ואצל כל המטופלים. תרופות ממשפחת ה-SSRI יכולות להביא לשיפור גדול ואפילו דרמטי ברמת החרדה והמחשבות, כאשר ניתן לשנות במידת הצורך מינונים וסוג ספציפי של תרופה. 2. אם לתרופות הללו הייתה סכנה כזו, מן הסתם הן לא היו הופכות כה פופולריות ומקובלות, ובוודאי שלא היו נרשמות לפציינטים סובלים. התרופות אינן פוגעות באישיות ובוודאי שאינן משגעות אנשים. יש אנשים שיכולים להתבייש ברעיון שהם נזקקים לתרופה, אך הסבל הכרוך בחרדה ובאובססיה עולה בהרבה על הנזק ה'תדמיתי'. אפשר להשאיר את הטיפול התרופתי כעניין פרטי, ולא לתת לו פרהסיה. 3. שוב, בהנחה שאתה מדבר על תרופות ממשפחת ה-SSRI, אפשר בהחלט לנהוג איתן, ונטילתן אינה מסכנת את רישיון הנהיגה שלך. כמובן שיש להתייעץ לגבי המינון והשלכותיו עם הרופא שרשם לך אותן. 4. הטיפול הנחשב כיום הכי יעיל בטיפול בחרדה ואובססיות הוא טיפול המשלב תרופות וטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. הטיפול בכל אחד מהם לחוד יהיה ממושך יותר ופחות יעיל. מאחלת לך ניצחון מלא. זה אפשרי. ליאת

ליאת, התלבטתי הרבה עם לרשום לך,לא היה לי קל,אני לא יודעת איך תקבלי את זה שאני שבה רושמת לך, היו לי התלבטויות כי אולי, זה יראה לא טוב בעיקר בעיניך(מקווה שאני טועה אך בכל מקרה אני מקוווה שתאמרי לי אם אני מפריעה)וגם בעיני אחרים(אבל הם יכולים לקפוץ לי..אני עוברת תקופה קשה ולא אמנע מעצמי להיעזר בגלל "מה יחשבו" זה פחות חשוב, ואת יודעת שברוב המקרים אני נעזרת כאן המון?) לא ממש משנה למה כעסתי,אני יודעת וזה מספיק....אך אני אשמח להמשיך להיעזר בך... ואני כבר לא כועסת.איכשהו נורא קשה לכעוס עלייך :) ליויתי את קרובת משפחה לבריאות הנפש,המפגש עם העו"ס והפסיכיאטר היה נוראי ,והפסיכיאטר המליץ להביאה לאשפוז,והיא לא מוכנה להתאשפז.העו"ס אומר שאם שוב היא עושה מעשים שמסכנים אותה ואת הסביבה צריך להביאה דחוף לאשפוז. אני מרגישה נורא ,בא לי למות. נדמה לי שלבסוף אתמוטט,אני בלחצים איומים, ההתמודדות עם המחלה שלה קשה לי והרי קשה לי במילא. אני רוצה למות..להפסיק לנשום...לא להיות יותר

דרך אגב, מחר אני הולכת לטיפול , השיחות היו חסרות לי במהלך התקופה... אבל עכשיו פתאום זה נראה לי כמשימה קשה.. אני יודעת מראש שאין סיכוי שהפגישה מחר תשפר את הרגשתי,אלא אף תחריף אותה.. שלחתי לה היום במייל תכנים קשים מאוד שעלו במהלך התקופה שלא נפגשנו,תכנים שקשורים להרגשתי עקב מצבי הנואש,לא לקשר ביננו,אנחנו כמעט ולא מדברות על זה,היא מנסה ,אני מתחמקת... אני מצטערת ששלחתי לה את המייל כי היא בטח תביא את זה לפגישה...ואיני מסוגלת להתמודד עם זה.ואף אני כולי תקווה שיקרה מחר משהו שימנע מהפגישה הזאת להתקיים....

בזה ש'ירדת' מהכעס שלך ופנית לליאת,כבר עשית צעד חיובי ראשון,וני מברכת אותך על כך, כי כעסים לא מובילים לשום מקום; ואשתף אותך בדבר אישי (ואני מקווה שאינך כועסת על התערבותי)-גם אני כעסתי השבוע על המטפלת שלי,אך אמרתי לה את זה מפורש באותו זמן שכעסתי,וזה גרם לכעס להישכח תוך זמן קצר מאוד - כי יחד עם הכעס ועם המחשבה המטרידה שהיתה לי,המשכתי את הפגישה והפקתי ממנה ערך רב,שאולי לא קלטתי באותו רגע,אך אני קולטת כעת.וידוע לי בפירוש שאם הייתי שומרת את הכעס בפנים ולא אומרת לה,ולא מלבנת איתה את הדברים,זה היה הופך לכעס רב יותר ולטינה,ולא הייתי יוצאת מהפגישה בציפיה לעוד - לפגישה הבאה.

שלום חן, פורום אינו טיפול, אבל גם בטיפול, כאשר המטפל מרגיש שאינו יכול - מסיבות אלה ואחרות - לתת טיפול טוב למטופל, מוטלת עליו האחריות והחובה להפנותו למטפל אחר. ההתפרצות האחרונה שלך עלי (אשר עד לרגע זה לא ברור לי פשרה), היא השלישית במספר. עם כל ההבנה שלי לקשיים ולמצוקה שלך, אני חשה שנוצרו אצלי משקעים שלא יאפשרו לי לתת לך מענה אמפתי הולם. את מוזמנת להמשיך להשתתף בפורום, בעיקר בהיותך מקובלת ואהודה על חברים רבים בו, ולהיעזר בכישוריהם הטובים והמקצועיים של אורנה ודרור. מאחלת לך מכל לבי הקלה מהירה ומלאה. ליאת

ליאת, אני עוקבת מהצד אחרי המתרחש פה בפורום, ונשארת לפעמים פעורת פה לנוכח הרגשות המתפרצים . התגובה של חן אליך היתה כזו וזכור לי שזו לא היתה התפרצותה הראשונה, יחד עם זאת, גם התגובה שלך הערב השאירה אותי פעורת פה - בעיקר כשניסיתי לדמיין את התגובה של חן להודעתך. אני מרשה לעצמי לומר - ואת עשויה בהחלט לא להסכים עימי - שגם לך יש חלק בתגובות הנסערות וחסרות הגבולות: במובן מסוים, ויותר משותפייך לניהול הפורום, את יוצרת אוירה חסרת גבולות, נותנת תחושה של "אחת מהחבר'ה", ולעיתים חוצה איזה קו סמוי, בלתי ניתן להגדרה, שבין מנהל פורום מקצועי למישהו מאיתנו. בעיני יש בזה יופי רב אבל גם תרומה ל - נקרא לזה - בלבול בעיני מספר משתתפים, שלתחושתי מאבדים קצת גבולות, וגם מתנהגים, או צורכים, את הפורום כתחליף מסוים לקשר עם הטיפול שלהם ובסופו של דבר נסחפים לקיצוניות. חן לא היחידה, זכורה לי 'אין כינוי' ובטח עוד שאינן בזכרוני.

חן שלום,אני מקווה שאת בסדר,כי אינך מגיבה, רציתי 'להאיר את עינייך' במשהו שכתבת ושלא כתבת,ושהוא אולי גרם לליאת לא להיות מסוגלת 'לרדת מהמשקעים' כלפייך,והוא: שגם כאן לא ביקשת סליחה מליאת על 'ההתפרצות' הבלתי-מוצדקת והכעס שלך כלפיה בשבוע שעבר; ואת יודעת שאני רוב הזמן בעדך ותומכת בך,אך יכול להיות שאם במקום להגיד שאת כבר לא כועסת,היית מבינה באמת שהגזמת והיית מתנצלת מכל-הלב,יכול להיות שאז ליאת היתה עונה לדברייך בצורה שונה. ואני מקווה שכעת לא יופנה הכעס של כולם כלפיי,כי אני בסה"כ 'צופה מהצד' ורוצה להראות לכן -ועכשיו לך,חן - איך זה נראה בעיניי כמישהי אובייקטיבית,כי אם היית כותבת לי דברים אילו יכול להיות שגם אני לא הייתי מסוגלת להישאר אובייקטיבית, כי האמת חן היא שתגובתך לדברי ליאת -התומכים ומעודדים,אך מציאותיים,היתה ממש ממש...מוגזמת ולא ריאלית. ואשמח אם תגיבי חן,כי לא התכוונתי לפגוע,אלא רק שתביני עד כמה חמור היה מה שעשית שבוע שעבר ולא ש'תקטלי את עצמך' אלא שתנסי להגיע לפיתרון,ראשית ע"י כך שתודי בפני עצמך שהגזמת ולא היית בסדר - והכעס לא היה מוצדק,ושנית - שתודי זאת בפני ליאת. ככה אני רואה את הדברים.

אני ובן זוגי מתגוררים יחד חצי שנה. בימים האחרונים הייתי חולה, לכן ישנתי אצל אמי. אתמול בלילה חזרתי לביתנו וכאשר פתחתי את המחשב ראיתי שהאתר האחרון שהיו בו היה אתר פורנוגרפיה. אמרתי לבן זוגי בחיוך שהוא לא מבזבז רגע אחד כאשר אני לא נמצאת בבית. הוא מיד התפרץ שזה ממש לא ענייני מה הוא עושה במחשב, שלא אתערב, והוא לא חייב לי שום דין וחשבון. ביקשתי ממנו שיירגע ושלא ידבר אליי בצורה בוטה שכזו. הוא המשיך... אמרתי לו שאם ימשיך אני לא אהיה כאן יותר, והוא ענה: אל תאיימי עליי. מה דעתך על ההתנהגות שלו? מעבר לכך, מה לעשות, להתעלם?? זה כ"כ דוחה ופוגע בי שזה מה שהוא עושה אם לילה אחד אני לא ישנה בבית. לא יודעת למה, אבל זה פוגע.... והכי גרוע, אי אפשר לדבר איתו על זה.....

היי בתור חובב פורנו מושבע....(: יש כמה אפשרויות לפתור את העניין קודם כל כל אם הוא אגרסיבי תמיד אז מקומו לא איתנו אם לא אז אולי הוא חש נבוך מהגילוי שלך גברים תמיד נמשכים לנשים קלות דעת זונות או פרחות אבל בקשר אמיתי נמצאים אם בחורה שלדעתם היא טובה.....הנשים שמופיעות בפורנו לצערי אלו נשים שלא פוגשים במציאות היום יומית וזה כיף קצת להתפרק עליהן מה גם שהאנשים שם חסרי עכבות ולא מגבילים את המיניות שלהם מה שתמיד קורה בין בני זוג לדוגמא גבר או אישה שלא אוהבים לתת מין אוראלי זה באסה(: אבל זה דבר שצריך להתפשר בפורנו אין פשרות מקבלים הכל ישר לפנים(תרתי משמע) אם הבחור חוץ מהמקרה הנוכחי מתייחס אלייך יפה אז אולי הבעייה אצלך שקשה לך להכיל שבן זוגך נהנה מצפיה בפורנו אולי אין לך בטחון בקשר שלכם במשיכה שלו אלייך דברי איתו על זה.....מצד שני את יכולה להצטרף......כלומר תשאלי אותו אם יש לו בעייה שתצפי בתמונות של גברים ערומים אם יש לו בעייה אולי הוא יקלוט שהכל בסדר אם הוא פתוח אולי גם את תוכלי להנות מהפורנו.......בצפייה יחד ומקבלת רעיונות חדשים.......פורנו יכול לשלהב יצרים ואם מספיק פתוחים ואין בעייה לקבל גם משיכה לאדם אחר מצד בן הזוג אז בסבבה .....סהכ תשמחי שהוא נמשך לשחקניות פורנו לא מושגות מאשר לנשים בעבודה בלימודים או ברחוב(: יש כל כך הרבה דרכים לטפל בעניין הפעוט הזה כל מה שצריך זה להיות יצירתיים מה לעשות שאנחנו הגברים קלים לתפעול(: שיהיה לך יום נפלא...ואם תרצי לצפות קצת בפורנו אני מוכן לתת לך כמה אתרים........בהצלחה בהמשך הקשר להתראות(:

שלום דנה, לדעתי כדאי לך להפריד בין מספר נושאים: הנושא הראשון הוא הפנייה עצמה לפורנו. לעניות דעתי אין בכך רע, כל עוד המשיכה לפורנו אינה באה במקום עיסוק במיניות עם בת/בן הזוג, ואינני מתרשמת שזהו המקרה שלכם. הנושא השני הוא הפרטיות והנפרדות בתוך הקשר הזוגי. יתכן שכעסו של בן-זוגך התעורר בגלל הפגיעה בפרטיותו (בהתעניינויות שלו שאינן קשורות בך), וכדאי לברר עמו את הנושא. הנושא השלישי קשור לאופן בו אתם מתמודדים עם מצבי עימות ואי הבנה. כאן נדמה לי שיש לכם עבודה לעשות, ואני הייתי מדברת איתו על ההתפרצות והתוקפנות שהובעה כלפייך. בהצלחה בהתמודדות הזוגית, ולילה טוב, אורנה

לצערי אני עדיין חי חזרתי לכדורים המחורבנים הללו שגורמים לי לאדישות גם כשהמצב חרא ועל זה נאמר כוס אמכ או אמק או משהו אחר...(אף פעם לא כתבתי את זה רק אמרתי)

שלום MR BLUE, הכתיבה שלך בפורום, לאחר שנעלמת לנו לזמן מה, מעידה על הבלבול והמצוקה שאתה חש. לצד זאת, אני קוראת אותך יותר ויותר מודע למורכבויות, לאופן בו החשיבה שלך צובעת את הדברים, וזה בהחלט טוב (גם אם כואב מאוד...). אני חושבת שזה מצויין שחזרת לטיפול התרופתי, למרות תופעות הלוואי שלו. תקופה של טיפול תרופתי יכולה בהחלט לחזק. חזק ואמץ, אורנה

מה היה קורה אם לא היו פסיכולוגים? מה היה קורה לדעתכם אם לא היו פסיכולוגים בעולם? האם במידה מסויימת האוכלוסיה עצמה היתה מנסה לעזור? זאת אומרת לעזור לאנשים ש"צריכים" "עזרה". כיוון מחשבה אחד שיכול לעלות הוא שאוכלוסיה במצב הזה היתה נשחבת פחות איכותית מהפסיכולוגים, אבל האם אתם מצליחים לחשוב שאולי דווקא להפך? אולי דווקא אם לא היו פסיכולוגים אז ה"עזרה לאנשים" הייתה דווקא יותר "איכותית"?

אם במדינת רווחה, עם מוסדות ברורים שאמורים לתת מענה שלם, עד כמה שניתן, לעניים, נזקקים, חולים, זקנים, חד-הוריים, וכולי, היו מחליטים לבטל את כל זה ולעבור למדיניות של כלכלת שוק. האם ללא גופים שאמונים על מתן העזרה היו יותר אנשים נרתמים לעזרת האחר? האם היינו מסתכלים על ה"אחר" כעל אחר-דומה? זה תלוי בחברה נדמה לי. אבל לא רק. אז יש אלף עמותות! האם זה מספיק? שאל ילד אחד מתוך חמישה. זו סטטיסטיקת העוני. תשובה דומה אתן לך גם ביחס לפסיכולוגים. ולמה לעצור בפסיכולוגים..? האם ללא רבנים היינו קרובים יותר לאלוהים?.. האם ללא רמזורים היינו נוהגים יותר בזהירות?

טרוצקי היקר א. אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שיש אלוהים, ואנחנו צריכים מישהו שיתווך בינינו לבינו...מאותו המקום אנשים מאמינים שהם צריכים פסיכולוגים כדי שיגידו להם את הסיפור ה"נכון" על עצמם, שונה מזה שהם ( המטופלים ) מספרים, כמובן...קאנט היה עונה לך שאנחנו כולנו לא בוגרים..השאלה נעוצה לא באם אנשים היו עוזרים אחד לשני יותר, אלא אם היינו עוזרים יותר לעצמנו...בכל אופן, אני דווקא לא נגד פסיכולוגיה, אני מתכוונת להיות אחת, ודווקא מהמקום שהטיפול אני חושבת, עושה את אותו הדבר שספרות ( התשוקה השניה הגדולה שלי ) עושה...הטיפול מאפשר להיות במגע עם הכאב, ולהפוך אותו לחוויה, לא במובן הרגיל, אלא משהו שאפשר לחוות אותו, ואז פתאום גיליתי שגם בחיים אני מסוגלת להתמודד עם מצבים קשים ולראות בהם לא כאוס שאי אפשר להסביר אותו אלא חלק מהחיים, ונהיה לי במשך השנים קל יותר להיות במגע עם עצמי ועם אחרים...וחשבתי, אולי אם עוד אנשים יעשו את זה וילמדו להיות במגע עם החיים, עם עצמם ועם אחרים..אולי יום אחד באמת לא נצטרך פסיכולוגים?

שלום למתדיינים בעלי המודעות החברתית הגבוהה, כתבתם דברים מעוררי מחשבה. את דעתי האישית על נחיצות המקצוע שלי בחברה בה אנו חיים אני מעדיפה לשמור לעצמי, אך מזמינה אתכם להמשיך ולדון. לילה טוב, אורנה

האם לדעתך זה יכול להיחשב כמאוד גרוע אם זה מה שאת כתבת או "יכלת" לכתוב כתגובה?